הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב על"ח 8739-07-19

28 יוני 2020

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' אורלי מלי
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' רחל בן זכרי

המערערת
אלסיה בודקו
ע"י ב"כ: עו"ד אורון גיצטלר
-
המשיבים
1. מרכז היהלומים ים המלח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה פולק
2. משרד העבודה והרווחה
ע"י גב' עידית לבוביץ' שקד, מתמחה.

פסק דין

1. הערעור שבפנינו (מ- 3.7.19) הוגש כנגד החלטת המרכזת עפ"י חוק עבודת נשים, מ- 19.5.19, המתיר פיטוריה של המערערת, החל מ אותו יום ("ההחלטה").

המערערת היתה עובדת המשיבה 1 ("המעסיקה") מיום 22.7.16, כמוכרת וכמנהלת סניף המשיבה שבמלון דיוויד אינטרקונטיננטל ( "אינטרקונטיננטל") בת"א, ומחודש אפריל 2018, גם בסניפה במלון שרתון בת"א ("שרתון"). בינואר 2019 הועברה לעבוד בסניף המשיבה בבורסת היהלומים בת"א ("בורסה").
ב- 4.3.19 זומנה לשימוע לקראת פיטורין, בלא שניתן לה הסבר, שימוע שהתקיים ב- 6.3.19 בפני מר גיא צור. ב- 10.3.19 ניתנה לה הודעת פיטורין, לאלתר.
ב- 17.3.19 הודיעה עו"ד ניסן, מטעם המערערת, כי המערערת הודיעה במועד השימוע, כי היא בהריון.
ביום 19.3.19 ביטלה המשיבה את פיטוריה, והחזירה אותה לעבודה.
ביום 3.4.19 פנתה המשיבה למשרד העבודה והרווחה ("המדינה"; "המרכזת"), בבקשה לאשר את פיטוריה של המבקשת, על אף הריונה.
בפני הממונה התקיים הליך של גביית גרסאות מהמערערת והמשיבה, בסיומו ניתנה ההחלטה.

טוענת המערערת כי נפלו מספר פגמים מהותיים בהחלטה, המאיינים ההחלטה:
טענתה בשימוע כי לא נרשמה סיבה לזימונה; כי הליכי בירור/שימוע מסוג זה היו דבר מקובל אצל המשיבה לגבי עובדים ובעיקר עובדות; כי המרכזת הסתמכה על מה שנרשם בשימוע, כשמהעדויות והראיות שבפני המרכזת עולה כי אין מדובר בחזות הכל; כי הודיעה לנציגי המשיבה בשימוע כי היא בהריון ותגובת נציג המשיבה (גיא צור – "גיא") היתה הטחת הטלפון הסלולרי שלו על השולחן, כך שהתרסק לרסיסים, ותוך שפלט קללה עסיסית; המשיבה טענה כי לא רק מה שנרשם בשימוע היווה עילה, אלא גם משהמערערת יצאה לחופשה ללא אישור (=לא מדויק בלשון המעטה), טענה שלא עלתה בשימוע ולא נרשמה בו; המערערת טענה כי הירידה בנ תוני המכירות נבעה מהתעמרות המעסיקה במערערת, במטרה לגרום לה להתפטר, בידיעה כי אחרי נישואיה ביולי 2018 ובשל גילה, "היה ברור" למעסיקה "שהמערערת תכנס להריון"; השימוע היה חלק מתהליך של המעסיקה להפטר מהמערערת, קודם שהיא תודיע על כניסתה להריון, מה שהיה מסכל את פיטוריה; המערערת הביאה בפני המרכזת ראיות לכך כי "לא היתה סיבה ממשית לפיטוריה (בגין ירידה בנתוני המכירות שלה), אלא משהמשיבה התעמרה במבקשת מתוך מטרה ברורה להציג סיבת פיטוריה כירידה בנתוני המכירות."

טענה עוד המערערת כי הפגמים שנפלו בקבלת ההחלטה של המרכזת לאשר את פיטוריה, "מסתכמים בעיקר באמור לעיל" (מניחים אנו, כי הכוונה היתה, "בעיקר באמור להלן"): היה על המרכזת לגבות גם את עדותו של גיא ולא לקבל רק את עדותו של עופר מנחם ("עופר"), במיוחד כשהמערערת וה מעסיקה טענו כי הכתוב בטופס השימוע לא שיקף את שהיה במציאות; היה על המרכזת לזמן עובדים נוספים במ עסיקה לגביית עדות ו/או צילומי מצלמות האבטחה של המעסיקה, שיעידו על התנהגות גיא כשהודיעה לו שהיא בהריון; היה על המרכזת לתת משקל יתר לעובדה כי המעסיקה טענה בתחילה כי המערערת הועברה מאינטרקונטיננטל לבורסה, משנסגר הראשון, כשהוברר שגם במועד הבירור פעל עדיין הסניף, "טענת כזב זו מעידה על דרך ההתנהלות של המעסיקה בפיטורי המערערת; לאחר החזרת המערערת לעבודה, ועד ההחלטה, ספגה המערערת השפלות בעבודה ופגיעה בעבודתה ובשכרה,עובדה שלא נלקחה כלל בחשבון בהחלטה; היה על המרכזת לתת משקל, גם אם לא מכריע, אז מצטבר, לעובדה שהמערערת לא מיטיבה לדבר ולקרוא עברית, עולה חדשה מזה 4 שנים, כידוע למעסיקה – ואעפ"כ הוחתמה על טופס השימוע, בעברית "ותחת לחץ זמנים", ללא השתתפות נציג או עד נוסף. לפיכך, היה על המרכזת לחקור ולהעמיק מה היה בשימוע, מעבר לכתוב בו; קיומן של סטיות מהותיות מהמציאות (יציאה לחופשה/סגירת הסניף ירידה במכירות) – שעולה ברורות שהן טענות כזב, שהן במובן מסויים "פייק ניוז"; היה על המרכזת לקחת בשיק וליה כי נטל ההוכחה מוטל על המעסיקה (ע"ע 9153-11-18 רויטל אילוז נ' זמירה גולן ומד"י; נבו 28.12.15; על"ח 28982-12-12 סולומוניב נ' משרד תמ"ת; נבו 9.1.16; ע"ע 1334/02 הלל נוסצקי נ' מד"י; נבו 17.12.04).

על ביה"ד בנסיבות להתערב בהחלטת המרכזת, מכ ל אחת או יותר מהנסיבות לעיל.
המערערת עתרה לבטל ההחלטה ולחלופין, להחזיר עניינה להמשך בירור אצל המרכזת, תוך תיקון הפגמים שנפלו בפניה כאמור.

2. המעסיקה בתגובתה (מ- 18.12.19) עתרה לדחיית הערעור, כערעור סרק, משמנסה המערערת בעזרת הערעור, למנף מצבה לקראת תביעה כספית עתידית (ולא משמבקשת היא לחזור לעבודתה), בבחינת הליך טקטי, תוך בזבוז משאבים יקרים של כל הצדדים.
המערערת הודיעה למרכזת (בעדותה ובתגובתה מ- 5.5.19) כי היא מסכימה לפיטוריה (כשלא הזכירה כלל "שפת גוף מפחידה").
הודעת הערעור הוגשה בשיהוי ניכר (בטעות נאמר 3.5.19).

המערערת לא ציינה בפניה כי היא בהריון, אלא לאחר פיטוריה, שבוע ממכתב הפיטורים.
בזימון לשימוע צויין כי הוא "לפני פיטורים", וטענת המערערת היא לא יותר מ"התחכמות".
המערערת הועסקה מ- 22.7.16 כמוכרת בחנות באינטרקונטיננטל ובמרכז דימול בר"ג, הפגינה יכולת מכירה נמוכה, כעולה מדוחות המכירה; היא בעלת הישגי המכירה הירודים ביותר לאורך זמן ובממוצע במשך העסקתה ובהפרשים ביצועיים ניכרים, לעומת יתר המוכרים במשרה מלאה. במהלך עבודתה נערכו עמה שיחות רבות, שלא הועילו.
הסכם השכירות באינטרקונטיננטל מסתיים בתום 3 שנים, ב- 30.4.19 ואין כוונה לחדשו.
בהתאם, זומנה לשימוע , התייצבה לשימוע וטענה טענותיה, ונימקה יכולותיה הנמוכות בכך , שלטענתה לא קיבלה מספר הזדמנויות (הגם שהודתה כי המכירות שלה נמוכות). בשום שלב בשימוע, או טרם לו, במהלך עבודתה – לא מסרה שהיא בהריון, עד לאחר קבלת מכתב הפיטורין.
התנערותה מפרוטוקול השימוע היא טענה כבושה שאין לה מקום.
המערערת עצמה הודתה כי תפקודה לא משביע רצון ולא טענה כי היא עובדת טובה.
יום לאחר מכתב הפיטורין, הודיעה למנהלה הישיר (בני ספיר; "בני") כי היא בהריון ואף מסרה אישור רפואי. סמוך לאחר מכן התקבל מכתב עו"ד ניסן מטעמה.
יודגש כי במכתב עו"ד ניסן לא נטען כי לא הבינה תוכן פרוטוקול השימוע או התקשתה בקריאתו; לאחר שהחליפה ייצוג משפטי, לפתע השתנו העובדות מפיה, וטענה לפתע כי לא היתה מודעת לכך כי לא נזכר ההריון בפרוטוקול השימוע; גרסתה "גרסה מתגלגלת ומשתנה".
המעסיק הבהירה מיד כי לא ידעה כלל על הריונה וכי לפיכך, פיטוריה מבוטלים.

הפיטורין אינם קשורים בשום צורה להריון, לא קשר ישיר ולא עקיף; עתה מנסה המערערת לייצר מצג שווא, בכריכה חסרת תו"ל קיצוני בין פיטוריה להריונה.
בגרסתה בפני המרכזת, אישרה המערערת כי לא הודיעה טרם השימוע על הריונה, לא מסרה אישור רפואי על הריון והסתירה מהמעסיקה מהות הבדיקות שעברה (עמ' 3 נספח ה' לערעור); עוד אישרה בפני המרכזת כי היו הערות ושיחות על תפקודה במהלך חודשים רבים, טרם הריונה. טענת המערערת הזויה, כביכול, המעסיקה "חזתה" כי בעתיד תרצה המערערת להכנס להריון, ולכן, כצעד מקדים, המעסיקה החלה להעיר ולהתנכל לה – גרסה דמיונית ומופרכת לחלוטין.
גם לשיטת המערערת לפיה טרם ידיעת המעסיקה על הריונה, העירו לה זמן רב כנגד תפקודה, מה שמלמד שאין קשר.
המערערת אישרה כי הועברה לסניף אחר בינואר 2019 ובדיקותיה החלו בפברואר/מרץ.

המערערת החלה לעבוד בסניף גדול בבורסה, כעבור מספר חודשים ויכולת מכירה נמוכה ביחס ליתר המוכרות, עברה לאינטרקונטיננטל (חנות קטנה יותר) ומשגם שם הפגינה יכולת נמוכה הועברה לסניף קטן יותר ופחות יוקרתי (שרתון). משלא הצליחה גם שם הוחזרה לסניף בבורסה. ניודה מלמד על חוסר הצלחתה ומנגד, על נסיון המעסיקה לתת לה הזדמנות נוספת.
כמות המוכרות לא גדלה אלא, נוספו מוכרות הדוברות שפות חדשות במקום ריבוי דוברות רוסית.

לענין התגמול – בבורסה (1%) לכלל המוכרים. באינטרקונטיננטל ושרתון (חנויות קטנות יותר; 3%). משחזרה לבורסה הושווה התגמול למקובל בבורסה.
המערערת לא הגיעה פעמים רבות לעבודה, ללא אישור/יצאה לחופשות ללא אישור, וגיחכה בַּפנים למנהל ולא הגיעה, נעדרה כחודש ללא אישור (3.9.18 – 30.9.18) ובשיא עונת התיירות.
במהלך עבודתה זומנה פעמיים לשימוע, בפני גיא.

הוכח, מהמערערת, כי תלונות על תפקודה החלו טרם כניסתה להריון.
גם הסכמתה ורצונה בפיטורים – "נעלמה" מהודעת הערעור.

לאור כל האמור עתרה המעסיקה לדחות הערעור.

3. בתשובת המדינה (מ- 19.12.19) עתרה לדחיית הערעור, משהחלטת המרכזת צודקת ואין מקום לבטלה, משלאחר ברור עובדתי שנערך עם הצדדים ובהתבסס על חומר הראיות שהוצג בפניה, מצאה המרכזת כי הפיטורים אינם קשורים להריון, ובשים לב להסכמת העובדת לפיטוריה, ומשעסקינן בהחלטה סבירה וראויה, בהתאם לסמכותה שבסעיף 22 לחוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 ("החוק").
אין כל בסיס עובדתי ומשפטי לטענות בערעור, שנמנע מפרוט עובדות מהותיות ורלוונטיות, ומשכך, לוקה בהעדר נקיון כפיים.
בפס"ד אילוז נקבע כי הקף הבקורת השפוטית על החלטת הממונה(המרכזת) שעפ"י החוק, היא עפ"י ע ילות ההתערבות במשפט המנהלי, קרי: פגמים כדוגמת חוסר סבירות קצוני, או פגמים באופן קבלת ההחלטה, כשביה"ד אינו ממיר שיקול דעתו בשק"ד שהפעילה הממונה. משכך, אין מקום לשמיעת ראיות וניהול הוכחות.
משההחלטה לא חרגה ממתחם הסבירות בשיקול דעתה של המרכזת – אין מקום להתערבות ביה"ד.
המדינה מפרטת הרקע העובדתי הרלוונטי:
ביום 10.4.19 הגישה המעסיקה בקשה להיתר לפיטורי המערערת בגין טענה לתפקוד לקוי. הצדדים קיבלו זימון למסירת גרסתם ולהגשת מסמכים.
ביום 5.5.19 הודיעה המערערת, במכתב ב"כ, כי היא "מסכימה" לפיטוריה.
ביום 14.5.19 מסרו הצדדים גרסתם בפני המרכזת, דברים שתועדו בפרוטוקול שנחתם על ידם, ונשלח אליהם, להתייחסותם, שאכן הוגשה.
עפ"י הנוהל לבקשת היתר – כל מסמך שמגיש צד, בכל שלב בהליך – עליו להעבירו לצד השני (סעיף 411).
ביום 19.5.19, לאחר בחינת החומר בתיק וכלל הנתונים הרלוונטיים, ובכלל זה הוראות החוק לענין מתן היתר חריג בדיעבד, קיבלה המרכזת את ההחלטה, החל מיום 19.5.19, בנימוק של העדר קשר בין הפיטורין להריון ועל סמך הסכמת המערערת לפיטוריה וחוסר רצונה לחזור לעבוד אצל המעסיקה.

המרכזת פעלה עפ"י סעיפים 9(א), 22 לחוק ולפי הפסיקה הענפה שמנתה.
כך נקבע כי עפ"י תכלית החוק, לא זו בלבד שאסור להתיר פיטורים שעילתם בקשר להריון, אלא שגם אם אינם קשורים להריון, רשאית הממונה לשקול מתן ההיתר.
קיימת למרכזת חזקת התקינות, ועפ"י כל החומר שבפניה, כל שעל ביה"ד לשקול הוא "סבירות החלטתה".
המערערת פנתה לביה"ד בידיים שאינן נקיות, תוך התעלמות מפרטים מהותיים ועובדות רלוונטיות: כך אינה מציינת שלא נמצא קשר בין פיטוריה להריונה; שהודיעה למעסיקה על הריונה רק לאחר זימונה לשימוע (לטענתה, במהלך השימוע; לטענת המעסיק ה לאחר השימוע); לא ציינה כי הסכימה לפיטוריה.
כך גם לא הוכיחה כי המעסיקה ידע ה על הריונה קודם לכן (לא איחרה לעבודה בשל הבדיקות, לא סיפרה על מהותן למעסיק ה ולא הציגה אישורים רפואיים לגביהן – וגרסת המעסיק ה נתקבלה ע"י המרכזת).

בהתאם לכל שבפני המרכזת קיבלה החלטתה כדין.

באשר לגביית עדותו של עופר: ההליך התנהל לפי הנוהל (ס' 53), שמטרתו בין השאר לקיים הליך יעיל ומהיר. כך גרסת המעסיקה תמסר ע"י נציג אחד, וכאן היה זה אחד משני השותפים. שמיעת גרסתם של נציגים נוספים היתה מסרבלת ומאריכה ההליך.
הצדדים הם המציגים הראיות מיזמתם. משלא ביקשה כך בפני המרכזת – אין מקום לטענות חדשות בדיעבד (מה שמעיד גם על חולשת טענותיה).

באשר להעברה בין הסניפים – משהודיעה המערערת שאין בכוונתה לשוב לעבודה, לא נדרשה המרכזת להתעמק בכך, מה גם שמדובר בפעולה בתחום הפררוגטיבה של המעסיק ותלקח בחשבון, כשיש חשד למניעים זרים ובחשד שהפעולה נעשתה בשל ההריון.

המרכזת אינה בוחנת האם השימוע נערך כדין. בנוסף, העובדת חתמה על פרוטוקול השימוע, ויכלה שלא לעשות כן, כפי שבחרה לא לחתום על מסמכי הבקשה להיתר. ממילא ההחלטה לא התקבלה על סמך השימוע או תקינותו.
המרכזת מצאה כי ביצועי העובדת ירדו בחודשי ההעסקה האחרונים לעומת עובדים אחרים, כשהעובדת אישרה שהעירו לה על כך, עוד טרם זימונה לשימוע (הגם, שלא קיבלה הטענה בדבר יציאה לחופשים ללא אישור – מה שלא השליך על תוצאת ההחלטה).

ההליך המינהלי התנהל לפי הנוהל, לא נפל בו כל פגם, ודאי לא היורד לשורשו של עניין, או המחייב התערבות, ובשים לב לתכלית החוק והוראותיו, ומשההחלטה סבירה – המדינה עתרה לדחיית הערעור.

4. ביום 29.12.19 התקיים בפנינו דיון מוקדם, ולאחר שנתקבלו עמדות הצדדים, נקבע כי ההליך ישמע עי "כ שיוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

בהתאם, הגישה המערערת סיכומיה (8.3.20): לא בנקל יתערב ביה"ד בשק"ד מרכזת, אך במקרה דנא מן הראוי והנכון להתערב, שכן נסמכה על עובדות וראיות שאינן מדוייקות ו/או ראויות להסתמך עליהן במקרה הנוכחי.

המערערת מפנה לקביעות בענין אלול, אופיר טורס, אופטיקה דורון וסולומונוב ולס"ע 30166-10-10 בראודסקי נ' פרייסקייל – מהם עולה כי המרכזת לא הפעילה את שקול דעתה באופן ענייני, סביר, מידתי, בתום לב ובמסגרת הסמכות שהוענקה לה. היה על המרכזת (לעניות דעתו של ב"כ המערערת) לפעול בצורה אקטיבית ואסרטיבית, ע"מ להגיע לתוצאה הנכונה והאמיתית וע"מ לרדת לעומקם של הדברים "ולא לגרד את פני השטח בראיות שהוצגו בפניה".

"בזימון לשימוע לא עלה בדעתה של המערערת כי היתה כוונה לפטר אותה, כי לא נרשם כל סיבה לזימון" ומשהליכי "שימוע או בירור מסוג זה" היו מקובלים במעסיקה.

מה שנכתב בשימוע אינו חזות הכל. טענת יציאתה לחופשה ללא אישור לא עלתה בשימוע ולא נרשמה בטופס השימוע, ומזאת, היה על המרכזת לברר האם טופס השימוע הוא חזות הכל, כולל "להתנהגותו של" גיא.
המערערת טענה שנתוני המכירות ירדו, כי התעמרו בה כדי לגרום לה להתפטר, משהיה ברור למעסיקה, לאחר נישואי המערערת ביולי 2018 ובשל גילה, כי השלב הבא יהיה הריון, כשבשנתיים של העסקתה נתוניה היו בשיא, שלא לדבר על ש"נ וימי חג ובחירות בהם עבדה; וכך, חסרת כל בסיס במציאות , הטענה כי היתה מוכרת לא טובה/חלשה – לו המרכזת עשתה מלאכתה נאמנה.
לא היתה כל סיבה לפיטוריה.

המערערת חוזרת על הפגמים בהחלטה:
היה על המרכזת לגבות עדות גיא, שאי התייצבותו יש בה משקל יתר ונגד לאמיתות טענות המעסיקה ביחס לעילות הפיטורין בהליך השימוע ונסיון בוטה להתחמק מהצגת האמת על הליך השימוע גופו, משסביר שלו הגיע , טענות המערערת היו מתאמתות (לח/3-63 ש.א.ש. ביטחון ימי נ' עמליה הראל). כן הפנתה לעדות עופר (עמ. 3 שורה 63) ולפס"ד אופטיקה דורון, כי ביום בו התקבלה החלטת הפיטורין ידעה המעסיק על הריונה, ולפיכך, הנטל להפריך החזקה בדבר הקשר בין הפיטורין להריון – על המעסיקה.

חרף בקשות המרכזת לקבל רשימת עובדים שפוטרו, אסמכתאות מזמן אמת לשיחות שימוע שנערכו עם המערערת לפני שנה ולפני 3 ח' – מה שהיה צריך להדליק "אור אדום בוהק", משמדובר בהתחמקות המעסיקה מגילוי האמת.
כך היה על המרכזת לזמן עובדים נוספים לגביית עדות, להורות למעסיקה להמציא צילומי אבטחה, על התנהלות גיא בשימוע, כשהודיעה לו המערערת שהיא בהריון, מה שהיה מחזק מאד את עמדתה ומאיין טענת המעסיקה.

היה על המרכזת לתת משקל יתר לעובדה כי המעסיקה טענה בתחילה כי המערערת הועברה לסניף בבורסה בשל סגירת הסניף באינטרקונטיננטל ובמהלך הבירור התברר כי הוא לא נסגר, טענת כזב המעידה על התנהלות המעסיקה בהליך הפיטורין. כך גם לא לקחה בחשבון את ההשפלות, הפגיעה בעבודתה ובשכרה, לאחר שהוחזרה המערערת לעבודתה, שמן הסתם יכלה לזמן עובדות מהמעסיקה לבירור הטענה.
כך היה על המרכזת לתת משקל, ולו מצטבר, לכך שהמערערת לא מיטיבה לדבר, לקרוא ולכתוב עברית; כולל כל הסטיות המהותיות מהמציאות שתוארו בכתבי המערערת וכשנטל ההוכחה על המעסיקה (הלכת אילוז).
לא ברור מדוע העדיפה המרכזת עדות אחת על השניה, ודאי שהשנייה היתה "מכלי שני", לא לקחה בחשבון הליקויים לעיל, וגם אם סברה בטעות שהיסוד לפיטוריה אינו הריונה גם אז היה עליה לבטל פיטוריה ולא להתירם (פס"ד אופטיקה דורון); ולחלופין, עתרה להחזיר ההליך להמשך בירור אצל המרכזת.

6. המרכזת בסיכומיה (27.5.20) – חזרה על ההלכה לפיה על ביה"ד לבחון החלטתה רק בעילות ההתערבות המקובלות במשפט המנהלי (האם נפל פגם היורד לשורשו של ענין בהחלטה, באופן החורג ממתחם הסבירות באופן קיצוני). בענייננו, המערערת הסכימה לפיטוריה, הודיעה על הריונה (גם לשיטתה , לאחר שעודכנה בכוונה לפטרה ), ולאחר שהמרכזת שקלה בין היתר את גרסאותיהם השונות של הצדדים, קיבלה המסמכים שנתבקשו, שמעה גרסאות הצדדים, התרשמה באופן ישיר מהצדדים להליך ונתנה ההחלטה לאחר ששקלה כל האמור, כולל הוראות החוק – בהחלטה סבירה וראויה, ועפ"י תכלית החוק, וללא חריגה ממתחם הסבירות, או שיקול הדעת. ביה"ד אינו בוחן הענין מחדש (DE NOVO), מה גם שקמה חזקת תקינות.
ההחלטה התקבלה כדין, בהליך מנהלי שהתנהל לפי הנוהל, ללא כל פגם, ודאי היורד לשורשו/המחייב ההתערבות ביה"ד, ולאחר שהמרכזת שקלה כל הראיות, טיעוני הצדדים, ובשים לב להוראות החוק ותכליתו, לאור העדר קשר בין הפיטורים, ההריון, ובהעדר התכנות להמשך העסקתה של המערערת ועפ"י הסכמתה לפיטוריה.
המרכזת עתרה לדחייה בערעור ולחיוב המערערת בהוצאות ובשכ"ט.

7. המעסיקה בסיכומיה (1.6.20), טענה כי הערעור הוגש ע"מ למנף התביעה הכספית שהגישה כנגדה, לאחר הערעור דנא, כהליך טקטי, ובשיהוי ניכר, כשאין לה כל ענין אופרטיבי לבטל ההחלטה.
כל תקופת עבודתה הפגינה יכולת מכירה הנמוכה, כעולה מדוחות המכירה, לאורך זמן ובממוצע, ובהפרשים נכרים מול יתר המוכרים, וכשנערכו שיחות רבות עמה.
המערערת זומנה לשימוע, טענה לגופא, והודתה כי מכירותיה נמוכות, ואף חתמה על פרוטוקול השימוע. גם במכתב בא כוחה לאחר השימוע – לא נטען כי לא הבינה תוכנו של פרוטוקול השימוע, או התקשתה בקריאתו (ואף לא כי הריון לא נזכר בפרוטוקול).
אף כשנודע על הריונה (למחרת מכתב הפיטורין) מסרה שהיא בהריון.
התובעת עצמה לא סברה כי היא עובדת טובה ואישרה בשימוע כי מכירותיה נמוכות.
המערערת אישרה כי היו השגות על תפקודה במשך חודשים ופגעו בתנאיה, טרם כניסתה להריון. טענתה כי כך נהגה המעסיקה , מתוך חשש שתכנס להריון היא הזויה ודמיונית. אין מחלוקת כי כשקיבלה הזימון לשימוע , גם כגרסת המערערת – טרם הודיעה למעסיקה על הריונה. נסיונות המעסיקה ע"י ניוד המערערת בין החנויות , הוא ע"מ ליתן לה הזדמנות נוספת. המעסיקה העבירה לממונה, את שנתבקשה. התובעת הודיעה לממונה כי היא מסכימה ורוצה בפיטורים.
לאור כל האמור – עתרה לדחות הערעור ולחייב המערערת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.

8. ולהכרעתנו –

משהכרעתנו ניתנת עפ"י הכתב ניתנת היא במותב מלא, ולאחר עיון בכל החומר שהונח בפנינו.

רקע ועובדות
עפ"י החוק וההלכה סמכות ביה"ד בערעור כאמור היא לבחון אם בהחלטה המינהלית שבפנינו נפל פגם בשיקול הדעת שהופעל, אם עסקינן בחוסר סבירות קיצוני, בשיקולים זרים, או אם לא הובאו בחשבון שיקולים רלוונטיים, וכיוצ"ב.
כך, על ביה"ד להזהיר עצמו מפני החלפת שיקול דעתה של המרכזת, בשיקול דעת ביה"ד, בבחינת אם היה ביה"ד מחליט אחרת, מהרשות המינהלית.

כך יש לזכור כי המערערת הועסקה כמוכרת במשיבה, מ- 22.7.16 ועד 10.3.19 עת הודע למערערת כי המעסיקה החליטה על פיטוריה, לאחר שימוע שהתקיים בעניינה ב- 6.3.19.
עוד אין חולק כי המערערת הועסקה בסניף אינטרקונטיננטל עד להעברתה בינואר 2019 לסניף הבורסה.

יצויין כי המעסיקה הגישה בקשה להיתר לפיטוריה של המערערת, הצדדים מסרו גרסתם והשלימו מסמכיהם, בטרם נתקבלה החלטת המרכזת.
ראוי להזכיר כי עולה מגרסת 2 הצדדים בפני המרכזת כי עת זומנה המערערת לשימוע, וכך גם עד השימוע עצמו – לא הודיעה המערערת על הריונה.

באשר לעיתוי הודעתה – המערערת טענה כי בשימוע הודיעה על הריונה; המעסיקה טענה כי הודיעה הריונה לאחר השימוע. אין חולק גם כי המערערת הוחזרה לעבודתה ע"י המעסיקה לאחר שהודיעה כאמור .

אין חולק עוד כי המערערת חתמה על פרוטוקול השימוע. מנגד, אין חולק כי גיא לא מסר גרסתו בפני המרכזת. כך גם אין חולק כי בקשת היתר לפיטוריה הוגשה ב- 10.4.19 למרכזת.
על רקע אלה ועפ"י ההלכה – יש לבחון ההחלטה.

החלטת המרכזת
עיון בהחלטה מעלה כי המרכזת פעלה כחובתה עפ"י ההלכה, בחנה העובדות והטענות שהועלו בפניה ע"י הצדדים, קיבלה נתונים וראיות נוספים מהצדדים, ולאחר ששקלה כל שהובא בפניה, נתנה ההחלטה בשים לב לסמכותה.

נציין כי צודקים המשיב ים בטענת ם וכי הגם שהמערערת יוצגה קודם לערעור שבפנינו – לא נטענה מפיה הטענה, כביכול, בהיותה "עולה חדשה, 4 שנים בארץ" – אין להסתמך על חתימתה על פרוטוקול השימוע. ברי כי משאין טענה בנדון בפני המרכזת ומשעסקינן בטענת עובדה – אין מקום בערעור שבפנינו לבחון הטענה, או להפוך הטענה לפגם בהחלטה.
אגב כך, גם ביה"ד בהליך משפטי (התביעה שבפנינו) אינו "יורד לזירה" ואינו מורה כיצד להגיש ראייה הנראית בעיניו כנדרשת/ראויה להצגה, לצורך הכרעתו! – ודאי כך, בענייננו; כך גם, בוחנים אנו ההחלטה כש יקול הדעת המינהלי – ולא שיקול ביה"ד, אם היה פועל/מחליט אחרת, תחת המרכזת.

ברי כי המרכזת יכלה לפעול אך עפ"י מה שבפניה.
לא מצאנו לבחון/לשקול מהם שיקולי המערערת בהליך דנא, משעפ"י הדין רשאי כל צד לערער על ההחלטה לביה"ד.

מנגד, אין בפנינו הנמקה משפטית ראויה להגשת הערעור.

לא מצאנו פגם בשיקול דעתה של המרכזת, ודאי לא חוסר סבירות קיצוני, אי שקילת כל הנסיבות, או חות"ל:
לא נעלם מעיני המרכזת כי עד לזימון לשימוע, לא ידעה המעסיקה על הריון המערערת, כי נתוני המכירות של המערערת לא היו לשביעות רצונה של המעסיקה, כי הוער למערערת גם טרם הזימון לשימוע על תפקודה, כי המערערת חתמה על פרוטוקול השימוע, כי לאחר שהודיעה על הריונה (בין בשימוע, כטענת המערערת, ובין אחריו, כטענת המעסיקה) הודיעה המעסיקה למערערת על חזרתה לעבודה; מנגד, המרכזת אינה בוחנת את "תקינות השימוע " (ואף לא אם גיא כה התרגז עד שהשליך הנייד במהלכו, אם לאו); ולמצער, אף לא אם "התעמרו" במערערת לאחר שהוחזרה כאמור לעבודתה.

על המרכזת היה, וכך פעלה, לבחון האם ההחלטה על הפיטורים התקבלה בקשר עם ההריון, ואף אם התקבלה ללא קשר להריון – האם יש להתירם.

המרכזת שקלה האמור, הטענות, הנסיבות, והראיות שבפניה , ובחנה נסיבה נוספת והיא הסכמת המערערת לפיטוריה , נסיבה שמהותית היא לטעמנו, במתחם שיקול הדעת, עת נדרשת המרכזת לשקול האם להתיר הפיטורין, אף אם נעשו בלא קשר להריון.

אין בכל אלה פגם כלשהו בשק"ד המרכזת.

נוסיף ונזכיר כי לטעמנו, ומתוך שהחוק מחייב הגנה על עובדת (ועובד), מפני פגיעה כלשהי בה בשל היותה אשה/בשל הריונה, כך שישמר השוויון בהעסקתה – הטענה כי מעסיק "ידע" או היה צריך "להניח" כי משנישאה (ולאור גילה) ברור כי תבקש להיות בהריון (בין בשל גילה, בין כ צעירה) – היא לכשעצמה, טענה מפלה מבסיסה/אי שוויונית , ובחות"ל ק יצון; שהרי לפי "הגיון" זה – אין להעסיק כלל עובדים... [שהרי יכול שיתרחשו ארועים כאלה ואחרים במהלך העסקתם, המחייבים המעסיק "ופוגעים" כך או אחרת בהכנסתו: מילואים, מחלה, נישואים, הריון, שמירת הריון, חופשה (וחלילה, פטירה)].

ראוי להזכיר כי המעסיקה, עפ"י "הגיון" המ ערערת – יכלה לפטר המערערת, מיד עת הודיעה על נישואיה/כוונתה להנשא – שאז לא היתה כל מניעה בדין לפטרה.

לאחר שבחנו כל הטענות, הנסיבות וההחלטה – לא מצאנו פגם כלשהו, ודאי לא פגם היורד לשורשו של ענין, או פגם קיצוני בהחלטה. לא מצאנו כל טעם משפטי שיצדיק ביטול ההחלטה ואף לא שיהא בו להחזיר הענין לשק"ד נוסף של המרכזת.

הוצאות

משעתרו הצדדים להוצאות – ומשנדחה הערעור, תשא המ ערערת בהוצאות ושכ"ט ב"כ כ"א מהמשיבים בסך 2,000 ₪ ובתוך 30 יום, אחרת ישא סכום זה ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ו' תמוז תש"פ, (28 יוני 2020), בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור עובדים
גב' אורלי מלי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציגת ציבור מעסיקים
גב' רחל בן זכרי

נ.צ. חתמו ביום 28.6.20.
ק/רוניתע/