הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 51071-10-19

אבנר אשד
המבקש

-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקש: עו"ד שרון אשל אילון

החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב (השופטת אופירה דגן-טוכמכר; ב"ל 52443-05-18) שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 15.3.18 (להלן: הוועדה) שלא להפעיל בעניינו את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: תקנה 15).

הרקע לבקשה
המבקש, יליד שנת 1951, עורך דין במקצועו, נפגע ביום 6.2.14 לאחר שהחליק ונחבל בעת שעבד במשרדו. הפגיעה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המשיב - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). מהות הפגיעה שהוכרה, כפי שצוין בפרוטוקול הוועדה מושא בקשה זו: "חבלה בברך ימין + ירך ימין" (לעניין מהות הפגיעה שהוכרה על ידי המוסד נוהל הליך נפרד בבית הדין האזורי, ב"ל 45699-07-15).

המבקש שב לעבוד כעורך דין לאחר תאונת העבודה.

ביום 15.3.18 קבעה הוועדה למבקש נכות רפואית כדלקמן: 60% מיום 21.2.14 עד 30.6.14; 40% מיום 1.7.14 ועד 31.10.14; וכן נכות יציבה בשיעור 36% החל מיום 1.11.14. הוועדה החליטה שלא להפעיל את תקנה 15 וכך נימקה את החלטתה: "הועדה הקשיבה בקשב רב לטענות התובע ועברה על המסמכים שהגיש ומציינת כי חוות הדעת המקצועית של ועדת הרשות שוללת ירידה משמעותית בהכנסותיו ולהערכת הועדה נכותו הרפואית איננה מגבילה אותו לחזרה לעבודה מלאה כעורך דין".

המבקש ערער לבית הדין האזורי על החלטת הוועדה שלא להפעיל את תקנה 15. לטענת המבקש הוועדה דנה בעניינו לאחר ארבע שנים מתאונת העבודה ושני דיונים בוועד ת הרשות - כאשר חלוף הזמן הוביל למסקנה שגויה; גם אם בוחנים את חישובי רו אה החשבון והשומות הסופיות בתקופות הרבעוניות לפני מועדי ישיבותיה של ועדת הרשות, ניתן ללמוד על ירידה משמעותית בהכנסות; הוועדה התעלמה ממסמכים רלוונטיים הן לעניין השומות, הן לעניין השפעת הנכות על העבודה (לרבות קביעה של רופא תעסוקתי בעניינו של המבקש) והן לעניין הירידה בהכנסות. עוד התעלמה הוועדה ממהות הנכות, היוצרת קושי בניידות, ומהשפעת גילו של המבקש על יכולתו לחזור לעבודה בהיקף שבו עבד לפני קרות התאונה.

בנימוקי הערעור שהוגשו על ידי באת כוחו של המבקש הובהר כי המבקש עובד כעורך דין עצמאי והכנסותיו מדווחות הן כעוסק מורשה והן כחברת עורכי דין ולא ברור האם בשכרו הרבע שנתי נלקחו על ידי פקיד התביעות שני מקורות הכנסותיו. עוד נטען כי החלטת ועדת הרשות אינה מנומקת.

המוסד השיב (בין היתר) כי גם אם קיימת ירידה ניכרת בהכנסותיו של המבקש בניגוד לנקבע בוועדת הרשות, אזי מסקנת הוועדה בפן המסוגלות קובעת כי הוא מסוגל לחזור לעבודתו כפי שקורה בפועל.

ביום 13.6.19 צירף המבקש לתיק בית הדין האזורי (בהתאם להחלטה שניתנה בתום הדיון בעניינו ) נתונים ואסמכתאות אודות כלל הכנסותיו הן כעוסק מורשה והן כחברה. ביום 17.7.19 הודיע המוסד כי מהמסמכים עולה שאין ירידה בהכנסות בהתאם לתקנה 15 (שכן בשנת 2014 הייתה הכנסה חריגה מתיק משפטי גדול כך ששנה זו אינה יכולה להוות את אמת המידה להכנסותיו טרם התאונה, ובשנים שלאחר מכן ניכרת תנודתיות בהכנסות כמקובל בעסק עצמאי כאשר בשנת 2016 אמנם הייתה ירידה מסוימת - שאינה עולה על 25% - בהכנסות, אך בשנת 2017 שוב עלייה). ביום 4.8.19 הגיב המבקש והדגיש כי הירידה מההכנסות משנת 2014 ובשלוש השנים שלאחריה היא בשיעור של כ-70% תוך שהוסיף מסמכים נוספים לתמיכה בטענותיו.

בית הדין האזורי דחה את הערעור לאחר שלא מצא שנפל פגם בהחלטת הוועדה שלא להפעיל את תקנה 15. ראשית הבהיר בית הדין כי על פי הפסיקה התנאים המוזכרים בתקנה 15 הם תנאים מצטברים, ובכל הנוגע למועד שבו נבחנת הירידה בהכנסות - המועד הקובע הוא מועד הדיון בוועדה. לפיכך אין פגם בכך שהוועדה בחנה את הכנסותיו של המבקש בשנים 2016 ו - 2017.

בהמשך עמד בית הדין על כך שלכתב הערעור צורפה חוות דעת רו"ח מטעם המבקש שממנה עלה כי הכנסותיו המדווחות בשנת 2013 (לפני התאונה) היו דומות להכנסותיו המדווחות בשנת 2015 (לאחר התאונה). עוד נטען בחוות הדעת כי בשנת 2014 הייתה למבקש הכנסה חריגה בגין טיפול בתיק אשר החל בשנת 2013 ולכן יש לזקוף את ההכנסה לשנה הקודמת לתאונה. לאחר הדיון מיום 29.4.19 המציא המבקש מכתב חדש מרואה החשבון שממנו עולה כי הכנסותיו בשנת 2014 היו גבוהות באופן מהותי מההכנסות בשנים האחרות ודי בכך, לשיטתו, כדי להוכיח ירידה בהכנסות. בית הדין דחה טענה זו של המבקש, וקבע כי העובדה שבשנה פלונית הייתה לו הכנסה חריגה אינה יכולה להצביע על הכנסתו הרגילה לפני התאונה.

בית הדין הוסיף כי פרשנות מילולית ותכליתית של תקנה 15 מובילה למסקנה כי לא כל תנודה מקרית בשכר יכולה להקים עילת תביעה על פי תקנה 15, אלא שיש להצביע על מגמה ברורה של ירידה בהכנסה על פני תקופה משמעותית ולא תוך השוואה לשנה מקרית. על מנת לשכנע בדבר קיומה של ירידה בהכנסות, היה על המבקש להציג נתונים מבוססים בשנים 2011-2013 לעניין הכנסותיו המשולבות (עוסק מורשה + חברה) ולהשוות אותם לנתונים בשנים שלאחר התאונה אך הדבר לא נעשה. משהמבקש חזר לעיסוקו כעורך דין, ממילא לא הייתה הוועדה מוסמכת לשקול הפעלת תקנה 15 בעניינו, שכן מדובר בתנאים מצטברים. לפיכך נדחה הערעור.

הבקשה שלפני
בנימוקי הבקשה, שהוגשו ביום 18.2.20, נטען כי שגה בית הדין האזורי בקבעו כי המבקש שב לאותה עבודה שכן הגם ששב לעבוד כעורך דין, הוא נאלץ לצמצם את היקף משרתו בשל נכותו הרפואית. המבקש הדגיש כי כלל לא נערך דיון בעניין הפחתת היקף המשרה וביכולתו לחזור לאותו היקף עבודה, תוך שהפנה לנפסק בעב"ל 386/07 המוסד לביטוח לאומי - פיתוסי (5.7.16).

המבקש הוסיף כי הן בוועדה והן פסק הדין התעלמו מתיעוד של רופא תעסוקתי ולפיהם נכותו של המבקש מגבילה אותו ל-4 שעות עבודה ביום; שגה בית הדין בהתעלמו מהפגיעה המשמעותית בניידותו ובכושר עבודתו; לבית הדין האזורי אין כלים לבחון את קביעת הוועדה כי היא "שוללת ירידה משמעותית בהכנסותיו" שכן אין בהחלטת הוועדה פירוט והתייחסות לגבי מהי אותה "ירידה", ואלו נתונים נלקחו בחשבון; שגה בית הדין קמא עת קבע כי היה על המבקש להציג נתונים לשנים 2011 עד 2013 שכן הוא מעולם לא התבקש להציגם וברי כי לו היה נדרש היה פועל להמצאתם; בית הדין התעלם מנתונים חשבונאיים שאינם שנויים במחלוקת המלמדים על ירידה בהכנסות בשיעור 30%; שגה בית הדין האזורי עת התעלם מטענת המבקש לפיה החלטת הוועדה אינה מנומקת ומשכך נמנע מבית הדין לבחון את סבירותה.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי וביתר המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתו של המוסד. זאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

בהתאם לתקנה 15(ב) רשאית הוועדה להגדיל את דרגת נכותו של הנפגע ככל שמתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד - הנפגע אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והשני - הנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו (ראו למשל בר"ע (ארצי) 53456-03-16 שריף אבו שאח - המוסד לביטוח לאומי (22.11.16)).

בענייננו הוועדה קובעת כי להערכתה נכותו הרפואית של המבקש "איננה מגבילה אותו לחזרה לעבודה מלאה כעורך דין " (ההדגשה אינה במקור). משמדובר בתנאים מצטברים, ומשעה שלדעת הוועדה נכותו של המבקש אינה מגבילה אותו לחזרה מלאה לעבודתו, הרי שלכאורה אין מקום להידרש לשאלה בדבר הצמצום הנטען בהכנסותיו.

המבקש צירף לערעור בבית הדין האזורי את מכתבה של ד"ר לובימוב, מומחית ברפואה תעסוקתית מיום 25.1.15 שלפיו "במצבו הנוכחי מסוגל לעבוד במתכונת מקוצרת של 5-4 שעות ביום". תוקף ההמלצה הוא 3 חודשים. במכתבה של ד"ר לובימוב מיום 26.4.15 חזרה על המלצתה זו ל-3 חודשים נוספים. מעבר למסמכים אלה לא צורפו מסמכים נוספים לעניין כושרו של המבקש לעבוד.

יוער כי בפרוטוקול הוועדה לא צוין כי מסמכים אלה עמדו בפניה אם כי מדברי המבקש המצוטטים בפרוטוקול נאמר כי "הוא מצרף את מסמך של רופא תעסוקתי", ועיון בנספחי הערעור מעלה שככל הנראה מסמכים אלה נמסרו לוועדה. הוועדה בהחלטתה מציינת כי "עברה על המסמכים שהגיש" מבלי לפרט באילו מסמכים מדובר. יתכן שיש פגם מסוים בכך שהוועדה אינה מציינת על אילו מסמכים "עברה", ואינה מבהירה כי היא סבורה אחרת מהאמור בהם. ואולם אין מחלוקת שהוועדה שמעה את דברי המבקש לפיהם הוא לא חזר להיקף עבודה מלא, ובסופו של יום הערכתה היא כי אין בנכותו הרפואית למנוע את חזרתו המלאה לעבודתו. בנסיבות אלה, גם אם נפל פגם מסוים בהעדר התייחסות מפורשת למכתביה של ד"ר לובימוב, ובשים לב כי האמור בהם נוגע ממילא ל-6 חודשים בלבד בשנת 2015 - אין בכך כדי להצדיק את החזרת הדיון לוועדה.

לא נשמטה ממני הדגשת המבקש לפיה לאחר התאונה הוא לא חזר לעסוק בעבודתו באותו היקף עבודה. ואולם משעה שהוועדה סבורה כי הוא אינו מוגבל לחזור לעבודתו המלאה הרי שההכרעה בשאלה זו מסורה לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

כאמור, משעה שהמבקש לא עומד בתנאי הנוגע למסוגלותו לחזור לעבודתו ולעיסוקו אין צורך להידרש ליתר טענותיו הנוגעות לבסיס חישוב הכנסותיו. עם זאת אעיר כי על פני הדברים, גם בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש ומציג נתונים בדבר ירידה בהכנסות לעומת שנת 2014 בלבד, על אף שאין חולק שהכנסתו בשנה זו - גם לפי מסמכי רואה החשבון מטעמו - הייתה חריגה בגובהה.

סוף דבר - לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה או בפסק דינו של בית הדין האזורי באופן המצדיק מתן רשות ערעור. לפיכך דין הבקשה להידחות. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט ניסן תש"פ (13 אפריל 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .