הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 5426-02-21

ניתנה ביום 07 פברואר 2021

יובל בן יעקב
המבקש
-
1.א.י.אלקטרוניקה בע"מ
2.מרק שרותי כוח אדם בע"מ
המשיבות

בשם המבקש – עו"ד שרונה פורת

החלטה

השופטת חני אופק גנדלר
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב (השופטת דפנה חסון זכריה; ע"ר 23287-11-20) (להלן – פסק הדין), בגדרו נדחה ערעור של המבקש (התובע בהליך שם) על החלטת רשמת בית הדין האזורי (הרשמת ערמונית מעודד; ס"ע 43332-10-19) (להלן – החלטת הרשמת) (פסק הדין והחלטת הרשמת יחדיו יכונו להלן – החלטות בית הדין האזורי) לחייבו בהפקדת ערובה בסך 2,000 ₪ לטובת הבטחת הוצאות המשיבה 1, חברת א.י. אלקטרוניקה בע"מ. אציין כי כיוון שסדר המשיבות בבית הדין האזורי ובבקשת רשות הערעור שבפני שונה, יכונו להלן המשיבות בהתאם לתפקידן. כמו כן, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

רקע וטענות הצדדים בבקשה להפקדת ערובה
כעולה מהחלטות בית הדין האזורי, המדובר במערכת יחסי עבודה משולשת, בה חברת מרק שירותי כוח אדם בע"מ, שאין חולק שהיא מעסיקתו של המבקש (להלן – חברת כוח אדם), הפנתה את המבקש לעבודה אצל חברת א.י. אלקטרוניקה בע"מ (להלן – מזמינת השירות). המבקש הועסק בשכר שעתי, ועל פי הנטען המבקש עבד אצל מזמינת השירות יומיים בלבד, ולאחר מכן הודיע לו נציג מזמינת השירות שלא יתייצב עוד לעבודה בחצריה.
המבקש הגיש כנגד המשיבות, ביחד ולחוד, כתב תביעה, בגדרו תבע: פיצוי על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך 20,000 ש"ח, שכן לטענתו פוטר על רקע מינו. לביסוס עילתו זו טען, שיחד עמו הופנו לעבודה אצל מזמינת השירות ארבע נשים ורק הוא פוטר מעבודתו; פיצוי על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך 20,000 ₪, שכן לטענתו פיטוריו היו על רקע הפרופיל הצבאי שלו ו/או מצבו הרפואי. לביסוס עילתו זו טען, שנדרש להציג את הפרופיל הצבאי בעת הגשת המועמדות אצל חברת כוח האדם; פיצוי בגין פיטורים ללא עריכת שימוע בסך 5,038 ₪; והשלמת התמורה לה היה זכאי על פי הסכם העבודה למשך חודש ימים בסך 4,363 ₪. סך תביעתו כנגד המשיבות, ביחד ולחוד, עומד על 49,401 ₪.
מזמינת השירות בכתב ההגנה מטעמה הכחישה את טענות המבקש וטענה כי אינה מעסיקתו וכי התבקש שלא להתייצב עוד לעבודה אצלה בשל היעדר מאמץ ללמוד את אופי העבודה ועקב נזקים רבים שגרם בשעות הספורות בנוכחותו אצלה. בשל כך, לטענתה, לא הוכחה הפרת חוק השוויון. כמו כן, טענה כי לא נחתם בינה לבין המבקש הסכם ולא ניתנה לו על ידה התחייבות למשך תקופה קצובה, ולכן אין בידו לתבוע השלמת התמורה. עוד טענה בכתב ההגנה כי לא ידעה על מצבו הרפואי, ובכל מקרה המדובר בעבודה הנעשית בכיסא מול שולחן, ולא בעבודת סבלות. הטענות בדבר דרישת ציון הפרופיל הצבאי מופנות כלפי חברת כוח האדם, ולא כלפי מזמינת השירות. לא חלה עליה חובה לערוך שימוע, שכן לא פיטרה אותו ולא היתה מעסיקתו.
ביום 5.8.20 נערך דיון קדם משפט.
ביום 23.8.20 הגישה מזמינת השירות הגישה בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. זאת, כיוון שלטענתה קיים חשש כנגד מצבו הכלכלי של המבקש, המיוצג בידי הלשכה לסיוע משפטי, ויכולת הפירעון שלו; העדר תום ליבו של המשיב, תוך ניפוח התביעה שלא לצורך, כמו גם סיכויה הנמוכים להתקבל, שכן המדובר בטענות סרק; וכי מדובר בתובע סדרתי. בהקשר זה הפנתה מזמינת השירות לפסק דינו של בית המשפט השלום, שניתן בעניינו של המבקש, בת"א 152593/09 יובל בן יעקב נ' שירות התעסוקה (8.5.11) (להלן – פסק דין השלום).
המבקש התנגד לבקשה, שכן לטענתו אין המדובר בתביעת סרק או כזו שסיכוייה קלושים; אין המדובר בתביעה לא פרופורציונאלית, שכן בפיצויים הנתבעים אין משמעות למשך העבודה בפועל; על פי ההלכה הפסוקה, כאשר המדובר בתובע שהוא תושב ישראל - ככלל לא תוטל עליו הפקדת ערובה; המדובר בפגיעה בזכות הגישה לערכאות; הגם שהוא מיוצג בידי הלשכה לסיוע משפטי, אין זה מעיד כי אינו יכול לשלם הוצאות ככל שייפסקו כנגדו, שכן הוא עובד ומתפרנס ואף מצוי בלימודים בתכנית שיקום מטעם המוסד לביטוח לאומי; הבקשה לא נתמכה בתצהיר; ואין כל חשיבות לעברו ולמספר התביעות, שכן יש לדון בכל תביעה לגופה.

החלטת הרשמת
רשמת בית הדין האזורי קיבלה את בקשת מזמינת השירות (המכונה בהחלטת הרשמת - המשיבה 2) לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, הן מחמת סיכויי תביעה נמוכים והן מחמת מצב כלכלי ירוד. לעניין סיכויי התביעה נאמר כי (כל ההדגשות במקור):
"14. ... מעיון בכתב התביעה שהגיש התובע עולה כי התובע עתר לחיוב הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד, מבלי שנעשתה כל הפרדה בדבר עילות התביעה המתייחסות לנתבעת 1 ולנתבעת 2. על פני הדברים, עילת התביעה הרלבנטית לנתבעת 2 היא פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988 (להלן – חוק השוויון) בשל אפלייתו של התובע בפיטוריו מחמת מינו...
[...]
16. ...לטענת הנתבעת 2 סיום עבודתו של התובע בשורותיה נעשה נוכח היעדר המאמץ ללמוד את מהות העבודה וכן נוכח טעויות רבות ונזקים שגרם בשעות הספורות בנוכחותו, לרבות השלכת מספר כרטיסים אלקטרוניים, בשווי אלפי אירו, לפח.
[...]
19. כאמור לעיל, גרסתו של התובע היא כי פיטוריו נבעו בשל המידע שמסר בדבר הפרופיל הצבאי שלו (לנתבעת 1) או מחמת מינו (על ידי הנתבעת 2). מגרסה זו עולה כי התובע למעשה אינו יודע את סיבת פיטוריו וכי הוא מסיק, על בסיס העובדה שיתר העובדים שהתקבלו עמו לעבודה היו נשים, כי הוא פוטר מחמת מינו. למותר לציין, כי התובע לא הגיש לתיק ולו ראשית ראיה בדבר טענתו לאפליה ובמסגרת קדם המשפט שנערך בפניי ביום 5.8.20 לא טען כנגד טענות הנתבעת 2 אשר להתנהלותו, אשר פורטה בהרחבה במסגרת כתב ההגנה.
בשים לב לטענות הנתבעת 2 כנגד התובע הרי שבשלב זה, נטל ההוכחה כי הוא פוטר מחמת אפליה אסורה מוטל על כתפיו (ראו לעניין זה - ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ ילו בע"מ (16.3.2008) .
20. אציין, כי תקופת העבודה הקצרה (יומיים בלבד) היא בעלת משמעות מכרעת בתיק זה, שכן ככלל, הפסקת עבודתו של עובד לאחר שני ימי עבודה בלבד מחמת אי התאמה היא התנהלות סבירה ובמסגרת הפררוגטיבה של המעסיק. לעניין זה אעיר, כי צודק התובע בטענתו לפיה אין בהכרח קורלציה בין משך העבודה לקיומה של אפליה. אלא שבענייננו, בהיעדר גרסה עובדתית מפורטת בדבר התנהלות המעסיק ממנה ניתן ללמוד על אפלייתו של התובע כמו גם אי הצגת ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענותיו מחד גיסא ובשים לב לגובה הפיצוי הנתבע מאידך גיסא, הרי שאני סבורה כי סיכויי התביעה נמוכים.
21. לכך אוסיף, כי הואיל והתובע לא פירט בכתב התביעה את העילות המתייחסות לכל אחת מהנתבעות, הרי שעל הנתבעת 2 להתגונן בפני תביעה אשר שוויה הוא 50,000 ₪, בגין תקופת עבודה של יומיים בלבד, כאשר הנתבעת 2 היא מזמינת השירות ולא המעסיקה הישירה של התובע".

לעניין מצבו הכלכלי של המבקש נאמר כי:
"22. ...התובע מיוצג בהליך זה על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אשר מעניקה סיוע משפטי בהתאם למבחן הכנסה ובכך יש ראשית ראיה למצבו הכלכלי הירוד של התובע. זאת ועוד, מעיון בדוח מעסיקים עולה כי התובע החליף 7 מקומות עבודה בשנת 2019 ואף בהתאם לטענתו ולמסמכים שהוגשו לתיק, בשנת 2020 הוא עבד 4 חודשים בלבד, כאשר בחודש 7/2020, התלוש היחיד שהוגש לתיק, הוא השתכר סך של כ- 1,000 ₪.
23. עינינו הרואות, אם כן, כי יש ממש בטענת הנתבעת 2 לפיה קיים חשש כי ככל שהתביעה תידחה היא לא תוכל לפרוע הוצאותיה מהתובע".

לאור האמור נקבע כי (כל ההדגשות במקור):
"24. בחינת סיכויי ההליך מזה ויכולת התובע מזה, כשברקע קביעה שיפוטית בדבר הגשת עשרות תביעות אשר מרביתן נדחו והחלפת מקומות עבודה רבים, עובדות אשר כלל לא הוכחשו על ידי התובע, מובילה למסקנה כי בנסיבותיו של תיק זה לאור משקלם המצטבר של הדברים, יש לקבל את בקשת הנתבעת 2 ולהורות לתובע להפקיד ערובה.
25. באשר לגובה הערובה – בהתחשב בסכום התביעה ובשיעור ההוצאות הנפסקות בבתי הדין לעבודה ובשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, אני קובעת כי התובע יפקיד ערובה בסך 2,000 ₪ לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת 2 בהליך זה".

המבקש הגיש ערעור על החלטה זו של רשמת בית הדין.
לשלמות התמונה אציין, כי לאחר מתן החלטת הרשמת, הגישה גם חברת כוח האדם בקשה לחיוב המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. בקשה זו עודנה תלויה ועומדת בבית הדין האזורי בעת כתיבת שורות אלו, ולכן האמור בהחלטתי מתייחס אך למזמינת השירות, שרק עניינה נתון להכרעתי.

פסק הדין
בית הדין האזורי דחה בפסק דינו את הערעור על החלטת הרשמת, שכן לא מצא "עילה מכוחה יש מקום להתערב בהחלטת הרשמת" (סעיף 10).
לעניין סיכויי התביעה, קיבל בית הדין האזורי בפסק הדין את הנימוקים שניתנו בהחלטת הרשמת, וקבע כי (כל ההדגשות במקור):
"17. במקרה שלפני, עילת התביעה היחידה הרלבנטית למשיבה היא פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בשל אפלייתו הנטענת של המערער, מחמת מינו...
18. הנה כי כן, עילת התביעה היחידה הרלבנטית למשיבה היא אפליה מחמת מין. לטעמי, סיכוייה של טענה זו – קלושים.
19. בהתאם להלכה, הנטל הראשוני להוכחת תביעה מכח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה מונח על כתפי העובד, ורק משהעובד הביא ראשית ראייה כאמור, יועבר את הנטל על כתפי המעביד...
20. ראשית ראייה זו, צריכה להיות להעיד על אפליה, או בלשון אחרת - "התנהגות לא שוויונית". על העובד להציג בפני בית הדין ראיות ומסמכים, אשר יעידו במידה הנדרשת, כי מדובר ב"מעסיק מפלה" (ע"ע 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ – אורית גורן, 20.11.07).
21. ראיות כאמור לא הוצגו בענייננו. כל שטען המערער בהקשר זה, הוא שיחד עמו הופנו לעבודה במשיבה אף ארבע נשים, אלא שרק עליו הוטלו עבודות סבלות, ורק הוא פוטר מעבודתו.
[...]
26. לכל האמור יש להוסיף, כי המערער טען טענות עובדתיות חלופיות, בדבר העילה בגינה הופלה וטען כי הופלה מחמת "המידע שמסר בדבר הפרופיל הצבאי שלו, או מחמת מינו" (סעיף 22(ד) לכתב התביעה). אף מטעם זה, סבורני כי סיכויי התביעה כנגד המשיבה- קלושים".

אשר למצבו הכלכלי נאמר כי:
"27. בהתייחס לשיקול של מצב כלכלי דחוק, צודק המערער בטענתו לפיה הכלל הוא כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד. עם זאת, כפי שצוין לעיל, השאלה האם בתום ההליך יהא לנתבע מהיכן לגבות את הוצאותיו, היא שיקול רלבנטי לצורך קביעת חיוב בערובה. המערער עצמו הגיש לתיק בית הדין מסמכים המעידים על מצבו הכלכלי הירוד...
בנסיבות אלה, סבורני כי אכן קיים חשש כי המשיבה לא תוכל להיפרע הוצאותיה מהמערער ככל שתיפסקנה לה הוצאות בהליך זה".

ואשר לגובה הערובה שנקבעה, פסק בית הדין האזורי בערעור כי:
"28. טרם נעילה ייאמר, כי נתתי את דעתי אף לגובה הערובה שקבעה הרשמת. מאחר שהטלת ערובה משמעה הגבלה בפועל של זכות הגישה לערכאות, יש לקבוע שיעור ערובה מתון, שיאזן בין זכותה של מהמשיבה להפרע מהמערער ככל שהתביעה תדחה, לבין זכות הגישה של המערער לבית הדין לעבודה.
בנסיבות המקרה שלפני, מצאתי כי שיעור הערובה שהוטל על המערער, בסך 2,000 ₪ הולם, ומשקף נכונה את האיזון שבין שני אלה".

על פסק דין זה הגיש המבקש את הבקשה שלפני.

בקשת רשות ערעור
לטענת המבקש, בית הדין האזורי בהחלטותיו נפל שבי להכפשות שהובאו כנגדו על ידי פסק דין השלום, שניתן לפני עשור ואינו רלבנטי כלל לעניין כאן; ערכאת הערעור לא דנה בפגמים שנפלו בהחלטת הרשמת, אלא ביצעה ניתוח חלופי של התובענה וסיכוייה ונתנה טעמים שונים להותרת החיוב בערובה על כנו; שגויה הקביעה כי העילה היחידה הרלבנטית לגבי מזמינת השירות היא עילת הפיצוי בגין הפרת החוק לשוויון הזדמנויות ולא העילות להשלמת שכר ופיצויי פיטורים שלא כדין. שגיאה זו נובעת מהניתוח לפיו היה עובד של חברת כוח האדם, אך אין זה נכון. לטענתו, המבקש הפך להיות "מועסק" רק מיום שהוצב אצל מזמינת השירות, ועל כן יש לדון בטענתו למודל העסקה משולש; שגויה הקביעה שסיכויי התביעה קלושים, שכן לטענתו הראה ראשית ראיה בעובדה שארבעת הנשים שהוצבו עמו לא פוטרו, וכי אף מכתב ההגנה של מזמינת השירות, בו נכתב כי המדובר ב"עבודות עדינות", עולה כי יש העדפת נשים; בית הדין האזורי התעלם מהטענה שהבקשה להפקדת ערובה לא נתמכה בתצהיר; ביחס למבחן היכולת הכלכלית, הסיק בית הדין האזורי מסקנות שגויות והתעלם מהעובדה שהמבקש עובד וכן אף מצוי בלימודים משלובים של הנהלת חשבונות, יעוץ מס וחשבות שכר; ההחלטות נוגדות את הכלל לפיו ככלל תושב ישראל לא יחויב בהפקדת ערובה אך מחמת עוניו, וכי המדובר בחסימת זכות הגישה לערכאות.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בהחלטות בית הדין האזורי ובכלל החומר המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, זאת אף ללא צורך בקבלת תשובת הצד שכנגד.
ראשית אזכיר, כי החלטה על חיוב בערובה היא החלטה בסדרי דין הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, אשר "ערכאת הערעור ככלל, תימנע מלהתערב בה" (בר"ע (ארצי) 54352-10-15 סאמח גאבר - אנה מלר (10.4.16)). כמו כן, כי על פי הפסיקה הרווחת כיום, בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה ערעור על החלטת רשם מהווה דיון ב"גלגול שלישי" (בן נון וחבקין, הערעור האזרחי (מהדורה 3, 2012), עמ' 223 – 225). כלל הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך באותם "מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ (13.7.82)). בנדון כאן, לא מצאתי כי המקרה מצדיק התערבות בהחלטות בית הדין האזורי באשר הן מצויות במתחם שיקול הדעת של הערכה הדיונית ובשים לב להנמקות, וודאי שלא ב"גלגול שלישי", שעה שנסיבות המקרה אינן חורגות מעניינו הפרטי של המבקש.
על פי תקנה 116א(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991, "שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". אכן, נקודת המוצא היא כי "חיוב תובע בהפקדת ערובה הוא צעד חריג שעלול לפגוע בזכות הגישה לערכאות ובית המשפט לא יחייב תובע להפקידה רק מחמת עוניו ובשל החשש כי לא יצליח לשלם הוצאות לנתבע, על כן נדרש בית המשפט להפעיל סמכותו בהקשר זה בזהירות". עם זאת נפסק כי "התכלית הניצבת בבסיס חיובו של תובע בהפקדת ערובה היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע כאשר סיכויי התביעה קלושים, וכי הדבר מהווה למעשה איזון בין זכות גישתו של התובע לבית המשפט ובין זכות הקניין של הנתבע" (מתוך רע"א 6562/14 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות‏ (4.12.14)) .
בעניין שלפנינו, שקל בית הדין האזורי – הן בהחלטת הרשמת והן בפסק הדין – את מכלול השיקולים הרלבנטיים להכרעה בבקשה לחיוב הפקדת ערובה, היינו סיכויי התביעה מחד והבטחת תשלום הוצאות מזמינת השירות מאידך. ההכרעה, המנומקת והמפורטת, כעולה מהחלטת הרשמת ומפסק הדין, אינה חורגת ממתחם שיקול הדעת המוקנה לה ולא מצאתי מקום להתערב במסקנתה.
מבלי למצות, ועל פני הדברים, אציין כי העילה המבוססת על הבקשה לציון הפרופיל הצבאי, כעולה מסעיף 18 לכתב התביעה, מופנית לכאורה כלפי חברת כוח האדם בלבד, ואילו סכום הפיצוי שנתבע בקשר לכך ביחד ולחוד היה גם מן מזמינת השירות מבלי שנטענו טענות בהקשר זה כלפיה. אשר לחובת מזמין שירות לערוך שימוע למועסק טרם סיום הצבה אצלו, ניצבות בפני המבקש משוכות, שאין זה השלב להכריע אם הן עבירות אם לאו (ראו ע"ע (ארצי) 47271-06-18 התאמה השמה ומידע (1995) בע"מ - סמי הפוטה  (5.7.20) וכן ראו סעיפים 45 ו-46 בע"ע (ארצי) 316-10-19‏ ‏ ‏Zeit Tafari ‎ - אופוס שירותי כח אדם בע"מ (3.12.20)). אשר לקיומו של הסכם העסקה לתקופה קצובה, טען המבקש בכתב התביעה כי "מאחר והסכם ההעסקה בין התובע לנתבעות או מי מהן היה לתקופה קצובה של חודש ימים..." (סעיף 21 לכתב התביעה). טענה זו נטענה בכלליות מבלי לתאר את ההסכם ולא נקב בזהות מי שהבטיח לו כי זה יהיה אופי ההסכם ותוך העלאת טענות חלופיות ("או מי מהן"). בשים לב לכל אלה לא מצאתי מקום להתערב בהתרשמות בית הדין האזורי בדבר העדר הרלבנטיות של עילות אלה למזמינת השירות, כמו גם בהתרשמותו כי סיכויי טענת ההפליה מחמת מין קלושים. אציין, כי אין בידי לקבל את הטענה שבית הדין האזורי "נפל שבי" להכפשות שהובאו על ידי מזמינת השירות כנגד המבקש במסגרת צירוף פסק דין השלום. הדיון וההכרעה של סיכויי התביעה התייחסו לרכיבים הנתבעים ובירור טענות המבקש המופנות כנגד מזמינת השירות באופן ענייני.
אשר לטענה כי די בכך שהבקשה לחיוב בהפקדת ערובה הוגשה ללא תצהיר תמיכה כדי לדחותה, הרי שלא מצאתי כי זו מצדיקה מתן רשות ערעור מיידית. החלטות בית הדין האזורי נשענות על בחינת סיכויי התביעה לאור נוסח כתב התביעה ובחינת יכולתו של המבקש לפרוע את הוצאות מזמינת השירות ככל שיידרש, כשבעניין זה ציין בית הדין האזורי כי "המערער עצמו הגיש לתיק בית הדין מסמכים המעידים על מצבו הכלכלי הירוד".
לאור כל האמור, לא מצאתי שחרג בית הדין האזורי ממתחם שיקול הדעת המוקנה לו עת חייב את המבקש בהפקדת ערובה. כמו כן, לא מצאתי עילה להתערב בגובה הערובה שנקבעה, אשר אינה חורגת ממתחם שיקול הדעת של בית הדין האזורי, בשים לב לזכות הגישה לערכאות מחד וכלל השיקולים להטלת ערובה מאידך. אציין כי המבקש, הן בערעור בבית הדין האזורי והן בבקשה שלפני, טען רק כנגד עצם החיוב בערובה, אולם לא עתר לפריסת החיוב לתשלומים. סוגיה זו לא נבחנה בבית הדין האזורי, ואשר על כן, איני נדרשת לכך, ושמורה למבקש הרשות להגיש בקשה מתאימה בפני בית הדין האזורי, ככל שיחפוץ בכך.
סוף דבר – דין הבקשה כנגד החיוב בערובה להידחות. משנדחתה בקשת רשות הערעור, נדחתה ממילא גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בית הדין האזורי יקבע מועד חדש להפקדת הערובה. משלא נתבקשה תשובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה שבט תשפ"א (07 פברואר 2021) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .