הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 24925-10-16

ניתנה ביום 07 ינואר 2019

וילה זיני בע"מ
המבקשת

-
מדינת ישראל
המשיבה

בשם המבקשת עו"ד שירה בס-רוזן
בשם המשיבה עו"ד יצחק פרדמן

החלטה

1. לפני בקשה לביטול החלטת כבוד הרשם ( כתוארו אז) השופט כאמל אבו קאעוד מיום 11.12.2016, אשר הורה על מחיקת בקשת רשות הערעור מחמת חוסר מעש.

רקע עובדתי
2. המבקשת היא בעלת זיכיון לניהול סניף " קפה קפה" בעיר שפרעם. המבקשת קיבלה ביום 13.10.2014 ארבע התראות מנהליות מאת הממונה על עיצומים כספיים במנהל ההסדרה והאכיפה במשרד הכלכלה ( להלן: הממונה) בגין הפרת חוקי עבודה שונים. בהתראות צויין, כי ככל שהמבקשת תשוב ותפר את הוראות החוק מושא ההתראות בתוך שנתיים ממועד מסירתן, תמסר לה " הודעה על כוונת חיוב בעיצום כספי בשל הפרה חוזרת". זאת, בהתאם להוראת סעיף 15( ד) לחוק להגברת האכיפה של דיני עבודה, התשע"ב-2011 (להלן: החוק להגברת האכיפה). ביום 9.6.2015, בהמשך לביקורת חוזרת שנערכה אצלה, הונפקו למבקשת שתי הודעות על כוונת חיוב בעיצומים כספיים, כל אחת על סך של 81,680 ש"ח. זאת, בגין הפרת זכויותיהם של שניים מעובדיה, אמיר שאהב ומונא גאלי, הבאה לידי ביטוי באי תשלום גמול עבור עבודה ביום המנוחה השבועי וגמול עבור עבודה בשעות נוספות. הודעות כוונת החיוב הוטלו על המבקשת מכוח סמכותו של הממונה בפרק ב' לחוק להגברת האכיפה. על פי האמור בהודעות החיוב ובהתאם להוראות סעיפים 6 ו - 7 לחוק להגברת האכיפה, היתה המבקשת רשאית לטעון טענותיה לפני הממונה בתוך 30 יום ממועד מסירת ההודעות, וככל שלא תעשה כן, יהפכו ההודעות לדרישות תשלום עיצום כספי שהמועד האחרון לתשלומן יחול ביום 29.7.2015.
דעותיהם של הצדדים חלוקות בשאלת מסירת הודעות כוונת החיוב למבקשת. ביום 8.2.2016, הגישה המבקשת לממונה מספר בקשות: בקשה לקבלת חומר החקירה בתיק; בקשה להארכת מועד להגשת ערר לוועדת הערר לעניין עיצומים כספיים הפועלת מתוקף סעיף 19 לחוק להגברת האכיפה ( להלן: ועדת ערר); ובקשה לעיכוב הליכי הגבייה שננקטו נגדה מתוקף החלטת הממונה. המבקשת טענה בבקשותיה אלה, כי נודע לה לראשונה על קיום החוב רק ביום 3.2.2016, עת קיבלה דרישה לתשלומו מהמרכז לגביית קנסות. בהחלטה מיום 14.2.2016 קבע הממונה, כי נוכח אישורי המסירה של הודעות כוונת חיוב המצויים בתיק, היה על המבקשת לפנות אליו בתוך 30 יום, עד ליום 6.9.2015, ומשלא עשתה כן הפכו ההודעות לדרישות תשלום והעניין הועבר לטיפול המרכז לגביית קנסות. בכל הנוגע לבקשתה של המבקשת להארכת מועד להגשת ערר על החלטתו, הפנה הממונה את המבקשת לוועדת הערר. אין חולק על כך שהחלטת הממונה מיום 14.2.2016 הומצאה למבקשת בדואר רשום ביום 24.2.2016.

3. ביום 16.5.2016, נמסרה למבקשת הודעת עיקול על כספיה בגין העיצומים הכספיים בסך 168,439 ש"ח. או אז, ביום 29.5.2016 , בחלוף כעשרה חודשים מיום שהפכו הודעות כוונת החיוב לדרישות תשלום, הגישה המבקשת לוועדת הערר ' כתב ערר' על החלטת הממונה בעניין הטלת עיצומים כספיים, בצירוף בקשה להארכת מועד להגשת הערר. בנוסף, הגישה המבקשת לוועדת הערר בקשה לביטול הליכי הגבייה. במאמר מוסגר יצויין, כי בהתאם לסעיף 18 לחוק להגברת האכיפה, המועד להגשת ערר על החלטת הממונה הוא בתוך 14 יום מיום שנמסרה החלטת הממונה, כאשר ועדת הערר רשאית, "מטעמים מיוחדים שיירשמו", להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 יום. הבקשה נדחתה בהחלטת וועדת הערר מיום 16.6.2016.

4. בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק להגברת האכיפה, הגישה המבקשת לבית הדין האזורי ערעור על החלטת ועדת הערר. הערעור נדחה בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 15.8.2016. בחתימת פסק הדין, הפנה בית הדין האזורי את הצדדים לאפשרות הנתונה בידם להגשת בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

5. המבקשת הגישה לבית דין זה ביום 25.10.2016 ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, בצירוף בקשה למתן צו לעיכוב תשלומי העיצום הכספי. בהחלטת כב' הרשם ( כתוארו אז) השופט אבו קאעוד מיום 31.10.2016 נקבע, כי בהתאם להוראת סעיף 21( ג) לחוק להגברת האכיפה, הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי טעון רשות בית הדין הארצי לעבודה. משכך, הורה בית הדין על שינוי סיווג ההליך לבקשת רשות ערעור. עוד נקבע באותה החלטה, כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, תוך שהתאפשר למבקשת להתייחס לעניין מועד הגשתה. נוכח האמור בהחלטה, פנתה המבקשת לבית הדין בבקשה למתן ארכה להגשת הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. המשיבה התנגדה לבקשה. בהחלטה מיום 26.11.2016 נדרשה המבקשת להשיב להתנגדות המשיבה. המבקשת לא הגישה תשובתה כנדרש, ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. לפיכך, הורה כב' הרשם בהחלטה מיום 11.12.2016 על מחיקת בקשת רשות הערעור ( להלן: החלטת הרשם).
בחלוף למעלה משנה, ביום 8.1.2018, הגישה המבקשת לבית הדין בקשה " לביטול מחיקת ההליך והחייאתו" וכן בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, היא הבקשה שלפני.

6. להשלמת התמונה יצויין, כי המבקשת פנתה פעם נוספת לממונה בעניין הטלת העיצומים הכספיים עליה, ופנייתה זו נדחתה ביום 10.11.2016. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו ואף פנתה לבית הדין האזורי בבקשה לעיכוב הליכי גביית העיצומים הכספיים עד מתן החלטת ועדת הערר. ועדת הערר דחתה את הערר ומשכך נדחתה גם הבקשה שהגישה המבקשת לבית הדין האזורי .
בסופו של דבר, שולמו העיצומים הכספיים ביום 14.11.2017.

טענות הצדדים בבקשה
7. המבקשת עומדת בטיעוניה על זכות הגישה לערכאות ועל כך שכשלים בייצוגהּ על ידי בא כוחה הקודם, עו"ד אבו זלף, גרמו לכך שטענותיה לא נשמעו לגופן, באף לא אחת מהערכאות אליהן פנתה. לטענתה, עו"ד אבו זלף איחר שוב ושוב את המועדים הקבועים בדין להשגה על החלטת הממונה. בין היתר, עו"ד אבו זלף פנה לוועדת הערר בבקשה להארכת מועד להגשת הערר, רק בחלוף ארבעה חודשים מיום פנייתה של המבקשת אליו, והוא איחר גם את המועד להגשת בקשת רשות הערעור בתיק זה. כתוצאה מכך נוצר מצב, בו לא ניתן למבקשת יומה לפני הממונה, לפני וועדת הערר לעיצומים כספיים ולפני בית הדין לעבודה. המבקשת סבורה, כי מדובר במקרה חריג בו מתקיימים טעמים המצדיקים קבלת טענה של ' כשל בייצוג'. פרט לאמור, מעלה המבקשת טענות אודות כשלים בהמצאת ההתראות המינהליות והודעות כוונת החיוב לידיה. לטענתה, הודעות כוונת החיוב שנשלחו אליה במהלך שנת 2015 וכן הזימונים לחקירה לפני המשיב, לא הגיעו לידיה והיא לא ידעה על קיומן. זאת, עד שקיבלה ביום 3.2.16 הודעה מהמרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגביה, בעניין הטלת עיצום כספי בסך כולל של 163,360 ש"ח. המבקשת מוסיפה, כי בפועל ולגופו של עניין, לא בוצעה כל הפרה של חוקי העבודה כלפי שני עובדיה, שכן אלה הועסקו במסגרת דוכן חג המולד מחוץ לבית העסק הרגיל, ולא ביצעו יציאה מסודרת במערכת רישום הנוכחות. לפיכך, רישום שהותם בעבודה ' גלש' אל יום המנוחה השבועי שלהם. לעניין זה טוענת המבקשת, כי שני העובדים מתייצבים כיום לצידה, תוך שהם תומכים את טענותיהם באמצעות תצהיר.
המבקשת מוסיפה וטוענת, כי יש להחיל עליה את מדיניות האכיפה המינהלית המקלה, כפי שפורסמה ביום 7.4.2016, לפיה לא יוטל עיצום כספי מקום בו מתקיימות נסיבות עובדתיות מקלות וההפרות הנטענות מתייחסות לסכומים זניחים שאינם עולים על 5% מהשכר של כל הפרה.

8. המדינה טוענת בתגובתה כי, הודעות כוונות החיוב הומצאו למבקשת באופן תקין עם כתובת מלאה והיא לא דרשה אותן. משכך, הפכו הודעות כוונת החיוב לדרישות תשלום בהתאם להוראות החוק. המדינה מוסיפה, כי המבקשת מאשרת, שטרם הנפקת הודעות החיוב קיבלה לידיה זימון למסירת גירסה לפני הממונה, אולם היא בחרה להתעלם מזימון זה. לטענת המדינה, חרף ידיעתה של המבקשת על ההליכים נגדה, היא פנתה לממונה לראשונה רק ביום 3.2.2016, כשישה חודשים לאחר מסירת הודעת הממונה על כוונתו להטיל עיצום כספי לידיה. לאחר מכן, המתינה המבקשת עוד כשלושה חודשים עד שפנתה לוועדת הערר בבקשה להארכת מועד להשיג על החלטת הממונה. זאת, אף שהמבקשת מאשרת כי החלטת הממונה מיום 14.2.2016 נמסרה לידיה ביום 24.2.2016. המדינה מוסיפה וטוענת, כי מנהלת המבקשת אישרה בתצהיר שהגישה לוועדת הערר שלמעשה התעלמה מהודעותיו והתראותיו של הממונה, עד אשר הוטל עיקול על כספיה.
אשר לטענה בעניין ' כשל בייצוג' טוענת המדינה, כי מדובר בטענה שיש לקבלה בנסיבות חריגות, אשר אינן מתקיימות בענייננו. עוד טוענת המדינה, כי אף בטרם הייתה המבקשת מיוצגת על ידי עו"ד אבו זלף, היא נהגה להתעלם מהודעות והתראות שנשלחו אליה מאת המשיב, וממילא לא ניתן לתלות את כל מחדליה של המבקשת בבא כוחה הקודם.
לבסוף טוענת המדינה, כי המבקשת לא נתנה הסבר כלשהו לכך שהגישה את הבקשה לביטול החלטת הרשם בחלוף למעלה משנה ממועד מתן ההחלטה.
באשר לסיכוייה של בקשת רשות הערעור טוענת המדינה, כי בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק להגברת האכיפה, ועדת הערר אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת הערר מעבר ל – 14 יום נוספים ו"מטעמים מיוחדים שירשמו". זאת ועוד, לטענת המדינה, החלטת הממונה בדבר הטלת עיצומים כספיים הינה סבירה ומבוססת בחומר החקירה שהובא לפניו.

דיון והכרעה
9. לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול החלטת הרשם להידחות מפאת האיחור הניכר בהגשתה ובהעדר טעמים מיוחדים להארכת המועד.

בקשת רשות הערעור שהוגשה במסגרת הליך זה נמחקה מחמת חוסר מעש בהחלטת הרשם. זאת, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 88 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, החל בבית הדין לעבודה מתוקף סעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וכן בתקנה 48א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. נראה, שהחלטת הרשם ניתנה אף מתוקף סמכותו שלא לקבל לרישום הליך שהוגש באיחור. זאת, בהעדר בקשה מטעם המבקשת להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור.
החלטה בעניין מחיקת הליך מחמת חוסר מעש היא החלטה במעמד צד אחד, שניתן להגיש בקשה לביטולה.
סמכותו של בית הדין להורות על ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד מעוגנת בתקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, המאפשרת הגשת בקשה לביטול ההחלטה בתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה למבקש. מקור סמכות נוסף מצוי בתקנה 105 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, המורה, כי ניתן להגיש בקשה להשבת ערעור שנמחק במעמד צד אחד בתוך 7 ימים מיום המצאת פסק הדין שהורה על מחיקת הערעור. את הבקשה לביטול החלטת המחיקה יש להגיש ל"אותו גורם שיפוטי שנתן את פסק הדין" .
לאור האמור, עמדו למבקשת לכל היותר 30 יום להגשת הבקשה לביטול החלטת הרשם. אלא, שהבקשה להשבת בקשת רשות הערעור או לביטול ההחלטה בעניין מחיקתה, הוגשה לבית דין זה באיחור בלתי סביר של למעלה משנה ממועד המצאת ההחלטה לידי המבקשת, כפי שיבואר להלן.
יוער, כי ככל שהחלטת הרשם ניתנה מתוקף סמכותו שלא לקבל לרישום הליך שהוגש באיחור, הרי שממילא היה על המבקשת להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת ערעור על החלטת הרשם בתוך שבעה ימים ולא באמצעות הגשת בקשה לביטול החלטת הרשם (תקנה 79 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991).

10. תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות סדרי הדין "מטעמים מיוחדים שיירשמו".
בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:
"... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

עוד קבעה ההלכה הפסוקה את הכלל לפיו, איחור של ימים בודדים או אף של יום אחד טעון תרוץ והצדקה. וכי "אכן יש ולעיתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרגשות חסרת הסבר".
הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק כדלקמן:
"סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומד לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך".

שיקול מרכזי בהכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, עניינו בעוצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד לסופיות ההליכים. בבואו להכריע האם להאריך את המועד להגשת ערעור, על בית הדין לשקול זה מול זה את משקלו של "הטעם המיוחד" ואת אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר, כאשר:

"ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופיו של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה".

אשר לתקלות במערכת היחסים בין עו"ד ללקוח קבעה הלכה פסוקה, "כי מערכת היחסים בין עורך הדין לשולחו אינה מעניינו של בית המשפט, ותקלות ביחסים אלה אינם בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד".

מן הכלל אל הפרט
11. במקרה שלפני, מדובר באיחור בלתי סביר בהגשת הבקשה לביטול החלטת הרשם. החלטת הרשם ניתנה ביום 11.12.2016 ונשלחה לבא כוחה הקודם של המבקשת, עו"ד אבו זלף, ביום בו ניתנה באמצעות " הודעה באתר", שמשמעותה שליחת הודעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלו עם קישור להחלטה באתר נט המשפט. מדובר בהמצאה כדין בהתאם לתקנה 497 ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלה בבית הדין לעבודה על פי תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991. יצויין, כי המבקשת לא טענה שההחלטה לא התקבלה לידיה במועד זה (11.12.2016). בהתאם, הבקשה לביטול החלטת הרשם הוגשה באיחור ניכר ביותר של למעלה משנה.
נוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול החלטת הרשם, נדרשת המבקשת להצביע על ' טעם מיוחד' בעל אופי מובהק להצדקת האיחור. המבקשת לא עמדה בנטל זה. בטיעוני המבקשת לא נמצא הסבר של ממש לאיחור הניכר בהגשת הבקשה, ודאי לא הסבר העולה כדי ' טעם מיוחד'. הטענה היחידה שהעלתה המבקשת נוגעת לכשלים בייצוג על ידי בא כוחה הקודם, כאשר טענה זו מתייחסת בעיקרו של דבר לאיחור בהגשת הערר על החלטת הממונה ולאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור לבית דין זה, אולם היא אינה מתייחסת במפורש לאיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול החלטת הרשם. כל שנאמר בבקשה בהתייחס לתקופת האיחור הארוכה בהגשת הבקשה לביטול החלטת הרשם הוא, שהמבקשת החליטה להחליף את ייצוגהּ במהלך חודש נובמבר 2017 ושבאת כוחה החדשה נדרשה " למלאכה מאומצת במיוחד לאיתור מסמכי ההליכים השונים בהם נקט עו"ד אבו זלף" ולבירור העובדות. זאת, תוך שהמבקשת נמנעה מלפרט את הנסיבות שהביאו להחלפת הייצוג רק בחודש נובמבר 2017 ( בחלוף קרוב לשנה ממועד החלטת הרשם) ואף לא נתנה הסבר לכך שהבקשה לביטול החלטת הרשם הוגשה לבית הדין רק בחודש ינואר 2018.
לעניין זה נאמר בספרו של זוסמן:
"המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד".

לאמור יש להוסיף, כי טענתה של המבקשת בעניין ' תקלות' בייצוג אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, שכן מדובר בטעמים הנעוצים בבעל הדין או בבא כוחו ולא בנסיבות שהיו מחוץ לשליטתם.
נדמה, שדי היה בכך על מנת להורות על דחיית הבקשה להארכת המועד.

12. יצויין, כי האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול החלטת הרשם מצטרף לשורת מחדלים של המבקשת, ובהם: פנייתה לראשונה לממונה בחלוף תקופה בת כחצי שנה ממועד המצאת הודעות כוונת החיוב לידיה; פנייתה לוועדת הערר רק ביום 29.5.2016, בחלוף למעלה משלושה חודשים ממועד קבלת החלטת הממונה מיום 14.2.2018, ובחלוף כעשרה חודשים מיום המצאת הודעות כוונת החיוב לידיה; איחור בהגשת בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי; העדר התייחסות להחלטות הרשם בבקשת רשות הערעור, שהביא למחיקתה; ולבסוף, איחור של למעלה משנה בהגשת הבקשה דנן לביטול החלטת הרשם.

13. סיכוייהן של הבקשה לביטול החלטת הרשם ושל בקשת רשות הערעור מהווה שיקול מרכזי בהחלטה בעניין הארכת המועד. בהתאם להלכה הפסוקה, בבוא בית הדין להכריע בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, עליו לבחון, ככל שלא נפל פגם בהחלטה, את הסיבות למחדליה של המבקשת ואת סיכויי ההליך. במקרה שלפני, לא נטען וממילא לא הוכח, כי נפל פגם בהחלטה על מחיקת ההליך מחמת חוסר מעש לאחר שהמבקשת לא פעלה על פי החלטות הרשם. המבקשת אף לא הניחה לפני בית הדין הסבר מניח את הדעת למחדליה בטיפול בבקשת רשות הערעור.
אשר לסיכוייו של ההליך - בהתאם לסעיף 18 לחוק להגברת האכיפה יש להגיש ערר על החלטת הממונה בדבר הטלת עיצומים כספיים בתוך 14 יום מיום קבלת החלטה הממונה, כאשר ועדת הערר רשאית להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 יום " מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה שלפני, הפנייה הראשונה לוועדת הערר נעשתה רק ביום 29.5.2016, כעשרה חודשים לאחר שהמשיב טוען כי הומצאו למבקשת ההודעות על כוונת החיוב ובחלוף למעלה משלושה חודשים מהמועד בו המבקשת מאשרת שקיבלה את החלטת הממונה מיום 14.2.2016. כך, שלא מתעורר ספק באשר לאיחור הניכר בפנייה לוועדת הערר.
שאלת סמכותו של בית הדין להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק נדונה והוכרעה לאחרונה בהלכת דולאני. באותה פרשה נפסק, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק, גם אם לצד המועד הקבוע בחיקוק להגשת הערעור לא נקבעה הוראה הנוגעת להארכת המועד, ובתנאי שלא משתמעת מאותו החיקוק, או מחיקוק אחר, שלילת הסמכות להאריך את המועד או הגבלתה.
עוד נקבע בהלכת דולאני, כי " מקום בו תקנה 125 אינה חלה, אזי במקרים חריגים ונדירים, על פי אמות המידה הקבועות בפסיקה וכל עוד הדבר לא נשלל במפורש, עשוי בית הדין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה ולהאריך מכוחה את המועד להגשת הליך. הדעת נותנת כי סמכות זו תהא רלוונטית בעיקרו של דבר באותם מקרים שבהם מתבקשת הארכת המועד להגשת הליך לגוף שאינו בית הדין לעבודה ושהוא גוף מעין שיפוטי אחר. שכן, על פני הדברים בעת הגשת הליך לבית הדין לעבודה הסמכות הרלוונטית תהא תקנה 125."

בכל הנוגע לקיומו או העדרו של הסדר שלילי נקבע בהלכת דולאני:
"בנוגע לקביעת קיומו או העדרו של הסדר שלילי ובהתבסס על עניין וכט, נקבע כי " הסדרתו של נושא המועדים בחוק הרלבנטי אינה מצביעה בהכרח על כוונת המחוקק למצות את נושא הארכת המועדים, ועל כן אין הדבר מלמד על קיומו של הסדר שלילי בשאלת ההארכה. זאת, בניגוד למצב בו התייחס המחוקק לנושא ההארכה, אך הפקיד את סמכות ההארכה בידי רשות מרשויות המדינה, באופן המלמד על הסדר שלילי, לפיו בית המשפט אינו מוסמך להאריך מועדים אלה ( ההדגשה הוספה – א.ק.)"

במקרה שלפני, בקשת רשות הערעור מתייחסת לדחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערר לוועדת הערר לעניין עיצומים כספיים, שהיא גוף מעין שיפוטי, ועל פני הדברים תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה אינה רלוונטית לגביה. במצב דברים זה ובהתאם להלכה דולאני, מוסמך בית הדין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה במקרים חריגים ונדירים ולהאריך את המועד שנקבע בחיקוק. זאת, כל עוד הסמכות לא נשללה במפורש בדבר החקיקה. אלא, שהחוק להגברת האכיפה אינו שותק באשר לאפשרות הארכת המועדים להגשת ערר לוועדת הערר וקובע בלשון מפורשת כי " ועדת הערר רשאית, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים" (ס' 18 סיפא לחוק להגברת האכיפה). בנסיבות אלה, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכת דולאני לא ניתן לקבוע כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור טובים.

14. אוסיף, כי טענותיה של המבקשת בעניין מדיניות האכיפה המקלה שפורסמה על ידי משרד הכלכלה ביום 7.4.2016, אף בהן אין כדי להצביע על סיכוייה של בקשת רשות הערעור. שכן, סעיף 6 למסמך המדיניות קובע במפורש, כי:
"מדיניות האכיפה על פי מסמך זה תחול על כל תיק שטרם ניתנה בו החלטה חלוטה של ממונה העיצומים. להחלטה חלוטה תיחשב החלטה שחלף המועד להגיש עליה ערר או ערעור בהתאם לסעיפים 18 ו-21 לחוק הגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב, או החלטה שניתן לגביה פס"ד של הערכאה המוסמכת"

15. טרם חתימה אוסיף, שלא נעלמה מעיני טענתה של המבקשת, כי במסגרת ההליכים הרבים שהתקיימו בעניין הטלת העיצומים הכספיים עליה, לא התקיים ולוּ דיון אחד לגופו של עניין. אלא, שמחדליה הדיוניים של המבקשת הם כאלה שאינם מאפשרים את קבלת בקשתה, ומכל מקום שוכנענו, שלא נגרם למבקשת עיוות דין בשל דחיית הבקשה.

16. סוף דבר – הבקשה לביטול החלטת הרשם נדחית נוכח האיחור הניכר בהגשתה ובהעדר טעמים המצדיקים מתן הארכת מועד.
בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ט (07 ינואר 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .