הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ק"ג 50793-12-17

12 מרץ 2020

לפני:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה
נציג ציבור (עובדים) מר איתן סלע
נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי מנוביץ

התובע:
אבי טאטיקה
ע"י ב"כ עו"ד עדי אזולאי
-
הנתבעת:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אביעד בן יעקב

פסק - דין

לפנינו תביעתו של מר אבי טאטיקה (להלן - "התובע") לסעד הצהרתי אודות משכו של שירות החובה המומר ששירת במשטרת ישראל (להלן - "המשטרה") במקום שירות החובה בצבא הגנה לישראל (להלן - צה"ל), וזכאותו לזכויות הגמלה בגין תקופה זו.

הרקע העובדתי
על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות, אלו הן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת ורלוונטיות לדיון-

ביום 22.7.74, התובע עלה לישראל מגאורגיה, בהיותו בן 23, נשוי ואב לשני ילדים.

ביום 17.12.1974, התובע החל את שירותו במשטרה.

ביום 8.7.79, לאחר שמילא 48 חודשי שירות במשטרה, הופטר התובע משירות סדיר בצה"ל והוצב לשירות במשטרה.

שנתיים לפני מועד פרישתו של התובע מהמשטרה, ביוני 2006 (לא נקוב התאריך המדויק), פנה התובע לראש אגף משאבי אנוש בבקשה להכיר בשלוש שנות שירותו הראשונות במשטרה כשירות חובה לצרכי המרה, ולחישוב תקופה זו לזכויותיו לגמלה. במכתב טען כי שלוש השנים הללו היו תקופת השירות המתחייבת, כי כך נמסר לו מאת שלטונות הצבא, למי ששירת במשטרה במקום בצה"ל (להלן – "התקופה שבמחלוקת").

בעקבות כך, ביום 18.10.2006, פנתה ראש חוליית פרישה במשטרה, במכתב לגב' הדסה קלפפיש (להלן – גב' קלפפיש), מנהלת הלשכה במשרד הביטחון, וביקשה את בדיקתה באם ניתן להכליל את התובע בהסדר השירות המומר.

ביום 9.11.2006, השיבה גב' קלפפיש כי:

"...מבדיקה בתיקו האישי הצבאי של הנ"ל עולה, כי ניתן להכלילו בהסדר השירות המומר.
יש לקחת בחשבון שהנ"ל אמור היה להתגייס לשירות מקוצר של 6 חודשים."

התובע יצא לגמלאות מהמשטרה ביום 30.4.2008, בגיל 57, לאחר כ-33 שנים, כולל התקופה שבמחלוקת.

ביום 30.5.2008, נמסר לתובע מכתב מאת גב' חנה שוורץ (להלן – "גב' שוורץ"), מנהלת תחום בכיר (גמלאות), הנושא את הכותרת: "אישור גמלאות". במכתב פירטה גב' שוורץ את זכויותיו של התובע בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – "חוק הגמלאות"). במכתב נמסר כי קצבת פרישתו תעמוד על 70% מהמשכורת הקובעת, וזאת לפי משך שירות של 35 שנים, לאחר שמפכ"ל המשטרה אישר לתובע הגדלת שנות שירות בהתאם לסעיף 100 לחוק הגמלאות, המתיר השלמה לאחוזי הקצבה המקסימליים על פי חוק. במכתב צוין כי:

"... על החלטה זו ניתן לערער בפני בית דין אזורי לעבודה, תוך 60 יום מיום הגיע אליך הודעה זו, וכמפורט בנספח המצורף."

בשנת 2010, כעבור שנתיים, ביצע התובע פניות טלפוניות למשרד הביטחון אודות ההתייחסות שהועברה אליו בשנת 2006, וביום 9.5.2010 במענה של מר שי לב (להלן – "מר לב"), ראש תחום פניות ציבור, הוא ציין כי הנושא הועבר לבחינת הגורם המקצועי בצה"ל.

במכתב נוסף מיום 15.6.2010 השיב מר לב כי לאחר בדיקות מקיפות ויסודיות, אין לו אלא להפנות שוב למכתבה של גב' קלפפיש, המציין את המצב לאשורו בנושא הגיוס של התובע.

לאחר פניות חוזרות של התובע, ביום 11.2.13, נשלח אליו מענה נוסף מצה"ל שלפיו, לאחר בדיקת עניינו ביסודיות, לרבות איתור מסמכים מארכיון צה"ל הנוגעים למדיניות הגיוס בכלל, ועולים בפרט, שהייתה נהוגה בתקופת גיוסו של התובע (קרי 1974), עולה כי בהתאם למצבו המשפחתי דאז היה מחויב בגיוס של שישה חודשים בלבד.

ביום 11.6.2013, השיבה ראש חוליית פרישה במשטרה, בין היתר, כי המרת 6 חודשי קבע במשטרה לטובת שירות צבאי תקטין את קצבתו החודשית, וציינה את אי הכדאיות שבביצוע ההמרה כאמור.

ביום 25.12.13, במענה לפנייתו של התובע, הודיע ארכיב ירושלים לארכיב המטה הארצי, כי לצערם לא ניתן להיענות לבקשתו של התובע להמצאת תיקו וזאת לנוכח דליקה שפרצה במחסן הארכיב שגרמה לשריפת התיקים ביום 24.2.2011.

ביום 19.3.14, פנה ב"כ התובע דאז, עו"ד אילן מאוטנר אל מפכ"ל המשטרה בבקשה לעיון חוזר בקביעת תקופת הגמלה. ביום 6.4.14, השיבה רמ"ד פרישה ונפגעים כי: "אנו ערים לפניות החוזרות של מרשך... יחד עם זאת, ככל שלא יומצא לנו מסמך מגורמי צה"ל, המאשר כי מרשך אכן נדרש לשירות ביטחון בן 3 שנים, הרי שלא נוכל להיעתר לבקשתו...". במענה נוסף מיום 21.5.2015, נכתב כי: "הסוגיה נבדקה לעומקה מס' פעמים ע"י הגורמים הרלוונטיים במשטרת ישראל... בהתאם למסמכים שבידנו, הוטלה עליך חובת שירות ביטחון של שישה חודשים בלבד בשירות החובה בצה"ל. בנסיבות אלה, אין לנו, כמשטרה, כל סמכות להכיר לך בתקופת שירות ארוכה משישה חודשים, לצורך השירות המומר..."

בהמשך לכך, ביום 6.4.2014, התקבלה תשובתה של רמ"ד פרישה ונפגעים מאגף משאבי אנוש במשטרה, לפיה, הם ערים לפניות החוזרות של התובע, אך יחד עם זאת, ככל שלא יומצא מסמך מגורמי צה"ל, המאשר כי התובע נדרש לשירות ביטחון בן 3 שנים, הרי שלא ניתן להיעתר לבקשתו.

בחלוף שנה כמעט, ביום 15.3.2015, פנה ב"כ התובע, עו"ד עדי אזולאי (להלן – "ב"כ התובע"), ליחידה לפניות ותלונות הציבור במשרד הביטחון. במכתב ביקש ב"כ התובע להורות על בדיקת כל הרישומים של קצין הגיוס בבאר שבע הנוגעים לטיפול בתובע עם עלייתו ארצה, לרבות בקשתו של התובע להתגייס מיידית לצה"ל לשירות צבאי מלא. ביום 16.3.2015, במענה לכך, השיבו מהיחידה הנ"ל כי משרד הבטחון אינו עוסק בסוגיות הללו ופנייתו הועברה לטיפול לשכת מפקד מיטב בצה"ל.

ביום 15.4.2015, פנה ב"כ התובע ליחידת מיטב בצה"ל על מנת לוודא כי הפנייה אכן נמצאת בבדיקת היחידה וביקש קבלת התייחסות לפנייה האמורה.

ביום 21.5.2015, נשלח לתובע מענה נוסף מלשכת מפכ"ל המשטרה, שלפיו בהמשך לפניותיו השונות, הסוגיה נבדקה לעומק מספר פעמים על ידי הגורמים המקצועיים הרלוונטיים במשטרת ישראל, וכי פנייתו האחרונה הועברה לבחינה נוספת באגף משאבי אנוש וכי העמדה נותרה בעינה, בין היתר הובהר כי:

"... כל עוד לא יועבר אלינו אישור מגורם מוסמך בצה"ל, שילמד כי נדרשת לשירות חובה של שלוש שנים מלאות- ידינו כבולות ולא נוכל לחשב לך שירות מומר בן שלוש שנים..."

ביום 6.7.2015, התקבל מענה מיחידת מיטב בצה"ל שלפיו פנייתו של התובע מוכרת ליחידה ואף טופלה על ידי מגוון גורמים שונים. נכתב כי לאחר חקירה מעמיקה ומקיפה של התיק האמור, לא ניתן למצוא עדות בכתב לכך שהתובע היה חייב תיאורטית בשירות מלא ומשום שהמדובר בתיק משנת 1974, ודאי שלא ניתן למצוא עדות לכל סיכום שבעל פה.

בהמשך לכך, ביום 28.7.2015, פנה ב"כ התובע ליחידת מיטב בצה"ל, ופירט את טענותיו של התובע, וביקש כי תבצע בדיקה חוזרת של הדברים, וכי באם ימצא כי אין מקום לשינוי בעמדת צה"ל בעניין זה, מבקש התובע לעיין בתיקו האישי אשר נמצא ברשותם, בהקדם האפשרי.

ביום 31.12.2015, משלא נענתה פנייתו ליחידת מיטב בצה"ל, ביקש ב"כ התובע את התייחסותם.

ביום 16.2.2106, התקבלה תשובת יחידת מיטב בצה"ל שלפיה אין שינוי בעמדתם וכן כי לא ניתן להבין את מקור הטענה לחובת שירות צבאי מלא, ובוודאי שלא ניתן בחלוף עשרות שנים למצוא עדויות על אמירות כאלה בעל פה.

בעקבות כך, ביום 17.2.2016, ביקש ב"כ התובע כי יאפשרו לתובע לעיין בעצמו בתיקו האישי שברשות צה"ל.

ביום 17.5.2016, משלא נענתה בקשת העיון, פנה ב"כ התובע לנציב קבילות חיילים בבקשה כי יתערב בעניינו של התובע ויאפשר לו לעיין בתיקו האישי המצוי ברשות צה"ל. במענה לכך מיום 21.6.2016 מאת נציב קבילות החיילים, צוין, בין היתר, כי על התובע לפנות לקצין השלישות הראשית האמון על מדור מידע לאזרח, וכי נמצא לנכון להעביר את הפנייה לראש ענף ביקורת. בעקבות כך, נוצר קשר טלפוני עם רמ"ד מידע רפואי לאזרח בשלישות הראשית בצה"ל, אשר עדכנה כי תיקו האישי של התובע מצוי בידה.

ביום 27.10.2016, כתב ב"כ התובע, ליחידת מיטב בצה"ל כי נמסרו לתובע מסמכים מתיקו האישי בצה"ל, והוא דן במשמעות המסמכים שלדידו מאששים, לפחות לכאורה, את טענותיו של התובע. לא התקבל מענה מיחידת מיטב בצה"ל. בעקבות כך בוצעה חליפת מכתבים נוספת בין ב"כ התובע לבין נציב קבילות חיילים אשר לא מצאו מקום להתערבות נוספת.

ביום 25.5.2017, הגיש התובע עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, כנגד החלטת משרד הביטחון שלא להכיר בתקופה שבמחלוקת כשירות מומר. המדינה הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, תוך שצוין כי הסמכות הייחודית לדון בעניין דנא שהינו ערעור גמלאות נתונה לבית הדין לעבודה. ביום 29.10.17 נמחקה העתירה בשל חוסר סמכות עניינית.

בעקבות כך, ביום 25.12.2017, הוגשה תביעתו של התובע לבית דין זה.

ביום 26.6.2019, התקיים בפנינו דיון הוכחות, במסגרתו העידו מטעם התובע- התובע בעצמו. מטעם הנתבעות העידו גב' מרים צבאג (עוזרת מפקד מיטב בצה"ל), וכן גב' טל מעוז (סגן ראש חוליה תכנון ויישום פרישה במשטרת ישראל).
טענות התובע
התובע עלה לארץ במטרה להתגייס לצה"ל, ובפנייתו לקצין העיר באר שבע הפנו אותו למשטרה, תוך שציינו בפניו כי הייתה עדיפות לאומית לגיוס דוברי רוסית וגרוזינית למשטרה באותה עת, על פני צה"ל. בקשותיו להתגייס לצה"ל לא נענו, והוסבר לו שהשירות במשטרה יבוא במקום שירות החובה בצה"ל, ולפיכך, ורק בנסיבות אלו, הסכים לכך.

משך שלוש השנים הראשונות לשירותו במשטרה היוו שירות מומר, דהיינו, שירות חובה במשטרה במקום שירות חובה בצה"ל.
טענות הנתבעות
עניינה של תביעה זו הלכה למעשה, הינו ערעור גמלאות, אשר הוגש כתביעה למתן סעד הצהרתי, לנוכח העובדה שמועד הגשת הערעור על החלטת הממונה על הגמלאות (להלן – "הממונה") חלף לפני שנים ארוכות. לפיכך, דין התביעה להדחות על הסף ויש לקבוע כי ההליך נגוע בשיהוי והתיישנות.

דין התביעה להדחות אף לגופה- בעת גיוסו של העותר הוא היה מחויב בשירות בן חצי שנה בלבד. התכתובות עליהן הצביע העותר אינן מבססות את טענותיו בתביעה, ומכל מקום אין בהן להקנות זכויות לגמלה שאינו זכאי להן בדין.

דיון והכרעה

הסעד המבוקש על ידי התובע הינו הצהרה כי הוא זכאי לזכויות גמלה בגין שירות מומר, וכי בית הדין יורה לנתבעת לחשב זכויותיו לגמלה בגין כך (סעיף 4(ב) לכתב התביעה). דהיינו, התובע מבקש להגדיל את גמלת הפרישה שנקבעה לו על ידי הממונה.

על אף שהתובע מבקש סעד הצהרתי, במהות המדובר בערעור על החלטת הממונה, לנוכח בקשתו של התובע לשנות את הקביעה אודות גובה הגמלה כפי שנקבעה עבורו.

סעיף 42 לחוק הגמלאות, קובע:
"(א) התובע גימלה יגיש את תביעתו לממונה.
(ב) הממונה יחליט על סמך התביעה אם תינתן הגימלה ובאיזו מידה תינתן, ישלח
את החלטתו בדואר רשום לתובע, ויציין בה את נימוקיה ואת זכותו של התובע
לפי סעיף 43.
(ג) הממונה לא יהיה קשור בסדרי הדין ובדיני הראיה אלא יפעל בדרך שיראה
מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתו.
..."

סעיף 43 לחוק הגמלאות, קובע:
"(א) תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת בינים של הממונה, רשאי
לערער עליה לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט–
1969.
(ב) שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר המועד להגשת הערעור.
(ג) בית הדין האזורי רשאי לאשר את החלטת הממונה או לשנותה, או להחליט
החלטה אחרת במקומה."

מתוקף סמכותו, התקין שר המשפטים דאז את תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970 (להלן - תקנות הגמלאות), שהייתה בתוקף עד ליום 3 באפריל, 2016, וקבעה כדלקמן:

"המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא שישים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר."

יצוין, כי כיום התקנה הרלוונטית קובעת כי ניתן להגיש ערעור תוך שנים עשר חודשים מהיום בו הגיעה ההחלטה לידי המערער.

בפני בית הדין הארצי הייתה מונחת תביעה שהוגשה גם כן על דרך של סעד הצהרתי על החלטתו של הממונה, בדומה למקרה המונח לפתחנו, ואלו הדברים שנקבעו על ידו בהקשר זה:

"תביעה לגמלה מוגשת לממונה (סעיף 42 לחוק הגמלאות) ועל החלטתו ניתן לערער לבית הדין לעבודה תוך 60 ימים (סעיף 43(א) לחוק ותקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור). מסגרת זו של זמן קבועה, היא אינה חלק מסדרי הדין בבית הדין לעבודה ולא ניתן לחרוג ממנה או להאריכה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בהליך המוגש בדרך שונה מזו הקבועה (תובענה לסעד הצהרתי במקום ערעור), קל וחומר כשמדובר בהליך המוגש באיחור של שנים (כשנתיים וחצי לאחר תום המועד להגשת הערעור)."
[ע"ע 349/07 מדינת ישראל – כרמלה עציון (4.6.2008) (להלן – " עניין כרמלה עציון"), ההדגשה אינה במקור].

אין מחלוקת כי התובע יצא לגמלאות ביום 30.4.2008, וכי החל לקבל את הגמלה ביום 1.5.2008. כמו כן, התובע ידע את העובדות שבגינן ביקש להגדיל את הגמלה המשולמת לו, כבר בשנת 2006 (פרוטוקול מיום 26.6.2019, ע"מ 6, שורות 4-2), וכן אישר בעדותו כי קיבל את ההחלטה מאת מנהלת הגמלאות וגם כי ראה מהי הדרך לערער עליה (פרוטוקול מיום 26.6.109, ע"מ 6, שורה 6-5).

ההלכה בעבר הייתה כי אין בית הדין מוסמך להאריך מועד אשר נקבע בחיקוק לצורך הבאת העניין לבית הדין [דב"ע לו/ 11-0 חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי (11.3.1976); עבל 27/03 המוסד לביטוח לאומי - אליאס חזן (2.6.2004); ע"ע 526/05 חיים נתיב – משרד האוצר (14.3.2006)]. הלכה זו רוככה בעקבות פסיק ת בית הדין הארצי בעניין דולאני [עבל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי (26.9.2017)](להלן – "עניין דולאני"), בו נקבע כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, מקנה לבית הדין את הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק, לפחות בכל הנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן והחלטות של גופים אחרים. זאת, גם אם לצד המועד הקובע בחיקוק להגשת הערעור לא נקבעה הוראה הנוגעת להארכת המועד, ובתנאי שלא משתמעת מאותו החיקוק, או מחיקוק אחר, שלילת הסמכות להאריך את המועד או להגבילה. עם זאת, הדגיש כבוד השופט (כתוארו אז) אילן איטח, כי בקשות אלו יתקבלו במקרים חריגים בלבד ומטעמים מיוחדים:

"... בקשות אלה תבחנה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה באשר לקיומם של "טעמים מיוחדים", על פי שיקול דעתו של בית הדין בכל עניין ועניין, ובשים לב לכלל שלפיו בקשות להארכות מועד תתקבלנה במקרים חריגים בלבד.
(ההדגשה אינה במקור)

וכן:

"... תקנה 125 לתקנות קובעת כי בית הדין או הרשם רשאים להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. עוד נקבע כי יכול שסיכויי הערעור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד..."

כמו כן, נפסק בעבר כי:

"קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד נבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו בוחן בית המשפט, בין היתר, את "הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של 'הליך תלוי ועומד', מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד" (בש"א 482/08 פיכמן - כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 28.1.2008). "
[בע"מ 2205/09 פלונית – היועץ המשפטי לממשלה (22.4.09)]

יש להדגיש כי בעניין דולאני נדונה סמכותו של בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 ועל הגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה מכח חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949, אולם משמחוק הגמלאות אף הוא לא משתמעת שלילת הסמכות להאריך את המועד, חלה ההלכה שנפסקה בעניין דולאני גם על הליך זה.

על אף שבית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הערעור על ידי התובע, בבחינת המקרה הקונקרטי המונח לפתחנו, מסקנתנו הינה כי לא התקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.
ראשית, כעולה מעניין כרמלה עציון, התובע לא הגיש ערעור על החלטת הממונה, לא במועד הקבוע לכך בתקנה 1 לתקנות הגמלאים ואף לא במועד הגשת התביעה לסעד הצהרתי. מדובר בהליך אשר הוגש בדרך שונה מזו הקבועה, באיחור ניכר של תשע שנים מהמועד האחרון להגשת הערעור על החלטת הממונה.

אף טענת התובע כי יש בראיות החדשות שהתגלו בתיקו בצבא כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד דינה להידחות.
מבלי להביע בשלב זה עמדה לגופם של המסמכים שנמצאו בתיקו האישי של התובע בצה"ל שנמסרו לבא כוחו במהלך חודש ספטמבר 2016, הרי שהתובע השתהה בפנייתו לקבלת התיק האישי מעבר למועד הגשת הערעור, ולכן אין בקבלתם במהלך ספטמבר 2016 כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור.

פנייתו הראשונה של התובע בעניין הגדלת הגמלה עקב השירות המומר היתה בשנת 2010, שנתיים לאחר שפרש לגמלאות וכשנתיים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור (כפי שהיה במועד הרלבנטי).
זאת ועוד, ב- 25.12.13 קיבל התובע תשובה כי תיקו האישי לא נמצא עקב דליקה שפרצה ביום 24.2.11.
התובע פנה רק ביום 15.3.15 לבדיקת הרישומים של קצין הגיוס ואז הופנה ליחידת מיטב בצה"ל, שבעקבותיה התקבל התיק האישי בחודש ספטמבר 2016.
אנו מוכנים להניח כי אין להביא בחשבון את הזמן שחלף בין הפנייה ליחידת מיטב בצה"ל לבין המועד בו התקבלו המסמכים, אך אין כל הסבר מדוע נעשתה הפנייה לצה"ל כשנה וחצי לאחר שהובא לידיעת התובע כי תיקו האישי במשטרה נשרף, וזאת בנוסף על פרק הזמן של שנתיים עד לפנייה הראשונה למשטרה.
עוד יש להוסיף כי אין בחלופת המכתבים הענפה שבין הצדדים כי להאריך את המועד להגשת הערעור.

אשר לסיכויי התביעה כטעם מיוחד להארכת המועד נעיר כבר עכשיו, ונתייחס לכך בהמשך כי איננו רואים במסמכים ראיה להוכחת טענותיו של התובע בדבר הבטחה שניתנה לו ומדיניות כללית שהיתה נהוגה.
טענות אלה של התובע טעונות בירור עובדתי והיה מקום להיזקק להן לכל המאוחר בערעור שהיה על התובע להגיש בשנת 2008. אין במסמכים כשלעצמם כדי להוכיח את טענות התובע.

התובע ממשיך וטוען כי הוא בא בגדרי החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 שעניינו התיישנות שלא מדעת, וזאת נוכח קבלת המסמכים הרלבנטיים בעניינו בשנת 2016 בלבד.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

טענה זו דינה להידחות.
יש להבחין בין ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה לבין ראיות העשויות לתמוך בטענות אלה [ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל (19.9.10)].

סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מתנה את הגשת התביעה ביכולת התובע להוכיח טענותיו, כפי שמנסה לטעון התובע, אלא, בידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה. בעניינו, אין מחלוקת כי העובדות היו ידועות לתובע כבר בשנת 2006, ואף בחקירתו העיד על כך:
"ש. אתה טוען שהתביעה הגיעה לעולם מיד לאחר שהמסמכים הרלוונטיים גולו?
המסמכים שקיבלת מצה"ל.
ת. לא, אני טענתי את זה מההתחלה ב-2006 כשנודע לי שיש דבר כזה..."

(פרוטוקול מיום 26.6.2019, ע"מ 8, שורות 20-18, ההדגשה אינה במקור).

על כן לא הוכח כי התקיימו התנאים לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
הסדר השירות המומר

אף לגופו של עניין, התובע לא המציא ראיות כדי להוכיח כי ניתן לו אישור לשרת משך 48 חודשים במקום שירות צבאי של שלוש שנים, כפי שיפורט להלן.

תקופת "שירות החובה" מנויה בסעיפים 79א לחוק הגמלאות, כדלקמן (בנוסחו טרם התיקון בשנת 2019):
"(א) מי שהצטרף לשירות המשטרה עד יום ה' בטבת התשס"א (31 בדצמבר
2000), ופרש מהשירות כשוטר, תובא בחשבון תקופת שירותו לעניין חוק
זה תקופת שירות החובה שקדמה לשירותו, אם שירת במשטרה עשר
שנים לפחות.
(ב) בסעיף זה, "שירות חובה"- שירות בצבא הגנה לישראל שלא על פי
התחייבות לשירות קבע ושלא לפי הפרק הרביעי לחוק שירות בטחון,
התשי"ט-1959 [נוסח משולב] ו"שירות קבע"- שירות בצבא הגנה
לישראל על פי התחייבות לשירות קבע.
..."

סעיף 79ב לחוק הגמלאות, קובע:
"מי שבחשבון תקופת שירותו כלולה תקופת שירות חובה כאמור בסעיף 79א והוא זכאי לקצבת פרישה, תשולם לו, על אף האמור בסעיף 20(א), קצבה לפי כל שנות שירותו גם אם תעלה על 70% ממשכורתו הקובעת ובלבד שלא תעלה על שיעור זה בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר החדשים של שירות החובה כאמור."

הוראות חוק הגמלאות קובעות כי שירות החובה אשר ניתן להחשיבו הינו שירות בצה"ל ולא במשטרה. עם זאת, בשנת 1988 הוציאה ראש מדור פרישה ונפגעים בשם ראש מחלקת פרט במשטרה הנחייה שלפיה בהתקיים תנאים מסוימים ניתן להחיל את הוראות הסעיף גם על פרטים שדחו את שירותם בצה"ל בשל שירות משטרתי ואשר קיבלו פטור לאחר השירות כאמור (להלן - "ההנחיה").

הוראות ההנחיה מעניקות שתי חלופות לחישוב תקופת שירות עבור שוטרים שהמירו שירות חובה, כדלקמן:

"דפ"א א':
כל שנות השירות במ"י יחושבו כשירות קבע לכל דבר ועניין, לרבות לצורך חישוב הגדלות שנות שירות לפי סעיף 100(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות), פיצוי עבור אי ניצול ימי מחלה וכד' על פי דפ"א זו שיעור הקצבה המרבי הינו 70%.

דפ"א ב':
ניכוי משך "השירות המומר" מתקופת השירות במ"י והוספת תקופת שירות הזהה במשכה לשירות החובה שהיה נהוג בצה"ל בעת המרת השירות. על פי דפ"א זו שיעור הקצבה המרבי יעמוד על 70% + תקופת שירות "צבאי". מאידך, תקופת השירות המומר שנוכתה מסה"כ השירות במ"י לא תקלח בחשבון לצורך חישוב הגדלת שנות שירות ופיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו."

בנוסף, הוראות ההנחיה קובעות:

"3. יודגש כי אין בד"כ התאמה מלאה בין תקופת השירות המומר למשך השירות הצבאי בעת ההמרה, ולפיכך בהחלט יתכן מצב שלפיו ינוכו לדוגמא: 4 שנות שירות קבע ויתווספו רק שנתיים וחצי שיוכרו בשירות חובה.

4. חישוב זכויות על פי דפ"א ב' לעיל מותנה בכך שבתיקו האישי של השוטר מצוי תיעוד אודות תקופות ההמרה, כולל אישור צה"ל לגיוסו למשטרת ישראל כתחליף ותוך פטור מהחובה לשירות סדיר מכח החוק."

בעת גיוסו, חלה על התובע חובת שירות בת חצי שנה בלבד, זאת, בהתחשב בגילו ומצבו המשפחתי בעת עלייתו לארץ, בהתאם להוראות הרלבנטיות מאת אגף כוח אדם בצה"ל.
אין מחלוקת שהתובע זכה להכרה בשירות מומר של 6 חודשים בהתאם לדפ"א א' לעיל, וכי מפכ"ל המשטרה אישר הגדלת קצבתו עד לשיעור המקסימאלי בגובה 70%. עם זאת, בבואנו לבחון את חומר הראיות בדבר אורך השירות המומר, לא מצאנו אישור עקרוני בדבר תקופות המרה לה טוען התובע, כפי הנדרש בהתאם לסעיף 4 להנחיה. זאת ועוד, המסמכים שהובאו על ידי התובע, אין בהם כדי לתמוך גרסתו, כפי שיובא להלן (נביא כאן את עיקרי הדברים):

מסמך מיום 8.11.1974, בו מודיעה סגנית לשכת הגיוס של צה"ל בבאר שבע לקצין הגיוס של משטרת ישראל כי לצה"ל אין התנגדות לשירותו של התובע במשטרה.
על גבי מסמך זה הוספה בכתב ידו הערתו של מפקד לשכת הגיוס באר שבע:

"לפי סיכום עם רענ"ג לאפשר גיוסו למשטרה – ההבטחה שלנו הייתה לפני ששונתה ההוראה לפיה חייבי 6 חודשי שירות לא הולכים למשטרה לפני השירות הצבאי."

התובע טוען כי מהערתו זו של מפקד לשכת הגיוס, ניתן ללמוד שגיוסו של התובע למשטרה במקום שירות חובה בצה"ל לא הוגבל לשישה חודשים.
אין בידנו להסכים לניתוח האמור של הדברים, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת שלפיה אין בכך ללמד על שירות חובה בן שלוש שנים, אלא על כך שרשויות המדינה אפשרו לתובע לשרת במשטרה למרות שבאותה עת ניתנה הוראה כי חייבי שישה חודשי שירות לא יופנו למשטרה.

מסמך מיום 26.11.1974, מאת מפקד לשכת הגיוס באר שבע (שברובו אינו קריא), שלפיו:

"אין מאפשרים גיוסם של בעלי נתונים כשלו בטרם יסיימו שירותם הצבאי.. אישור זה לא ישמש תקדים למקרים אחרים."

אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי אין במסמך כדי ללמד על הבטחה שניתנה לתובע בדבר שירות חובה במשטרה משך שלוש שנים. בדומה למסמך הראשון, מסמך זה מבהיר כי באותה עת לא אפשרו גיוסם של בעלי נתונים כשל התובע לשורות המשטרה טרם סיום שירותם הצבאי, וכי המקרה הפרטני של התובע לא ישמש כתקדים למקרים נוספים.

מסמך מיום 30.9.1975, בדבר "בקשה לדחיית התייצבות לשירות סדיר לשם שירות במשטרת ישראל", עליו חתם התובע מעת לעת כדי לדחות את שירותו בצה"ל. במסמך נכתב:

"הודע לי שאם אשרת במשטרת ישראל 48 חודשים מלאים ברציפות... יוענק לי פטור מחובת שירות סדיר... אולם אם לא אשרת במשטרת ישראל תקופה רצופה כאמור, אהיה חייב(ת) עם תום שירותי במשטרת ישראל, במלוא תקופת שירות הסדיר בהתאם לחש"ב ולא אהיה זכאי(ת) להפחתה כלשהי מתקופת שירות זאת עקב שירותי במשטרת ישראל."

כלומר, המסמך קובע כי רק לאחר שירות של 48 חודשים במשטרה, יהיה התובע זכאי לפטור משירות חובה בצה"ל. אין בדברים האמורים כדי להוות אישור לכך שמשך השירות בצה"ל שלו היה מחויב התובע היה מעל חצי שנה ולא הובא ולו מסמך אחד על מנת להצביע על הסכמת הגורמים הרלוונטיים לכך.

מכל האמור עולה, כי אין המדובר במסמכים שיש בהם כדי לסייע לתובע ואין בהם כדי להוות "ראיות חדשות" ו-"חד משמעיות" השופכות אור על עניינו כפי הנטען על ידו.
לדידנו, יש במסמכים האמורים כדי לתמוך בטענת הנתבעת, שלפיה לא עלה בידי התובע להראות כי היה מחויב בשירות חובה בצה"ל של שלוש שנים, וכפועל יוצא, לא נפל פגם בהחלטת הממונה בעניינו.

המסקנה איפה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ואף לגופו של עניין.

בנסיבות העניין משמדובר בתביעה לזכויות גמלה אין צו להוצאות.

ניתנת זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה.
ניתן היום, ט"ז אדר תש"פ, (12 מרץ 2020), בהעדר הצדדים.

נ.צ.ע. איתן סלע

חנה טרכטינגוט, שופטת

נ.צ.מ. מרדכי מנוביץ