הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 39263-03-15

רוחמה אופנר
המערערת
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא השופטת ורדה וירט לבנה, השופטת נטע רות

בשם המערערת – המערערת בעצמה
בשם המשיב – עו"ד דוד דיין

פסק דין

השופטת נטע רות

רקע כללי, החלטת הוועדה וההליך בבית הדין האזורי
1. לפנינו ערעור, לאחר קבלת רשות, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (ב"ל 40932-05-15 ; השופט דניאל גולדברג) אשר דחה את ערעור המערערת על החלטתה של הוועדה לעררים בעניין אי כושר מיום 30.3.14, אשר קבעה כי המערערת, אשר שיעור נכותה הרפואית המשוקללת היה 68%, איבדה 74% מכושרה להשתכר וכי היא מסוגלת לעבוד באופן "חלקי מאוד" בעבודות כגון: "קופאית, מיון, אריזה, טלמרקטינג, מכירה וכדומה" (להלן – ההחלטה ולהלן – הוועדה).

2. הוועדה התכנסה על פי פסק דין מיום 30.1.14, שהורה על השבת עניינה של המערערת לדיון בוועדה על מנת שזו תתייחס, באופן מנומק, להשפעת מחלת הפיברומיאלגיה וכן להשפעת כאבי הראש והסחרחורות שמהן סובלת המערערת , בנפרד ובמצטבר, על כושרה לעבוד (להלן – פסק הדין המחזיר).

3. במסגרת החלטתה, מושא הערעור שלפנינו, קבעה הוועדה כך:
"הוועדה התכנסה ע"פ פסק דין מיום 30.1.14 [פסק הדין המחזיר] בו התבקשה הוועדה להתייחס באופן 'מנומק' להשפעת הליקויים הרפואיים כגון פיברומיאלגיה, כאבי ראש סחרחורות, בנפרד ובמצטבר, על כושרה של המערערת להשתכר.
הוועדה עיינה שוב בפרוטוקול הוועדה הרפואית שקבעה (בתאריך 12.8.3) עבור פיברומיאלגיה 20% רפואי, עקב סחרחורות 20% רפואי וכאבי ראש כרוניים, 30% רפואי. בהתייחסות נפרדת לליקוים אלה ניתן לציין שסחרחורת מגבילה אותה בביצוע עבודות אשר קשורות לעבודות גובה, עבודות מול סרט נע, עבודות בנהיגה מרובה אך לא גורמת לאובדן כושר עבודה מעבר ל-50%. כאבי ראש כרוניים מגבילים את העובדת בכל תפקיד שדורש ריכוז ממושך וגבוה אך בטיפול המתאים גם לא גורם לאובדן כושר עבודה מעבר ל-50%. פיברומיאלגיה, עם הערכה רפואית ברמה של 20% גורמת לירידה תפקודית, עייפות מהירה, חוסר עמידות במטלות שדורשות עומס וקצב מהיר בביצוע עבודה וגורמת לאבוד כושר עבודה חלקי.
הוועדה מציינת שבדרך כלל הערכה תפקודית וכושר עבודה אינה מתייחסת לכל פרט ופרט וכל ליקוי וליקוי בנפרד אלא משלבת אותן במכלול ליקויים והשפעתם על כושר העבודה. לכן הוועדה הגיעה למסקנה שבשילוב כל הבעיות שלעיל וליקויים רפואיים נוספים שנקבעו בפרוטוקול הרפואי, הנ"ל איבדה את כושרה לעבודה בצורה ניכרת והמליצה על אובדן כושר עבודה גבוה ברמה של 74% אי כושר.
הועדה חוזרת להחלטתה הקודמת כי התובעת איבדה את כושרה לעבוד באופן חלקי גבוה של 74% אי כושר.
מסוגלת לעבוד באופן חלקי מאוד בעבודות מסוג: קופאית, מיון, אריזה, טלמרקטינג , מכירה וכדומה." (ההדגשות הוספו נ.ר.)

4. המערערת השיגה על החלטה זו בפני בית הדין האזורי אשר דחה את ערעורה בקובעו, בין היתר, כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר; כי אין לקבל את טענת המערערת בדבר הפגם המשפטי שהיא מצאה באי ציון מספר שעות העבודה שהיא מסוגלת לעבוד, מאחר והוועדה לא נדרשה לקבוע זאת במסגרת פסק הדין המחזיר. בנוסף, דחה בית הדין האזורי את טענות המערערת שלפיהן קיימות סתירות בין המגבלות שעליהן עמדה הוועדה, שהינן פועל יוצא של מצבה הרפואי, לבין העיסוקים אשר לדעת הוועדה המערערת מסוגלת לעסוק בהם באופן חלקי מאוד. זאת מהטעם שטענות אלה מקפלות בחובן השגות על שיקול הדעת המקצועי של הוועדה.

הסוגיות מושא הערעור וטענות הצדדים בערעור
5. על פסק דין זה הגישה המערערת כאמור בקשת רשות ערעור לבית דין זה (להלן – הבקשה). במסגרת החלטה מיום 11.1.16 , שבאה בהמשך להחלטה קודמת מיום 17.8.15, שהורתה למשיב להגיש עמדה, ניתנה רשות ערעור ביחס לשלוש סוגיות כדלקמן:

א. האם על פי הוראות פסק הדין המחזיר, וכחלק מחובת ההנמקה, היה על הוועדה ל נקוב במפורש ובמדוייק במספר שעות העבודה שמסוגלת המערערת לעבוד ו/או להשפעה שיש לכך על קביעת דרגת אי הכושר .

ב. האם הפער הנטען שבין קביעות הוועדה הנוגעות למגבלות התעסוקתיות של המערערת (שהינן פועל יוצא מהפגימות הרפואיות) לבין הקביעות באשר ל סוגי העיסוקים שבהם מסוגלת המערערת להשתלב – מהווה פגם משפטי המצדיק את התערבות בית הדין .

ג. האם היקף ותוכן ההנמקה של החלטת הוועדה עולים בקנה אחד עם ההנחיות שנקבעו בעב"ל  327/03(ארצי) מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי (15.4.04) להלן – עניין מוהרה), בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפאית לבין דרגת אי הכושר וכן, בכל הנוגע לחובה להתייחס לנסיבות האישיות של הנכה (גיל, השכלה, נסיון מקצועי, יכולת אינטלקטואלית ופיזית).

6. טענות המערערת בהתייחס לסוגיות אלה היו כדלקמן:
אשר לסוגיה הראשונה - טענה המערערת כי החובה להתייחס במפורש למספר שעות העבודה שהיא מסוגלת לעבוד, נ גזרת מחובת ההנמקה. זאת מאחר והירידה בהיקף שעות העבודה מהווה פרמטר חשוב בהערכת דרגת אי הכושר של המבוטח, ו מאחר והתייחסות זו נדרשת על מנת להעריך ולבקר את החלטת הוועדה.

אשר לסוגיה השניה - טענה המערערת, לקיומה של סתירה פנימית בין הליקויים הרפואיים שבהם נקבה הוועדה וההשפעות שהיא ייחסה להם על תפקודה לבין סוגי העיסוקים אשר לדעת הוועדה היא מסוגלת להשתלב בהם באופן חלקי: כך למשל , טענה המערערת כי מחד קבעה הוועדה כי לאור מחלת הפיברומיאלגיה אין היא יכולה לעבוד בעבודות הדורשות עומס וקצב עבודה מהיר אך מנגד קבעה כי היא מסוגלת לעבוד בעיסוקים הדורשים יכולות אלה כגון עבודה כקופאית; כי מחד קבעה הוועדה כי הסחרחורות מגבילות את המערערת בביצוע עבודות מול סרט נע, אך מאידך קבעה כי היא יכולה לעסוק במיון ואריזה. עבודות שאינן תואמות מגבלות אלה; כי מחד קבעה הוועדה כי המערערת סובלת מכאבי ראש כרוניים, המגבילים אותה בביצוע עבודות הדורשות ריכוז ממושך אולם מאידך קבעה כי היא מסוגלת לעסוק בשורה של עיסוקים הדורשים רמת ריכוז מעין זו.

אשר לסוגיה השלישית - טענה המערערת כי הוועדה לא יצאה ידי חובת ההנמקה, בהתאם להנחיות שנקבעו ב עניין מוהרה. זאת, נוכח אי ההלימה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין שיעור הנכות התפקודית שאותו קבעה: כך למשל, טענה המערערת לאי הלימה בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה בשל כאבי ראש ( 30%) לבין ההערכה של דרגת אי הכושר כתוצאה מהם (שאינה עולה על 50%); כ מו כן השיגה המערערת על כך שהוועדה לא התייחסה לנסיבותיה האישיות, לרבות גילה, השכלתה (שהסתכמה ב-9 שנות לימוד), יכולתה האינטלקטואלית והפיזית, העובדה שהיא איננה מועסקת שנים רבות וכן העובדה כי נסיונה התעסוקתי מתמצה בעבודה מזדמנת כקופאית בעברה הרחוק.

7. המשיב טען מנגד, ובהתייחס לסוגיה הראשונה, כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ו כי על פי פסק דין זה היא לא נדרשה להתייחס להיקף שעות העבודה שאותן מסוגלת המערערת לעבוד. מעבר לכך טען המשיב, כי גם אלמלא ההנחיות שבפסק הדין המחזיר - לא הייתה הוועדה מחוייבת להתייחס לסוגיה זו באופן מפורש וכי די בכך שהוועדה התייחסה למסוגלותה של המערערת לעבוד באופן חלקי מאוד כדי לעמוד בחובת ההנמקה הנדרשת.

אשר לסוגיה השניה - טען המשיב כי הוועדה התייחסה להשפעת הליקויים הרפואיים על יכולתה של המערערת לעבוד באופן מנומק, בנפרד ובמצטבר, ובהתאם לליקוים כאמור קבעה את דרגת אי הכושר של המערערת בשיעור גבוה יחסית של 74% וכן, את סוג העיסוקים שבהם היא מסוגלת לעבוד, באופן חלקי מאוד.

אשר לסוגיה השלישית - טען המשיב כי הוועדה רשמה את נסיבותיה האישיות של המערערת לרבות, השכלתה, יכולתה האינטלקטואלית והפיזית וגילה וכי היא התחשבה בכל אלה במסגרת מסקנותיה , בעת שקבעה כי המ ערערת מסוגלת לעבוד באופן חלקי מאוד ובעיסוקים שאותם פירטה.

בשולי הדברים ציין המשיב, כי בחודש נובמבר 2014, טרם הגשת הבקשה לבית דין זה, ובעקבות תביעה שהגישה המערערת למשיב ביום 1.5.14, לבחינת מצבה מחדש, החליטה ועדת אי כושר כי אין מקום לשנות את דרגת אי הכושר שנקבעה למערערת בציינה, בין היתר, כי היא מסוגלת לעבוד 3-4 שעות ביום בעבודות כגון אריזה, ביקורת טיב והכנת סנדוויצ'ים. משכך טען המשיב כי אין כל טעם מעשי להחזרת עניינה של המערערת לוועדה במסגרת הליך זה.

הכרעה
המתווה הנורמטיבי
8. כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן (לעניין חובת ההנמקה של הוועדה כגוף מעין שיפוטי ר' בג"ץ 1082/02‏ המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה‏, פ''ד נז(4) 443 (21.5.03); לעניין התכליות של חובת ההנמקה ר' יואב דותן "חובת ההנמקה של רשויות מנהל וגופים נבחרים" מחקרי משפט י"ט 5 (2002)) .

לא למותר להוסיף ולציין כי התכליות הנ"ל נבחנות דרך הפריזמה של סוג ההחלטה שבה מדובר, מטרתה והשלכותיה על מושא ההחלטה. זאת שעה שבמקרה של החלטת ועדת אי כושר הרי שמדובר בהחלטה שבה הקביעה הנוגעת לדרגת אי הכושר משליכה על שיעור קצבת הנכות (הכללית) לה יהיה זכאי המבוטח וכן, על בחינת זכאותו לשיקום מקצועי.

9. אי לכך, ובהקשר לסוגיה הראשונה, הנוגעת כאמור לאופן ההתייחסות של הוועדה לפרמטר של היקף המשרה ולצורך לנקוב במדוייק במספר השעות שבהן יכול הנכה לעבוד יאמר תחילה - כי מדובר בפרמטר אחד בלבד מתוך כלל הפרמטרים שאליהם נדרשת הוועדה ליתן דעתה. כן יאמר - כי מדובר בפרמטר שהיקפו עשוי להשתנות , בהתאם לסוגי העיסוקים השונים אשר לדעת הוועדה הנכה יכול להשתלב בהם או כפועל יוצא מן השילוב שבין כל סוג עיסוק לבין ה מגבלות הרפואיות-תעסוקתיות הרלוונטיות המתייחסות לאותו נכה.
משמע - לצורך קביעת דרגת אי הכושר נדרשת הוועדה לערוך בחינה משולבת של מספר פרמטרים, המשליכים זה על זה, ובכלל אלה: סוגי העיסוקים שהמבוטח יכול להשתלב בהם, המגבלות התעסוקתיות, במידה וקיימות כאלה, וככל שהן משליכות על יכולתו להשתלב בעיסוקים כאמור וכן, משך הזמן שהוא יכול לבצע עבודות אלה למיונן, בהתחשב במגבלות שאותן קבעה הוועדה.

על רקע האמור, ולאור תכליתה העיקרית של החלטת הוועדה לקביעת דרגת אי כושר, המשליכה על קביעת שיעור הגמלה של הנכה - אין לומר כי נקיבה במספר השעות המדוייק שבו יכול הנכה לעבוד, בכל סוגי העיסוקים הרלוונטיים, הינה בבחינת הכרח גורף הנגזר מחובת ההנמקה. זאת, כל עוד ניתן להיבט תעסוקתי זה ביטוי מילולי המצוי בזיקה ליתר הפרמטרים שאותם נדרשת הוועדה לבחון וליתר חלקי ההחלטה, וככל שעולה כי מדובר בהחלטה קוהרנטית המאפשרת להתחקות אחר הלך המחשבה של הוועדה ואף לבקרה.

10. אשר לסוגיה השניה שעניינה - חוסר סבירות, העשוי לעלות, בעיני המתבונן הבלתי מקצועי בתחום, מתוך השוואה שבין הלקויות הרפואיות או המגבלות הנובעות מלקויות אלה לבין סוגי העיסוקים אשר לדעת הוועדה הנכה מסוגל להשתלב בהם יאמר - כי מאחר ומדובר בקביעות רפואיות מקצועיות הרי שמידת ההתערבות בהן, בעילה זו של חוסר סבירות תהא מוגבלת ביותר. משמע - התערבות זו תיוחד בעיקרה למקרים של חוסר סבירות קיצוני. מנגד - וכפן משלים לכך, ככל שיראה כי האדם הסביר, שאינו מצוי ברפואה, עשוי לקרוא אל תוך ההחלטה אי הלימה כאמור הרי שהדבר יחייב את הוועדה לנמק את קביעותיה באופן שיהא בו להסיר את הספק ביחס לסבירותה בעיני אותו מתבונן.

11. אשר לסוגיה השלישית, הנוגעת להנחיות שנקבעו בעניין מוהרה, בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הוועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:
"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת."

יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע "לנקודת המוצא", איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר.

זאת בדומה לדברים שנאמרו לעיל ביחס להיקפה של חובת ההנמקה הנוגעת למידת הזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית וההגבלות התעסוקתיות הנובעות מכך (על פי הערכת הוועדה), לבין סוג העיסוקים שלדעת הוועדה המבוטח יכול לבצע.

מן הכלל אל הפרט
12. תחילה יודגש כי במקרה שלפנינו, הוועדה קבעה למערערת דרגת אי כושר גבוהה יחסית המצויה במתאם עם שיעור הנכות הרפואית הכולל שנקבע לה, על ההשלכות שיש לכך באשר להיקף ההנמקה, כמוסבר לעיל. על בסיס הנחת מוצא זו ועל רקע הנאמר לעיל, יש להמשיך ולבחון את יתר הסוגיות מושא הערעור אחת לאחת כדלקמן:

13. אשר לסוגיה הנוגעת לאי נקיבה במספר השעות שהמערערת מסוגלת לעבוד לנוכח מגבלותיה יאמר - כי מהחלטת הוועדה עולה כי היא הייתה ערה לכלל הליקויים הרפואיים ולמגבלות התעסוקתיות הנגזרות מליקויים אלה ובהתאם לכך אף קבעה למערערת כאמור דרגת אי כושר גבוהה יחסית, בשיעור של 74% המשליכה ישירות על גובה הגמלה. בהתאמה ובהשלמה לכך קבעה הוועדה עוד - כי המערערת מסוגלת לעסוק בסוג העיסוקים שבהם נקבה רק באופן "חלקי מאוד". משמע – מדובר בהחלטה המשקפת, בעיקרו של דבר, זיקה הגיונית ובהירה בין כלל הקביעות הרפואיות והפרמטרים הרלוונטיים להערכת רמת אי הכושר המשתלבים היטב אלה באלה. בנסיבות אלה, אין באי ציון מספר השעות המדוייק שהמערערת יכולה לעבוד, להבדיל מהתאור המילולי של היכולת לעבוד באופן "חלקי מאוד", כדי להוות פגם מהותי בהנמקה.

14. אשר לאי ההלימה הנטענת שבין המגבלות התעסוקתיות של המערערת לבין סוגי העיסוקים אשר לדעת הוועדה היא יכולה להשתלב בהם - הרי שהוועדה נימקה אי הלימה נטענת זו בהיקף המוגבל והחלקי מאוד כאמור שבו יכולה לדעתה המערערת לעסוק בעיסוקים אלה. יודגש כי הוועדה לא קבעה כי המערערת איננה מסוגלת, לאור מגבלותיה, לעבוד בכל עבודה הכרוכה בריכוז, עומס או לחץ אלא - כי יכולותיה לעבוד בעבודות המציבות דרישות אלה הינן מוגבלות.

15. כמו כן אין גם לקבל את הטענה כי הוועדה לא התחשבה בנתוניה האישיים של המערערת וזאת, לאור סוגי העיסוקים אשר לדעת הוועדה המערערת כשירה להשתלב בהם באופן חלקי. עיסוקים שאינם דורשים ניסיון קודם, השכלה או ידע מקצועי מיוחד. משמע - הבחירה בסוג עיסוקים זה נתנה ביטוי להתחשבות הוועדה בכלל הנתונים האישיים הרלוונטיים של המערערת, כאמור לעיל.

סוף דבר
16. לאור כל האמור, הערעור נדחה.
מאחר ומדובר בערעור מתחום הביטחון הסוציאלי הרי שאין צו להוצאות.

ניתן היום, ל' סיוון תשע"ו (6 יולי 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

נטע רות,
שופטת