הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 52816-12-19

22 ספטמבר 2021

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק

נציג ציבור (עובדים) מר ברוך הראל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסי אביבי

התובע
1. Fedorov Mykhailo
ע"י ב"כ: עו"ד שלמה יעקובוביץ
-
הנתבעים

  1. פחים לתעשיה המר בע"מ
  2. יחיאל המר
  3. אל - דן שירותים אוטנטיים בע"מ
  4. לזר סטרולוביצי

ע"י ב"כ: עו"ד שלמה בכור

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר Fedorov Mykhailo, נושא דרכון אוקראיני (להלן – התובע) אשר הגיש תביעה כנגד הנתבעים לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת העסקתו וסיומה.

תמצית טענות התובע
התובע טען כי הועסק במשותף הן על ידי פחים לתעשיה המר בע"מ (להלן – המר בע"מ) והן על ידי אל-דן שירותים אוטנטיים בע"מ (להלן – אל-דן)( להלן - הנתבעות). לגרסתו, הגיע ארצה עקב הזמנה של אל-דן או מי מטעמה תוך שהובטח לו היתר עבודה ומקום עבודה בישראל וכן הוצב לעבודה בחצרי המר בע"מ. לטענתו, הגיע ארצה בפברואר 2017 והוצב תחילה במפעל לתעשיית מזון בבני ברק, ולאחר מכן, ביום 14.3.17 הועבר לעבוד במפעל בחולון.

לטענתו הועסק הוא במשך חמישה ימים בשבוע במשמרות של 10 עד 11 שעות עבודה ביום. במהלך תקופת העסקתו קיבל תלושי שכר בודדים וזאת לקראת הגשת התביעה בלבד משכך, לא היה באפשרותו לעקוב אחר תשלום זכויותיו. עוד טען כי שכרו הועבר במזומן, לאחר ניכוי דמי תיווך.

הנתבעות הפרו חובותיהן עת העסיקו את התובע ללא הסכם בכתב וללא מסירת 'הודעה לעובד', ללא מתן תלושי שכר או מסירת תלושי שכר שאינם עומדים בדרישות הדין, תוך הפרת חובה חקוקה כלפיו . בהתאם לכך זכאי התובע להפרשי שכר, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת ותק, ניכוי שכר שלא כחוק וחלף הפרשות לפנסיה.

התובע הוסיף כי יש לחייב את מר יחיאל המר, בעלים ודירקטור בהמר בע"מ (להלן - מר המר), נתבע נוסף במסגרת תביעה זו, במלוא האחריות על תנאי העסקתו וכן יש לחייב את מר לזר סטרולוביצי, הבעלים ודירקטור באל-דן (להלן – מר סטרולוביצי), נתבע נוסף במסגרת תביעה זו, במלוא האחריות על הפרת זכויותיו ועיוות תנאי העסקתו.

תמצית טענות הנתבעים
הנתבעים טענו כי עובר לקליטת התובע בעבודתו אצל אל-דן הובהר כי אופי העבודה בחברה מצריך ניוד עובדים בין אתרי עבודה שונים תוך שמירה על תנאי עבודתם וזכויותיהם. התובע נתן הסכמתו המפורשת לכך ורק בהסתמך על הסכמה זו נקלט לעבודה.

דין התביעה כנגד המר בע"מ להידחות על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, שכן מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע ובין החברה. לטענת הנתבעים התובע הועסק על ידי אל-דן בלבד, אשר היא הגורם האחראי לכל תשלום הנובע מהעסקת התובע.

יש לסלק את התביעה על הסף כנגד מר המר ומר סטרולוביצי מחמת העדר עילה או היעדר יריבות. התובע כשל להראות עילת תביעה אישית כנגדם, כאשר השניים מעולם לא העסיקו אותו. התובע כשל מלהציג ראשית ראיה אשר יהא בה כדי להרים את המסך כנגדם. כמו כן, התובע לא הניח כל פירוט עובדתי על מנת להוכיח את הנטען על ידו בדבר הרמת מסך.

לטענת הנתבעים התובע קיבל לידיו את תלושי השכר מדי חוד ש בחודשו בהתאם לדין ומעולם לא השמיע כל טרוניה בעניין. כמו כן, ניתנה לתובע הודעה בדבר תנאי העסקתו כנדרש על פי דין וכן ה שעות וימי עבודתו הינם בהתאם למפורט בתלושי שכרו. התובע קיבל תשלום בגין כל שעות עבודתו וכן חתם בפני התובעת כי קיבל תשלום המשקף את מלוא זכויותיו בגין כל חודש, כמצורף בנספח 1 לכתב ההגנה.

הנתבעים הכחישו את זכאות התובע לזכויות השונות הנטענות על ידו, כפי שיפורט בהרחבה בפסק הדין.
העדים
ביום 24.3.21 התקיים דיון הוכחות.
מטעם התובע העיד התובע בעצמו.
מר המר העיד מטעמו ומטעם המר בע"מ.
מר סטרולוביצי העיד מטעמו ומטעם אל-דן.

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק אנו מכריעים כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

יש לציין, כי התובע הגיש תביעתו בהיותו מועסק על ידי מי מהנתבעות וכי בהתאם לאמור במסגרת סיכומיו התפטר מעבודתו במהלך קיום ההליך ביום 14.1.20, עקב אי תשלום שני חודשי שכר לטענתו (סעיף 2 לסיכומי התובע).

נקדים ונאמר, כי לאור דבריו של התובע בחקירתו הנגדית כי אינו קורא עברית ואינו יודע מה כתוב בתצהירו, וכן כי הוא לא תורגם עבורו (פרוטוקול הדיון, ע"מ 5, שורות 9-2), אין לייחס כל משקל לאמור בתצהירו. בהתאם לכך, נתייחס במסגרת פסק הדין לאמור בכתב התביעה ועדותו בפנינו בלבד. ההכרעה בתיק זה תינתן על יסוד הראיות שהוצגו, תוך התחשבות בנטלי ההוכחה בהתאם לדין.

עוד יש לציין, כי התובע ויתר במהלך הדיון על רכיב התביעה העוסק בביטוח רפואי (פרוטוקול, ע"מ 8, שורה 7), על כן איננו נדרשים לדון בו.

תקופת העבודה
במסגרת תביעתו התובע אינו תובע זכויות עבור חודש פברואר 2017 וכן מחצית מחודש מרץ 2017 לפיכך, א ין מחלוקת בין הצדדים בעניין זה ואין צורך להכריע ב שאלה האם נכונה גרסת התובע כי נקלט לעבודה על ידי אל-דן בחודש פברואר 2017. על כן, בעת חישוב זכויות התובע במסגרת תיק זה, נ ביא בחשבון את תאריך תחילת העבודה המוסכם על ידי הצדדים, דהיינו מיום 14.3.17 .

זהות המעסיק
התובע טען להעסקה במשותף על ידי הנתבעות משעה שהועסק בשורות המר בע"מ באמצעות אל-דן. עם זאת, בפרק העוקב תאר הוא כי ה ועסק כעובד תעשיית המתכת בשורות המר בע"מ בלבד (סעיף 10 לכתב התביעה). עוד נטען כי שכרו השעתי הובטח לו על ידי נציגי אל-דן ובידיעת המר בע"מ (סעיף 11 לכתב התביעה). לטענת התובע העסקתו בשורות המר בע"מ התנהלה באופן הבא: בסיום חודש עבודה התובע דרש מהמר בע"מ דו"ח שעות בגין שעות עבודתו, ב-12 לחודש לערך של החודש העוקב נציג אל-דן היה מוסר לתובע מעטפה עם כסף מזומן המהווה את שכרו, לאחר ניכוי דמי תיווך, כאשר פרטים אלו מצוינים על גבי המעטפה (סעיף 12 לכתב התביעה). עוד יש לציין, כי במסגרת סיכומיו התובע טען כי אל-דן פורקה (סעיף 1 לסיכומי הנתבעים), טענה שלא נמצאה לה כל תימוכין.

הנתבעים טענו כי התובע הועסק על ידי אל-דן בלבד האחר אית לתשלום כל זכויותיו. מר המר הצהיר כי הוא או המר בע"מ מעולם לא העסיקו את התובע ולא התקיימו בין התובע ובינם יחסי עובד ומעסיק. עוד ה צהיר הוא כי התובע עבד אצל אל-דן מיום 1.8.17 ועד ליום 4.19 בלבד וכ עולה מתלושי השכר ודו"חות הנוכחות התובע קיבל את מלוא זכויותיו ממעסיקתו, אל-דן. כמו כן לטענתו חברת המר בע"מ והוא בדקו לאורך התקופה כי זכויותיו משולמות במלואן וכסדרן (סעיפים 4-2 לתצהירו של מר המר). לתצהירו של מר המר צורפו חשבוניות התשלום שקיבלה המר בע"מ מאת אל-דן, להוכיח כי מדובר בהתקשרות אותנטית ובתשלומים המכסים את מלוא זכויות התובע.

מר סטרולוביצי הצהיר אף הוא כי אין כל יריבות בין המר בע"מ ובין התובע וכי המעסיקה היחידה של התובע היא אל-דן. עוד הצהיר הוא כי אל-דן היא האחראית לתשלו מים בגין תקופת העסקת התובע (סעיפים 3-2 לתצהירו של מר סטרולוביצי).

מהאמור לעיל עולה כי עלינו להכריע בשאלת זהות המעסיק לאור המחלוקת בין הצדדים בעניין זה. בהתאם לכך יש לבחון האם מעסיקתו של התובע היא אל-דן או המר בע"מ או שמא מדובר במעסיקות במשותף?

שאלות בדבר זהות המעביד מתעוררות במקרים בהם מועסק עובד בתבנית העסקה מורכבת, המערבת לפחות שני גורמים פוטנציאליים להכרה כמעבידו של העובד לצורך משפט העבודה [ע"ע (ארצי) 33542-11-12 אוניברסיטת בן גוריון נ' פרופ' דינה פלפל (4.3.14)].

נקודת המוצא העקרונית אשר נקבעה בפסיקה, בעבר, היתה כי המשתמש הוא המעסיק, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית בינו לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לעובד, וכי מטרת התקשרויות אלה אינה מנוגדת לתקנת הציבור או לחובת תום הלב והיא לא נועדה להתחמק מחובותיו של המשתמש כמעסיק (ראה דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות (9.9.92]].

מבחני העזר אשר נקבעו בפסק הדין בעניין כפר רות לצורך קביעת זהות המעסיק, הינם בין היתר כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; מי קיבל את העובד לעבודה, מי הסדיר את תנאי קבלתו אליה ובידי מי הסמכות לפטרו; מי מאשר חופשות לעובד; כיצד דווחו יחסי הצדדים לרשויות המס; למי הבעלות על הציוד והחומרים המשמשים את העובד בעבודתו; מי מפקח על עבודתו של העובד ולמרותו של מי הוא סר; רציפות ומשך קשר העבודה; והאם יש לצד השלישי עסק משלו בו השתלב העובד. כן הובהר, כי סימני ההיכר לא תמיד יהיו נחרצים אולם בהצטברם יטו את הכף לעבר המעביד הנכון הנושא בחובות כלפי העובד.

בפסיקה מאוחרת יותר נפסק על ידי בית הדין הארצי, כי אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות. יחד עם זאת, נקבע כי דרך הבדיקה שהותוותה בהלכת כפר רות, נותרה על כנה וכי זהות המעסיק תקבע על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו. דהיינו, ככל שבית הדין מתרשם כי לפניו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות מחובות המעסיק, יש להכיר ביחסי עובד ומעסיק בין המשתמש לבין עובדיו:
"זהות המעסיקה לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי עם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה הקיימים בין העובד המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו".
[ע"ע 478/09 חסידים – עיריית ירושלים (13.1.11)].

פרופ' רות בן ישראל עמדה במאמרה על תופעת מיקור החוץ ועל מאפייניה, כדלקמן:

"תופעת מיקור החוץ נולדה על רקע השינויים בתחומי הכלכלה ובמערכת יחסי העבודה שהיינו עדים להם במחצית השנייה של המאה העשרים. האתגרים שהתפתחויות אלה הציבו בפני מערכת יחסי העבודה הצריכו חשיבה יצירתית לפתרונם... הגבלות שהוטלו בשירות הציבורי על תקנים ומשרות הביאו את העומדים בראשו לאיתור פתרונות חלופיים לאספקת השירותים לציבור, ועוד" (ר' בן ישראל "מיקור חוץ (outsourcing) 'מתמקרים' החוצה: העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם" שנתון משפט העבודה ז' (תשנ"ט) 5, 7-8; להלן: מאמרה של בן ישראל).

בית הדין הארצי עמד על האבחנה בין קבלן כוח אדם ובין חברה או קבלן לאספקת שירותים:

"במיקור החוץ של המשאב האנושי בדרך של העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם" קיימת אבחנה בין קבלן כוח אדם ובין חברה או קבלן לאספקת שירותים. קבלן כוח אדם מוגדר בסעיף 1 ל חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 כ"מי שעיסוקו במתן שירותי כוח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל זולתו, לרבות לשכה פרטית כמשמעותה בחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959 העוסקת גם במתן שירותי כוח אדם". זאת, בעוד אשר קבלן שירותים אינו מספק עובדים אלא נוטל על עצמו לספק שירות למזמין "במקרים שבהם 'מפעל' זקוק לשירותים של 'מפעל' אחר" (דב"ע מג/22-2 יואב גבע - מדינת ישראל וש. שחר בע"מ, פד"ע טז 318, 329). עם זאת, אין מדובר בהבחנה חדה ומוחלטת. ייתכנו מקרים של עירוב בין מתן שירותים בעין ושירותי הקצאה של כוח אדם, ולא אחת קיים קושי בזיהוי אופי ההתקשרות עם המזמין (וראו: מאמרה של בן-ישראל, עמ' 9, ה"ש 5).
למיקור חוץ אותנטי שתי צורות אופייניות: מיקור חוץ של פונקציות, בו מוּצָאִים בשלמותם תחומים מוגדרים מן המסגרת הארגונית של המזמין. במקרים כאלה קבלן השירותים מבצע את העבודה במפעלו ואחראי לסַפֵּק למזמין את המוצר המוגמר. העובדים הם עובדיו של הקבלן ומבצעים עבודתם עבור הארגון מקבל השירות. במיקור חוץ של כוח אדם עושה הארגון המזמין שימוש בעובדי חברת כוח אדם אותם מעמיד לרשותו הקבלן. עובדים אלה מועסקים על ידי הארגון-המשתמש כל עוד הוא זקוק לשירותיהם. במקרה כזה מתבצעת העבודה בחצריו של הארגון מקבל השירות והעובדים נחשבים לעובדיו של הקבלן למרות הקשר בין העובדים לבין הארגון מקבל השירות" [א' גלין "מיקור חוץ (outsourcing) "מתמקרים" החוצה: ההיבט הארגוני והניהולי" שנתון משפט העבודה ז' (תשנ"ט) 43, 46; וכן ראו: ר' בן ישראל דיני עבודה ( כרך ב', תשס"ב) עמ' 455 ואילך]. [ע"ע (ארצי) 116/03 מדינת ישראל משרד החינוך – משה חג'בי ו15 אח' (2.2.06)].

במקרה דנן, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ומכלול העדויות והראויות, מצאנו להכיר באל-דן ובהמר בע"מ כמעסיקות במשותף של התובע. להלן הנימוקים למסקנתנו זו.

כעולה מעדותו של מר סטרולוביצי, אל-דן אינה אוחזת ברישיון של קבלן כוח אדם, אלא ברישיון של קבלן שירות בלבד (פרוטוקול, ע"מ 19, שורות 16-8). כמו כן, אין בפנינו די מידע על עיסוקו של התובע במפעל המר בע"מ, ודבר עיסוקו, ומדוע אם כן הדבר נעשה באמצעות חברה אחרת, בפרט אם עבודתו הייתה חלק ממהלך העבודה הרגיל במפעל. משלא הובאו בפנינו כלל פרטים על אודות עיסוקה של אל-דן ופרטים דלים בנוגע לעבודתו של התובע, אין בידינו לקבוע כי מדובר בפועל בחברת כוח אדם (הפועלת ללא רישיון).

אשר למבחן הפיקוח על עבודתו של התובע, מר המר העיד בפנינו כי מי שהיה אחראי על התובע הינו בנו עמית המר, האחראי על הפעילות השוטפת של המפעל (פרוטוקול הדיון, ע"מ 12, שורות 13-12, ע"מ 13, שורות 16-15) . יחד עם זאת, מר סטרולוביצי העיד כי גם נציג מטעמו פיקח על עבודת התובע (פרוטוקול, ע"מ 17, שורות 21-20).

נוסף על כך, על פי עדותו של מר המר אין מדובר בעובד ארעי במפעל, שכן התובע המשיך לעבוד מעל שנתיים במפעל (פרוטוקול הדיון, ע"מ 13, שורות 8-6). אם כן, על אף טענת הנתבעים כי אופי העבודה של התובע הצריך לכאורה את ניודו בין אתרי עבודה שונים, עולה מעדותו של מר המר כי אין פני הדברים כך וכי התובע עבד באופן קבוע בחצרי המר בע"מ.

עוד יש לציין כי חשבת השכר של המר בע"מ היא שערכה את דוחות השעות של התובע, וערכה את חישוב השכר בהתאם לשעות עבודתו של התובע (פרוטוקול הדיון, ע"מ 13, שורות 31-28). זאת ועוד, התובע היה מקבל לידיו את דוח השעות מדי חודש לבקשתו, מידי המר בע"מ, כפי שקיבלו כל העובדים בהמר בע"מ. כך מעדותו של מר המר:

"ש. אתה אומר שאתה יודע כל מה שעמית יוד, השאלה אם עמית יודע שהתובע ביקש דוחות שעות מהנהלת חשבונות?
ת. הוא היה מקבל גם , הוא העיד על זה. אצלנו העובדים מקבלים באופן קבוע את הדוחות ובגלל שהוא לא שלט בעברית היה אחד דובר רוסית הוא היה לוקח את הדוח שלו ומביא לו."
(פרוטוקול הדיון, ע"מ 14, שורות 6-3, ההדגשה אינה במקור).

עוד ניתן להסיק מעדותו של מר המר, כי הוא ראה בתובע כעובד המר בע"מ. מר המר מתאר בעדותו בפנינו מערכת יחסים מצוינת עם התובע וכי הוא הוזמן לאירועים בביתו של מר המר, בדומה ליתר עובדי המר בע"מ, כך מעדותו:

"ש. האם אתה או עמית יודעים שעובדי קבלן לא היו מקבלים את תלושי השכר ולכן היו פונים להנהלת חשבונות ?
ת. אני לא ידעתי. ידעתי שאנחנו נותנים לעובד את התלוש שעות וזהו. המערכת יחסים ביננו עם העובדים היו יחסי ידידות כולל התובע שהיה אצלי בבית ואני הופתעתי שהגיעה התביעה. זה פשוט הפתיע אותי התביעה."
(פרוטוקול הדיון, ע"מ 14, שורות 21-17, ההדגשה אינה במקור).

וכן-

"ש. אתה או עמית שמעתם מהנהלת חשבונות שלכם שהתובע התלונן בפני הנהלת חשבונות שגבו ממנו עמלה תמורת השכר?
ת. אני לא שמעתי דבר כזה. חוץ מזה היות והוא לא שולט בשפה אז אי אפשר היה לנהל איתו דו שיח. הוא היה אצלי בבית באירועים שעשיתי לחברה והיחסים בנינו היו מצוינים וכל הקרע נחשפתי אליו רק בתביעה. לשאלתך קראתי את כתב התביעה והתצהירים."
(פרוטוקול הדיון, ע"מ 14, שורות 30-26, ההדגשה אינה במקור).

על פי עדותו של מר המר, לא נחתם הסכם בכתב בין אל-דן להמר בע"מ, כי אם הסכם בעל פה (פרוטוקול, ע"מ 12, שורות 23-22), שאף הוא לא פורט ולא הובא תוכנו. התמורה ששולמה על ידי המר בע"מ, כפי שעולה מעדותו של מר המר, נעשתה על סמך חישוב שעות עבודתו של התובע (פרוטוקול הדיון, ע"מ 13, שורות 31-28).

אשר לחשבוניות התשלום שהפיקה אל-דן, על אף תחילת העסקתו של התובע בחודש מרץ 2017, הומצאו לבית הדין חשבוניות תשלום כאמור עבור ביצוע שירותים החל מחודש מרץ 2018 בלבד עד אפריל 2019, כאשר הסכומים המועברים עולים על שכרו של התובע באופן משמעותי בסכומים הנעים בין 13,253 ₪ ל-39,360 ₪, ללמדנו כי המר בע"מ העבירה לאל-דן תשלום בעד עובדים נוספים, כפי שמודה מר המר בעדותו (פרוטוקול, ע"מ 12, שורה 32). אם כי אין בידינו כל מידע, בדבר טיב העבודות שביצעו.

בנוסף, מר המר העיד בפנינו כי העבודה שביצע התובע לא דרשה מיומנות מיוחדת מאחר ש עבד בגליוטינה כעוזר לחותך בלבד (פרוטוקול הדיון, ע"מ 13, שורות 3-2, וכן שורות 10-9), עובדה המלמדת כי לא נדרשה מיומנות מיוחדת לביצוע העבודה.

לצד זאת, כפי העולה מכתבי טענותיו של התובע וכן מעדותו בפנינו, גם התובע ראה בהמר בע"מ כמעסיקתו. בכתב התביעה תאר את המר בע"מ כמעסיקתו לאורך תקופת העסקתו (סעיף 10 לכתב התביעה) וכן תאר את אופן העסקתו בשורות המר בע"מ (סעיף 12 לכתב התביעה). התובע פרט כי לקראת הגשת התביעה פנה להמר בע"מ, ולא לאל-דן, על מנת שתמסור לו תלושי שכר אותם לא קבל. עוד ציין התובע כי הוא קיבל לידיו את תלושי השכר מאת נציג אל-דן לאחר תיווך ועזרה של המר בע"מ בעניין זה (סעיף 14 לכתב התביעה). כלל נתונים אלו מלמדים כי אף התובע ראה בהמר בע"מ כמעסיקתו.

בנוסף לעובדה כי נציג אל-דן פיקח אף הוא על עבודת התובע כפי שאוזכר לעיל, ישנם סממנים נוספים המעידים כי גם היא הייתה מעסיקתו של התובע. כך, אין חולק בין הצדדים כי מי שקיבל את התובע לעבודתו הייתה אל-דן. התובע תאר כי שכרו השעתי הנטען הובטח לו על ידי נציגי אל-דן (סעיף 11 לכתב התביעה). בנוסף, השכר החודשי של התובע נמסר לו על ידי נציג אל-דן (סעיף 12 לכתב התביעה) ותלושי השכר הבודדים שהוצגו בפנינו נושאים את שמה של אל-דן. על כן, יש להניח כי אל-דן דיווחה לרשויות המס וכן לביטוח לאומי כי הייתה המעסיקה של התובע.

יצוין, כי אין לנו אינדיקציה בידי מי הסמכות לפטר את התובע, שכן התובע הוא שזה שהתפטר מעבודתו, לאחר שלא שולם לו שכר משך חודשיים לטענתו. כמו כן, אין בפנינו אינדיקציה מי אישר את חופשותיו של התובע.

לאור כל המקובץ ולאחר בחינת הסממנים כפי שהובאו לעיל, מסקנתנו הינה כי המר בע"מ וכן אל-דן העסיקו את התובע במשותף לפיכך, עליהן לשאת בתשלום זכויותיו באופן שווה.

אי מתן הודעה לעובד
חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה, תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) מטיל על המעסיק את החובה למסור לעובד תוך 30 יום ממועד תחילת עבודתו, הודעה המפרטת את תנאי עבודתו. סעיף 5 לחוק הודעה לעובד קובע כי לבית הדין סמכות לפסוק פיצויים על הפרת הוראות החוק, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪. הוראת הסעיף מקנה לבית הדין האפשרות לפסוק פיצויים בסכום אחר, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

בית הדין הארצי בפסיקתו עמד על חשיבות מתן ההודעה לעובד על ידי המעסיקים וקבע כדלקמן:
"החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה. ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך."
[ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11) ].

התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חובת מסירת 'הודעה לעובד' הכוללת את תנאי העסקתו, משזו לא נמסרה לידיו (סעיף 31 לכתב התביעה). עוד טען התובע טענה חלופית לפיה הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חובת עריכת הסכם בכתב על פי הוראת סעיף 11 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן – חוק קבלני כוח אדם), מאחר שהנתבעות לא כרתו עמו הסכם העסקה תקף, טרם תחילת עבודתו (סעיף 30 לכתב התביעה).

הנתבעים טענו כי לתובע ניתנה הודעה בדבר תנאי העסקתו וכי בנסיבות אלו אין התובע זכאי לכל פיצוי בגין רכיב זה (סעיף 12 לכתב ההגנה).

מר סטרולוביצי צירף לתצהירו כנספח ב' 'הודעה לעובד' אשר לטענתו חתומה על ידי התובע (סעיף 7 לתצהירו של מר סטרולוביצי). עם זאת, עיון ב'הודעה לעובד' כאמור מעלה כי חסרים פרטים מהותיים בטופס עצמו. שם המעסיק הנקוב בהודעה זו הוא אל-דן, אך ברובריקה של שם העובד ומספר דרכון חסר כל פירוט והיא נותרה ריקה. בנוסף, חודש אוגוסט 2017 מצוי ן כתאריך תחילת העבודה, כפי שגם הצהיר מר סטרולוביצי (סעיף 7 לתצהירו של מר סטרולוביצי), זאת על אף שהתובע החל את עבודתו במרץ 2017. בתיאור התפקיד רשום כי מדובר בעובד כללי העובד במקומות שונים ואף לא מצוין שם הממונה הישיר. דהיינו, מדובר בהודעה גנרית, שספק אם היא שייכת לתובע. אשר לחתימה על גבי הטופס האמור, מעדות התובע עולה כי ה כחיש הוא כי חתם על טופס 'הודעה לעובד' אותו ראה לראשונה במסגרת עדותו. התובע העיד בעניין זה כי :

"ש. מפנה אותך לנספח 2 לתצהיר הנתבעת, האם זו חתימתך?
ת. זה לא שלי. אני יכול להראות לך איך אני חותם. יש לי חתימה קבועה.
ש. האם נכון שקיבלת את הנייר הזה, מפנה אותך לנספח 2 הסכם תנאי עבודה?
ת. פעם ראשונה שאני רואה את זה."
(פרוטוקול, ע"מ 8, שורות 20-17, ההדגשה אינה במקור).

נוכח הדברים האמורים, מסקנתנו הינה כי התובע אכן לא קיבל לידיו טופס 'הודעה לעובד'. ברי, כי אם הייתה ניתנת לתובע הודעה כאמור כמתחייב בדין, היו נמנעים הצדדים ממחלוקת בדבר הנושאים המנויים בסעיף כדוגמת תיאור עיקרי תפקידו, סך כל התשלומים המגיעים לתובע וכן סוגי התשלומים עבור תנאיו הסוציאליים. תיאורים אלו, אשר הנתבעים נמנעו מליתן לתובע הובילו את הצדדים למחלוקות המונחות לפתחנו, דבר אשר היה ניתן למנוע בנקל על ידי מתן הודעה כאמור. משקיבלנו את טענותיו בנוגע לכך, מתייתר הדיון אודות טענתו החלופית של התובע בדבר הפרת חובת עריכת הסכם על פי חוק קבלני כוח אדם.

משעה שקבענו כי הנתבעות לא עמדו בחובתן על פי חוק הודעה לעובד ו לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו, כי יש להעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין רכיב זה על סך של 5,000 ₪.

תלושי שכר
התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חובת הנ תבעות לספק לו תלושי שכר במהלך תקופת העסקתו. התובע עתר לקבלת פיצוי בסך של 34,000 ₪ בגין הפרת חובה זו, כאשר תבע 1,000 ₪ בעד כל תלוש שכר. לחילופין, הואיל ולאחרונה לאור דרישותיו החוזרות ונשנות קיבל מספר תלושי שכר מאת נציג אל-דן, תבע הוא קבלת פיצוי בעד תלושי שכר פיקטיביים שאינם משקפים את תנאי העסקתו ואינם מקיימים את דרישות הדין. בהתאם לכך , טען התובע כי תלושי השכר מפוברקים ואינם יכולים להוות ראייה לקביעת ממצאים בתיק.

הנתבעים הכחישו את הטענות האמורות במסגרת כתב ההגנה. לגרסתם, תלושי השכר נמס רו לתובע מדי חודש בחודשו ונערכו כדין , כאשר התובע אף חתם בפני הנתבעת כי קיבל את התשלום וכל זכויותיו שולמו.

סעיף 26א'(ב) ל חוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן- חוק הגנת השכר), קובע כי מקום בו המעסיק לא מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר עד המועד הקבוע בחוק או תלוש השכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולן או חלקם, בית הדין רשאי לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק. תקרת הפיצויים נקבעה על סך של 5,000 ₪, כאשר בית הדין רשאי לקבוע פיצויים בסכום אחר מטעמים מיוחדים שירשמו.

נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר עיון בחומר הראיות המצוי בידינו, מסקנתנו היא כי הנתבעים לא הוכיחו כי מסרו לתובע את תלושי שכרו במועדם וכן שוכנענו כי תלושי השכר שהוצגו בפנינו הינם פיקטיביים.

אשר למסירת תלושי השכר, לא הוכח כי נמסרו לתובע תלושי שכר מדי חודש בחודשו . מעבר לטענה כללית כי תלושי השכר נמסרו לתובע במועד, הנתבעים לא טרחו להציג כל ראייה בנושא. לכתב התביעה צורפו תלושי שכר עבור החודשים הבאים: 8/17, 1/18, 2/18, 3/18, 4/18, 5/18, 1/19, 2/19, 3/19, 4/19, כאשר מרביתם הודפסו שלא בתאריך המסירה הנדרש (נספח 2 לכתב התביעה). בנוסף, הנתבעת מיאנה מלצרף את תלושי שכרו של התובע לתצהירה וטרחה להציגם אך במהלך מועד דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו. כמו כן, תלושי השכר שכן הוצגו על ידי הנתבעים הודפסו כולם לאחר מועד הגשת כתב התביעה, כאשר נושאים הם את התאריכים הבאים: 30/12/2019 וכן 13/01/2020. אם כן, לא שוכנענו כי הנתבעים מסרו לתובע תלושי שכר במועד, דבר המצדיק מתן פיצוי לתובע.

בנוסף, מצאנו כי תלושי השכר שהוצגו בפנינו הינם פיקטיביים, וזאת מן הטעמים הבאים: עיון בתלושי השכר שהוצגו על ידי הנתבעים, והשוואתם לתלושי השכר שהוצגו על ידי התובע בכתב תביעתו מלמדים כי תלושי השכר נערכו על ידי הנתבעים כרצונם, וללא קשר לתנאי העסקתו של התובע, כאשר הנתונים המופיעים בחלק מתלושי השכר הינם שונים עבור הרכיבים השונים, ואף הרכיבים עצמם שונים. להלן מספר דוגמאות להמחשת השוני בין התלושים שהוצגו בפנינו:

תלוש השכר שצורף לכתב התביעה מחודש פברואר 2018 מכיל את הנתונים הבאים: משכורת: 4,688.6 ₪, ש.נוס 125%: 16.38 ₪, נסיעות: 213 ₪, פנסיה: 304 ₪, פיצויים, 1,490 ₪, הבראה: 640 ₪ ופדיון חופש: 227 ₪. לעומת זאת, תלוש השכר שצורף על ידי הנתבעים במסגרת דיון ההוכחות לאותו חודש מכיל נתונים שונים: משכורת: 5,076.35 ₪, ש.נוס 125%: 198.02 ₪, נסיעות: 213 ₪, פנסיה: 1,000 ₪, פיצויים: 705 ₪, הבראה: 160 ₪, פדיון חופש: 227 ₪. כפי שניתן להיווכח מתלושי השכר אף שעות העבודה המתועדות בתלוש השכר הינן שונות, כאשר בתלוש שצורף לכתב התביעה צוין כי התובע עבד 165 שעות, בעוד בתלוש שהציגו הנתבעים צוין כי התובע עבד 183.6 שעות.

תלוש השכר שצורף לכתב התביעה מחודש מאי 2018 מכיל את הנתונים הבאים:
משכורת: 5,299.84 ₪, ש.נוס 125%: 686.5 ₪, נסיעות: 213 ₪, חג: 232 ₪, פנסיה: 317 ₪, פיצויים פטור: 1,070 ₪, הבראה: 320 ₪. לעומת זאת, תלוש השכר שצורף על ידי הנתבעים במסגרת דיון ההוכחות לאותו החודש מכיל נתונים שונים ורכיבים שונים: משכורת: 5,299.84 ₪, ש.נוס 125%: 686.5 ₪, נסיעות: 213 ₪, פיצויים פטור: 800 ₪, פנסיה: 761 ₪, חג: 232 ₪, תמורת חופש: 232 ₪.

תלוש השכר שצורף לכתב התביעה מחודש אפריל 2019 מכיל את הנתונים הבאים:
משכורת: 4,632.99 ₪, ש. נוס 125%: 270 ₪, נסיעות: 213 ₪, פנסיה: 930 ₪, פיצויים פטור: 1,200 ₪, חג: 232 ₪ והבראה: 160 ₪. לעומת זאת, תלוש השכר שצורף על ידי הנתבעים במסגרת דיון ההוכחות לאותו החודש מכיל נתונים שונים ורכיבים שונים: משכורת: 4,632.99 ₪, ש. נוס 125%: 270.99 ₪, נסיעות: 213 ₪, פנסיה: 1,048 ₪, פיצויים פטור: 1,100 ₪, הבראה: 160 ₪ ותמורת חופש: 232 ₪.

נציין כי הנתבעים הקפידו ששורת סכום הנטו תיוותר זהה. על אף חומרת הדברים, וההבדל הניכר בין הנתונים המופיעים בתלושים, הנתבעים לא טרחו לנמק ולפרט בסיכומיהם את הפער האמור על מנת לבאר או להאיר את הסיבה ל שונות בין התלושים. השוני האמור, מעלה תמיהה, בלשון המעטה, ויש בכך ללמדנו כי התלושים אינם אותנטיים.

על אף שדי בכך כדי להכריע בשאלת אותנטיות התלושים שנמסרו לתובע, מצאנו לציין אינדיקציות נוספו ת לפיקטיביות התלושים. אינדיקציה ראשונה - ההפרשות שהנתבעים ביצעו לכאורה בעד ההפרשות הפנסיוניות, הן על חשבון רכיב התגמולים והן על חשבון רכיב הפי צויים, נעשו לרוב באחוזים גבוהים מעבר לנד רש בדין, באופן שמעלה חשד כי הנתונים הנקובים בתלושים אין להם אחיזה במציאות. בנוסף, במספר חודשים נעשה תשלום בחסר ובחודש נובמבר 2019 לא הופרשו כספים כלל בעד רכיב הפיצויים.

להלן פירוט ההפרשות שביצעו הנתבעים לכאורה בהתאם לנקוב בתלושי השכר, כאשר הטבלה מתייחסת לנתונים בתלושי השכר שהוצגו על ידי הנתבעים במעמד הדיון:
חודש
שכר
פנסיה
פיצויים
אחוז מן השכר- פנסיה
אחוז מן השכר- פיצויים
מרץ-17
2768.6
179
380
6.5
13.7
אפר-17
2714.9
176
110
6.5
4.1
מאי-17
4440.6
288
410
6.5
9.2
יונ-17
4838.4
314
374
6.5
7.7
יול-17
4999.6
700
910
14.0
18.2
אוג-17
4999.6
600
1150
12.0
23.0
ספט-17
4341.6
282
550
6.5
12.7
אוק-17
4576.3
297
850
6.5
18.6
נוב-17
4999.6
324
940
6.5
18.8
דצמ-17
5299.1
500
1150
9.4
21.7
ינו-18
5299.1
344.4
1480
6.5
27.9
פבר-18
5076.3
1000
705
19.7
13.9
מרץ-18
5416.3
317
1171
5.9
21.6
אפר-18
3917.5
255
310
6.5
7.9
מאי-18
5299.8
761
800
14.4
15.1
יונ-18
5241.6
761
641
14.5
12.2
יול-18
5299.8
900
961
17.0
18.1
אוג-18
5299.8
600
896
11.3
16.9
ספט-18
3407.0
249
500
7.3
14.7
אוק-18
5286.4
430
499
8.1
9.4
נוב-18
5299.8
703
800
13.3
15.1
דצמ-18
5299.8
861
800
16.2
15.1
ינו-19
5299.8
825
900
15.6
17.0
פבר-19
5241.6
900
790
14.3
14.9
מרץ-19
5299.8
757
790
14.3
14.9
אפר-19
4632.9
1048
1100
22.6
23.7
מאי-19
5299.8
876
900
16.5
17.0
יונ-19
5241.6
827
700
15.8
13.4
יול-19
5299.8
827
890
15.6
16.8
אוג-19
5299.8
827
738
15.6
13.9
ספט-19
4979.5
827
510
16.6
10.2
אוק-19
4193.2
221
250
5.3
6.0
נוב-19
2345.9
192
0
8.2
0.0

כפי שניתן להיווכח מן הטבלה האמורה, הנתונים רחוקים מלשקף את ההפרשות הפנסיוניות הנדרשות בהתאם לדין, עובדה שיש בה כדי לחזק את הסברה כי תלושי השכר שהוצגו בפנינו אינם אותנטיים.

אינדיקציה שנייה - תיעוד שעות עבודתו של התובע. על אף שהנתבעים טוענ ים כי תיעד ו את שעות העבודה כנדרש ושילמ ו לתובע תוך הפחתת שעות ההפסקה, ישנם תלושי שכר בהם אין הלימה מלאה בין התלוש ובין דוחות הנוכחות (ר' נספח 3, כדוגמה: אפריל 2017 ומאי 2017). לדידנו, גם בעובדה זו יש כדי לאשש את סברתנו כי תלושי השכר אינן אותנטיים. זאת ועוד, כפי שניתן להיווכח מן האמור לעיל, בחודש פברואר 2018 לדוגמה ישנו פער בין תיעוד שעות העבוד ה בתלוש השכר שצורף לכתב התביעה ובין תיעוד השעות בתלוש השכר שהציגו הנתבעים במעמד הדיון.

אינדיקציה שלישית - משך חודשים רבים, הסכומים שהופרשו לטובת מס הכנסה, ביטוח לאומי וכן ביטוח בריאות אינם תואמים את הסכומים הנדרשים בהתאם לדין.

לאור כל המקובץ, ברי כי אין בידינו לקבל את התלושים כראייה לאמיתות תוכנם, ואין באפשרותנו להסתמך על הנתונים הנקובי ם בהם. משכך, המסקנה המתבקשת היא כי השכר שהועבר לידי התובע ה וא השכר בעד עבודתו ב לבד, ללא זכויות סוציאליות. תימוכין לדבר מצאנו בטפסים שהתובע הודה כי חתם עליהם (ר' נספח 1 לכתב ההגנה), בהם מצוין כי התובע מאשר כי קיבל את שכרו בלבד. אין כל אינדיקציה בטופס האמור כי התובע קיבל לידיו תשלום בעד זכויות סוציאליות.

לאור הדברים האמורים, מסקנתנו הינה כי התובע קיבל לידיו את שכרו בלבד, מבלי שקיבל לידיו תשלום בעד זכויות סוציאליות. בהתאם, נדון בהמשך פסק הדין, בתשלומים המגיעים לתובע בגין זכויות אלו .

סיכומו של דבר, אנו סבורים כי יש מקום לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין הפרת החובה למסור תלושי שכר בהתאם לדין וכן בשל תיעוד שאינו משקף את תנאי העסקתו, בסך של 15,000 ₪.

שכרו השעתי של התובע
התובע טען כי שכרו השעתי המובטח היה תחילה 30 ₪, לאחר מכן 34 ₪ החל מחודש אוגוסט 2017, ו-35 ₪ החל מחודש דצמבר 2018 (סעיף 11 לכתב התביעה). עם זאת, בפועל, שולם לתובע שכר מינימום בלבד וזכויותיו של התובע לא הופרשו בהתאם לשכר שסוכם עמו. לטענתו , השכר המוזכר על ידו הובטח לו על ידי נציגי אל-דן ובידיעת המר בע"מ.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. מר סטרולוביצי הצהיר כי אין שחר לטענות התובע בדבר השכר השעתי שלכאורה הוסכם עמו, וכי בית הדין מופנה הן להודעה על תנאי עבודה והן לתלושי השכר שהתובע קיבל מדי חודש בחודשו (סעיף 19 לתצהירו של מר סטרולוביצי).

משקבענו כי תלושי השכר שהועברו לידי התובע אינם משקפים את תנאי עבודתו, עלינו לתור אחר שכרו השעתי של התובע, כאשר אין בפנינו הסכם העסקה או 'הודעה לעובד' לסייע לנו בדבר. עם זאת, כפי העולה מעדותו של התובע, דו"חות הנוכחות שהועברו לידיו מאת המר בע"מ, אכן משק פים את שעות עבודתו:

"ש. הדוחות האלה , מה שכתוב בהם אכן משקף את שעות עבודתך?
ת. אני לא יודע מה יש בתלוש אבל כל השעות האלה זה מה שהייתי מקבל. הייתי מגיע לעבודה מתי שהייתי יוצא ומתי שהייתי נכנס הייתי מעביר את הצ'יפ.
ש. הדוחות משקפים את השעות עבודה שלך, זה השעות שעבדת?
ת. כן. אני לא יודע איך זה בתלוש עצמו , אבל השעות מה שרשום זה בדיוק השעות שעבדתי."
(פרוטוקול, ע"מ 8, שורות 12-8).

מבדיקה שערכנו כאשר מכפילים את השכר השעתי הנטען על ידי התובע במכפלת שעות עבודתו וכן השעות הנוספות שביצע, מתקבלת תוצאה הנמוכה מהשכר שהועבר לידו:

חודש
שכר בתלוש
שעות רגילות
שעות נוספות
שכר שעתי נטען
שכר שעות נוספות נטען
שכר שעות רגילות
שכר שעות נוספות
סה"כ
אפר-17
3812
111.23
4.34
30
37.5
3336.9
162.75
3499.65
מאי-17
6328
173.12
7.59
30
37.5
5193.6
284.625
5478.225
יונ-17
6301
180
9.41
30
37.5
5400
352.875
5752.875
יול-17
7408
188.3
8.12
30
37.5
5649
304.5
5953.5
אוג-17
7941
207
9.23
34
42.5
7038
392.275
7430.275
ספט-17
6459
161.52
9.26
34
42.5
5491.68
393.55
5885.23
אוק-17
6619
170.25
11.08
34
42.5
5788.5
470.9
6259.4
נוב-17
7925
197.34
13.13
34
42.5
6709.56
558.025
7267.585
ינו-18
8183
202.38
7.28
34
42.5
6880.92
309.4
7190.32
פבר-18
7179
178.18
5.44
34
42.5
6058.12
231.2
6289.32
מרץ-18
7482
187.12
5.01
34
42.5
6362.08
212.925
6575.005
אפר-18
5432
134.53
4.46
34
42.5
4574.02
189.55
4763.57
מאי-18
7845
194.27
6.59
34
42.5
6605.18
280.075
6885.255
יונ-18
7278
180
7.3
34
42.5
6120
310.25
6430.25
יול-18
8230
203.05
7.57
34
42.5
6903.7
321.725
7225.425
אוג-18
7972
197.51
7.13
34
42.5
6715.34
303.025
7018.365
ספט-18
4772
117
6.38
34
42.5
3978
271.15
4249.15

אם כן, ייתכן כי השכר השעתי המוסכם היה אף גבוה מזה שציין התובע או לחילופין יתכן ו בוצע תשלום נוסף בעד רכיב אחר אולם, אין ביכולתנו לשייך את התשלום הנוסף לרכיב מוגדר.

מכל האמור העולה, כי כל שנותר בפנינו הוא לקבל את גרסתו של התובע באשר לשכרו השעתי הנטען, כך שבתחילת עבודתו היה זכאי הוא לשכר שעתי בסך של 30 ₪ לשעה, לאחר מכן 34 ₪ החל מחודש אוגוסט 2017, ו-35 ₪ החל מחודש דצמבר 2018.

נוכח הדברים האמורים, אנו מקבלים את גרסת התובע באשר לשכר ו השעתי לצרכי חישוב זכויותיו. עם זאת, משקיבלנו את גרסת התובע לעניין זה, ושעה שהשכר שהועבר אליו גבוה מכך, ברי כי איננו זכאי להפרשי שכר לפיכך, תביעתו של התובע בגין הפרשי שכר נדחית בזאת .

צו ההרחבה החל על העסקת התובע
לטענת התובע על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 מיום 27.8.04 (להלן - הצו), ויש לחשב את זכויותיו על פיו.

בבואנו לבחון תחולתו של צו הרחבה מסוים, יש לסווג את העסק של המעסיק שלפנינו [דיון נג/125-3 (ארצי) אלכס שרר – רהיטי דימור בע"מ (30.11.93)]. בנוסף, ניתן להסתמך על סיווגו הענפי של מפעל בהסתמך על קובץ הסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [דבע נו/ 3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי מוחמד עבד אלעזיז (4.12.96)]. הנטל להוכיח תחולתו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה מוטל על הטוען לתחולתו, ובמקרה דנן, מוטל על כתפי התובע [ע"ע (ארצי) יפה אפרימי – לילה עבד לעיל (9.7.2000)].

התובע טוען כי מיום 14.3.17 ועד ליום הגשת התביעה עבד כעובד תעשיית מתכת אצל המר בע"מ (סעיף 6 לכתב התביעה). בסיכומיו הפנה התובע לדבריו של מר המר במסגרת עדותו, מהן עלה כי התובע עבד בגיליוטינה וזאת על מנת לתמוך טענותיו בדבר תחולת הצו.

הנתבעים טענו מנגד כי מעסיקתו של התובע הינה אל-דן בלבד, עליה לא חל ה צו, ולחילופין כי נטל ההוכחה רובץ על התובע בלבד , אשר לא הרים את הנטל המוטל עליו משלא הוכיח כי המר בע"מ עוסקת בייצור או הרכבה וכן לא הוכיח כי מדובר במירב עיסוקה (סעיפים 22 עד 24 לסיכומי הנתבעים).

על פי האמור בהוראות הצו הוראותיו חלות על כל עובד ומעסיק בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, המונה עד 20 עובדים למפעל למעט עובדים שעבודתם הוסדרה בהסכמים קיבוציים. בנוסף, "מפעל" או "מעסיק" מוגדר ככל מפעל או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפיים הספציפיים המנויים בצו (ר' פרק א': הגדרות לצו).

לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, שוכנענו כי התובע לא הניח ולו ראשית ראייה על מנת לתמוך טענ תו כי הוראות הצו חלות על עבודתו. לא הובהר מהו הענף הרלבנטי המנוי בצו או מהו הענף אליו משויכת עבודתו על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 2011, התובע לא טען ולא הוכיח מהו מירב העיסוק של המר בע"מ, והאם היא מעסיקה עד 20 עובדים.

לאור האמור לעיל, אין בידינו די פרטים על מנת לקבוע את תחולתו של הצו, ובהתאם, דין טענותיו של התובע בעניין זה- להידחות.

משכך, תביעתו של התובע בגין תוספת ותק- נדחית אף היא.

הרמת מסך
לטענת התובע הנתבעות הפרו באופן קיצוני וחמור את חוקי המגן על כן, יש להטיל אחריות וחבות אישית על מעסיקיו בפועל, מר המר ומר סטרולוביצי, כאשר הפרת חוקי מגן רבים בהתאם לפסיקה מהווה עילה מרכזית להרמת מסך. לטענתו, היה מוטל עליהם לוודא שהעובדים, לרבות התובע, שהוצבו במקום העבודה, מקבלים את זכויותיהם כדין. כמו כן, לטענתו מר המר ומר סטרולוביצי מהווי ם את הכוח המניע מאחורי הנתבעות ויש במעשיהם להוות שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעות, עת העסיקו את התובע תקופה ממושכת תוך הפרה בוטה של זכויותיו.

לטענת הנתבעים התובע כשל מלהציג בכתב התביעה ולו ראשית ראיה אשר יש בה כדי להצדיק הרמת מסך במקרה דנן. עוד נטען כי מר המר ומר סטרולוביצי מעולם לא היו המעסיקים של התובע באופן רשמי וכי המעסיקה היחידה של התובע לכל דבר ועניין היא אל-דן, אשר שילמה את שכרו.

הוראת החוק החלה על עניינו היא הוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. הסעיף מונה את המקרים המצדיקים הרמת מסך על ידי בית המשפט:

"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

לשון הסעיף קובעת באופן ברור כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה במקרים חריגים בלבד המנויים בסעיף. נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופטת ורדה וירט ליבנה, חזרה על הלכה זו וקבעה כי על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה יש להניח תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך [בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ ואיציק אנקוניה – ADMARIAM GAVR NEGOUSE ( 13.11.06)].

לאחר בחינת טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות וחיוב בעלי המניות בחובות החברה באופן אישי . חרף הפגמים בהתנהלות הנתבעות, התובע לא הניח תשתית עובדתית מספקת כדי להצדיק מתן תרופה קיצונית זו, אשר שמורה היא למקרי ה"חולי" המתאימים . כמו כן לא הובאה כל ראייה המלמדת כי בעלי המניות עשו שימוש באישיות המשפטית של החברה כדי להונות או לקפח את התובע, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברה לפרוע חובותיה. משכך, לא מצאנו כי יש להטיל על מר המר או מר סטרולוביצי את חיובי הנתבעות. בהתאם לכך התביעה כנגדם נדחית.
הפרת חובה חקוקה
התובע טען כי אל-דן ומר סטרולוביצי פעלו בניגוד לסעיפים 2(א) ו-10(א)(1) לחוק קבלני כוח אדם, וזאת מאחר ואינם בעלי רישיון או היתר למתן שירותי כוח אדם בהתאם להוראותיו. לגישת התובע זכאי הוא לפיצוי בשל הפרת חובה חקוקה כלפיו בסך של 5,000 ₪. עוד טען התובע כי במתן אישור להצבתו בחצרי המר בע"מ והעסקתו תקופה ממושכת, פעלו המר בע"מ וכן מר המר בניגוד לסעיף 10ב'(א) לחוק קבלני כוח אדם, מאחר והסכימו להצבתו של התובע בחציריהם ושיתפו פעולה עם חברת כוח אדם אשר פעלה ללא רישיון.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. לטענתם, התובע הועסק כדין על ידי אל-דן ואין שחר לטענותיו בנדון. בנסיבות אלו אין לתובע זכאות לכל פיצוי וממילא אין מדובר בסעד הגורר אחריו פיצוי אזרחי.

הוראת החוק הדנה בעוולת הפרת חובה חקוקה קבועה בסעיף 63 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] , הקובעת כדלהלן:

"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק –
למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

בנוסף, יש לציין, כי סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע כי עוולה זו מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה בקשר עם סכסוך עבודה.

כפי העולה מהוראת החוק, על מנת לזכות בסעד מכוח סעיף זה, יש לקבוע כי החובה מכוח החיקוק חלה על המזיק לכאורה. עם זאת, כפי שאוזכר לעיל, אין בידינו לפסוק כי אל-דן פעלה כחברת כוח אדם ללא רישיון. הצדדים לא הניחו בפנינו כל פירוט אודות עיסוקה של אל-דן, מהו מרב עיסוקה ואף לא ניתן פירוט מניח את הדעת אודות עיסוקו של התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבעות. משכך, אין בידינו לקבוע כי מדובר בחובה שחלה על אל-דון מכוח חיקוק.
לאור הדברים האמורים, לא ראינו לנכון להעניק סעד בגין רכיב זה.

דמי הבראה
התובע טען לתחולתו של הצו על פיו זכאי הוא לתשלום בהתאם להוראותיו. לטענתו, על פי הוראות הצו הוא זכאי בשנת העבודה הראשונה ל-5 ימי הבראה בתשלום, ובשנה השנייה והשלישית ל-6 ימי הבראה לשנה, ובסך הכל זכאי הוא לסך של 5,859 ₪. עוד טען התובע כי מעולם לא הסכים לקבלת תשלום חודשי בגין דמי הבראה .

הנתבעים הכחישו את כלל טענות התובע באשר לתשלום דמי הבראה. לטענתם, התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו אשר שולמו לו גם בגין השנה השוטפת לעבודתו כל זאת כאשר ניתן לפדות שנתיים בלבד. הנתבעים פרטו את הסכומים ששולמו לתובע כדלהלן- שנת 2017: 2,090 ₪, שנת 2018: 1,280 ₪, שנת 2019, 1,600 ₪ (סעיף 15 לכתב התביעה).

יצוין, כי אין תחולה ביחסי הצדדים להוראה הקודמת המגבילה את תקופת התביעה בגין דמי הבראה לשנתיים לפיכך, בעניינו חל הדין הכללי בדבר התיישנות של שבע שנים.

משקבענו כי תלושי השכר אינם משקפים את תנאי העסקתו של התובע וכי לא שולמו לו זכויותיו בגין עבודתו, ברי כי הוא זכאי לדמי הבראה. בעד כל תקופת עבודתו היה זכאי התובע לתשלום בסך של 5,777 ₪ (5 ימי הבראה בגין 12 חודשים, ו-6 ימי הבראה בגין 20.57 חודשים).

אם כן, על הנתבעות לשלם לתובע סך של 5,777 ₪ ב גין רכיב זה.

דמי חגים
התובע טען כי הוא זכאי לתשלום בעד דמי חגים בהתאם להוראות הצו וכן בהתאם לשכר השעתי הנטען על ידו. בגין שנת 2017 ת בע הוא חמישה ימי עבודה בשכר שעתי של 30 ₪, בעד שנת 2018 תבע הוא שמונה ימים בשכר שעתי של 34 ₪, ובעד שנת 2019 תבע 7 ימי עבודה בשכר שעתי של 35 ₪. בסך הכל טען התובע כי הוא זכאי לתשלום בסך של 5,336 ₪.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע באשר לרכיב זה. לטענתם, התובע לא פירט את תביעתו ובחר במכ וון שלא להפחית ימי חג בהם עבד או שחלו בהם ימי המנוחה השבועית או שלא עבד יום לפני החג ויום לאחר החג. עוד מפרטים הנתבעים את הסכומים ששולמו לתובע בעד רכיב זה בשנות עבודתו בסך כולל של 2,733 ₪ (סעיף 16 לכתב ההגנה).

על אף שקבענו כי התובע לא קיבל זכ ויותיו, תביעתו של התובע בגין רכיב זה נעשתה בעלמא, ללא ציון החגים בעדם הוא מבקש תשלום, ומתי חלו. בהתחשב בהוראות הפסיקה תביעתו זו של התובע איננה בגדר תביעה מפורטת לדמי חגים כנדרש (ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר אילאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.17)](להלן – עניין אילאסייב). בנוסף, התובע מיאן מלפרט אילו ימי חג חלו בשבת, על מנת לקזזם.

יצוין, כי גם בסיכומיו, חזר התובע על דרישת תשלום כללית בלבד. בית הדין הארצי עמד על כך ופסק כי שעה שהתובע אינו מפרט כדבעי את תביעתו בגין רכיב זה, תביעתו עלולה להידחות במלואה. כך קבע כבוד השופט אילן איטח:
"בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים".
(עניין אילאסייב)(ההדגשה אינה במקור).

נוכח היעדר הפירוט הנדרש מן התובע, תביעתו בגין רכיב זה, נדחית.

חלף הפרשות לפנסיה
לטענת התובע זכאי הוא להפרשות פנסיוניות על פי דין. תלושי השכר שנמסרו לו הינם פיקטיביים לפיכך, הוא זכאי לשיעור של 6.5% מסכום כולל של 180,000 בתקופה הרלוונטית ולקבלת פיצוי בסך של 11,700 ₪. בסיכומיו חזר התובע על כך שהנתבעות לא שילמו תשלומי פנסיה מעולם וכי תלושי השכר הפיקטיביים אינם מניחים את הדעת.

הנתבעות אשר הכחישו את טענות התובע טענו כי לא הייתה להן יכולת לבטח את התובע מאחר והוא עובד זר מאוקראינה וחברות ביט וח אינן מוכנות לבטח נתינים אלה על כן, לא היה ביכולתן לבטחו. הנתבעות מפנות לפסק דין בעניין רדה קברב בה נקבע כי " עובדים ישראלים ועובדים זרים אשר נמצאים בארץ על פי רישיון עבודה ניתן לבטחם בפנסיה אולם לא ניתן לבטח כלל פליטים והנושא לא הוסדר בנהלים או בדין" (סע (ת"א)26166-07-11 רדה קברב נ' שירותי ישראל צ.ב (2007)בע"מ [פורסם בנבו](מיום 6.7.2014). עוד טוענות הנתבעות כי לפנים משורת הדין שילמו לתובע מדי חודש בחודשו חלף הפרשות פנסיוניות במסגרת תלוש השכר. לעמדת הנתבעות שילמו הן לתובע עד למועד הגשת התביעה את הסכומים הבאים: 18,968 ₪ בגין רכיב הפנסיה ו-23,955 ₪ בגין רכיב הפיצויים.

כאמור לעיל, מצאנו כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים וכי התובע לא קיבל את זכויותיו כדין. בנוסף, ברי כי הנתבעות היו מחויבות להפריש כספים אלו מהחודש השביעי להעסקת התובע [סעיף 6(ה) לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה (2011)] על כן, לא ברורה הפניית הנתבעות לעניין רדה קברב, מקום בו לא הוכח כי התובע הינו פליט. בנוסף, הנתבעות טוענות כי לכאורה שילמו לתובע בעד רכיב זה, משמע הן ערות לחובתן.

משכך, אנו מקבלים את תביעת התובע בגין רכיב זה ו בהתאם לכך, על הנתבעות לשלם לתובע סך של 11,700 ₪ כנתבע על ידו.

החזר ניכויי שכר
התובע טען במסגרת כתב תביעתו כי משך כל תקופת עבודתו הנתבעים שילמו את שכרו במזומן על ידי נציגי אל-דן. לטענתו, הכספים נמסרו לו במעטפות, כאשר על גביהן נקבו הנתבעים שני סכומים. האחד, סכום השכר נטו, והשני, סכום השכר שנמסר בפועל לתובע לאחר ניכוי עמלה. התובע טוען כי ניכוי העמלה נעשה בניגוד לדין וכי הוא זכאי להשבת תשלום בסך של 3,216 ₪, בצירוף הלנת שכר. התובע צירף את מעטפות השכר כנספח 4 לכתב התביעה.

הנתבעים הכחישו את הנטען על ידי התובע באשר לאופן תשלום השכר . לטענתם הניכויים משכרו בוצעו כדין ובהסכמת התובע בהתאם לכך , הנתבעים כפרו ב סכום הנתבע ואופן חישובו.

לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם מסקנתנו היא כי יש לדחות את תביעת התובע בגין רכיב זה. נבהיר כי אין בידינו גרסה סדורה בעניין זה, משקבענו שאין כל משקל לתצהיר התובע, ומשלא נחקר הוא במהלך חקירתו הנגדית בעניין זה. כמו כן, לא שוכנענו מעיון בנספח4 כי כלל המעטפות אכן נמסרו לתובע מאת הנתבעים , שכן חלק קטן מהם מציין את שם המר בע"מ או את שם התובע, וכן אין כל התייחסות אילו מעטפות שייכות לחודש עבודה רלוונטי של עבודת התובע.

לאור הדברים האמורים, תביעת התובע בגין רכיב זה, נדחית.

פיצויי הלנת שכר
לטענת התובע שכרו נמסר במ זומן לקראת ה-12 לחודש, באיחור מ המועד הקבוע בדין. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו מנגד כי התובע קיבל את שכרו במועד.

לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם אנו סבורים כי אין לקבל את תביעת התובע בגין רכיב זה. התובע לא הציג גרסה סדורה בעניין זה בפרט , משקבענו כי אין כל משקל לתצהירו ומשלא נחקר במהלך חקירתו הנגדית בעניין זה.

זאת ועוד, התובע אינו מכחיש כי חתם על הטפסים לפיהם קיבל את מלוא שכרו המצורף כנספח 1 לכתב ההגנה (פרוטוקול, ע"מ 8, שורות 14-13) ובהתאם לנקוב בהם קיבל את שכרו בתשיעי לחודש ולא באיחור הנטען על ידו במסגרת כתב תביעתו.

נוכח הדברים האמורים, דין תביעתו בגין רכיב זה- להידחות.

סוף דבר
תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

אל-דן והמר בע"מ תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין:

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪.
פיצוי בגין העדר תלושי שכר ותיעוד שאינו משקף את תנאי העסקתו בסך של 15,000 ₪.
דמי הבראה בסך של 5,777 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה בסך של 11,700 ₪.

לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

אל-דן והמר בע"מ יישאו בהוצאות שכ"ט עו"ד של התובע בסך של 10,000 ₪, באופן שווה ביניהן. יש לציין, כי במסגרת פסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון את העובדה כי תלושי שכרו של התובע הוגשו על ידי הנתבעים במהלך דיון ההוכחות בלבד .

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשפ"ב, (22 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג עובדים מר ברוך הראל

רוית צדיק, שופטת,
סגנית נשיאה

נציג מעסיקים מר יוסי אביבי