הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 22689-11-21

ניתן ביום 21 דצמבר 2021

כלל חברה לביטוח בע"מ
המבקשת
-

צבי ברון
המשיב

בפני סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערער - עו''ד משה א. הרציג
בשם המשיב - עו''ד חיים דרש

פסק דין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי חיפה ( השופטת דניה דרורי; ק"ג 56491-06-20), לפיה נדחתה בקשת המבקשת לגילוי מסמכים ספציפיים אודות עסקים בבעלות המשיב ודיווחיהם לרשויות המס השונות.

רקע

תמצית העובדות

המשיב, הבעלים של כל הון המניות של מתכות הקריה א.ב. בע"מ ( להלן – החברה) והדירקטור היחיד בה, מבוטח החל מיום 1.1.2014 בפוליסת ביטוח " פרופיל הדור החדש – מנהלים ועובדים שכירים – 2013" ( להלן – הפוליסה) שהוצאה על ידי המבקשת. לפוליסה, המסווגת כקופת גמל ומוכרת כ"ביטוח מנהלים", הועברו תשלומי החברה המעסיקה והמשיב לרכיבי התגמולים והפיצויים. כמו כן כללה הפוליסה נספח לביטוח אובדן כושר עבודה מלא וחלקי. בשנת 2016 לקה המשיב במחלת המיאלומה הנפוצה והוכר על ידי המבקשת כמי שאיבד באופן מלא את כושר עבודתו. המבקשת שילמה לפיכך למשיב פיצוי חודשי לפי הוראות הפוליסה בשיעור של 75% מהשכר המבוטח בפוליסה.

ביום 22.1.2020 שלחה המבקשת למשיב " הודעת שינוי" לפיה להערכת מומחים רפואיים מטעמה הוא כשיר להמשיך בעיסוקו כמנכ"ל וכמנהל עבודה במשרה חלקית של 50%, כך שהחל מיום 1.2.2020 הופחת שיעור הפיצוי המשולם למשיב במחצית ( להלן – הודעת השינוי). במענה לדרישת בא כוח המשיב לביטול הודעת השינוי, הוסיפה המבקשת וציינה במכתב נוסף כי " בהתאם לממצאי חקירה סמויה שברשותנו ( חסוי), נמצא כי הינך יכול לעבוד ואף עובד בפועל בעיסוקך כמנכ"ל ובעלים של חברת ' מתכות הקריה' בהיקף משרה בשיעור של 50% לפחות".

בעקבות הפחתת הפיצוי הכספי הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בקריות, אשר הועברה בהחלטת השופט בן ציון ברגר מיום 17.3.2021 לבית הדין האזורי בחיפה. בתביעה התבקש פסק דין הצהרתי לפיו הודעת השינוי " בטלה ומבוטלת", כך שיש לשלם למשיב הן בגין העבר והן בגין העתיד פיצוי חודשי מלא כפי ששולם עובר למתן הודעת השינוי. בכתב ההגנה העלתה המבקשת טענות מקדמיות וטענות פרוצדוראליות שונות שאינן נדרשות להליך הדיוני שבפנינו. לגוף העניין נטען כי אובדן כושר עבודה הוא עניין רפואי המשתנה מעת לעת, וכי בהתאם להוראות הפוליסה המשיב מצוי בשלב זה במצב של אובדן כושר עבודה חלקי ולא במצב של אובדן כושר עבודה מלא.

במסגרת ההליכים המקדמיים פנתה המבקשת למשיב בבקשה לגילוי ולעיון במסמכים ספציפיים שעניינם דיווחי המעסיק ודיווחים של חברות שהוא " בעל מניות ו/או בעל תפקיד ( דירקטור, מנהל, מנכ"ל) בהן" (להלן – החברות הקשורות) לרשויות השונות החל משנת 2016. בין היתר נתבקש גילוי של טפסי 126 ושל מאזן מבוקר של " כל עסקיו" של המשיב, דו"חות אישיים ודו"חות החברות הקשורות למס הכנסה ולמע"מ וכן דו"חות ניכויים למס הכנסה של החברות הקשורות ( להלן – המסמכים המבוקשים).

המשיב המציא את דו"חותיו האישיים לחלק מהתקופה המבוקשת והוסיף וציין בתצהיר גילוי המסמכים כך:

"אין בדעתי להגיש טופסי 126 לעסקי ו/או מאזן מבוקר של עסקי וגם לא דוחות של החברות ( שהרי אני אישית לא מגיש דוחות כאלה על הכנסותי) וגם לא של מע"מ וגם לא של דוחות ניכויים. ואבהיר – התביעה שלי כנגד כלל הינה תביעה אישית שלי. הכנסות עסקי אינן ממין העניין ואינן רלבנטיות".

המבקשת הגישה לבית הדין האזורי בקשה להמצאת המסמכים המבוקשים שהוכתרה כבקשה לגילוי ספציפי של מסמכים ( להלן – בקשת הגילוי). לאחר קבלת עמדת המשיב דחה בית הדין האזורי בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור שבפנינו את בקשת הגילוי, תוך שהוא קובע בין היתר כך:

"לפי הפוליסה נושא התביעה ייחשב התובע כמי שאיבד באופן מוחלט את כושר העבודה בהתקיים תנאים מסוימים, ובהם התנאי לפיו המבוטח ' אינו עובד או עוסק בפועל בעבודה כלשהי ואינו מקבל במישרין או בעקיפין שכר או תגמול או הכנסה בגין עבודתו ...'.
... מכאן, שלפי תנאי הפוליסה ויעודה השאלה הרלוונטית נוגעת להכנסות מעבודה בלבד. להכנסותיו של התובע, ככל שיש לו הכנסות כאלה, שלא מעבודה, אין רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת. אין הצדקה לחשוף מידע נרחב עסקי או כספי ובוודאי לא מידע הנוגע להכנסות של עובדים אחרים בעסקים השייכים לתובע, על מנת לבחון את האפשרות התיאורטית שגורמים עלומים זוכים להכנסות מתוך ניסיון להונות את הנתבעת ולהסתיר את הכנסותיו של התובע" (להלן – ההחלטה).

בקשת רשות הערעור ותמצית טענות הצדדים

בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי נקודת המוצא של גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע שבמחלוקת, נכונה על אחת כמה וכמה עת קיים מקום לקבל מידע באשר למקורות ההכנסה וגובה ההכנסה של מי שטוען כי הוא זכאי לחלף הכנסה. המבקשת מוסיפה ומפנה להוראות הפוליסה לפיהן אובדן כושר עבודה מלא מותנה בכך שהמבוטח אינו עובד ואינו מקבל אף בעקיפין שכר או תגמול או הכנסה בגין עבודתו, ואילו המבחן לאובדן חלקי של כושר עבודה הוא כי " קטנה הכנסתו של המבוטח בשיעור של 25% לפחות" מהכנסתו הממוצעת עובר לאובדן כושר העבודה. המבקשת מדגישה כי המשיב הוא בעלים יחיד של החברה וכי קיימת זהות בינו לבין החברה. המבקשת מפנה בהקשר זה לפסיקת מותבים שונים של בתי משפט השלום מהם מסיקה המבקשת כי קיימת הלימה בין טענות מבוטח על אובדן כושר עבודתו לבין נתוני חברה בבעלותו.

בתשובתו המפורטת חוזר המשיב בהסכמה על קביעת בית הדין האזורי לפיה " השאלה הרלוונטית נוגעת להכנסות מעבודה בלבד". המשיב מציין כי " שוב ושוב מסתתרת המבקשת מאחורי דו"ח חקירה עלום ומבססת עליו טענות ונימוקים, מבלי לאפשר למשיב ו/או לביה"ד להתרשם מדברי כזב אלה. המשיב אינו עובד. המשיב אינו מנהל. המשיב מגיע מעת לעת לביקור חברתי עם עובדי החברה בשעות הבוקר המאוחרות ( בשעה 10.00 או 11.00), לשעה קלה, לאחר שהצליח ' לאסוף' את עצמו ולאחר שעישן קנאביס רפואי" [ההדגשות במקור – ר.פ]. משהכנסתו מעבודה קטנה לטענתו בשיעור של 100% זכאי המשיב לקבלת הפיצוי המלא. לגישת המשיב, "הדבר היחידי החשוב הינו הפסקת השתכרותו מיגיעה אישית ולא הכנסותיו מהון, ובהם מניות ודיבידנדים". משכך, אין ולא כלום בעובדה שהמשיב הוא בעלים של החברה, בניגוד לפרשנותה האבסורדית של המבקשת שתוביל לכך שלעולם לא ישולמו תגמולי אי כושר עבודה לעובד כלשהו שהוא בעלים של הון מניב. עוד טוען המשיב כי אין ליתן משקל לפסקי הדין עליהם מסתמכת המבקשת שכן לבתי משפט השלום כלל לא מסורה סמכות לדון בתביעות בגין אובדן כושר עבודה.

בתגובת המבקשת לתשובת המשיב מציינת המבקשת כי חל שינוי משמעותי וניכר לטובה במצבו הרפואי של המשיב, המודה כי הוא מגיע מעת לעת לחברה, לעומת מצבו עת הוכר כמי שאיבד באופן מלא את כושר העבודה. המבקשת מציינת כי בעת הצגת הראיות יובהר כי אין מדובר בביקורים חברתיים לשעה קלה. לטענתה, העובדה שייתכן מצב שבו המשיב מקבל תגמול באופן שונה מהאופן שבו בחר לשלמו לעצמו בעבר, בנסיבות בהן כבעלים יחיד של החברה הוא המחליט על אופן קבלתו, היא " מאד רלוונטית" ואין מקום לאפשר לו להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בשולי הדברים נעיר כי הצדדים הוסיפו וטענו טענות רבות לגוף המחלוקת ביניהם. טענות אלה תתבררנה בהליך העיקרי ולא מצאנו מקום לפרטן וממילא אף לא לקבוע מסמרות בהליך הדיוני שבפנינו.

דיון והכרעה

תמצית ההכרעה

לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל חומר התיק החלטנו, בהסכמת המבקשת וללא התנגדות המשיב, לעשות שימוש בסמכות המוקנית לנו בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991, ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. דין הערעור להתקבל בחלקו.

אמנם, הכלל הוא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית האמונה על ניהול הדיון " כגון בעניין גילוי מסמכים" והיא אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה ( יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה פרק 21 עמ' 22 (מהדורה חמישית, 2016); ראו גם: חמי בן נון – טל חבקין הערעור האזרחי 203 ( מהדורה שלישית, התשע"ג-2012)), אלא בצמצום ובמקרים חריגים בלבד ( בר"ע ( ארצי) 13592-10-11 ידיעות אחרונות בע"מ – לוי (10.11.2011)). עם זאת, מצאנו מקום להתערב בהחלטה הדיונית בנסיבות העניין, משסברנו כי הימנעות משינוי ההחלטה ומהבהרת מעמדו הייחודי של מבוטח שהוא בעלים יחיד בחברה עלולה לגרום להתנהלות הדיון בצורה שגויה ( ראו: סעיף 26 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969).

המסגרת הנורמטיבית

הוראות הפוליסה

בעקבות מחלתו הוכר המשיב כ"בלתי כשיר מוחלט לעבודה" כמשמעות המונח בפוליסה ושולמו לו תגמולי ביטוח (" פיצוי חודשי" כהגדרה בפוליסה) בשיעור המרבי של 75% מההכנסה המבוטחת על ידו. כשלוש שנים לאחר מכן נשלחה למשיב הודעת השינוי בעקבות סברת המבקשת כי שוב אין הוא עונה להגדרה של " בלתי כשיר מוחלט לעבודה" וכי מצבו הוא של " בלתי כשיר חלקית לעבודה" כך שהוא זכאי לתגמולי ביטוח חלקיים בלבד.

בהתאם להוראות הפוליסה על מנת שמבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה, באופן שיש לראות בו מי שנמצא במצב של כושר עבודה מלא, קיימים שני תנאים מצטברים:

התנאי הראשון – " עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות הכושר לעסוק באופן זמני או קבוע במקצוע ובעיסוק בהם עסק ערב קרות מקרה הביטוח ...".

התנאי השני – " אינו עובד או עוסק בפועל בעבודה כלשהי ואינו מקבל במישרין או בעקיפין שכר או תגמול או הכנסה בגין עבודתו ...".

להשלמת היריעה נציין, כי הגדרת אובדן כושר עבודה חלקי היא הגדרה דומה, אך בגדרה אי כושר העבודה הוא בשיעור שבין 25% לבין 75% ועל ההכנסה לקטון בשיעור של לפחות 25%.

התנאי הראשון מתמקד בכושר העבודה של המבוטח. דהיינו, עצם יכולתו ( כשירותו) לעסוק במקצוע או בעיסוק בהם עסק ערב קרות מקרה הביטוח. כושר העבודה נבחן במקרה הרגיל על ידי רופא תעסוקתי או מומחה רפואי בתחום הרלוונטי למצב הרפואי של המבוטח. התנאי ( המצטבר) השני, שהוא תנאי שלילי, בוחן את המצב לאשורו והוא כולל שני חלקים. האחד, עיסוק בפועל ב"עבודה כלשהי". האחר, קבלת תמורה (" שכר, או תגמול או הכנסה"); "במישרין או בעקיפין"; "בגין עבודתו". ענייננו כפי שיובהר להלן בתנאי השני.

בית הדין האזורי קבע, נכונה, כי " לפי תנאי הפוליסה ויעודה השאלה הרלוונטית נוגעת להכנסות מעבודה בלבד. להכנסותיו של התובע, ככל שיש לו הכנסות כאלה, שלא מעבודה, אין רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת". אין מחלוקת כי כאשר לא משולמת למבוטח תמורה בגין עבודה, לא מתקיים התנאי השני ( השולל זכאות). המבקשת אף אינה חולקת על הקביעה כי תמורה הנובעת מהון מניב ( כגון: דיבידנד) אינה שוללת את קיומו של התנאי השני, שהרי המשיב ביטח את כושר השתכרותו מעבודה ולא את הסיכון של כישלון עסקי של החברה ( שכלל לא ניתן לבטחו בהסדרי ביטוח חיים וקופות גמל למיניהן).

בעלי שליטה בחברה

הקביעה לפיה " השאלה הרלוונטית נוגעת להכנסות מעבודה בלבד" אינה שנויה כמפורט לעיל במחלוקת. משמעות טענת המבקשת בבקשת רשות הערעור היא כי אף אם לא הוגדר מעמד המשיב כ"שכיר" ולא משולם לו שכר עבודה כנגד תלוש שכר, משולמת לו בדרך אחרת תמורה בגין עבודתו הנטענת ( המוכחשת על ידו מכל וכל) בחברה. מעמדו של המשיב – בעלים ודירקטור יחיד – בחברה, כך לפי הטענה, מאפשר לו לסווג את התמורה בגין עבודתו כרצונו ולפי צרכיו. כך, למשל, הימנעות ממשיכת שכר עבודה בגין עבודה של בעלים בחברה פרטית, תגדיל מטבע הדברים את הדיבידנד הנמשך בפועל ( או יימשך בעתיד) על ידי הבעלים, אשר יקבל " בעקיפין" כלשון הפוליסה תגמול בעד עבודתו. באופן דומה, ניתן לשלם את התמורה שלא במישרין לבעלים אלא למי מטעמו.

ואכן, מעמדם המיוחד של " בעלי שליטה" בחברה ויכולתם לנתב את הכנסותיהם בין המקור הפירותי ( הכנסת עבודה אצל שכיר; הכנסה ממשלח יד אצל עצמאי) לבין המקור ההוני ( כגון: דיבידנד) בהתאם לצרכיהם הוכרו בחקיקה ובפסיקה גם יחד. כך בהיבטים הפנסיוני והביטוחי, סעיפים 32(9) ו – 32(10) לפקודת מס הכנסה [ נוסח חדש] (להלן – הפקודה) מגבילים בין היתר את שיעורי ההפקדות לקופות גמל ולקרנות השתלמות של מי שמסווג כ"חבר בעל שליטה", את הסכומים הפטורים ממס המשולמים להם בעת קבלת פיצויי פיטורים ואת הסכומים המותרים להוצאה לצורך ביטוחם, מתוך הבנה כי בידי מי ששולט על חברה מצויים הכלים המאפשרים לו לקבוע את השתכרותו כעובד שכיר ללא קשר לשוויה הכלכלי של עבודתו.

סוגיה דומה מתעוררת בעת פסיקת פיצוי על נזקי גוף של ניזוק שכיר הפועל באמצעות חברה שבבעלותו או שבשליטתו. במקרה מעין זה נערך הליך דו שלבי שתכליתו להבחין בין המשכורת לאשורה של הבעלים ממנה יגזרו הפסדי ההשתכרות שייפסקו לזכות הבעלים לבין משיכות כספים נוספות:

"בשלב הראשון, על בית המשפט לבחון אפוא את מידת הזהות והתלות בין הניזוק לבין החברה שבשליטתו, ומשמצא כי יש 'להרים את המסך' בין החברה לניזוק, אנו מגיעים לשלב השני, שהוא בעייתי יותר.
כבעל השליטה והרוח החיה בחברה פרטית-משפחתית, הניזוק קובע לעצמו את גובה המשכורת שהוא מושך מדי חודש מהחברה, וגובה המשכורת עשוי להיות מושפע "כלפי מטה" משיקולים שונים, בעיקר שיקולי מס, כגון הרצון לדחות תשלום המס, או לשלם מס מופחת בדרך של משיכת דיבידנד מהחברה, מה עוד שדיבידנד אינו חייב בתשלום לביטוח לאומי. לצד שיקולי המס יכולים להיות שיקולים נוספים למשיכת משכורת בגובה נמוך – כאשר ההנחה היא שככל ששכרו של בעל השליטה נמוך יותר כך קטנות הוצאות החברה וגדלה רווחיותה ... מנגד, ייתכן שבעל החברה, אשר כאמור קובע את גובה משכורתו שלו, ימשוך משכורת גבוהה שאין לה כל קשר למצבה האמיתי של החברה שבשליטתו".
(ע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני. פסקה 3 (20.11.2013). ההדגשה הוספה – ר.פ).

בפרשה שיש בה קווי דמיון מסוימים לענייננו נדון ערעורו של נישום בעל דרגת נכות המזכה בפטור ממס על הכנסות מיגיעה אישית לפי סעיף 9(5) לפקודה, אשר החזיק ב – 99% ממניות חברה ורעייתו החזיקה באחוז הנותר, על קביעת פקיד השומה שאושרה בבית המשפט המחוזי לפיה המשכורת ששולמה לו על ידי החברה אינה הכנסת עבודה. בית המשפט העליון קבע כי העלאת שכרו של הנישום על ידי חברה בבעלותו נבעה משיקולי מס וכי בפועל עבודתו בחברה הצטמצמה עקב מצבו הבריאותי הקשה בתקופה הרלוונטית, כך שלמרות שמשיכת הכספים העודפת על המשכורת הממוצעת בשנים שקדמו להידרדרות במצב בריאותו יוחסה לשכר עבודה יש לסווגה כדיבידנד ( ע"א 4107/09 בן עוז נ' פקיד שומה חיפה (10.8.2011)).

הנה כי כן, אין חולק כי התנאי השני השולל זכאות להכרה במבוטח כנכה מלא מצטמצם להכנסה מעבודה בלבד, באופן שכל הכנסה אחרת מהחברה לא תפגע בזכות המבוטח לקבלת מלוא הפיצוי החודשי. עם זאת, בעניינו של מי שמוציא ומביא בחברה בכלל ובעלים יחיד של חברה בפרט, קיימת אפשרות כי המבוטח יבחר לשנות את מתכונת התקשרותו עם החברה באופן ששוב לא ייחשב כשכיר ולא יקבל שכר עבודה משיקולים שונים ( או ימשיך להיות מסווג כשכיר אך יקבל שכר מופחת). כפועל יוצא מכך תיחסך לחברה ההוצאה ורווחיה יגדלו, כך ש"בעקיפין" יקבל בעל המניות תגמול בגין עבודתו. מתכונת אפשרית נוספת עליה מצביעה המבקשת היא של תשלום שכר למקורבי בעל מניות חלף תשלומם לידיו. כך או אחרת, קיימת אפשרות כי בעלים של חברה יעבוד בה בהיקף מלא או חלקי ( כנטען בענייננו) תוך שלפי החלטתו לא ישולם לו שכר עבודה הגם שהחברה – ובעקיפין הבעלים – תצא נשכרת מעבודתו.

הבקשה לגילוי דוחות החברה ודיווחיה

נקודת המוצא היא כי על צדדים להליך המשפטי לגלות זה לזה את המסמכים הרלוונטיים למחלוקת הנדונה, "על מנת להגשים את התכליות של גילוי האמת, עשיית צדק בהליך השיפוטי וייעול הדיון מעצם ניהולו ' בקלפים פתוחים'" ( ע"ע ( ארצי) 22749-09-10 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ – עזבון המנוחה טלי אורן בלזר ז"ל. פסקה 14 (27.1.2011)). " תנאי הסף" להתקיימותו של מבחן הרלוונטיות הוא " קיומה של זיקה ברורה בין גילוי החומר המבוקש לבין טענותיו של המבקש בהליך העיקרי" (ע"ע ( ארצי) 494-06 מדינת ישראל - אבנצ'יק. פסקה 10 (28.3.2007)).

נוסיף ונציין, כי אף על פי שככלל הליכי גילוי מסמכים מתנהלים בין בעלי הדין ואין ליתן צו המכוון לגילוי מסמכים שבידי צד שלישי ( רע"א 7264/95 ראש קש מסחר 88 בע"מ נ' רוכביץ ישראל ( סיוון), פ"ד מט(5) 793, 795), ניתן להורות על גילוי ועיון של מסמכי חברה שבבעלותו או בשליטתו של צד להליך ( רע"א 3277/17 לוטונט מועדון חברים בע"מ נ' זילברג. פסקה 3 והאסמכתאות שם (1.12.2017); בר"ע ( ארצי) 37161-09-18 י- חיישנים בע"מ – גירז'ל. פסקה 10 (15.1.2019)).

בענייננו טוענת המבקשת כי ביקוריו של המשיב בחברה לא נועדו למטרות חברתיות, כגרסתו, אלא כי הוא עובד בפועל בחברה. לגישתה, דוחות כספיים של החברה עשויים לתמוך בטענתה. נדגיש, כי אף המבקשת מציינת שאין היא חולקת כי רווחי חברת יחיד כשלעצמם אינם מעידים על הכנסות מעבודה אך היא מפנה לפסיקה לפיה יש בהם כדי להצביע על מגמה כזו או אחרת. נעיר בהקשר זה, כי לאובדן כושר עבודה של בעלים של חברת " אני בע"מ" (ראו: ע"ע ( ארצי) 245/97 אסולין – רשות השידור, פד"ע לו 689 (2001)) שכל הכנסותיה נובעות מיגיעתו האישית של הבעלים, השלכות מובהקות על הכנסות החברה ורווחיה. שמירה על רמת הכנסות של חברת " אני בע"מ" שקדמה לאובדן כושר העבודה הנטען של הבעלים או העלאתן אינן עולות במקרה רגיל בקנה אחד עם הטענה לאובדן כושר עבודה. מנגד, חברות בעלות נכסים מניבים או חברות המעסיקות עובדים רבים עשויות לשמור על הכנסותיהן ולהגדילן אף בהיעדרו של הבעלים מטעמים שונים ובהם מינוי מחליף מתאים, הכנסות מנכסים מניבים, תרומה שולית פחותה של הבעלים ביחס לכלל הפעילות העסקית וכיוצא באלה. באופן דומה אף בפגיעה בהכנסות חברה כאמור אין מובהקות.

נוכח נקודת המוצא של " גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת" (בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז, פ"ד סב(4) 167 (2008)) וקיומה של זיקה לכאורית אפשרית בין דוחות החברה ( בניגוד ל"כל עסקיו" של המשיב כמבוקש) ודיווחיה לרשויות המס לבין עבודתו הנטענת של המשיב, מצאנו להורות על החזרת הדיון בבקשת הגילוי לבית הדין האזורי על מנת שיבחן מה הם המסמכים שיש להורות על העברתם לעיון המבקשת, בשים לב בין היתר להערותינו על ההבחנות בין החברה לבין כלל החברות הקשורות ובין חברות " אני בע"מ" לבין חברות בעלות נכסים או חברות הפועלות באמצעות אחרים; החפיפה הלכאורית בין הדוחות המבוקשים; והיחס בין מידת ההכבדה לבין עוצמת הרלוונטיות של המסמכים ( השוו: רע"א 3031/20 שופרסל בע"מ נ' אמן סנפיר בע"מ. פסקה 13 (28.6.2020)). בית הדין האזורי יפסוק על בסיס החומר שלפניו, אלא אם יורה על הגשת טיעון משלים, והוא רשאי כמובן להתנות את העברת המסמכים אם ימצא לנכון לעשות כן באמצעים שימנעו פגיעה בחברה.

סוף דבר – ניתנה רשות ערעור והערעור התקבל באופן חלקי כמפורט בסעיף 25 לפסק הדין. חיוב המבקשת בהוצאות המשיב בבית הדין האזורי מתבטל בזה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ב (21 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)