הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ע"ר 36041-05-20

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' אורית הרצוג
נציג ציבור (מעסיקים), מר אסי מזרחי

המערער
MEDHANI FSAHAYE GAVRIYO
ע"י ב"כ עו"ד רוזי נמר
-
המשיבה
הדר די-מול ארועים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ליבנה קציר

פסק דין

1. ערעור על החלטת כב' הרשמת מרב חבקין מיום 04.04.20 (בתיק סע"ש 1391-09-19), אשר קיבלה את בקשת המשיבה לחייב את המערער בהפקדת ערובה בסך 2,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאותיה, וזאת בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן - ה תקנות).

2. במסגרת התובענה נטען שהתובע עבד אצל המשיבה ואצל חברה נוספת (הנתבעת מס' 2) במשך כ – 31 חודשים, באולם אירועים "הדר די מול". במגבלות תקופת ההתיישנות, התובענה עוסקת בתקופת עבודה בת 28 חודשים, שהסתיימה, לשיטת המערער, בחודש דצמבר 2014. עוד נטען בכתב התביעה שלצד מנהלים מטעם הנתבעות, הי תה ממונה על המערער אשה בשם רונית, "מטעם חב' כח אדם" (סעיף 10 לכתב התביעה). כן נטען (סעיף 11 לכתב התביעה), כי המערער הועסק באמצעות מספר חברות כח אדם שנמצאות בפירוק וזאת לשם התחמקות מתשלום זכויותיו.

בכתב התביעה לא צוינו ש מות חבר ות כ"א וגם לא צורפו אליו מסמכים רלוונטיים לטיעון זה, כגון תלושי שכר או דוחות נוכחות שיכלו לשפוך אור על שאלת הקשר שבין המערער ובין המשיבה.

3. בהחלטה נשוא הערעור התקבלה בקשת המשיבה לחייב את המערער בהפקדת ערובה להוצאותיה.
נקבע כי לפי הוראת תקנה 116א' לתקנות, כאשר מדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא לס"ק (ב) בתקנה - המצאת ראשית ראייה, הוכחת יכולת פירעון ו טעמים מיוחדים.

עוד נקבע כי מאחר שאין חולק שהמערער הוא תושב אריתריאה (רישיון זמני שצורף לתביעה), התקנה חלה. משכך הרשמת פנתה לבחון אם חל אחד החריגים שנקבעו בתקנה.

לגבי החריג הראשון, שהוא קיומה של ראשית ראיה, קבעה הרשמת כי כתב התביעה אינו ראיה וגם אינו ראשית ראיה. הרשמת המשיכה ובחנה את המסמכים שהוצגו במסגרת הבקשה שבפניה – דוחות נוכחות ותלושי שכר שהופקו על ידי שתי חברות שונות ששמותיהן אינם נזכרים בכתב התביעה. לגבי מסמכים אלה, קבעה הרשמת כי הם מהוו ים ראשית ראיה לעובדה שהמערער הוצב לעבוד אצל המשיבה בחלק מתקופת העבודה. עם זאת עמדה על כך שלא הוצגו דוחות נוכחות לגבי מלוא התקופה. זאת במיוחד מקום בו בכתב התביעה נטען כי המערער הועסק על ידי נתבעת נוספת, שהמשיבה טענה שאינה קשורה אליה. על יסוד דברי ההסבר לתקנה 116א' לתקנות, לפיהם על מנת לעמוד בנטל של ראשית הראיה, יש לצרף אסמכתאות המוכיחות קיומם של יחסי עבודה בתקופה המנויה בכתב התביעה, הרשמת לא שוכנעה שקיימת ראשית ראייה לגבי מלוא תקופת התביעה.

מעבר לכך, הרשמת ציינה כי עובדת הצבת המערער בחצרי המשיבה אין משמעותה שבין הצדדים נרקמו יחסי עבודה. עוד צוינה המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם ההצבה אצל המשיבה היתה באמצעות חברת כח אדם או חברה למתן שירותי ניקיון. בעניין זה הרשמת עמדה על כך שהמערער כלל לא טען כי יש לראות במשיבה כמעסיקתו, אם אמנם הוצג בחצריה על ידי חברת כח אדם במשך למעלה מ - 9 חודשים.

בנוסף, נקבע שטענת המערער, לפיה התקשרותה של המשיבה עם חברת ניקיון וחברות כוח אדם נוספות הייתה במטרה לחמוק מתשלום זכויותיו, היא טענה כללית שאינה נתמכת בראשית ראיה.

עוד נקבע כי לא מתקיימים טעמים מיוחדים לפטור את המערער מהפקדת ערובה ואף לא הוכח על ידו כי יש ביכולתו לשלם למשיבה את הוצאותיה, אם ייפסקו לזכותה.

בנוסף ציינה הרשמת כי לא ור השיהוי בהגשת התביעה (כאמור, המערער טען שפוטר בדצמבר 2014 ואילו התביעה הוגשה לבית הדין בספטמבר 2019), אין לזקוף לחובת המשיבה, שנמצאת כיום בהליכי פירוק מרצון ואינה פעילה משנת 2015, את העובדה שלא הציגה מסמכי ההתקשרות עם חברות ניקיון/ כוח האדם.

עוד עמדה הרשמת על כך שטיעוני המערער בבקשה שבפניה כללו טענות שלא נטענו בכתב התביעה (כגון הטענה שהמשיבה התקשרה על חברות כח אדם ללא רישיון כחוק או שמות חברות כח האדם) .

נימוק אחרון שהוצג על ידי הרשמת לקבלת הבקשה, היה הפסיקה לפיה שאלת יכולתו של עובד להיפרע מקבלן המשנה אינה מבחן בלעדי, אלא מבחן העשוי להכריע במקרים גבוליים, אך עניינו של המערער אינו גבולי.
בקביעת גובה הערובה, הרשמת שקלה את זכות המערער לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד וכן את זכותה של המשיבה שלא לצאת בחיסרון כיס. באיזון בין זכויות אלה ובשים לב לסכום התביעה, קבעה הרשמת כי על המערער להפקיד ערובה בסך 2,000 ₪.

4. לטענת המערער, מתלושי השכר שצירף לתגובה לבקשה להפקדת הערובה עולה בבירור כי לא שולמו לו התשלומים הפנסיוניים, לפיכך קיימת לו לכל הפחות עילת תביעה אחת באופן ודאי.

המערער הוסיף שאין לייחס לו שיהוי, מאחר שעל המשיבה היה להמציא מסמכים רלוונטיים בגבולות תקופת ההתיישנות. זאת במיוחד כאשר חברות כח האדם הן "שחקניות חוזרות" בבית הדין והוכח שאין להן רישיונות לאספקת כוח אדם או למתן שירותים. בנסיבות אלה, טען המערער, ברור שהועסק על ידי חברות כח אדם שמהוות צינור להעברת כספים ותו לא, וכבר נקבע שהעסקה מעין זו הינה פסולה ומעבירה את הנטל אל המעסיק .

5. לטענת המשיבה, יש לדחות את הערעור מאחר שלא נפל פגם בהחלטת הרשמת. הרשמת בחנה את כל החריגים על פי הדין ונימקה את החלטתה. בין המערער למשיבה לא היו יחסי עובד – מעסיק והיה עליו לתבוע את החברות שמסרו לו תלושי שכר. המערער לא הראה יכולת פירעון ולא הצביע על טעמים מיוחדים לדחיית הבקשה להפקדת ערובה.

דיון והכרעה
6. לאחר שעיינו בהחלטת הרשמת, בכתבי הטענות שבערעור ובתיק העיקרי, הגענו למסקנה לפיה דין הערעור להידחות.

7. ככלל, ערכאת ערעור לא תמהר להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה קמא (דב"ע 97 /3-398  ג'י. טי. אי. בי. תקשורת (1991) בע"מ - קרוגליאק, פד"ע לא 269, 277 (1998)). כך נפסק אף בהקשר של החלטות בנושא ערובה (בר"ע (ארצי) 25084-12-18 חזקי – אלסטר, 20.1.19), שהיא "החלטה בסדרי דין הנתונה לשיקול דעתה של הערכה המבררת, אשר ערכאת הערעור ככלל תימנע מלהתערב בה".

8. לגופה של החלטה, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הרשמת. החלטתה מבוססת על הדין ומיישמת אותו היטב על נסיבות הבקשה, כעולה מכתבי הטענות שעמדו בפניה.

להלן הנימוקים למסקנה זו:

א. הרשמת התייחסה לתקנות הרלוונטיות, לפסיקה שפירשה אותן ויישמ ה נכונה את הדין על עניינו של המערער. יוזכר כי הבקשה בנושא הערובה היא בקשה מקדמית וככזו היא נבחנת על יסוד כתבי הטענות. עוד יש להזכיר כי לכתב התביעה, המערער לא צירף אף מסמך רלוונטי לשאלת הטלת החבות על המשיבה או מסמך הרלוונטי לטענה כי יש לראות בה כמעסיקה של המערער . הרשמת הוסיפה ובחנה את המסמכים שהצדדים הציגו בפניה במסגרת הטיעונים בבקשה להפקדת ערובה, החלטתה מבוססת על מסמכים אלה והמסקנות שהגיעה אליהן מנומקות ומבוססות על הנתונים שעולים ממסמכים אלה ומתיישבות עם הדין.

ב. אף אם מתלושי השכר שהמערער הציג עולה כי לא בוטח בביטוח פנסיוני, אין זו הסוגיה העיקרית העולה מכתבי הטענות, אלא שאלת חבותה של המשיבה כלפי המערער. כלומר, גם אם המערער הציג ראשית ראיה לכך שהופרו הוראות הדין בנוגע לפנסיה, אין בכך להצביע על כך שהמשיבה היא שהפרה את הוראות הדין כלפיו. בעניין האחרון, שילוב של הטענות הכלליות שבכתב התביעה (בכלל זה – אי הצגת שמות חברות כח האדם, העדרו של טיעון לגבי מעמדן של חברות אלה וחוסר אבחנה בין שתי הנתבעות, לרבות חוסר התייחסות לשאלה אם מדובר במעסיקות במשותף או בשתי תקופות עבודה עוקבות) עם המסמכים המעידים לכל היותר על הצבה של המערער בחצרי המשיבה, מביא לאותה מסקנה הגיעה הרשמת, כי אין ראשית ראיה לחבותה של המשיבה כלפי המערער.

מסיבה זו, גם העובדה כי במסגרת הליכים אחרים, נקבעו קביעות עובדתיות או משפטיות לגבי חברות כח האדם שהנפיקו למערער את התלושים, אינה מהווה ראשית ראיה לחיובה של המשיבה בהליך זה. בהקשר זה ראוי להוסיף כי המשיבה צירפה לטיעוניה אסמכתאות לפיהן במועדים הרלוונטיים החברות החזיקו ברישיון כדין. כלומר, כלל לא ברור בשלב זה של הדיון, כי הפסיקה אליה המערער הפנה רלוונטית לעניינו ולנסיבות העסקתו.

ב. גם בסוגיית השיהוי, אין לקבל את טענות המערער. בטיעוני המערער קיימת התייחסות זהה לנושא ההתיישנות ולנושא השיהוי, אך מדובר בשני עניינים שונים. כך, גם אם הסכומים הנתבעים רלוונטיים רק לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה (היינו בגבולות תקופת ההתיישנות), לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן שבין הפסקת העבודה (פיטורי המערער, לשיטתו), המועד בו חתם על ייפוי כח ובין המועד בו הגיש את התביעה לבית הדין. עניין זה לא יכול לשקול לחובת המשיבה.

ג. הרשמת בהחלטתה אף שקלה לזכות המערער את עובדת היותו עובד זר ואת נפקות קבלת הבקשה בהיבט של זכות הגישה לערכאות. עניין זה נשקל בקביעת סכום הערובה שעל המערער להפקיד.

לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת הרשמת, גם בהיבט זה.

בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים, (17.09.2018), שאף אוזכר על ידי הרשמת:

"אכן, התקנה משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה – כפי שמודה גם המדינה – טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. אלא שפגיעה זו הריהי מידתית וסבירה: ראשית, התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה; הטלת ערובה אינה נעשית באופן מוּכְני (אוטומטי), אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה. שנית, גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. שלישית, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה."

9. לסיכום כל האמור לעיל - מדובר בערעור על החלטה בנושא דיוני שבו ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בשיקול דעת הערכאה הדיונית. ההחלטה העומדת לערעור היא החלטה מנומקת, מעוגנת בהוראות הדין ומיישמת אותו היטב על הנתונים שעמדו בפני הרשמת, כעולה מכתבי הטענות.

בנסיבות אלה, הערעור נדחה .
הוצאות הערעור ישקלו על ידי המותב, במסגרת פסק הדין בהליך העיקרי .

ניתן היום, ז' אלול תש"פ, (27 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אורית הרצוג, נציגת ציבור (עובדים)

דגית ויסמן, שופטת

אסי מזרחי,
נציג ציבור (מעסיקים)