הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב פ"ה 50854-04-17

02 יוני 2021

לפני:

כב' השופט אורן שגב

התובעים

  1. ראובן בשירי, ת.ז XXXXXX449
  2. שמעון בשירי, ת.ז. XXXXXX456

אפוטרופסיה החוקיים של הגב' מזל בישרי
ע"י ב"כ: עו"ד אסתי עוקב
-
הנתבעת
נטליה פוסטלניק, ת.ז. XXXXXX182
ע"י ב"כ: עו"ד ליאת שושן ברק

פסק דין

בפנינו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים. הראשונה - תביעתם של התובעים למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 24.01.2017 תקף וכי יש לשלול מהעובדת, הגב' נטליה פוסטלניק (להלן – הנתבעת) פיצויי פיטורים; השנייה - תביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי העובדת הנתבעת לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה במנוחה השבועית, הפרשי מעסיק לפנסיה, חופשה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הצדדים להליך:
התובעים 1-2 הינם בניה של הנתבעת שכנגד 1, הגב' מזל בישרי (להלן – הגב' בישרי).
הנתבעת היא אזרחית ישראל אשר הועסקה כמטפלת סיעודית בגב' בישרי.

הרקע העובדתי:
הנתבעת הועסקה בביתה של הגב' בישרי כמטפלת סיעודית החל מיום 14.05.2007 ועד ליום 25.01.2017 בביתה שבנתניה. במהלך תקופת הסיעוד בגב' בישרי התגוררה הנתבעת בביתה.
הנתבעת הועסקה על יד חברת "טופ שירותי כוח אדם ועסקים בע"מ" ולאחר מכן על ידי חברת "עמל ומעבר בע"מ", והם אלה ששילמו את שכרה, בהתאם לזכאותה של הגב' בישרי מהמוסד לביטוח לאומי.
בנוסף, קיבלה הנתבעת סך של 800 ₪ מהתובעים. סכום זה עלה במהלך תקופת העסקתה ל- 1,000 ₪.
במהלך הדיון מיום 16.05.2019 ויתרה הנתבעת על תביעתה בגין דמי עבודה בחגים.
טענות התובעים:
לטענת התובעים, היקף משרתה של הנתבעת היה 4-5 שעות עבודה יומיות בימים ראשון עד חמישי. בשאר הזמן, ואף על פי שהיא התגוררה בביתה של הגב' בישרי, היא הייתה אדון לעצמה. לאחר שעות העבודה הנתבעת הייתה סוגרת את דלת חדרה ובזמן זה לא טיפלה בגב' בישרי כלל. כאשר התובעים היו מתקשרים לנתבעת אחרי שעות העבודה, היא הייתה מתעלמת משיחותיהם. כך למעשה, הנתבעת היא שניהלה את סדר היום שלה ושל הגב' בישרי בהתאם לצרכיה ורצונותיה שלה.
בנוסף לשכרה של התובעת, אשר שולם כאמור על ידי חברת כוח האדם, דרשה הנתבעת תשלום נוסף של 250 ₪ בשבוע לרכישת מוצרי מזון וכן תוספת של 800 ₪ (אשר עלתה ל- 1,000 ₪) . סכומים אלה שולמו לנתבעת כמחווה של רצון טוב.
לטענת התובעים, הם אלה שביקשו להעביר את הנתבעת למקום עבודה אחר וזאת לאור תלונות רבות אודות תפקודה. כך לדוגמא הנתבעת נהגה לנטוש את הגב' בישרי לצורך איסוף בקבוקים. על כך גם העיד מר יהודה סגל מטעם חברת הסיעוד. מקרה נוסף עליו התלוננו התובעים היה אירוע בו ננשכה הגב' בישרי על ידי כלב בחצר בית אליו הורשתה להיכנס על ידי הנתבעת. כמו כן, במספר פעמים נמצאה הגב' בישרי על ידי זרים מחוץ לביתה.
גם הגב' בישרי עצמה התלוננה אודות התנהגותה של הנתבעת, כך טוענים התובעים. אף על פי כן, ולמרות שהתובעים פנו פעמים רבות לחברות כוח האדם, נותרה הנתבעת בעבודה, הן בשל הזדמנויות נוספות שניתנו לה והן בשל מצוקת מטפלים סיעודיים בחברות כוח האדם.
בסיום עבודתה של הנתבעת אצל הגב' בישרי, חברת עמל אשר הייתה המעסיקה בתקופה הרלוונטית העבירה את הנתבעת למטופלת חדשה. כך למעשה הנתבעת כלל לא פוטרה.
הנתבעת בחרה לוותר על חקירתו של העד, מר מקס קוסטר אשר הצהיר כי ראה אותה ארבע פעמים לפחות מחטטת בפחי אשפה בחיפוש אחרי בקבוקים כאשר הגב' בישרי נגררת אחריה. כך למעשה הוכיחו התובעים כי הנתבעת נהגה לאסוף בקבוקים גם במהלך שעות עבודתה.
הנתבעת ניהלה רישום מדוקדק של שכרה אשר שולם במהלך כל תקופת עבודתה.
לטענת התובעים, הם מעולם לא היו מעסיקיה של הנתבעת – הם לא נתנו לה הוראות, לא קבעו את לוח הזמנים של עבודתה ולא הכתיבו לה כללים. לטענתם, המעסיקה של הנתבעת הייתה חברה הסיעוד ומשכך הם לא היו אלה שפיטרו אותה. למעשה, הנתבעת עברה לסעוד מטופלת אחרת, כך שכלל לא פוטרה.
עוד חוזרים התובעים וטוענים, כי מאחר שבין הצדדים כלל לא התקיימו יחסי עבודה, הם אינם חייבים בתשלום זכויות כלשהן לנתבעת. הסכום שהסכימו התובעים לשלם לנתבעת בסיום העסקתה וכנגד כתב ויתור וסילוק, שולם לפנים משורת הדין; חתימתה של הנתבעת על כתב הוויתור והסילוק נעשה מרצונה החופשי, לאחר שכבר הייתה מיוצגת על ידי עו"ד ועל כן, יש ליתן לו תוקף. רק יומיים לאחר מכן ולאחר שהתייעצה עם ב"כ חזרה בה הנתבעת מהסכמתה, החזירה את ההמחאה ועזבה את ביתה של הגב' בישרי.
ביחס לתביעתה של הנתבעת להפרשי שכר מינימום, טוענים התובעים כי היא קיבלה מידי חודש מהתובעים, בנוסף לשכרה, סך של 2,050 ₪ - 250 ₪ מידי שבוע עבור רכישת מזון בתוספת 1,000 ₪ בחודש. על כן קיבלה הנתבעת עבור התקופה הרלוונטית לתביעה סך של 88,200 ₪. תביעתה של הנתבעת להפרשי שכר מינימום הוגשה על סך של 71,164 ₪, כך ששולם לה סכום העולה ב- 17,036 ₪ על סכום תביעתה ברכיב זה.
בכל הנוגע לתביעתה של הנתבעת לתשלום גמול עבודה במנוחה השבועית, טוענים התובעים כי מאחר שהיא הועסקה במשרה חלקית בלבד, בימים א'-ה', הרי שמנוחתה השבועית הייתה למעלה מ- 36 שעות; גם בימי א' קיבלה הנתבעת 4 שעות חופשיות, כאשר הגיע התובע 2 לשהות עם אמו, הגב' בישרי. ככל שייפסק סכום כלשהו לטובתה של הנתבעת בגין רכיב זה, מבקשים התובעים כי סכום זה יקוזז מהסכום אותה קיבלה התובעת ביתר (17,036 ₪).
לטענת התובעים, חברת הסיעוד אשר העסיקה את הנתבעת היא ששילמה עבורה את כל התשלומים להם הייתה זכאית, לרבות הפרשות לקרן הפנסיה. הנתבעת תבעה סכום של 15,059 ₪ בגין רכיב זה אך לא הגישה חישובים התומכים בכך. הסכום אותו תבעה הנתבעת נתבע בגין "חלק מעסיק עבור גמל ופיצויים" וזאת תוך כדי הוספת רכיב תביעה נוסף בגין פיצויי פיטורים.
מאחר שהנתבעת כלל לא פוטרה על ידי הנתבעים, אשר לטענתם לא היו מעסיקיה, היא אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. ככל שייקבע בניגוד לדעתם, טוענים התובעים, כי בשל התנהגותה המזניחה והאלימה כלפי אמם, הגב' בישרי, יש לשלול ממנה את פיצויי הפיטורים.
עוד טוענים התובעים, כי מאחר שהעסקתה של הנתבעת לא הסתיימה, אלא היא עברה לסעוד מטופל חדש, היא כלל אינה זכאית לתשלום דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
לסיכום מבקשים התובעים, כי מכל סכום אשר ייפסק לזכותה של הנתבעת בתביעה שכנגד יקוזזו הסכומים הבאים: 223,600 ₪ אשר שולמו לנתבעת כדמי כיס, 174,000 ₪ בגין הוצאות מגורים וכלכלה ו- 50,000 ₪ עבור זכות המעבר שהעניקה הנתבעת לזרים כדי לקטוף עלי גת.
טענות הנתבעת:
לטענת הנתבעת, עדויותיהם של התובעים מלאות בסתירות. מחד גיסא, טוענים התובעים כי הנתבעת כלל לא פוטרה מעבודתה ומשכך אינה זכאית לפיצויי פיטורים ומאידך גיסא טוענים, כי ככל שפוטרה, יש לשלול ממנה פיצויי פיטורים בשל התנהלותה.
הנתבעת טוענת, כי התובעים, בניה של הגב' בישרי, היו מעורבים באופן ישיר בהעסקתה. הם ששילמו לה את שכרה, הם שקבעו את תנאי העסקתה, נתנו לה הוראות בקשר לטיפול בגב' בישרי, פיקחו על עבודתה, הם תיאמו עמה לגבי שעות יציאתה מהבית, הורו על פיטוריה והם אלה ששילמו לה בסיום העסקתה 25,000 ₪ תוך חתימה על כתב ויתור.
הנתבעת הוכיחה, כי היא הועסקה 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, כאשר שעות המנוחה השבועיות היחידות להן זכתה היו 4 שעות בימי ראשון. בניגוד לטענת התובעים, הנתבעת היא שטיפלה בגב' בישרי כל שעות היממה, ילדיה היו מגיעים לבקר אותה לשעות ספורות בלבד; הנתבעת היא שבישלה, האכילה, רחצה, נתנה תרופות, ליוותה את הגב' בישרי בכל יציאה מהבית וכן עסקה בכל מטלות משק הבית.
הנתבעת צירפה לתביעתה יומן אשר ניהלה בשפה הרוסית ובו ציינה את מספר הפעמים בהם ביקרו ילדיה של הגב' בישרי החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש ספטמבר 2016; הנתבעת לא נחקרה על היומן אשר מהווה עדות מהימנה ואותנטית.
הנתבעת אף הוכיחה כי קיבלה תשלום מחברת הסיעוד בגין שעות הסיעוד להן הייתה זכאית הגב' בישרי וכן תשלום נוסף בסך של 800 ₪ בחודש אשר עלה לסך של 1,000 ₪ החל מחודש אוגוסט 2010. סכום זה כונה "דמי כיס". על כך גם העיד הנתבע 2 בחקירתו הנגדית. לטענת הנתבעת, מדובר בסכום הנופל משכר המינימום במשק.
עוד מוסיפה הנתבעת, כי סך של 250 ₪ ששולמו לה מידי שבוע נועדו לרכישת מוצרי מזון לבית – מוצרים ששימשו גם את הגב' בישרי. כך גם נכתב במכתב ב"כ התובעים מיום 17.01.2017.
לאחר שנשלח לתובעים מכתבה של ב"כ הנתבעת ובו דרישה לתשלום הפרשי שכר היא פוטרה על ידם לאלתר. נציג חברת הסיעוד הודה בחקירתו הנגדית, כי בני משפחתה של הגב' בישרי ביקשו למצוא עובדת חלופית.
באשר לכתב הוויתור, הוכח לטענת הנתבעת, כי התובע 1 הוא שניסח אותו. הנתבעת אשר לא ידעה מהן זכויותיה עד אשר התייעצה עם ב"כ, אולצה לחתום על כתב הוויתור מבלי להבין כנדרש את תוכנו. לאחר שהתובע 1 הדגיש בפני הנתבעת שאין כל כדאיות כלכלית בפנייה לייעוץ משפטי, אילץ את הנתבעת לחתום על כתב הוויתור ואף הכריח אותה שלא לספר על כך לאיש. לאחר שאזרה הנתבעת אומץ וסיפרה על כך לב"כ, שלחה ב"כ מכתב לתובעים. מיד עם קבלתו הודיעו התובעים לנתבעת שעליה לעזוב את הבית והם לא אפשרו לה להישאר אפילו עוד לילה אחד.
לנוכח כלל האמור, על התובעים לשלם לנתבעת את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר מינימום – 71,164 ₪.
תשלום גמול עבודה במנוחה השבועית – 125,060 ₪.
הפרשות פנסיוניות (חלק מעסיק) – 7,494 ₪.
חופשה – 7,160 ₪.
פיצויי פיטורים – 29,726 ₪.
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת – 5,000 ₪.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – 15,000 ₪.
דיון והכרעה
זהות המעסיק
אקדים ואדון בשאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין התובעים לבין הנתבעת. על פי ההלכה פסוקה, זהותו של המעסיק נקבעת על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" [ ע"ע 478/09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים (13.1.11)]. מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו [ דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)].
בעניין בירגר נפסק, כי נקודת המוצא ביחסי מטפל - מטופל בענף הסיעוד היא שהמטופל הוא מעסיקו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה, יש להגיש כנגד המטופל [עע (ארצי) 660/06 ישי בירגר נ' ג'ונל קטיבוג, (23.1.08) (להלן: "עניין בירגר")].
עוד נפסק כי בתביעות להכרת יחסי עובד מעביד בענף זה, יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים, בו במקרים רבים אין ביכולתם של המטופלים לנהל את מכלול ההיבטים הקשורים בהעסקת מטפל סיעודי. במקרים אלו מתגייסים בני המשפחה לעזרתו של המטופל ומסייעים לו לנהל את ענייניו השוטפים.
היינו, לצורך הוכחת יחסי עובד- מעביד בין המטפל לקרוב משפחתו של המטופל, לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע גרידא למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל [עניין בירגר; ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו נ' יהודית ציטרינבאום (7.4.05)].
במקרה דנן, ומאחר שהתובעים הם אפוטרופסיה לפי דין של הגב' בישרי, איננו נדרשים לבחינתה של הלכת בירגר שהרי מכל מקום, בין התובעים לבין הנתבעת ישנה יריבות משפטית.
למען הזהירות בלבד, אציין, כי התובעים היו מעורבים בהעסקתה של הנתבעת, כך שבכל אופן, מתקיימות הנסיבות החריגות אשר מצדיקות סטייה מהכלל לפיו מטופל הוא המעסיק של המטפל. התובעים הם אלה שגייסו את הנתבעת לעבודה, הם אלה שקבעו את שכרה, הם שחתמו על דו"חות הנוכחות בחברת הסיעוד, הם שביקשו לעבור להעסקה של עובדת סיעוד זרה, הם שסיימו את העסקתה והם שהחתימו אותה על כתב ויתור וסילוק.
נוכח כל המפורט, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות אלו, בין התובעים לבין הנתבעת התקיימו יחסי עבודה, הן מכוח היותם האפוטרופוסים של הגב' בישרי והן בהתאם למבחנים המקובלים בפסיקה.

מתכונת ההעסקה
לטענת התובעים, הנתבעת הועסקה בהיקף משרה של 4-5 שעות יומיות חמישה ימים בשבוע. מנגד טוענת הנתבעת, כי היא טיפלה בגב' בישרי 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביום. המנוחה השבועית היחידה לה זכתה הייתה בימי ראשון למשך 4 שעות.
אציין כבר עתה, כי גרסתה של הנתבעת עדיפה עליי, ואבהיר. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת התגוררה בביתה של הגב' בישרי. כמו כן, אין חולק, כי הנתבעת היא זו שקבעה את סדר היום שלה.
שכרה של הנתבעת שולם על ידי חברת הסיעוד, בתחילה על ידי חברת טופ שירותי כוח אדם ועסקים בע"מ" ולאחר מכן על ידי חברת "עמל ומעבר בע"מ". חברת הסיעוד היא גם זו ששילמה לנתבעת את זכויותיה וזו שהנפיקה לה את תלושי שכרה. אף על פי כן, התובעים שילמו לנתבעת סכומים נוספים מעבר לשכרה. הנתבעת קיבלה 250 ₪ מידי שבוע לרכישת מזון וכן סכום חודשי נוסף של 800 ₪ אשר הועלה ל – 1,000 ₪ שהוגדר כ"דמי כיס". אם כך, התובעים הוסיפו לשכרה של הנתבעת סכום כמעט שווה לזה ששולם לה על ידי חברת כוח האדם, ללא סיבה מיוחדת. כאשר עומת התובע 2 עם כך השיב (עמ' 13 בשורות 31-32 ובעמ' 14 בשורות 1-9):
"אתם בתביעה מדברים על כך שהנתבעת עבדה בין 4-5 שעות ביום, שהיא שולמה עי טופ ויותר מכך היא לא עבדה, למה אתה מתנדב לשלם לה כסף כמו חופשה והבראה?
ת. הסיכום שלי איתה היה בתאום חברת טופ, מה היא מקבלת שכר שאני משלים לה. היא מתגוררת אצלנו בבית. כלכלה אינה משלמת. אני נותן לה את מה שמגיע לה. מה שסוכם בנינו היא מקבלת עוד 800 ₪ בחודש. אח"כ 1000 ₪ דמי כיס. כל שבוע 250 ₪. היא לא משלמת כלכלה. זה מה שסוכם הוא אחד. היא צריכה רק להשגיח על אמא.
ש. למה לשלם משכורת למישהי שעובדת אצלך מ 9 עד 13 ומקבלת על כך שכר מחברת טופ? למה לקבל משכורת משני גופים.?
ת. אם מסתכלים על עבודה שלה...
לשאלה שוב – אני חייב להשלים לפי הסיכום איתה מהתחלה – שהיא מקבלת 600 דולר בחודש, פלוס 1000 ₪ ממני וכו'."
גם הטענה לפיה ילדיה של הגב' בישרי הגיעו אליה על מנת לטפל בה אחרי שעות עבודתה של הנתבעת, הופרכה. התובע 2 העיד בפנינו כי הדבר לא קרה מידי יום ביומו (עמ' 14 לפרוטוקול בשורות 18-20). לכך נוסף גם היומן אותו ניהלה הנתבעת ובו מצוינות כמות הפעמים שבהם הגיעו ילדיה של הגב' בישרי לביתה.
סוגיה נוספת אשר מטילה ספק בגרסתם של התובעים היא הטענה לפיה הם החליפו את הנתבעת בימי ראשון, כאשר זו לא נכחה בביתה של הגב' בישרי. אם נכונה טענת התובעים כי הנתבעת הועסקה רק כחמש שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע, מדוע היא יוצאת לארבע שעות מנוחה בימי ראשון ומדוע כלל עלה הצורך להחליפה?
זאת ועוד. מעדויות התובעים וכן מטענותיהם בכתבי הטענות, ברי כי הגב' בישרי, אשר סבלה מאלצהיימר נזקקה לטיפול צמוד. לא סביר כי תישאר לבדה למשך זמן כה רב, ודווקא כאשר הנתבעת תצא בימי ראשון לארבע שעות, יגיע בנה של הגב' בישרי להחליפה.
נוכח כל המפורט, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת אכן הועסקה בהיקף של משרה מלאה, ולא במשרה חלקית כטענת התובעים.

הפרשי שכר מינימום
לטענת הנתבעת, בהתאם לחישובים שערכה ובשים לב לשכר המינימום הרלוונטי, על התובעים לשלם לה סך של 71,164 ₪ עבור הפרשי שכר מינימום. הנתבעת פירטה בסיכומיה את שיעורי שכר המינימום ואת השכר אותו קיבלה הן מחברת הסיעוד והן על ידי התובעים הנקרא "דמי כיס".
מאחר שקבעתי כי גרסתה של הנתבעת ביחס למתכונת העסקתה עדיפה עלי, הרי שהיה על התובעים להשלים את שכר עבודתה של הנתבעת לשכר המינימום החודשי. משכך, להלן זכאותה להפרשי שכר מינימום, כפי שאלה נתבעו על ידי הנתבעת ונמצאו מקובלים עליי:
בתקופה שמחודש ינואר 2010 – יולי 2010 עמד שכר המינימום על סך של 3,850 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,436 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 800 ₪ מהתובעים. בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 614 ₪ *7 = 4,298 ₪.
בתקופה שמחודש אוגוסט 2010 – מרץ 2011 עמד שכר המינימום על סך של 3,850 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,436 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 414 ₪ * 8= 3,312 ₪.
בתקופה שמחודש אפריל 2011 – יוני 2011 עמד שכר המינימום על סך של 3,890 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,436 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 454 ₪ *3= 1,362 ₪.
בתקופה שמחודש יולי 2011 – ספטמבר 2012 עמד שכר המינימום על סך של 4,100 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,436 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 664 ₪ * 15= 9,960 ₪.
בתקופה שמחודש אוקטובר 2012 – מרץ 2015 עמד שכר המינימום על סך של 4,300 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,436 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 864 ₪ * 30= 25,920 ₪.
בתקופה שמחודש אפריל 2015 – נובמבר 2015 עמד שכר המינימום על סך של 4,650 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,436 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 1,214 ₪ * 8= 9,712 ₪.
בתקופה שמחודש דצמבר 2015 – יוני 2016 עמד שכר המינימום על סך של 4,650 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,500 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 1,150 ₪ * 7= 8,050 ₪.
בתקופה שמחודש יולי 2016 – דצמבר 2016 עמד שכר המינימום על סך של 4,825 ₪. הנתבעת קיבלה בתקופה זו שכר חודשי של 2,500 ₪ מחברת הסיעוד בתוספת של 1,000 ₪ נוספים מהתובעים. משכך בגין תקופה זו זכאית הנתבעת להפרשי שכר מינימום בסך של 1,325 ₪ * 6= 7,950 ₪.
סך הכל זכאית הנתבעת לסך של 71,164 ₪ בגין הפרשי שכר המינימום.
אשר לפיצויי הלנה – לנוכח קיומה של מחלוקת כנה בדבר זהות המעסיק והגורם המחויב לשאת בתשלום, מצאתי כי יש להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום 01.01.2013 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.

גמול עבודה במנוחה השבועית
הנתבעת עתרה לתשלום בגין אי מתן מנוחה שבועית בת 36 שעות, בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה").
בעניין יולנדה גלוטן (ע"ע 157/03יולנדה גלוטן נ' יעקב (01.01.2007)) עמד בית הדין הארצי לעבודה על הבעייתיות הנובעת מכך שבית המטופל, משמש בו זמנית כמקום עבודתה ומעונה של המטפלת ועל הקושי להפריד בין עבודה לבין עניינים אישיים. לבסוף נקבע, בדעת רוב, כי בנסיבות אותו עניין אין להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדת, הן כיוון שלמטופלת לא הייתה יכולת פיקוח על שעות עבודת העובדת והן לנוכח מידת האמון הגבוהה הנדרשת ביחסי עבודה אלה.
על הפסיקה בעניין גלוטן הוגשה עתירה לבג"צ אשר לאחריו אף התקיים דיון נוסף באותו עניין. בהכרעתו, קבע בית המשפט העליון (בשני ההליכים) שאין להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לפיה אין הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה תואמות את אופן העסקתם של עובדי הסיעוד ומשכך אינן חלות עליהם (בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (29.11.2009) ודנג"צ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (18.03.2013)).
לאור כלל האמור, ומשמקרה זה אינו שונה מעניין יולנדה גלוטן, שכן הנתבעת התגוררה בביתה של הגב' בישרי, טיפלה בה 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, וכן מאחר שהגב' בישרי חולה במחלת האלצהיימר ואין לה יכולת לפקח על עבודתה של הנתבעת, תביעתה של הנתבעת לגמול עבודה במנוחה השבועית נדחית.
הפרשות פנסיוניות
עפ"י צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן – צו ההרחבה לפנסיה חובה) החל מיום 01.01.08 חלה על מעסיק החובה לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני, מיד בתום 6 חודשים מתחילת ההעסקה.
מאחר שקבענו שעל התובעים לשלם לנתבעת הפרשי שכר מינימום, הרי שבהתאם לכך עליהם להשלים לנתבעת את ההפרשות לפנסיה (חלק מעסיק) בהתאמה.
לאחר שעיינתי בחישובים של הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי הם משקפים נאמנה את הסכומים שעל התובעים לשלם לנתבעת. לפיכך, התובעים ישלמו לנתבעת סך של 7,494 ₪ עבור הפרשות לפנסיה (חלק מעסיק).
חופשה
הנתבעת עתרה לתשלום של 7,160 ₪ המהווים את יתרת התמורה בגין ימי החופשה עבור שבע השנים האחרונות לעבודתה. התובעים הכחישו את זכאותה של הנתבעת לתשלום עבור חופשה שנתית, אך הכחשתם הייתה כללית והם לא הציגו פנקס חופשה אותו היה עליהם לנהל עפ"י חוק. משקבענו כי הנתבעת הועסקה במשרה מלאה היא זכאית לתשלום הפרשי חופשה שנתית. החישוב שהוצג על ידי הנתבעת מדויק וכולל הן את הסכומים שהתקבלו בגין רכיב זה מחברת הסיעוד וכן מהתובעים. לאור האמור, ישלמו התובעים לנתבעת סך של 7,160 ₪ עבור חופשה שנתית.
פיצויי פיטורים
נסיבות סיום העסקתה של הנתבעת שנויות במחלוקת. לטענת הנתבעת, היא פוטרה מעבודתה לאלתר לאחר שהגישה לתובעים מכתב מעורכת דינה לתשלום שכר וזכויות סוציאליות. גרסאותיהם של התובעים ביחס לסוגיית סיום העסקתה של הנתבעת מתפתחות ומשתנות עם התקדמות ההליך. בכתב תביעתם טענו התובעים, כי הנתבעת התפטרה לאחר שהגיעה להסדר עימם לפיו ישולם לה סך של 25,000 ₪. מנגד, בתצהיר העדות הראשית מטעמו של הנתבע 2 נכתב ברחל בתך הקטנה – "ניודה של נטליה ע"י "עמל" לעבודה אצל משפחה אחרת התבצע נוכח תלונות חמורות, חוזרות ונשנות, מצד בני משפחתי אודות תפקודה הלקוי והקלוקל של נטליה בבית אמי..."
הלכה פסוקה היא, כי "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות היא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" [דב"ע ל/3-1 הרמן נ' דואיב פד"ע א 18]. עם זאת קיימים מצבים שבהם אין מעשה פיטורים או מעשה התפטרות חד משמעי, ועל בית הדין, בבואו לפסוק בשאלה מי הביא את מערכת היחסים לידי גמר, לתת את הדעת " למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה" [דב"ע ל/18-3 בנצילוביץ נ' "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ (30.11.70)]
נטל ההוכחה כשמדובר בפיטורים, מוטל על הטוען לקיומם, קרי: על הנתבעת, המבקש להוציא מחברו ומשכך "עליו הראיה" [דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים נ' ניסימאיאן (26.5.97)].
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי פוטרה. עדותה של הנתבעת הייתה סדורה, אמינה ועולה בקנה אחד עם יתר הראיות שהוצגו בתיק, זאת בניגוד לגרסאותיהם הסותרות של התובעים, והכל כפי שאפרט להלן. התרשמתי כי העסקתה של הנתבעת הסתיימה, באופן מידי, בעקבות דרישתה לתשלום זכויותיה במכתב מיום 15.01.2017. כך עולה מכתבי הטענות, מהחקירות הנגדיות, לרבות חקירתו של מר סגל יהודה, ומחומר הראיות בתיק.
הנתבעת העידה בפנינו (בעמ' 24 לפרוטוקול הדיון בשורות 22-33):
"ש. לשאלת בית הדין, מי אמר לך שמפטרים אותך?
ת. ב- 23.1, במקום יום ראשון, אני הייתי ביום שני, 4 שעות לקחתי חופש. כבר חזרתי מהעבודה הביתה וקיבלתי צלצול מהחברה שמחר אני כבר לא עובדת שם. לפני זה לא היה שום מילה, אף אחד לא אמר לי שיכולים לפטר אותי. אני עבדתי, אני חזרתי. אני שואלת היכן אני אגור? הם אמרו שזה לא מעניין אותם ואני חייבת לעזוב את הבית שלהם. מישהו מנציגי עמל שהתקשר אלי.
ש. כמה זמן נשארת לישון עוד אחרי ההודעה הזאת?
ת. בין ה- 23 ל- 24, הייתי צריכה לארגן את כל הדברים, יש לי שם מלא דברים, מזוודות, תיקים, אני גרתי שם 10 שנים ולא יום אחד. ביום רביעי כבר לא הייתי שם ובלילה ביום חמישי הייתי בנתניה בחוץ לבד, תחת השמיים.
ש. לאן הלכת?
ת. ישבתי על ארגזים בכניסה לבית."
(ההדגשות אינן במקור – א.ש.)
נוכח המפורט, זכאית הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים. כמפורט בכתב התביעה שכנגד, חברות כוח האדם הפרישו עבורה סך של 18,607 ₪ לחברת הביטוח הראל. מאחר שהנתבעת הועסקה על ידי התובעים במשך 9 שנים, שמונה חודשים ו- 11 ימים ושכר המינימום האחרון אשר אמור היה להשתלם לה עמד על סך של 4,825 ₪ על התובעים לשלם לה סך של 28,050 ₪ בגין פיצויי פיטורים (4.825 ₪ *9.67 שנים-18,607 ₪ ששולמו ע"י חברות טופ ועמל).
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
מי שהודיע לנתבעת על סיום העסקתה הייתה חברת הסיעוד. מטעם התובעים אשר היו אלה שהעסיקו את הנתבעת מרבית שעות היממה, לא נמסרה לה כל הודעה, למעט הניסיון של התובעים להחתימה על כתב ויתור וסילוק עליו יורחב בהמשך. כמפורט לעיל, הנתבעת פוטרה לאלתר וגורשה בבושת פנים מביתה של הגב' בישרי, שהיה מקום מגוריה בעשר השנים בהן הועסקה על ידה ועל ידי התובעים.
לפיכך, דעתי היא כי תביעת הנתבעת בגין רכיב זה מתקבלת. על התובעים לשלם לנתבעת סך של 15,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין. סכום זה מגלם את תקופת העסקתה ומתכונת העסקתה של התובעת.
הודעה מוקדמת
לנוכח כלל האמור בסעיפים 33-34 לעיל, על התובעים לשלם לנתבעת סך של 2,500 ₪ עבור אי מתן הודעה מוקדמת. סכום זה מהווה את הפרש השכר שאמור היה להשתלם לנתבעת על ידי התובעים.
שלילת פיצויי פיטורים
התובעים טוענים בכתב תביעתם כי יש לשלול מהנתבעת את פיצויי הפיטורים. זאת מכיוון שהיא הזניחה את הגב' בישרי פעמים רבות ואף נהגה כלפיה באלימות. מטעם התובעים הצהיר מר מקס קוסטר אשר טען כי ראה מספר פעמים את הנתבעת אוספת בקבוקים ריקים מפחי אשפה וגוררת את הגב' בישרי מפח אחד לשני. הנתבעת ויתרה על חקירתו של מר קוסטר. בנוסף, הצהיר מטעמם מר שלום בן משה אשר סיפר על תקרית בה ראה את הנתבעת נותנת לגב' בישרי מכה בעורף.
לגרסתם של התובעים, התנהגות זו של הנתבעת נמשכה שנים רבות, אך כאשר נשאל הנתבע 2 מדוע לא פיטרו אותה קודם לכן השיב:
"ת. מאחר ואמי גם נעלמה מהבית באיזה שהיא צורה והיו מודיעים שהיא נמצאת ליד בית הכנסת בשעה 10 בלילה וכל מיני שעות, שהנתבעת אמרה שאינה יודעת איפה אמא, אז הייתי רץ עם אחי בני לכיוון הבית של אמא, עד שהיינו מוצאים אותה.
לשאלה שוב- מאחר ואני הדברים האלה שקרו הודעתי לטופ ושאלתי מה אני עושה, הם השיבו שאנו נקרא לה לאזהרה ואתה תודיע שהיא תבוא ונודיע לה את חומרת המצב, ונראה איך הדברים יתפתחו. כל פעם שהודעתי על כל מה שקרה, גם כשהותקפה, וגם שלקחתי אותה לבי"ח, הודעתי לטופ ואמרו שהם יטפלו בזה."
על אף האמור, לדיון לא הוזמן אף נציג מחברת טופ ולא הוגש כל מכתב אזהרה למעט שני מכתבים (מיום 21.03.2013 ומיום 15.07.2016) לפיהם הגב' בישרי נמצאה מחוץ לביתה ללא השגחה. מדבריו של הנתבע 2 עולה כי הגב' בישרי שסובלת ממחלת האלצהיימר נהגה לחמוק מביתה פעמים רבות ולכן משני המכתבים הבודדים שצורפו לכתב התביעה לא ניתן ללמוד דבר על אופי עבודתה של הנתבעת.
גם תצהירו של מר שלום בן משה אינו מוסיף דבר למסכת העובדתית. ככל שנכונה טענתו לפיה הנתבעת נתנה לגב' בישרי מכה חזקה בעורף, מדוע התובעים לא הגישו תלונה במשטרה וסיימו את העסקתה לאלתר?
לנוכח האמור הגעתי לכלל מסקנה, כי בעניינו לא מתקיימות הנסיבות החריגות בעטיין יש לשלול לנתבעת את פיצויי הפיטורים.
כתב ויתור וסילוק
הכרעתי בשאלת תוקפו של כתב הוויתור והסילוק מתייתרת מאחר שהנתבעת החזירה לנתבע 2 את השיק על סך של 25,000 ₪, יומיים לאחר קבלתו. בכך ניתן לראות את חוסר הסכמתה להסדר בין הצדדים ולחתימה על כתב הוויתור והסילוק.
טענת קיזוז
התובעים טוענים בכתב ההגנה שכנגד, כי מכל סכום שיפסק לטובת הנתבעת יש לקזז סך של 174,000 ₪ בגין הוצאות מגורים וכלכלה בתוספת הסכומים אותם קיבלה הנתבעת עבור רכישת מזון. אין בידי לקבל טענה זו. טענה זו נטענה באופן כללי וללא תימוכין כלשהן. מעבר לכך, מן הראוי היה שניכוי הסכומים השונים בגין מגורים וכלכלה יקבל ביטוי בכתב בהסכם עם התובעת, כי תינתן לכך הסכמתה המפורשת וכי הניכויים יתבצעו בזמן אמת במהלך עבודתה. משהדבר לא נעשה והתובעים לא דרשו וממילא לא ניכו משכרה החודשי כל תשלום בגין מגורים או כלכלה, יש להתייחס לתשלומים אלה כאל הטבת שכר שהתובעים נתנו לה מידי חודש בחודש, ושכיום אינם רשאים לדרוש את השבתם בדיעבד. ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 23121-03-18 אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד.) בע"מ נ' סאמי סויטי [פורסם בנבו] (פורסם 05.11.2019), שם פסק בית הדין הארצי כי גם אם במקרים מסוימים המעסיק אכן שילם תשלומים ביתר, אך בזמן אמת לא פעל ולא טען דבר לעניין זה, יש ללמוד מכך שאין מדובר בטעות אלא בהסכמה מודעת לתשלום כמתואר, ועל כן שקול הדבר להטבה שהמעסיק אינו רשאי לדרוש את השבתה בדיעבד. ראו גם: ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ - א.ב.מ תעשיות פלסטיקה (1989) בע"מ [פורסם בנבו] ] (16.1.18) וההפניות שם, וכן ראו סעיף 53 להחלטה שניתנה בבר"ע (ארצי) 7386-02-16 קסטרו מודל בע"מ - אור שחם) [פורסם בנבו] .
מעבר לכל האמור לעיל, מעדויות הצדדים עולה כי סך של 250 ₪ בשבוע נועד ממילא לרכישת מזון הן עבור הנתבעת והן עבור הגב' בישרי עצמה.
בכל הנוגע לבקשת התובעים לקיזוז סך של 50,000 ₪ בגין זכות הגישה שהעניקה הנתבעת לזרים לשטחה הפרטי של הגב' בישרי על מנת לקטוף עלי גת – טענה זו לא הוכחה על ידי התובעים ומוטב היה לו לא הייתה נטענת כלל. על כן, דינה להידחות.
סוף דבר:
תביעת התובעים נדחית.
התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה. התובעים ישלמו לנתבעת סך של 131,368 ש"ח בגין הרכיבים הבאים:
הפרשי שכר מינימום – 71,164 ₪.
סכום זה יישא ריבית והצמדה החל מיום 01.01.2013 ועד למועד התשלום בפועל.
הפרשות פנסיוניות – 7,494 ₪.
חופשה – 7,160 ₪.
פיצויי פיטורים – 28,050 ₪.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – 15,000 ₪.
הודעה מוקדמת – 2,500 ₪.
בנוסף לאמור, ישלמו התובעים לנתבעת סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"א, (02 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .