הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 47035-09-19

ניתנה ביום 02 ינואר 2020

סיגל שוורץ
המבקשת
-
מדינת ישראל
המשיבה

בשם המבקשת – בעצמה
בשם המשיבה – עו"ד מראם עילבוני

החלטה

השופטת חני אופק גנדלר
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי חיפה (השופטת איריס רש; סע"ש 24452-03-13) (להלן- ההחלטה), בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת לתיקון כתב תביעה.
הרקע לבקשה והשתלשלות העניינים בהליך קמא הובאו בהרחבה בסעיף 2 להחלטה, ואביאם כלשונם:

"התובעת, רופאה תעסוקתית במקצועה, עבדה כאזרחית עובדת צה"ל בפיקוד צפון ובחיל הים בשנים 1999 – 3/2007.
בשנת 2013 הגישה התובעת תביעה כנגד המדינה על סך של 875,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין ועבודה בסביבת עבודה בלתי סבירה ומאיימת. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובחודש דצמבר 2014 הסתיימה שמיעת עדויות התובעת. בחודש יוני 2015, הצדדים הודיעו על הסכמה להפנות תיק זה כמו גם תיקים רבים נוספים של התובעת הנוגעים לתקופת עבודתה כאזרחית עובדת צה"ל, להליך גישור בפני כב' השופט בדימוס יצחק יעקב-שווילי וזאת על מנת לנסות ולהגיע להבנות שייתרו את המשך ההליכים. בהעדר התקדמות בהליכי הגישור, התיק נקבע להמשך הוכחות ליום 1.3.2017. בסמוך למועד זה, ביקשו הצדדים לדחות את מועד הדיון עד להכרעה בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על ידי התובעת בהליך שניהלה כנגד ד"ר לילך צולר (רע"א 7205/16) בטענה כי הכרעה בסוגיות המרכזיות שם עשויות להשפיע על ההליכים התלויים ועומדים בעניינה של התובע ובכלל זה על ההליך דנן.
חרף דחיית הבקשה, בסופו של יום ומטעמים הקשורים בעדי הנתבעת, מועד דיוני המשך ההוכחות (שמיעת ראיות הנתבעת) נדחה לחודש ספטמבר 2017.
בחודש יוני 2017 הוגשה בקשת התובעת להגיש השלמה ראייתית כמפורט לעיל. בסופו של דבר, לאחר דיון בבקשה ועל מנת לתת להגיע לחקר האמת ולאפשר לתובעת את יומה בבית הדין, התאפשר לתובעת להגיש תצהיר משלים תוך חיוב בהוצאות ודיוני ההוכחות נדחו לחודש יוני 2018.
למרות האמור, התובעת לא הגישה תצהיר משלים מטעמה במועד ורק בסמוך למועד דיון ההוכחות הוגש תצהיר משלים. המדינה התנגדה להגשת התצהיר המשלים ודרשה להוציאו מהתיק. לאחר שנשמעו עמדות הצדדים ניתנה החלטה ביום 28.5.2018 ולפיה התקבלה בקשת המדינה להוציא את התצהיר המשלים בתיק. במסגרת ההחלטה נקבע כי התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת התצהיר המשלים והגשת התצהיר המשלים, במועד שהוגש, אינו מאפשר למדינה להגיש תצהירים משלימים מטעמה ועשוי לגרום למדינה נזק שאינו בר פיצוי. עוד התייחסתי שם לכך שהמשמעות של קבלת הבקשה היא דחייה של דיוני ההוכחות כאשר בנסיבות ניהול ההליך, אין הצדקה לדחייה נוספת של דיוני ההוכחות. המדובר בתיק שנפתח בשנת 2013, ואשר השלמת שמיעת הראיות נדחתה שוב ושוב, עקב בקשות שונות, גם לאחר שהליך הגישור שגרם לעיכוב ההליכים, מלכתחילה, כשל.
לאחר השלמת סיום הראיות הגישה התובעת בקשה לצירוף ראיות מפריכות שנדחתה בהחלטה מיום 19.8.2018.
לאחר שחלף המועד להגשת סיכומים מטעמה, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה".

בבקשתה לתיקון כתב התביעה שהגישה לבית הדין האזורי, ביקשה המבקשת להוסיף לכתב התביעה "3 פרקים חדשים שלא נתבעו בעבר" וכן לעדכן "הטיעונים בשלושה פרקים בהתאם למידע שנגלה לתובעת לאחר הגשת כתב התביעה המקורי". לטענתה, יש לאשר את הבקשה לאור מידע חדש שנודע לה בעקבות עדויותיהם של עדי המשיבה ד"ר פרימר וד"ר גלילי בתיקים מקבילים המתנהלים בעניינה של המבקשת, בהם נמצאו סתירות בין עדויותיהם בהליך שם לעדויותיהם בהליך זה. כן טענה כי המדובר במכלול עובדתי אחד; כי לא חלה התיישנות על עילות התביעה החדשות; והפנתה למדיניותם הליברלית של בתי הדין לעבודה באשר לתיקון כתב תביעה.
המשיבה התנגדה לבקשה והודיעה כי היא חוזרת על כל טענותיה בבקשתה להוצאת התצהיר המשלים של המבקשת ובתשובתה לבקשת המבקשת להגיש ראיות מפריכות. כן טענה כי הגשת כתב התביעה המתוקן, המונה 1,021 עמודים כולל נספחים, מהווה תביעה חדשה לחלוטין. וזאת לאחר תום ההליך, שמתמשך זה מכבר כחמש שנים, תוך שכתוב העובדות, הוספות טענות עובדתיות ומשפטיות חדשות, עריכת מקצה שיפורים על סמך הראיות שהובאו על ידי המשיבה, שינוי והרחבת חזית, הוספת רכיבי תביעה שהתיישנו, ושאינו מעמיד את הפלוגתא האמתית לדיון, אלא מעכב ומסרבל את ההליך.
בתגובתה, פירטה המבקשת את נימוקיה לתיקון כתב התביעה, תוך הפניה לפרוטוקולים של עדויות עדי המשיבה בהם לטענתה התגלתה מרמה, זאת על מנת "להוכיח כי קיימת הצדקה לבקשה להתחיל מחדש את ההליך המשפטי בין הצדדים מחמת מרמה נרחבת ועמוקה". כן ביקשה לתקן את התיקון הנדרש בפרק השני לכתב התביעה המתוקן. לאור האמור, ביקשה "להיעתר לבקשתה הראשית לתיקון כתב התביעה במטרה להתחיל את ההליך מחדש".
בית הדין האזורי קבע כי חרף המדיניות הליברלית הנהוגה בבית הדין לעבודה באשר לתיקון כתבי טענות, הרי שבמקרה זה יש לדחות את הבקשה. וכך נאמר (סעיף 7 להחלטה):

"הבקשה לתיקון כתב התביעה מהווה ניסיון לעקוף החלטות קודמות לפיהן נדחו הבקשות של התובעת להגיש תצהיר משלים מטעמה, להוסיף ראיות ולהגיש ראיות מפריכות.
עיון בכתב התביעה המתוקן מלמד כי מעבר לעובדה שהמדובר במקצה שיפורים לאחר שנשמעו עדויות המדינה בתיק, אין בתיקון המבוקש כדי להעמיד את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת אלא דווקא לסרבל ולעכב את ההליך עקב הוספת פרטי פרטים, אירועים ועובדות חדשות בהיקף עצום (טיוטת כתב התביעה המתוקן על נספחיו מונה למעלה מ – 1,000 עמודים).
יתר על כן, כאמור לעיל, עניינה של התביעה באירועים שארעו בשנים 2006-2007, כאשר התרת תיקון התביעה יגרום לנתבעת נזק שאינו בר פיצוי הן לנוכח התיישנות חלק מעילות התביעה והן לנוכח הנזק הראייתי שיגרם לנתבעת בצורך להוכיח עובדות ואירועים מאותן שנים רחוקות.
בנוסף, הבקשה הוגשה בשלב מאוחר, לאחר השלמת שמיעת הראיות ולאחר חלוף המועד להגשת סיכומי התובעת. מעבר לעובדה שאינני מוצאת הצדקה לאשר את התיקון בשלב כה מאוחר של ההליך, מדובר בהליך שנפתח בשנת 2013 שהגיע העת לסיימו בפרט משעה שההליך מתייחס לתקופת עבודה ולנסיבות סיום העבודה של התובעת בצה"ל בחיל הים ובפיקוד צפון בשנים 2006 ו - 2007 בהתאמה".

בקשת רשות ערעור
לטענת המבקשת בבקשה שלפני, שגויה ההחלטה שכן התיקון המבוקש מהווה תיקון של העילות הקיימות ולא הוספת עילות חדשות; הנוסח המתוקן מעמיד את הפלוגתאות האמתיות הדרושות להכרעה בעילות אלו; אין בהחלטה פירוט אילו עילות התיישנו, ומכל מקום עילות התביעה לא התיישנו שכן יש "לייחס לאחור" את כתב התביעה המתוקן; המדובר בהסתרת מידע חיוני ומרמה של עדי המשיבה, אשר נמצאה סתירה בעדותם בהליכים שונים; תקנה 41 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן- תקנה 41), קובעת כי בית הדין רשאי להתיר תיקון כתב התביעה "בכל עת", ועל פי הפסיקה יש לאפשר זאת אף בשלבים מתקדמים של ההליך (ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי (10.5.92); להלן- ענין אגמון); על בית הדין האזורי היה לשים לב לזכויותיה החוקתיות העומדות בבסיס כתב התביעה (המקורי והמתוקן); אין המדובר בעקיפה של החלטות קודמות, באופן שגם לו בקשותיה הקודמות היו מתקבלות- עדיין היתה מבקשת את תיקון כתב התביעה; תיקון כתב התביעה לא יגרום כל עוול או נזק ראייתי למשיבה; אשר למועד הגשת הבקשה, טוענת כי זו הוגשה בסמוך לגילויים החדשים ובהתחשב בפגרת בית המשפט וחופשת הקיץ.
המשיבה בתשובתה טוענת כי המדובר בהחלטה דיונית אשר ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בה, בפרט שההחלטה מנומקת ולא נפלה בה כל טעות, כמו גם שאין המדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינה הפרטי של המבקשת; הליך זה הינו אחד מתוך למעלה מ-30 הליכים אותם ניהלה ומנהלת המבקשת כנגד גורמים בכירים שונים בצבא ובחיל הרפואה, איתם היתה בקשר לפני למעלה מ-12 שנים, מתוך מטרה להכביד ולהטריד שלא לצורך, כאשר גם בקשה זו הוגשה שלא בתום לב; המדובר בניסיון לעקוף החלטות קודמות של בית הדין קמא אשר דחו את בקשות המבקשת להתיר הגשת תצהיר משלים, להוסיף ראיות ולהגיש ראיות מפריכות; קבלת הבקשה תגרום לסרבול ההליך שלא לצורך, וכן עלולה לגרום למשיבה נזק בשל חלוף הזמן, התיישנות חלק מהעילות והשלב במאוחר בהליך בו הוגשה הבקשה; נקודת המחלוקת בין הצדדים היתה ברורה מתחילתו של ההליך ולכן לא נמצא כל טעם לאפשר את התיקון כעת.
המבקשת בתגובתה משיבה כי המשיבה מנסה ליצור "חזית אחידה" המעבירה ביקורת כנגד מימוש זכויותיה ובכך להוביל לסירוב לבקשותיה השונות, אולם אין ליתן לטענת ריבוי ההליכים לחבל בטוהר המידות של ההליך השיפוטי; זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית; בניגוד לאמור בהחלטה, הבקשה לא הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת סיכומי המבקשת, שכן הבקשה הוגשה ביום 29.10.18 ואילו המועד האחרון להגשת סיכומיה היה ביום 1.11.18; בית הדין האזורי לא אבחן בהחלטתו בין השינויים שנוספו בכתב התביעה המתוקן והסיק בטעות כי כתב התביעה המתוקן חוזר על אותן החזיתות שבכתב התביעה המקורי; ההחלטה אינה מפורטת ומנומקת דיה ומבוססת אך על "תפיסות" ו"התרשמויות", ובכך חובת ההנמקה לא התממשה בה; בית הדין האזורי לא לקח בחשבון בעריכת האיזונים כי הנוסח המתוקן מקים חזיתות חדשות וכי ללא הכרעה עובדתית ברכיבים החדשים לא תיתכן הכרעה שלמה ומלאה בסכסוך; כמו כן, לא לקח בחשבון את גרימת העוול שיש ליחס למשיבה לאור התנהלות המשיבה והעדים מטעמה, אשר הציגו מצג שווא ומרמה; שגה בית הדין האזורי בקביעה כי חלק מעילות התביעה התיישנו, שכן כל העילות נכנסות בגדרי כלל הגילוי המאוחר, כמפורט בכתב התביעה המתוקן; בית הדין האזורי לא שקל במסגרת האיזונים כי בבסיס כתב התביעה המתוקן עומדות זכויות חוקתיות, כמו גם נזקיה החמורים של המבקשת; בית הדין האזורי לא דן עניינית בבקשה לצירוף ראיות מפריכות בכלל המקרים הנטענים בכתב התביעה המתוקן, ומשכך שגויה הקביעה כי המדובר בניסיון לעקוף החלטות קודמות, כאשר לכל היותר קיימת חפיפה בין הטיעונים והראיות הנוגעים לטענת המרמה שבכתב התביעה המתוקן, ברם אלו לא התיימרו להקים חזיתות משפטיות חדשות ולא נתבעו בגינם סעדים.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובכלל החומר בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. וזאת מן הטעמים הבאים:
סעיף 26(א) לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – סעיף 26(א)), קובע את המבחנים למתן רשות ערעור מיידית, לפיהם רשות ערעור מיידית "תינתן אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". על פני הדברים, ההחלטה שלא להתיר את תיקון כתב התביעה בשלב בו נמצא ההליך קמא, אינה עונה על התנאים המחמירים שנקבעו בסעיף 26(א) לחוק בדבר מתן רשות ערעור מיידית על החלטת ביניים.
החלטה בדבר תיקון כתבי טענות הינה החלטה דיונית מובהקת, בה יש לערכאה הדיונית "יתרון מובנה" על פני ערכאת הערעור. לעניין זה יפים על דרך ההיקש (שכן הקשר הדברים שם שונה) הדברים שנאמרו ברע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' ליטבק (23.4.13) (להלן – ענין ליטבק). וכך נאמר:

"החלטות בית משפט קמא, מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות כגון דא (השוו החלטת השופט זילברטל ברע"א 6115/12 קל-בנין נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ (26.8.2012)). לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל היקפו, לעומת ערכאת הערעור הנדרשת אך ל'פלח' מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. לא הרי השופט הדן בתיק ואשר יושב 'בשורה הראשונה' של הדיון, כשופט ערכאת הערעור המרוחק יותר מהמגרש הדיוני (כביטויו של השופט הנדל ברע"א 6195-12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שימר (25.10.2012)). לכן, וכעניין שבמדיניות, אני סבור כי יש ליתן לשופט הערכאה הדיונית 'מרחב תימרון' במסגרת האוטונומיה הניהולית של התיק, בהיותו הפורום הנאות לקבלת ההחלטות הדיוניות  והטכניות בכל  הקשור לניהול התיק".

משכך, כלל הוא שבית דין זה כערכאת ערעור ימעט להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית הדנה בסכסוך, אלא מקום בו ההחלטה מופרכת על פניה (ראו בר"ע (ארצי) 7331-01-13 עיריית תל-אביב, המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי - ד"ר שלמה ברק (27.1.13)). החלטת בית הדין האזורי מושא בקשה זו אינה באה בגדרי אלו.
אכן, על פי תקנה 41 "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין או להורות לו לתקן את כתבי טענותיו" [הדגשה שלי- ח.א.ג.]. כמו כן, וכפי שציינה המבקשת בענין אגמון, סמכות זו קנויה לבית המשפט אף בשלבים מתקדמים של ההליך. כמו כן, כנטען על ידי המבקשת, מדיניות בית הדין לעבודה בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות היא ליברלית וגמישה, לפיה "ככלל ולמעט במקרים חריגים ינקוט בית הדין לעבודה גישה ליברלית, וככלל, ייעתר לבקשות לתיקון כתב התביעה מקום בו הבקשה אינה לוקה בשיהוי, הוגשה בתום לב, הנזק לצד האחר ניתן לפיצוי בכסף ומקום בו יהיה תועלת בתיקון לבירור הפלוגתאות" (בר"ע (ארצי) 14760-03-12 אפלברג - מכון היהלומים הישראלי בע"מ (15.7.12); להלן- ענין אפלברג).
עם זאת, הפסיקה הדגישה כי לא תמיד יאפשר בית המשפט את תיקון כתב התביעה וכי סמכות זו, להתיר או להורות על תיקון כתב טענות, הינה "סמכות ששיקול דעת רחב בצידה" ( רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' דוד צוקר (1.1.15); להלן- ענין צוקר). כך למשל, על בית המשפט להביא בחשבון בהקשר זה שיקולים של תום לב ושל שיהוי מצד מבקש התיקון; האם התיקון ימנע מהצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לוֹ לוּ הייתה מוגשת התביעה מחדש (כגון התיישנות); השיקול המערכתי-ציבורי, ובמסגרתו השאיפה לניצול יעיל ככל האפשר של זמן שיפוטי; תועלת התיקון לבירור הפלוגתאות שבין הצדדים; ועוד (ראו ענין אגמון, ענין צוקר וענין אפלברג). אם כן, גם ביחס למדיניות הליברלית הנהוגה בבתי הדין לעבודה, אין משמעותה של זו כי בית הדין יתיר בכל מקרה את תיקון כתב התביעה.
בנדון דנן, התרשם בית הדין האזורי כי הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה "מהווה ניסיון לעקוף החלטות קודמות" בעניין הגשת תצהיר משלים והגשת ראיות וראיות מפריכות. כמו כן, קבע בית הדין האזורי כי "אין בתיקון המבוקש כדי להעמיד את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת אלא דווקא לסרבל ולעכב את ההליך", וכי "התרת תיקון התביעה יגרום לנתבעת נזק שאינו בר פיצוי... לנוכח הנזק הראייתי שיגרם לנתבעת". לא מצאתי כי קביעות אלו חורגות מגדר סמכותו או שיקוליו של בית הדין האזורי, ונוכח היתרון המובנה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בהיבטים אלה, כאמור בענין ליטבק, ולא מצאתי מקום למתן רשות ערעור. נוכח כך, איני מוצאת מקום להידרש לשאלת ההתיישנות.
עוד אציין, כי טענת המבקשת בדבר תרמית וסתירה בדברי עדי המשיבה – העומדת בלב בקשתה לתיקון כתב התביעה - נבחנה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 19.8.18 (המוזכרת בהחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו בסעיף 2) בבקשת המבקשת להגיש ראיות מפריכות. אציין כי באותו עניין הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי " באשר לטענה בדבר הסתירה בעדותו של ד"ר פרימר, מעיון בתצהיר עדותו של ד"ר פרימר כמו גם מחקירתו הנגדית בפני כב' השופט ( כתוארו אז) קוגן בתיק ס"ע 4703-02-11 לא מצאנו כי קיימת סתירה או לכל הפחות סתירה מהותית שיש בה כדי להצדיק הגשת ראיות מפריכות". לכאורה, על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור בידי מי מהצדדים. מכל מקום, גם היבט זה הנוגע למארג הראייתי מחדד את יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור, ובשים לב לכך, איני מוצאת מקום למתן רשות ערעור מטעם זה .
אשר לעיתוי הגשת הבקשה, כבר פסק בית דין זה בע"ע (ארצי) 36042-05-11 רענן סעד - פרסום פוגל אוגילבי בע"מ (19.5.16) כי (הדגשות במקור):

"ראשית, כללי הפרוצדורה אינם כללים שרירותיים, אלא הם נועדו להבטיח שהכרעת הדין תתקבל בדרך צודקת, תוך שמירה על זכויות שני בעלי הדין. במקרה הנדון, תוצאת קבלת בקשותיו של המערער לגילוי מסמכים ולתיקון כתב התביעה שהוגשו לאחר תום דיון ההוכחות הייתה החזרת ההתדיינות בין הצדדים לנקודת ההתחלה, כך שהדיון בשאלת הבונוס ושווי המניות היה מתחיל מבראשית, שכן ברור שככל שהיה ניתן למערער להגיש ראיות חדשות, לרבות חוות דעת מטעמו, היה על בית הדין לאפשר למשיבים להגיש ראיות וחוות דעת מטעמם ולאפשר חקירות נגדיות בהתייחס לראיות החדשות... נוסיף, כי בהחלטה אם לאפשר למערער להתחיל את ההליך מראשיתו, יש להביא בחשבון לא רק את אינטרס המערער להוכיח את תביעתו אלא גם את האינטרס של המשיבים לניהול ההתדיינות על יסוד חזית הדיון שהתגבשה, באופן יעיל, ללא עלויות מיותרות ובתוך זמן סביר, ואת אינטרס הציבור לשימוש יעיל במשאבי המערכת השיפוטית. יפים לעניין זה דבריו של חברי, השופט איטח, בעניין אפלברג...:
"במלאכת האיזון יש להביא בחשבון שהזכות להליך הוגן אינה רק נחלת התביעה אלא גם נחלת ההגנה. לפיכך, יש להביא בחשבון לא רק את האינטרס של התובע למיצוי עילות תביעתו אלא גם את 'עינוי הדין' שנגרם לנתבע ואשר לא בהכרח ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות. עוד יש להביא בחשבון את התנהלות התביעה, שכן זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת ואין להתיר מצב בו זכות הגישה של האחד חוסמת את זכות הגישה של האחר. ניהול לא יעיל של הליכים ושל משאבי ההתדיינות פוגע בזכות הגישה של הציבור לערכאות. לפיכך – מקום בו תובע מבקש לתקן את תביעתו יש לבחון את התנהלותו ואת המשמעות של הענות לבקשה מבחינת ההליך עצמו ומבחינת ניצול זמנו של בית הדין"".

דברים אלו כוחם יפה גם לנדון דנן. היינו, עיתוי הגשת הבקשה כשלעצמו אינו מונע או מחייב בהכרח את קבלת הבקשה, אולם הוא מהווה אחד מבין השיקולים הרלוונטיים לבחינתה. כלשונו של חברי סגן הנשיאה איטח בעניין אפלברג, "לא הרי בקשה המוגשת בתחילתו של ההליך, אפילו חלף זמן לא מבוטל מתחילתו, כבקשה המוגשת על סיפה של ישיבת ההוכחות ולאחר שכל ההליכים המקדמיים מוצו", וקל וחומר במקרה זה בו הוגשה הבקשה לאחר תום פרשת ההוכחות וטרם הגשת הסיכומים. כפי שעולה מפורשות מתגובתה של המבקשת בבית הדין האזורי, תיקון כתב התביעה המבוקש הינו "במטרה להתחיל את ההליך מחדש" (סעיף 27). זאת, בתובענה שהוגשה לפני כחמש שנים והטענות מתייחסות לעובדות מלפני למעלה מעשור. גם בשים לב לכך, לא מצאתי ליתן רשות ערעור.
סוף דבר- דין הבקשה להידחות. משנדחתה הבקשה, תישא המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח, לתשלום בתוך 30 ימים.
ניתנה היום, ה' טבת תש"פ (02 ינואר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .