הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 67316-05-20

ניתן ביום 30 יוני 2020

אינוק בונהום
המבקש
-
שלמה דוד בע"מ
המשיבה

לפני: השופטת סיגל דוידוב מוטולה, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר
נציג ציבור ( עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור ( מעסיקים) מר דן בן חיים

בשם המבקש – עו"ד רוני חייט
בשם המשיבה – עו"ד שי שמואל

פסק דין

השופטת חני אופק גנדלר
לפנינו בקשת רשות ערעור, וכן בקשת עיכוב ביצוע, על החלטת בית הדין האזורי באר-שבע ( השופט משה טוינה; פ"ה 2610-01-20) ( להלן- ההחלטה), בגדרה נקבע כי:
"8. בנסיבות הללו אין לראות בייפוי הכוח מחודש אוקטובר 2019 כייפוי כוח המסמיך את ב"כ התובע להגיש את התביעה הנוכחית, ומכאן שדין התביעה להימחק משהוגשה מבלי שלב"כ התובע ייפוי כוח להגשתה.
9. ב"כ התובע יהא רשאי להציג ייפוי כוח כדין המסמיכו להגיש את התביעה הנוכחית, תוך 14 יום. היה וייפוי כוח כאמור לא יוגש, תימחק התביעה".

השתלשלות העניינים והחלטת בית הדין האזורי
המבקש הוא עובד זר ( להלן- העובד) אשר הועסק אצל המשיבה ( להלן- המעסיקה). ביום 21.8.19 הוגשה בקשה בהמרצת פתיחה ( סע"ש 47594-08-19; להלן- התובענה הראשונה) בבית הדין האזורי במסגרתה התבקש בית הדין ליתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים, לפי סעיף 79 ג(ח) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד – 1984. על פי הסדר הפשרה, המעסיקה תשלם לעובד סך של 32,424 ש"ח למיצוי זכויותיו ו"לסילוק כל תביעותיהם" של הצדדים זה כלפי זה. על הסדר הפשרה חתומים העובד, נציג המעסיקה והמגשר תומר גל. ביום 3.9.19 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ( להלן- הסכם הפשרה).
ביום 22.10.19, קרי כחודש וחצי לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, הגיש העובד על ידי עורכי הדין חייט ושושן ( להלן- באי כוחו) כתב תביעה כנגד המעסיקה ( סע"ש 23552-10-19; להלן- התובענה השניה) בסך כולל של 583,832 ש"ח. המעסיקה הגישה בקשה למחיקה על הסף של תביעה זו בגין מעשה בית דין, לאור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. אולם העובד באמצעות באי כוח טען כי הסכם הפשרה הושג בתרמית ויש לבטלו.
ביום 11.11.19 הגישו באי כוחו של העובד יפוי כוח בתובענה הראשונה וביום 13.11.19 הגישו בתובענה זו בקשה לביטול הסכם הפשרה, בטענה שהסכם זה הושג בתרמית. על כך השיבה המעסיקה, כי הצדדים הגיעו להסכמה בדרך של הליך גישור אליו פנו, לעובד שולם הסכום שהוסכם עליו, ומשניתן תוקף של פסק דין חלוט מדובר במעשה בית דין.
ביום 14.11.19 העיד העובד במסגרת התובענה השניה עדות מוקדמת בפני בית הדין האזורי, במסגרתה התייחס לנסיבות חתימתו על הסכם הפשרה, וכך טען בעדותו:
"ת. ...תומר [תומר גל, המגשר החתום על הסכם הפשרה- ח.א.ג.] לא הסביר על מה אנו חותמים. הוא אמר לחתום ככה וככה מהר.
ש. תומר דיבר איתך לפני שחתמת על ההסכם?
ת. הוא אמר רק תחתמו פה ופה ואז תקבלו פיצויים ותחזרו הביתה מבלי לנמק.
ש. שאלת על מה אתה חותם?
ת. שאלתי והוא לא ענה רק האיץ בנו לחתום וקיבלתי 10,000 ועוד 1000 ₪ שהיה מגיע עבור שכר עבודה
ש. אז למה חתמת בכל זאת
ת. הוא אמר שאם לא חותמים לא מקבלים כסף וחוזרים הביתה".
כעולה מהתיק, ביום 19.11.19 עזב העובד את הארץ.
ביום 5.12.19, לאחר קבלת תגובות הצדדים כמובא לעיל, ניתנה בתובענה הראשונה החלטה בבקשת העובד באמצעות באי כוחו לביטול הסכם הפשרה, לפיה "הדרך הדיונית הראויה לתקיפת פסק דין שהושג בטענת מרמה, היא הגשת תביעה חדשה לפני בית המשפט שנתן את פסק הדין. על כן, בקשת המבקש לביטול פסק הדין במסגרת התובענה הנוכחית איננה הדרך הפרוצדוראלית הנכונה לבירור טענותיו" (סעיף 8 להחלטה זו).
ביום 1.1.20 הגיש העובד באמצעות באי כוחו תובענה לביטול פסק הדין ( פ"ה 2610-01-20; להלן- התובענה השלישית). המעסיקה הגישה כתב הגנה, במסגרתו טענה כטענה מקדמית, שלבאי כוחו של העובד אין יפוי כוח להגשת תביעה זו.
ביום 27.1.20 ניתנה החלטה בבקשת המעסיקה למחיקה על הסף בתובענה השניה, בגדרה נקבע כי התביעה תימחק, לאור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, וככל שפסק הדין יבוטל יוכל העובד להגיש תביעה חדשה.
ביום 26.5.20 התקיים דיון בתובענה השלישית בנוכחות באי כוח העובד, נציג המעסיקה ובא כוחה. בתחילת הדיון הודיע בא כוח העובד כי " הגשנו ייפוי כוח בתיק הראשון [ התובענה השניה- ח.א.ג.] שכולל כל התדיינות שקשורה. מגיש ייפוי כוח" (פרוטוקול מיום 26.5.20, עמ' 1). לתיק התובענה הגישו יפוי כוח מיום 4.10.19 ( להלן – יפוי הכוח מאוקטובר 2019 או יפוי הכוח), אשר זה לשונו:
"אני החתום מטה, אינוק בונהום ( INNOK BUNHOM) ... ממנה בזה את עורכי הדין... להיות בא-כחי ( להלן: "באי כוחי")... בכל הקשור לתביעת עבודה ולזכויות עובד המגיעות שלי. מבלי לפגוע בכלליות המינוי הנ"ל, יהיה בא כחי רשאי לעשות ולפעול בשמי... כדלקמן:
לחתום על ולהגיש בשמי כתבי בי-דין, בקשות, כתבים, התנגדויות, ערעור, דיון נוסף, הודעה, טענה, השגה, ערר, תובענה או הליך אחר הנוגע או הנובע מההליך הנ"ל".
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע להיקף יפוי הכוח מאוקטובר 2019. לשיטת העובד באמצעות באי כוחו, יפוי הכוח בר תוקף גם להליך בתובענה השלישית. המעסיקה טענה מנגד, כי יפוי כח זה תקף להליך בתובענה השניה בלבד ואינו בר תוקף להליך בתובענה השלישית.
בסיום הדיון ניתנה החלטה המאמצת את עמדת המעסיקה, מנימוקים אלו:
"7. ...ייפוי הכוח שהוצג בפניי מסמיך את ב"כ התובע להופיע ולפעול בשם התובע בבית הדין " בכל הקשור לתביעת עבודה ולזכויות עובד המגיעות לו" – דהיינו, בתביעות שעילתן יחסי עובד מעסיק. זאת בעוד שהתביעה שלפנינו היא תביעה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם גישור; וככזו איננה תביעה שמקורה ביחסי עובד מעסיק והיא איננה תביעת עובד המבקש את זכויותיו כעובד. מכאן שאין לראות בייפוי הכוח כפי שהוא עומד בפניי, כמסמיך את ב"כ התובע להגיש תביעה בשם התובע לביטול פסק דין, תביעה שעילתה איננה תולדה של יחסי עובד מעסיק.
זו אף זו, על יסוד ייפוי הכוח מאוקטובר 2019, הוגשה תביעת התובע בסוף אותו חודש. בתחילת נובמבר 2019, עוד כשהתובע נמצא בארץ, היה ב"כ התובע מודע לקיומו של הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, לאור ההודעה למחיקת התביעה על הסף שהוגשה במסגרת תביעת התובע בתחילת נובמבר 2019. על אף זאת, אין בפני ייפוי כוח או הרשאה אחרת המסמיכה את ב"כ התובע לפעול לביטול פסק הדין בהליך הגישור כתביעה נפרדת. העובדה שקיים ייפוי כוח להגשת תביעה אחת לזכויות להן טוען התובע כעובד, אין משמעותה מתן ייפוי כוח לפעול בהליך נפרד ואחר. בפרט הדברים כך, שהיה בידי ב"כ התובע לפעול מול התובע לקבלת הרשאה שכזו".
בחלק האופרטיבי של ההחלטה נקבע כמצוטט בסעיף 1 לעיל, קרי כי התובענה השלישית תימחק משהוגשה ללא יפוי כוח, אלא אם יוגש תוך 14 ימים יפוי כוח כדין המסמיך את באי כוח העובד להגיש את תובענה זו.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים
לטענת העובד על ידי באי כוחו, שגויה הקביעה בהחלטה לפיה יפוי הכוח מאוקטובר 2019 תקף רק להליך בתובענה השניה ואינו תקף להליך בתובענה השלישית, שכן העובד הסמיכם ביפוי כוח זה לכלל ההתדיינות הקשורה למיצוי זכויותיו כנגד המעסיקה. ההחלטה עומדת בניגוד לגמישות הנוהגת בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן- חוק בית הדין לעבודה), ומהפסיקה לפיה נכון להעניק הקלות במיוחד למהגרי עבודה. העובד מתגורר בכפר נידח בתאילנד, וככל שיתבקש לחתום על יפוי כוח חדש יצטרך לנסוע לשגרירות ישראל בבנגקוק, מרחק כ-650 ק"מ, תוך עלויות גבוהות עבורו. אף לגופו של עניין, שגויה הפרשנות בהחלטה לפיה תביעת העובד בתובענה השלישית אינה מכוח יחסי עובד ומעסיק. במיוחד נוכח האמור ביפוי הכוח מאוקטובר 2019, המסמיך את באי הכוח של העובד להגיש " תובענה או הליך אחר הנוגע או הנובע מההליך הנ"ל" של " תביעת עבודה ולזכויות עובד המגיעות שלי". כמו כן, שגויה ההחלטה המורה על קבלת יפוי כוח בכתב, בעוד שעל פי הפסיקה ובהתאם לסעיף 3( א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן- חוק השליחות), יכול יפוי הכוח להינתן גם בעל פה. משכך, עותר העובד באמצעות באי כוחו למתן רשות ערעור וקבלת הערעור לגופו, כך שייקבע שיפוי הכוח מחודש אוקטובר 2019 תקף גם להליך בתובענה השלישית. כמו כן, הגיש העובד באמצעות באי כוחו בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.
המעסיקה בתשובתה סומכת ידיה על נימוקיו של בית הדין האזורי בהחלטתו. כן טוענת להבחנה בין הגמישות הנוהגת בסדרי דין בבתי הדין לעבודה לבין החובה להציג יפוי כוח כדין. התובענה החדשה הינה בעילות אחרות מאלו המנויות ביפוי הכוח מאוקטובר 2019, ועל כן בצדק נדרש ב"כ העובד להציג יפוי כוח חדש. יפוי הכוח מאוקטובר 2019 הוא " לתביעת עבודה" ואין באמור בחלק הכללי של יפוי הכוח כדי לבטל הוראה ספציפית זו, שאם לא כן אין עוד טעם ברישום הנושאים בהם הוסמך עורך הדין לטפל בשם מרשו. בחינת תקינותו של יפוי הכוח היא עניין שבשגרה ולא " עניין אישי" כנגד העובד או בא כוחו. נוכח האמור, אין מנוס מהצגת יפוי כוח כדין אף אם ייאלץ העובד לקבוע מועד בשגרירות הישראלית בבנגקוק. כמו כן, לא נהירה טענת באי כוח העובד שאפשר להסתפק ביפוי כוח בעל פה, שעה שהעובד כלל לא בארץ. לגישת המעסיקה, היעדרו של יפוי הכוח קיים גם במסגרת בקשת רשות ערעור זו שלפנינו ועל כן גם זו הוגשה ללא סמכות. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע, מתנגדת המעסיקה לבקשה, שכן אף אם תימחק תובענה זו אין הדבר מהווה מעשה בית דין ודרכו של העובד לבית הדין פתוחה, ובלבד שיציג יפוי כוח כדין.
בתגובת העובד על ידי באי כוחו טוען העובד, כי אין בדברי המעסיקה בכדי לסתור את טענותיו. כמו כן, מפנה העובד באמצעות באי כוחו לעדותו המוקדמת של העובד בתובענה השניה בפני בית הדין האזורי ביום 14.11.19, שם העיד על נסיבות חתימתו על הסכם הפשרה, ומציין כי עוד לפני מועד דיון זה הגיש ביום 13.11.19 ( בתובענה הראשונה) "בקשה לביטול פסק דין" שעניינה זהה לחלוטין ל"תובענה לביטול פסק דין" (התובענה השלישית), שהוגשה לאחר מתן ההחלטה בדבר הדרך הפרוצדורלית הנכונה לעשות כן.
הצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין בבקשת רשות הערעור על יסוד תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב – 1991.

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר המצוי בתיק החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור. לגופו של עניין החלטנו לקבל את הערעור באופן זה שהחלטת בית הדין האזורי מושא הערעור תבוטל וייקבע כי יפוי הכוח מאוקטובר 2019 כוחו יפה גם להליך בתובענה השלישית , ומכאן כי על בית הדין האזורי להידרש להליך זה לגופו. להלן יפורטו נימוקינו.
על מערכת היחסים בין בעל-דין לבין עורך-דין המייצגו לפני בית-המשפט חולשות מספר מערכות דינים: האחת, חוק השליחות, בהיות הייצוג "יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי" (סעיף 1 לחוק השליחות). השניה, חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ובמיוחד סעיף 91 בו, הקובע כי " יפוי-כוח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין". כן ראו הוראה נוספת המצויה בסעיף 20 לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, לעניין יפוי-כוח כללי ויפוי-כח לביצוע עסקאות במקרקעין. השלישית, תקנות 472- 474 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
השליחות, כעולה מסעיף 3 לחוק השליחות, מוקנית בהרשאה, שהיא במהותה הסמכה בהסכמה. בפסיקה נקבע כי "מושכלות ראשונים הם כי בלא הרשאה פורמלית אין עורך דין מוסמך לייצג לקוח ולפעול בשמו ובמקומו לצורך כל ענין, לרבות לצורך הליך משפטי. שאלת קיומה של הרשאה כאמור הינה שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה" (מתוך רע"א 842/00 רסקו חברה להתיישבות נ' צויקל (2.7.00)). מאידך, ככל שהציג עורך הדין יפוי כוח כדין, לא נדרש בעל הדין לאשררו בפני בית המשפט (ראו בר"ע (ארצי) 21552-07-19 לוין שמואל - לוטפי בני שמסה (18.7.19) ובר"ע (ארצי) 28386-06-19 WELDESILASE TEKLIT - א.א. הראל ניהול בתי קפה בע"מ (16.2.20). העובד הפנה בתגובתו להוראות סעיף 3( א) לחוק השליחות, שעניינו דרך הקניית השליחות, לפיו שליחות יכולה להיות מוקנית גם בעל פה. אכן, בהתאם לפסיקה "קיומו של ייפוי-כוח בכתב איננו מהווה תנאי מהותי להקמת הייצוג, אלא אך אמצעי להוכחתו" (דנ"פ 2192/00 נוי נ' השופט אמינוף (9.4.00)). יחד עם זאת, אין בגמישות בעניין צורת הקניית השליחות כדי לסייע בהכרעה בעניין דנן, כיוון שבענייננו עצם ההרשאה לייצוג אינה שנויה במחלוקת, והיא נעשתה בכתב. גדר הספק היא היקף ההרשאה, קרי פרשנות ייפוי הכוח הכתוב שניתן באוקטובר 2019 ואם תובענה לביטול הסכם פשרה באה בגדרו.
בע"א 694/86 דוד אוסטפלד נ' משה בהירי (19.4.87) (להלן- עניין אוסטפלד) עמד בית המשפט העליון על דרך פרשנות ייפוי כוח הניתן לעורך דין. עסקינן בשני רבדים: הרובד הפרשני הראשון הוא חוזי, ועניינו אומד דעת מייפה הכוח בראי סעיף 25 לחוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן- חוק החוזים). הרובד הפרשני השני הוא האובייקטיבי, ועניינו היקף התפרסותה של השליחות בראי סעיף 5(א) לחוק השליחות.
לענין הרובד החוזי נאמר בעניין אוסטפלד כך ( ההדגשות שלנו):
"מכאן - בהליכים לפני בית-משפט אין להסיק על קיומה של השליחות מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מנוהג, אלא יש צורך בהרשאה מיוחדת ומפורשת לפעול בשמו של השולח... בכפיפות להוראה זו נקבע היקף השליחות על-פי לשון מסמך ההרשאה, ועל פרשנותו חלים כללי הפרשנות החלים בדיני חוזים (א' ברק "חוק השליחות", תשכ"ה- 1965, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 140; ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל (רמות, תשמ"ו) 29). לפי כללי הפרשנות הללו יש לפרש את מסמך ההרשאה לפי אומד דעתו של השולח (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג-1973), תוך העדפת האינטרס שלו על פני עניינו של הצד השלישי, המבקש להסתמך על פעולתו ועל התנהגותו...)".
ברובד החוזי, כעולה מסעיף 25 לחוק החוזים, המיקוד הוא אפוא בהתחקות אחר אומד דעת מייפה הכוח, וזאת לאור לשון ייפוי הכוח ושאר נסיבות הענין. בע"א 137/68 ‏ הלי גרטלר נ' יצחק, נאוה מלמוד ויגאל אורז'ל (20.8.68) (להלן- ענין מלמוד) התעוררה השאלה כיצד יש לפרש בהיבט החוזי יפוי כוח כללי הכולל הסמכה להגשת "כל מיני תביעות", וזאת נוכח פירוט המצוי בהמשך יפוי הכוח בנוגע לסוגי תביעות מסוימות. בית המשפט העליון קבע כי נוכח אופיו הכללי של יפוי הכוח יש לפרשו בהרחבה באופן הכולל הרשאה להגשת תביעה לחלוקה אף אם זו לא באה בגדר פירוט ההליכים שנזכרו בייפוי הכוח. וכך נאמר ( הדגשה שלנו):
"בית-המשפט המחוזי פסק שיש לפרש ייפוי-כוח זה על דרך הצמצום; וכאשר לא בא בו זכר לתביעת חלוקה, בו בזמן שבא בו זכר לביטול שכירות רשומה ולבקשת מכירה לשם הוצאה-לפועל של משכנתה, ועוד, סימן וראיה שתביעת חלוקה אינה בכלל ' כל מיני התביעות' שהמיופה-כוח יכול להגיש.
אין לדעתי כל הצדקה לכך לקרוא ייפוי-כוח זה, שהוא בבחינת כלל ופרט, כאילו אין בכלל אלא מה שיש בפרט. על-אף הפרטים הבאים בחלק השני של ייפוי-הכוח, על פניו ייפוי-כוח כללי הוא, המכסה כל תביעה הנוגעת למקרקעים האמורים, יהא טיבה אשר יהא...".
הרובד הפרשני השני גלום בסעיף 5 לחוק השליחות – אשר כותרת השוליים שלו היא " היקף שליחות" – הקובע כך:
"5. (א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".
הנה כי כן, ההרשאה, בהעדר הגבלה בה, טומנת בחובה מבחינת היקפה גם הסמכה לעשיית " פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות", אותה נהוג לכנות בשם " הרשאה משלימה". ביסוד הרישא של הוראת סעיף 5 לחוק השליחות מצויה ההנחה כי הגשמת תכלית השליחות עשויה להצריך פעולות מגוונות, שמפאת ריבוין לא תמיד ניתן ומעשי לפרטן. משכך, ועל מנת לאפשר את הגשמתה המיטבית של השליחות, המחוקק קבע ברירת מחדל, לפיה - בהעדר הגבלה בהרשאה - השליחות כוללת הסמכה לעשיית פעולות הדרושות באופן סביר לשם הגשמתה. המדובר במבחן סבירות על פי סטנדרט אובייקטיבי ובראי תכלית השליחות ( ראו ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל, הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ו- 1986, עמ' 151. להלן- דיני שליחות בישראל).
עוד נפסק בהקשר זה, שמלשון סעיף 5( א) לחוק השליחות " עולה חד-משמעית שהשליחות חלה... על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, ורק סייגים לכך צריך שיבואו בדרך ' הגבלה בהרשאה'". מכאן, "שנטל ההוכחה ( של סייג) מוטל על מי שבא לשלול קיום הרשאה זו" (דיון ( ארצי) שם/2-10 מדינת ישראל - שלום ברזילי ואח' (15.7.80). כן ראו א' ברק, חוק השליחות, נבו הוצאה לאור בע"מ, ירושלים תשנ"ו- 1996, עמ' 591- 593. להלן- ספר חוק השליחות). אשר להרשאה המשלימה, מובא בספר חוק השליחות ( עמ' 678- 680) כי:
"היקף ההרשאה נקבע על פי הבעת הרצון של השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי... גילוי רצון זה יכול שיהיה על ידי אמירה לשלוח – בין בכתב ובין בעל פה – או על ידי הודעה לצד השלישי – בין בכתב ובין בעל פה – או על ידי התנהגות מפורשת או משתמעת אחרת. אך, בנוסף לכך, מרחיבים את ההרשאה על פעולות נוספות, שביחס אליהן לא בא גילוי רצון מפורש או משתמע. עם זאת, ההרשאה הקיימת חסרה הוראה בעניין זה, וחסר זה נוגד את התכלית המונחת ביסוד ההרשאה. במצב דברים זה – וכאשר השתיקה אינה מתפרשת כהסדר שלילי – ניתן להשלים את החסר.
...ניתן לסווג את עיקרי המקרים לשלושת הסוגים הבאים: 1. הרשאה משלימה לבצע כל אותן פעולות משפטיות הנחוצות באופן סביר לביצוע התקין של נושא השליחות...
מבין שלושת אלה, רק הראשון נזכר בסעיף 5( א) לחוק השליחות".
נציין כי בתקופת המנדט הבריטי, היתה מקובלת פרשנות הסעיף על דרך הצמצום. אולם פרשנות זו נשללה בפירוש על ידי בית המשפט העליון בעניין מלמוד ( דיני שליחות בישראל, עמ' 179. על עניין זה מחווה המחבר דעתו שם כי " נראה לנו, שאמנם זו דרך הפרשנות הנכונה ומעכשיו ואילך אפשר יהיה לנסח כתבי הרשאה ביתר פשטות").
עם זאת, לצד הרישא נקבע בסיפא כי פעולות הטמון בהן פוטנציאל לקיפוח מייפה הכוח ( פשרה, ויתור או פעולה בלי תמורה) טעונות הרשאה מפורשת לעריכתן. בענין מלמוד, הנזכר לעיל, נקבע ברוח סעיף 5 לחוק כי הרשאה כללית להגשת תביעות והרשאה להעברת מקרקעין לקונה כוללות גם הסמכה להגשת תביעה לחלוקת המקרקעין, שכן החלוקה הכרחית להעברת הבעלות. וכך נאמר ( הדגשה שלנו):
"ואם תמצי לומר שיש לפרש את ייפוי-הכוח לאו דוקא על-פי לשונו, כי אם על-פי כוונת נותנתו, והרי גלוי וידוע לנו שהוא ניתן למען בצע התחייבותה למכור ולהעביר לקונה את המקרקעים האמורים - אף אני אשיב שלפי שיקול דעתו הלגיטימי של המיופה-כוח, תביעת החלוקה כנראה דרושה לכך, שהרי בלעדיה לא תזכה הקונה במקרקעים האמורים מחמת שימוש המשיבים בזכות הקדימה הנתונה בידיהם ( השווה סעיף 5 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965)".
מכאן לענייננו. אין חולק כי ייפוי הכוח מאוקטובר 2019 כולל הקניית סמכות ייצוג העובד בתובענה חדשה למיצוי זכויותיו כעובד, היינו הגשת התובענה השניה. השאלה המתעוררת היא האם יש לפרש את ייפוי הכוח כמקנה כוח ייצוג בתובענה השלישית, שעניינה ביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם הפשרה, כשפסק דין זה מהווה מחסום להגשת התובענה השניה.
אשר לרובד החוזי, הרי שבמישור הלשוני חלוקים הצדדים בשאלה איזו משמעות יש ליתן לרכיב " תובענה או הליך אחר הנוגע או הנובע מההליך הנ"ל" ומה היחס בין הסמכה זו להסכמה הכללית ברישא של ייפוי הכוח " להיות בא-כחי... בכל הקשור לתביעת עבודה ולזכויות עובד המגיעות שלי". שאלה פרשנית בעלת קווי דמיון לזו שהתעוררה בענין מלמוד, ועל פי הלך ההנמקה שם סבורים אנו כי אין בפירוט המצוי ביפוי הכוח כדי לגרוע מכלליות אופיו. נציין כי פרשנות אחרת למעשה מצמצמת מאד את תוכן יפוי הכוח מאוקטובר 2019, שכן הוא נחתם לאחר שכבר ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה והוא נועד לאפשר הגשת תובענה נוספת למיצוי הזכויות כעובד. בנוסף, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לצורך התחקות אחר אומד דעת העובד ניתן להסתייע גם בעדות המוקדמת שמסר במסגרת התובענה השניה. בעדות זו העמיד העובד את גרסתו לנסיבות חתימת הסכם הפשרה, כמצוטט לעיל, ומתיאור זה ניכר כי לדידו – ומבלי שנביע על כך עמדה – הסכם זה פגום. לאור עדותו המוקדמת של העובד מחוזקת המסקנה כי אפשרות ביטול הסכם הפשרה לצורך הגשת תובענה חדשה ( אם וככל שתתקבל טענתו לפגמים שנפלו בכריתתו) היתה באופק ציפיותיו.
הרובד הנוסף גלום בסעיף 5( א) לחוק השליחות, ובמסגרתו נדרשת בחינת הרישא והסיפא לסעיף. אשר לרישא, ביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה הכרחי להגשת התובענה החדשה, אשר לגביה ניתן יפוי הכוח. משכך, וברוח הנפסק בענין מלמוד, הגשת תובענה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה היא " פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות" כאמור ברישא של סעיף 5( א) לחוק השליחות. אשר לסיפא, מתעוררת השאלה אם הגשת תובענה לביטול הסכם פשרה מכוחו קיבל מייפה הכוח כספים טעונה הרשאה מפורשת. סוגיה זו בעלת פנים לכאן ולכאן. מחד, ביטול הסכם הפשרה – אם וככל שבית הדין ימצא עילה המצדיקה זאת – נועד בטווח הארוך להבטיח מיצוי הזכויות במלואן, ולכן אינו טעון הרשאה מפורשת. מנגד, התוצאה של ביטול הסכם הפשרה עלולה לפגוע בעובד בטווח הקצר אם וככל שייאלץ להשיב סכומים שקיבל מכוחו עקב ביטול הפשרה ( בהקשר זה, ומבלי להביע עמדה למקרה דנן, ראו בר"ע ( ארצי) 5846-03-19 Patakorn Kittipong - א.ר.צ. אסיה בע"מ (10.3.19)). על פי הילך טענה זו, ולהבדיל מהגשת תביעה חדשה, ביטול הסכם הפשרה עלול - בטווח הקצר - להרע את מצב העובד, ולכן נדרשת הסמכה מפורשת. כאמור, בשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן. לטעמינו, במקרה דנן – נוכח ייחודן של הנסיבות – אין צורך להידרש לשאלת משמעות הסיפא של סעיף 5( א) לחוק השליחות. הטעם לכך הוא שאומד דעת העובד במקרה דנן ברור, נוכח לשון יפוי הכוח ועדותו המוקדמת של העובד. משכך נותיר את ההכרעה בשאלה האמורה לעת מצוא.
לאלה נוסיף, כי ביום 13.11.19 הגישו באי כוחו של העובד בתובענה הראשונה בקשה לביטול הסכם הפשרה. בהליך זה צירפו באי הכוח יפוי כוח מיום 7.11.19 הזהה בתוכנו ובניסוחו ליפוי הכוח מחודש אוקטובר 2019. היינו, יפוי כוח המסמיכם לתבוע " תביעת עבודה ולזכויות עובד המגיעות שלי" וכן " תובענה או הליך אחר הנוגע או הנובע מההליך הנ"ל", מבלי לציין מפורשות תביעה לביטול הסכם הפשרה. בהליך שם לא טענה המעסיקה כנגד הסמכתם של באי כוחו להגיש בקשה זו, אלא טענה אך לגופו של עניין, שההסכם נעשה ברצון שני הצדדים. בסופו של יום הבקשה לא נדונה לגופה, אלא נדחתה בשל " הדרך הדיונית הראויה", או אז הגישו באי הכוח את התובענה השלישית. הגשת התובענה השלישית נעשתה בשל צורך פרוצדורלי, אך מבחינה תוכנית- מהותית היא זהה לנטען בבקשה שהוגשה בתובענה הראשונה, לפיה הסכם הפשרה הושג בתרמית ויש לבטלו. המעסיקה לא העלתה טענה זו במועד, עת היה המבקש בארץ ומסר עדות מוקדמת, ויש לכך משקל מסוים, גם אם לא מכריע.
המסקנה אליה הגענו היא כי יפוי הכוח מאוקטובר 2019 כולל גם הרשאה להגשת תובענה לביטול הסכם הפשרה. משכך, כולל הוא גם הרשאה להגשתה של בקשת רשות ערעור זו, ולכן נדחית טענת המעסיקה כי זו הוגשה ללא הרשאה.
בטרם נחתום נציין כי הסוגיה הממוקדת שעמדה להכרעה בפנינו היתה שאלת נחיצותו של יפוי כוח נוסף. משכך, איננו מביעים עמדה ביחס להליכים שהתנהלו בבית הדין האזורי והכרוך בהם.
סוף דבר – לאור כל האמור, הערעור מתקבל. החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור מבוטלת ונקבע כי יפוי הכוח מאוקטובר 2019 כוחו יפה גם לתובענה השלישית (פ"ה 2610-01-20). משבקשת רשות הערעור הוכרעה לגופה, מתייתר הצורך להידרש לבקשת עיכוב הביצוע. המעסיקה תשא בהוצאות העובד בסך 6,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' תמוז תש"פ (30 יוני 2020) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת, אב"ד

רועי פוליאק,
שופט

חני אופק גנדלר, שופטת

מר שלמה כפיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר דן בן-חיים,
נציג ציבור (מעסיקים)