הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ת"צ 39981-04-16

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

המבקש:
אבישי גרינצייג
ע"י ב"כ: עו"ד קובי רפאלי ואח'

-
המשיבים:
מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל
הדרך הוצאה לאור בע"מ
חיים ביטון
המשיבים 1 ו-3 ע"י ב"כ: עו"ד עדיאל גלס
המשיבה 2 ע"י ב"כ: עו"ד יוסף אטון

החלטה

רקע כללי ובקשת הבזיון הראשונה
ביום 9.5.2016 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה לפיה מרכז מעיין החינוך התורני (להלן תכונה גם " המשיבה 1"), ניכתה משכר עובדיה דמי מנוי חודשיים לעיתון "יום ליום" בניגוד לדין ומבלי שעובדיה מעוניינים במנוי ומשכך תבע את ההשבה שלהם . חברי הקבוצה הוגדרו - כל העובדים של מרכז מעיין החינוך התורני שנוכה משכרם תשלום חודשי בגין המנוי לעיתון "יום ליום" ב-7 השנים שקדמו להגשת הבקשה.

ביום 25.2.2019 ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה במסגרת התובענה הייצוגית (להלן יכונה גם: " פסק הדין"), לפיו מרכז מעיין החינוך התורני תפ על לתשלום החזר כספי (בסך שהוסכם עליו) לכל חבר קבוצה שיפנה וכן מרכז מעיין החינוך התורני תחדל מלנכות את דמי המנוי. ב ית הדין אימץ בפסק הדין את עמדת מרכז מעיין החינוך התורני לפיה עובד שיבקש לקבל החזר על הניכוי משכרו, יהיה זכאי לבקש לפי שיקול דעתו גם הפרשי הצמדה וריבית (במקום שיצהיר כי אינו מעוניין לקבל הפרשי ריבית והצמדה, כהצעת היועמ"ש), זאת נוכח טעמים הלכתיים שעלו בתיק בעניין זה . בפסק הדין נקבע כי מודעה בדבר הסדר הפשרה תפורסם בעיתון "הדרך של עולם התורה הספרדי" (להלן: "עיתון הדרך") ובעיתון ידיעות אחרונות. בית הדין הוסיף תנאי לפיו תינתן הודעה בכתב לכל העובדים הקיימים שהם חברי הקבוצה - הודעה שיכולה להתבצע דרך תלושי השכר. עוד נקבע כי כל עובד שלא יבקש החזר כספי הרי שהסדר הפשרה לא יהווה מעשה בית דין ביחס אליו נוכח הודעת מרכז מעיין החינוך התורני בעניין וכי העובדים יוכלו לפנות לבקש את כספי ההשבה או בפנייה ישירה למשיבה 1 או באמצעות ב"כ המבקש .

ביום 7.11.2019 הוגשה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: " בקשת הביזיון הראשונה"). בבקשה ביקש המבקש לקבוע כי מרכ ז מעיין החינוך התורני הפרה את פסק הדין , בין השאר, בטענה כי לא ביצעה תשלום ההחזר לעובדים שמופ יעים ברשימה המרוכזת שהועברה אליה על ידי משרד ב"כ המבקש וכן משנמנעה מלפרסם בעיתון הדרך מודעה בהתאם לפסק הדין בדבר זכות חברי הקבוצה לקבל את סכום ההשבה בהתאם להסדר הפשרה (להלן תכונה גם: "המודעה"). משכך, טען המבקש כי יש לחייב את מרכז מעיין החינוך התורני במאסר ובקנס. המבקש הוסיף גם את מר חיים ביטון, מנכ"ל מרכז מעיין החינוך התורני, כמשיב מס' 2 לבקשה (להלן יכונה גם: " מר חיים ביטון"), בטענה כי הנהלת הרשת פעלה בניגוד לפסק הדין להניא את חברי הקבוצה לדרוש החזר.

ביום 3.12.2019 הוגשה תגובת מרכז מעיין החינוך התורני בה נטען כי אין זה מסוג המקרים החריגים והקיצוניים שיש לעשות בהם שימוש בהליך לפי פקודת ביזיון בית משפט. לטענת מרכז המעיין החינוך התורני, למרות פנייתה, עיתון הדרך סירב לפרסם את המודעה ואין היא יכולה לחייב צד שלישי לפעול בניגוד לרצונו. עוד נטען כי המבקש בעצמו בחוסר תום לב דאג להפיץ בעיתונות ובאתרים השונים דבר ההסכם המתהווה וגם לאחר פסק הדין בוצעו פרסומים מטעים רבים, בניסיון לשכנע את העובדים לקבל את ההחזר. בעקבות כך, הרשת הוציאה מכתבים למנהלי הרשת ולעובדים. בהודעה מטעמה מיום 10.2.2020 פירט ה המשיבה 1 את ההחזרים שנעשו לעובדים שפנו אליה ישירות והסביר ה מדוע לא בוצע ההחזר לכל העובדים המופיעים ברשימה שהפנה המבקש.

בהתאם להחלטת בית הדין התקיים דיון בבקשת הביזיון הראשונה ביום 11.2.2020 . בדיון ניתן צו המורה לעיתון הדרך לפרסם את המודעה בהתאם לפסק הדין מיום 25.2.2019.
נוסף על כך, הצדדים הגיעו להסכמה שניתן לה תוקף של החלטה, לפיה, " ב"כ התובע המייצג ימציא אסמכתאות בכתב של חבר מחברי הקבוצה שפונה לקבל את ההחזר באמצעות ב"כ התובע המייצג. ב"כ התובע הייצוגי יעביר אסמכתאות אלה לב"כ המשיבה בנאמנות. המשיבה לא תפנה בעניין זה למי מחברי הקבוצה". ב"כ המשיבה הודיע כי "לכשנקבל את הרשימה, נעביר את הכספים כפי שכתבנו בתגובה ובהודעה ועל פי פסק הדין".

ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 18.6.2020, הוגשה פעם נוספת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט – היא הבקשה מושא ההחלטה דנן (להלן תכונה גם: " בקשת הביזיון השנייה"). בבקשה נטען כי חרף הצו שניתן לא פורסמה המודעה בעיתון לדרך. המבקש צירף לבקשה כמשיבים את עיתון לדרך וכן את מר חיים ביטון.

טענות הצדדים בבקשת הביזיון השנייה
בבקשת הביזיון השנייה, התבקש בית הדין לכוף את המשיבים לקיים את הצו שניתן ביום 11.2.2020 וכן לחייב אותם בקנס שלא יפחת מ-50,000 ₪, כל אחד, על כל יום בו תמשך ההפרה של הצו.
לטענת המבקש, יש ליתן קנס לעיתון הדרך שלא פעל בהתאם לצו מיום 11.2.2020 ולא פירסם את המודעה בדבר הסדר הפשרה וכן יש ליתן קנס למרכז מעיין החינוך התורני, משלא פעלה בהתאם לפסק הדין על מנת לוודא דבר פרסום המודעה בעיתון הדרך והתעלמה מפניות בכתב של המבקש בעניין, בי ודעין. המבקש טען כי במקרה דנן מתקיימים היסודות הנדרשים להליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט והוא ההליך המתאים גם נגד מר חיים ביטון למרות שאינו צד לפסק הדין , זאת בהתאם להלכה הפסוקה כי ניתן לכוף ציות לפסק דין גם על מי שלא היה צד ישיר להליך אולם במעשיו או במחדליו הביא ביודעין להפרת הצו בידי מי שחויב לפיו. לטענתו, מדובר במקרה בו קנס גבוה ומשמעותי ירתיע מהפרה חוזרת של הוראות בית הדין והוא סנקציה ראויה. נוסף על כך דרש לחייב את מרכז מעיין החינוך התורני בהוצאות התובע הייצוגי ובא כוחו.

בתגובה לאמור, השיבו מרכז מעיין החינוך התורני ומר חיים ביטון, ביום 6.7.2020 , כי יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאותיהם. מרכז מעיין החינוך התורני, חזרה וטענה כי קיימה בפועל את פסק הדין משפנתה לעיתון הדרך ביום 7.8.2019 בבקשה לפרסם את המודעה (כאמור בנספח א' שצורף לתגובה) ועיתון לדרך סירב לבצע את הפרסום ואין מדובר במי שנמנע מלקיים צו ומשכך דין הבקשה להידחות. על המבקש היה להפנות את בקשתו אך ורק כלפי עיתון לדרך , ולכל היותר לצרף את מרכז מעיין החינוך התורני כמשיב ה פורמלית.
אין מדובר במקרה חריג וקיצוני המצדיק שימוש בהליך לפי פקודת ביזיון בית משפט. הן הואיל ומרכז מעיין החינוך התורני פעל ה לפרסום המודעה והן משעש תה מעל ומעבר לחובתה על פי דין שעה שפירסמה הודעה בכתב בתלושי השכר של העובדים – פעולה שלא הוסכם עליה בהסדר הפשרה אולם חויבה במסגרת פסק הדין בהיעדר סמכות. בכך הושגה תכלית הפרסום של המודעה. בעקבות ההודעה בתלושי השכר והפ עולות שנקטו המבקש ובא כוחו (חלקן תוך הפרת הסדר הפשרה ופסק הדין) , קבוצה גדולה של עובדים ביקשה את החזר דמי המינוי וקוימה ההשבה .
נוסף על האמור, לא קוימה חובת המבקש למצות את ההליכים טרם שימוש בפקודת ביזיון בית משפט, משלא נקט בשום דרך או אמצעי לאכיפת הצו על עיתון לדרך.
כמו-כן, אמנם לשון סעיף 11(ג) לפסק הדין קובעת כי מרכז מעיין החינוך התורני "תפרסם מודעה" אך החובה אשר פסק הדין הטיל עליה היא "לפעול לשם פרסום המודעה", שכן מרכז מעיין החינוך התורני אינו הגורם המפרסם ואין לה כל יכולת "לפרסם". משכך, אין לעשות שימוש בהליך ביזיון במידה שקיימת מחלוקת פרשנית.
המבקש לא עמד בנטל להוכיח, כתנאי מקדמי, כי הגורם שכנגדו מוגשת הבקשה "מודע למעשיו או למחדליו". נוסף על כך המבקש לא הוכיח כי קיים מעשה או מחדל אשר מהווה ביזיון של פסק הדין.
צירופו להליך של מר חיים ביטון, מנכ"ל של מרכז מעיין החינוך התורני, כמשיב 3, אינו כדין ומבלי שניתן כל נימוק לצירוף. צד שלא היה חלק מההליך העיקרי לא יצורף להליך ביזיון בית משפט באותו הליך, ולא מתקיים החריג משלא הוכח כי מר ביטון נקט במעשה או מחדל כלשהו, ביודעין, אשר גרם להפרת פסק הדין על ידי מרכז מעיין החינוך התורני. זאת שעה שמרכז מעיין החינוך התורני לא הפר ה את מחויבותיה לפי פסק הדין.

ביום 2.7.2020 הוגשה תגובת "הדרך הוצאה לאור בע"מ" שעל ידה, כך נראה, מופץ "עיתון לדרך" (להלן תכונה גם: "המשיבה 2") והיא לטענתה מתחרה של עיתון "יום ליום". בתגובה נטען כי ביום 25.3.2020 או בסמוך לכך, היא קיבלה את החלטת בית המשפט מיום 11.2.2020, אולם פסק הדין עצמו והנוסח לפרסום לא צורפו לו ולא ניתן היה לבצע את הצו. על מנת שלא להותיר את הצו ללא מענה פנתה במכתב לבית הדין ביום 1.4.2020 (יצוין כי פנייה שכזו לא מצויה בתיק). נוסף על כך מאחר שלא הייתה צד להליך המשפטי הרי שככל שיש במודעה פרטים אשר אינם תואמים את מדיניותה או נהליה או אינטרס אחר שלה היא מבקשת לקבל את יומה בטרם יחול עליה צו המחייב אותה ללא שמיעתה.

בהחלטה מיום 13.7.2020 נקבע כי בשלב זה אין מקום להפעיל את סמכות בית המשפט לפי הפקודה הואיל ולצו מיום 11.2.2020 לא צורף נוסח המודעה לפרסום ויש להמציאו לעיתון לדרך. עוד נקבע כי יש לפרסם את המודעה תוך 7 ימים ממועד קבלתה.

בעקבות האמור, ביום 10.8.2020, הגישה המשיבה 2 בקשה להארכת מועד לביצוע הצו וטענה כי היא אינה צד להליך ולא ברור לה מדוע הוחלט כי עליה לפרסם מודעה בנושא אשר יש בו כדי לפגוע בה, תוך קישור מטעה בינה לבין עיתון "יום ליום" אשר הוא מתחרה ויריב שלה והיא מנסה שלא ליצור זיהוי בינו לבינה והאמור פוגע בקהל קוראי העיתון שלה, ללא צידוק והכרח.

ביום 11.8.2020 ניתנה החלטה לפיה מבלי להכריע לגופו של עניין בבקשת המשיבה 2 ממנה עולה כי אינה מעוניינת לפרסם את המודעה, על מנת לנסות לקדם את ההליך, התובע הייצוגי יציע עיתון אחר שבו תפורסם המודעה ולחלופין יודיע האם הוא מוותר על הפרסום בעיתון הנוסף.

ביום 27.8.2020 הודיע המבקש כי הוא מסרב לפרסום בעיתון אחר זולת עיתון הדרך. לטענתו, התנגדות עיתון לדרך לפרסום המודעה היא נדבך נוסף בסדרת המעשים והמחדלים המכוונים של מרכז מעיין החינוך התורני במטרה שלא לקיים את הוראות פסק הדין. בהסדר הפשרה נכתב במפורש כי הפרסום ייעשה בעיתון הדרך (למרות שהמבקש עצמו רצה בעת המו"מ כי הפרסום ייעשה בעיתון "מיום ליום" אולם המשיבה 1 התנגדה לכך והתעקשה שהפרסום ייעשה בעיתון "הדרך"). הפרסום בעיתון הדרך הוא הדרך האפקטיבית ביותר ליידע את חברי הקבוצה בהיותו עיתון המיועד דווקא למגזר זה ובהיותם מנויים על עיתון זה ובית הדין קבע בהתבסס על כך בפסק הדין כי הפרסום בעיתונות מספק.
לטענתו, המשיבה 1 התעקשה על פרסום בעיתון הדרך כיוון שהיא ידעה שבכוחה לסכל את קיום הסדר הפשרה נוכח העובדה כי מנכ"ל הרשת הוא מנכ"ל תנועת ש"ס ועיתון הדרך מצוי כיום בשליטת תנועת ש"ס (המבקש הפנה לכתבות בעיתונות בעניין זה) , בניגוד לעיתון "יום ליום" שמאז החליף בעלות ועבר לשליטת גורמים אחרים. הזיק ה כה זועקת עד כדי כך שהנהלת המשיבה 1 העבי רה טפסי הצטרפות למנהלי המוסדות אצלה עם דרישה להחתים את כל העובדים על מנוי לעיתון הדרך. משכך, ההתנגדות שהוגשה מטעם עיתון הדרך אינה התנגדות תמימה או לגיטימית של גוף בלתי קשור ובלתי מעוניין בדבר. התנגדותו היא למעשה התנגדותה של המשיבה 1 שאינה רוצה ליידע את הקבוצה אודות ההחזר ולהשיב את הכספים.

בתגובה לאמור, ביום 10.9.2020, המשיבה 1, חזרה על טענתה כי פנתה לצורך פרסום המודעה אולם עיתון הדרך לא שיתף פעולה. הפנייה נעשתה בתום לב ומתוך כוונה שזו תפרסם את המודעה ולא הייתה לה כל שליטה בסירוב.
במקרה שהצדדים היו מגיעים מראש להסכמה על פרסום בעיתון ידיעות אחרונות וכן משלוח הודעה לעובדים בתלושי השכר כפי שנקבע (דבר שמרכז מעיין החינוך התורני סירבה לו מחשש שיתפרש לא נכון על ידי העובדים), לא הייתה כל דרישה מהמבקש ו מהיועמ"ש לבצע פרסום גם בעיתון הדרך.
מרכז מעיין החינוך התורני לא פנתה לאף עובד בניסיון לשכנע אותו שלא לבקש את ההחזר והיא כלל ל א דיברה על הנושא, כמתחייב מהסכם הפשרה.
עוד נטען כי לאחר שהייתה היענות זעומה של עובדים לקבלת ההחזר, החליטו המבקש ובא כוחו להפר את הסכם הפשרה ובתחילת חודש 9/19 ביצעו פרסומים רבים ומטעים, תוך ניסיון לשכנע את העובדים לפנות בדרישה לקבל את ההחזר. הפרסום העיקרי בוצע באמצעות מסרונים שנשלחו על ידי המבקש וכן פרסומים במדיה החברתית כך ש דבר הסכם הפשרה פורסם והגיע להיקף גדול של עובדים לרבות עובדים שהיו מועסקים בעבר.
המבקש ובא כוחו מציגים לבית הדין מצגים מטעים לגבי מספר העובדים שביקשו לקבל החזר של דמי המנוי לעיתון יום ליום. מרכז מעיין החינוך התורני שילמה סך כולל של 151,504 ₪ ל-67 עובדים שפנו בכתב ישירות למרכז מעיין החינוך התורני לצורך קבלת החזר. נוסף על האמור, ב"כ המבקש העביר רשימה של 395 עובדים שלטענתו כללה עובדים שביקשו החזר כספי (וזאת ללא העתק של הבקשה לקבל החזר). בדיון שהתקיים ביום 11.2.2020 נקבע כי יבוצעו החזרים גם למי מ-395 העובדים שהופיעו ברשימה זו בכפוף להצגת בקשה בכתב של העובד. ביום 17.5.2020 העביר ב"כ המבקש את האסמכתאות באופן שאינו מסודר. לאחר בדיקת האסמכתאות בוצע החזר נוסף ל-159 עובדים בעלות כספית כוללת של 319,214 ₪, לרבות עובדים שביקשו לקבל החזר רק לאחר הדיון שהתקיים ביום 11.2.2020 ולמעשה איחרו את המועד שנקבע בפסק הדין להגשת בקשות להחזר כספי .
התעקשות המבקש על פרסום בעיתון הדרך נובעת מניסיון לכפר על הכשלים בהתנהלות שלו או לרצות את אותם עובדים שלא מילאו במועד בקשה מסודרת ואולי יעשו כן בעקבות פרסום נוסף.

ביום 15.9.2020 הגיבה המשיבה 2 להודעת המבקש וטענה כי אין קשר בינה לבין מרכז מעיין החינוך התורני וכי הניסיון ליצור חיבור ביניהם ולהפוך את התנגדותה לפרסום הצו כאילו עשו יד אחת – חסר ביסוס. עוד חזרה וטענה כי עיתון הדרך אינו צד לסכסוך ולדיון המשפטי שהתקיים בין הצדדים ואין כל עילה לחייבו בצו עשה שיש בו בכדי לפגוע באינטרסים שלו שעה שהוא בוחר לנתק ולהבחין עצמו מעיתון יום ליום. המשיבה 2 פועלת לפי הוראות ועד רבנים וכל הפרסומים בה נעשים לפי הוראותיו והנחיותיו והיא מנועה מלהעלות פרסום שאינו תואם להנחיותיו כמו מודעות שאינן שומרות על הקפדה בענייני הלכה וצניעות.

בהתאם להחלטת בית הדין מיום 23.9.2020 היה על הצדדים להודיע האם ברצונם לקיים דיון בבקשה. הואיל ולא הוגשה הודעה כאמור, ההחלטה ניתנת על יסוד הטיעונים בכתב.

דיון והכרעה

בהתאם לפסיקה הליך של ביזיון בית משפט נודע לשמור על אכיפת צווים שיפוטיים, לשמור על עשיית הצדק והגשמת אינטרס ציבורי החותר להבטיח את שלטון החוק דרך ביצועם של פסקי דין (כאמור בע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc (24.7.2007), פסקה 12 לפסק הדין, (להלן: "פסק דין מנור"); ע"ע (ארצי) 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יפה יצחק (30.12.2010) ).

עם זאת, "הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות עד מאד. הקנס המתמשך עלול לפגוע באופן קשה בכיסו של אדם, והמאסר פוגע קשות בחירותו האישית, שהיא זכות יסוד של האדם, המוכרת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית" (פסקה 13 לפסק דין מנור, ההדגשה הוספה).

מושכלות יסוד הם, כי הליך בזיון בית משפט אינו הליך עונשי במהותו, אלא מטרתו העיקרית היא אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט צופה עתיד. האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית משפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמתו של מפר הצו בכתם עונשי. מכאן, כי אין מקום לנקיטת הליך על-פי סעיף 6 לפ קודה, מקום שאכיפת הצו השיפוטי אינה אפשרית. לעומת זאת, אם קיום הצו אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר כי הצו לא יקויים בעתיד, יש מקום להפעלת הליכי בזיון בית משפט, כדי לאכוף את קיומו במבט צופה פני הבאות (כאמור בפסקה 12 לפסק דין מנור) .

בפרשת אגודת הפלחה ע"ע (ארצי) 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יפה יצחק (30.10.2010) בפסקאות 19-21 לפסק הדין (להלן: " פרשת אגודת הפלחה"), התייחס בית הדין הארצי לאופן הוכחת היסוד העובדתי והנפשי של ההתנהגות המבזה והבהיר את השיקולים שיש לשקול במסגרת דיון בבקשה לביזיון בית המשפט, כדלקמן:

"היסוד העובדתי של ההתנהגות המבזה מוכח באמצעות בדיקה אובייקטיבית, היינו כיצד אדם סביר היה מבין את הצו שהפרתו נבחנת, והאם הוכחה הפרה שלו... באשר ליסוד הנפשי – משאין מדובר בהליך פלילי מובהק אלא בשילוב בין הליך אזרחי להליך מעין פלילי, אין צורך ביסוד נפשי כמו בעבירה פלילית ודי ב"מודעות למעשה ההפרה"..כאשר המודעות הנדרשת יכולה להילמד גם מ"עצימת עיניים" או רשלנות...
לאמור לעיל יש להוסיף כי גם אם הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי – אין משמעות הדבר כי יש ליתן סעד של ביזיון בית המשפט באופן אוטומטי. על בית הדין להפעיל שיקול דעת ולבחון אם מתן סעד של ביזיון ראוי בנסיבות העניין, תוך התחשבות בין היתר בשיקולים הבאים: "האינטרס הציבורי לפיו פסקי דין יבוצעו הלכה למעשה ולא ינוהלו הליכים משפטיים לשווא; בחינת דרכים חלופיות לאכיפת פסק דין ויעילותן; טיב המחלוקת בין הצדדים וכן מהות ונוסח הצו בגינו הוגשה בקשת הביזיון לרבות מידת בהירותו (ע"ע 561/16 אולג גינטר - משה זאק, מיום 18.10.2003 (להלן - עניין גיטנר).
נסיבות בהן ייקבע, דרך כלל, כי סעד הביזיון אינו מתאים הן נסיבות בהן קיימת מחלוקת משפטית בדבר פרשנות הצו; מחלוקת עובדתית שאינה ניתנת לבירור בנקל; כאשר דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון; או כאשר קיימת "דרך חמורה פחות" לאכיפת הצו השיפוטי" (ההדגשה הוספה)

במקרה דנן, סבורני כי לא מתקיימים היסודות העובדתיים והנפשיים של ההתנהגות המבזה, הואיל ומרכז מעיין החינוך התורני פנתה לעיתון הדרך אולם הלה סירב לפרסם את המודעה (כפי העולה בבירור גם מתגובות המשיבה 2 בתיק דנן). משכך, מרכז מעיין החינוך התורני פעלה לקיום פסק הדין אך הדבר לא התאפשר בידה, עקב סירוב זה.

בהקשר זה יצוין כי בהתאם לפסיקה עניינו של הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט הוא לכפות במאסר או קנס ביצוע פעולה על- ידי אדם שאין ספק לגבי מידת ביסוסה וצדקתה בעובדות מוכחות, וכאשר לא עומדת שאלה לגבי יכולתו האובייקטיבית של האדם לבצעה, בלא תנאי ובלא תלות הכרחית בגורמים אחרים; שאם לא כן, יימצא הליך זה הליך הענשה ולא הליך אכיפה, ותכליתו האמיתית תסוכל (פסקה 14 לפסק הדין מנור) .

הגם שלא מקובלת עליי טענת מרכז מעיין החינוך התורני כי לשון פסק הדין בדבר החובה לפרסם מודעה בעיתון הדרך (כאמור בסעיף 11ג' לפסק הדין) אינה ברורה או כי קיימת מחלוקת פרשנית בענין זה ( הוראה שנקבעה ב הסכמת הצדדים בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין). עם זאת, מרכז מעיין החינוך התורני על פניו אינה יכולה לכפות על צד שלישי – המשיבה 2 – לפרסם מודעה ומתגובות עיתון הדרך עולה כי אכן הוא מסרב לעשות כן.

טענת המבקש כי מרכז מעיין החינוך התורני ועיתון הדרך קשורים זה בזה וכי אין מדובר בצד שלישי זר - מבוססת על פרסומים מהעיתונות, אולם פרסום בעיתונות אינו מהווה ראייה בבית משפט.

דבר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין פורסם על ידי מרכז מעיין החינוך התורני בעיתון ידיעות אחרונות וכן לעובדים המועסקים על ידו נשלחו הודעות במסגרת תלושי השכר. סבורני כי לו מטרת מרכז מעיין החינוך התורני הייתה לסכל את פרסום הסכם הפשרה (כטענת המבקש) לא היה דואג לפרסם את דבר ההסדר בתלושי השכר של העובדים - דבר שלא הוסכם עליו בהסכם הפשרה אלא נקבע על ידי בית הדין בפסק הדין, וכן לא היה פונה לעיתון הדרך על מנת לפרסם את המודעה.

נוסף על כך, מרכז מעיין החינוך התורני ערכה בדיקה של הרשימה שהעביר המבקש והאסמכתות שנשלחו בהמשך ו נראה כי שילמה את ההחזר לעובדים שביקשו גם לאחר המועדים שנקבעו בהסכם הפשרה.

כאמור לעיל, גם אם היה מקום לקבוע כי התקיים היסוד העובדתי והנפשי, אין משמעות הדבר כי יש ליתן סעד של ביזיון בית משפט באופן אוטומטי. כאמור לעיל, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית. סבורני כי בנסיבות העניין ניתן היה לנקוט בדרך אכיפה עקיפה על מנת לאלץ את עיתון הדרך לכבד את צווי בית הדין והיא על ידי הגשת תביעה נגד עיתון הדרך או הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון לכוף את עיתון הדרך לציית לצו, כאשר במקרה דנן ממילא עיתון הדרך צורף כצד להליך דנן ולעניין זה נתייחס בהמשך (אשר לדרכים לאכיפת פסקי דין וצווי בית משפט ראו האמור ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט (14.12.04), פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל) .

במאמר מוסגר יצוין גם כי מתגובת המבקש שהוגשה לתיק (עוד בטרם אושר הסכם הפשרה) עולה כי הבקשה לאישור הסדר הפשרה פורסמה בתחנת רדיו וכן כי הוא התראיין על ידי כלי תקשורת בנוגע להליך (בכלל זה "חדשות סרוגים" ו-"מעריב") דבר ש לטענתו הביא לפניות רבות בבקשה לקבל את הפיצוי. נראה כי ייתכן שקיימות דרכים נוספות לפרסום למגזר החרדי שראוי היה לשקול תחת פנייה להליך של ביזיון בית משפט , אך כאמור המבקש סירב לאמור.

משכך, הואיל ומדובר בהליך שהוא חריג שיש לנקוט בו באופן חריג ומשעה שדבר הפרסום נבע מסירוב עיתון הדרך לפרסם את המודעה ולא הוכח כי היה ביכולתו של מרכז מעיין החינוך התורני לגרום לעיתון הארץ לבצע את דבר הפרסום, ו נראה שקיימות דרכים נוספות לגרום לעיתון הדרך לכבד את פסק הדין, לא מצאתי לקבל את הבקשה לביזיון נגד מרכז מעיין החינוך התורני, שכן אחרת יימצא הליך זה הליך של הענשה ולא הליך אכיפה, ותכליתו האמיתית של הליך ביזיון בית משפט תסוכל.

אשר לבקשה לחייב את המשיבה 2 בקנס לפי פקודת ביזיון בית משפט עקב אי קיום הצו מיום 11.2.2020 –

כאמור לעיל, המשיבה 2, התנגדה לפרסום המודעה בעיתון הדרך בטענה כי אינה צד לסכסוך ולדיון המשפטי שהתקיים בין הצדדים וכי הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ללא שיתוף והסכמת המשיבה 2 אינו מחייב אותה .

באשר לטענה זו, הגם שהמשיבה 2 לא הייתה צד לפסק הדין הרי שבעטייה לא נעשה הפרסום בעיתון הדרך בהתאם לפסק הדין. על פי הפסיקה, ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על פי הצו, אך מעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו ובכלל זה על אורגן של תאגיד, עובדים ומסייעים (ראו: ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח' (24.6.1980), פסקאות 7 ו-10 לפסק הדין ; ע"ע (ארצי) 561/06 גיטנר אולג נ' משה זאק (18.10.2006), פסקה 16 לפסק הדין).

מעבר לכך המשיבה 2 לא קיימה את צו בית הדין מיום 11.2.2020 המכוון אלי ה, אשר לשיטתה נודע לה עליו ביום 25.3.2020 או בסמוך לכך אלא תחת האמור הגישה ביום 2.7.2020 התנגדות לבקשת הבזיון השנייה. המשיבה 2 גם לא קיימה את הצו מיום 13.7.2020 המכוון אליה לפרסם את המודעה אלא תחת האמור הגישה בקשה להארכת מועד לביצוע הצו והתנגדה לאמור בו. משכך, הואיל וצווי בית הדין מכוונים אליה והם לא קוימו במודע , אין מניעה להטיל עליה אחריות על פי סעיף 6 לפקודה, אפילו לא הייתה צד לפסק הדין. שכן מתקיים היסוד העובדתי בדבר קיומם של צווים שאין טענה כי התוכן שלהם אינו מובן והמשיבה 2 לא קיימה את הצווים כאמור באופן מודע.

בהקשר זה יצוין כי המשיבה 2 טוענת כי לא הפרה את הצו הואיל ואין כל עילה לחייבה בצו עשה שיש בו כדי לפגוע באינטרסים שלה שעה שהיא בוחרת לנתק ולהבחין עצמה מעיתון יום ליום. לטענתה, עיתון יום ליום פועל נגד דעת גדולי התורה ויצירת זיהוי ביניהם יפגע בה ובקהל קוראי העיתון שלה, ללא כל צידוק והכרח. לטענתה, המשיבה 2 פועלת לפי הוראות ועד רבנים וכל הפרסומים נעשים לפי הוראותיו והנחיותיו והיא מנועה מלהעלות פרסום שאינו תואם להנחיותיו כמו מודעות שאינן שומרות על הקפדה בענייני הלכה וצניעות .

בעניין זה יצוין כי זולת אמירות כלליות כאמור כי המשיבה 2 היא מתחרה ויריבה של עיתון "יום ליום" וכי ברצונה לא להיות מזוהה עימו, המשיבה 2 לא הציגה טעמים מדוע אין לחייב את פרסום המודעה ולכוף עליה את סעיף 6 לפקודה.

בפסיקה נידונו מקרים אשר לחובת עיתון לפרסום מודעה שפוגעת לדעתו בקהל קוראיו, בין השאר, בש ל צביונה האידיאולוגי של מודעה .
כך למשל, בע"א 3060/02 שטרן דוד נ' פלסטין פוסט בע"מ (18.11.2003) סירב עיתון לפרסם מודעה מסחרית שעניינה פרסום ספריו של אחד ממנהיגי קהילת היהודים המשיחיים בטענה כי הדבר עשוי לפגוע בציבור קוראיו אשר רובם יהודים דתיים או מסורתיים. בדעת רוב נקבע כי אל מול הזכות לחופש הביטוי, שלא נגרעה, אף אם מבקש הפרסום נדרש למצוא לה אפיקים אחרים (קרי, פרסום באמצעי תקשורת אחרים) – עומד ת זכות הקניין ועקרון חופש ההתקשרות של העיתון, שפרסום מהסוג האמור עלול להרחיק ממנו את קוראיו ולגרום לו נזק כלכלי.
מנגד, בדעת המיעוט (כב' השופט בועז אוקון) נקבע כי שעה שהמודעה לובשת אופי אינפורמטיבי גרידא והפרסום לא נועד לשם הקינטור או הפרובוקציה וכי שעה שפסילת המודעה נעשתה מטעמי דת ויש בכך פגיעה בשיוויון, בחופש הדת ובחופש הביטוי – הרי שהדבר פסול. השופט אוקון ציין כי חופש הביטוי שהעיתון הוא נאמן שלו כולל גם את החופש שלא לפרסם. עם זאת, חופש החוזים, לרבות חופש אי ההתקשרות, אינם בלתי מוגבלים ויהיו מקרים בהם המציעים או מזמיני ההצעות יהיו כפופים לערך השוויון, חופש הביטוי או חופש הדת וכן לעיקרון תום הלב ועיקרון תקנת הציבור. עיתון יכול להימנע מפרסום מודעות כאשר יש לכך טעם ענייני וסביר, שלא כרוכה בו פגיעה קשה בזכות יסוד של הפרט.

בעת שניתן פסק הדין כאמור לא חל על אותו מקרה חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000, הקובע כי "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם ".

בפסק הדין ע"א (ת"א) 35563-02-12 האגודה לשמירת זכויות הפרט, ע.ר. נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (12.1.2014), נקבע כי פרסום מודעה בעיתון נכלל באופן מובהק בהגדרת "שירות ציבורי" בחוק (ונדחתה טענת העיתון כי מאחר שהוא פונה לציבור דתי בלבד אינו נכלל בגדר "שירות ציבורי" מהטעם שהציבור אליו מיועד העיתון הוא ציבור מסויים). באותו מקרה נקבע כי סירוב העיתון לפרסם מודעה בעניין קיומו של קו קשב לחברי הקהילה הגאה נובעת מהפליה אסורה על רקע נטיה מינית וכי לא חל החריג בחוק, לפיו, אין רואים הפליה לפיה סעיף זה "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". זאת מהטעם שמדובר היה במודעה צנועה לחלוטין, שכל מטרתה היא העלאת המודעות לקיומה של אפשרות קבלת מידע ועזרה למי שמרגיש שהוא זקוק לה, ונקבע שאין ללמוד מהמודעה כי מדובר בעידוד פעילות כזו או אחרת, כאשר ככל שמדובר בעצם ההכרה בקיומם של בעלי נטיות מיניות שונות בקרב הציבור הדתי הרי שגם לדידו של העיתון הדבר אינו בגדר "מוקצה" ( גם בעיתון פורסמו כתבות בעניין זה), ובעניין זה לא מדובר בשוני רלוונטי. עוד נקבע כי מדובר במודעה סולידית, שכל ה"פרובוקטיביות" שבה היא למעשה העובדה שהיא מפורסמת מטעם האגודה. תוכן האמור במודעה אין בו כדי לפגוע ברגשות הציבור, בוודאי שלא פגיעה קיצונית וחמורה, ואם הפגיעה נובעת מעצם ההכרה בקיומם של בעלי נטיות מיניות שונות או מכך שהייעוץ ניתן על ידי גורמים שאינם פועלים בהתאם להלכה, הרי שאין בכך להצדיק את אי הפרסום (כאמור בפסקה 23 לפסק הדין) .

במקרה דנן לא נטען על ידי מי מהצדדים להפליה אסורה מחמת החוק כאמור ומשכך אין מקום לדון בכך. עם זאת, מהפסיקה כאמור עולה כי ניתן במקרים מסוימים לחייב עיתון לפרסם מודעה זאת למשל במקרים שהסירוב נובע מטעמים של דת, השקפה, השתייכות מפלגתית וכו'. סבורני כי במקרה דנן סירוב המשיבה 2 לפ רסם את המודעה הוא בחוסר תום לב ולא הוצג טעם ענייני וסביר המצדיק האמור.

במקרה דנן, זולת העובדה כי המודעה מתייחסת לעיתון "יום ליום", המשיבה 2 לא פירטה מה בתוכן המודעה עצמה אינו תואם את הנחיות וועד הרבנים לעניין הקפדה בענייני הלכה וצניעות או אינו תואם את ההשקפה שלה ועמדותיה העקרוניות. המודעה בעלת אופי אינפורמטיבי ועל פניו אין מדובר בפרסום שיש בו כדי ליצור זיהוי בין העיתונים או כדי לצדד בעיתון יום ליום . לדידי, אם כבר ההפך , מדובר במודעה שעניינה הסכם פשרה בגין תביעה ייצוגית שהוגשה נגד ניכוי דמי מינוי לעיתון יום ליום ותוצאת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין היא השבת דמי מנוי שנוכו בגין מנוי לעיתון יום ליום בגין תקופת העבר (עד אפריל 2016) והפסקת הניכוי לעתיד החל מאוגוסט 2017 . על פניו, פרסום שכזה אם כבר עלול לפגוע באינטרסים של עיתון יום ליום .

נוסף על כך, המשיבה 2 לא פירטה מדוע במודעה מסוג זה יש פגיעה בקהל קוראי העיתון שלה. סבורני כי לכאורה יש במודעה זו משום שירות לציבור שלה (שעה שהמשיבה 1 ציינה כי הרוב המכריע של חברי הקבוצה מנויים לעיתון הדרך ומודעה זו מיידעת אותם על זכותם לקבל החזר כספי ).

כאמור לעיל, גם אם הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי – אין משמעות הדבר כי יש ליתן סעד של ביזיון בית משפט באופן אוטומטי. במקרה דנן, לא נטען כי קיימות דרכים חלופיות לאכיפת פסקי הדין והאינטרס הציבורי הוא שהמודעה תפורסם על מנת ליידע את חברי הקבוצה בדבר הסכם הפשרה.

עם זאת, בעת מתן סעד של ביזיון בית משפט – יש להטיל סנקציה שתביא לתוצאה הרצויה של מילוי אחר צווי בית הדין, אך מבלי להיגרר לענישה בלתי מידתית. דרך המלך היא קביעת סנקציה "על תנאי", בגין הפרות שתבוצענה לאחר מתן החלטת הביזיון (פסקה 27 לפסק הדין בפרשת אגודת הפלחה ).

במקרה דנן, בעת שניתן הצו מיום 11.2.2020 המשיבה 2 לא הייתה צד להליך ובטרם ניתן הצו מיום 13.7.2020 לא ניתנה למשיבה 2 הזכות לטעון באופן מלא. הואיל ומטרת הקנס אינו עונש אלא אמצעי אכיפה ונוכח המחלוקת המהותית בין הצדדים שעה שהמשיבה 2 סברה כי אינה מחויבת לפרסם את המודעה מהטעמים שפורטו לעיל ורק במסגרת הבקשה דנן היה לה את יומה אני קובעת כי בשלב זה לא יוטל קנס. עם זאת, אם וככל שהמשיבה 2 לא תפרסם את המודעה תוך 20 יום ממועד קבלת החלטה זו, יוטל קנס בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום של אי קיום הצו.

אשר לבקשה לחייב את מר חיים ביטון בקנס לפי פקודת ביזיון בית משפט – דינה להידחות. כאמור לעיל, ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על פי הצו, אך מעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו ובכלל זה על אורגן של תאגיד , עובדי ומסייעים. אולם, המבקש לא הצביע מדוע זולת היותו מנכ"ל מרכז מעיין החינוך התורני ומנכ"ל תנועת ש"ס וכן זולת טענה כללית כי הלה במעשיו או במחדליו הביא ביודעין להפרת הצו בדבר פרסום בעיתון הדרך – יש לחייבו מכוח פקודת ביזיון בית משפט ( כאמור לעיל, מרכז מעיין החינוך התורני פנתה לעיתון הדרך בבקשה לפרסם את המודעה אך נדחתה וכאמור לעיל לא הוכח כי הנהלת מרכז מעיין החינוך התורני היא הגורם הקובע מה יפורסם בעיתון הדרך ). משכך, הבקשה להטיל עליו קנס מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז חשוון תשפ"א, (04 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.