הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 41305-05-18

ניתנה ביום 26 דצמבר 2018

דניאל אוחיון
המבקש
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקש – עו"ד ניצן מרום

החלטה

סגן הנשיאה אילן איטח
המבקש, יליד 1958, היה מעורב בשני אירועים שהוכרו כתאונות עבודה: הראשון מיום 26.9.11, שבמסגרתו הותקף המבקש בעבודה ונחבל בפניו (להלן – התאונה הראשונה); השני מיום 13.11.11, שבמסגרתו אירעה למבקש "צליפת שוט" כתוצאה מתאונת דרכים (להלן – התאונה השנייה).
בקשות רשות הערעור שלפני סבות כל אחת על פסק דין אחר שניתן בבית הדין האזורי תל אביב בעניינו של המבקש, והם:
האחד, פסק דין שניתן על ידי השופטת יפית מזרחי-לוי (ב"ל 56502-10-17), שבו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן – הוועדה) מיום 11.9.17 בנוגע לתאונה הראשונה (להלן – פסק הדין האחד).
השני, פסק דין שניתן על ידי השופט דורי ספיבק (ב"ל 68055-09-16), שבו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה מיום 29.2.16 בנוגע לתאונה השנייה (להלן – פסק הדין השני).
יצוין כי בעניינו של המערער התנהל לפני הוועדה הליך נפרד לכל תאונה, אם כי הוועדה שדנה היתה באותו הרכב (ד"ר שרגא רוזנר – אורתופד, ד"ר מריו שטרן – פנימאי וד"ר יעקב פיליבה – א.א.ג.).
עוד יצוין כי בקשותיו של המבקש בבית הדין האזורי לאיחוד הדיון בשני ההליכים נדחו, ומכאן שני ההליכים שהתנהלו ושני פסקי הדין שניתנו. המבקש ביקש לאחד את הדיון בבקשות רשות הערעור. לא מצאתי צורך באיחוד הדיון בהן, אך בנסיבות העניין מצאתי לנכון ליתן החלטה אחת המתייחסת לשני ההליכים יחד.
זה יהיה הילוכה של החלטתי – תחילה אפרט את עובדות הרקע הרלוונטיות לשתי בקשות רשות הערעור ולאחר מכן אתייחס לכל בקשה בנפרד.

רקע

להלן ההליכים הנוגעים להחלטות הוועדה בכל הנוגע לטענת המבקש כי ליקוי השמיעה שיש לו הוא תוצאה של איזו מהתאונות הנ"ל. בהקשר זה ייאמר שלא היה חולק כי המערער אינו חשוף לרעש מזיק בעבודתו.
מטעמי נוחות אפתח בתיאור ההליכים הנוגעים לתאונה השנייה.
החלטות הוועדה בקשר לתאונה השנייה –
ביום 7.4.14 דנה הוועדה בעניינו של המבקש וקבעה שאין קשר סיבתי בין ליקוי שמיעה שממנו סובל המבקש לבין התאונה השנייה.
הוועדה קבעה, בתמצית, כי נמצא ליקוי עצבי זהה לחלוטין בשתי האוזניים, וחבלת צוואר אינה יכולה לגרום לנזק שווה לחלוטין בשתי האוזניים הפנימיות.
על ההחלטה הנ"ל הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי. בפסק דין מיום 8.6.15 (השופטת אירית הרמל; ב"ל 23300-05-14; להלן – פסק הדין המחזיר בתאונה 2) התקבל ערעור המבקש ונקבע שהוועדה התעלמה בהחלטתה מממצאים רפואיים מהותיים העולים מחוות הדעת מיום 3.4.14 של המומחה מטעם המבקש (ד"ר הימלפרב), שניתנה על יסוד בדיקת שמיעה שנערכה למבקש ביום 30.3.14. על פי חוות דעת זו, אין מדובר בליקוי שמיעה זהה בשתי האוזניים והדבר אף עולה מבדיקת השמיעה ומבדיקת ה- TEOAE ולכן יש קשר סיבתי בין התאונה השנייה ובין ליקוי השמיעה. יובהר כבר כעת כי חוות הדעת לא דנה בליקוי שמיעה כתוצאה מהתאונה הראשונה. עוד נפסק כי הוועדה לא התייחסה לממצאי בדיקת שמיעה מיום 30.3.14, שאף לא עמדה בפניה, וכן לבדיקת שמיעה נוספת, שבוצעה בסמוך לאחר מועד התאונה, ביום 18.1.12. נוכח האמור, הורה פסק הדין המחזיר בתאונה 2 על החזרת עניינו של המערער לוועדה:
"אשר תתייחס כראוי לחוות הדעת של ד"ר הימלפרב, תוך התייחסות עניינית ומפורטת לממצאים הרפואיים של הבדיקה מיום 30.3.14. כן משמוחזר עניינו של המערער לדיון מחודש, תתייחס הוועדה גם לבדיקת השמיעה מיום 18.1.12."

לשלמות התמונה נביא את חוות דעתו של ד"ר הימלפרב המוזכרת לעיל. וכך נכתב בחוות הדעת:
"ב-13.11.11 נפגע בתאונת דרכים כאשר בעת עמידה ברמזור נפגעה מכוניתו מאחור מרכב אחר ורכבו פגע ברכב שלפניו. לא איבד הכרה. בתעודת חדר המיון של ביה"ח אסף הרופא נרשם כי התלונן על כאבי ראש, צוואר ופלג גופו הימני. מנגנון התאונה מצביע על חבלת צליפת שוט של הצוואר. לדבריו, שם לב וחש בליקוי שמיעה כחודש לאחר התאונה.
מעברו – אין מה לציין. אינו חשוף לדבריו לרעש במסגרת עיסוקו.
בבדיקה – תופיות תקינות. התגובה למבחן קולנים ע"שRinne הייתה חיובית בשתי האוזניים והצליל נשמע במרכז הגולגולת בתגובה למבחן קולנים ע"ש Weber.
בדיקת שמיעה, טימפנומטריה ו-TEOAE, מכון קולות (30.3.14) – ליקוי שמיעה תחושתי עצבי בצורת שקע מרבי בתדר 3000 הרץ כאשר הליקוי מימין חמור במעט מזה שמשמאל. מרכיב הובלתי מימין בתדרים הנמוכים. ה-SRT היה 30/25 דצ'. בטימפנומטריה נרשמו עקומות C מימין ו- A משמאל. בבדיקת ה- TEOAE נרשמו תגובות בתדר 1000 הרץ מימין ו-1500 – 1000 הרץ משמאל. בדיקת ה- TEOAE תומכת בבדיקת השמיעה. ממוצע הולכת העצם בתדרי הדיבור היה 30 דצ' מימין ו-33 דצ' משמאל.
לסיכום – ידוע כי גם חבלת צוואר בלתי ישירה כמו חבלת צליפת שוט של הצוואר עלולה לפגוע במערכת השמיעה ולכן בהעדר חשיפה לרעש יש לייחס את ליקוי השמיעה ממנו סובל מר אוחיון לאירוע התאונה מן ה-13.11.11.
אני מעריך את נכותו ב-10% לפי סעיף 72(1)ג4 בגין ליקוי השמיעה."

ביום 7.12.15 התכנסה הוועדה לאור פסק הדין המחזיר בתאונה 2, וזאת בנוכחות המבקש ובא כוחו. הוועדה התייחסה באריכות לטיעוניהם ולאחר שעיינה בפסק הדין המחזיר, ביקשה לעיין בתיקו הרפואי של המבקש וקבעה כי היא תסכם ללא נוכחות המבקש ובא כוחו, תוך התייחסות לבדיקות השמיעה מיום 18.1.12 ומיום 30.3.14 ולחוות דעתו של ד"ר הימלפרב.
ביום 29.2.16 התכנסה הוועדה לדיון המסכם ובסיומו שבה וקבעה כי אין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין התאונה השנייה. להלן החלטת הוועדה:
"בבדיקה ב-18.1.12 בדיקה ראשונה שנעשתה לאחר התאונה הנידונה (לבדיקה זו ד"ר הימלפרב בחוו"ד מיום 3.4.14 לא התייחס) ולמרות שזו הבדיקה העיקרית מאחר והיא הבדיקה הקרובה ביותר לאירוע, בבדיקה זו מדובר בליקוי זהה לחלוטין בשתי האוזניים וד"ר הימלפרב לא מסביר כיצד זה יתכן שחבלה תגרום לנזק זהה בשתי האוזניים הפנימיות, כלומר דימום או קרע או בצקת או גורם פטולוגי כלשהו באותם תאי השמיעה בשתי האוזניים ובמידה זהה בשתי האוזניים וחומרה זהה, לא יעלה על הדעת שאין מצב שחבלה תפגע במידה שווה ובאותם תאי שמיעה בשתי האוזניים ובעת ובעונה אחת.
מכאן שאין ספק שהליקוי שמופיע בבדיקה זו אינו נגרם כתוצאה מהאירוע, יתרה מזו, גם התיאור של התאונה מספטמבר 2011 נגרם ליקוי מסויים ולאחר חודשים בחבלת ראש השניה נגרם שוב ליקוי שמיעה נוסף ובשני הפעמים תמיד הנזק הינו זהה לחלוטין בשתי האוזניים דבר שאינו יכול להיות מתקבל על הדעת מכאן שהליקוי שמיעה אינו קשור לתאונה הנידונה ואין קש"ס. לגבי הסברים של ד"ר הימלפרב לא מסביר כיצד יתכן שבשתי האוזניים נגרם נזק (דימום בצקת קרע או דבר כלשהו) במידה זהה. לגבי בדיקות השמיעה שד"ר הימלפרב מצטט זו בדיקה שנערכה 3 שנים לאחר האירוע ולא יכולה לשקף את הקשר לאירוע למרות שד"ר הימלפרב עוד מדבר על מרכיב הולכתי שאין כל קשר לאירוע. ומבסס את דעתו על פערים מינימלים שהם בגדר הנורמה בכל בדיקה בשתי האוזניים לא אומר שהליקויי שווה בשתי האוזניים מכאן שהועדה עומדת בדעתה וקובעת שאין קש"ס בין הליקוי לתאונה הנידונה."

על החלטה זו הוגש הערעור מושא פסק הדין השני.
החלטות הוועדה בקשר לתאונה הראשונה –
לפי הנטען בבקשת רשות הערעור, ביום 7.12.15 דנה הוועדה בעניינו של המבקש. פרוטוקול הוועדה לא הוצג לבית הדין. אעיר שמעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי במסגרת תיק ב"ל 20522-04-16 הוגש על ידי המוסד ביום 10.8.16 פרוטוקול של דיון הוועדה מיום 8.10.15 ובו מצוין כי המבקש לא התייצב אליו. כן הוגש באותו מעמד פרוטוקול ריק שלא ברור מועדו (העמוד האחרון לא הוגש) וגם בו מצוין שהמבקש לא הופיע לדיון הוועדה. עוד עולה כי בדיון לפני הוועדה ביום 7.12.15 בנוגע לתאונה השנייה ביקשו בא כוח המבקש לטעון ביחס לשתי התאונות. לא מן הנמנע שזהו פשר היעדרו של פרוטוקול מיום 7.12.15 בנוגע לתאונה הראשונה.
הוועדה סיכמה את מסקנותיה ביחס לתאונה הראשונה בישיבתה מיום 29.2.16 וקבעה כך:
"הועדה עיינה ברישום רפואי מיום 29/11/11 שם צויין 'תאונת עבודה חבלת ראש לפני חודשיים בזמן קטטה בעבודתו מהאירוע חש ירידה בשמיעה דו"צ שולל טנטון. אבל אין בדיקת שמיעה שבוצעה עקב האיירוע [כך במקור – א.א.] הנדון ולכן אין על מה להסתמך לצורך בדיקת ליקוי שמיעה. בהמשכיות קיים רישום מ- 13/11/11 ת"ד [תאונת דרכים – א.א.] בעבודה שוב חבלת ראש חש החמרה נוספת בשמיעה, כלומר לא ברור מה הייתה [כך במקור – א.א.] הליקוי מהאירוע הראשון ומה היתה ההחמרה באירוע השני. לכן הועדה קובעת שלא ניתן לקבוע נכות או קש"ס בגין ליקוי שמיעה וטינטון מאחר וצויין כי התובע שולל טינטון.
הועדה עיינה בחוו"ד ד"ר הימלפרב מיום 3/4/14 ואינה מתייחסת בשלב זה..."

על ההחלטה הנ"ל הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי. בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ביום 22.3.17 (הרשמת תמר עציון פלץ; ב"ל 20522-04-16) (להלן – פסק הדין המחזיר בתאונה 1) נקבע כדלקמן:
"ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להשיב את עניינו של המערער אל הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) שהתכנסה ביחס לתאונה מיום 26/9/11, על מנת שתשקול בשנית את קביעתה תוך התייחסות לכל בדיקות השמיעה שיציג בפניה המערער וכן לקושי שנוצר בייחוס ליקוי השמיעה לתאונות השונות, כמפורט לעיל. המערער וב"כ יוזמנו לוועדה ויוכלו לטעון את מלוא טענותיהם בפניה."

ביום 11.9.17 התכנסה הוועדה בעקבות פסק הדין המחזיר בתאונה 1 וקבעה כך:
"הוועדה עיינה בפס"ד מיום 22.3.2017 ושמעה את בא כוחו של התובע.
הוועדה עיינה בשנית בתיקו הרפואי ולא נמצא כל רישום/תיעוד על תלונות על פגיעה באוזניים או על ליקוי שמיעה לפני תאונת הדרכים ביום 13.11.11 [התאונה השנייה – א.א.].
לכן הוועדה קובעת שאפילו אם קיים ליקוי שמיעה – אינו שייך לאירוע הנידון [התאונה הראשונה – א.א.].
לגבי ליקוי השמיעה שמופיע בבדיקות שמיעה לאחר ת.ד ביום 13.11.11 ועדת ערר שהתכנסה בתאריך 7.4.2014 קבעה שאין קש"ס וזאת כי מדובר בליקוי שמיעה זהה לחלוטין בשתי האוזניים ולא יעלה על הדעת שחבלה/טלטלה עשוי לגרום לנזק של תאי שמיעה דו"צ בו זמנית ובמידה זהה לחלוטין, לכן אין הסבר פיזיו-פתולוגי אשר יכול לקשר את הליקוי שמיעה לשתי התאונות.
לכן הוועדה משאירה החלטתה על כנה שאין קש"ס בין ליקוי השמיעה + טנטון לתאונה הנידונה.
הוועדה הרפואית החליטה לדחות את הערעור."

על החלטה זו הוגש הערעור מושא פסק הדין האחד.

בר"ע 37502-08-18 – בעניין התאונה השנייה

טענות המבקש בבית הדין האזורי
המבקש טען בבית הדין האזורי כי הוועדה לא התייחסה באופן ענייני לטענותיו ובכלל זה לחוות דעתו של ד"ר הימלפרב, הקובעת היעדרם של גורמים אחרים לליקוי השמיעה למעט התאונות, שאותן יש לייחס לליקוי השמיעה; הוועדה לא הצביעה על גורם אפשרי אחר שיכול היה לגרום לליקוי, בעוד שלמבקש אין רקע שמיעתי קודם; הבדיקות, כמפורט בחוות הדעת, מצביעות על פערים בין הליקויים באוזניים, כך שאין המדובר בליקוי זהה, כטענת הוועדה; אין לקבל את טענת הוועדה כי הפערים בין הליקויים באוזניים, שעליהם הצביע ד"ר הימלפרב, הם מינימליים.
פסק הדין השני
בית הדין האזורי שב ועמד על הכלל שלפיו בנסיבות שבהן הוחזר עניינו של נפגע לוועדה עם הוראות, מכוח פסק דין, הרי שעל הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין, ובהתאם החלטתה נבחנת בראי מילוי הוראותיו.
בית הדין האזורי קבע שלא הוכח כי נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. כך נומקה קביעת בית הדין האזורי:
"הוועדה במסקנותיה, בפרוטוקול שמיום 29.2.16, מציינת שלמערער נערכה בדיקה ביום 18.1.12, היא הבדיקה הראשונה שבוצעה עקב התאונה, וככזו יש לראות בה כבדיקת השמיעה העיקרית בתיק. על אף זאת, ד"ר הימלפרב בחוות דעתו מיום 3.4.14 לא התייחס אליה. בדיקה זו מדגימה ליקוי זהה לחלוטין בשתי האוזניים. הוועדה הדגישה כי 'לא יעלה על הדעת שאין מצב שחבלה תפגע במידה שווה ובאותם תאי שמיעה בשתי האוזניים ובעת ובעונה אחת'. משכך, אין ספק בעיניה שהליקוי עליו מצביעה בדיקה זו לא נגרם מהתאונה. הוועדה הוסיפה והבהירה שהדבר אף עולה מתיאור התאונה מספטמבר 2011, לפיו נגרם ליקוי מסוים, ולאחר חודשיים בחבלת ראש שנייה, נגרם שוב ליקוי שמיעה נוסף, ובשתי הפעמים הנזק תמיד זהה לחלוטין בשתי האוזניים, דבר שאינו ייתכן.
בהתייחסה לחוות דעתו של ד"ר הימלפרב, הבהירה הוועדה שזו נעדרת הסבר כיצד ייתכן שהפגיעה גרמה לנזק זהה בשתי האוזניים הפנימיות, באותם תאי שמיעה, במידה זהה, ובחומרה זהה. לעניין זה, הוועדה אף הבהירה שהפערים בשתי האוזניים, שעליהם מתבסס ד"ר הימלפרב, הם פערים מינימאליים, המצויים בגדר הנורמה בכל בדיקת שמיעה. כמו כן, התייחסה הוועדה לבדיקת השמיעה הנזכרת בחוות דעתו, וציינה שהמדובר בבדיקה שנערכה שלוש שנים מאוחר לתאונה, ועל כן אינה יכולה לשקף את הקשר הסיבתי הנדון. ולבסוף, היא הגיעה למסקנה שהמרכיב ההולכתי שאליו הוא מתייחס אינו קשור לתאונה.
נוכח האמור, אני סבור שהועדה עמדה בחובתה להתייחס באופן ענייני ומנומק לחוות דעתו של ד"ר הימלפרב.
בנוגע לטענת המערער שהוועדה לא התייחסה לגורם לליקוי השמיעה. הרי שבנסיבות שבהן הוועדה קובעת היעדר קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין התאונה, היא אינה צריכה להצביע על המקור האחר לליקוי השמיעה (............)."

מסכם בית הדין האזורי וקובע:
"נוכח האמור, לא הוכח פגם משפטי בהחלטת הוועדה, שמילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. משכך, הערעור נדחה. עם זאת, חרף דחיית הערעור וכמקובל בתיקים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות."

הטענות בבקשת רשות הערעור
אציין כי לא מצאתי לנכון להיזקק לטענות שאינן רלוונטיות לתאונה השנייה, כגון הטענה שלפיה שגתה הוועדה כאשר קבעה שלא קיים קשר סיבתי שעה שהוכח שהמבקש חש בליקוי שמיעה קודם לתאונה השנייה (סעיף 16 לבקשת רשות הערעור). שהרי, ליקוי שכזה, ככל שישנו, ממילא לא יכול להיות רלוונטי לתאונה השנייה.
עיון בבקשת רשות הערעור מעלה כי הטענה המרכזית של המבקש היא שהוועדה נעולה בדעתה, נוכח חזרתה על קביעתה מיום 7.4.14 וכי זו לא נימקה את דעתה.
הכרעה
לאחר שעיינתי בכלל החומר המצוי בתיק ושקלתי את טענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם מבלי להיזקק לתשובת המוסד.
טעמי בית הדין האזורי לדחיית ערעור המבקש מקובלים עלי. הוועדה פעלה בהתאם לפסק הדין המחזיר בתאונה 2, בחנה את בדיקות השמיעה הרלוונטיות ואת חוות דעתו של ד"ר הימלפרב. הוועדה נימקה את קביעתה הרפואית, שלבית הדין אין סמכות לבוחנה לגופה.
גם הקביעה כי השינויים שעליהם הצביע ד"ר הימלפרב הם מינימליים "בגדר הנורמה בכל בדיקה בשתי האוזניים", היא קביעה רפואית שבית הדין לא יידרש לה.
לבסוף, העובדה כי הוועדה חזרה על הסבריה הרפואיים שפורטו בהחלטה מיום 7.4.14 לא מלמדת שהיא נעולה בדעתה. ודאי כך משהנמקתה ברורה והגיונית גם למי שאינו רופא.
לאור האמור, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור על פסק הדין השני – להידחות.
בר"ע 41305-05-18 – בעניין התאונה הראשונה

טענות המבקש בבית הדין האזורי
המבקש טען בבית הדין האזורי, בתמצית, כי הוועדה התעלמה מקביעותיה ביום 29.2.16, שלפיהן לא ניתן לקבוע איזה ליקוי נגרם מהתאונה הראשונה ואיזו החמרה נגרמה מהתאונה השנייה; ד"ר פיליבה, חבר הוועדה, קבע בישיבה מיום 7.12.15 כי יש לשייך את הליקוי בשמיעה לתאונה הראשונה, ומשום מה נקבע אחרת בישיבה מיום 29.2.16; הוועדה שגתה בכך שהתייחסה לפרוטוקול מיום 7.4.14 שבו נקבע כי לא ייתכן שבהעדר חבלת ראש ישירה ייגרם נזק זהה בשתי האוזניים הפנימיות; הוועדה לא התייחסה עניינית לחוות הדעת של ד"ר הימלפרב שקבע כי אין גורמים אחרים שאליהם ניתן לייחס את הירידה בשמיעה וכי יש לייחס אותם לאירוע תאונתי; הוועדה שגתה בקביעתה כי מדובר בליקוי זהה בשתי האוזניים בשעה שחוות הדעת של ד"ר הימלפרב הצביעה על פערים בין הליקויים באוזניים.
פסק הדין האחד
בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש. להלן עיקרי קביעותיו, לאו דווקא לפי סידרן:
בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), ערעור על החלטת הוועדה מוגבל לשאלות משפטיות בלבד. במסגרת סמכותו, כך קבע בית הדין האזורי, "בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, שקלה שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה".
עוד נקבע על ידי בית הדין האזורי כי "כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים לדיון מחודש בעקבות פסק דין שבו נקבעו הוראות, על הוועדה להתייחס רק לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו. ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה במקרה כזה, מוגבלת לבחינת שאלה יחידה - האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין?".
הוועדה מילאה אחר פסק הדין המחזיר בתאונה 1, שכן היא בחנה את החומר הרפואי ומצאה כי אין לשנות את עמדתה תוך שהיא מנמקת את קביעתה בהיעדר בדיקות שמיעה או תיעוד רפואי רלוונטי המעידים על ליקוי שמיעה שקדם לתאונה 2, ולכן גם אם למבקש יש ליקוי שמיעה הרי שזה לא נגרם בשל התאונה הראשונה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי:
"פסק הדין המחזיר [בתאונה 1 – א.א.] לא קבע כי על הוועדה להתייחס לפרוטוקולים קודמים כלשהם ואף לא לחוות דעת של ד"ר הימלפרב, אלא רק לבדיקות השמיעה ולפיכך לא נפל פגם באופן בו יישמה את הוראות פסק הדין."

נדחית טענת המבקש כי קביעות הוועדה בהחלטתה מיום 29.2.16 סותרות את קביעותיה בהחלטתה מיום 11.9.17. בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי "המערער ציטט משפט אחד בלבד מתוך הסעיף המלא, שבו ציינה הוועדה כי אין בידה ממצאים המאפשרים לקבוע כי קיים ליקוי שמיעה או כי קיימת החמרה, וזאת משום שלא היו בידיה בדיקות רפואיות".
עוד איזכר בית הדין האזורי את התייחסות הוועדה להחלטתה מיום 7.4.14 בנוגע לתאונה השנייה. בית הדין האזורי קבע כי קביעת הוועדה בעניין זה היא "קביעה רפואית, וככזו בית הדין אינו מוסמך להתערב בה".
בית הדין האזורי הוסיף, למעלה מן הדרוש (שכן כאמור הוועדה לא נדרשה להתייחס לחוות הדעת של ד"ר הימלפרב), "כי אין בחוות הדעת של ד"ר הימלפרב ... כדי לתמוך בטענות המערער, כפי שאף צוין בפירוש בפרוטוקולים קודמים. המומחה לא התייחס כלל לתאונת העבודה הרלוונטית [התאונה הראשונה – א.א.] לעניינו אלא רק לתאונת הדרכים מיום 13.11.2011 [התאונה השנייה – א.א.]. זאת ועוד, בדיקת השמיעה נערכה על ידי המומחה כשלוש שנים לאחר התאונה ולכן אין בה כדי לתמוך בטענות המערער בדבר נזק שנגרם לו עקב התאונה מיום 26.9.2011".
מסכם בית הדין האזורי וקובע:
"סיכומם של דברים - לא שוכנעתי כי נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה המחייב את התערבות בית הדין, ולפיכך דין הערעור להידחות.
כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות."

הטענות בבקשת רשות הערעור
לטענת המבקש, שגתה הוועדה בכך שקבעה בהחלטתה מיום 11.9.17 כי אין תיעוד רפואי על ליקוי שמיעה שקדם לתאונה השנייה, בעוד שבהחלטתה מיום 29.2.16 קבעה כי קיים תיעוד רפואי שכזה; בית הדין האזורי שגה בכך שפטר את הוועדה מהצורך להתייחס לפרוטוקול מיום 29.2.16 הגם שבפסק הדין המחזיר בתאונה 1 לא נקבע במפורש כי עליה לעשות כן. ודאי כך כאשר מההחלטה מיום 29.2.16 עולה כי הסיבה לדחיית ערעור המבקש היה חוסר יכולתה של הוועדה לקבוע לאיזו תאונה יש לשייך את ליקוי השמיעה של המבקש; שגתה הוועדה בכך שנדרשה להחלטה מיום 7.4.14 – החלטה שניתנה טרם הובא לפניה מלוא המידע הרפואי.
הכרעה
לאחר שעיינתי בכלל החומר המצוי בתיק ושקלתי את טענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם מבלי להיזקק לתשובת המוסד. להלן טעמיי:
כפי שציין בית הדין האזורי, ערעור על החלטת הוועדה מוגבל לשאלות משפטיות, וכאשר עסקינן בהחלטה שניתנה לאחר פסק דין מחזיר, מוגבלת בחינת החלטתה לשאלה האם פעלה הוועדה לפי הוראות פסק הדין המחזיר.
במקרה הנוכחי, מקובלת עלי מסקנת בית הדין האזורי כי הוועדה מילאה אחר פסק הדין המחזיר וכי לא נפל פגם משפטי בהחלטתה הברורה והמנומקת.
בניגוד לטענת המבקש, אין בהחלטה מיום 29.2.16 כדי ללמד כי קיים תיעוד רפואי על ליקוי שמיעה שקדם לתאונה השנייה. מההחלטה הנ"ל עולה כי הוועדה מציינת כי לפני יום התאונה השנייה – 13.11.11, אין תיעוד על ליקוי שמיעה. הוועדה פותחת בהחלטתה ומציינת את תלונות של המבקש (ירידה בשמיעה לאחר התאונה הראשונה – הקטטה), ומיד לאחר מכן מציינת כי אין בדיקת שמיעה. אכן הוועדה נוקבת בתאריך 13.11.11, אך היא עושה כן כדי לציין מה כתוב בתיעוד הרפואי מאז התאונה השנייה (תאונת הדרכים) – "חש החמרה נוספת בשמיעה". תיעוד רפואי המציין את תחושת המבקש להחמרה מאז התאונה השנייה, אינו תיעוד רפואי על ליקוי שמיעה שקדם לאותה תאונה. על רקע זה קבעה אז הוועדה שלא ניתן לקבוע כי התאונה הראשונה גרמה לליקוי השמיעה.
והנה בהחלטתה מיום 11.9.17 שבה הוועדה ומציינת כי אין תיעוד לליקוי שמיעה שקדם לתאונה השנייה וכי בנסיבות אלה – אין ביכולתה לקבוע כי המבקש לקה בשמיעתו כתוצאה מהתאונה הראשונה. קביעה זו סבירה, ועל כל פנים זו קביעה רפואית ובית הדין אינו מוסמך להתערב בה.
כך או כך, ככל שהיה קיים תיעוד רפואי התומך בטענה של קיום ליקוי שמיעה טרם התאונה השנייה, הרי שמן הסתם היה מוגש על ידי המבקש. משלא נעשה כן, הדבר מדבר בעד עצמו.
לא נעלם מעיני כי מפרוטוקול הוועדה מיום 29.2.16 המתייחס לתאונה השנייה גם יכול להשתמע כי קיים תיעוד רפואי המלמד על ליקוי שמיעה קודם לתאונה השנייה. אלא, שלטעמי השתמעות זו אינה יכולה לגבור על הקביעה המפורשת של הוועדה בהחלטתה מיום 11.9.17 ועל כך שתיעוד שכזה לא הוצג לבית הדין.
לא זו אף זו, עיון בחוות הדעת מטעם המבקש, שניתנה זמן רב לאחר שתי התאונות, מעלה כי טענות המבקש אודות ליקוי השמיעה החלו לאחר התאונה השנייה. וכך נכתב בחוות הדעת, המתייחסת כאמור לתאונה השנייה בלבד (הן מבחינת מועדה והן מבחינת המנגנון שלה): "לדבריו, שם לב וחש בליקוי שמיעה כחודש לאחר התאונה". על רקע זה מוקשה לשמוע בשנת 2015 (המועד שבו לטענת המבקש הושמעו טענות יו בנוגע לתאונה הראשונה) טענה כי ליקוי השמיעה החל עוד קודם לתאונה השנייה.
בנוסף, חוות הדעת מטעם המבקש עסקה בקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ובין התאונה השנייה ונכתב בה במפורש כי "מעברו – אין מה לציין". אמירה זו מדברת בעד עצמה.
לא מצאתי כל שגגה באזכור ההחלטה מיום 7.4.14 בהחלטת הוועדה מיום 11.9.17. עיון בהחלטה האחרונה מעלה כי הוועדה לא קבעה כל ממצא רפואי בנוגע לתאונה השנייה אלא רק איזכרה את ההחלטה (ממילא הדבר לא נדרש לצורך התאונה הראשונה).
לבסוף מצאתי להתייחס לטענת המבקש בנוגע לדברים שאמר, לטענתו, ד"ר פיליבה. טענת המבקש בנוגע לד"ר פיליבה לא יכולה לעמוד, ולו מן הטעם שלדברים שיוחסו לו אין ביטוי בפרוטוקול הוועדה וגם אין לפני בית הדין האזורי או לפני כל ראיה היכולה לבסס טענה עובדתית שכזו. כך או כך, ביום 7.12.15 טרם עמד לפני הוועדה מלוא החומר הרפואי וזה עמד לפניה רק ביום 29.2.16. מכאן שהדברים שהמבקש טוען כי נאמרו על ידי ד"ר פיליבה, אם נאמרו (ואיני קובע דבר לעניין זה), לא מחייבים את הוועדה והם לכל היותר בבחינת דעה ראשונית ולכאורית.
לאור האמור, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור על פסק הדין האחד – להידחות.

סוף דבר

שתי בקשות רשות הערעור שבכותרת נדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
המזכירות תסרוק החלטה זו לתיק בר"ע 37502-08-18.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ט (26 דצמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .