הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 60779-12-17

30 יוני 2020

לפני:
כב' השופט דורי ספיבק, סגן הנשיאה
נציגת ציבור עובדים גב' הלן הרמור
נציגת ציבור מע סיקים גב' שרה אבן

התובע:
יריב ארמה
ע"י ב"כ עו"ד רם גמליאל
-
הנתבעת:
אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סיגל פעיל ועו"ד זוהר גיפס

פסק דין

התובע הועסק על ידי הנתבעת במשך קצת למעלה משנתיים ימים. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו, שבמרכזה טענתו כי פוטר שלא כדין.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

הנתבעת היא חברה העוסקת במגוון פעילויות בענף הרכב, ובהם ליסינג תפעולי וניהול ציי רכב לעסקים וחברות, מכירת כלי רכב, מימון להשכרת רכב ועוד.
התובע, שהינו יליד 1976, הועסק על ידה בתפקיד מנהל תיקי לקוחות. החל מיום 15.12.13 ועד ליום 22.1.16.
בהתאם להסכם העבודה, התובע קיבל שכר בסיס של 5,000 ₪, גמול גלובאלי בגין שעות נוספות בסך 1,000 ₪ וכן תגמול לא קבוע בגין עמידה ביעדים בהתאם למדיניות המשתנה של הנתבעת. הסעיפים הרלוונטיים מנוסחים באופן הבא (נספח א' לכתב התביעה):
"4. שכר ותנאים סוציאליים:

השכר החודשי הבסיסי שישולם לעובד יהא בסך 5,000 ₪ ברוטו לחודש והוא ישולם בצירוף תוספת היוקר שיקבלו כלל השכירים במשק ממועד תחילתו של הסכם זה ואילך. מוסכם בזאת, שהעובד זכאי לתשלום חודשי נוסף של 1,000 ₪ ברוטו לחודש בגין שעות נוספות גלובליות האמורות לכסות כ-29 שעות נוספות לחודש.

בשלושת החודשי הראשונים לעבודתו (כולל תקופת ההכשרה) יקבל העובד עמלת הגנה בסך- 2,500 ₪ ברוטו. מוסכם בזאת כי היעדים ו/או שיעור העמלות ו/או הבונוסים ו/או מבנה העמלות ו/או הבונוסים אשר ימסרו לעובד מפעם לפעם, נתונים לשינויים עפ"י מדיניות החברה מפעם לפעם. לעובד לא תהא כל זכות להתערב בקביעת שיעורי העמלות ו/או הבונוסים ו/או מבנה העמלות ו/או היעדים ו/או הבונוסים הנ"ל ולא תהא לו כל זכות לערער על שינויים כפי שיוחלט מעת לעת ע"י הנהלת החברה.

מוסכם בזאת כי היעדים ו/או שיעורי העמלות ו/או הבונוסים ו/או מבנה העמלות ו/או הבונוסים אשר ימסרו לעובד מפעם לפעם, נתונים לשינויים עפ"י מדיניות החברה מפעם לפעם. לעובד לא תהא כל זכות להתערב בקביעת שיעורי העמלות ו/או הבונוסים ו/או מבנה העמלות ו/או היעדים ו/או הבונוסים הנ"ל ולא תהא לו כל זכות לערער על שינויים כפי שיוחלט מעת לעת ע"י הנהלת החברה.. "

ביום 6.12.15 קיבל התובע זימון לשיחת שימוע במסגרתו העלתה הנתבעת טענות כנגדו ונתבקשה התייחסותו לצורך שקילת המשך העסקתו. וכך נכתב:
" זימון לשיחת שימוע לשם שקילת המשך העסקתך בחברה
1. הנך מועסק בחברה מיום 15.12.2013 בתפקיד מנהל תיקי לקוחות במחלקת הליסינג.

2. כידוע לך, במסגרת תפקידך עליך לפעול בהתאם לנהלי החברה, לבצע תפקידך בנאמנות ולדווח דיווחי אמת לחברה ולממונים עליך בתפקידך ולא לקחת חלק בפעילות אשר פוגעת בחברה, בעסקיה ובאינטרסים שלה.

3. למרות האמור, לחברה החשש הכבד, כי במהלך עבודתך, ולכל הפחות, במהלך השנה האחרונה, שלשלת לכיסך סכומי כסף אשר אינם מגיעים לך בגין עבודתך.

4. המדובר בכך שמדי מספר חודשים הועברו לך מקופת החברה בתלוש השכר סכומים אשר נרשמו כסכומים המגיעים לך כעמלות בגין עסקאות שביצעת, אולם סכומים אלה, המפורטים מטה, עולים באופן ניכר על העמלות המגיעות לך בגין עבודתך ואשר היית מודע להן מראש. עמלות אלה, ששולמו ביתר, אושרו על ידי הגורמים המוסמכים בחברה, הכל לכאורה בידיעתך המלאה ובשיתוף פעולה שלך. כך למשל:

4.1 בחודש פברואר 2015 שולמו לך עמלות בסך 11,500 ₪, במקום 10,000 ₪ להם היית זכאי לפי ביצועיך וביתר קיבלת סך של 1,500 ₪...

4. בסך הכל, בתקופה של 9 חודשים בשנת 2015 קיבלת עמלה ביתר של 12,500 ₪ מעבר לעמלות שלהן היית זכאי.

5. ככל שהאמור לעיל נכון, הרי שמדובר במעשה חמור של הפרת אמון, הפרת חובות הנאמנות המוטלות עליך ואף מעילה וגניבה ממעסיק, לכאורה

6. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, הנך מוזמן לשיחת שימוע לשם שמיעת התייחסותך באשר לכוונת החברה לשקול נקיטה בצעדים כלפיך, לרבות סיום העסקתך בחברה.

7. שיחת השימוע תתקיים ביום רביעי 9.12.15 בשעה 10:00 בפני הח"מ ובחדרו ובפני גב' נועה וולודרסקי.

8. הריני להודיעך כי הנך זכאי להיות מיוצג בישיבת השימוע על ידי נציג מטעמך.

9. יובהר, כי במידה ותבחר שלא להתייצב לישיבת השימוע, תקבל החברה החלטה על בסיס הנתונים המצויים בידה. "

נוכח שהותו של התובע בחופשת מחלה, התקיים השימוע לבסוף ביום 16.12.15. הנתבעת צרפה לכתב ההגנה את פרוטוקול השימוע (נספח 1) והתובע צרף תמלול הקלטה של אותה הישיבה (נספח ו' לתצהירו).
ביום 22.12.15 קיבל התובע מכתב פיטורים, שבו נכתב כך (נספח 9 לתצהירי הנתבעת):
"הנדון: סיום העסקתך בחברה

1. במכתב זימון לשימוע מיום 6.12.15, הועלו בפניך טענות כבדות משקל העוסקות בעיקרן בקבלת כספים ביתר, תוך ידיעה שכספים אלה אינם מגיעים לך. הטענות חמורות במיוחד נוכח תפקידך בחברה- מנהל תיקי לקוחות, תפקיד המחייב מידה מוגברת של אמון אישי ואחריות.

2. בזימון לשימוע נכתבו דוגמאות ביחס למקרים בהם קיבלת סכומים ביתר של אלפי שקלים מתוך ידיעה, או לכל הפחות אדישות, לכך שסכומים אלה אינם בגין ביצוע עבודתך ותפוקתך בפועל בחברה.

3. בישיבת השימוע שהתקיימה לך ביום 16.12.15, לא הכחשת את הדברים והסרת כל אחריות מעל כתפיך וטענת כי אינך אחראי על קבלת תשלומים ביתר.

4. לאחר שקילת טענותיך בישיבת השימוע הוחלט כי לא סיפקת הסבר מניח את הדעת לכך, שכעובד חברה ובמיוחד כמנהל תיקי לקוחות בחברה, פעלת באדישות או אף במכוון לכך שמדי חודש הנך יודע שהנך מקבל אלפי ₪ ביתר מהחברה. מצופה ממך כמנהל בחברה להתריע, לבדוק ולברר את פשר קבלת הכספים שלא עפ"י מודל העמלות שאליו היית מודע ולא על פי ביצועיך בפועל (בחודש יולי 2015- 5,000 ₪ מעל ביצועיך בפועל), ושלא על פי הדין ולפעול על מנת למגר תופעה כזו ולא לקחת בה חלק.

5. החברה מצפה מעובדיה ובמיוחד ממנהליה לפעול מתוך אחריות ולא מתוך אדישות למצב דברים של קבלת כספים ביתר, ולא היה בטיעוניך בישיבת השימוע כדי לשכנע כי ניתן לסמוך על תפקודך ועל שיקול דעתך אלא להיפך.

6. הדברים מקבלים משנה תוקף בכך שאין המדובר במעידה חד פעמית או בחודש אחד שאז יתכן ויכולת לטעון שנפלת לכדי טעות אלא המדובר במספר חודשים, כאשר ידעת או לכל הפחות היה עליך לדעת, כי הנך מקבל באופן שיטתי אלפי ₪ ביתר על חשבון החברה ובפעולותיה ומחדליך שיתפת פעולה עם מעשה פסול שפוגע בחברה.

7. לאור האמור הוחלט לסיים את העסקתך בחברה. סיום העסקתך תכנס לתוקף ביום 23.12.15, עם קבלת מכתב זה. במועד תשלום משכורת חודש דצמבר יבוצע לך גמר חשבון ותקבל את מלוא זכויותיה על פי הדין.

8. החברה החליטה לפנים משורת הדין לא לגבות ממך את סכומי היתר שקיבלת, זאת מתוך התחשבות אנושית ולאור ההחלטה לסיים את העסקתך בחברה ולא משום הסמכה עם מעשיך או השלמה עם תופעה של לקיחת כספים ביתר בחברה.

9. תקופת ההודעה המוקדמת תחל ממועד קבלת מכתב זה. הריני להודיעך, כי החברה החליטה לממש את זכותה בדין ולוותר על שירותיך בתקופת ההודעה המוקדמת, ואינך נדרש להתייצב לעבודה בפועל.

10. ביום 22.1.16 בתום תקופת ההודעה המוקדמת, יכנסו לתוקף פיטוריך. במועד זה הנך נדרש להחזיר לחברה את כל רכוש החברה שנמצא ברשותך ובכלל זה רכב החברה, מכשיר סלולרי ומחשב נישא.."

יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 22.1.16, כאמור בהודעת הפיטורים.
ביום 28.12.17 הגיש התובע את התביעה שבפנינו, הכוללת מספר רב של רכיבים, המרכזי שבהם עניינו בטענה לפיטורים שלא כדין.
דיון מקדמי התקיים ביום 10.5.18 בפני כב' השופט אלעד שביון. בסיומו הוחלט על העברת התיק להוכחות. הצדדים הגישו תצהירים. מטעם התובע הוגש תצהירו, וכן תצהיריהם של העדים מר עמרי אשד ומר גיל הרצנו, שעבדו כמנהלי תיקי לקוחות בתקופה המקבילה לזו של התובע. כן הוגשה בקשה לזימונו של מר פיני אלמקייס, שהיה סמנכ"ל בנתבעת הממונה על התובע, וזאת נוכח סירובו לחתום על תצהיר. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של סמנכ"ל משאבי אנוש בחברה מר צביקה גלייטמן, וכן תצהיריהם של מנהל מכירות בחברה, מר תומר פלאטו ושל מנהלת מכירות ואחראית על שימור לקוחות, הממונה הישירה של התובע, הגב' נועה וולודרסקי.
דיון ההוכחות התקיים ביום 23.10.19 במהלכו נחקרו העדים על תצהיריהם וכן העיד ללא תצהיר מר פיני אלמקייס.
כאן המקום לציין כי בפתח עדותו הסביר אלמקייס כי הסיבה לכך שסירב למסור תצהיר עדות ראשית לתובע הינה כי הוא "חתום מול הנתבעת על הסכם פשרה שחלק ממנו הוא הסכם סודיות לא למסור מידע במסגרת התפקיד שעשיתי שם" (עמ' 5 ש' 24 לפרוטוקול). בהמשך לדברים אלה, התקיים שיג ושיח ארוך בו טענו פרקליטי הצדדים ביחס למשמעותו של הסכם סודיות זה ולמידה שבה הוא מגביל, ככל שהוא מגביל, את אלמקייס מצד אחד, והנתבעת מצד שני, להעיד ולמסור ראיות הנוגעות לסיבות לכך שאלמקייס סיים את עבודתו בנתבעת. זאת בפרט לאור הקשר בין נסיבות סיום עבודתו של אלמקייס לבין נסיבות סיום עבודת התובע. לאחר שהצדדים טענו בעניין זה ניתנה החלטה לפיה:
"העד הוזמן לדיון בתיק הזה ובתיק הזה הוא חייב להעיד ולהעיד אמת... לגבי מערכת היחסים בין העד לבין החברה לרבות השאלה איזה מסמכים החברה רשאית או לא רשאית לחשוף או רוצה לחשוף במהלך חקירתו הנגדית, מערכת היחסים הזאת לא נמצאת בפני בית הדין הזה וזה עניין למערכת היחסים בין העד לבין החברה". (עמ' 25 ש' 19 לפרוטוקול).
בהמשך להחלטה זו, במהלך חקירתו הנגדית של אלמקייס, ובהסכמתו, הוגש לתיק בית-הדין הסכם סיום העבודה שנחתם בין אלמקייס והנתבעת ביום 18.1.16 (מוצג נ/9, וכן ראו עמ' 35 ש' 28) שממנו עולה שיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בעקבות טענות קשות שהיו לנתבעת כנגד אלמקייס, כמו כן הוגש לתיק, גם בהסכמת אלמקייס, הזימון לשימוע מיום 17.12.15 שקדם לסיום העסקתו של אלמקייס (נספח נ/9), שממנו עולה כי הנתבעת העלתה כלפיו טענות כי בהיותו סמנכ"ל מכירות ליסינג, ביצע פעולות מרמה ומעילה שונות, שפורטו על פני שמונת עמודי מכתב הזימון לשימוע והנספחים לו. החשוב לענייננו הינו שבמסגרת אותו זימון לשימוע נטען כלפי אלמקייס כי אישר "מתן עמלות פיקטיביות לעובדים על חשבון החברה", כשבין העובדים שנטען כלפיהם שקיבלו את אותן עמלות פיקטיביות נכלל התובע.
בסיומו של דיון ההוכחות ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב.
עתה, לאחר שהוגשו הסיכומים, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

מערכת היחסים החברית בין התובע לעדיו
מצאנו לנכון לפתוח את שלב הדיון וההכרעה בפסק דין זה בהתייחסות לנושא מערכת היחסים בין התובע לבין שלושת העדים שהעיד: מר פיני אלמקייס, סמנכ"ל מכירות של הנתבעת שפוטר שבועות ספורים לפני פיטורי התובע, בהמשך ובעקבות טענות החברה כלפיו שאודותיהן פירטנו לעיל, ומר עמרי אשר ומר גיל הרצנו, שהיו שניהם מנהלי תיקי לקוחות אצל הנתבעת במקביל לתובע, ושהגישו שניהם תצהירים זהים כמעט לחלוטין התומכים בעיקרי התביעה שהגיש התובע.
כבר בפתח סיכומיה, טענה הנתבעת כי הוכיחה בהתדיינות כי הארבעה "מהווים חבורה מגובשת אחת, כולם חברים טובים, בתוך ומחוץ לעבודתם באלבר, המתראים באופן שגרתי, יוצאים למסעדות ביחד, נוסעים לחו"ל ביחד, לקזינו ולתערוכות רכב בחו"ל ועוד, וזאת גם בימים אלה ממש" (ראו בסעיף 9 לסיכומיה).
לאחר בחינת מסכת הראיות, השתכנענו שטענות הנתבעת בעניין זה הינן נכונות, ומטעם זה יש לתת משקל מופחת ביותר לעדותם של שלושת העדים-חברים שתמכו בגרסת התובע, וננמק:
ראשית הוכח בפנינו שהתובע והעד המרכזי מטעמו, מר אלמקייס, ששימש כסמנכ"ל החברה עד לפיטוריו בנסיבות שפורטו לעיל, הינם לא רק חברים טובים וקרובים, אלא שהם חברי ילדות מבאר-שבע, כשאלמקייס הוא אשר גייס את התובע לעבודה באלבר, והתובע אף שימש כשושבין של מר אלמקייס בחתונתו (ראו לעניין זה התמונות והפוסטים מרשתות חברתיות שהוגשו על ידי הנתבעת וסומנו כמוצגים נ/1 עד נ/7, וכן חקירתו של אלמקייס, פרוטוקול הדיון בעמ' 29-32 וחקירת הרצנו עמ' 82-84);
שנית עוד הוכח בפנינו, שמעבר להכרות במסגרת העבודה המשותפת, המשיכו הארבעה להיות בקשרי חברות טובים, ובין היתר אף סעדו כולם יחד במסעדת "מחניודה" הירושלמית פחות מחודשיים קודם למועד דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו (צילום הארבעה במסעדה מוצג נ/7);
שלישית למרות כל האמור, תצהירי העדים ותצהיר התובע שותקים לחלוטין בכל הנוגע למערכת היחסים הקרובה בין הארבעה, וגם בבקשה לזימונו לעדות של אלמקייס – שסירב למסור תצהיר לאור הסכם פשרה עליו חתם עם הנתבעת במסגרת תביעה שהגיש גם הוא נגדה –לא פירט התובע דבר ביחס למערכת היחסים החברית-אישית עם אותו סמנכ"ל לשעבר, שהוא עד מרכזי לתמיכה בטענותיו;
רביעית עדי התובע אמנם ניסו להפחית בחשיבות מערכת היחסים ביניהם, ולטעון ששאלות אודותיה אינם רלוונטיות להליך, אך אנו התרשמנו ממכלול הראיות אחרת, דהיינו שמדובר בכמה חברים שהתגייסו לסייע לתובע, ולכך יש כמובן חשיבות בהערכת מהימנות עדותם;
ולבסוף גם עצם העובדה שתצהיריהם של אשד והרצנו זהים כמעט לחלוטין הפחיתה לדעתנו את המשקל שיש ליתן לעדותם, התקשינו להאמין לעדותם של השניים שכל אחד מהם ניסח בעצמו את תצהירו, והזהות בין התצהירים הינה לא יותר מצירוף מקרים (לרבות העובדה ששניהם, באופן מקרי לחלוטין, "שכחו" לציין בתצהיריהם כי פוטרו מעבודתם בחברה, ומה היתה הסיבה לכך). סבירה בעינינו בהקשר זה יותר טענת הנתבע, שמדובר בתיאום עדויות שנעשה בין השניים, עם התובע ולבקשתו.

פיטורים שלא כדין
לאחר ששקלנו את העדויות ושאר הראיות, ולמדנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שדין טענות התובע לפיהן פוטר שלא כדין להידחות, וננמק:
ראשית הוכח בפנינו שמודל התגמול לפיו חושבו העמלות להם היה זכאי התובע, כסוכן מכירות, היה מפורט וידוע לתובע, והיה מדיד ובעל תקרת עמלות ברורה. הדבר הוכח באמצעות שלושת עדי הנתבעת (ראו בסעיף 10 לתצהיריהם, עמ' 140 לחקירת הנגדית של וולודורסקי) וגם באמצעות עדי התובע (ראו עמ' 51 לחקירת אלמקייס, ועמ' 87 לחקירת הרצנו);
שנית הוכח בפנינו שאלמקייס, ששימש כסמנכ"ל הנתבעת והוא שאישר את גובה העמלות שקיבל התובע, גרם לכך שהתובע קיבל עמלות מעבר למגיע לו, בשיעורים המפורטים במכתב הזימון לשימוע, שאותו ציטטנו במלואו מוקדם יותר בפסק דין זה, ובסך כולל של 12,500 ₪ במהלך תשעה חודשים בלבד בשנת 2015. הדבר הוכח באמצעות עדי הנתבעת, שנתנו אמון בעדותם (ראו במיוחד עדות פלאטו, עמ' 152 ואילך לפרוטוקול, שנתנו בה אמון מלא, וכן עדות גלייטמן עמ' 188 ואילך). נבהיר, כי לא נתנו אמון בעדותו של אלמקייס (עמ' 49 ואילך לפרוטוקול), שלא נתמכה בעדויות הנוספות או בראיות בכתב, כי מדובר בסכומים חד-פעמיים שהנתבעת הסמיכה אותו לאשר לעובדיו על פי שיקול דעתו;
שלישית התובע טען מספר רב של טענות סותרות כדי להסביר את הסכומים שקיבל ביתר. כך טען בין היתר, כי הסכום הנוסף שולם לו בגין השעות הנוספות שהשקיע במסגרת "הועד הפיקטיבי" (נדון בכך בהמשך); כי שולם לו בגין "הערכה, השקעה והתמדה"; וכי היה משולם לעיתים לאור פריסת העמלה לתשלומים. לעניין זה, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת (סעיף 65 לסיכומיה), שמדובר בטענות סותרות שאינן יכולות לדור אחת עם השניה;
רביעית איננו מקבלים את טענת התובע (סעיף 25 לסיכומיו) כי העובדה שהנתבעת חתמה על הסכם פשרה עם אלמקייס, ואף שילמה לו סכומי כסף המהווים פיצויי פיטורים חלקיים, בלא שפנתה למשטרה או לגוף חקירה אחר בעניינו, וכך עשתה גם ביחס לתובע, בלא שדרשה מהשניים החזרי כספים שקיבלו לטענתה בניגוד לחוזה העבודה, מוכיחה כי לא היה יסוד לטענות החברה כלפי השניים. עצם העובדה שהשניים פוטרו מעבודתם מהווה כשלעצמה "פעולה" קשה ברורה מצד הנתבעת כלפי השניים, ובנסיבות העניין לא היה מקום לצפות מהנתבעת להפעיל אמצעים חריפים יותר כנגדם;
חמישית איננו מקבלים את טענת התובע כי פוטר בזמן היותו בחופשת מחלה. התובע זומן לשימוע במכתב שהוצא לו ביום 6.12.15, כשהשימוע נקבע ליום 9.12.15. אלא שהתובע בהתאם לעדותו לקה בהתקף חרדה וטופל בבית החולים ולאחר מכן בקהילה, ובהתאם נדחה השימוע. מאישורי המחלה שצרפה הנתבעת לתצהירה עולה כי התובע הציג בפניה אישורי מחלה מיום 7.12.15 ועד ליום 15.12.15 (נספח 7 לתצהירי הנתבעת). מכאן, שלא נפל פגם בעצם קיום ישיבת השימוע ביום 16.12.15, עם חזרתו של התובע מחופשת המחלה. כך גם לא מצאנו פגם בעובדה שמכתב הפיטורים הוצא לתובע ביום 22.12.15 בהקשר של תקופת המחלה שנסתיימה, משלא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך שהתובע שהה בחופשת מחלה נוספת לאחר מועד ישיבת השימוע;
שישית, לא הוכחה בפנינו טענת התובע לפיה פנו אליו עובדים שונים בתקופת שהותו בחופשת מחלה כדי להיפרד ממנו, כיוון ששמעו ממנהליהם כי פוטר. התובע אמנם צירף תמלול שיחה מול עובד בשם ניר, אך עולה ממנו אך ורק שהעובד ידע שהתובע זומן לשיחת שימוע, וזאת להבדיל מידיעה על עצם הפיטורים (ע' 4 לנספח יא לתצהיר התובע ש' 7);
שביעית, התובע, שטען כי פוטר בין היתר בשל כך שהנהלת הנתבעת ביקשה להסתיר ראיות למעורבותה בהקמת ה"וועד מטעם", טען שברשותו קבלות על רכישת ציוד משרדי כדוגמת מכשירי הקלטה וקלסרים, ואולם לא סיפק ולו קבלה אחת (ע' 97 לפרוטוקול, ש' 10). כן טען כי הקדיש שעות נוספות רבות לביצוע מטלות הוועד, כשלטענתו, בשיחה בינו לבין אלמקייס ואורן אלעזר, מנכ"ל הנתבעת, שאל אלמקייס את אלעזר כיצד הוא רוצה להחזיר לתובע את ההוצאות שהוציא במסגרת ה'וועד מטעם', ונענה כי יש להוסיף לו את זה במשכורת כחלק מהעמלות (ע' 97 לפרוטוקול, ש' 17). לא השתכנענו בטענות התובע בהקשר זה, שלא נתמכו בראיות או עדויות נוספות כלשהן, מלבד עדות התובע. נבהיר בהקשר זה, שהוכח בפנינו שהתובע היה מהמובילים של קבוצת עובדים שהתנגדה להתארגנות (לעניין זה, ראו בין היתר גם עדות גלייטמן, ע' 179, ש' 4) ואף הוכח שההנהלה היתה מודעת להתארגנות נגד זו (ראו בעניין זה עדות אלמקייס ( עמ' 27, ש' 1, וכן ש' 28), אך כאמור לא הוכח שההנהלה אכן תמכה בפועל בהתארגנות הנגד. למעשה, להיפך, אפילו אלמקייס – שכפי שציינו קודם לכן הינו חבר קרוב של התובע והיה לו אינטרס ברור לתמוך בגרסת התובע – שלל את טענות התובע לפיהן ההנ הלה היא זו שהקימה "ועד פיקטיבי". מעדותו עולה כי מדובר היה ב"התארגנות נגד" להתארגנות עובדי הנתבעת – "אלטרנטיבה של העובדים" בלשונו של אלמקייס" – שלא נוהלה ולא קיבלה אמצעים כלשהם מההנהלה (ראו עמ' 26 ואילך לעדותו של אלמקייס). גם מתצהירי שני העדים הרצנו ואשד, חבריו של התובע, לא ניתן ללמוד ע ל כך שההנהלה היא זו שיזמה וקידמה את "התארגנות הנגד", וזאת להבדיל מאמירה כללית ולא מפורטת על כך שנוצר רושם מצד ההנהלה ש"הוועדה הזה הוא בסדר" (סעיף 10 לתצהירי השניים).
נוסיף בהקשר זה, כי בניגוד למשתמע מסעיפים 10 לאילך לסיכומי התובע, גם בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בפסק הדין שנתן בסכסוך הקיבוצי בין ההסתדרות לנתבעת (ס"ק 32654-06-15 הסתדרות העובדים נ' אלבר ציי רכב (7.2.16, מותב בראשות כב' השופט צבי פרנקל)), ושבו קבע כי החברה פעלה שלא כדין בדרכים שונות לסיכול התארגנות עובדיה, קבע בד בבד כי לא הוכח בפניו שהחברה פעלה להקמת "ועד מטעם", וזאת אף שההסתדרות טענה בתוקף שכך היה;
ולבסוף לא מצאנו שיש ממש גם בטענות התובע בעניין תהליך השימוע. התובע קיבל מכתב מפורט ו בו פורטה העילה לזימונו לשימוע. מועד השימוע נדחה נוכח שהותו של התובע בחופשת מחלה והתקיים עם חזרתו, כשמתמלול השיחה עולה כי התובע נשמע באריכות במהלך השימוע.

הפרשות פנסיוניות בחסר

התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה את מלוא הסכומים המגיעים לרכיב הפנסיה בהתאם לשיעורים שהיו קבועים בתקופה הרלוונטית בצו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני. כך, לטענתו במרבית תקופת העסקתו היה ל- 6% והופרש עבורו רק 5%, וגם זאת רק על בסיס שכר היסוד שעמד על 8,500 ₪, ללא רכיב העמלות.
הנתבעת טענה כבר בכתב הגנתה כי בהתאם להסכם העבודה שעליו חתם התובע היא התחייבה להפריש 18.33% לביטוח מנהלים על בסיס שכר של 8,500 ₪, וכי המדובר ב"הסדר מיטיב" כמשמעותו בסעיף 4א לצו ההרחבה, לאור שיעור ההפרשות הכולל על פיו (18.33%). משכך, טענה הנתבעת, לא היה זכאי התובע להפרשות לפי צו ההרחבה, ומאליו דין כל טענות ברכיב זה להידחות.
אשר לדעתנו – על פי הוראות סעיף 4א לצו ההרחבה, ועל פי ההלכה הפסוקה שהתייחסה אל הוראה זו במספר פרשות (עע 29196-11-17 דוקטור נ' קלינור שירותים לישראל (25.3.19); עע 47715-09-14 ריעני נ' אליאסי שיווק (29.3.17); ברע 53583-01-17 סופרקום נ' מיזנשטיין (24.2.17)), ברי שככל שההסדר הפנסיוני שנקבע בחוזה העבודה של התובע הינו הסדר מיטיב, הרי שאין הוא זכאי לזכויות על פי צו ההרחבה הכללי לפנסיה. מעיון בתצהיר התובע עולה שלא נכללה בו כל התייחסות לעניין ההפרשות לפנסיה, וממילא גם לא נכלל בו כל מענה במישור העובדתי לטענות הנתבעת כי ההסדר הפנסיוני שנכלל בחוזה עבודתו של התובע היה "הסדר מיטיב" כמשמעותו בצו ההרחבה. גם בסיכומי התובע לא מצאנו כל מענה לטענת ה"הסדר המיטיב" שהנתבעת חזרה עליה גם בסיכומיה. ולבסוף, באופן מעורר תמיהה ממש, גם בסיכומי התשובה של התובע, שכללו מספר סעיפים המתייחסים לנושא ההפרשות הפנסיוניות (סעיפים 21 עד 25) לא מצאנו כל מענה לטענת ההסדר המיטיב. נוכח כל האמור, אין לנו אלא לקבל את טענות הנתבעת לפיהן במקרה שלפנינו לא היתה תחולה להוראות צו ההרחבה – לאור "הסדר מיטיב" שנקבע בחוזה העבודה – וממילא נדחות כל טענות התובע ברכיב זה, שכן הן התבססו ויצאו מהנחת מוצא בדבר תחולת צו ההרחבה.

גמול שעות נוספות
לטענת התובע, הנתבעת שילמה לו כ-1,000 ₪ מידי חודש בגין 'שעות נוספות גלובאליות' בהתאם למוסכם בחוזה העבודה, סך המהווה לשיטתה שווה ערך ל-29 שעות נוספות, אולם מתחשיבו עולה כי הסך מכסה לכל היותר 13 שעות נוספות בלבד. לטענתו, הוא ביצע 20 שעות נוספות מדי חודש במשרד, ובנוסף נדרש להיות זמין לנתבעת וללקוחותיה באמצעות הדוא"ל והטלפון הסלולרי הרבה מעבר לשעות העבודה במשרד, ועל כן יש לחייבה לשלם לו בגין 60 שעות נוספות בחודש עבור 21 חודשי עבודה. בנוסף לכך, טען כי בחודשים מאי-אוגוסט 2015 עסק בהקמת הוועד הפיקטיבי בהתאם להוראות המנכ"ל דאז, ועל כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לו בגין 60 שעות נוספות לחודש גם עבור שלושה חודשים אלה.
אשר לדעתנו יאמר כי לא שוכנענו שהתובע זכאי להפרשים בגין עבודה בשעות נוספות, ועל כן דין תביעתו ברכיב זה להידחות, ונפרט:
ראשית, התובע לא צרף תחשיב או פירוט שממנו ניתן ללמוד על טענתו לפיה ביצע כ-20 שעות נוספות מידי חודש. עיון בדוחות הנוכחות שצרפה הנתבעת לתצהיריה (נספח 21) מעלה כי למעט בחודשים נובמבר 2014 ועד פברואר 2015, שבהם התקרב התובע לממוצע הנטען על ידו, בשאר החודשים כמות השעות נוספות שביצע הייתה נמוכה, כשבחלק מן החודשים הוא החתים כרטיס נוכחות רק פעם אחת ביום, ועל כן לא ניתן לדעת בחודשים אלה מה סך השעות שביצע, הן הרגילות והן הנוספות. מכאן, שהתובע לא הרים את הנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח העסקה בשעות נוספות ועל כן אינו זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות;
שנית, התובע לא צירף ולו הודעת דוא"ל אחת שעליה ענה בשעות שאינן שעות העבודה, על מנת להוכיח את טענתו לפיה היה זמין ללקוחות החברה מעבר לשעות הפעילות הרגילות. זאת, בעוד שהנתבעת הכחישה כי נתנה לו אישור לעבוד מחוץ לשעות העבודה הרגילות או כי הבטיחה לו תגמול כלשהו בקשר לכך;
שלישית, ובהתייחס לטענה כי ביצע שעות נוספות רבות במסגרת "ההתארגנות נגד ההתארגנות", הרי שכפי שכבר ציינו מוקדם יותר, התובע לא הוכיח כי מדובר היה בפעילות ביוזמת ההנהלה, ועל כן ממילא ברור שאין הוא זכאי לשכר בגין כך;
רביעית, התובע טען כי במסגרת גמר החשבון ולאור העובדה שהיה בעל יתרה שלילית של ימי חופשה, הנתבעת ניכתה לו שכר בתעריף שעתי הגבוה פי שניים ויותר מהתעריף השעתי הרגיל שקיבל, וכי בהתאם לערך שעתי זה אזי שהתגמול הגלובאלי שקיבל התייחס ל-13 שעות ולא ל-29 שעות כפי שנרשם בהסכם העובדה. אין בידינו לקבל טענה זו שכן בהתאם לסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 יש לקחת בחשבון בחישוב דמי החופשה ופדיון החופשה את 'שכרו הרגיל' של העובד, כשהפסיקה פירשה הוראה זו ככוללת גם את רכיב העמלות (ע"ע 44355-01-12 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (28.10.14); ע"ע 718/07 צרויה נ' מגוון אירועים (23.9.08); ע"ע 300048/98 סימן נ' הסתור בע"מ (26.3.2002)). מכאן, שלא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת בהקשר זה;
חמישית, ובבחינת למעלה מן הצורך, יצוין כי הנתבעת טענה שיש לקזז מהסכום שיפסק לתובע בגין עבודה בשעות נוספות סכומים שקיבל התובע ביתר בגין דיווחי נוכחות כוזבים. בהקשר לזאת, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, שכן לא הוכחה בפנינו מתכונת הלימודים של התובע ובפרט האם נאלץ להיעדר מידי שבוע מעבודתו. יחד עם זאת, מאחר שלא מצאנו כי יש לפסוק לטובת התובע בגין רכיב זה, אזי שגם תביעת הקיזוז מתייתרת מאליה.

החזרי שכר

לטענת התובע, הנתבעת ניכתה משכרו בניגוד לדין ובניגוד להסכם העבודה סך של 1,000 ₪ בגין נזקים לכאורה שביצע ברכב שהעמידה לרשותו. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שדין הרכיב להידחות.
הנתבעת צירפה לכתב ההגנה שלה נהלים שמהם עולה כי התובע ידע אודות החובה לשפות את מעסיקתו על הנזקים שנגרמים עקב מעורבותו בתאונת דרכים. כך, נכתב ב"כללים בסיסיים על שימוש ברכב" עליהם חתום התובע (נספח 1 לכתב ההגנה) כי "אחת לחודש תתכנס וועדת בטיחות אשר תזמן את העובדים שביצעו עבירה או תאונה בה חייב בהשתתפות עצמית". התובע חתם על נוהל זה במועד חתימתו על הסכם העבודה. עוד צרפה הנתבעת נוהל "חיוב עובד בנזקים בגין תאונות במהלך עבודתו בחברה" (נספח 3 לכתב ההגנה) במסגרתו מפורטות החובות המוטלות על העובד ואורגני החברה השונים לאחר ביצוע תאונה עם רכב החברה. לנוהל צורפה 'טבלת חיוב עובדים בגין נזקי תאונות' ממנה עולה כי במהלך העבודה כשמדובר בתאונה הראשונה העובד לא יחויב בהשתתפות ואילו כאשר מדובר בתאונה שנייה ואילך, העובד יחויב ב-400 ₪ כשהנזק שנגרם הוא עד 10,000 ₪ וב-600 ₪ כשהנזק שנגרם עולה על סכום זה.
הנתבעת צרפה מסמכים נוספים מהם עולה כי התובע היה מעורב בשתי תאונות בתקופת עבודתו, בגינן הוחלט לחייבו בהשתתפות עצמית של 1,000 ₪, שכאמור נוכתה משכרו. מהמסמכים עולה כי בשני המקרים התובע תוחקר, כשבאחד מהם אף נרשם תיאור האירוע מפיו, וכי הוא קיבל מכתב ממשאבי אנוש בנוגע לסכום החיוב שיוטל עליו (נספח 4 לכתב ההגנה). מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת כי התובע ידע בזמן אמת אודות הניכויים ולא הלין עליהם. לאור כל האמור, המדובר בניכוי העולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וטענות התובע בהקשר זה נדחות.
עוד טוען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו עמלת השכרה בסכום מצטבר של 11,625 ₪, וכי על אף שהעניין הועלה בשיחת השימוע, הנתבעת לא תיקנה את "טעותה". עוד הוא טוען כי הנתבעת שינתה את מודל העמלות באופן חד צדדי לאחר פיטוריו, באופן שנגרעו ממנו 4,000 ₪.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות גם בגין רכיב זה. התובע לא הביא כל ראיה לזכאותו לעמלות ההשכרה שבמחלוקת. כך, התובע לא הציג את תלושי השכר לשנה הראשונה לעבודתו, ואף לא את המודלים לתקופה הרלוונטית שמהם ניתן ללמוד על קיומה של זכאות לכאורה, בכפוף לעמידה בתנאים, לעמלות השכרה. התובע גם לא הציג התכתבויות עם נציגי הנתבעת שמהם ניתן ללמוד כי הלין על אי קבלת עמלות ההשכרה בתקופה זו בדומה להתכתבות שהציגה הנתבעת בתצהירה ביחס לעמלות ההשכרה לחודש מרץ 2015 (נספח 3 לתצהירי הנתבעת).
בהתייחס לטענות התובע בדבר השינוי שנעשה במודל העמלות בנובמבר 2015 – הנתבעת צרפה התכתבות שניהל התובע מולה עוד קודם לסיום העסקתו, שממנה עולה כי המודל שונה ביום 6.10.15 (נספח 4 לתצהירי הנתבעת). בהקשר לזאת נציין כי הסכם העבודה שעליו חתם התובע קובע כי הנתבעת רשאית לשנות את מודלי התגמול, וכי העובד לא יכול להתערב במודלים שנקבעים ולא לערער על קביעתם או על שינויים הנעשים בהם (ס' 4 ב-ג להסכם ההעסקה, נספח 1 לכתב התביעה). מעבר לכך, התובע לא הציג בפנינו את מודלי התגמול הרלוונטיים, לפני ואחרי השינוי. מכאן, ששוכנענו כי מדובר בשינוי מדיניות שבוצע בזמן אמת, ולא – כפי שטען התובע – בשינוי שנעשה באופן רטרואקטיבי רק על מנת לפגוע בו.

לשון הרע

התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע, שכן לטענתו הנתבעת הפיצה את מכתב הזימון לשימוע בקרב העובדים. כפי שציינו מוקדם יותר בפסק דין זה, התובע לא הוכיח זאת. עדות המצהירים מטעם התובע, לפיה נחשפו למכתב הזימון לשימוע (סעיף 12 לתצהיר אדר ולתצהיר הרצנו) אינה מעידה בהכרח כי נחשפו למכתב בזמן אמת, בין מועד שליחותו למועד קיום השימוע, ויכול בהחלט שנחשפו אליו לאחר פיטורי התובע, ומכל מקום לא ברור כיצד נחשפו לתוכן המכתב. נוכח כל האמור, לא הוכח מרכיב הפרסום שהינו אחד התנאים לפיצוי בגין לשון הרע, ודי בכך על מנת להוביל למסקנה שדין התביעה לפיצוי ברכיב זה להידחות. למעלה מן הנדרש נדגיש כי התובע גם לא הוכיח כי מתקיימים שאר התנאים הקבועים בדין לחיוב בלשון הרע.

פיצול סעדים
במסגרת כתב התביעה ביקש התובע שנתיר לו פיצול עילות וסעדים, שכן לטענתו הוא מבקש לתבוע את התובע גם בגין התעמרות, אך מלוא נזקיו בעניין זה טרם נתגבשו. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה, ובשים לב למבחנים הקבועים בתקנה 26 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 ו להלכות המחייבות לעניין זה (ע"ע 16350-11-11 עזבון המנוח איפראימוב נ' ביליק פליקס תעשיות מתכת (25.10.15)) השתכנענו כי בנסיבות העניין עומדת לנתבעת הזכות שלא להיות מוטרדת בתביעה נוספת בגין יחסי העבודה הלא ארוכים שהיו לה עם התובע, וסיומם, ובאופן ספציפי לא השתכנענו שהתובע לא יכול היה לפרט את כל טענותיו בעניין "התעמרות" (לרבות נזקים נטענים שנגרמו לו עקב כך) כבר בתיק הנוכחי, וזאת בשים לב גם לכך שהתביעה שבפנינו הוגשה שנתיים לאחר סיום יחסי העבודה.

סוף דבר

התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית-הדין הארצי בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן , ח' תמוז תש"פ, (30 יוני 2020), בהעדר הצדדים.

גב' הלן הרמור,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
סגן הנשיאה

גב' שרה אבן ,
נציגת ציבור מעסיקים