הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 25207-10-19

ניתן ביום 29 ינואר 2020

אלעאהד אלאסאסיה אלנמודג'יה בע"מ
המבקשת
-
ולאא מסוודה
המשיבה

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור ( עובדים) גב' חיה שחר , נציג ציבור ( מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק

בשם המבקשת: עו"ד ג'ורג' שוכרי
בשם המשיבה: עו"ד עבד א הווא

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים (סגן הנשיא כאמל אבו קאעוד; סע"ש 39481-07-16) מיום 12.10.19.
לאחר שאפשרנו לצדדים להתייחס לכך - והגם שהמשיבה הודיעה כי אינה מסכימה לכך ולחלופין ביקשה כי המבקשת תחויב בהפקדת סכום כספי כהוצאות לדוגמא בקופת בית הדין - החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור וזאת מכוח תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991.

ברקע הדברים כתב תביעה שהוגש על ידי המשיבה כנגד המבקשת לבית הדין האזורי עוד ביום 4.8.16, ובמסגרתו דרשה הפרשי שכר לפי תנאי העבודה והשכר הנהוגים במוסדות רשמיים של משרד החינוך (בסך 66,496 ₪); פיצויי הלנת שכר (בסך 132,790 ₪); וכן דמי הבראה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה ופיצויי פיטורים. סך סכום התביעה הועמד על 227,001 ₪. ביום 7.11.16 ניתן פסק דין ראשון בהעדר הגנה, על כל סכום התביעה, ובצירוף הוצאות בסך 3,000 ₪. ביום 25.1.17 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, וביום 28.2.17 בוטל פסק הדין בהסכמת הצדדים.

ביום 18.5.17 הגישה המבקשת את כתב הגנתה. במהלך דיון מוקדם מיום 11.7.17 הבהיר בית הדין כי המחלוקות אינן ברורות דיין מכתבי הטענות ובהתאם הורה על הגשת כתבי טענות מתוקנים. המשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן ביום 20.11.17, ותבעה במסגרתו הפרשי שכר בסך 82,819 ₪; פיצויי הלנת שכר בסך 414,697 ₪; וכן דמי הבראה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה ופיצויי פיטורים, בסך כולל של 534,231 ₪. ביום 21.1.18 הוגש פעם נוספת כתב ההגנה. ביום 22.4.18 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבה.

ביום 10.10.18, ולאחר שלא הוגשו תצהירי המבקשת על אף מספר ארכות, ניתנה החלטת בית הדין האזורי בדבר מחיקת כתב ההגנה. בהמשך לכך ניתן באותו יום פסק דין שני בהעדר הגנה, על סך של 227,001 ₪ (בהתאם לכתב התביעה המקורי), ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,500 ₪.

ביום 19.3.19 הוגשה בקשת המבקשת לביטול פסק הדין, ועמה בקשה להארכת מועד לצורך כך. ביום 30.6.19 התקיים דיון בבית הדין האזורי, ובמסגרתו נכתבה הצהרה משותפת מפי ב"כ הצדדים כדלקמן: "הגענו להסכמה על ביטול פסק הדין שניתן ביום 10.10.18 בתשלום סך של 10,000 ₪ כהוצאות משפט לב"כ התובעת בתוך 30 יום. כמו כן יוגשו מטעמנו תצהירי עדות ראשית בתוך 30 יום. אם תוך 30 יום לא ישולם הסכום יחזור פסק הדין על כנו ללא כל אפשרות להגיש בקשה לביטולו". בהמשך להצהרה זו ניתנה החלטת בית הדין האזורי, לפיה "בהסכמת הצדדים פסק הדין מיום 10.10.18 מבוטל בזאת. הנתבעת תגיש את תצהיריה בתוך 30 ימים ותשלם את ההוצאות בתוך אותו מועד. עם תשלום ההוצאות יודיע ב"כ התובעת לביה"ד או אז יקבע מועד להוכחות".

ביום 22.8.19 הודיעה המשיבה כי סכום ההוצאות לא שולם וביקשה להחזיר את פסק הדין על כנו. כבר למחרת הודיע ב"כ המבקשת כי המבקשת עומדת מאחורי ההתחייבויות שנטלה על עצמה ועם זאת טרם חלפו 30 יום נוכח הפגרה. ביום 15.9.19 הגישה המבקשת תצהיר עדות ראשית מטעמה, ופירטה במסגרתו בין היתר מדוע יש קושי בהחלה אוטומטית עליה של הלכת בוסי (ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי (2.10.11)). בהודעה נלווית, שכותרתה " בקשה להפקדת הוצאות בקופת ביה"מ", הבהיר בא כוחה כי ניסה לשלם לב"כ המשיבה את סכום ההוצאות בסך 10,000 ₪, אך הלה סירב לקבלו בטענה כי הסכום עומד על 13,500 ₪.

ביום 16.9.19 ניתנה החלטת בית הדין האזורי לפיה "אמנם פסק הדין בוטל בהחלטה מיום 30.6.19, אולם הביטול היה עד למועד תשלום ההוצאות שנקבעו. בהתאם להסכמת הצדדים, אי תשלום ההוצאות במועד יביא להשבת פסק הדין על כנו ללא כל אפשרות להגשת בקשה לביטולו בשנית. משלא שולמו ההוצאות בתוך המועד שנקבע, פסק הדין מיום 10.10.18 שב על כנו והוא מחייב את הצדדים". המבקשת פנתה ביום 19.9.19 לבית הדין האזורי בבקשה לבטל את החלטתו ולקיים דיון במעמד הצדדים, וזאת בין היתר נוכח המחלוקת העובדתית בדבר תוכן ההסכמה וביצועה.

בהחלטה מיום 12.10.19 קבע בית הדין כי "פסק הדין בוטל על יסוד הסכמת הצדדים לפיה 'אם תוך 30 יום לא ישולם הסכום יחזור פסק הדין על כנו ללא כל אפשרות להגשת בקשה לביטולו'. משלא שולם פסק הדין במועד, הוחזר פסק הדין על כנו, ולפיכך לא היה מקום לערוך 'בירור עובדתי או משפטי' כלשהו כטענת הנתבעת. נוכח האמור הבקשה נדחית...". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

המבקשת טוענת בבקשת רשות הערעור כי ההחלטה מיום 12.10.19 ניתנה מבלי שנערך דיון במעמד הצדדים, וכבר מטעם זה דינה להתבטל. עוד נטען כי פסק הדין מיום 10.10.18 בוטל במסגרת ההחלטה מיום 30.6.19 ללא התניה מפורשת; כי המבקשת אינה חוזרת בה מהתחייבותה לתשלום ההוצאות אך סברה שימי הפגרה אינם אמורים לבוא במניין 30 הימים; כי המשיבה היא שהפרה את ההסכמות בין הצדדים בכך שלא סגרה את תיק ההוצל"פ בעקבות ביטול פסק הדין; המבקשת ניסתה לשלם את ההוצאות אך המשיבה סירבה לקבלן ודרשה סך גבוה יותר; בהתאם ביקשה המבקשת ביום 15.9.19 להפקיד את סכום ההוצאות בקופת בית הדין; ובמקום לברר את טענותיה אלה, שיש להן גם פן עובדתי, ניתנה ללא דיון החלטת בית הדין האזורי בדבר החזרת פסק הדין על כנו.

עוד נטען כי ממילא לא ניתן היה לתת את פסק הדין מיום 10.10.18 כפי שניתן שכן אין סנקציה של מחיקת כתב הגנה בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית במועד, אלא הסנקציה אמורה להיות לכל היותר אי מתן אפשרות לנתבעת להעיד עדים מטעמה, וכי פגם נוסף נפל בכך שניתן פסק דין על יסוד כתב התביעה המקורי הגם שהוחלף בכתב תביעה מתוקן.

ביום 18.11.19 ניתנה החלטתי לפיה "על פני הדברים ולכאורה צודקת המבקשת כי ההחלטה מיום 16.9.19 היוותה פסק דין חדש (משפסק הדין הקודם בוטל בהסכמה). משכך, מוצע לצדדים הסדר דיוני ולפיו בקשת המבקשת לביטול פסק הדין האמור תוחזר לבית הדין האזורי לצורך קיום דיון במעמד הצדדים".

המבקשת הודיעה כי היא מסכימה למתווה המוצע ואילו המשיבה סירבה. בתגובתה הטעימה המשיבה כי אין מדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד שכן היא ניתנה לאחר שהוגשה תשובת המשיבה, ולאחר שניתנה למבקשת זכות תגובה לתשובה; המבקשת איחרה את המועד החוקי להגשת בקשת רשות ערעור שכן ההחלטה הרלוונטית היא זו מיום 16.9.19; בית הדין האזורי היה ער לטענות המבקשת בדבר מניין ימי הפגרה וממילא נתן החלטתו לאחר תום הפגרה; ביטול פסק הדין נעשה על סמך הסכמה מותנית אך עד היום לא שולם דבר; המבקשת הציגה רקע עובדתי מעוות והעלימה עובדות שאינן משרתות אותה, כגון העובדה שביום 7.11.16 כבר ניתן כנגדה פסק דין ראשון בהעדר הגנה, שבוטל בהסכמה ביום 28.2.17; מטרת המבקשת היא להתחמק מתשלום ולמשוך את הזמן.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, שוכנענו כי ההחלטה מיום 16.9.19 מהווה למעשה פסק דין חדש, שהחזיר על כנו את פסק הדין מיום 10.10.18 שניתן מנקודת מוצא של העדר כתב הגנה, ומשכך רשאית הייתה המבקשת להגיש לבית הדין האזורי בקשה לביטולו כפי שעשתה, ורשאית הייתה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 12.10.19 כפי שעשתה ובמועד. שוכנענו כאמור בהתחשב בין היתר בדרך ניסוחה של החלטת בית הדין מיום 30.6.19, במסגרתה בוטל פסק הדין מיום 10.10.18 ללא התניה מפורשת (להבדיל - למשל - מהחלטה הקובעת שפסק הדין יבוטל בעתיד, רק ככל ולאחר שההוצאות תשולמנה). עוד שוכנענו כי בנסיבות העניין הכוללות ומהטעמים שיפורטו להלן, מוצדק היה שלא לדחות את בקשת המבקשת לבטל את "החייאתו" של פסק הדין מיום 10.10.18 ללא דיון בנוכחות הצדדים.

ראשית נציין כי מעצם כך שדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן (לפחות במקורו) בהעדר הגנה, ניתן לגרוס כי נפל פגם דיוני בעצם קבלת החלטה לדחותה בלא לקיים דיון במעמד הצדדים (תקנה 50(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991; בר"ע (ארצי) 64401-01-19 אלעאהד אלאסאסיה אלנמודג'יה בע"מ - את'אר עאסי (13.10.19) והאסמכתאות שם). מצדו השני של המטבע, ניתן להתייחס לפסק הדין מיום 16.9.19 כאל פסק דין שניתן בהתאם להסכמת הצדדים בדיון מיום 30.6.19, וככל שכך הם פני הדברים - לכאורה לא חלה תקנה 50(ב) האמורה.

נוכח הספק בקשר לכך, וכן בהתחשב במכלול הנסיבות הנוספות לרבות קיומה של מחלוקת בדבר פרשנות ההחלטה מיום 30.6.19 (האם ימי הפגרה באים במניין אם לאו) והתוצאות הקשות למבקשת כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו בלא לשמוע את הגנתה - שוכנענו כי ראוי היה לקיים דיון במעמד הצדדים טרם קבלת החלטה הדוחה את בקשת המבקשת לבטל את פסק הדין מיום 16.9.19.

משכך, אנו מקבלים את בקשת רשות הערעור ומורים על ביטול ההחלטה מיום 12.10.19. בהתאם, בקשת המבקשת לביטול פסק הדין מיום 16.9.19 תוחזר לבית הדין האזורי לצורך מתן הכרעה מחודשת בה לאחר דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון האמור ייקח בית הדין האזורי בחשבון את כלל הנסיבות וטענות הצדדים, ובכלל זאת: העובדה שההליך הוגש בחודש אוגוסט 2016, לפני למעלה משלוש שנים, וטרם החל להתברר לגופו בשל התנהלות המבקשת; התנהלות המבקשת עד למועד מתן פסק הדין מושא הבקשה לביטול פסק הדין; טענות המבקשת על כך שמלכתחילה לא ניתן היה לתת את פסק הדין מיום 10.10.18 כפי שניתן (בהתחשב בכך שהגישה כתב הגנה ולא ניתן היה למחקו רק בשל אי הגשת תצהיריה במועד (בר"ע (ארצי) 26874-10-17 א.ב. באסם לשיווק בשר ולמסחר כולל בע"מ - גלעד פרי אור (7.12.17)), וכן בהתחשב בכך שניתן על יסוד כתב התביעה המקורי שלכאורה כבר אינו בתוקף); טענת המבקשת כי ימי הפגרה לא אמורים היו להילקח בחשבון (ולפחות קיים ספק סביר בקשר לכך) ומשכך קיימה את שהתחייבה לו במסגרת הדיון מיום 30.6.19 בכך שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ביום 15.9.19 ואף ניסתה לשלם את ההוצאות ולא הצליחה בכך אך בשל סירוב המשיבה; והעובדה כי מבחינה מהותית קיימת לכאורה למבקשת הגנה (מבלי להביע עמדה על סיכוייה), וכי חלק ניכר מפסק הדין הוא פיצויי הלנת שכר.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור מתקבלת והתיק מוחזר לבית הדין האזורי לצורך קיום דיון במעמד הצדדים ומתן החלטה מחודשת בבקשת המבקשת לביטול פסק הדין מיום 16.9.19. בהתחשב בכלל הנסיבות, אין צו להוצאות בבקשת רשות הערעור. בית הדין האזורי ייקח בחשבון את מכלול ההתנהלות בעת פסיקת הוצאות בתום הדיון בבקשה.

ניתן היום, ג' שבט תש"פ (29 ינואר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

חני אופק גנדלר,
שופטת

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)