הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 63711-09-17

29 יולי 2021

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (מעסיקים) מר עמוס הראלי

התובע
אדיר כהן ת.ז XXXXXX202
ע"י ב"כ עו"ד אריק שלו
-
הנתבעת
ערבה נקיה 2008 בע"מ ח.פ 514161769
ע"י ב"כ עו"ד קרן חדד

פסק דין

תביעת התובע לתשלום שכר עבודה וזכויות הנובעות מתקופת העסקתו בנתבעת ומסיומה.
התביעה
התובע הועסק בנתבעת, חברת ערבה נקיה 2008 בע"מ, במסעדה שהיא מפעילה, מיום 21.8.2016 ועד ליום 7.8.2017. תקופת העסקתו של התובע אינה במחלוקת.
אין חולק ששכרו של התובע היה לכל תקופת עבודתו 35 ₪ נטו לשעה וכי הסכומים הרשומים בתלושי השכר שולמו לתובע באמצעות המחאות. בתלושי השכר נרשם כי הסכום השעתי הינו בגין "משכורת ונסיעות".
ביום 18.5.2017 חתם התובע על מסמך שכותרתו "הודעה בדבר תנאי עבודה". התובע אמנם לא ציין זאת בכתב התביעה אך אישר את טענת הנתבעת. אין חולק שמועד תחילת העבודה הרשום בהודעה לעובד אינו נכון.
בכתב התביעה עתר התובע לסעדים הבאים:
פיצויי פיטורים – 3,007 ₪.
פיצוי חלף הודעה מוקדמת – 2,032 ₪.
דמי חג – 1,305 ₪
הפרשות מעסיק לקרן פנסיה – גמל ופיצויים – 4,451 ₪.
הפרשות עובד לקרן הפנסיה – 2,169 ₪.
פדיון חופשה – 1,614 ₪.
דמי הבראה – 794 ₪.
דמי נסיעות – 2,568 מ ₪.
שכר עבודה – 3,172 ₪.
הפרשי שכר מוסכם – 3,201 ₪ - בסיכומיו לא חזר על סעד זה ומשכך לא נדון בו בהכרעתנו.
פיצוי בגין תלושי שכר – 3,900 ₪.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – 5,000 ₪.
פיצוי בגין עוגמת נפש – 5,000 ₪.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – 9,021 ₪.
לדיון ההוכחות שנקבע ליום 10.12.2019 לא התייצב התובע, וזאת מבלי להמציא אישור רפואי או להודיע מראש. לאור זאת, הושתו על התובע הוצאות בסך 3,000 ₪ ונקבע מועד נוסף להוכחות .
בדיון מיום 13.7.2020 העיד התובע כעד יחיד מטעם התביעה. מטעם הנתבעת העיד מר לולאי, מנהל המסעדה בזמנים הרלוונטיים. מר מיכאל חדד, הבעלים של הנתבעת, הגיש תצהיר מטע מה אולם לא התייצב ל דיון, ומשכך תצהירו לא יהווה חלק מחומר הראיות בתיק.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב וכעת נפנה לדון במחלוקות בין הצדדים לנוכח טענותיהם והראיות שהוצגו בפנינו .

שכר התובע
לטענת התובע, סוכם עמו כי ישתכר 35 ₪ נטו לשעה . בהודעה לעובד, בשונה ממה שסוכם, ניסתה הנתבעת לשרבב רכיבים שונים אל שכר העבודה השעתי וזאת בניגוד לכתב ההגנה ולתצהיר עד הנתבעת, שם נטען כי השכר כלל רק נסיעות. מר לולאי לא ידע להסביר זאת והפנה למנהל החשבונות אשר לא זומן לעדות ויש לזקוף זאת לחובתה של הנתבעת.
הנתבעת לא הוכיחה ששילמה לתובעת דמי נסיעות ולפיכך שכרו של התובע הינו 35 ₪ נטו לשעה ולכן 36.26 ₪ ברוטו. התובע הועסק 845.8 שעות עבודה ב-142 ימים, כך שהתובע עבד 6.95 שעות בממוצע ביום ולפיכך שכרו היומי הינו 215.97 ₪. מכאן שחלקיות משרתו של התובע הינה 77% (סעיף 26 לסיכומיו).
לטענת הנתבעת התובע עבד מספר ימים ושעות מצומצם בכל חודש, בהתאם לדו"חות הנוכחות שצורפו, במהלך תקופת העסקתו עבד 142 ימים ו- 800 שעות בלבד. התובע קיבל שכר מלא עבור עבודתו, ותחשיב זכויותיו נעשה על יסוד שכרו השעתי המוסכם (סעיף 19 לסיכומי הנתבעת). קיימים שני מקרים בהם התובע לא יצא מהמערכת הממוחשבת של הנתבעת כך שנוצרה מראית עין שעבד מעל 24 שעות ברציפות או 38 שעות רצופות. באחד מהמקרים הנתבעת אף שילמה לתובע עבור רצף שעות אלו, אולם בפעם השניה הבהיר מנהל המסעדה לתובע כי עליו לחדול מ כך ועדכן את שעות עבודת התובע , כפי שהיו בפועל.
דיון והכרעה
כאמור לעיל, אין מחלוקת כי לתובע הובטח ושולם שכר בסך 35 ₪ נטו לשעה (הסכמות הצדדים בדיון מיום 15.2.2018, עמ' 1 ש' 13; סעיף 1 לסיכומי התובע; סעיף 2 לסיכומי הנתבעת). הסכמה לתשלום שכר נטו הינה בבחינת היוצא מן הכלל, אך אין בה פסול (ראו : ע"ע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב – ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ, 24.6.2018, סעיף 19; עע 272/06 אוחנון – קליניק שיווק מזון 1986, 23.7.2007).
מר לולאי טען בתצהירו כי שכרו של התובע כלל גם דמי נסיעות (סעיף 8 לתצהירו). עוד נטען על ידי הנתבעת כי "תנאיו הסוציאליים של העובד ישולמו על פי חוק" (סעיפים 42-47 לכתב ההגנה).
בהודעה בדבר תנאי העסקה, עליה הוחתם התובע רק ביום 18.5.2017 (כ-9 חודשים לאחר תחילת עבודתו) , נרשם (ההדגשות במקור):
"6. השכר לשעה הינו נטו וכולל את רכיבי השכר הבאים: חופשה/מחלה/הבראה/שעות נוספות ונסיעות.
7. תנאים סוציאליים – ישולמו על פי חוק. מאחר והתעריף לשעה הינו נטו, המעביד ייסע בעלויות המעביד והעובד גם יחד"
התובע אמנם טוען כנגד מועד החתמתו על הודעה זו, אולם אין חולק שחתם עליה, ואין בפיו טענה כי התנגד לרשום בה. בנוסף אין חולק שהתובע קיבל את תלושי השכר (צורפו לכתב התביעה), בהם נרשם מחודש העבודה הראשון "משכורת ונסיעות" תחת התשלום עבור שעות עבודתו.
נוסיף, כי התובע אינו טוען שהוספת דמי הנסיעות לשכרו השעתי, מפחיתה את ערך שעת עבודתו אל מתחת לשכר המינימום.
על יסוד האמור לעיל, בשים לב לכך שהדבר משתקף בתלושי השכר שנמסרו לתובע, בהודעה לעובד עליה חתם ואינו סותר את הדין המחייב – אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי שכרו השעתי של התובע היה 35 ₪ נטו, וכי שכר זה כלל את דמי הנסיעות שהיה זכאי להם. נוסיף על כך כי התובע ממילא העיד שלא הגיע לעבודה ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית, אלא בקורקינט או אופניים חשמליים. התובע לא טען בדבר עלות התחבורה למקום העבודה.
מטעמים אלו התביעה לדמי נסיעות נדחית כבר כעת.
אף שהדבר כתוב בהודעה לעובד, הנתבעת אינה טוענת כיום כי שכרו השעתי של התובע כלל דמי חופשה, מחלה ושעות נוספות. דמי הבראה ופדיון חופשה אף שולמו לו בסיום עבודתו. לפיכך אי ן למעשה מחלוקת בין הצדדים כי זכויות אלו אינן כלולות בשכר השעתי של התובע (נעיר, למען הסדר הטוב, כי דמי חופשה, מחלה וגמול שעות נוספות, אינם יכולים להיכלל על פי דין בשכרו השעתי של עובד).
היקף משרה
התובע טען בתצהירו כי עבד 4 ימים בשבוע, 7-8 שעות עבודה ביום (סעיף 7 לתצהירו). בחקירתו הציג התובע גרסה לא עקבית למתכונת עבודתו (עמ' 8, ש' 24-33):
"ש. לפי מה שאתה טוען בתצהירך סוכם איתך 4 ימי עבודה בשבוע?
ת. לא.
ש. מפנה אותך לסעיף 7 בתצהירך אתה טוען "מתכונת העסקתי.."
ת. שמה? שעבדתי? 4 ימים בשבוע?
ש. לא. מתכונת העסקה שלך הוגדרה 4 ימים אמרת לא. מפנה אותך לסעיף 7.
ת .אני עבדתי בתלוש כן 4 ימים, אבל לפעמים הייתי גם טיפה יותר. או אפילו טיפה פחות. הסיכום היה ל- 4 ימים בשבוע. את יכולה לראות בתלוש שלפעמים זה גם לא היה ככה. לפעמים יותר מ- 4 ימים ולפעמים פחות.
ש. אפשר לומר שהמשמרת שלך היתה בדר"כ בין 6-8 שעות לפעמים פחות מזה?
ת .כן. 7-8 לפעמים פחות. לא היה עבודה אז.."
אין לנו צורך לדון בטענת התובע למתכונת עבודה קבועה, שכן הנתבעת הגישה דו"חות נוכחות (נספח א לתצהירי הנתבעת) והתובע לא חלק עליהם.
בסיכומיו טען התובע על יסוד אותם דו"חות נוכחות, כי הועסק 845.8 שעות עבודה ב-142 ימי עבודה, ומשכך עבד בממוצע 6.95 שעות ליום , 77% משרה (סעיפים 25-26 לסיכומיו). לטענת הנתבעת, התובע אכן עבד 142 ימי עבודה, אך רק 800 שעות עבודה (סעיף 18 לסיכומי הנתבעת). הפער בין הצדדים נובע משני מקרים בהם התובע החתים כרטיס נוכחות עם תחילת עבודתו אולם לא ביציאתו בתום יום העבודה: האחד, ביום 23.2.2017 , בו לפי דו"ח הנוכחות עבד התובע 38 שעות ברצף, וביום 29.6.2017 , בו נרשם שעבד 24 שעות ברצף. לטענת מר לולאי, הוא הפנה את התובע ל כך ולמרות זאת הנתבעת שילמה לו עבור שעות אלו (סעיף 16 לתצהירו). התובע אישר מקרים אלו וטען שקרו בשל טעות במערכת הנוכחות ומר לולאי תיקן את הדו"ח (עמ' 10, ש' 5-12). כן הודה כי היו פעמיים שמר לולאי העיר לו על כך שהוא לא מחתים שעון נוכחות ביציאה (עמ' 10, ש' 17-19). מכיוון שאין חולק כי התובע לא עבד את מספר השעות המדווח באותם ימים, אך גם אין ביכולתנו בשלב זה לחלץ את שעות עבודתו האמיתיות של התובע, יפעל הספק לטובת התובע ונקבע כי עבד 8 שעות ביום ב שני התאריכים האמורים, דהיינו 46 שעות פחות ממספר השעות הכולל שהתובע טוען לו.
לפיכך – אנו מקבלים כנכונה את טענת הנתבעת לפיה התובע עבד 800 שעות בסך הכל, בכ-12 חודשי עבודה, דהיינו כ-67 שעות בחודש, המהוות, נכון להגדרת משרה מלאה דאז, כ-37% משרה.
נסיבות סיום העסקת התובע
לטענת התובע, הוא פוטר בשל עמידה על זכויותיו. התובע העיד על כך בבית הדין ומשכך זכאי לפיצויי פיטורים בסך 3,007 ₪. בנוסף, לתובע לא נערך שימוע ולפיכך עתר לפיצוי בסך 9,021 ₪ ולפיצוי בגין עוגמת נפש עקב נסיבות סיום העסקתו בסך 5,000 ₪. בנוסף עתר התובע לתשלום 14 ימי הודעה מוקדמת בסך 2,032 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים וזאת לנוכח התפטרותו ללא הודעה מוקדמת. בתחילת חודש 8/2017 לאחר מספר ימי עבודה , הגיעו יחסי העבודה לסיומם וזאת בשל נטישת התובע את העבודה באמצע משמרת ללא מתן הודעה מוקדמת תוך גרימת נזקים לבית העסק. התובע לא אפשר לנתבעת להתכונן לעזיבתו הפתאומית ולדאוג למחליף. ביום 20.8.2017 פנתה הנתבעת לתובע והבהירה כי חרף העובדה שאינו זכאי לפיצויי פיטורים , בשל מצבו האישי ולפנים משורת הדין ישולמו לו פיצויים. עוד הובהר לו כי מלוא זכויותיו ישולמו לאחר שמפרעות והלוואות שנתנה לו הנתבעת יילקחו בחשבון בחישוב השכר הסופי.
דיון והכרעה
שאלת פיטורי עובד הינה שאלה עובדתית בעיקרה, ונטל ההוכחה מוטל על התובע הטוען אותה, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה " (דב"ע (ארצי) נו/3-201 שמש ירושלים נ' מאיר ניסימיאן, 26.5.1997; ע"ע (ארצי) 251/09 רו"ח אלון לויטה נ' לויטה, ליפסקי ושות' משרד רואי חשבון, 15.9.2011). לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו את העדים, הגענו למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו. את הנמקותינו נפרט להלן.
בתצהירו העלה התובע טענות רבות כנגד הנתבעת: לא שולמו לו זכויות סוציאליות (כגון חופשה; סעיפים 10 ו-17 לתצהירו) ; הוא הועסק בתנאים קשים במטבח ללא מזגן תקין (סעיף 11 לתצהיר התובע); לאורך תקופת העסקתו פנה והתריע על טעויות באופן חישוב השכר אך נענה בהתעלמות (סעיף 12 לתצהיר התובע); מר לולאי החל להתייחס אליו באופן מזלזל (סעיף 13 לתצהיר התובע) ואף איים עליו (סעיף 14 לתצהירו). בנוסף, התובע תיאר בתצהירו אירוע אלים, ללא ציון תאריך, בו מר לולאי הורה לו "ללכת הצידה"; ו"לדבר בצד"; ולפתור את הסכסוך כמו גברים" (סעיף 13 לתצהיר התובע). לדידו, כתוצאה מאמירות אלה " נבהלתי מחשש לחיי, וסירבתי לשתף פעולה עם איומי המנהל בדרך אלימה, ובתגובה לכך מנהל המסעדה הורה לי ללכת הביתה" (סעיף 15 לתצהיר התובע; וכן סעיפים 17 ו-18).
גרסתו של התובע נתמכת בעדותו בלבד, ללא כל ראיה תומכת. התובע אף לא זימן עדים מטעמו שיתמכו בגרסתו, על אף כי בקדם המשפט טען כי בכוונתו לזמן שלושה עדים.
נוסף לכך, בקדם המשפט העלה התובע טענה כי מר לולאי היה משנה את שעות עבודתו על ידי נגיעה בשעון הנוכחות למרות שלא תבע עבור שעות עבודה שלא שולמו לו (עמ' 2, ש' 14-15). עוד טען , לראשונה, כי גם לאחר שפוטר , כטענתו, התבקש לחזור והחליט שלא לעשות זאת (עמ' 2, ש' 21-26; ההדגשות אינן במקור –מ.נ.ד):
"לשאלת בית הדין על מה היה ויכוח בינינו, אני משיב שזה היה חודש לפני שהיה בעיה במשכורת, הייתה בעיה בשעות, הוא פשוט נגע לי בשעות וזה מוכח ורבנו על זה, ובגלל זה הייתה תחושה שהוא מחפש אותי ואז ביום שהתפוצץ כל העניין הוא אמר לי "לך הביתה" גם מיכאל הבעלים אמר לי. אחר כך מיכאל התקשר אלי אחרי יומיים ואמר לי שאחזור לעבודה, הוא אמר שיבדוק אם כפיר נגע בשעות במחשב, ומיכאל יודע מזה, אני אמרתי לו שאני לא רוצה לחזור, כי זה כבר כמעט הגיע למכות."
התובע לא חזר על גרסה זו, לפיה התבקש לשוב לעבודה, בתצהיריו, בעדותו או בסיכומיו. מכל מקום, גרסה זו מחלישה את גרסתו המקורית של התובע. בחקירתו הנגדית גרסתו של התובע לנסיבות סיום עבודתו, נשמעה אחרת לגמרי (עמ' 11, ש' 17-26):
"ת. דיברנו על השעות עבודה, דיברנו על למה כל הזמן יש בעיות והיה כזה ויכוח, בוא נצא החוצה ובוא הצידה וכל הדברים האלה ואז ירדתי למטה אמר לי אתה לא ממשיך ככה אמרתי לו טוב, ואם זה לא מתאים לך אז אני אלך. ואז את יודעת זה כבר נהיה ענין של לא נעים מה אני צריך לריב עם הבוס שלי בעבודה, מה להגיע למכות?
ש. אז זה נכון שכפיר ואתה התווכחתם על שעות העבודה, התווכחתם על המפרעות, היו אי הסכמות ובעקבות זה החלטת לעזוב?
ת. כן. והיה עוד כמה דברים, על הנוחות בעבודה, שהמזגן לא עובד, השטיפת כלים מיליון ואחד דברים, זה הכל נוצר מזה ועלינו למעלה ואז היה מה שסיפרתי.
ש. נכון שכפיר ביקש ממך לא לעזוב משמרת כי היה לחץ במסעדה ובכל זאת עזבת?
ת. לא נכון, הוא אמר לי לך."
הנה כי כן, טענת התובע כי פוטר מעבודתו נשענת על עדותו היחידה, אשר לא היתה קוהרנטית ואף עלתה ממנה תמיכה לטענת הנתבעת כי התובע הוא זה שנטש בכעס, אגב ויכוח, את עבודתו וסירב לחזור, חרף הפצרות הנתבעת.
לפיכך אנו דוחים את הטענה כי התובע פוטר מעבודתו וכפועל יוצא נדחות תביעותיו לדמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין שימוע ופיצוי בגין עוגמת נפש. אשר לתביעה לפיצויי פיטורים – הנתבעת אישרה כי הסכימה לביצוע התשלום (נספח ב' לתצהירי הנתבעת) ואף כללה אותו בתלוש השכר לחודש 8/2017 (סכום התשלום – 2,473 ₪, תואם תקופת עבודה למשך כמעט שנה ב-37% משרה, בשכרו של התובע). התובע זכאי אפוא לפיצויי הפיטורים ששולמו לו, מכוח הסכמת הנתבעת לשלמם.
זכויות נלוות
פדיון חופשה
התשלום היחיד ששולם לתובע בגין חופשה הינו בשכר 8/2017 בסך 1,015 ₪.
במהלך תקופת עבודתו נצברה לתובע זכות ל-9 ימי חופשה (ברוטו), כפי שיפורט להלן:
סעיף 3(ג) לחוק חופשה שנתית קובע כדלקמן:
"(ג) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעסיק קיים בחלק משנת העבודה והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה –
(1) לפחות 240 ימים – יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א);
(2) פחות מ-240 ימים – יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240; חלק של יום חופשה לא יובא במנין."
על פי דו"חות הנוכחות עבד התובע 52 ימים בשנת 2016 ולפיכך זכאי ל- 3.25 ימי חופשה (ברוטו: 52/240*15) עבור שנת 2016. בשנת 2017 עבד התובע 89 ימים. מכאן שזכאי ל- 16* 89/ 240= 5.9 ימי חופשה. כאמור בהוראת החוק שצוטטה לעיל, חלק של יום חופשה לא יובא במניין ומשכך זכאי התובע ל-9 ימי חופשה ברוטו .
בהתאם לסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, רבע השנה המלאה ביותר בתקופת העסקתו של התובע (אשר קצרה מ-12 חודשים) הינו 5-7/2017, בו עבד התובע במצטבר 262 שעות ו השתכר במצטבר 9,502.59 ₪ (ברוטו). חלוקת סכום זה ב-90 והכפלה ב-9 ימי חופשה, מקנה לתובע זכאות לפדיון חופשה בסך 950 ₪. מששולם לתובע סכום גבוה מזה בתלוש 8/2017, תביעתו לפדיון חופשה נדחית.
תגמולים לפנסיה
התביעה הוגשה על יסוד צו ההרחבה לפנסיה חובה ואין חולק כי לתובע לא בוצעו הפרשות פנסיוניות בתקופת עבודתו. הנתבעת אישרה שהתובע זכאי לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה (עמ' 17, ש' 13-23). בנוסף, על פי ההודעה לעובד שהוצגה על ידי הנתבעת, התחייבה הנתבעת לשאת בחלק העובד לביטוח הפנסיוני.
התובע טען כי עבד במקום אחר טרם עבד בנתבעת וכי היתה לו קופת פנסיה פעילה, אולם לא הציג בפנינו אסמכתא לכך. לפיכך היה התובע זכאי לביצוע הפרשות לביטוח פנסיוני מיד בתום ששת חודשי העסקתו הראשונים, היינו מחודש 2/2017 ועד לחודש 8/2017, בהם השתכר במצטבר 15,813.46 ₪. מכיוון שלא ניתן לבצע הפרשות לפנסיה בחלוף תקופה ממועד סיום העבודה, זכאי התובע לפיצוי חלף הפרשות מעסיק לפנסיה (6.5%) בסך 1,028 ₪. התובע אינו זכאי לפיצוי חלף הפרשות מעסיק לפיצויים, שכן שולמו לו כאמור לעיל פיצויי פיטורים מלאים.
אשר לפיצוי חלף ניכויי עובד לפנסיה – כאמור, בהודעה לעובד שהציגה הנתבעת, נרשם כך (הטעויות במקור): "תנאי סוציאליים – ישולמו על פי חוק. מאחר והתעריף לשעה הינו נטו, המעביד ייסע בעלויות המעביד והעובד גם יחד". הנתבעת לא כפרה בהתחייבותה על פי ההודעה לעובד ולא טענה כי התובע אינו זכאי כי חלק העובד לפנסיה ישולם מקופת המעסיק. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי חלף חלק עובד לפנסיה (6%) בסך 949 ₪.
לפיכך, התובע זכאי לפיצוי חלף הפרשות מעסיק וניכויי עובד לפנסיה, בסך כולל של 1,977 ₪.
דמי חג
לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו כלל דמי חג, ולפיכך התובע זכאי לתשלום לפי צו ההרחבה שהוחל על כל ענפי המשק החל מיום 1.7.2000. כל היעדרויותיו של התובע מעבודתו היו בהסכמת המעסיק ולכן הוא זכאי לתשלום עבור כל ימי החג שחלו בתקופת עבודתו.
לטענת הנתבעת, התובע היה עובד שעתי ולכן זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג רק לאחר 3 חודשי עבודה וזאת בתנאי שלא נעדר מהעבודה יום לפני החג ויום אחרי. התובע לא הוכיח זכאות זו.
הכרעה
סעיף 7א לצו ההרחבה – הסכם מסגרת (י"פ תש"ס 4895, 4895 עמ' 4002), קובע:
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."
המדובר בתשלום שתכליתו לפצות את תובע שהועסק בשכר ובעקבות ימי החג בהם לא עבד, לא קיבל שכר עבודה (ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ, 30.4.2002). לפיכך, בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, ועל העובד לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להוכיח כי מדובר ביום חג שבגינו קמה לו זכאות לדוגמא כי החג אינו חל בשבת (ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, 19.02.2017). לאחר מכן יש לעבור לשלב השני, והוא בחינת היעדרותו של העובד יום לפני ויום אחרי החג. הנטל להוכחת היעדרות זו מוטל על המעסיק היות וישנה חזקה עובדתית כי עובד מתייצב בזמנים שנקבעו לו (ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור נ' גז חיש בע"מ, 4.5.2015; ע"ע (ארצי) 38313-03-18 איל"ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים נ' מיכאל מוחדינוב, 1.6.2020). אם העובד נעדר בסמוך לחג- יש לבחון האם ההיעדרות הייתה בהסכמת המעסיק, שכן חלה אותה חזקה כי השיבוץ נעשה בהסכמת המעסיק כל עוד לא הוכח אחרת (עד"מ (ארצי) 13/07 אלירן אסלטי נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, 29.10.2008).
הן בכתב התביעה והן בתצהירו עתר התובע לתשלום 9 ימי חגים (סעיף 32 לכתב התביעה; סעיף 45 לתצהירו): 3-4.10.2016 (ראש השנה); 12.10.2016 (יום כיפור); 16-23.10.2016 (סוכות); 10-17.4.2017 (פסח); 2.5.2017 (עצמאות); 31.5.2017 (שבועות). התובע החל את עבודתו ביום 21.8.2016 ולפיכך זכאותו לתשלום דמי חגים החלה ביום 21.11.2016. כיוון שכך, חמשת ימי החג הראשונים שהתובע עותר לתשלום עבורם חלו טרם תקופת הזכאות. ארבעת הימים האחרים לא חלו בשבת והנתבעת לא העלתה כל טענה שככל שהתובע נעדר לפני או אחרי ימי חג אלו, היה זה שלא בהסכמתה.
לפיכך זכאי התובע לתשלום עבור 4 ימי חג, בערך של 114 ₪ ליום ובסה"כ 456 ₪. (ערך יום חושב לפי 8.5 שעות במכפלת 36.2 ₪ לשעה (ברוטו – לפי תלושי השכר) במכפלת 37% משרה).
דמי הבראה
אף שהתובע לא השלים שנת עבודה מלאה, בתלוש 8/2017 שולמו לו 581.36 ₪ בגין דמי הבראה, עבור 1.5 ימי הבראה . בהתחשב באחוז משרתו של התובע ובעובדה שכלל לא השלים את תקופת הזכאות לתשלום דמי הבראה – אנו דוחים את תביעתו לתשלום נוסף ברכיב זה.
תשלום שכר עבודה עבור חודשים 7-8/2017
לטענת התובע, הנתבעת נמנעה מלשלם לו את שכר עבודתו: בחודש 7/2017 נוכ תה משכרו מפרעה בסך 2,000 ₪ (נטו) וכן לא שולמה לו יתרת השכר בסך 1,200 ₪. בחודש 8/2017 נוכתה משכרו מפרעה בסך 2,405 ₪ שלא לקח ובנוסף נוכה משכרו עיקול בסך 2,087.1 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע קיבל תשלום מלא בגין עבודתו בחודשים 7-8/2017 , אלא שנוכו ממנו מפרעות שקיבל ותשלום שבוצע בהתאם לצו עיקול כספים בתיק הוצאה לפועל 520370-05-16 לטובת הבנק הבינלאומי הראשון.
הכרעה
על פי תלושי השכר, בחודש 7/2017 נוכתה מהתובע מפרעה בסך 2,000 ₪ ובחודש 8/2017 נוכתה מפרעה נוספת בסך 2,405 ₪. התובע לא העלה בתביעתו כל טענה ביחס לניכוי המפרעה בחודש 7/2017 (סעיף 66 לכתב התביעה; סעיף 77 לתצהירו), אלא טען כי לא קיבל את שכר הנטו הרשום בתלוש (1,290 ₪) וכן לא קיבל את שכרו עבור המשמרות הבודדות שביצע בחודש 8/2017.
שכרו של התובע לחודשים 7-8/2017:
על פי תלוש השכר לחודש 7/2017 היה התובע זכאי ל-3,409.33 ₪ (ברוטו).
על פי תלוש השכר לחודש 8/2017 היה התובע זכאי ל-5,013.4 ₪ ( ברוטו. כולל תשלום עבור פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה).
אשר לסכום הזכאות עבור שכר חודש 8/2017 – התובע טען בעלמא כי ביצע 7 משמרות למשך 7 שעות בכל משמרת וזאת במנותק מדו"ח הנוכחות לפיו עבד 25.35 שעות בלבד. בתלוש 8/2017 שולם לתובע שכר בסך 943 ₪, עבור 26 שעות עבודה ועל כן התובע אינו זכאי לסכום גבוה מזה.
אשר למפרעות שנוכו משכר התובע - הנתבעת צירפה שני מכתבים (נספח ד לתצהירי הנתבעת) המעידים על הלוואות: האחד מיום 5.6.17 בו נכתב כי התובע קיבל מהנתבעת הלוואה על סך 5,000 ₪; השני מיום 14.7.2017 בו נרשם כי התובע קיבל מפרעה על סך 2,000 ₪ על חשבון שכר חודש 7/2017. הגם שהתובע טען כי המפרעות נוכו שלא כדין (סעיף 21 לתצהירו; סעיף 54 לסיכומיו), הרי שבעדותו אישר שקיבל מהנתבעת את שתי ההלוואות (סעיף 6 לתצהירו; עמ' 9, ש' 5-13) ומכאן שהנתבעת היתה זכאית לקזז משכרו של התובע בגין חודשים 7-8/2017 7,000 ₪.
בנוסף, אין חולק שהנתבעת שילמה מתוך שכרו של התובע 2,087 ₪, בגין עיקול שהוטל על שכרו.
יוצא אפוא ששכרו של התובע עבור שני חודשים אלו, לרבות הזכויות ששולמו לו בגמר חשבון, הינו בסכום כולל הנופל מזה שהנתבעת שילמה עבורו במפרעות ובמימוש העיקול.
יחד עם זאת, הנתבעת הנפיקה לתובע תלוש שכר מתוקן לחודש 8/2017 (נספח א' לתצהיר הנתבעת) ולפיו, לאחר הפחתת סכום העיקול משכרו האחרון הוא נותר זכאי לסך 432.4 ₪. ביום 12.9.2017 שלחה ספיר פרחי (נספח ג לתצהירי הנתבעת), עובדת בנתבעת (עמ' 19, ש' 10-11), מייל לתובע בו נכתב:
"אדיר שלום
שולחת בשנית את התלושים כבר נשלחו אליך ב-21.8.17 לידיעה, בכל חודש היה מצורף התלוש לשיק שקיבלת.
מוסיפה בזאת מכתב שנשלח אליך בדואר וגם למסעדה מתאריך 20.8.17 תלוש שכר של חודש 8.17.
עיקול הוצאה לפועל.
והודעה על העברת כספים.
מכיוון שלא הגעת למסעדה לקחת את התשלום. רוצה שתעדכן איך אתה מעדיף לקבל את הצ'ק.
נא אשר שקיבלת את המייל"
לתובע ניתנה אפוא הזדמנות לקבל את כספו אולם הוא בחר שלא לקחתו. מכל מקום, בהתאם להודאתה הנתבעת מחויבת בתשלום 432 ₪ בגין הפרשים אלו.
פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין
לטענת התובע, הנתבעת פעלה בניגוד לדין והפרה את תיקון 24 לחוק הגנת השכר (סעיף 20 לסיכומי התובע): חשבון החופשה של התובע לא נצבר כנדרש; הנתבעת נמנעה מלפר ט את השכר ששולם לעובד, את שכרו הרגיל ואת ערך השעה המשולם בעד שעה רגילה. התובע העיד שלא קיבל תלושי שכר מידי חודש אלא רק לאחר סיום עבודתו.
לטענת הנתבעת, הסכומים הרשומים בתלושי השכר של התובע שולמו לתובע במלואם באמצעות המחאות. התובע קיבל תלושים מדי חודש ומר לולאי העיד על כך שמסר לתובע בעצמו. הנתבעת פירטה את השכר ששולם לתובע, את שכרו הרגיל ואת הערך המשולם בעד שעה רגילה. הנתבעת צירפה את כרטסות הנוכחות.

הכרעה
לא מצאנו בנסיבות העניין הצדקה לפסיקת פיצוי לתובע: התובע קיבל את השכר המפורט בתלושים, השכר תואם את שעות עבודתו בפועל ומפרט אותן כדבעי. אף שנפל פגם בחישוב צבירת החופשה לא מצאנו כי מדובר בפגם המצדיק פסיקת פיצוי כספי בגין תלושי שכר לא תקינים , פיצוי עונשי במהותו.
התובע העלה בעדותו טענה נוספת והיא כי לא קיבל את תלושי השכר במועדם (עמ' 7, ש' 26-28):
"לא מהתלוש, אני לא ראיתי את התלוש הייתי מקבל שיק, במעטפה קטנה, עם המשכורת שלי וזהו. זה מה שקיבלתי. לא קיבלתי תלוש. רק בסוף קיבלתי. אחרי ש איזה חודשיים אחרונים לפני ש.. בגלל זה ידעתי שלא שולם לי כל הדברים ובגלל זה תבעתי. ואז הגיעו פיטורין וזה..."
כן חזר על טענה זו בסיכומיו (סעיף 22). ואולם טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה (סעיפים 64-65) ולא בתצהירו (סעיפים 73-74) ורק בשל כך יש לדחותה. מעבר לכך, גם מן הראיות לא הוכחה טענה זו: מר לולאי העיד כי התובע קיבל תלוש יחד עם השיק מדי חודש (עמ' 18, ש' 27-31) וכן הגיש התכתבות מיום 12.9.2017 עם עובדת הנתבעת ( נספח ג לתצהירי הנתבעת) בה נכתב-
"שולחת בשנית את התלושים שכבר נשלחו אליך ב-21.8.17 לידיעה, בכל חודש היה מצורף התלוש לשיק שקיבלת..."
התובע לא טען ולא צירף הוכחה כי הגיב ומחה על הטענה כי תלושי השכר ניתנו לו מדי חודש זה מכבר (עמ' 8, ש' 10-15), היינו הסכים עם הטענה בזמן אמת.
בנסיבות אלו התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח לחוק הגנת השכר, נדחית.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד
לטענת התובע, הנתבעת פעלה בניגוד לחוק ובניגוד להלכה המשפטית (הפנה לע"ע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ, 3.5.2011; ע"ע (ארצי) 30878-11-16 אלכסנדר נורדשטיין נ' ויקטוריה קורבן, 6.9.2018). מעיון בהודעה לעובד שהציגה הנתבעת עולה כי תאריך תחילת העבודה נרשם באופן שגוי, וכי התובע הוחתם על הודעה זו 9 חודשים לאחר תחילת העסקתו. הנתבעת לא ידעה לספק הסבר משכנע על מועד זה. עוד נמצא כי הנתבעת כשלה ברישום הפרטים הדרושים לפי סעיף(2) חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (לעיל ולהלן- חוק הודעה לעובד), כגון: סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה; מועדי תשלום השכר; אורכו של יום העבודה הרגיל; יום המנוח השבועי של העובד; סוגי התשלומים של מעסיק ושל עובד בעבור תנאים סוציאליים; ופירוט הגופים אליהם המעסיק מעביר בפועל את התשלומים האמורים. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך 5,000 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע חתום על מסמך שכותרתו "הודעה בדבר תנאי עבודה" מיום 18.5.2017, שם פורטו תנאיו הסוציאליים. בנוסף, התובע הודה כי מר לולאי סיכם עימו את תנאי העסקתו מיד עם תחילת עבודתו.
הכרעה
אין מחלוקת כי לא נמסרה לתובע הודעה בדבר תנאי העסקתו בסמוך לתחילת העסקתו בחודש 8/2016. יחד עם זאת, התובע אישר כי תנאי העסקתו סוכמו עמו עם תחילת העסקתו (עמ' 7, ש' 14-15) ו לא טען כי לא קיבל את השכר אשר סוכם עימו בעל פה. ביום 18.5.2017, 9 חודשים לאחר עבודתו בנתבעת, ניתנה לתובע הודעה לעובד עליה גם חתם . על פי חוק הודעה לעובד המועד למסירת הודעה הינו שלושים ימים מתחילת עבודתו של העובד. מר לולאי נשאל על האיחור הניכר במתן ההודעה והשיב (עמ' 17, ש' 16- 20):
"ש. למה רק אחרי 9 חודשים המסמך הזה נחתם? הודעה לעובד.
ת. התחלתי ללמוד ולהבין את החוקים ואמרו לי שאני צריך לעשות את זה. עדיף מוקדם מאשר מאוחר..
ש. ז"א שאז למדת את החוקים.
ת. תוך כדי אתה לומד עוד דברים."
בנסיבות העניין אנו סבורים כי אין להשית על הנתבעת פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד: התובע העיד כי ידע על תנאי העסקתו מראשית דרכו אצל הנתבעת; ההודעה אמנם ניתנה באיחור אך נ מסרה לתובע ושיקפה את תנאי עבודתו; לא קמה בין הצדדים מחלוקת ביחס לזכויותיו של התובע. נוסף על כך, דרישת החוק הינה כי אי מסירת ההודעה תהיה "ביודעין". התרשמנו מעדותו של מר לולאי אשר הובאה לעיל, כי מן הרגע שהבין כי הנתבעת לא מילאה אחר הוראות החוק פעל על מנת לתקן את הטעות והחתים את התובע על הודעה לעובד. מכאן שגם אם הדבר נעשה באיחור, עדיין ניתנה לתובע הודעה על תנאי העסקתו, ויש לזקוף את התיקון לזכותה של הנתבעת ולא לחובתה.
לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה ביחס לסעד זה.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה הקטן כמפורט לעיל. בהתאם, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים:
הפרשות לפנסיה בסך 1,977 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.2017 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.
דמי חגים בסך 456 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.2017.
תשלום שכר בסך 432 ₪ (נטו) .
יתר התביעות – נדחות.
בשים לב לכך שמרבית התביעה נדחתה, ולנוכח הוצאות קודמות שנפסקו לחובת התובע, יישא התובע בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 ימים ממתן פסק דין זה.

ניתן היום, כ' אב תשפ"א, (29 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מיכל נעים דיבנר
שופטת

מר עמוס הראלי
נציג ציבור מעסיקים