הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 30618-11-17

ניתנה ביום 30 נובמבר 2017

בן רובין רוטשילד
המבקש
-
אייל בנילוז
המשיב

החלטה

השופטת חני אופק גנדלר

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ( השופטת חנה טרכטינגוט; ע"ר 26939-02-17) מיום 25.10.17, אשר בו בוטל פסק דין קודם, שניתן ביום 1.6.17 בתובענה שהגיש בן רובין רוטשילד ( להלן: המבקש) כנגד אייל בנילוז ( להלן: המשיב). במסגרת פסק הדין, נשוא הבקשה, נקבע כי "מאחר ולצדדים טענות עובדתיות שיש בהן כדי להשפיע על אופן קביעת פיצויי ההלנה, אנו קובעים כי הערעור מתקבל באופן שהענין יוחזר לכב' הרשמת, אשר תיתן פסק דין לגופו של ענין בכל הנוע לפיצויי ההלנה, וזאת לאחר שהצדדים יוזמנו לדיון בענין זה".

ביום 11.7.16 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיב ( ד"מ 21420-07-16), ובגדרו תבע, בין היתר, תשלום שכר עבודה, דמי נסיעות, עוגמת נפש, וכן דמי הלנת שכר. משלא הגיש המשיב כתב הגנה, ולא התייצב לדיון שנקבע ליום 10.12.16, הגיש המבקש ביום 10.1.17 בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. בהודעה זו כימת את תביעתו ברכיב דמי הלנת שכר לסך של 8,784 ₪. ביום 29.1.17 ניתן פסק דין בהעדר הגנה על ידי ( הרשמת תמר עציון פלץ) (להלן: פסק הדין הראשון) לפיו:

"5. הנתבע ישלם לתובע, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיו, את הסכומים הבאים:
א. שכר עבודה בסך של 2,450 ₪;
ב. גמול שעות נוספות בסך של 250 ₪;
ג. דמי נסיעןת בסך של 280 ₪;
הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 11.7.2016, ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן יישא הנתבע בפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לתובע, והוצאות משפט, בסך כולל של  1,000 ₪ ... ".

ביום 13.2.17 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין הנ"ל (ע"ר 26939-02-17), בטענה כי "בכל הכבוד הראוי, הרשמת שגתה כשפסקה שהשכר המולן ישא ריבית והצמדה, שכן, בנסיבות העניין, הדין מחייב לפסוק פיצויי הלנה ולא ריבית והצמדה". ביום 1.6.17, ניתן פסק דין בהעדר הגנה (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי ציבור מר חיים בצלאל וגב' דורית זינגר) (להלן: פסק הדין השני). לפיו:

"12. כאמור, לא הוגש כתב הגנה ולא נטענה כל טענה אשר יש בה כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית הדין להפחתת פיצויי ההלנה ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית.
כב' הרשמת אף לא ציינה כי הפעילה שיקול דעת בענין זה.

13. התוצאה איפוא, כי הערעור מתקבל ואנו קובעים כי לשכר המולן יתווספו פיצויי הלנה החל מיום 10.6.16 כעולה מסעיף 17 לחוק.
אלא שהשכר המולן הינו 2,700 ₪ ( כעולה מפסק הדין) ולא 2,950 ₪ כנטען בהודעת הערעור, שכן החזר הוצאות נסיעה אינו בגדר שכר עבודה.

14. יתר החיובים בפסק הדין של כב' הרשמת נותרים בעינם".

ביום 7.8.17 הגיש המשיב, בע"ר 26939-02-17, "בקשה לביטול פסק דין". בבקשה טען כי כתבי בי- דין לא הגיעו לידיו מאחר ועבר דירה בנסיבות אישיות, וכן טען כי ניסה לשלם למבקש את שכרו אולם המבקש הוא זה אשר סרב להעביר לו את פרטיו, סרב להנפקת תלוש שכר וסרב לקבלת השכר. בתגובת המבקש מיום 1.10.17, טען המבקש, בין היתר, כי "המחלוקת העובדתית בסכסוך בין הצדדים הוכרעה בהליך ד"מ 21420-07-16 בפסק דין מיום 29.1.17 שניתן על ידי כבוד הרשמת תמר עציון פלץ... בפסק הדין התקבלה הגרסה העובדתית של המערער במלואה, לפיה המערער נאלץ לעזוב את עבודתו עקב יחס תוקפני ומשפיל מצד המשיב וכי לאחר מכן המשיב סירב לשלם לו את שכרו על אף פניות חוזרות ונשנות של המערער, כלומר, הלין את שכרו ובמתכוון... לאור כל המפורט עד כה, יש לדחות את הבקשה, המבוססת על טענות עובדתיות, גם מכוח דיני ההשתק...". ביום 23.10.17 התקיים דיון, בו חזרו הצדדים על טענותיהם, וביום 25.10.17 ניתן פסק דין נשוא בקשה זו ( להלן: פסק הדין השלישי) לפיו:

"12. מקובלים עלינו טענות התובע כי הנתבע לא הגיש ערעור על פסק הדין של כב' הרשמת ולפיכך סיכויי ההגנה צריכים להתברר ביחס לפיצויי ההלנה.
למעלה מן הצריך נוסיף כי גם בבקשה זו לא טוען הנתבע כנגד סכום הקרן.

13. כמפורט בפסק הדין מושא הבקשה, על בית הדין להפעיל שיקול דעת בהפעלת הסנקציה של פיצויי הלנה או בהימנעות מהפעלתה.
מטיעוני הצדדים עולה, כי קיימת מחלוקת באשר לאי תשלום השכר המולן, ולפחות ממועד פסק הדין ועד היום הודה התובע כי בחר שלא לתת לנתבע את מספר חשבון הבנק ולפעול בהליכי הוצאה לפועל, אם כי טען כי בעבר כבר מסר לנתבע את מספר חשבון הבנק.
מנגד לא נעלמו מעינינו טענות התובע בדבר התחמקותו המכוונת של הנתבע מתשלום השכר במועד, תוך כדי שגירשו מביתו לאחר שהזמינו.

14. יחד עם זאת, לאור מחלוקת זו לא ניתן לומר כי לנתבע אין סיכוי בערעור בכל הנוגע להפעלת שיקול דעת בית הדין בהפעלת הסנקציה של פיצויי הלנת שכר. לפיכך דין הבקשה לביטול פסק הדין להתקבל, תוך חיוב הנתבע בהוצאות.

15. אשר על כן מבוטל פסק הדין שניתן על ידינו ביום 1.6.17.
הנתבע ישלם לתובע הוצאות בגין ביטול פסק הדין בסך של 750 ₪ וזאת תוך 15 יום מהיום שיומצא לו פסק הדין.
תשלום ההוצאות הוא תנאי לביטול פסק הדין.

16. מאחר ולצדדים טענות עובדתיות שיש בהן כדי להשפיע על אופן קביעת פיצויי ההלנה, אנו קובעים כי הערעור מתקבל באופן שהענין יוחזר לכב' הרשמת, אשר תיתן פסק דין לגופו של ענין בכל הנוגע לפיצויי ההלנה, וזאת לאחר שהצדדים יוזמנו לדיון בענין זה".

כנגד פסק דין זה הוגשה הבקשה לרשות ערעור שלפנינו.

לטענת המבקש, בפסק הדין הראשון " התקבלה הגירסה העובדתית של המערער במלואה, לפיה המשיב הלין את שכר עבודתו ובמכוון". לטעמו, הממצאים העובדתיים שבפסק דין זה חלוטים, שכן אף צד לא ערער עליהם, שכן: המבקש ערער רק על הקביעה כי השכר המולן יישא הפרשי הצמדה וריבית ולא פיצויי הלנת שכר, ולא על אף קביעה עובדתית, והליך ע"ר 26939-02-17 עסק אך ורק בהכרעת שאלה משפטית זו. ואילו המשיב הגיש בקשת ביטול פסק דין רק בע"ר 26939-02-17 ולא בהליך ד"מ 21420-07-16. משכך, לטענתו, שגה בית הדין קמא עת ביטל את פסק הדין השני, שכן בכך לטענתו ביטל בית הדין לא רק את פסק הדין השני, אלא גם את הקביעות העובדתיות שבפסק הדין הראשון, וזאת מבלי שהיה ערעור על קביעות אלה. לטענתו, ראוי לדחות את בקשת המשיב מכח דיני ההשתק. כן טוען כי שגה בית הדין קמא: עת התייחס אל הבקשה לביטול פסק הדין כערעור; עת לא דחה את בקשת המשיב לביטול פסק הדין, הגם שהמבקש הוכיח כי המשיב ידע על ההליכים וכי כתבי בי- הדין הומצאו לו כדין; עת לא דחה את בקשת המשיב על הסף, אשר " לא הראה כי יש בידיו טענות הגנה בעלות סיכוי להתקבל, אפילו לכאורה"; עת פסק 750 ₪ בלבד כהוצאות בגין ביטול פסק הדין, בעוד הנזק שנגרם למבקש " בגין ניהול הליכי סרק יותר משנה עולה פי כמה על סכום זה". משכך, מבקש לבטל את פסק הדין השלישי שמיום 25.10.17, כך שבקשת המשיב לביטול פסק הדין השני שמיום 1.6.17 תדחה. לחילופין, להורות שההוצאות שהוטלו על המשיב בגין ביטול פסק הדין בסך 750 ₪ יוגדלו.

ומכאן להחלטתינו - החלטה בעניין התקיימות התנאים לביטול פסק דין נתונה לשיקול דעתו של בית הדין כאמור בתקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991. בנסיבות העניין דנן הכריע בית הדין האזורי, כי יש מקום לליבון המחלוקת העובדתית הקיימת. הטיעונים שהעלה המבקש בבקשת רשות הערעור אינם מעוררים לדיון שאלות משפטיות בעלות חשיבות ממין אלה המצדיקות מתן רשות לערער ( ראו: בר"ע 182/10 אבו חדיר שוקרי - גולן אמויאל (22.04.10)).

בתוך כך, גם הטענה כי פסק הדין השלישי ביטל מכללא את קביעותיו העובדתיות של פסק הדין הראשון, שניתן בהעדר הגנה, ולפיהן שכר המבקש הולן " במכוון" - אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. מעבר לכך שהמדובר בהחלטות שניתנו בגדרי אותו הליך ולכן ספק אם יש מקום לטענת הסופיות והמניעות, הרי שנסיבות ההלנה, לרבות היסוד הנפשי הנילווה לה - לא היו חיוניים להושטת הסעד המחייב בתשלום שכר העבודה ( הקרן). משכך, ובהיעדר חיוניות הנטען בכתב התביעה להכרעה השיפוטית בפסק הדין הראשון, הרי שאין מקום להשקיף עליו ככולל מכללא מימצא בשאלת נסיבות ההלנה והיסוד הנפשי שנילווה לה. משכך, יש מקום לבירור הנסיבות העובדתיות – בהינתן מחלוקת לגביהן – ועל יסודן לקבוע אם קמה זכאות לפיצוי הלנה או שיש מקום להפחתתם או שלילתם ( ראו: ע"ע 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ - יעקב מרדכי (28.08.17)).

לעניין פסיקת הוצאות, הכלל הוא כי ככלל אין התערבות בפסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים (ראו: ע"ע 394/08 "נתיב" קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות – שלום בוחנה (25.3.09) ועוד). בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי מקום לסטות מן הכלל.

סוף דבר- דין הבקשה לרשות ערעור להדחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ח (30 נובמבר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .