הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 35753-04-17

ניתן ביום 11 דצמבר 2017

יגאל גודין
המבקש
-

כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ
המשיבה

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח, השופט רועי פוליאק
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד רות רפאלי ועו"ד יאן כרמל
בשם המשיבה – עו"ד נעמי בן אברהם

פסק דין

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט (כתוארו אז) צבי פרנקל ונציגי הציבור גב' בת שבע זיידמן ומר יאיר כפיר;
סע"ש 32531-02-16) לזמן לעדות עד נוסף – מר אבי בטיטו.
בהסכמת הצדדים, בקשת רשות הערעור נדונה כערעור על פי תקנה 82 לתקנות בית דין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991, על יסוד בקשת רשות הערעור, התשובה לבקשה והתגובה לתשובה.

רקע:
בבית הדין האזורי מתבררת תביעתו של המבקש ותביעה שכנגד שהגישה המשיבה. בתביעתו, טען המבקש לזכויות שונות בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו במשיבה (פיצויי פיטורים, חופשה, פנסיה, ניכוי מהשכר תגמולים, הבראה וקרן השתלמות). בתביעה שכנגד שהגישה המשיבה, טענה, בין היתר, כי לאחר סיום עבודתו של המבקש התברר לה, בשיחה עם קצין ביטחון של חברת עמידר שבמהלך תקופת עבודתו אצלה, ועל חשבון זמן עבודתו, עבד המבקש עבור חברה אחרת. בכתב התביעה שכנגד תבעה המשיבה מהמבקש את "עלות נזקיה שנבעו מגניבה שביצע הנתבע שכנגד עת ביצע עבודות פרטיות על חשבון שעות עבודתו אצל התובעת שכנגד" בסך של 294,672 ₪ בגין שעות עבודה שעבד בעבודה אחרת ו- 136,500 ₪ בגין עלות הרכב שהעמידה המשיבה לרשות המבקש לצורך ביצוע עבודתו. כמו כן נטען כי שולם למבקש פדיון חופשה ביתר בסך של 15,138 ₪, ובסך הכל הועמד סכום התביעה שכנגד על סך של 446,490 ₪.
במסגרת דיון קדם משפט נקבע (החלטה מיום 18.9.2016) כי "הנתבעת תגיש הודעה המפרטת את המועד והזהות של מוסר ההודעה על העבודה הנוספת". בהמשך לכך, הודיעה המשיבה כי המידע נמסר לה על ידי מר אבי בטיטו, קצין הביטחון של חברת עמידר.
לבית הדין האזורי הוגש תצהירו של המבקש בהתייחס לתביעתו שלו, תצהירו של מר דניאל נחמיה, סמנכ"ל חטיבת האבטחה של המשיבה, בהתייחס הן לתביעת המבקש והן לתביעה שכנגד, ותצהיר נוסף של המבקש בהתייחס לתביעה שכנגד. לתצהירו של מר נחמיה צורף דו"ח איכון של רכבו של המבקש בחצי השנה האחרונה לעבודתו, שממנו עולה, לטענת המשיבה, כי במשך שעות רבות המבקש ביצע נסיעות מחוץ לגזרת עבודתו במשיבה, ועת נבדקו המקומות אליהם נסע התברר כי מדובר בכתובות של דירות עמידר.
ביום 5.4.2017 התקיים דיון הוכחות, במהלכו נחקרו המבקש ומר נחמיה. מר נחמיה נחקר בעניין הטענה כי המבקש עבד בעבודה נוספת במהלך תקופת עבודתו במשיבה ועל חשבון זמן עבודתו במשיבה. בעניין זה העיד מר נחמיה בתשובה לשאלה "אתה אומר שהוא עובד של חב' שחף"? כי "אני לא אומר, אני אומר שעל פי מה שאמר לי קב"ט עמידר הוא עשה עבודות פיקוח לחב' שחף, שחב' שחף קיבלו תשלום מעמידר". בהמשך לכך, נחקר על פרטי המידע שמסר לו מר בטיטו, קב"ט עמידר, וכן נשאל מדוע מר בטיטו לא זומן לעדות, והשיב כי "בטיטו הוא המחולל, אמר לי תקשיבו, הוא היה מרוצה מיגאל הוא העיר [צ"ל האיר] לנו זרקור ואז התחלנו לחקור, האקדח המעשן זה לא בטיטו, זה הדו"ח" כמו כן הסביר כי מבחינת המשיבה מדובר בסיטואציה בעייתית שכן בטיטו "ידע דבר ולא דיווח עליו, ולכן אם הוא לא דיווח על גניבה כל הזמן הזה אז הוא לא עד מטעמי".

בסיום פרוטוקול דיון ההוכחות ביום 5.4.2017 נכתב כך:
"ב"כ התובע:
כדי להגיע לחקר האמת אבקש לזמן את בטיטו. (שורה זו נמחקה מהפרוטוקול על פי החלטה מיום 19.4.2017 בבקשה לתיקון פרוטוקול שהגישה ב"כ המבקש).
ב"כ הנתבעת:
אין לנו התנגדות שבית הדין יזמן את בטיטו. זה לא ישתמע שהוא עד מטעמנו ועל כן נבקש לחקור אותו בחקירה נגדית.
אין לי פרטים של מר בטיטו אבקש שיוצא צו לעמידר.
הייתי מבקש אם אפשר שעמידר ימציאו רשימת הנכסים שבפיקוח עליו (כפי הנראה צ"ל שלו).
ב"כ התובע:
מה זה מקצה השיפורים הזה? אין לי בעייה להביא את בטיטו.
לבית הדין יש סדרי דין וצריך להתנהל על פי ההליכים".
בהמשך לדיון הוכחות ניתנה החלטת בית הדין שבה נקבע כך:
"1.ניתן בזה צו לחב' עמידר להמציא את פרטי העובד בשם מר אבי בטיטו על מנת שיוזמן לעדות. מר בטיטו יוזמן לעדות על ידי בית הדין. הוצאותיו יופקדו בקופת בית הדין על ידי הנתבעת.
2 שני הצדדים יוכלו לחקור את מר בטיטו בחקירה נגדית ויוכלו לדרוש ממנו להמציא מסמכים לאחר קבלת אישור בית הדין.
..."
ביום 6.4.2017 המבקש הגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, במסגרתה טענה כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את מהלך הדיון. בהקשר זה נטען כי קודם לרישום בפרוטוקול (כאמור בסעיף 7 לעיל) התנהל דיון לפשרה, שבמסגרתו העלה אב"ד הצעת פשרה, וב"כ המבקש דחתה את הצעת הפשרה בנימוק שאינה מאזנת נכונה בין הסיכויים והסיכונים בתיק, ובין יתר נימוקיה ציינה כי המשיבה לא זימנה לעדות את מר בטיטו, ודברים אלה לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול; לא נאמר על ידי ב"כ המבקש כי היא מבקשת לזמן לעדות את מר בטיטו. באותה בקשה נסקרה הפסיקה שלפיה אי הבאתו של עד פועלת לרעת הצד שהיה אמור להזמינו לעדות, וכן נאמר כי "זימון העד מר בטיטו על ידי בית הדין לאחר תום הליך ההוכחות הוא מהלך חריג ולא מקובל מצד בית הדין, ובשים לב לכך מתבקש בית הדין שפרוטוקול הדיון ישקף נאמנה את אשר ארע במהלך הדיון, לא כל שכן שעה שההחלטה לזמן את העד בטיטו על ידי בית הדין התקבלה כפועל יוצא מסירובו של התובע לקבל על עצמו את הצעת הפשרה של בית הדין".
בהחלטה מיום 6.4.2017 קבע בית הדין כך:
"אכן בפרוטוקול לא נכתב שלאחר שמיעת ההוכחות, הציע בית הדין לצדדים להגיע לפשרה, שעיקרה מחיקת התביעה שכנגד ופסיקת פיצויי פיטורים על דרך הפשרה בטווח של בין הסכום שהופקד בקופות עד לתקרת פיצויים מלאים ובחינת הזכויות הסוציאליות האחרות לאור טענות הצדדים. ההצעה נדחתה על ידי הצדדים. החלטה זו היא חלק מהפרוטוקול.
בית הדין מודה לב"כ התובע על הסבת תשומת הלב שההצעה לא אוזכרה בפרוטוקול".
במאמר מוסגר יצוין כי לטענת ב"כ המבקש הצעת הפשרה שהועלתה על ידי בית הדין האזורי הייתה שונה מזו שפורטה בהחלטה מיום 6.4.2017.
בהחלטה נוספת מיום 19.4.2017, שנתקבלה לאחר תגובת המשיבה לבקשה לתיקון פרוטוקול, נקבע כך:
"לאור סעיף 4 לתגובת הנתבעת לבקשה, אני מורה על תיקון הפורטוקול כך שיימחק המשפט בע' 27 ש' 8 לפרוטוקול. אך מובן שאם תשמע עדותו של מר בטיטו, ב"כ התובע תהיה רשאית לחקור שוב את מר נחמיה בקשר לאותה עדות. ב"כ הצדדים יודיעו עד ליום 23.4.17 אם יש נכונות לקיים ישיבת תזכורת במועד קרוב מאד כדי לנסות לקדם את ההליך ואף להגיע להסכמות מבלי להזקק להכרעות שיפוטיות".
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 11.5.2017 התקיימה תזכורת במעמד הצדדים בבית הדין האזורי. נוכח העובדה שההחלטה מושא בקשת רשות הערעור היא ההחלטה מיום 5.4.2017, איננו רואים מקום לפרט את מהלך דיון התזכורת ואת טענות הצדדים בנוגע אליו. נציין רק שהצדדים לא הגיעו להסכמה הן לעניין ההליך והן לעניין זימונו של מר בטיטו לעדות, אולם הוסכם כי יינתן צו לקרנות הפנסיה "מבטחים" ו"מבטחים החדשה" לקבלת פרטים אודות הפקדות שנעשו לטובת המבקש לתקופה מיולי 2002 עד פברואר 2016.
גם ניסיונו של בית דין זה להביא את הצדדים להסדר מוסכם לא צלח, ועל כן יש להכריע בבקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור:
המבקש טען כי זימונו של מר בטיטו על ידי בית הדין להעיד הוא החלטה חריגה, אשר פוגעת באופן לא מידתי בזכויות מהותיות של המבקש כבעל דין; לטענת המבקש, לאחר שהמבקש דחה הצעת פשרה שהועלתה על ידי בית הדין, בין היתר בנימוק שהמשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח את התביעה שכנגד, בכלל זאת בשל העובדה שלא טרחה לזמן לעדות את מר אבי בטיטו, אשר לפי ההודעה שנמסרה יכול היה לסייע למשיבה להוכיח את תביעתה, קיבל בית הדין את ההחלטה לזמן את מר בטיטו לעדות; לא זו בלבד, אלא שבית הדין אף נעתר לבקשות חריגות של המשיבה למתן צו לחברת עמידר לבירור פרטיו של מר בטיטו ולמתן אפשרות למשיבה (שהוא עד מטעמה) לחקור אותו בחקירה נגדית; אין כל נימוק ענייני לזימון העד מר בטיטו וכן לחקירתו של עד זה בחקירה נגדית על ידי המשיבה, בהעדר כל נימוק או טעם מצד המשיבה לאי זימונו על ידה במועד הנדרש, ובהיעדר מתן כל זכות תגובה בעניין זה גם למבקש; בשיטת המשפט שלנו, אין זה מקובל שהשופט אשר מכריע בתיק יוזם מטעמו זימון עד בדיעבד במטרה לאפשר לצד אשר לא צלח בהוכחת תביעתו להוכיח אותה בכל זאת, לא כל שכן שעסקינן בערכאת בית הדין לעבודה ובמתן פריבילגיה מרחיקת לכת זו למעסיק; במסגרת תצהיר העדות שהוגש על ידי המשיבה אפילו לא הוזכר השם אבי בטיטו, והעד מטעם המשיבה אף נחקר בעניין אי זימונו של מר אבי בטיטו לעדות.
המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף נוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא ניתן בהן רשות ערעור), תשס"ט – 2009 (להלן – צו הבר"עות); זימון העד מר בטיטו נעשה ביזמתו של בית דין האזורי, על פי שיקול דעתו, וזאת על מנת להגיע לחקר האמת, לאור עדותו של המבקש ונציג המשיבה; מדובר בהחלטה דיונית, והלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית האמונה על ניהול הדיון; מדובר בהחלטה דיונית שהתקבלה כדין, ובהתאם לסמכותו של בית הדין האזורי להורות על זימון עד מיוזמתו (סעיף 124 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991), וכבר נפסק כי "יוזמת בית הדין, שמטרתה לברר פרט עובדתי על ידי הזמנת עד מטעמו, כאשר בנסיבות העניין יש בכך משום עשיית צדק בין הצדדים, היא דבר הראוי לברכה" [דב"ע (ארצי) לו/130 – 3 מרים לוין – שולה שאול, פד"ע ח' 77].
בתגובה לטענות המשיבה השיב המבקש כי נוכח העובדה שהחלטת בית הדין האזורי אינה מנומקת צו הבר"עות לא חל עליה; דחיית בקשת רשות הערעור תגרור "קלקול" של ההליך וניהולו באופן פגום היורד לשורשו, נוכח העובדה שמדובר בהחלטה מרחיקת לכת; המניע והטעם לזימון מר בטיטו לאחר תום דיון ההוכחות – סירוב המבקש להצעת הפשרה – אינו תקין.

הכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל.
נקדים ונאמר כי הוראות צו הבר"עות עליו הסתמכה המשיבה לא חלו בבית הדין לעבודה, גם אם בהחלטות מסוימות של בית דין זה הובאו הוראות צו הבר"עות כנימוק לדחיית בקשת רשות הערעור. על בית הדין לעבודה חל צו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשע"ח – 2017, אשר תחילתו ביום 5.12.2017, והוא אינו חל על החלטות שנתקבלו לפני תחילתו, לרבות על ההחלטה מושא הבקשה. נוכח האמור, אין לנו צורך להידרש לשאלה אם הוראות הצו בעניין זה, אשר זהות להוראות צו הבר"עות החל במערכת הכללית, מקימות מחסום לדיון בבקשה.
לגופו של עניין, הגם שמדובר בהחלטה דיונית של בית הדין האזורי, שככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה, אנו סבורים כי לא היה מקום לזימונו של מר בטיטו לעדות על ידי בית הדין. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
מושכלות ראשונים הן כי -
"שיטתנו המשפטית מבוססת על הכלל כי בית הדין אינו נוקט יזמה 'באשר למתן סעדים, לבקשת צד להליך להבאת ראיות' ... מאחר והכלל הוא 'שאל לבית הדין להפוך לפרקליטם של הצדדים ולעשות את מלאכתם' ... .
כך נוהגים גם בתי המשפט וכך נאמר:
'השופט חייב לנהוג נייטרליות מוחלטת ואף לנטוע בלבם של בעלי הדין את הביטחון שינהג כך .. הרעיון המונח ביסודו של הכלל שהשופט אינו פותח לבעל דין הוא, שבעל דין המתייצב לפני בית המשפט, עומד מול בעל דין יריב, ולעולם אין לו לחשוש לכך שיעמוד גם מול שופט יריב. אם לא יצטמצם השופט בדיון בטענות בעלי הדין, אלא ירד לזירת ההתגוששות, ואפילו רק במחשבותיו ובהרהוריו ייקח חלק בעניינו של אחד הצדדים, יהפך הוא למעשה לפרקליטו של צד' (ע"א 116/66 [3] בע' 235).
דברים אלה יפים פי כמה שעה ששני בעלי הדין מיוצגים ...ובענייננו אין מדובר בהפניית הצדדים להוראויו של הסכם קיבוצי".
דב"ע (ארצי) נד/ 30 – 2 מדינת ישראל – שלמה תשבי, פד"ע כט 37, 40 – 41. (להלן – עניין תשבי).
וראו גם: דב"ע (ארצי) מח/5 – 3 ראובן סימון – מתכת סדום בע"מ, פד"ע כ' 71 (1988).
ובהתייחס להזמנת עדים ביוזמתו של בית הדין נפסק כך:
"אף כי סדרי הדין ודיני הראיות הנהוגים בבתי-משפט אינם חלים בבתי-הדין לעבודה, מן הראוי לנהוג במקרים הראויים על-פי הפסיקה במקרים דומים בבתי-המשפט. בעניין זה הכלל הוא שאל לו לבית-הדין להפוך לפרקליטם של הצדדים, ולעשות את מלאכתם ( י' זוסמן [4]: ו סדרי הדין האזרחי סעיף 412). נביא שתי מובאות מפסיקת בית-המשפט העליון:
'אם תובע במשפט לא הוכיח דבר שהיה עליו הוכיח, ושלאמיתו של דבר היה זה ביכלתו להוכיח - אין השופט, אפילו מתוך דחף פנימי הנובע מחרדה לצדק, יכול לקרוא לעד, שהתובע יכול היה לקרוא לו, כדי להשלים מה שתובע כזה החסיר' (ע"א 273/59[2], בע' 2139)".

דב"ע (ארצי) נא /62 – 3 אורי ושיץ – חברת רגיס בע"מ, פד"ע כב' 290 (1990).
אכן, בפסיקתו של בית דין זה צוין כי נוכח המאפיינים היחודיים של בית הדין לעבודה, יש נסיבות שבהן יהיה מקום לכך שבית הדין יסטה מהשיטה האדברסרית. כך למשל, נפסק כי אל לבית הדין ליתן יד לפסיקה בניגוד להוראות צווי הרחבה והסכמים קיבוציים כלליים, שהם בגדר ידיעת דיינים, וכי עת מדובר בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי יחרוג בית הדין מהשיטה האדברסרית.
דב"ע (ארצי) נא/12 – 3 אדירים חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ – חיים שבתאי, פד"ע כ"ג 192 (1991).
עב"ל (ארצי) 1112/02 המוסד לביטוח לאומי – קוקמן (27.6.2004).
בר"ע (ארצי ) 60529-11-16 אהרון ערג'י נ' המוסד לביטוח לאומי (4.12.2016).
אולם, ככלל, עת מדובר בהליך בין שני בעלי דין, ובמיוחד עת שניהם מיוצגים, ובהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות, אל לבית הדין לסטות מדרך המלך ולהפוך לפרקליטם של הצדדים. ויפים לעניין זה דבריו של בית הדין בעניין תשבי:
"אף הצדק אינו מחייב סטייה מהכלל. צדק צריך שייעשה לשני הצדדים. וצריך לא רק שייעשה אלא גם שייראה. שעה שבית הדין הופך לפרקליטו של צד אחד, נפגם לא רק מראה פני הצדק, אלא הצדק עצמו, ולענין זה אין חשיבות לשאלה אם ' הצד שכנגד' הוא העובד או המעביד".

בכל מקרה, ככל שבית דין מחליט כי התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהשיטה האדברסרית, הרי שלפני מתן ההחלטה עליו ליתן לצדדים הזדמנות להביע עמדתם בנוגע לכך, ולקבל החלטה רק לאחר שמיעת עמדתם, לפני מעשה ולא לאחר מעשה [דב"ע (ארצי) לו/130 – 3 מרים לוין – שולה שאול, פד"ע ח' 77].

ומן הכלל אל הפרט:
בנסיבות המקרה הנדון, אנו סבורים כי לא היה מקום לכך שבית הדין יחרוג מהשיטה האדברסרית ויזמן ביזמתו עד, שעל פני הדברים, עדותו מהותית להוכחת גרסתה של המשיבה בתביעה שכנגד.
ראשית, ככל שמדובר בתביעה שכנגד, סדר הבאת הראיות הוא שעל המשיבה להביא את ראיותיה תחילה, ולאחר מכן על המבקש להביא את ראיותיו. ואכן, המשיבה הגישה את תצהיר העדות מטעמה, ולאחר מכן המבקש הגיש את תצהיר העדות מטעמו בהתייחס לתביעה שכנגד, וזאת על יסוד הראיות שהביאה המשיבה – תצהירו של מר נחמיה ונספחיו, בלבד. זימונו של מר אבי בטיטו לעדות בתום דיון ההוכחות, לאחר שהמבקש הביא את ראיותיו על יסוד התשתית הראייתית שהציגה המשיבה בתצהירו של מר נחמיה, משבש לחלוטין את סדר הבאת הראיות, שכן למרות שנקבע שמר בטיטו הוא עד "מטעם בית הדין", הרי שעל פני הדברים עדותו רלוונטית להוכחת גרסתה של המשיבה בתביעה שכנגד. תוצאת הדברים היא שנוצר מצב שבו המבקש הביא את ראיותיו בטרם היו לפניו כל הראיות בעניין גרסתה של המשיבה בתביעה שכנגד. יתר על כן. נוכח העובדה שמדובר בראיות חדשות, כללי הצדק הטבעי מחייבים מתן אפשרות למבקש להגיש ראיות מטעמו בתגובה לראיות אלה, ולא רק לחקור את עד המשיבה על עדותו של מר בטיטו, כפי שקבע בית הדין האזורי. מכאן, שמשמעותה של החלטת בית הדין האזורי היא למעשה פתיחה מחדש של ההליך בכל הנוגע לתביעה שכנגד, וזאת ללא הצדקה עניינית ואף ללא שהוגשה בקשה על ידי מי מהצדדים להביא ראיות נוספות.
שנית, למרות שלגרסת המשיבה המידע על עבודתו של המבקש בעבודה נוספת במהלך תקופת עבודתו אצלה נמסר לה על ידי מר בטיטו, בחרה המשיבה שלא לזמנו לעדות. חזקה על המשיבה, במיוחד נוכח העובדה כי הייתה מיוצגת בהליך, שקיבלה החלטה מושכלת אלו ראיות ועדויות להגיש להוכחת גרסתה בכתב התביעה שכנגד. הדברים עולים אף מעדותו של מר נחמיה בחקירתו הנגדית, אשר נשאל על כך, ומתשובותיו עולה כי המשיבה לא סברה כי עדותו של מר בטיטו נחוצה נוכח ראיות אחרות שבידיה, ואף סברה כי התנהלותו בעייתית ולכן אין זה נכון שיהיה עד מטעמה. גם המבקש, אשר ידע כי לגרסת המשיבה המידע על עבודתו הנוספת מקורו במר בטיטו, בחר שלא לזמן את מר בטיטו לעדות, וחזקה כי אף הוא שקל עניין זה. בנסיבות אלה, משאי זימונו של מר בטיטו להעיד הוא פרי החלטה מושכלת של הצדדים, ואף צד לא טען כי נמנע ממנו בשל נסיבות שאינן תלויות בו לזמן את מר בטיטו לעדות, לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זימון עד מטעם בית הדין, ועל בית הדין להכריע בתביעה שכנגד על יסוד הראיות והעדויות שהצדדים בחרו להביא לפניו.
שלישית, לאי זימונו של מר בטיטו להעיד עשויה להיות משמעות ראייתית בכל הקשור להוכחתה של התביעה שכנגד, ובית הדין עשוי להסיק מסקנות מכך שלא זומן להעיד לחובת מי מהצדדים. ככל שכך הוא, הרי שזימונו לעדות של מר בטיטו על ידי בית הדין משמעותו מתן אפשרות לאותו צד שאי זימונו של מר בטיטו היה נזקף לחובתו לערוך "מקצה שיפורים" לראיות שהוגשו על ידו לבית הדין. למען הסר ספק, נבהיר כי אין באמור לעיל משום הבעת עמדה לגופו של עניין בהתייחס לטענת המבקש כי נוכח אי זימונו של מר בטיטו להעיד המשיבה לא הוכיחה את גרסתה בתביעה שכנגד, עניין שיוכרע על ידי בית הדין האזורי במסגרת פסק הדין.
עוד יש לציין, כי לפי העולה מפרוטוקול הדיון, לא נתבקשה עמדת הצדדים בנוגע להחלטת בית הדין לזמן מיוזמתו את מר אבי בטיטו להעיד, וגם מטעם זה נפל פגם בהחלטה.
בנסיבות העניין, אין לנו צורך לדון ולהכריע בטענת המבקש כי בית הדין האזורי החליט על זימונו לעדות של מר בטיטו נוכח סירובו להצעת הפשרה שהועלתה על ידי בית הדין. כמובהר לעיל, בכל מקרה היה מקום לבטל החלטה זו גם אם הייתה מתקבלת בתום הליך ההוכחות, ללא שקדם לה דיון לפשרה. למותר לציין, כי האמור בסעיף 23 לעיל חל ביתר שאת עת התנהל דיון לפשרה לאחר תום הליך ההוכחות, שבמהלכו הועלו על ידי בית הדין או הצדדים נקודות החוזקה והחולשה של כל צד בהליך. הצפייה המשותפת הלגיטימית של הצדדים עת הדיון לפשרה נערך לאחר דיוני ההוכחות היא שהצדדים הגיעו לסוף פסוק בהיבט של התשתית הראייתית המונחת לפני בית הדין, ועל יסוד צפייה לגיטימית זו מתנהל הדיון לפשרה. קביעה כי לאחר דיון לפשרה יובאו ראיות נוספות, בהעדר נסיבות חריגות ונדירות המצדיקות זאת, פוגעת בזכויות הדיוניות של הצדדים, ואף עלולה לפגוע בנכונותם של בעלי הדין לנהל דיון לפשרה לאחר שלב ההוכחות.
כללו של דבר – בנסיבותיו של המקרה הנדון, לא התקיימו נסיבות חריגות ויוצאות דופן שהצדיקו חריגה מהשיטה האדברסרית וזימונו של מר בטיטו לעדות מטעם בית הדין. אשר על כן, החלטתו של בית הדין האזורי מיום 5.4.2017 בכל הנוגע לזימונו של מר בטיטו לעדות מבוטלת. נוכח האמור - הדיון יימשך מהנקודה שבה הופסק, דהיינו הגשת סיכומי טענות הצדדים ומתן פסק דין.

המשיבה תשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ח (11 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

אילן איטח,
שופט

רועי פוליאק,
שופט

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)