הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 6863-10-16

ניתנה ביום 12 דצמבר 2016

אלינור בידרמן

המבקשת

-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקשת
-
עו"ד אהובה טיכו

בשם המשיב
-
עו"ד עדי אשכנזי

החלטה

השופטת רונית רוזנפלד
1. לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 1.9.16 (השופט יצחק לובוצקי; ב"ל 35723-06-12). בהחלטתו, קבע בית הדין האזורי כי המבקשת לא איבדה את הכרתה באירוע שאירע בעבודתה.

2. ביום 29.10.13 ניתנה החלטת בית הדין האזורי, בה קבע כי המבקשת, "ילידת אוגוסט 1978, עבדה כמנהלת אירועים בחברת קייטרינג. ביום 18.7.08, במהלך אירוע בעבודתה, נפלו פלטות שולחן עץ על ראשה של התובעת ממשאית עם ציוד לאירוע, כאשר סייעה בפריקת הציוד" (להלן: האירוע). על בסיס עובדות אלה ועל יסוד הסכמת הצדדים, מינה בית הדין האזורי את פרופ' אבינועם רכס כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין.

3. פרופ' רכס העריך בחוות דעתו את הנתונים העובדתיים כפי שעלו מן התיעוד הרפואי שהונח לפניו, וקבע כך:
"התובעת נחבלה בראשה ממשטחי עץ שנפלו עליה. על פי הנתונים העולים מתוך הרישומים החבלה הייתה קלה ביותר. נגרם לתובעת חתך בקרקפת שלא דימם ככל הנראה ולא הצריך טיפול כלשהו גם כשנבדקה לדבריה יומיים אחרי החבלה אצל רופא המשפחה.
אין כל עדות בתיעוד הרפואי לאובדן ההכרה כתוצאה מהחבלה. גם בדו"ח החקירה של התובעת לא עולה טענה כזו. הטענה בדבר 'אובדן ההכרה לשניות ספורות' המופיעה בכתב התביעה היא גרסה מאוחרת שאין לה לדעתי יסוד במסמכים הרפואיים.
בהעדר אובדן הכרה מתועד ובהעדר עדות לאמנזיה לא ניתן לאבחן את התובעת כמי שעברה 'זעזוע מוח' במשמעותו הקלינית או כמי שסבלה מנזק מוחי אורגני.
העובדה כי בדיקות ה-CT וה- MRI הן תקינות, ללא ממצא חבלתי, מחזקות ומאשרות עובדה זו.
לפיכך גם המסקנה העולה מהדו"ח הנוירופסיכולוגי כי התובעת סובלת מנזק מוחי אורגני הינה שגוייה מיסודה."

פרופ' רכס ציין עוד, כי נראה שהמבקשת לוקה בהפרעות מן התחום הפסיכיאטרי, והמליץ בחוות דעתו למנות מומחה יועץ רפואי בתחום זה.

4. בעקבות חוות הדעת הגישה המבקשת ביום 21.7.14 בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה, ובית הדין האזורי נעתר לבקשה בחלקה. על כך הגישה המבקשת בקשה למתן רשות ערעור לבית דין זה, אשר נדונה כערעור בהתאם להוראת תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), תשנ"ב-1991 (בר"ע 37333-09-14). במסגרת הדיון בבקשה הוברר כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה האם המבקשת איבדה את הכרתה והתעלפה כתוצאה מהאירוע.
ביום 4.8.15 ניתן פסק דין מפי בית דין זה בו נקבע כך: "עניינה של המבקשת יוחזר לבית הדין האזורי לצורך הכרעה בשאלה אם לאחר האירוע – נפילת פלטות שולחן על ראשה – איבדה את הכרתה. בהתאם להכרעה העובדתית בעניין זה, יקבע בית הדין האזורי אם יש לתקן את התשתית העובדתית שהועברה למומחה הרפואי, וכן בעניין שאלות ההבהרה המתייחסות לעניין זה". עוד קבע בית דין זה כי יופנו למומחה שאלות הבהרה נוספות (להלן: פסק דין הארצי).

5. בהמשך לפסק דין הארצי, התקיים דיון לפני בית הדין האזורי ביום 9.11.15, במהלכו נחקרה המבקשת. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
בית הדין האזורי קבע בהחלטתו כי הוא לא שוכנע שהמבקשת איבדה את הכרתה במועד האירוע. בית הדין ציין כי האנמנזה כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים בזמן אמת, הסמוכים לאירוע וגם מסמכים המאוחרים לו, אינה תומכים בטענת המבקשת על אובדן הכרה. אמנם, בתיעוד הרפואי קיים פירוט רב בקשר לחבלה, אך אין בו אזכור לכך שהמבקשת איבדה את הכרתה. בית הדין ציין עוד כי גם בהודעה לחוקר המוסד, לא ציינה המבקשת כי התעלפה לאחר נפילת הפלטות על ראשה. התיעוד הרפואי הראשון שבו אוזכר נושא אובדן ההכרה, הוא מיום 3.10.10, ובו צוין כי דובר ב"תאונת דרכים". בית הדין ציין כי גם על פי עדות אימה של המבקשת, המבקשת המשיכה בעבודתה לאחר האירוע, ולא פונתה לטיפול רפואי באותו מועד. גם עובדה זו מחזקת את הסברה כי המבקשת לא איבדה את הכרתה במועד האירוע בעבודה. על כן קבע בית הדין כי אובדן ההכרה כתוצאה מהאירוע הועלה על ידי המבקשת בבירור לראשונה רק במועד הגשת התביעה למוסד. מכלל הטעמים האמורים קבע בית הדין כי יש להותיר את התשתית העובדתית שנקבעה על כנה, ולהעביר למומחה את שאלות ההבהרה כפי שנוסחו בפסק דין הארצי.

הבקשה למתן רשות ערעור
6. ביום 6.10.16 הגישה המבקשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי, וביום 13.10.16 הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה. ביום 14.11.16 הוגשה תגובת המוסד לביטוח לאומי. בתגובתו התייחס המוסד לגופן של הטענות בבקשה, ולא התייחס למועד הגשת הבקשה למתן רשות ערעור. אשר על כן, בהחלטתי מיום 30.11.16 הוארך המועד להגשת הבקשה למתן רשות ערעור עד למועד הגשתה בפועל. כמו כן, נוכח הודעת הצדדים, עוכב ביצועה של החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה למתן רשות ערעור, עד למתן החלטה אחרת.

7. בבקשתה למתן רשות ערעור טוענת המבקשת כי בית הדין האזורי לא התייחס לכך שבזמן אמת מנע ממנה מעסיקה באותה עת לגשת לקבלת עזרה רפואית, והיה עליו לזקוף זאת לזכותה. נוסף על כך, יומיים לאחר האירוע פנתה לטיפול רפואי, אלא שבהיעדר כרטיס מגנטי לא נערך רישום רפואי באותה עת. המבקשת מציינת כי התיעוד הרפואי הראשון שבו הוזכר אובדן ההכרה הוא במכתבה של ד"ר ויויאן דרורי מיום 29.10.09, ולא במכתבה של ד"ר גלעד מיום 3.10.10 כפי שציין בית הדין האזורי. כך גם עמד לפני בית הדין רישום של ד"ר גלעד מיום 15.11.09 וכן רישום מבדיקת נוירולוג בבית החולים אסף הרופא מיום 24.1.10.
כמו כן, היה על בית הדין להידרש לשורה של מסמכים בהם נקבעה אנמנזה של פגיעת ראש, שתומכת באובדן ההכרה כתוצאה מן האירוע. המבקשת מפנה לטופס בל/250 ממנו עולה כי נחבלה ב"גב + צוואר + ראש"; לתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 31.5.09 בה מצוין כי לאחר האירוע היא סבלה מ"הקאה וכאבי ראש", המהווים ביטוי מובהק לחבלה מוחית; להערכה נוירופסיכולוגית בה צוין כי היא "איבדה את הכרתה למספר שניות", ובה אובחן כי "יש בממצאים סימנים מעידים לפגיעה מוחית (אורגנית)". כמו כן ציינה המבקשת כי בשעתו הסכים המוסד לכך שרישום ד"ר גלעד מיום 3.10.10 לפיו היא "חולה עם אפילפסיה מ 2008 לאחר תאונת דרכים. היה איבוד הכרה", יוחס בטעות לתאונת דרכים, ולא לאירוע.
המבקשת טוענת עוד כי בית הדין לא התייחס לעדותה, שלפיה היא התעלפה בעקבות נפילת הפלטות על ראשה, כי בהודעתה לחוקר המוסד היא לא נשאלה אם איבדה את הכרתה, ולכך שציינה לפי החוקר למוסד שהמעסיק אמר לה "חשבתי שאת מתה".

8. בתגובתו טוען המוסד כי בית הדין האזורי הסתמך בהחלטתו על העדויות שנשמעו לפניו ועל יסוד המסמכים הרפואיים שבתיק מזמן אמת, וכן על הודעת המבקשת לחוקר המוסד, בקבעו כי המבקשת לא איבדה את הכרתה בעקבות האירוע. מדובר בקביעה עובדתית בה אין מקום להתערב. על כן מבקש המוסד כי הבקשה תידחה.

9. יצוין עוד כי מעיון בתיק בית הדין האזורי עלה כי בין לבין, ביום 4.12.16, התקבלו תשובות המומחה לתיק בית הדין.

הכרעה
10. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתגובת המוסד לביטוח לאומי, בהחלטתו של בית הדין האזורי ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11. כאמור, לפני בית דין זה הוברר כי הצדדים חלוקים בשאלה העובדתית האם לאחר האירוע שאירע למבקשת בעבודתה ביום 18.7.08, במהלכו נפלו פלטות שולחן על ראשה, היא איבדה את הכרתה. על כן הוחזר הדיון בעניינה של המבקשת לבית הדין האזורי על מנת שיכריע במחלוקת עובדתית זו. בית הדין האזורי קיים דיון בשאלה שבמחלוקת, ולאור הראיות והעדויות שנפרשו לפניו קבע כי לא שוכנע כי כך אירע. בהחלטתו נסמך בית הדין האזורי בעיקר על העולה מן המסמכים הרפואיים בעניינה של המבקשת, שעד למועדים מאוחרים לאחר האירוע, לא היה בהם אזכור לכך שהיא איבדה את הכרתה. בית הדין אף ציין כי המבקשת המשיכה בעבודתה לאחר האירוע, לא פונתה לטיפול רפואי באותו מועד, ולא הזכירה את העובדה כי התעלפה בהודעתה לחוקר המוסד. נוכח כלל האמור הושארה התשתית העובדתית על כנה.
בטענותיה מבקשת המבקשת את התערבותנו כערכאת ערעור בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שכאמור, מבוססות על ראיות ועדויות שנשמעו לפניו. בקביעות מעין אלה ערכאת הערעור לא תתערב אלא במקרים חריגים (ראו ע"ע (ארצי) 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ (25.12.05), בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.07)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור. אשר על כן לא מצאתי כי יש הצדקה בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור.

סוף דבר
12. הבקשה נדחית.
אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ז (12 דצמבר 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .