הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 54600-05-16

ניתנה ביום 29 יוני 2016

אילנית שיווק צעצועים בע"מ
המבקשת
-
טל לוונברג
המשיב

בשם המבקשת – עו"ד חגי סיטון שפאר, סיטון הניג ושות'

החלטה

השופט רועי פוליאק

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין בהליך דיון מהיר, שניתן ביום 5.5.2016 על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו ( הרשמת מ' חבקין; ד"מ 15606-12-14), בו התקבלה תביעת המשיב מהמבקשת לתשלום פדיון חופשה.
המשיב הועסק בשירות המבקשת כנציג מכירות, אשר שכרו מבוסס על עמלה הנגזרת מהיקף התקבול החודשי ( בכפוף להבטחת הכנסה מוגדרת בשלושת חודשי העבודה הראשונים). לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין, כי המשיב עצמו קבע את זמני העבודה וכי במהלך תקופת העבודה לא פנה לכל גורם במבקשת בבקשה לקבלת חופשה וממילא לא ניצל המשיב ימי חופשה בתקופת העסקה שארכה כמעט חמש שנים.
עם סיום עבודת המשיב בשורות המבקשת, ביוזמת המשיב, התנהלה בין הצדדים תכתובת דואר אלקטרוני במסגרתה התנה המשיב את נכונותו לחתום על מכתב היעדר תביעות בשחרור פוליסות ביטוח המנהלים שהתנהלו על שמו בתקופת עבודתו במבקשת. משאושרה בקשת המשיב ונמסר לו כי טופס 161 והוראת שחרור הפוליסות הועברו לסוכן הביטוח, אישר המשיב בדואר האלקטרוני כי לאחר העברת הפוליסות וקרן ההשתלמות על שמו, "אין ולא יהיו לי כל טענות כנגד חברת אילנית שיווק צעצועים בע"מ וזה למעשה מסתיים החשבון ביני לבין אילנית שיווק צעצועים בע"מ". להשלמת היריעה העובדתית יצוין, כי עוד בטרם התנהלה ההתדיינות לשחרור הקופות ומתן אישור המשיב להיעדר תביעות, הודיעה המבקשת למשיב כי תשלם לו פדיון חופשה בגין " ימי החופשה, שלטענתך טרם לקחת בשנת 2014", שנת העבודה האחרונה של המשיב בשורות המבקשת, וכי תשלם לו מענק פרישה.
כחודשיים לאחר תום ההתדיינות המפורטת לעיל, פנה המשיב למבקשת בדרישה לקבלת פדיון חופשה בגין השנים 2010 – 2013. משנדחתה הבקשה על ידי המבקשת, הגיש המשיב את התביעה מושא הבקשה לרשות ערעור.
בית הדין האזורי דחה את טענות ההגנה של המבקשת וקיבל את התביעה במלואה. הגם שהמשיב, שלא היה מיוצג, לא ידע כיצד חושב סכום התביעה, בחן בית הדין את תחשיב המבקשת בגין פדיון חופשה לשנת 2014 ועל בסיס שווי יום העבודה בתחשיב המבקשת עצמה חישב את זכאות המשיב והגיע לכלל מסקנה כי תבע פחות מכפי זכאותו. בנסיבות אלה, התקבלה התביעה במלואה והמבקשת חוייבה לשלם למשיב סכום של 20,441 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וכן הוצאות משפט.
המבקשת חוזרת בבקשת רשות הערעור על טענותיה בפני בית הדין האזורי, תוך שהיא ממקדת את טיעוניה בשתי טענות עיקריות כלהלן:
האחת, קביעה מפורשת בהסכם העבודה לפיה " העובד יהיה זכאי לחופשה בת שבועיים בשנה, מתואמת עם ההנהלה ולא תהיה צבירה שוטפת".
השניה, יש ליתן תוקף להודעת הויתור של העובד, אשר ניתנה אגב " הסכם חבילה" כהגדרתה, בהתחשב בשחרור פוליסות ביטוח המנהלים וקרן ההשתלמות ובתשלום מענק הפרישה.
תכליתו של הליך הדיון המהיר היא להגיע ל"הכרעה צודקת ומהירה" בתביעות כספיות שהיקפן המירבי מוגבל. כפועל יוצא מכך קבע המחוקק, כי בניגוד למקרה הרגיל פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות ( ראו: סעיפים 31( ב) ו – 31( ד) ,בהתאמה, לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969; השוו גם: סעיף 64 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע כלל דומה לערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות). ואכן, בפסיקה עקבית של בית דין זה נקבע, כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין שניתנו בהליך של דיון מהיר תהיה מצומצמת ביותר ותוגבל בעיקרה לבירור שאלות משפטיות ( דב"ע נז/9-12 קוריאט – שובל (1998)).
לאחר בחינת הבקשה, פסק הדין ומכלול החומר בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בנסיבות העניין כדי להצדיק חריגה מהכלל לפיו לא תינתן רשות ערעור על פסק דין בדיון מהיר, ודין הערעור, אפוא, להידחות. להלן אנמק, בתמצית, את קביעתי:
ההוראה הסכמית – המבקשת נתלית בהוראת ההסכם, אשר צוטטה לעיל, לפיה " לא תהיה צבירה שוטפת של חופשה". ואולם, "הלכה פסוקה היא כי אין לייחס לעובד רצון לצבור חופשה על ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לחופשה. זו גם חובתו של המעביד" (ע"ע 1 97/03 פרי שר אסייג – חנה גורן הפקות בע"מ, נבו (2005)). בעניננו, בית הדין קבע, לאחר שהתרשם מהעדויות שהושמעו בפניו ובחן את תלושי השכר, כי בפועל לא הוכח כי המשיב קיבל בפועל חופשה והוכח כי לא שולמה למשיב תמורת חופשה במהלך כל תקופת עבודתו. יודגש, כי המבקשת טענה כי מאחר ונתנה אמון במשיב היא לא ניהלה פנקס חופשה. עם זאת, המבקשת לא העלתה טענה כי עמדה בחובתה ליתן חופשה למשיב, או אף ליזום יציאתו לחופשה ( ולו לתקופה המינימלית, שלא ניתן להעבירה משנה לשנה, המתחייבת מהוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951). בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית הדין האזורי בסוגיה.
מסמך היעדר התביעות ו"עסקת החבילה" – בניגוד לנטען בבית הדין קמא ובבקשת רשות הערעור, המבקשת לא הטיבה עם המשיב עת שחררה לזכותו את כספי פוליסות ביטוח המנהלים וקרן ההשתלמות. פוליסות ביטוח המנהלים שוחררו בהתאם להוראת סעיף 3.2.3 להסכם העבודה של העובד, לפיו בחלוף שנת עבודה תשוחררנה הפוליסות, לרבות חלקה של המבקשת, "בכל מקרה של פיטורים או התפטרות". הסכם העבודה אינו כולל הוראה דומה באשר לקרן ההשתלמות, אך זכות העובד לקבלת הזכויות בקרן השתלמות ממעסיקו, בכל מקרה וללא תנאי, מעוגנת בהוראת סעיף 23( א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, התס"ה-1995 ובתקנוני קרנות ההשתלמות. אכן, המבקשת שילמה למשיב מענק, אך כפי שקבע בית הדין האזורי, המענק שולם ללא קשר לחתימת המשיב על מסמך היעדר התביעות. יתר על כן, סכום המענק (2,500 ₪) כעולה מתלוש השכר שצורף לבקשה, הוא פחות משמינית מהסכום שהגיע למשיב בגין פדיון חופשה. הנה כי כן, כתב הויתור לא ניתן כחלק מ"עסקת חבילה" (למהות " עסקת חבילה" ראו בין היתר: דב"ע נב/3-19 בן יפלח – פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489) ומשקבע בית הדין כי המשיב לא קיבל פירוט סכומים ולא היה מודע באופן חד משמעי לזכויותיו, אין להתערב במסקנה לפיה בנסיבות הענין אין ליתן תוקף לויתור על זכות המשיב לפדיון חופשה.
טענות נוספות – המבקשת אף העלתה טענות נוספות, כגון הטענה לפיה מעצם תשלום דמי הבראה ניתן להסיק כי למשיב הוענקה בפועל חופשה, אך טענות אלה נבחנו לגופן בערכאה הדיונית ולא מצאתי מקום להתערב בדחייתן.
בשולי הדברים יצוין, כי המשיב הועסק בשורות המבקשת כמעט חמש שנים, במהלכן לא זכה, כפי שהבהיר היטב בית הדין האזורי, בתשלום תמורת חופשה, בין אם נטל ימי חופשה ובין אם לאו. בנסיבות אלה, הכרעת בית הדין האזורי " צודקת" (ראו: סעיף 7 לעיל) לגוף העניין ואף מטעם זה לא היה מקום להתערב בה.
סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תשע"ו (29 יוני 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .