הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 11888-04-20

ניתנה ביום 19 אפריל 2020

אילנה חדד
המבקשת

-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקשת – עו"ד מיכל ברת

החלטה

השופט מיכאל שפיצר
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה ( הנשיא אלכס קוגן; ב"ל 28614-11-19) אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטתה של ועדה רפואית לעררים ( אי כושר) מיום 4.9.2019 ( להלן – הוועדה) אשר קבעה למבקשת דרגת אי כושר בשיעור של 65% בתחולה מיום 17.2.2016.
רקע עובדתי
המבקשת ילידת 1958. ועדה רפואית לעררים, מיום 22.1.2018, קבעה את דרגת נכותה הרפואית היציבה בשיעור 58%, בגין הליקויים הבאים: הפרעה בהטלת שתן (35%), צוואר (0%), כף רגל (10%), עיניים (0%), עודף משקל (10%), ברך שמאל (10%), עמוד שדרה מותני (20%), שבר בחוליה (5%), שבר בחוליה (5%), שומנים בדם (0%), בלוטת תירואיד (0%).
ועדת ערים לאי כושר דנה ביום 30.7.2018 בעניינה של המבקשת וקבעה לה דרגת אי כושר בשיעור 65%. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית הדין האזורי (ב"ל 21606-10-18). ביום 21.7.2019 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כי עניינה של המבקשת יוחזר לוועדה בהרכבה המקורי "על מנת שתשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות לנתוניה האישיים של המערערת לרבות גילה, השכלתה ועברה התעסוקתי." ("להלן - פסק הדין המחזיר")
הוועדה שבה והתכנסה ביום 4.9.2019, ולאחר ששמעה את דברי ב"כ המבקשת החליטה כדלקמן:
"הוועדה פעלה לפי פס"ד מיום 21.07.2019 אשר החזיר את התיק לוועדת ערר בהרכבה מיום 30.07.2018 על מנת שתשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות לנתוניה האישיים של המערערת לרבות גילה, השכלתה ועברה התעסוקתי.
הוועדה שמעה בקשב רב את ב"כ של המערערת (שהיא בתה), וכן את המערערת והתייחסה למכלול ליקוייה המופיעים באבחון ערר רפואי מיום 22.01.2018.
בעת הוועדה ב"כ הציגה נתונים רפואיים שאינם מופיעים באבחון הרלוונטי, כגון- שברים לאורך עמוד שדרה ובחוליות אחרות.
כן ציינה ב"כ כי עובדת השיקום בדו"ח שלה מיום 10.04.2018 כי המערערת עובדת בהיקף מצומצם בניקיון. לדברי עו"ד מזה 10 שנים מאז התאונה אינה עובדת כלל. יתרה מזו, אף ניסתה מס' פעמים להשתלב בעבודה משרדית וזאת ללא הצלחה.
הוועדה בחנה את כל הליקויים בשנית, התייחסה לדברי עו"ד ולמערערת, שמעה את תלונותיה אודות המגבלות וכאבי הכתפיים ובעיית ברכיים. כן לקחה הוועדה בחשבון את חומרתם והשפעתם המצטברת על תפקודה של המערערת וכושרה להשתכר, וכל זאת לפי הלכת מוהרה- השכלתה, עברה התעסוקתי, גילה ובעיותיה הרפואיות.
לדעת הוועדה, המערערת מסוגלת לעבודה בהיקף חלקי בעבודות כגון: שמירה על ילד בגיל ביה"ס, ליווי קשישים ללא טיפול סיעודי, החתמת קבלות בשערי מרכול וכל אלו ללא מאמץ פיזי תוך כדי עמידה וישיבה לסירוגין ובקרבת שירותים.
הוועדה דוחה את הערר ורואה אותה כמי שאיבדה 65% מכושרה להשתכר.
באשר לבעיות הרפואיות שהעלתה ב"כ בעת הוועדה ולא באו לידי ביטוי באבחון הערר הרפואי, המליצה הוועדה לגשת לסניף המל"ל ולממש את זכויותיה."
על החלטה זו ערערה המבקשת לבית הדין קמא.
פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי דחה כאמור את ערעור המבקשת וזאת מהטעמים הבאים:
תחילה, חזר בית הדין על מושכלות ראשונים ולפיהם, כל אימת שעניינו של מבוטח מוחזר לוועדה לעררים, בפסק דין, הרי שעליה לפעול אך ורק בהתאם להוראותיו ואין היא רשאית להתייחס לנושאים אחרים שלא נכללו בו.
פסק הדין המחזיר הורה לוועדה " שתבחן מחדש את החלטתה בהתייחס לנתוניה האישיים של המערערת לרבות גיל, השכלה ועבר תעסוקתי". בית הדין קבע כי מעיון בפרוטוקול הועדה עולה כי זו הייתה קשובה לתלונות המבקשת, בחנה את ליקוייה הרפואיים, התייחסה לעברה התעסוקתי ולדו"ח עובדת השיקום. בית הדין הוסיף כי חרף העובדה שהמבקשת התלוננה גם על בעיות נפשיות, אלו לא הוכרו על ידי הועדה הרפואית.
בית הדין קבע כי לאחר שהוועדה בחנה את מכלול הנתונים שהיו בפניה, הגיעה למסקנתה שלפיה " המערערת מסוגלת לעבודה בהיקף חלקי בעבודות ללא מאמץ פיזי עם אפשרות לעמידה וישיבה לסירוגין ובקרבת שירותים."
בית הדין אף הדגיש שהמלצת הוועדה מתיישבת עם דו"ח עובדת השיקום אשר המליצה לקבוע למבקשת דרגת אי כושר בשיעור של 65%, הגם שאף היא סברה שלכאורה אין בהגבלה הרפואית מניעה להשתלבותה במגוון עבודות. זאת, בניגוד לחוות דעתו של הרופא המוסמך שסבר כי המבקשת מסוגלת לעבודה מלאה בתנאים סניטריים הולמים.
מכאן, שהוועדה הכירה בעברה התעסוקתי של המבקשת ונסיבות חייה ואלו הביאו את הוועדה לקבוע דרגת אי כושר בשיעור של 65%.
באשר לעבודות להן מסוגלת המבקשת, סבר בית הדין כי לוועדה ולחבריה יש את המומחיות הדרושה בתחום השיקום והתעסוקה לקבוע את סוגי העבודה להם מסוגלת המבקשת, וכי העיסוקים שפורטו בהחלטתה, לקחו בחשבון את גילה, השכלתה, עברה התעסוקתי וכישוריה המקצועיים, ומכאן, שאין מקום להתערב בהחלטתה.
כל גם נדחו טיעוניה של המבקשת כי הוועדה חרגה מההלכה שנפסקה בעניין מוהרה ( עב"ל ( ארצי) 273/03 עזאת מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004) (להלן – עניין מוהרה) שעה שהנכות הרפואית המשוקללת של המבקשת הועמד על 58% ודרגת אי הכושר – 65%.
טענות המבקשת בבקשה זו
בבקשתה, עותרת המבקשת להחזרת עניינה לוועדה לעררים ( אי כושר) בהרכב אחר, או למצער, לוועדה המקורית על מנת שתנמק את החלטתה וזאת מהטעמים הבאים:
למבקשת אין כל יכולת להתפרנס, אף לא במשרה חלקית, וכל הכנסותיה בעשור האחרון מקורן בגמלת הבטחת הכנסה וסיוע ממשרד השיכון בדמי שכירות. לאורך שנים רבות פרנסה המבקשת את חמשת ילדיה, תוך שהיא עובדת במספר עבודות במקביל. אבדן הכושר התרחש כתוצאה מכך שהמבקשת החליקה בסופרמרקט ושברה מספר חוליות בגבה ומאז, הידרדר מצבה הרפואי ואין היא מסוגלת לעבוד. המבקשת הולכת כפופה, אינה מסוגלת לעמוד או לשבת למשך זמן ממושך, ולעיתים קרובות עליה לשכב.
למבקשת אין גב כלכלי או הסדר פנסיוני, ועל כן ניסתה למצוא עבודה ואף התייצבה בשירות התעסוקה, אולם לא הוצעה לה עבודה כלשהי.
הועדה לא פירטה כיצד התייחסה לגילה של המבקשת, וכי למעשה לא שינתה דבר מהחלטתה קודם לפסק הדין המחזיר. לטענת המבקשת, הפער שבין פרוטוקול הועדה הראשון, לזה שלאחר פסק הדין המחזיר, חייב את העלאת שיעור דרגת אי הכושר שנקבעה.
הועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה, ולא פעלה בהתאם להלכה שנפסקה בעניין מוהרה.
נסיבותיה האישיות של המבקשת, הנגזרות מנסיבותיה האישיות, גילה, השכלתה ועברה לא נשקלו די הצורך.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את הבקשה, אני סבור שדינה להידחות ללא קבלת תגובת המשיב, וזאת מהטעמים הבאים:
שעה שמוחזר הדיון לוועדה מכח פסק דין מחזיר, על הוועדה לערוך דיון על פי הוראות פסק הדין המחזיר. לא זו אף זו, במקרה של ערעור נוסף על החלטת הוועדה, יהיה בית הדין עצמו מוגבל לבחינת השאלה: האם מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין המחזיר (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי עמ' 5 (8.1.2008)).
כאמור, פסק הדין המחזיר הנחה את הוועדה " שתבחן מחדש את החלטתה בהתייחס לנתוניה האישיים של המערערת". כעולה מהפרוטוקול, ה וועדה בחנה אחת לאחת את טענותיה של המבקשת, ונימקה את החלטתה. עיון בפרוטוקול הועדה הראשון (30.7.2018), מעלה שאכן כל שיש בו הוא אמירה כללית ולפיה "הועדה בחנה את הליקויים, אפיים וחומרתם, והשפעתם המצטברת על כשרה", ומכאן עברה הועדה לעיסוקים בהם יכולה המבקשת לעסוק. מאידך, פרוטוקול הועדה מושא בקשה זו, מפורט, מנומק ומיישם את הוראותיו של פסק הדין המחזיר. הצדק עם בית הדין האזורי בקביעתו ש " הוועדה שקלה את ליקוייה הרפואיים של המערערת, ובין היתר ציינה, כי אומנם המערערת התלוננה על בעיות נפשיות, אולם בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים לא הוכרה נכות נפשית. לאחר שבחנה את השפעתם הליקויים הרפואיים על כושר העבודה, הגיעה הוועדה למסקנה שהמערערת מסוגלת לעבודה בהיקף חלקי בעבודות ללא מאמץ פיזי עם אפשרות לעמידה וישיבה לסירוגין ובקרבת שירותים. הקביעה שהמערערת מסוגלת ליום עבודה חלקי מתיישבת עם ליקוייה הרפואיים של המערערת". הוא הדין באשר לעיסוקים שאליהם הפנתה הועדה את המבקשת לעיסוק בהיקף חלקי: שמירה על ילד בגיל ביה"ס, ליווי קשישים ללא טיפול סיעודי, החתמת קבלות בשערי מרכול וכל אלו ללא מאמץ פיזי תוך כדי עמידה וישיבה לסירוגין ובקרבת שירותים. אלו נושאים המצויים במתחם שיקול הדעת המקצועי של הועדה ושבית הדין אינו אמור להתערב בו.
באשר לחובת ההנמקה, הרי גם בהקשר זה מקובלת עלי קביעתו של בית הדין האזורי, שהועדה עמדה בחובה זו כמתחייב מפסק הדין המחזיר. אכן, בעניין מוהרה נקבע כי שיעור הנכות הרפואי יהיה נקודת המוצא ביחס לדיון בשיעור הנכות התפקודית, אך לוועדה יש יכולת לסטות משיעור הנכות הרפואי לשני הכיוונים בבואה לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.
במספר פסקי דין לאחר הלכת מוהרה צוין כי קיום פער בין שיעור הנכות הרפואית לנכות התפקודית איננה מלמדת כשלעצמה על פגם משפטי אלא, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר את הפער (ראו: בר"ע (ארצי) 41455-06-15 פלוני – המוסד לביטוח לאומי עמ' 10 (2.8.2016); בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי עמ' 8-9 (6.7.2016)). נזכיר שבענייננו העניקה הועדה למבקשת דרגת אי כושר גבוהה מדרגת נכותה הרפואית.
סוף דבר – משלא נפל פגם בעבודתה של הועדה, כמו גם בפסק דינו של בית הדין האזורי, הבקשה נדחית, בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תש"פ (19 אפריל 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .