הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 49947-05-18

איריס נוי
המבקשת

-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקשת: עו"ד דן גנון

החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה חיפה ( השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין; ב"ל 54844-12-16) , אשר במסגרתו נדחה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ( נפגעי עבודה) מיום 17.11.16 שלפיה נקבעה למבקשת נכות יציבה בשיעור 0% החל מיום 1.11.15 ( להלן: הוועדה).

רקע
לפי המסמכים שבתיק המבקשת ילידת 1967, מורה במקצועה. ביום 31.10.14 נפגעה המבקשת בגבה, כאשר התכופפה "לקחת ילדה שלא רצתה להיכנס לכיתה". האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד) כתאונה בעבודה. מהות הפגיעה הוגדרה כ"כאבי גב תחתון" (להלן: התאונה).

המבקשת עמדה לפני מספר ועדות רפואיות. ביום 5.1.16 התכנסה ועדה מדרג ראשון וקבעה למבקשת נכות בשיעור 0% החל מיום 1.11.15. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר.

יצוין כי המבקשת הגישה גם תביעה על ההחלטה להכיר בכאבי גב תחתון בלבד , בטענה כי נפגעה בתאונה גם בצווארה וגם בגבה (השופטת מיכל פריימן; ב"ל 44064-02-16; להלן: ההליך הראשון). בכתב ההגנה שהגיש המוסד ביום 12.4.16 נטען כי התלונות על הצוואר לא הופיעו על טופס התביעה ובתעודות הרפואיות, ועל כן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לפגיעה בצוואר. ואולם מאחר שהמבקשת " בחרה לפנות במסלול של ועדות רפואיות ובוועדה הרפואית מיום 5.1.16 התלוננה גם על כאבי צוואר והוועדה דנה גם באבחנה זו, הרי שעפ"י הלכת זכי מזרחי מנוע כב' בית הדין מלדון בפגימה של הצוואר בשל חוסר סמכות". לאחר הגשת כתב ההגנה נמחקה התביעה בהסכמת הצדדים, בהתאם להחלטת בית הדין האזורי מיום 16.11.16 .

ביום 17.11.16 התכנסה הוועדה בעניין הערר על ההחלטה מיום 5.1.16 והאזינה לדברי המבקשת שלפיהם: "יש לי הגבלה בתנועות, קשה לי לעשות משימות פשוטות, גם השכיבה קשה לי כשקמה בבוקר, בהליכה בישיבה, נרדמות לי הרגליים צד שמאל. קשה לי להתכופף ולשרוך שרוכים קשה לי לעשות דברים פשוטים, הגבלה בתנועה בצוואר וגב תחתון. נוהגת. יש לי כאבי תופת בצוואר כאשר מתכופפת ומקרין לי לזרועות. לוקחת טיפול נגד כאבים, ליריקה". הוועדה האזינה גם לדברי בא כוחה של המבקשת, שהפנה לחוות הדעת של ד"ר אליהו סלטי שהוגשה מטעמה, והוסיף כי: "התאונה הוכרה ככאבי גב תחתון הוגשה תביעה לבית הדין וביטוח לאומי אמר שהוועדה יכולה לקבוע קשר סיבתי על כאבי הצוואר ולכן מחקנו את התביעה ונקבע שהקשר הסיבתי ידון בוועדה". בסעיף זה הוסף משפט בכתב יד שלפיו: "לפני התאונה עבדה ותפקדה כרגיל. רק לאחר התאונה ובעקבותיה היא סובלת מהגבלות בתנועה בגב ובצוואר".

הוועדה ערכה בדיקה שפורטה בפרוטוקול כך: "בבדיקה היום - הולכת ללא צליעה, עומדת על עקבים ובהונות, עולה תוך גלגול לספת הבדיקה, לאחר הרגעה ושכנוע מסוגלת לכופף את הירכיים ומאפשרת הרמת רגל ישרה מעבר ל-60 מעלות בשני הצדדים כאשר תנוחת הכיפוף בברך מגבירה את הכאבים. מבחינת התחושה אין דיווח על ליקוי לפי סימנמנטים [ כך במקור] מוכרים. ההחזרים תקינים וכוח השרירים שמור והצוואר מבצעת את שש התנועות בטווח מלא כאשר תנועת הישור היא הכואבת ואין שוני בין תנועה לצד אחד או לצד שני. גם בצוואר וגם בגב התחתון ישנה רגישות ללחץ נרכזי [ כך במקור] נקודתי אבל ללא סימני כאב מקרין. בגפיים או בידיים אין הפרעה לתחושה בהחזרים מעבר לדיווח על החזקת הטלפון משמאל שאז גורם לנימול בכף היד".

בסעיף האבחנות נכתב: "כאב גב תחתון והגבלה בתנועת הגב התחתון והצוואר לאחר חבלה בלתי ישירה".

הוועדה סיכמה את מסקנתה באופן הבא:

הוועדה עיינה במסמכים שבתיקה לרבות החוו"ד של ד"ר סלטי ומוצאת כי אין לייחס את ממצאי הדימות כמתבטאים במגבלת תנועה בגב התחתון או בצוואר.
סימני תהליכים ניווניים שהתגלו בבדיקת הדימות מתאריכים שונים לאחר האירוע מעידים כי גם פיזורם שך בליטות הדיסקוט [ כך במקור] ומספר רווחים ואי התאמה לא בממצאים הקליניים ולא בהתפתחות במהלך השנתיים וכל זאת בתוספת חבלה בלתי ישרה שתוארה כמתיחה של הגב התחתון בשל עצירת ילד בכיתה מוביל למסקנה כי נכותה מהתאונה הנדונה היא בשיעור 0%.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי שבמסגרתו טענה כי הוועדה לא התייחסה עניינית לחוות הדעת מטעם ד"ר סלטי שקובע על סמך בדיקות MRI כי קיים קשר סיבתי בין מצבה של המבקשת לתאונה; מדברי הוועדה לא ניתן להבין האם בדקה את כל טווחי התנועות הן של ע"ש צווארי והן של ע"ש מותני - אי קיום בדיקה מלאה ומקיפה כמו גם אי ציונה בפרוטוקול מהווה טעות משפטית. המבקשת הוסיפה כי אם סברה הוועדה שהיא סובלת משינויים ניווניים עובר לתאונה, היה עליה לקבוע כי התאונה החמירה את מצבה. נוכח האמור עתרה המבקשת להחזרת עניינה לפני ועדה בהרכב אחר.

המוסד השיב, בין היתר, כי רוב הטענות נוגעות להיבטים מקצועיים בעבודת הוועדה; הוועדה דנה בחוות דעתו של ד"ר סלטי עת ציינה שאין להתייחס לבדיקות ההדמיה כמתבטאות במגבלת תנועה בגב תחתון ובצוואר; במסגרת החלטה חלוטה של ועדה מדרג ראשון מיום 1.7.15 נקבע כי הממצאים העולים מבדיקות ההדמיה השונות אינם קשורים סיבתית לאירוע הפגיעה המוכר. נוכח האמור יש לדחות את הערעור.

המוסד צירף לסיכומיו את פרוטוקול הוועדה מיום 1.7.15 שסיכמה את החלטתה כדלקמן: "על סמך תוצאות MRI עמ"ש מותני ( בעיון של MRI צווארי) מדובר על נטייה להתפתחות שינויים ניווניים בעקבות נטייה גנטית. ממצאים התפתחותיים ישנים ולא קשורים לאירוע הנדון מ-31.10.14. הפוסק קובע כי מצבה עדיין זמני יש מקום לשיפור וקובע נכות כמפורט בהמשך" (להלן: ההחלטה מיום 1.7.15 ). על פי הפרוטוקול, לפני הוועדה עמדו, בין היתר, בדיקות MRI עמ"ש מותני מיום 12.11.14 וכן בדיקת MRI עמ"ש צווארי וגבי מיום 4.3.15.

בהקשר זה ציינה המבקשת כי המוסד מנוע מלהעלות טענה זו כעת - לאחר שבהליך הראשון לא הוזכרה ההחלטה מיום 1.7.15 ולוּ ברמז, ומשהמוסד השיב כי טענות המבקשת אמורות להישמע במסגרת הוועדות הרפואיות. למען הזהירות הוסיפה המבקשת כי הוועדה מיום 1.7.15 העניקה נכות זמנית בלבד ולא דנה בנכות יציבה ואין בפרוטוקול התייחסות מפורשת לשאלת הקשר הסיבתי וכן לעמוד שדרה מותני וצווארי. משכך - אין לראות בה החלטה סופית וחלוטה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי.

בית הדין האזורי דחה את הערעור. בפתח הדברים עמד בית הדין על כך שלפני הוועדה עמדו בדיקות ההדמיה מימים 12.11.14 וכן 4.3.15 שאליהן הפנתה המבקשת גם במסגרת הערעור. לאחר שבחן את פרוטוקול הוועדה מיום 1.7.15 שוכנע בית הדין כי יש לקבל את טענות המוסד כי ענין הקשר הסיבתי הוכרע על ידי ועדה זו, וכי מדובר בהחלטה חלוטה. על כן הוועדה מיום 17.11.16 - היא הוועדה מושא הליך זה - לא הייתה אמורה לדון שוב באותו עניין.

בית הדין לא סבר שתשובת המוסד שהוגשה במסגרת ההליך הראשון מאיינת את קביעת הוועדה מיום 1.7.15 וציין כי לא היה כל שוני אילו המוסד היה מזכיר את בדיקת הוועדה מיום 1.7.15 ולא רק את הבדיקה מיום 5.1.16.

אשר לטענות המבקשת ביחס לבדיקה הקלינית שנערכה לה צוין כי הוועדה בדקה אותה ואף קבעה כי " שש התנועות בטווח מלא". על כן לא ניתן לקבוע שהוועדה טעתה טעות משפטית באופן בדיקת המבקשת. בהקשר זה ציין בית הדין כי הפסיקה אליה הפנתה המבקשת לגבי החובה לפרט את ממצאי הבדיקה בפרוטרוט מאשרת הסכמות של צדדים, ולא מדובר בפסיקה מנחה הקובעת הלכה. לעניין הטענה כי היה מקום לקבוע דרגת נכות בגין כאבים נפסק כי מדובר בטענה רפואית ולא בטענה משפטית, מה גם שהוועדה קבעה כי המבקשת סובלת מרגישות ללחץ נקודתי ללא סימני כאב מקרין.

לסיום ציין בית הדין כי לא שוכנע שהוועדה טעתה טעות משפטית באופן התייחסותה לחוות הדעת מטעם ד"ר סלטי. נוכח האמור ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה - נדחה הערעור.

הבקשה שלפני
בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על טענותיה בדבר אי התייחסות עניינית ומפורטת לחוות הדעת של ד"ר סלטי; אי ביצוע בדיקה קלינית מלאה שפורטה כדבעי בפרוטוקול; וכן שלא ניתן לראות בהחלטה מיום 1.7.15 משום קביעה " כדין סופית וחלוטה" בהתאם לפסיקה ( בר"ע ( ארצי) 28403-12-12 המוסד לביטוח לאומי - רותם מלחי (6.8.13) ; להלן: עניין מלחי). ממילא היה המוסד מנוע מלהעלות טענה זו נוכח דבריו בכתב ההגנה שהוגש במסגרת ההליך הראשון.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת מן הטעמים כמפורט להלן.

בכל הנוגע להחלטה מיום 1.7.15 - עיון בה מעלה כי הוועדה אינה סבורה שהממצאים שהודגמו בבדיקות ההדמיה של עמוד השדרה הצווארי ועמוד השדרה המותני קשורים לתאונה. מדובר בהחלטה ברורה, בשונה מההחלטה מושא ההליך בעניין מלחי. זאת ועוד. בעניין מלחי הובאה ההלכה לעניין הקשר הסיבתי כפי שנפסקה בעב"ל ( ארצי) 264/03 פסח דוד - המוסד לביטוח לאומי (8.6.04 ; להלן: עניין פסח דוד), לפיה " קביעה כדין, סופית וחלוטה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי, בין הפגיעה בעבודה לבין הפגימה לה טוען הנפגע, תהא שרירה וקיימת ואין להופכה עוד. לעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בנכות יציבה או בנכות זמנית". עם זאת קיימת אפשרות לפתוח החלטות חלוטות במקרים חריגים:

"נימוקים המצדיקים שינוי החלטתה של ועדה רפואית, בדבר קיומו של קשר סיבתי או שלילתו, עשויים בין היתר - ולא כרשימה סגורה - להיות אלה: שינוי העיתים; שינוי הנסיבות, לרבות גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן ושלא ניתן היה לבררן במועדן; שינוי במצב בריאותו של הנפגע; קביעת הוועדה הרפואית לפיה הנתונים המצביעים על קיומו או של קשר סיבתי, או תנאים השוללים קיומו, אינם מספיקים כדי לבסס מסקנה מוצקה דיה..." (עניין מלחי).

כפי שסבר בית הדין האזורי, ולכאורה, לא נראה כי ענייננו נופל לגדר המקרים החריגים המנויים לעיל.

משעה שלא נטען כי על ההחלטה מיום 1.7.15 הוגש ערר, הרי שעל פני הדברים (ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה נוכח האמור להלן) אכן מדובר בהחלטה חלוטה בעניין הקשר הסיבתי.

אלא שבין כך ובין כך - למקרא פרוטוקול הוועדה מושא ההליך ( מיום 17.11.16) עולה הרושם כי היא לא שללה דיון בעמוד השדרה המותני והצווארי לנוכח קיומה של " החלטה חלוטה" זו או אחרת אלא דנה בטענות לגופן. כפי שפורט לעיל, הוועדה האזינה לדברי ב"כ המבקשת שלפיהם " התאונה הוכרה ככאבי גב תחתון הוגשה תביעה לבית הדין וביטוח לאומי אמר שהוועדה יכולה לקבוע קשר סיבתי על כאבי הצוואר ולכן מחקנו את התביעה ונקבע שהקשר הסיבתי ידון בוועדה". בהמשך מציינת הוועדה את האבחנות כך: "כאב גב תחתון והגבלה בתנועת הגב התחתון והצוואר לאחר חבלה בלתי ישירה" (ההדגשה אינה במקור). בהחלטתה מפרטת הוועדה כי " אין לייחס את ממצאי הדימות כמתבטאים במגבלת תנועה בגב התחתון או בצוואר". הוועדה אינה מציינת כי בעניינה של המבקשת קיימת " החלטה חלוטה". למעשה הוועדה דוחה את טענות המבקשת כי יש מקום לקבוע לה דרגת נכות בגין עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני לגופן, ולאו דווקא מהטעם שקיימת החלטה חלוטה השוללת קשר סיבתי לתאונה.

אשר לנטען ביחס לחוות הדעת של ד"ר סלטי - יוער כי חוות הדעת מתבססת על בדיקה קלינית של המבקשת וכן בדיקות ההדמיה שהוזכרו לעיל מימים 12.11.14 וכן 4.3.15. בדיקות אלה עמדו בפני הוועדה מושא ההליך ( כמו גם הוועדה מיום 1.7.15) והממצאים שעלו בהן פורטו בפרוטוקול. בהחלטתה מציינת הוועדה כי היא " עיינה במסמכים שבתיקה לרבות החוו"ד של ד"ר סלטי ומוצאת כי אין לייחס את ממצאי הדימות כמתבטאים במגבלת תנועה בגב התחתון או בצוואר". על פי הפסיקה די בקביעה בדבר שוני בממצאים כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ( דב"ע (ארצי) נא/99-122 חיים רייזלר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 169). על כן לא נפל פגם בעבודת הוועדה בהיבט זה.

יתר טענות המבקשת נוגעות לאופן ביצוע הבדיקה הקלינית, שמהלכה וממצאיה פורטו לעיל. מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה, ולא שוכנעתי כי המבקשת הצביעה על טעות משפטית שנפלה באופן הבדיקה.

סוף דבר - בשים לב לכל האמור, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה, המצדיקה מתן רשות ערעור. לפיכך דין הבקשה להידחות.
אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז י"ז אדר א' תשע"ט (22 פברואר 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .