הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 24017-03-18

24 מרץ 2018

גליה כהן
המבקשת

-
אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ

המשיבה

בשם המבקשת - עו"ד כפיר זאב ועו"ד יונתן ליטבק

החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ( השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור גב' הילה ידיד ברזילי ומר משה הרץ; סע"ש 45564-12-17) מיום 9.3.18, שבמסגרתה נדחו בקשות המבקשת למתן צו זמני שיורה למשיבה להימנע מכל שינוי במצבה וכן צו המורה למשיבה לאפשר למבקשת לעבוד באמצעות שיבוצה בתפקיד תקני ובעל תוכן.

להלן העובדות לכאורה, כפי שהן עולות מהחלטת בית הדין האזורי ומכתבי הטענות בתיק:
המבקשת מועסקת על ידי המשיבה, חברת אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ ( להלן גם - החברה) מזה 21 שנים. על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי המיוחד הבסיסי לשנים 1998-1999 כפי ששונה והוארך מעת לעת ( להלן - ההסכם הקיבוצי). ביום 6.6.06 זכתה המבקשת במכרז לתפקיד ראש מדור אירועים ויחסי ציבור. בהמשך ניגשה למספר מכרזים שבהם לא זכתה.
בחודש אפריל 2012 הגישה המבקשת תביעה כנגד החברה שבמסגרתה טענה לפגיעה בקידום והתנכלות משיקולים זרים, וביקשה שבית הדין יורה על קידומה לדרגת סגן ראש אגף. ההליך התנהל לפני מותב בראשות השופט ספיבק ( ס"ע 3983-04-12). ביום 17.5.15 ניתן פסק דין שבו נדחתה התביעה במלואה תוך חיוב המבקשת בהוצאות בסך 5,000 ₪ ( להלן גם - פסק הדין הקודם). המבקשת ערערה על פסק הדין ( ע"ע 40618-06-15) , ו ביום 30.3.17 קיבלו הצדדים את הצעת בית הדין שלפיה הערעור יימחק והחברה תשיב למבקשת את ההוצאות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי.
בתקופה שלאחר מתן פסק הדין הוצעו למבקשת תפקידים שונים, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה בנסיבות השנויות במחלוקת.
בין החודשים ינואר 2016 ויוני 2016 נעדרה המבקשת מהעבודה תוך הצגת אישורים רפואיים. ביוני 2016, לאחר שחזרה, הוסכם על שיבוצה במחלקת מטענים בחברה. ואולם, בדצמבר 2016 הוחלט להחזירה למחלקת כוח אדם לצורך שיבוצה מחדש. נסיבות ההחזרה שנויות במחלוקת אף הן.
בינואר 2017 החלו הצדדים לדון באפשרות פרישה מוקדמת מרצון, אך לא הגיעו להסכמה בעניין תנאי הפרישה.
ביום 21.12.17 הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה לסעד זמני שבה עתרה, בין היתר, שככל שלא תושג הסכמה בדבר התפקיד שאליו תשובץ, יורה בית הדין לחברה להעניק לה את תנאי הפרישה המיטיבים "כפי שהתחייבה אליהם בבוקר הדיון בערעור על פסק הדין הקודם", וכן שלא ייעשה כל שינוי לרעה בתנאי עבודתה ובשכרה עד למתן פסק הדין ( להלן - הבקשה הראשונה).
ביום 3.1.18 התקיים דיון בבקשה, ובמהלכו ציין בא כוח המבקשת כי מאז חודש ינואר 2016 המבקשת לא עובדת בפועל וכן שמיום חזרתה לאחר תקופות המחלה מתייצבת המבקשת ב"דיספאץ'" ( משגרה), נמצאת שם כל היום, ומחכה שמישהו יתייחס אליה. לדבריו, " היא מקבלת שכר, מגיעה למקום ואין לה מטלות" (עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי). בתום הדיון ניתנה החלטה שבה נאמר כי המבקשת תתייצב למחרת היום במחלקת משאבי אנוש של החברה לצורך קבלת שיבוץ לתפקיד חדש.
ביום 7.1.18 הגישה המבקשת לבית הדין האזורי " בקשה בהולה לסעד ארעי במעמד צד אחד ולסעד זמני". לדבריה למחרת הדיון (4.1.18) התייצבה במחלקת משאבי אנוש ואז קיבלה " זימון לשימוע לפני השעיה" ליום 7.1.18 בשעה 10:00. על כן עתרה להקפאת המצב נכון לערב הגשת הבקשה הראשונה ( להלן - הבקשה השנייה).
ביום 15.1.18 הגישה המבקשת בקשה נוספת, הפעם למתן צו המונע כל שינוי במצב הקיים והמורה לרשות להגנת הפרטיות שבמשרד המשפטים להתייצב כצד להליך ( להלן - הבקשה השלישית). בבקשה זו נאמר כי החברה צירפה ראיות בניגוד, לכאורה, לאיסור לעשות שימוש בנתונים מתוך מצלמות בקרת הכניסה והאבטחה המותקנות בנתב"ג, ועל כן התבקשה פסילתן. בהחלטה מאותו היום הורתה ראשת ההרכב להעביר עותק מכתבי הטענות ליועץ המשפטי לממשלה. ביום 17.1.18 ביקשה המדינה שהות של 30 ימים להגשת הודעתה וציינה כי ככל שיוחלט על הגשת עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה , תידרש שהות נוספת של 60 ימים.
ביום 18.1.18 התקיים דיון נוסף וביום 1.2.18 נשמעו חקירות הצדדים.
ביום 21.1.18 התקיימה ועדת המשמעת.
ביום 18.2.18 הוגשה " הודעה מטעם המשיבה ובקשה למתן הוראות" שבה נאמר כי ביום 14.2.18 התקיים " דיון מסכם של ועדת משמעת" שאליו זומנה המבקשת. בסיכום הדיון, שצורף להודעת החברה, נכתב כי הסיבה להבאת עניינה של המבקשת לפני הוועדה היא הגשת דיווחי נוכחות כוזבים באופן שיטתי. משכך קמה עילה לפיטוריה. עם זאת, בשל היות המבקשת אם חד הורית ולאור בקשת יו"ר נציגות העובדים ניתנה למבקשת אופציה לפרישה תוך מתן פיצויים בהיקף של 150% , לפנים משורת הדין. אם לא תתקבל ההצעה תממש החברה את זכותה לפטר את המבקשת ביום 10.3.18.
ביום 25.2.18 הגישה המבקשת בקשה לסעד ארעי להקפאת החלטת ועדת המשמעת ( להלן - הבקשה הרביעית). בהחלטת ראשת ההרכב מאותו היום נדחתה הבקשה תוך שנאמר כי תינתן החלטה במועד קרוב. החלטה זו אכן ניתנה ביום 9.3.18.

בית הדין האזורי, לאחר ששמע את המבקשת ואת עדי החברה ( עוזרת מנהל חטיבת המטענים, ראש אגף משאבי אנוש לשעבר וכן מנהלת הביטחון בחברה), דחה את הבקשות לצווים זמניים. בית הדין ציין כי " מטרת צו מניעה זמני היא לשמר את המצב הקיים, אך אין " לשמר מצב" בו עובד מתייצב למקום מבלי שנדרש ואין הוא יכול לבצע כל עבודה". עוד הוסיף בית הדין כי לא הובאה כל ראיה לכאורה שלפיה המבקשת הוצאה לחופשה כפויה ללא תשלום, וסביר יותר שלא קיבלה שכר לאחר שהסתיימו ימי המחלה שעמדו לזכותה, והיא המשיכה להציג אישורי מחלה; בנוגע לדרישה לפסילת הראיות סבר בית הדין כי כאשר מדובר במצלמות גלויות שנמצאות במקום ציבורי, הציפייה לפרטיות נמוכה יותר. זאת ועוד, המבקשת צולמה כשהיא נכנסת או יוצאת מהבניין או בעודה מחתימה כרטיס נוכחות, ופעולות אלה אינן מחייבות הגנה מיוחדת על אוטונומיית הפרט. כמו כן גילוי מעשה שלא כדין - כגון דיווח שקרי של שעות עבודה - מהווה אינטרס לגיטימי המצדיק מידה מסוימת של פגיעה בפרטיות; לגבי הרכב ועדת המשמעת והחלטתה צוין כי לכאורה מדובר בהחלטה סבירה שהתקבלה פה אחד על ידי חבריה, הממלאים על פני הדברים את דרישות ההסכם הקיבוצי, ולא הובאה ראיה לכאורה לגבי התערבות פסולה בה.
אשר למאזן הנוחות ציין בית הדין כי קבלת הבקשה משמעה לכפות על החברה להשאיר את המבקשת בעבודה שהיא לא מבצעת בפועל, וזאת מבלי להידרש בשלב זה לטענות החברה בעניין היעדרויות המבקשת ואמינות האישורים שהציגה. מנגד, אם לא יתקבלו הסעדים הזמניים, תהיה המבקשת זכאית לפיצוי כספי מלא עבור כל התקופה שבה לא קיבלה שכר בפועל, עד לחזרתה לעבודה. בית הדין הבהיר כי הוא ער לכך "שהזכות לעבוד היא הרבה מעבר לזכות לקבל שכר, אך יש להביא בחשבון כי כבר בעת שהוגשה הבקשה הראשונה לבית הדין המבקשת לא ביצעה עבודה בפועל במשך תקופה של קרוב לשנה." על יסוד האמור נדחו הבקשות, והמבקשת חויבה בהוצאות בסך 10,000 ₪. במקביל לכך נקבע התיק העיקרי לדיון מוקדם במועד קרוב (14.5.18).

בבקשה שלפניי, המחזיקה 44 עמודים (בשעה שהחלטת בית הדין האזורי מונה 18 עמודים) ותיק מוצגים עב כרס, חזרה המבקשת על טענותיה ופירטה את השגיאות שנפלו, לדעתה, בהחלטת בית הדין ובהן : "המצב הקיים" הוא שהמבקשת נמצאת בעבודה בתפקיד שהורתה לה החברה, על כן אין מניעה לתת את הצו המבוקש; החברה היא שהפסיקה את שיבוץ המבקשת בחטיבת המטענים ולא שיבצה אותה בתפקיד אחר, בניגוד לאמור בהחלטה; מחודש ינואר 2017 עד אוגוסט 2017 הצדדים ניהלו משא ומתן לבחינת אפשרות פרישה מרצון של המבקשת ומכאן שבניגוד לאמור בהחלטה המבקשת לא הייתה " שנה" מחוץ לעבודה אלא החברה לא הסכימה לשבץ אותה ולחצה עליה לקבל תנאי פרישה מופחתים; החברה פתחה כנגד המבקשת בהליכי פיטורים באמצעות זימון לוועדת משמעת לאחר שהמבקשת פתחה בהליכים משפטיים, ובתגובה להם; הרכב ועדת המשמעת מנוגד להוראות ההסכם הקיבוצי; הראיות שעל בסיסן זומנה ועדת המשמעת הושגו תוך פגיעה בפרטיות ולכן פסולות. בנסיבות אלה לא ניתן היה להותיר על כנה את החלטת ועדת המשמעת. לסיום עתרה המבקשת לביטול חיובה בהוצאות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחנתי את טענות המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
ההחלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטתה לתת סעד זמני או להימנע מכך, אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן בהן שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה ( דב"ע ( ארצי) נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)), ולא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נמנה עליהם.

כפי שעולה מהפירוט לעיל, בית הדין האזורי שוכנע לכאורה - לאחר שמיעת ראיות כמקובל במסגרת הליך זמני ובתום שלושה דיונים - שאין הצדקה להורות על ביטול החלטת ועדת המשמעת בשלב זה. בית הדין עמד על כך שמתן צווים זמניים כמבוקש משמעם לכפות על החברה לקבל את המבקשת לעבודה בתפקיד לא ידוע. החלטת בית הדין מגלה כי היה מודע למשמעות החלטתו ולכך שהמבקשת מועסקת בחברה מזה שנים רבות, אך לא שוכנע כי מתקיימים התנאים למתן צו זמני. החלטתו ניתנה באופן מנומק, לאחר שמיעת מספר עדים, ובהתבסס גם על התרשמותו הלכאורית של בית הדין מהעדויות שנשמעו בפניו. מבלי להביע עמדה בסוגיות העקרוניות, לא שוכנעתי כי ההחלטה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בשלב זה.

לאמור אוסיף כי בית הדין האזורי מודע לצורך לקדם את שמיעת התיק העיקרי, ו בהתאם קבע דיון מוקדם תוך פרק זמן קצר. במסגרת התיק העיקרי ישוב ויבחן בית הדין האזורי את טענותיה השונות של המבקשת, לרבות טענותיה העקרוניות וביניהן הטענה בדבר פגיעה בפרטיות ה. אלו נדונו בשלב זה באופן לכאורי בלבד, ויידונו ביתר פירוט והרחבה במסגרת פסק הדין העיקרי (לאחר קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה ככל שימצא לנכון להתייצב להליך). ברי כי אי מתן הסעדים בשלב זה של הדיון אינו מונע מבית הדין האזורי להגיע למסקנה אחרת לאחר שתיפרש בפניו התשתית הראייתית והמשפטית המלאה, ולתת כל סעד שימצא לנכון.
להסרת ספק אבהיר כי אף לא מצאתי הצדקה להתערבות בהוצאות שנפסקו לחובתה של המבקשת בשלב זה.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, חח' ניסן תשע"ח (24 מרץ 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .