הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 66511-12-18

ניתן ביום 12 אוגוסט 2019

קארלוס דבדוב
המבקש
-

פרסומי המזרחי התיכון
המשיבה

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר
נציגת ציבור (עובדים) גברת רחל בנזימן, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

ב''כ המבקש - עו''ד סני חורי
ב''כ המשיבה - עו''ד אברהים נאסר

פסק דין

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים ( סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה; סע"ש 26455-07-14), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין מיום 26.7.18, אשר בו הורה בית הדין האזורי על מחיקת התביעה שהגיש, תוך חיובו בהוצאות המשיבה בסך 7,000 ש"ח ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.
ברקע הדברים מצויה תובענה שהגיש המבקש לתשלום הפרשי שכר וכן פיצויי פיטורים המגיעים לו, לטענתו, מכוח סעיף 5 לחוק פיצוי פיטורים, תשכ"ג-1963, בגין תקופת העסקתה של רעייתו המנוחה על ידי המשיבה. על פי הנטען, בין המנוחה למשיבה שררו יחסי עבודה מאז שנת 1994 ועד שנת 2012, ולאור זאת היתה המנוחה זכאית לתשלומים הנובעים מיחסי העבודה וסיומם בכל תקופה זו. המשיבה טענה כי יחסי ההעסקה בינה ובין המנוחה הסתיימו בשנת 2001 עת המנוחה עזבה את הארץ, או אז קיבלה את כל המגיע לה ולרבות פיצויי פיטורין. מיני אז, לטענת המשיבה, לא שררו יחסי עבודה בין הצדדים, והמנוחה הועסקה כנותנת שירותים בלבד, ומששילמה למנוחה עבור מטלות שביצעה אין מקום להטלת חיובים נוספים.
בית הדין האזורי קבע שתי ישיבות קדם משפט ( ביום 12.7.15 וביום 8.1.17), אשר לשתיהן לא התייצב המבקש, ובא כוחו מסר כי בהיסח הדעת לא הגיש בקשה לפטור אותו מהתייצבות. בהמשך, נקבעו שני מועדים לשמיעת הוכחות, שלא התקיימו מפאת העדר התייצבותו הצפויה של המבקש. מועד הדיון הראשון (1.10.17) נדחה משרק בסמוך לו הוגשה בקשת המבקש להעדתו בדרך של היוועדות חזותית וזאת בשל מצבו הרפואי. בקשה זו נדחתה, ומשהיה ברור כי המבקש לא יוכל להתייצב לדיון שהיה קבוע ימים ספורים לאחר מכן- בוטל הדיון. יחד עם זאת, כיוון שהמבקש נימק את בקשתו בכך שהמחלה ממנה הוא סובל מקשה עליו טיסה בעונות המעבר נקבע מועד דיון חלופי לקיץ (1.7.18). גם לקראת מועד דיון זה הגיש המבקש בקשה להעדתו בהיוועדות חזותית, זאת על רקע גילו ( כ – 80 שנים) ותוך שטען להחרפת מחלת הריאות ממנה הוא סובל לטענתו, כך שאינו מסוגל לטוס ארצה כלל.
מבלי להידרש לכלל השתלשלות הדיון בבקשה זו להעדתו בהיוועדות חזותית, המפורטת בהרחבה בפסק דינו של בית הדין האזורי, נציין כי ביום 2.6.18 ניתנה ההחלטה הבאה:
"הבקשה תישקל ככל שיוגשו לתיק בית הדין: 1. תצהיר התובע התומך בבקשה. 2. תעודת רופא המתייחסת למצבו הרפואי של התובע ובכלל זה מצבו כפי שהיה עת הוגשה הבקשה הקודמת לגביית עדותו ע"ד היוועדות חזותית – תעודת רופא כאמור תעמוד בהוראות סעיף 20+22 לפקודת הראיות. ככל שלא יוגשו המסמכים כאמור עד ליום 17.6.2018 תידחה הבקשה".

ביום 6.7.18 הגיש המבקש הודעה מטעמו, אליה צורף תצהיר תומך ו"אישור מכתב הסבר מטעם הרופא עם אישור אפוסטיל כדין". בעקבות כך, ניתנה ביום 8.7.18 החלטה לפיה- "אף שהתעודה מתייחסת למצבו העדכני של התובע הרי שאינה עונה על דרישות סעיף 22 ובעיקר ס"ק 2 שבו כנדרש בהחלטות קודמות. אין הצדקה בהשחתת זמן שיפוטי לשם חזרה על החלטות קודמות והדברים יילקחו בחשבון...". ביום 14.7.18 ניתנה החלטה נוספת ולפיה- "ככל שלא יבוצעו החלטות בית הדין ככתבן וכלשונן עד ליום 17.7.2018, תימחק התביעה תוך שקילת חיוב בהוצאות".
למבקש ניתנו שתי הארכות מועד לביצוע האמור בהחלטה מיום 2.6.18, כשהאחרונה שבהן עד ליום 25.7.18. משלא עמד המבקש באמור בהחלטות הקודמות נמחקה התובענה. וכך נאמר בפסק הדין:
"נכון להיום משלא הומצאו המסמכים הדרושים, הרי שבפני בית הדין עומדים מסמכים רפואיים שאינם עומדים בדרישות פקודת הראיות, שאין בהם הסבר ענייני ( למעט טענה כללית להחמרה) לשינוי שחל במצבו הרפואי של התובע, שהונפקו ע"י רופא מומחה לקרדיוסקולריה, אך עוסקים במחלת ריאות – ברונכיטיס כרונית. במסמכים אלה אין די כדי להסביר את המנעותו של התובע מהתייצבות לישיבת הוכחות פעמיים".

עוד הוסיף בית הדין האזורי בפסק דינו ( הדגשות במקור):
"עסקינן בהליך ה'מתנהל' זה שנים, ואינו מקודם בעטיו של התובע. לכך אין מקום לתת יד. בנסיבות העניין משלא התייצב התובע לדיונים שנקבעו בלא טעם של ממש, ראוי היה כי תביעתו תדחה... על מנת שלא למנוע מהתובע, ככל שיבקש לנהל בהמשך הליך באופן ראוי, לעשות כן, (כפוף למגבלות התיק), מוצאת אני מקום להורות על מחיקת התביעה בלבד, וכך אני קובעת.
בהחלטות קודמות הותרע בתובע כי התנהלותו , אשר הטריחה לשווא את בית הדין ואת הצד שכנגד, הן לענין מועדי הוכחות והן לנוכח בקשותיו החוזרות והמנעות מקיום החלטות בית הדין, תבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות.
נוכח האמור אני קובעת כי על התובע לשלם לנתבעת הוצאותיה בגין הליך זה בסך 7,000 ₪.
כמו כן ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪.
נוכח ההתנהלות האמורה ובנסיבות בהן מבקש התובע לנהל הליך ללא שישא בתוצאות התנהלותו כאמור, כי אז ככל שיבקש התובע לחדש תביעתו בכל דרך שהיא , יהא תנאי לכך תשלום ההוצאות האמורות".

ביום 12.9.2018 פנה המבקש לבית האזורי בבקשה לביטול פסק הדין, בצירוף מסמך רפואי נוסף, ובהחלטה מיום 15.11.2018 לאחר קבלת תגובת המשיבה נדחתה הבקשה. וכך נאמר:
"בהחלטה מיום 2.6.2018 פורט באופן ברור מה על התובע לעשות על מנת שבקשתו לשמיעת עדותו באמצעות היוועדות חזותית תידון. לא עד מתן פסק הדין, ואף לא במסגרת הבקשה לביטולו לא התקיימו מלוא הדרישות האמורות. זאת למרות שניתנו החלטות חוזרות ונשנות שחזרו ודשו בכך. לא זו אף זו, המסמך שכעת הוגש מעורר שאלות חדשות ( ממתי חלה התובע בקלסטרופוביה) בפסק הדין פורט מדוע ראוי כי ינתן ולמעשה אין כל סיבה לשנות מכך. עוד יוער כי פסק הדין, הרבה לפנים משורת הדין מחק את התביעה ולא דחה אותה ועל כן אין ממש בטענה כי התובע לא יוכל לעמוד על מימוש זכויותיו...".

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפנינו.
המבקש טוען שבית הדין האזורי לא התחשב בכך שמדובר באדם בן 80 הסובל ממחלה כרונית בדרכי הנשימה וכי מצבו הורע עד כי הרופא המליץ לו שלא לטוס כלל. כמו כן אין למבקש בפועל מה להוסיף בחקירתו הנגדית שכן המחלוקת העובדתית מצומצמת ביותר. מוסיף המבקש וטוען שלאחר מתן פסק הדין שכנע את הרופא להגיע לקונסוליה הישראלית בצ'ילה כדי לחתום על התעודה הרפואית בפני הקונסול, וחרף זאת נדחתה הבקשה.

דיון והכרעה
פסק דין זה ניתן לאור הסכמת הצדדים כי נראה את הבקשה למתן רשות ערעור כאילו התקבלה וכאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, כאמור בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991. לגופו של עניין, לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ושמענו את טענות הצדדים, החלטנו לדחות את בקשת רשות הערעור. להלן נימוקינו:
נקדים ונציין כי החלטה בעניין היוועדות חזותית היא החלטה דיונית שבסדרי דין ושמיעת ראיות, עניינים שבהם מסור שיקול דעת רחב לערכאה המבררת וערכאת הערעור תמעט להתערב. לצד זאת, נקבע " שבתחום הספציפי של עדות באמצעות כינוס וידאו, בהתחשב באופייה המיוחד של העדות, שאינה בלתי אמצעית ושיש לה היבטים יחודיים (משמעות האזהרה כלפי מי שנמצא מחוץ לתחום השיפוט, העדר מרות ישירה של בית המשפט על העד המרוחק וסוגיות הנוגעות ליחסים בינלאומיים. ראו: עניין דורי, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת מ' נאור), היקף ההתערבות מעט רחב יותר (עניין דורי בפסקה 3 לפסק דינה של השופטת מ' נאור; סעיף 1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, אשר החריג החלטה בעניין "היוועדות חזותית" מבין ההחלטות העוסקות באופן הגשת עדויות שלא ניתן רשות לערער עליהן)" (מתוך רע"א 1920/12 ‏אהרון לוינגר נ' עו"ד ניצה פוזנר, כונסת הנכסים (3.5.12) ( להלן - ענין לוינגר)). עוד נציין כי אף סעיף 1(5) לצו בית הדין לעבודה ( סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשע"ח-2018, החריג החלטה בעניין "היוועדות חזותית" מבין ההחלטות העוסקות באופן הגשת עדויות שלא ניתן רשות לערער עליהן מפאת סוגן.
בע"ע ( ארצי) 36731-09-12 סעיד כנען – מפעל מתכת חניתה בע"מ (17.1.13) ( להלן- עניין כנען) עמד בית דין זה על השיקולים המנחים בבקשות מסוג זה באמרו:
"סמכותו של בית המשפט להורות על גביית עדות במשפט מחוץ למדינה קבועה בסעיף 13( א) לפקודת הראיות ( נוסח חדש), תשל"א – 1971 ( להלן – פקודת הראיות), זה לשון הסעיף:
'לפי בקשת בעל דין במשפט אזרחי רשאי בית המשפט, אם נראה צורך למען הצדק ולפי התנאים שהורה עליהם, לצוות שעד או כל אדם אחר ייחקר בתצהיר על-ידי אדם פלוני ובמקום פלוני שמחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט, ורשאי בית המשפט ליתן הוראה בכל דבר הכרוך באותה חקירה, כפי שייראה סביר וצודק, ורשאי הוא להתיר לכל בעל דין להגיש את פרוטוקול העדות כראיה באותו משפט'.
הפירוש שניתן בפסיקה לסעיף זה הייתה מצמצמת, ונקבעו על ידי בית המשפט העליון שלושה כללים המנחים את בתי המשפט עד היום בבקשה אם להתיר גביית עדות בחו"ל – והם אלה: פניית המבקש לבית המשפט נעשתה בתום לב; יש בידי העד למסור עדות שהינה רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת; קיימת סיבה טובה המונעת את בואו של העד מחוץ לארץ והופעתו לחקירה בבית המשפט בישראל".

מצב רפואי המונע התייצבות בארץ הוכר בהלכה הפסוקה כאחת הסיבות המצדיקות היענות לבקשה לקיום דיון בהיוועדות חזותית ( ראו למשל רע"א 4649/92 פקיד שומה נ' גהל (21.3.93); ( להלן – עניין גהל); ענין כנען פיסקה 39). עוד נוסיף שכאשר עסקינן בגילאים מופלגים, הבחינה של גיל המבקש להעיד בדרך של היוועדות חזותית יכולה להיעשות במשולב עם מצבו רפואי ובכפוף להנחת תשתית ראייתית מספקת ( השוו: רע"א 2772/12 פלוני – פלוני ואח' (8.5.12). יצוין כי גילאי המבקשים שם היו 85 ו- 92 שנים).
שאלה נפרדת היא אופן הוכחת קיומה של מניעה רפואית. בענין כנען נאמר כי " למותר לציין כי טענות של מניעה רפואיות יכול ויעלו בנסיבות מסוימות לכדי סיבה טובה המונעת התייצבותו של עד, אך לשם כך יש לפרוס תשתית עובדתית עדכנית, מוצקה וברורה, הנתמכת בראיות ובתצהיר" (פיסקה 39). מכאן השאלה האם ובאילו נסיבות יש מקום להתנות את ההיוועדות החזותית בהגשת חוות דעת רפואית בהתאם לסעיף 22 לפקודת הראיות, הקובע כך:
"לא יקבל בית משפט כראיה חוות דעת או תעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל, אלא כשיש עליהן אישור של נציג קונסולרי או דיפלומטי של ישראל –
(1) שהחתימה על חוות הדעת או תעודת הרופא ראויה לאמון;
(2) שלפי חוקי המקום שבו נעשתה חוות הדעת או תעודת הרופא צפוי למומחה או לרופא עונש על דברי שקר הכלולים בהן".

לטעמינו, אין מקום לקביעת כללים נוקשים גורפים, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. כך למשל, ייתכנו מקרים בהם תידרש חוות דעת רפואית העומדת בדרישות סעיף 22 לפקודת הראיות, וייתכנו מקרים בהם ניתן להקל ולהסתפק בתעודה רפואית ובתצהירו של המבקש. גמישות זו באה לידי ביטוי ברע"א 1665/11 סונול כנען בע"מ נ' ישעיהו איבי (21.4.11), שם צורפה תעודה רפואית ללא תצהיר. וכך נאמר:
"תעודת הרופא שצורפה לבקשה אינה יכולה לשמש תחליף לתצהיר, מה גם שאינה עומדת בדרישות של סעיף 22 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], התשל"א-1971. ייתכן שלוּ צורפה התעודה לתצהיר עדכני של המשיב, כי אז ניתן היה להסתפק בה".

משמעות הדבר היא כי לערכאה המבררת נתון מרחב מסוים של שיקול דעת בהחלטה איזו תשתית ראייתית נדרשת לשם ביסוס מניעה רפואית מלהתייצב למתן עדות בישראל. משמע, כשם שאין מקום לקביעה גורפת כי לעולם תידרש חוות דעת לפי סעיף 22 לפקודת הראיות, כך אין גם מקום לשלול זאת באופן גורף.
עוד נציין, כי כאשר לא מונחת תשתית ראייתית מספקת לביסוס מניעה רפואית- ידחה בית הדין את הבקשה מטעם זה, ומבלי לשלול אפשרות העדה באמצעות היוועדות חזותית, אם תונח במועד מאוחר יותר תשתית כאמור ( השוו ענין לוינגר פיסקה 12).
במקרה שלפנינו, סבר בית הדין האזורי כי לאור ההשתלשלות הדיונית והתנהלות המבקש, יש מקום להקפיד על קבלת חוות דעת רפואית העומדת בתנאי סעיף 22 לפקודת הראיות. בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, ומבלי שיהיה בכך להשליך על מקרים אחרים, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה זו של בית הדין האזורי. זאת, לאור ההתנהלות הדיונית של המבקש, אשר טען תחילה כי נמנע ממנו לטוס בעונות המעבר בשל מחלת ריאות, משנקבע מועד דיון לקיץ טען להחמרה במחלת הריאות, ובבקשה לביטול פסק הדין טען להיותו סובל מקלסטרופוביה. בנסיבות אלה, בית הדין האזורי סבר שנכון יהיה להקפיד בתשתית הראייתית הנדרשת לביסוס טענת הכורח הרפואי, ונוכח השתלשלות העניינים האמורה לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו.
עוד נוסיף כי מדובר בבעל דין ( תובע) המבקש להעיד באמצעות היוועדות חזותית ואין מדובר בעד חיצוני שאין כלים לכפות עליו התייצבות בישראל למתן עדות. בענין גהל נקבע כי בית-משפט חייב להחמיר, כאשר מדובר במתן רשות לעריכת החקירה של התובע שהוא יוזם ההליך ( להבדיל מעדות של מי שאינו התובע) מחוץ לתחום השיפוט המקומי. זאת, בהיותו המבקש להוציא מחברו, וככזה נושא בנטלים מיוחדים, לרבות במישור הראייתי. ברוח זו גם נפסק ברע"א 3810/06 ‏‏ י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' שמאי גולדשטיין (24.9.07), כי יש עדיין מקום להחמיר עם תובע המבקש כי עדותו תיגבה בהיוועדות חזותית. עצם העובדה שקיימים אמצעים המאפשרים גביית עדותו של תובע מחוץ לתחום השיפוט בקלות יחסית אינה פוטרת את התובע מהאחריות המוטלת עליו כיוזם ההליך המשפטי בישראל.
לא ניתן לקבל את טענתו של המבקש כי במקרה דנן שאלות עובדתיות אינן עומדות ביסוד הסכסוך, שכן כעולה מכתבי הטענות קיימות מחלוקות עובדתיות. כך למשל, ומבלי למצות, שאלת קיומם של יחסי עובד מעסיק – שהיא שאלה מרכזית בתיק - היא שאלה משולבת של עובדה ומשפט, ולא ניתן להכריע בה על יסוד מסמכים בלבד, כנטען על ידי המבקש; גם השאלה האם שולמו למנוחה פיצויי פיטורים עם סיום העסקתה בארץ בשנת 2001 ומעברה לצ'ילה, היא שאלה עובדתית.
בית הדין האזורי נתן למבקש מספר הזדמנויות להשלמת החסר בראי החלטתו מיום 2.6.18, תוך שהפנה את המבקש בהחלטתו מיום 8.7.18 לכך שהוראת סעיף 22(2) לא קוימה על ידו. נוסיף, כי עוד קודם הגשת הבקשה להיוועדות חזותית היו מחדלים דיוניים בהתנהלותו של המבקש. כך, המבקש לא התייצב פעמיים לדיון קדם משפט מבלי להגיש בקשה מתאימה, והבקשה הראשונה להיוועדות חזותית הוגשה ימים ספורים לפני המועד שנקבע לדיון ההוכחות, על אף שכנטען מדובר בבעיה רפואית כרונית, התנהלות שתוצאתה בזבוז זמן שיפוטי ושיבוש סדר הדיונים בבית הדין. לכך נוסיף, כי מחדל המבקש הביא למחיקת התובענה, להבדיל מדחייתה, תוך שבית הדין האזורי ציין במפורש כי הדבר אינו חוסם את דרכו של המבקש מלהגישה בשנית.
מעבר לנדרש נציין כי מחיקת ההליך דנן תוך התניית הגשת תובענה חדשה בתשלום ההוצאות שנפסקו בהליך דנן מעוררת סוגיות הראויות לדיון, ובכלל זה אם סמכות ההתניה מסורה לערכאה הדנה בהליך המקורי או העתידי ובין כך ובין כך מהן אמות המידה להפעלת שיקול הדבר בדבר התנייה כאמור. ואולם, משהמבקש לא העמיד סוגיות אלה לדיון לא נדרש להן, ונותיר את ההכרעה לעת מצוא.  
סוף דבר- הערעור נדחה. ההוצאות בהן חויב המבקש בבית הדין האזורי, תהיינה בגין ההתדיינות הכוללת בשתי הערכאות.
ניתן היום, י"א אב תשע"ט (12 אוגוסט 2019) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

חני אופק-גנדלר, שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

גברת רחל בנזימן,
נציגת ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)