הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 55707-11-17

ניתנה ביום 18 פברואר 2018

עודד יצחק
המבקש

-
מועצה מקומית בית דגן
המשיבה

בשם המבקש – עו"ד רונן בן צבי
בשם המשיבה – עו"ד אופיר הלל

החלטה

השופטת חני אופק- גנדלר:

לפני בקשת רשות ערעור שהגיש מר עודד יצחק (להלן: המבקש) כנגד החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום 20.11.16 (השופטת מיכל נעים דיבנר; סע"ש 30383-11-16) (להלן: ההחלטה), הדוחה בקשתו לתיקון כתב התביעה.

הרקע לבקשה

המבקש הועסק במשך שנים על ידי מועצה מקומית בית דגן (להלן: המשיבה), כשביום 15.1.10 נסתיימו יחסי ההעסקה ביניהם. בכתב התביעה המקורי מיום 14.11.16 עתר התובע לסעדים הבאים: פיצוי פיטורים, פיטורים שלא כדין, עוגמת נפש וצו עשה. בבקשה לתיקון כתב תביעה מיום 27.9.17 עתר לסעדים של מענק פרישה ופדיון דמי חופשה. דא עקא, שבין מועד הגשת כתב התביעה המקורי למועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, חלפה התיישנות לעניין הסעד של מענק פרישה.

המשיבה טענה בתגובתה כי אין ליתן רשות למבקש לתקן כתב תביעתו, שכן בקשתו הוגשה ללא תצהיר וכן מחמת שמדובר בעילות חדשות שהתובע לא העלה בכתב התביעה המקורי ולמעשה מדובר בניסיון לעקוף את התיישנות העילה שבתביעה החדשה. לטענה זו השיב המבקש כי המדובר באותן עילות הנתבעות בכתב התביעה המקורי, ואך תחשיב הפיצויים להם זכאי שונה, וזאת בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק שירות המדינה) ולא לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963.

החלטת בית הדין קמא

בית הדין קמא קיבל את עמדת המשיבה, לפי מדובר בעילות תביעה חדשות ומשכך אין ליתן רשות לתיקון כתב התביעה לאור ההתיישנות שחלה בינתיים. תורף לשון ההחלטה:

"[...] דין הבקשה להדחות, כפי שאפרט להלן.
כעולה מהבקשה התובע למעשה הגיע למסקנה כי תביעתו המקורית אינה מבוססת ועל כן במסגרת כתב התביעה המתוקן לא חזר על אף אחד מהסעדים שנתבעו שם. מאידך, העלה התובע סעדים חדשים, שלא בא זכרם בכתב התביעה המקורי.
הצדק עם הנתבעת, כי יש להגן על זכותה לטעון להתיישנות אותם סעדים, כאשר התובע עשוי לגבור על מגבלת ההתיישנות, אם תתוקן תביעתו כעת. נזכיר בהקשר זה, כי מועד סיום יחסי עובד ומעסיק היה 15.1.10 (עמ' 1, ש' 24) וכן כי תקופת ההתיישנות לתביעות לפי סע' 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, הינה 3 שנים ממועד סיום יחסי עובד ומעסיק.
על פי ההלכה, חרף רוחב היד בו נוקט בית הדין ביחס לתיקון כתבי טענות, הרי שכלל הוא שאין מתירים העלאת טענה שהתיישנה לראשונה במסגרת תיקון כתב תביעה (ראו: דב"ע (ארצי) תשן/3-90 שופרסל בע"מ – פאני קייטנברג, פורסם בפד"ע כב 22 (1990)).
לאור זאת, בשים לב לכך שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 27.9.17 ואילו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים הסתיימו ביום 15.1.10, הרי שהבקשה הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר המועד בו היה על הנתבעת – לפי הטענה – לשלם לתובע את מענק הפרישה ובוודאי שבחלוף תקופת ההתיישנות להגשת תביעות מכוח חוק חופשה שנתית.
לפיכך – הבקשה נדחית. [...]"

על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני, והיא מתייחסת אך ורק לתיקון כתב התביעה לעניין הסעד של מענק פרישה (לגבי הסעד של דמי חופשה, הודיע המבקש במבוא לבקשת רשות הערעור כי הוא מקבל את קביעתו של בית הדין קמא כי זו התיישנה).

טענות הצדדים

בבקשה שב המבקש על טענתו כי "אין המדובר בעילה חדשה כי אם בעילה הנתמכת באותן עובדות אשר פורטו בכתב התביעה המקורי ועניינה שיטת חישוב שונה ולא עילה עובדתית חדשה ושונה" (הדגשה במקור). לחילופין, כי המדובר "בעילות אחיות ובעילות מסתברות".

בתגובת המשיבה חזרה על טענותיה כי הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ללא תצהיר, ורק מחמת כך ראויה היתה בקשתו להידחות על הסף, וכן כי מדובר ב"סעדים אחרים אשר לא בא זכרם בכתב התביעה המקורי" (הדגשה כפולה במקור). כן ציינה המשיבה כי כבר בדיון קדם- משפט שהתקיים ביום 4.4.17 התנגדה לכל הרחבת חזית, וכי בהחלטה מיום 20.6.17 הורה בית הדין קמא למבקש להודיע "האם הוא מבקש לתקן את כתב התביעה", היינו שכבר אז הביע בית הדין קמא דעתו שמענק הפרישה אינו חוסה תחת כתב התביעה המקורי, וצריך היה המבקש – אם רצונו לתבוע מענק פרישה – לבקש כבר אז לערער על החלטה זו.

לצדדים ניתנה הזדמנות להגיש השלמת טיעון ביחס לשיקולים לתיקון כתב תביעה ובין היתר להתייחס לפסיקה ברע"א 7488/12 מוחמד דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.2.04) (להלן: עניין דאעס). המבקש העלה כי פסיקה זו תומכת בבקשתו, באשר קבעה כי לעניין התיישנות מוגדר המונח "עילה" בהגדרה רחבה "הכוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון", וכי דרך הפיצויים שלהם עתר בתיקון תביעתו מצויים "בדל"ת אמותיה של העילה המקורית", כלשון הפסיקה בעניין דאעס. גם המשיבה, מאידך, העלתה כי פסיקה זו אך מחזקת את עמדתה, באשר בנסיבות העניין שם קבע בית המשפט כי אמנם המוסד לביטוח לאומי בא בנעליו של הניזוק, אך תביעת התחלוף שלו מקימה עילה חדשה ומציין כי זכות התביעה של המל"ל מבוססת על הוראת חוק מיוחדת ומכל מקום, אין שיקולי מדיניות יכולים להתגבר על תוצאה המתחייבת מדיני ההתיישנות. לשיטתה, הוא הדין גם בעניין דנן, וכי זכות התביעה ל"מענק פרישה" שונה בתכלית מזכות התביעה בגין פיצויי פיטורין, המבוססות על הוראות חוק שונות ומסד עובדתי שונה. כן מפנה לפסיקה ברע"א 5996/06 טרכטברג נ' סיל מזון בע"מ (10.8.06), לפיה ערכאת הערעור תתערב בהחלטה לעניין תיקון כתבי טענות לעיתים נדירות. כמו כן, במענה לטענת המבקש שהמדובר אך ורק בתחשיב שונה ולא בעילה חדשה, משיבה כי אין המדובר בתחשיב שונה בלבד אלא בעצם שאלת הזכאות.

דיון והכרעה

האם חלוף תקופת ההתיישנות במועד הגשת בקשת התיקון מביא, כשלעצמו, בהכרח לדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה מטעם זה בלבד, וזאת בהנחה ובמועד הגשת התביעה המקורית התובענה טרם התיישנה? לטעמי, חלוף תקופה ההתיישנות עשויה במקרים מסוימים להביא לדחיית הבקשה מטעם זה בלבד, אך זו אינה תוצאה הכרחית.

נקודת המוצא היא כי יש להבחין בראש ובראשונה בין סוגי ההתיישנות. ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות הינה דיונית, אשר לגביה קבע המחוקק הראשי כי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958). ואולם לעיתים התיישנות עשויה להיות מהותית, היינו כי בחלוף הזמן פוקעת הזכות גופה. זהו, למשל, מצב הדברים בפיצוי הלנה מכוח חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. כאשר ההתיישנות מהותית הרי שמחמת חלוף הזמן נתבטלה הזכות גופה, ולכן אין מקום להתיר תיקון כתב תביעה לצורך הוספת סעד שהזכאות לקבלתו פקעו. ברוח זו יש לקרוא את הדברים שנפסקו בדב"ע (ארצי) תשן/3-90 שופרסל בע"מ – קייטנברג פאני (14.6.90) (להלן: ענין שופרסל), אותו איזכר בית הדין קמא בהחלטתו, שם נאמר ביחס לתיקון כתב התביעה כי "אולם גם הסמכות, רחבה ככל שתהיה, אינה בלתי מוגבלת... אחד מכללי היסוד האמורים הוא כי אין להעתר לבקשת תיקון מקום בו אותו תיקון יקפח בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין". בנסיבות המקרה שם, נשוא בקשת התיקון היה סעד של פיצויי הלנת השכר, כשהוספתו התבקשה לאחר תקופת ההתיישנות שנקבעה לו. במילים אחרות, את האמור בענין שופרסל יש לקרוא בהתאם לנסיבות אותו ענין, קרי המדובר בהתיישנות מהותית והזכאות לסעד שהתבקש פקעה נוכח חלוף הזמן. ואילו, כאשר עסקינן בהתיישנות דיונית, הנטענת מכוח הוראות חוק ההתיישנות, אין בהלכה שנפסקה בענין שופרסל – הנכונה לנסיבותיה – כדי לחייב דחיית הבקשה מטעמי התיישנות.

כאשר ההתיישנות דיונית, ובהתאם להלכה הפסוקה, אבן הבוחן להכרעה בשאלה אם יש מקום להתיר את תיקון כתב התביעה הוא בהשוואת התיקון המבוקש לעילה המקורית של כתב התביעה. ככל שהתיקון מהווה הוספת עילה חדשה אזי יש מקום לדחות את הבקשה מטעמי התיישנות, ואילו כאשר התיקון בא בגדר העילה המקורית אזי אין לדחות הבקשה מטעם זה. ההיגיון המונח ביסוד אבחנה זו הוא שעילה זו לא התיישנה, הנתבע נערך להתגונן מפניה, ולכן ניתן לייחס את תיקון כתב התביעה לאחור למועד הגשת כתב התביעה המקורי. כך למשל, סוכמה הלכה זו בעניין דעאס בקובעו ( הדגשות שלי. ח.א.ג.):

"כלל יסודי הוא שאם בעל דין מבקש להוסיף לתובענתו, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה – "שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד , פ"ד לד (4) 126, 131 (1980)). ודוק – עקרון זה קשור בכך שאת האמור בכתב התביעה המתוקן "מייחסים לאחור" למועד הגשת כתב התביעה המקורי. אך אם התיקון אינו מוסיף לתובענה המקורית עילה חדשה, והוא מצוי בדל"ת אמותיה של העילה המקורית, ניתן להתיר את התיקון, על-אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה העילה המקורית כבר התיישנה. כך, למשל, אם התובע תבע את הנתבע באחריות שילוחית, לא תהא במקרה הרגיל מניעה לתקן את כתב התביעה על ידי ייחוסה לנתבע של אחריות ישירה (שם, שם). לצורך יישום כלל זה, יש חשיבות רבה להגדרת המונח "עילת תביעה", שהרי אם הבקשה לתיקון כתב התביעה אינה חורגת מגדר עילת התביעה המקורית, אין מניעה להתיר את התיקון אף אם עילת התביעה התיישנה בינתיים".

הנה כי כן, בעת בחינת בקשה לתיקון כתב תביעה, שעה שבמועד הגשת בקשת התיקון חלפה תקופת ההתיישנות, יש מקום לשקול, בין היתר, את טיבה של ההתיישנות (מהותית או דיונית) והאם התיקון המבוקש בא בגדריה של עילת התביעה המקורית. על פי ההלכה הפסוקה גם כאשר ההתיישנות דיונית אין מקום להתיר את תיקון כתב התביעה ככל שמדובר בבקשה להוסיף עילת תביעה שהתיישנה (בר"ע (ארצי) 6254-12-14 גלית פיטרמן - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (6.10.15)). ואולם, ככל שמושא התיקון בא בגדר עילת התביעה המקורית שלא התיישנה אזי בקשה לתיקון כתב התביעה לא תידחה אך מחמת טענת התיישנות, אלא יש לדון בה בהתאם לאמות המידה הכלליות שהותוו בפסיקה לתיקון כתב תביעה. בעניין דעאס קבע בית הדין כי יש ליתן למונח "עילה" פרשנות רחבה בהקשר לתיקון כתב תביעה.

לאור עקרונות אלה, ומשעסקינן בהתיישנות דיונית, מתעוררת השאלה אם התיקון המבוקש בא בגדריה של העילה נשוא כתב התביעה המקורי. מלאכת זיהוייה של העילה אינה תמיד פשוטה, וכלשונו של השופט (כתוארו אז) גרוניס ברע"א 11137/05 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל (21.3.06):
"השאלה אימתי יש לראות את עילת התביעה עליה מבוסס כתב התביעה המתוקן כזהה לעילה עליה נסמך כתב התביעה המקורי, ואימתי ראוי לקבוע כי מדובר בעילה חדשה אשר התיישנה טרם הגשתה של הבקשה לתיקון כתב התביעה, איננה תמיד כה פשוטה... התשובה לשאלה האמורה נגזרת מן האופן שבו יפורש המונח 'עילת תביעה' לצורך הסוגיה של תיקון כתב תביעה, וכן מרמת ההפשטה בה ייבחן העניין. ברי, כי לענייננו אין לראות את עילת התביעה כמסכת העובדות שיש בהן כדי לזַכּות את התובע בסעד (פרשת בורנשטיין; זוסמן, עמ' 346-345, עמ' 352 ה"ש 51)".
לטעמינו הסעד נשוא בקשת התיקון (מענק פרישה) אינו מצוי בגדריה של עילת התביעה המקורית, אף בהינתן הקו המנחה בפסיקה לפרש את "עילת התביעה" בהקשר זה בצורה רחבה. מקובלת עלינו טענת המשיבה כי אין המדובר בתחשיב שונה כטענת המבקש, כי אם במקור נורמטיבי שונה, כשהאחד הוא חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 והשני הוא הסכמה קיבוצית. בנוסף, לא רק שמקור הנורמטיבי לזכאות שונה, אלא שגם אין זהות מלאה בתנאי הזכאות או לקביעת היקף הזכאות. בנסיבות אלה, אין מקום לנקוט בגישה המשקיפה על מסכת העובדות הכללית והמופשטת, היא "סיום יחסי עבודה", כעילה אחת .

לאור האמור, המדובר בעילות תביעה שונות, וכי עילת התביעה הנטענת בבקשה לתיקון כתב התביעה- התיישנה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מתייתרת הכרעתי בשאר טענותיה של המשיבה.

סוף דבר- הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' אדר תשע"ח (18 פברואר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .