הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ת"ב 2912-11-20

01 ספטמבר 2021

לפני:

כב' השופטת שגית דרוקר
נציג ציבור (עובדים) מר אלדד שלם
נציג ציבור (מעסיקים) מר גבי קינן

המבקשת
האדומים של אשדוד כדורגל 1957 (ע"ר)
ע"י ב"כ: עו"ד אוהד כהן
-
המשיבים
1. פיני עייש
ע"י ב"כ: עו"ד אוריין סהר
2. ההתאחדות לכדורגל בישראל – משיב פורמאלי

פסק דין

לפניי בקשה שהגישה עמותת האדומים של אשדוד כדורגל 1957 (להלן: "המבקשת") לביטול פסק בוררות שניתן ביום 2.4.20 על ידי כב' הבורר, עו"ד ערן שמעוני מהמוסד לבוררות וגישור של ההתאחדות לכדורגל.
על סמך כתבי הטענות, להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת והשתלשלות ההליכים:
ביום 16.1.19 הגיש מר פיני עייש (להלן: המשיב") תביעה בוררות בפני ההתאחדות לכדורגל בישראל כנגד המבקשת וכנגד נתבע נוסף מר רוני (אלטמן) חג'ג' (ג'רמי אטלן) (להלן: הנתבע הנוסף) . במסגרת תביעתו עתר המשיב לחיוב המבקשת והנתבע הנוסף לפצותו בסכומים שונים ובין היתר בשכר עבודה, מענקים שלטענתו לא שולמו לו, פיצויי פיטורים, הפרשות פנסיוניות, דמי הבראה, פדיון חופש ופיצוי בגין אי עריכת שימוע. סך הכל עמדה תביעת המשיב על סך של 475,884 ₪.
ביום 28.1.19 מינתה נשיאות בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל בישראל את עו"ד שמעוני ערן לשמש כבורר בתביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת והנתבע הנוסף.
ביום 29.1.19 ניתנה החלטה על ידי כב' הבורר לפיה על המבקשת להגיש כתב הגנה לא יאוחר מיום 6.2.19.
ביום 4.2.19 הגישו ב"כ המבקשת דאז, בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ב-3 שבועות.
ביום 25.2.19 בעקבות חילופי ייצוג הגיש ב"כ המבקשת (המייצג גם בהליך דנא) בקשה לארכה נוספת , להגשת כתב הגנה כך שכתב הגנה יוגש תוך 14 יום ממועד הגשת הבקשה. כמו כן, נכתב בבקשה כי הצדדים סיכמו ביניהם מועד לדיון הוכחות במסגרת האמור הוצעו 2 מועדים - לאמור עוד נידרש בהמשך .
ביום 13.3.19 (בחלוף כחודשיים ממועד הגשת התביעה על ידי המשיב- גם לאמור עוד נידרש בהמשך) הגישה המבקשת כתב הגנה במסגרתו טענה לראשונה בקשות מקדמיות המתייחסות לשלוש סוגיות. האחת, טענה להתיישנות ביחס למועד הגשת התביעה למוסד לבוררות בהתאם לתקנון המוסד לבוררות וגישור של ההתאחדות לכדורגל, השנייה, טענה בעניין סמכות הבורר לדון בהליך לאור סמכותו של ביה"ד לעבודה , והשלישית, בעניין היעדר יריבות בין המשיב לנתבע הנוסף.
ביום 17.3.19 בעקבות הטענות המקדמיות שעלו במסגרת כתב ההגנה, ניתנה החלטת כב' הבורר במסגרתה אופשר למשיב להגיב עד ליום 27.3.19 לטענות המקדמיות שהעלתה המבקשת במסגרת כתב הגנתה. דיון שהיה קבוע ליום 19.3.19 בוטל על מנת לאפשר למשיב להגיש תגובתו ולהכריע בטענות.
ביום 16.4.19 נתן כב' הבורר החלטה במסגרתה נקבע כי טענותיה המקדמיות של המבקשת שהועלו בכתב ההגנה טעונות בירור עובדתי וקבע ישיבה מקדמית ליום 7.5.19 אשר לאחריה אופשר לצדדים להגיש טיעונים משלימים.
ביום 10.6.19 לאחר הגשת טיעונים משלימים, ניתנה החלטת הבורר בבקשותיה המקדמיות של המבקשת במסגרתה נקבע כדלקמן:
באשר לטענת ההתיישנות נקבע – כי תביעת התובע לא התיישנה בהתאם להוראות תקנון המוסד לבוררות וגישור של ההתאחדות לכדורגל משזו הוגשה ביום 13.1.19 כאשר המועד האחרון להגשת התביעה חל ב-28.1.19 לאור מועד סיום העסקת התובע שחל לטענת המבקשת עצמה ביום 28.7.18 והוגשה בתוך 6 חודשים ממועד סיום העסקת המשיב בהתאם להוראת סעיף 1 (ו)(1) לתקנון.
באשר לטענת הסמכות נקבע – כי בתי הדין לעבודה הכירו בסמכות הבורר לדון בתביעות המוסד לבוררות לאור מגמה הרווחת להעברת סכסוכים למוסדות שיפוט פנימיים. כמו כן, קבע הבורר כי עיון בתביעה מלמד שעיקר המחלוקות אינן מתמקדות בזכויות קוגנטיות כי אם בטענות למענקים והפרת חוזה . אי מתן פיצוי מכוח חוזה - כאשר סעדים בכתב התביעה המתייחסים לשכר עבודה הינם שוליים ביחס ליתר הרכיבים הנתבעים.
באשר לטענת היעדר יריבות כנגד הנתבע 2 – קבע הבורר כי טענה זו דרושה בירור עובדתי.
במסגרת החלטתו מיום 10.6.19 קצב כב' הבורר מועדים להגשת תצהירים והתיק נקבע להוכחות.
המבקשת הגישה מספר בקשות לארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה ובנוסף בקשה לדחיית דיון ההוכחות שנקבע.
ביום 27.10.19 לאחר מס' דחיות שהוגשו על ידי המבקש ת התקיים דיון מקדמי (ללא נוכחות נציגי המבקשת לאור בעיית זמינות לה טען ב"כ המבקשת) במסגרתו נקבע מועד חדש לישיבת הוכחות ביום 3.12.19 וניתנה החלטה לעניין הגשת תצהיר של עד רלבנטי נוסף לבקשת המבקשת .
ביום 3.12.19 לאחר דחיות שהוגשו על ידי המבקשת לדחיית הדיון בתואנות שונות התקיימה ישיבת הוכחות בהליך הבוררות. בפתח דיון ההוכחות העלה ב"כ המבקשת 2 טענות מקדמיות. טענה מקדמית אחת. שהועלתה שוב בעניין, היעדר יריבות בין המשיב לנתבע הנוסף (עמ' 3 לפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 3.12.19) , טענה שהועלתה כאמור בעבר והוכרעה במסגרת החלטת הבורר מיום 10.6.19 במסגרתה נקבע כי היא טעונה בירור עובדתי. טענה שנייה, בעניין חריגה מסמכות נוכח חלוף הזמן (מעל חצי שנה) ממועד פתיחת ההליך (עמ' 4 לפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 3.12.19) ועד למועד קיומה של ישיבת דיון הוכחות . לא הועלתה על ידי המבקשת כל טענה בעניין היעדר סמכות עניינית של הבורר אשר הוכרעה כאמור על ידו במסגרת החלטתו מיום 10.6.19.
סיכומי המשיב הוגשו במסגרת הליך הבוררות בהתאם להחלטת הבורר. המבקשת איחרה בהגשת סיכומים מטעמה בהתאם למועדים שקצב הבורר . לאור האמור הגיש המשיב בקשה למתן פס"ד בהעדר סיכומים ו/או בגין אי קיום החלטה כאשר בהתאם להחלטת הבורר היה על הנתבעים / המבקשת להגיב לה עד ליום 11.3.20. משלא הוגשה תגובה הגיש המשיב פעם נוספת בקשה ביום 16.3.20 לתן פס"ד על יסוד האמור בתביעה.
ביום 25.3.20 העלתה המבקשת שוב בקשה למחיקת ההליך במסגרתה טענה כי חלף המועד למתן פסק בוררות ועקב כך הבורר חרג מסמכות וחזרה בנוסף על טענה שהעלתה בתחילת ההליך לפיו הבורר נעדר סמכות לדון בתביעה כנגד הנתבע 2. ודוק, המבקשת לא העלתה כל טענה לעניין היעדר סמכות הבורר לדון בהליך לגופו לאור מהות ורכיבי התביעה אלא נטען כי הבורר נעדר סמכות לדון בהליך לאור חלוף הזמן ממועד פתיחת ההליך שנמשך מעל לחצי שנה .

טענות הצדדים בהליך דנא
לטענת המבקשת, פסק הדין בטל מכוח הוראות סעיפים 24 (3) (6)(8)ו-(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח -1968 (להלן: חוק הבוררות).
דין פסק הדין להתבטל מכוח הוראת סעיף 24(8) לחוק הבוררות שכן המבקשת העלתה בפתח דיון ההוכחות שהתקיים בפני הבורר טענה לפיה הליך הבוררות בטל משחלפה חצי שנה מתחילת ההליך ובהתאם להוראת סעיף טו לחוק הבוררות על ההליך להיות מבוטל לאלתר.
דין פסק הבורר להתבטל מכוח הוראת סעיף 24 (6) לחוק הבוררות שכן החלטת הבורר להמשיך ההליך למרות טענת המבקשת שהועלתה בפתח דיון ההוכחות לעניין בטלות ההליך לאור משכו של ההליך נדחתה על ידי הבורר בפתח דיון ההוכחות ללא כל הנמקה. מדובר בהליך שהחל ביום 16.1.19 והסתיים בפסק בורר שניתן ביום 2.4.20 . אף טענות הבורר במסגרת פסק הדין שניתן לפיהן המבקשת היא זו שגרמה להימשכות ההליכים סותרת עצמה לאור טענות אחרות בפסק הדין והן מופרכות וחסרות תום לב לכשעצמן.
בניגוד להוראת סעיפים 24 (3) ו-(10) לחוק הבוררות, הבורר נטל לעצמו סמכות שאינה נתונה לו והכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד שאינה נתונה לו ולאחר מכן אף הכריע בנושא זכויות קוגנטיות שאינן בסמכותו.
לטענת המשיב, התנהלות המבקשת נגועה בחוסר תום לב, מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט והוגשה בהיעדר ניק יון כפיים קיצוני במיוחד. המבקשת אינה מתייחסת כלל לטענות שהועלו על ידי המשיב במסגרת תשובתו להמרצת הפתיחה.
יש למנות את מועד תחילת ההליך לא ממועד הגשת התביעה כי אם ממועד תחילת הדיון בסכסוך שבמקרה דנא חל לכל המוקדם ביום 9.10.19 עת התקיים דיון ראשון בהליך או מיום 3.12.19 עת התקיים דיון הוכחות בתיק.
המבקשת העלתה בקשתה לעניין משכו של ההליך לראשונה בצורה רפה ובעל פה במסגרת הדיון הראשון שהתקיים בתיק כאשר כבר אז חלפו 9 חודשים ממועד הגשת כתב התביעה בחודש 1/19. המבקשת לא דרשה באותו מעמד להפסיק הליכי הבוררות אלא כל שביקשה הוא שבקשתה תירשם לפרוטוקול והמשיכה בניהול ההליך עד תומו. המבקשת בהתנהגותה ובפרט עם ניהול ישיבת ההוכחות עד תומה נתנה הסכמה שבהתנהגות להארכת המועדים ועל כן מנוע ה ומושתק ת מלטעון בעניין האמור. המבקש ת כלל לא דרש ה הנמקה במעמד הדיון ולראשונה העל תה טענה לעניין היעדר הנמקה במסגרת ההליך בפני ביה"ד. בהתנהגותה כאמור אישר ה המבקשת את קביעת הבורר במסגרת הדיון כי הנמקת הבורר תינתן במסגרת פסק הדין הסופי.
סעיף 24(6) לחוק הבוררות עליו סומכת המבקשת בקשתה דן בביטול פסק בוררות מחמת היעדר הנמקה וזאת בשונה מהחלטה, כאשר כל שמלינה עליו המבקשת הוא המועד בו ניתנה ההנמקה במסגרת פסק הבורר משאין חולק שהנמקה ביחס לטענה לעניין ביטול הליך בוררות מחמת הימשכות הליכים מעל לחצי שנה ניתנה במסגרת פסק הבוררות הסופי עליו מבקשת המבקשת להשיג כעת .
באשר לטענת המבקשת לעניין בטלות פסק הבוררות מכוח הוראות סעיפים 24(3) ו-24(10) לחוק הבוררות – גם דינן של טענות אלה של המבקשת להידחות. ראשית, טענת סמכות ביה"ד לא הועלתה במסגרת המרצת הפתיחה אלא הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיה בהליך דנא ולפיכך, יש לראות בכך משום הרחבת חזית.
בפסקי הדין אליהם הפנתה המבקשת במסגרת סיכומיה נקבע כי למוסד לבוררות קיימת סמכות לדון בעניינים בהם דן הבורר. בפסק הדין אליו הפנתה המבקשת (בר"ע 39365-03-20 תומר בן יוסף נ' מועדון הכדורגל א.ג בית"ר ירושלים (2001) בע"מ(להלן: פרשת בן יוסף)) ביטל ביה"ד הארצי החלטה בעניין עיכוב הליכים ולא מן הטעם של היעדר סמכות אלא מן הטעם כי ההליכים הוגשו בניגוד להוראות החוק שחייבו בנסיבות העניין שכן נקבע לא אחת בפסיקה כי למוסד לבוררות לכדורגל קיימת עדיפות לטיפול בנושאים נשוא הסכמי עבודה של שחקנים לאור המאפיינים הייחודיים שבהעסקת שחקני כדורגל, המקצועיות והניסיון . בענייננו ניתנה עוד בראשית הליך הבוררות החלטה בעניין סמכות (החלטה מיום 10.6.19) על החלטה זו לא השיגה המבקשת. משלא הוגשה השגה על אותה החלטה ובעצם המשך ניהול ההליך עד תומו העניקה המבקשת לבורר את גדרי סמכותו להמשיך ולנהל ההליך וכעת הינה מושתק ת מלהעלות טיעוניה ביחס לאמור.

דיון והכרעה
טענות המבקשת בעניין סמכות בית הדין הוראות סעיפים 24(3) ו24(10) לחוק הבוררות
אין חולק שהזכויות שנתבעו בתביעת המשיב שהוגשה למוסד לבוררות הן מתחום משפט העבודה המגן. כך נפסק בעניין ללה אבין (ע"ע 1504/04 ד"ר ללה אבין נ. מכבי שירותי בריאות, ( 8.3.05)):
"נפסק משכבר כי שאלת עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד אינה ניתנת להכרעה בבוררות. אף אין להעביר להכרעה בבוררות סכסוכים שעניינם זכויות מתחום משפט העבודה המגן: "הכלל הוא... שלא ניתן למסור לבוררות הכרעה בהוראה קוגנטית בחוק או במשפט (מעמד עובד; עצם קיומה או שלילתה של הזכות הקוגנטית; הכרעה עובדתית שיש לה נפקות לזכות סטטוטורית כגון התפטרות או פיטורים ונסיבות ההתפטרות), וכל זאת בנוסף להפעלת סמכות שהחוק העניק במפורש לבית הדין לעבודה (דב"ע נד/163-3 הלסקו ישראל בע"מ - עזבון המנוח אלי גל-און ואח', פד"ע כח 66, 72 )".
יפים לעניין זה גם הדברים שנאמרו בע"ע (ארצי) 73/08, יהלומי מסיקה צ'ינו ובניו- עראקי יעל, (ניתן ביום 14.09.2009), כדלקמן:
"הלכה פסוקה במשפט העבודה הינה, כי זכויות המוקנות לעובד מכוח חוקי משפט העבודה המגן אינם ניתנים לויתור, ועל כן אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים. נכון הדבר, גם להכרעה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וכן לזכויות המוקנות לעובד מכוח הסכם קיבוצי..."
עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שטענה זו לא הועלתה מצידו של ה משיב אשר עליה מ בקשת הלכה זו להגן - אלא מפי המבקשת אשר חויב ה בפסק הבוררות לשלם זכויות קוגנטיות במלואן כנתבעת. ודוק, כמובא בענ יין יהלומי לעיל, זכויות מתחום משפט העבודה המגן אינן ניתנות לויתור (ולכן לא להיות נושא להסכם) ובעני יננו המשיב לא ויתר כלל על זכויותי ו, הגיש תביעתו למוסד לבוררות וגישור של ההתאחדות לכדורגל והן אושרו בפסק הבורר ות שניתן על ידי כב' הבורר עו"ד ערן שמעוני ביום 2.4.20.
לעניין זה ראוי לטעמנו להקיש מהנאמר בבגץ 289/79 ד"ר לילי דיין -בית-הדין הארצי לעבודה (29.5.80), שם אמנם דובר בהסכמה על בוררות מבעוד מועד אך הרציונל- לפיו יש לבחון את התכלית של אותה הגבלת פניה לבוררות, יפה גם לעניינינו:".... לעומת זאת, אם ניתוח המטרה החקיקתית העומדת ביסוד הוראות המגן הקוגנטיות מלמד כי אין בהסכם בדבר קיומם של אותם תנאים מוקדמים כדי לסכל את המטרה האמורה, אין כל צידוק למנוע מהצדדים מלהסכים בעניין זה ואף הבוררות בו תתפוס . על כן נראה לי כי הטיעון של בא-כוח העותרת, לפיו בכל מקרה הסכם בדבר קיומם של תנאים מוקדמים לגיבושן של זכויות קוגנטיות אינו תופס - על כן בוררות אף היא אינה אפשרית - הוא טיעון רחב מדי שאינו משקף את ההלכה כדין. אין טיעון זה מבחין בין אותם מצבים בהם הסכם בין הצדדים בדבר קיומו של התנאי המוקדם עשוי להכשיל את המגמה החקיקתית העומדת ביסוד הזכות הסטטוטורית המגינה, לבין אותם מצבים בהם הסכם כאמור אין בו כדי להכשיל את המגמה החקיקתית האמורה..".
כך גם בע"ע (ארצי) 163/06 שרה אכשטיין -איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ (1.7.08) (להלן: פרשת אכשטיין) נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו:.
"בצד הכלל לפיו הכרעה בהוראה קוגנטית בחוק או במשפט לא תובא לבוררות, הכירה ההלכה הפסוקה באפשרות לפיה בהתקיים נסיבות מיוחדות, לא יבוטל פסק דין של בורר ב"עניין שאינו יכול לשמש הסכם בין הצדדים". בהקשר זה, ציין נשיא בית דין זה, השופט מ' גולדברג (דב"ע נה/ 3-125 אלון בן דור - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"ע כט 286, 291-292 (להלן: עניין בן דור)).כי "אין המדובר בעיקרון נוקשה, ובית הדין רשאי לסטות ממנו בנסיבות המתאימות. יודגש כי בית הדין יחרוג מן הכלל האמור אך בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. בנושא בוררות, פסק בית המשפט העליון כי לא תמיד היעדר סמכות לבורר תהווה עילת ביטול פסק הבוררות". ובעניין גושן קבעה השופטת א' פרוקצ'יה כי "העיקרון שלפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב'חוקי מגן' אינו כלל נוקשה, ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו"(רע"א 4710/00 הרצל גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה 426 (להלן: עניין גושן); וראו: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, בעמ' 516.). בדומה, בעניין ללה אבין נאמר על ידי חברי הנשיא אדלר, כי "עילות תביעה דוגמת העילות שהועלו במקרה דנן אינן סיבה אוטומטית למניעת קיום הליך של בוררות"(עניין ללה אבין, פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא אדלר.).
בהתאם למגמת בתי המשפט לקיים פסקי בוררות ככל הניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעות פסק בוררות, יש לתת את הדעת למועד בו הועלתה לראשונה טענה בדבר חוסר סמכות הבורר, לבחון את מהותה של ההסכמה לבוררות בזכויות קוגנטיות ועד כמה יש ליתן לה תוקף, לבסוף יש לבחון האם נגרם עיוות דין (כבפרשת אכשטיין ). בעניין אכשטיין העובדת היא זו אשר ביקשה לקבוע כי הבוררות נעדרה סמכות, וודאי מקום בו הוכרע כי העובד לא יכול לחזור בו, יפה קביעה זו גם למעסיק.
בענייננו, אמנם העלתה המבקשת טענתה לראשונה במסגרת כתב ההגנה, שכאמור, לא הובא לפתחנו אך יש להניח שפרט להעלאת טענה לעניין היעדר סמכות נוכח סמכות ביה"ד לדון בשאלת יחסי עובד מעביד ובזכאות לזכויות קוגנטיות לא טענה המבקשת כפי שאף לא טענה בפנינו, לא במסגרת בקשתה לביטול פסק הבורר ואף לא במסגרת סיכומיה טענה כלשהי לעניין עיוות כלשהו שנגרם כתוצאה מההתדיינות בפני הבורר. כמו כן, בזמן אמת כאמור לעיל המשיב הוא זה אשר יזם את הבירור בפני המוסד לבוררות – כאמור מי שנפגע מעצם אי תשלום זכויותיו בשונה מהמבקשת . עת ניתנה החלטת הבורר בעניין סמכותו העניינית זנחה המבקשת טענתה זו כפי שעוד נבאר בהמשך בחרה שלא להשיג על החלטה זו המהווה פסק ביניים והמשיכה בהתדיינות בפני הבורר. כעולה מפרק העובדות, לאחר שהוכרעה טענתה לעניין היעדר סמכות הבורר לדון בנושאים שהובאו לפתחו לא העלתה המבקשת כל טענה בעניין האמור בהמשך ההליך לא במסגרת דיון ההוכחות על אף שבמסגרת דיון ההוכחות העלתה בשנית את יתר טענותיה ה מקדמיות שהועלו במסגרת כתב ההגנה. אם כן העלאת טענתה בעניין סמכותו העניינית של הבורר בדיעבד לאחר שהתנהל ההליך, הוגשו תצהירים, התקיים דיון הוכחות הוגשו סיכומים וניתן פסק הבוררות אינה בתום לב והיא כשלעצמה יוצרת עיוות דין, ודאי במקרה שבו לגופו של ענין לא נפגעו זכויות קוגנטיות (ומכל מקום לא הצביעה המבקשת על פגיעה שכזו ע"י מי מן הצדדים).
סעיף 3 לחוק הבוררות קובע:
"אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים"
סעיף 24 לחוק הבוררות דן בעילות הביטול כאשר סעיף 24(1) קובע את העדר הסכם בוררות בר תוקף כעילת הביטול הראשונה.
כמו כן, סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה), קובע כי:
"שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת ענין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה ענין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית הדין סמכויות בית המשפט בבוררות וכן תהא לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור ."
על סמך הוראות אלו ובהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה נפסקה ההלכה, אשר טוענת המבקשת שיש להחיל בעניינו, כי עת מדובר במחלוקת הנוגעת לזכויות קוגנטיות מתחום משפט העבודה, בית הדין לעבודה הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בהן:
"הלכה היא, כי סכסוך הנוגע לזכויות עובד על-פי חוקי המגן אינו יכול להימסר להכרעת בורר. סעיף 3 לחוק הבוררות קובע, כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". זכויות המגן זכו להגנה קוגנטית מאת המחוקק על יסוד מדיניות סוציאלית המכוונת להגן על העובד, וברי כי אין להסכים עליהן ולשנותן, שאם לא כן - לא יוגן העובד מפני לחץ וניצול, וההגנה עליו תסוכל. בהתאם לכך נפסק, כי אין למסור להכרעת בורר מחלוקות הנוגעות לזכויות קוגנטיות של עובד ואף לא לתנאים המוקדמים לזכאות להן."
[בג"ץ 2852/16 מעונות ילדים בישראל - קרית הילד עמותה רשומה - בית הדין הארצי לעבודה (11.5.16); ראו גם ע"ע 791/05 דורון כץ – רועי ספיר (4.5.06); בג"צ 760/79 דיין – ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד ל"ד (3), 820 (להלן - בג"צ דיין )]
יחד עם זאת, לא כל זכות שמקורה בעצם קיומם של יחסי עבודה מהווה זכות קוגנטית עליה אין הצדדים רשאים להתנות, ובהתאם לכלל ברישא לסעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, אנו סבורים כי יש במקרה דנא להעדיף פרשנות המעניקה תוקף לפסק בוררות.
בענייננו, הסוגיה אשר הועמדה לפתחו של הבורר שמעוני הייתה שכר עבודה, מענקים שלא שולמו למשיב, פיצוי בגין הפרת הסכם, הפרת חובת תום הלב, זכויות קוגנטיות ופיצוי בגין אי עריכת שימוע. חלק מעניינים אלה הם זכו יות במשפט האזרחי ומשכך לא מצוי בתחום שאינו ניתן להסכמה בין הצדדים או למסירה לבוררות (ראו: גורן ע' 74 וההפניות שם).
בבג"צ דיין נקבע כדלקמן (ההדגשות אינן במקור – ש.ד):
האם זכותו של העובד לשכר העבודה יכולה לשמש נושא להסכם בין המעביד לבין העובד והאם ניתן למסור הסכסוך בגינה לבוררות? בעניין זה קבע בית-הדין הארצי בהחלטתו נשוא עתירה זו כי "אין ספק שהזכות לשכר עבודה עצמו היא זכות במשפט האזרחי, ובתור שכזאת היא בת- בוררות" (ראה גם לב/3-36 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אברהם פלצנר פד"ע ד 267).
...
אנו מניחים אפוא, בעקבות בית-הדין הארצי לעבודה, כי הסכסוך כשלעצמו בדבר הזכאות לשכר העבודה עשוי לשמש נושא להסכם בין הצדדים ואף לבוררות ביניהם.
...החוק בא להבטיח תשלום במועדו של שכר עבודה המגיע לעובד. אין החוק נוקט כל עמדה באשר לשאלה אם שכר עבודה מגיע לעובד אם לאו, ואין כל מניעה שהצדדים יסכימו ביניהם בעניין זה. כשם שהזכות לשכר עצמו היא בחוזה שבין הצדדים, כן אין כל מניעה שהצדדים יגיעו להסכם אחר בעניין זה. מטרתו של חוק הגנת שכר היא אכיפת זכותו של העובד לשכר עבודה באופן שהשכר ישולם בזמנו.
... בנסיבות אלה איני רואה כל סיבה מדוע לא יוכלו הצדדים להגיע להסכם ביניהם בדבר הזכות לשכר, ומה שעשוי לשמש נושא להסכם בין הצדדים עשוי אף לשמש נושא לבוררות ביניהם.
הנה כי כן, הזכות כמו גם הזכאות לשכר, אשר היא שנדונה והוכרעה בבוררות, היא זכות בת בוררות, ואין בהכרעתו של הבורר שמעוני בדבר חובת התשלום, בפרט עת לא נפסקו פיצויי הלנת שכר, משום חריגה מסמכות המקימה עילה לבטלותו של ההליך [ראו והשוו גם פסיקות נוספות של בית דין זה: תב (ת"א) 58922-01-17 אורי יצחקי – החברה לקידום הספורט והכדורסל בנתניה בע"מ (23.3.18); סעש (ת"א) 53107-06-18 SOTIRIS NINI - מכבי אבשלום פ"ת - מחלקת כדורגל (ע"ר) (2.10.18)].
לא נעלמה מעיננו הטענה כי מדובר בהכרעה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד – מעסיק, כאשר את השאלה בדבר קיומם של יחסי עבודה ככלל אין למסור להכרעה בבוררות, אלא שאף על פי כן איננו סבורים כי בענייננו התוצאה הינה בטלות פסק הבוררות מטעם זה.
אנו סבורים כי בענייננו מתקיים השתק שיפוטי מקום שבו המבקשת הסכימה לדון בעניינ ה מול המ שיב: בשלב ראשון, ביקשה המבקשת בקשות חוזרות ונשנות להארכת מועד להגשת כתב הגנה בין היתר לאור חילופי גברי בייצוגה . בשלב שני, השתתפה בדיון מקדמי שהתקיים בהליך הבוררות בעקבותיו ניתנה ביום 10.6.19 הכרעת הבורר המתייחסת לבקשתה להיעדר סמכות הבורר לדון בהליך לאור סמכות ביה"ד כאשר על החלטה זו לא השיגה המבקשת ; בשלב שלישי, השתתפה בהליך הוכחות והגישה סיכומיה . אין חולק כי הועלתה במסגרת כתב ההגנה טענת המבקשת להיעדר סמכות הבורר אולם זו נדחתה בהחלטת הבורר. לא הוגשה כל השגה על החלטה זו ולאחריה הוגשו תצהירים מטעם המבקשת ואף נקבע דיון הוכחות במסגרתו זנחה המבקשת טענתה בעניין היעדר סמכות לדון ביחסי עבודה ובזכויות קוגנטי ות. בנסיבות אלה אנו סבורים כי בשלב זה מנועה ה מבקשת מלהעלות טענה להיעדר סמכות מלכתחילה לעצם ההתדיינות בנדון, היות שמדובר בקביעת סטטוס של יחסי עבודה, וכי יש בכך משום שימוש בזכות שלא בתום לב.
על השימוש בדוקטרינת ההשתק השיפוטי נאמר [רע"א 3640/03 יקירה דקל - שוקי (יהושע) דקל (16.12.07)]:
"דוקטרינת ההשתק השיפוטי מהווה אחת השלוחות של דיני ההשתק המסורתיים. היא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני. תורה זו משתלבת בעקרון תום הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד...
אחד ההקשרים בהם עשוי להתקיים השתק שיפוטי הוא מקום שחלה השתהות בהעלאת טענת חוסר סמכות עניינית של הערכאה הדנה בענין. השתהות בעל דין בהעלאת טענה כנגד סמכותו העניינית או המקומית של בית המשפט הדן בענין עלולה לחסום את דרכו להעלותה בשלב מאוחר יותר מחמת מניעות דיונית."

דברים אלה יפים אף לענייננו.
כמו כן נפסק גם בהקשר של דיני הבוררות כי בהתקיים נסיבות מיוחדות רשאי בין הדין לקבוע כי יש להשאיר את פסק הבוררות על כנו, אף מקום שהבורר פסק בהיעדר סמכות. כפי שנקבע ברע"א 4710/00 הרצל גושן - סמינריון גבעת חביבה, נה (2) 426 (2001) (להלן – עניין גושן):
"העיקרון שלפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב"חוקי מגן" אינו כלל נוקשה, ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. ראשית, מחדל בעל-דין לטעון להיעדר סמכות הבורר במהלך הבוררות והעלאת טענת היעדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך-כלל בעוכריו ויכשילו את ניסיונו לבטל את הפסק (ע"א 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ, בעמ' 130; רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, בעמ' 516). שנית, בענייני בוררות תיבחן טענת חוסר סמכות הבורר העולה במסגרת בקשה לביטול פסק על רקע השאלה אם השארת הפסק על כנו, חרף היעדר סמכות, עלולה לגרום עיוות דין למי מן הצדדים. ברוח זו קובע סעיף 26(א) לחוק הבוררות, כי: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין"...
טענה בדבר היעדר סמכות צריך שתועלה בתום-לב. כלל זה של תום-לב חל גם במשפט העבודה ובדיני הבוררות, וגם כאן עשוי המבקש להיות מנוע מלבטל פסק בורר מטעמים של חוסר סמכות בורר אם לא העלה טענתו בעוד מועד, ואם דחיית טענתו לא תביא לעיוות דין (אוטולנגי בספרה הנ"ל [17], בעמ' 478). אכן, "ככלל יש לומר, כי השימוש בזכות המחאה צריך להיעשות בדרך מקובלת ובתום-לב..." (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 הנ"ל [8], בעמ' 516). הדברים חלים גם על ענייננו (דב"ע נה/125-3 בן דור – ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל [15])."
[ראו גם: דיון (ארצי) נה/3-125 דיון (ארצי) נה/3-125 אלון בן דור - מאיר יוליוס, כט (1) 286 (1996, כט (1) 286 (1996); ע"ע (ארצי) 163/06 שרה אכשטיין - איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ (1.7.08); בוררות דין ונוהל כרך ב' ע' 1167-1168].
אחד המקרים אותם יראה בית הדין כנסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל לפיו בורר אינו מוסמך לדון בזכויות שמקורן בחקיקת המגן הינה העלאת טענת חוסר הסמכות בדיעבד, לאחר השלמת הליך הבוררות ומתן הכרעה (ובענייננו ניתנה הכרעת הבורר שלאחריה זנחה המבקשת טענתה והעלתה זו שוב רק במסגרת סיכומיה בפנינו). התנהגות מעין זו כאמור מקימה מניעות נגד אותו בעל דין מלעשות שימוש בטענה זו ואף עולה כדי הרחבת חזית .
בהתאם להלכה הפסוקה, החלטה תיחשב כפסק דין או כפסק ביניים למרות כותרתה "תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם. התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת. בענייננו, החלטת הבורר מיום 10.6.19 מהווה פסק ביניים בשונה מהחלטת ביניים (עליה לא ניתן להשיג לאור הוראות חוק הבוררות) משזו הכריעה בנושא סמכותו של הבורר לדון בהליך. המבקשת נמנעה מלהשיג על החלטה סופית זו – פסק הביניים , המשיכה בניהול ההליך עד תומו ולא העלתה כל טענה בהמשך בעניין סמכות הבורר. מכך יש לראות במבקשת כמושתקת מלהעלות בשלב זה טענתה עת יצרה מצג שווא אצל המשיב.
יש לראות בהעלאת הטענה לענייו סמכות הבורר במסגרת הסיכומים משום הרחבת חזית. במסגרת המרצת הפתיחה שהוגשה לפתחנו, לא העלתה המבקשת טעות ה בעניין היעדר סמכות הבורר לאור סמכותו הייחודית של ביה"ד. כל שעשתה המבקשת במסגרת המרצת הפתיחה שהוגשה על ידה היא הפנייה להוראות סעיפים 24 (3) ו-24(10) לחוק הבוררות מבלי לבאר התשתית העובדתית לטענותיה ומבלי שאופשר למשיב להגיב במסגרת תגובתו להמרצת הפתיחה. במסגרת המרצת הפתיחה טענה המבקשת כי דין פסק הבוררות להתבטל נוכח המועד בו ניתן ביחס למועד בו נפתח ההליך, הליך שנמשך למעלה משנה, כאשר הבורר נמנע מלנמק קביעתו בעניין טענה המבקשת שהועלתה על ידה בפתח דיון ההוכחות במסגרת הליך הבוררות בחריגה לנקבע בחוק הבוררות. כאמור בהמרצת הפתיחה שהוגשה בפנינו לא הועלתה על ידי המבקשת כל טענה לעניין סמכות הבורר לדון בהליך עצמו נוכח רכיבי התביעה . לפיכך, צודק המשיב, בטענותיו לפיהן התנהלות המבקשת עולה כדי הרחבת חזית אסורה והינה מושתק ת מלהעלות טענות נוספות לאור המועד בו הועלתה הטענה .
לא נחתום פרק זה בפסק דיננו מבלי להתייחס לפסיקה שהעלתה המבקשת במסגרת סיכומיה. פסיקה זו אינה מאשרת את שמבקשת המבקשת לטעון כי באותם פסקי דין נקבע שנושא זכויות קוגנטיות תידונה אך ורק בפני בית הדין לעב ודה שלו הסמכות הייחודית לדון ברכיבים אלה ובעניין זה הפנתה המבקשת לפרשת בן יוסף שנזכרה מעלה . בשונה מענייננו באותו הליך נפתח הליך בבית הדין לעבודה ובפניו הוגשה בקשה לעיכוב ההליכים בביה"ד לשם העברת הדיון למוסד לבוררות לכדורגל. באותו פס"ד, נקבע , כי קיימת חשיבות מ כרעת לכך שהבקשה תעלה מפי המתדיינים עצמם בהליך ובהזדמנות הראשונה דבר שלא עלה באותו הליך . עוד אין להתעלם מכך שבפרשת בן יוסף הוגשה תביעה לביה"ד על ידי הנפגע עצמו – העובד בשונה מענייננו כפי שהובהר מעלה. עוד אין חולק כי בענייננו, המבקשת העלתה בעבר טענותיה בעניין סמכות הבורר ואלו נידונו והוכרעו במסגרת החלטתו המפורטת והמנומקת של הבורר מיום 10.6.19 אלא שהמבקשת לא הגישה כל השגה על אותה החלטה ובחרה להמשיך בהתדיינות בפני הבורר תוך שבהתנהגותה זו העניקה לבורר סמכות להכריע בעניין שהובא לפתחו.
אם כן, באנו לכלל מסקנה כי הכרעתו של הבורר שמעוני במובן זה, לא נעשתה בחוסר סמכות.
מכאן נפנה לדון ביתר הטענות שהעלתה המבקשת ביטול פסק הדין מכוח הוראות סעיפים 24 (8), 24 (6) לחוק הבוררות.

טענה לביטול פסק הבוררות מכוח הוראות סעיפים 24 (6) ו-24(8) לחוק הבוררות
הלכה פסוקה הינה כי בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסק הבוררות אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר ותוכן החלטותיו. הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות מוגבלת אך ורק לבדיקת תקינות הליכי הבוררות והקפדה על יישומם של כללי הצדק הטבעי:
"תכליתם של דיני הבוררות בבירור מהיר ויעיל של השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. בהתאם, התערבות שיפוטית בפסק הבוררות היא צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלו מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. לכן, בית המשפט אינו דן בבקשה לביטול פסק הבוררות כערכאת ערעור. הוא בוחן את תקינות הליך הבוררות בלבד וזאת בכפוף לעילות ההתערבות שנקבעו בסעיף 24 לחוק הבוררות."
[ראו: אורי גורן בוררות ע' 264 (2018) (להלן – גורן)]
נקדים ונציין, כי אין בטענות המבקשת לעניין ביטול פסק הבוררות מכוח הוראות סעיפים 24 (6) ו- 24 (8) המתייחסות למתן פסק הבורר בחלוף למעלה מ-6 חודשים ובהיעדר הנמקת הבורר ביחס לטענה שהועלתה מפי המבקשת בפתח דיון הוכחות, כפי שנפרט להלן , כדי להביא לתוצאה של ביטול פסק הבוררות.
באשר לטענת המבקשת לביטול פסק הבוררות מכוח הוראת סעיף 24 (8) הקובעת כי פסק בורר יבוטל ככל שעבר המועד לנתינתו, הרי שבעניין האמור מקבלים אנו את פרשנות המשיב ביחס למועד ממנו יחל מניין הימים לבחינת השאלה באם הבורר נתן פסק דינו במועד. בהתאם להוראת סעיף טו' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות יחל מניין הימים במקרה דנא מיום 3.12.19 (מועד דיון ההוכחות) או לכל המוקדם מיום 9.10.19 (מועד קיומה של ישיבה ראשונה בהליך הבוררות) היום בו החל הבורר לדון בסכסוך כאשר משני מועדים אלה טרם חלפה חצי שנה עד למועד מתן פסק הבוררות ביום 2.4.20.
אין חולק כי עת הועלתה טענת המבקשת בפתח דיון ההוכחות קבע הבורר כי המבקשת תהא רשאית לטעון בעניין האמור במסגרת סיכומיה כאשר הבורר נימק החלטתו לדחיית הטענה במסגרת פסק דינו וקבע כי את הימשכות ההליכים יש לזקוף לחובת המבקשת. כבר במהלך ההתדיינות הביע הבורר את מורת רוחו מבקשות הארכה ודחיית הדיונים שהוגשו על ידי המבקשת וזאת על אף מועדים שתואמו עימה מראש. דיון ההוכחות נקבע לאחר מספר אדחיות מצד המבקשת. דחיות שקיבלה המבקשת להגשת כתב הגנה ולאחר ש זה הוגש באיחור של כחודשיים ימים. ארכות שנתבקשו וניתנו להגשת תצהירים מטעם המבקשת ולאחר הוספת מצהירים נוספים . כמו כן, יוסף לאמור בקשות מקדמיות שהועלו על ידה אשר הביאו אף הם להימשכות ההליכים כאשר במסגרת בקשות אלה לא הועלתה כל טענה להימשכות הליכים אלה אלא טענות המתייחסות להיעדר סמכות עליהן עמדנו, היעדר יריבות והתיישנות המועד להגשת התובענה בפני המוסד לבוררות ולא לעניין משך ההתדיינות בפני הבורר. לפיכך, אין לראות במועד מתן פסק הדין ביום 2.4.20 על ידי הבורר משום חריגה ממסגרת הזמנים שנקבעה בהוראת סעיף טו לתוספת הראשונה לחוק הבוררות וזאת לאור התנהלותה הנמשכת של המבקשת שהביאה להימשכות ההליכים כפי שאף נקבע בפסק דינו של הבורר.
באשר לטענתה הנוספת של המבקשת לפיה דין פסק הבורר להתבטל מכוח הוראת סעיף 24 (6) לחוק הבוררות הקובע כי פסק הדין יבוטל בהעדר הנמקה הרי שאין חולק כי במסגרת פסק דינו נימק הבורר את קביעותיו לרבות קביעותיו המתייחסות לטענה שהועלתה על ידי המבקשת בפתח דיון ההוכחות המתייחסת להימשכות ההליכים. בעניין האמור, נתפסה המבקשת לכלל טעות כאשר המשיב צודק בטענותיו, לפיהן יש לאבחן בין המועד בו ניתנה ההנמקה במסגרת פסק הבוררות כאשר המבקשת הפנתה להחלטת ביניים במסגרתה נקבע כי מועד ההנמקה יידחה למועד מתן פסק הבוררות הסופי ולבין עצם ההנמקה עצמה בפסק הבוררות נשוא עילת ביטול מכוח הוראת סעיף (24(6) בחוק הבוררות שלגביה אין חולק כי זו ניתנה במסגרת פסק הדין הסופי של הבורר.

במקרה דנא, בפתח דיון ההוכחות שהתקיים בהליך הבוררות שהתקיימה ביום 3.12.19 העלתה המבקשת לראשונה ובצורה רפה, טענה נוספת לטענותיה המקדמיות שהועלו במסגרת כתב ההגנה, שהתייחסה להימשכות ההליך בפני הבורר. הליכים שנמשכו לטענתה מעל לחצי שנה . כל שביקשה המבקשת הוא שבקשתה תירשם בפרוטוקול הא ותו לא . במסגרת הדיון קבע הבורר כי שמורה למבקשת הזכות לטעון טענתה זו במסגרת הסיכומים שיוגשו ולכך תינתן התייחסות במסגרת פסק הבורר על כך לא ביקשה המבקשת להלין ולא נרשמה כל תגובה להחלטה זו בפרוטוקול הדיון .
נבהיר כי גם החלטת הבורר בעניין שאלת סמכותו ליתן החלטה לפיה טענת המבקשת תידון במסגרת פסק הבוררות ניתנה מכוח הוראת סעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות הקובע: "ח. הבורר רשאי להורות לבעלי-הדין להשיב לשאלונים, לגלות ולהמציא מסמכים ולעשות כל דבר אחר הכרוך בניהול הבוררות, כפי שרשאי היה לעשות בית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו.". המבקשת לא התייחסה במסגרת הדיון להחלטה זו של הבורר לפיה הנמקה ביחס לבקשה שהועלתה תינתן במסגרת פסה"ד לאחר שתרחיב המבקשת טיעוניה ביחס לאמור במסגרת סיכומיה. המבקשת לא עמדה על כך כי תרחיב טיעוניה במסגרת הדיון ולא עמדה על כך שתינתן החלטה מנומקת במסגרת הדיון מלבד כאמור דרישה לרשום הערתה בפרוטוקול הדיון. בקשתה התמצתה ברישום בקשתה ולאחר מכן נוהל דיון הוכחות כסדרו תוך שהמבקשת בהתנהגותה שומרת על זכותה לטעון בעניין האמור במסגרת סיכומיה כפי שאף עשתה כן .

אין חולק כי במסגרת פסק הבוררות התייחס הבורר בהרחבה לטענת המבקשת בעניין הימשכות ההליכים. הבורר נימק החלטתו וקבע כי את הימשכות ה הליכים יש לייחס למבקשת. המבקשת אף בחרה שלא להגיש סיכומים מטעמה במועד שנקבע על ידי הבורר ולהמשיך להעלות טענה לעניין הליך המתנהל מעל לששה חודשים טענה שנטענה כאמור בפתח דיון ההוכחות בצורה רפה במסגרתה ביקשה המבקשת כי טענתה אך תירשם בפרוטוקול בלבד . לפיכך, קבע הבורר בעניין האמור, כי המבקשת היא זו שהביאה להימשכות ההליכים והעלאת הטענה על ידה נגועה בחוסר תום לב. (סעיף 22 לפסק הבורר).

הבורר המשיך וקבע בפסק דינו כי עד לדיון ההוכחות לא הועלתה כל טענה בדבר הימשכות ההליכים שכבר אז נמשכו חצי שנה כאשר יוסף כי כתב הגנה כשלעצמו הוגש לאחר חודשיים ממועד בו נפתח ההליך . עוד נקבע בפסק הבורר, כי המבקשת יצרה את הרושם עד לדיון ההוכחות שבכוונתה לנהל ההליך עד לתומו ולנהלו כסדרו ויש לראות בהתנהגותה כמי שייצרה מצג שווא, עליו הסתמך המשיב. הבורר ממשיך ומנמק קביעתו גם בסעיפים 23- 24 לפסה"ד לעניין הרושם שנוצר לפיו המבקשת הסכימה להארכת המועד שאף נטענה חזור ונשנה גם על ידה. לפיכך, קבע הבורר בנסיבות העניין מושתקת המבקשת לטעון בעניין האמור לאור המצג והרושם שיצרה אצל כל המעורבים בהליך. קביעת הבורר הינה נהירה מנומקת ולא מצאנו מקום להורות על בטלות פסק הבוררות מכוח האמור.

נוכח האמור, נדחות בזאת גם טענות המבקשת לפיהן דין פסק הדין להתבטל מכוח הוראת סעיפים 24 (6) ו-(8) לחוק הבוררות.

נוכח האמור, לעיל דין כל טענות המבקשת לעניין בטלות פסק הבורר להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין ניהול הליך זה בסך של 5 ,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, (01 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אלדד שלם

שגית דרוקר שופטת
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר גבי קינן