הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 49136-07-17

22 דצמבר 2021

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב בירנבוים

התובע
Amanuel Gebreyohanes K 278 UN (568)
ע"י ב"כ עו"ד יעקב לזר ועו"ד אהרון כהן
-
הנתבעות
1. שאולי סטיישן תל אביב 540215191
הנתבעת 1 ע"י ב"כ עו"ד דוד בכור
2. בי.בי. בי. סטריט בע"מ – תביעה נמחקה

פסק דין

מבוא והשתלשלות ההליך המשפטי
לפנינו תביעת התובע, נתין אריתר יאה, לזכויות שונות מכוח משפט העבודה המגן.
התובע הועסק כטבח ברשת ההמבורגרים "מוזס" החל מיום 1.9.08. הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) הינה שותפות רשומה אשר הפעילה את סניף רוטשילד של רשת "מוזס" עד יום 31.5.17, מועד בו הועברה פעילות הרשת לקבוצת "BBB".
הצדדים חלוקים בשאלת המועד שבו החלו להתקיים ביניהם יחסי עובד ומעסיק. התובע טוען לקיום יחסי עובד-מעסיק עם הנתבעת החל מיום 1.9.08 בעוד שהנתבעת טוענת כי בתקופה שבין 1.9.08 לחודש 11/12 עבד התובע בסניף רמת החייל של רשת מוזס, באמצעות מעסיקה אחרת. לאחר העברת פעילות רשת מוזס נסתיימה העסקת התובע על ידי הנתבעת, על אף שהתובע נשאר לעבוד במקום [נספח א לכתב התביעה].
התובע הועסק במתכונת שעתית. מחלוקת מהותית בין הצדדים נטושה סביב גובה השכר השעתי ששולם לתובע בגין שעת עבודה. עוד חלוקים הצדדים ביחס לשאלת זכאות התובע לזכויות שונות מכוח משפט העבודה המגן וביחס לשאלת זכאות התובע להחזר עבור ניכויים שביצעה הנתבעת משכרו.
בכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע נתבעה גם חברת בי.בי.בי. סטריט בע"מ (להלן – נתבעת 2) שאליה הועברה פעילות רשת מוזס, ובה עובד התובע כיום. ביום 8.4.18 נמחקה התביעה נגד הנתבעת 2, בהסכמת הצדדים.
ביום 14.7.19 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו נחקר התובע בחקירה נגדית על לתצהירו. עדי התובע Gide Mule Yemane (להלן – Yemane), Haile Stefalem (להלן – Stefalem) ו- Ni Nyaw Saw (להלן – Saw), אשר עבדו לצידו של התובע בפרקי זמן שונים בתקופה הרלוונטית והגישו תצהיריהם בתיק, העידו גם בהליך סע"ש 53440-10-17 ( להלן - התיק המקביל). הליך זה התנהל בפני כבוד השופטת קליימן ובמסגרתו התבררה תביעתו של Yemane כנגד הנתבעת, שעילותיה דומות לעילות התביעה שבפנינו (אם כי טענותיהם העובדתיות של התובעים בשני ההליכים היו בחלקן שונות) . הצדדים הסכימו כי חקירותיהם הנגדיות של עדים אלה כפי שמשתקפות בפרוטוקול דיון ההוכחות בתיק המקביל יתקבלו כראיה לתיק זה חלף חקירתם הנגדית. הנתבעת ביקשה כי גם חקירתו הנגדית של התובע במסגרת התיק המקביל תתקבל כראיה בתיק זה, אולם בעקבות התנגדות ב"כ התובע [עמ' 9 ש' 8-13] הוש ארה השאלה המשפטית להכרעת המותב ו לצדדים ניתנה הרשות לטעון לעניין זה בסיכומיהם [עמ' 10 ש' 1-4].
במסגרת סיכומיו הפנה התובע לחקירתו הנגדית בתיק המקביל, ובכך ביטא הסכמתו הלכה למעשה להכללת העדות בחומר הראיות שבפנינו. לאור הסכמת הצדדים, מתייתר דיון משפטי בסוגיה וחקירתו הנגדית של התובע במסגרת התיק המקביל מתקבלת גם היא כראיה בענייננו.
עדת הנתבעת, גב' נטע שפיצר (להלן – שפיצר) שעבדה עבור הנתבעת בתפקידים שונים, נחקרה על תצהירה בדיון הוכחות נוסף שהתקיים ביום 22.10.20.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
הילוכו של פסק הדין יהיה, כדלקמן: ראשית נבחן את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. לאחר מכן נפנה לבחון את הסוגיות המהותיות שבפנינו לרבות התקופה בה התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, שאלת שכרו הקובע של התובע ומהימנות תלושי השכר שקיבל לידיו ולבסוף נפנה לבחון את זכאותו של התובע לזכויות שונות מכוח משפט העבודה המגן.
סוגיית ההתיישנות
התובע הגיש את כתב תביעתו המקורי ביום 21.7.17 ואת כתב תביעתו המתוקן ביום 3.10.17, התיקון התבצע על מנת להוסיף את הנתבעת 2 כנתבעת בתיק אולם לא היה שינוי בעילות התביעה כנגד הנתבעת 1.
במסגרת כתב הגנתה ובתצהיר מטעמה טענה הנבעת כי עילות תביעתו של התובע בגין התקופה שקדמה לחודש 07/2010, דהיינו למעלה משבע שנים עובר להגשת כתב התביעה המקורי, התיישנו במלואן. במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת לראשונה את טענת ההתיישנות ביחס לעילות בגין התקופה שקדמה לחודש 10/2010, קרי כשבע שנים עובר להגשת כתב התביעה המתוקן.
משכך יש לבחון האם המועד למניין תקופת ההתיישנות הוא מועד הגשת כתב התביעה המקורי, או שמא תקופת ההתיישנות נספרת מיום הגשת כתב התביעה המתוקן.
סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". די בכך שטענת ההתיישנות ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן הועלתה לראשונה בסיכומיה של הנתבעת על מנת לדחות את הטענה.
מעבר לנדרש, נציין כי מצאנו לדחות את הטענה גם לגופה. ברע"א 7488/12 מוחמד דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי (17.2.14) קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:
""כלל יסודי הוא שאם בעל דין מבקש להוסיף לתובענתו, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה – "שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980)). ודוק – עקרון זה קשור בכך שאת האמור בכתב התביעה המתוקן "מייחסים לאחור" למועד הגשת כתב התביעה המקורי. אך אם התיקון אינו מוסיף לתובענה המקורית עילה חדשה, והוא מצוי בדל"ת אמותיה של העילה המקורית, ניתן להתיר את התיקון, על-אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה העילה המקורית כבר התיישנה."
כאמור, בענייננו עילות התביעה שנטענו כנגד הנתבעת בכתב התביעה המקורי לא השתנו בכתב התביעה המתוקן, ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות בהתאם למועד הגשת כתב התביעה המקורי הוא יום 21.7.17.
על כן, כל תביעה הנוגעת לתקופה שקדמה ליום 21.7.10 התיישנה בהתאם להוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות.
מעמדו של התובע כלפי הנתבעת בשנים 2008-2012
הנתבעת טוענת כי בתקופה שמיום 1.9.08 ועד להתפטרותו בחודש 11/12, עבד התובע בסניף רמת החייל של רשת מוזס עבור חברת "מוזס רמת החייל" שכלל לא נתבעה במסגרת כתב התביעה על אף שלתובע היו את פרטיה.
הנתבעת מדגישה כי "מוזס רמת החייל" היא אישיות משפטית נפרדת וכי סניף מוזס ברמת החייל הינו מקום עבודה שונה מהסניף אשר נוהל על ידה. הנתבעת תומכת טענתה בתלושי השכר שצורפו לכתב תביעתו של התובע מהם עולה כי בין השנים 2008-2012 הוא הועסק על ידי "מוזס רמת החייל", בכתובת הברזל 26, תל אביב. לטענת הנתבעת, משהתביעה דנא מתנהלת אך ורק כלפיה הרי שבית הדין נעדר סמכות לפסוק לתובע רכיבי תביעה המתייחסים לתקופת עבודתו ב"מוזס רמת החייל", מקל וחומר שעה שהתובע לא ביסס כל עילה במסגרת תביעתו לחיוב הנתבעת בגין תקופה זו.
בסיכומי התשובה מטעמו הלין התובע על כך שהנתבעת העלתה את טענת היעדר היריבות לראשונה בסיכומיה וכי טענה זו מנוגדת להודאת הנתבעת בכתב ההגנה ובתצהירה של שפיצר, אודות תקופות העבודה הנטענות. לגופה של הטענה השיב התובע כי "מוזס רמת החייל" הינה שותפות זהה לנתבעת מבחינת השותפים המרכיבים אותה וחלקם היחסי בה.
דיון והכרעה
ראשית, דין הטענה להידחות בשל הודאת בעל דין. בסעיף 3 לכתב תביעתו טען התובע במפורש כי עבד אצל הנתבעת מיום 01.09.08 ועד יום 31.05.17. בסעיף 3 לכתב הגנתה, ציינה הנתבעת כי סעיף 3 לכתב התביעה אינו מוכחש. גם במסגרת תצהירה של שפיצר נטען במפורש כי "התובע עבד אצל הנתבעת מיום 10/09/2018 ועד ליום 31/05/2017". התובע ועדיו כלל לא נחקרו במסגרת חקירתם הנגדית בנוגע לזהות המעסיקים (עדי התובע נחקרו, כאמור, במסגרת הדיון בתיק המקביל). מדובר בהודאת בעל דין בנוגע לתקופת ההעסקה ודי בכך כדי לדחות את הטענה להעדר יריבות בשל אי קיום יחסי עבודה בחלק מהתקופה הרלבנטית.
שנית, יש מקום לדחות את הטענה גם מפאת היותה הרחבת חזית פסולה. טענת הסף של הנתבעת בדבר היעדר יחסי עבודה עם התובע בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה לאור העובדה כי הועסק על ידי מעסיק שונה, הועלתה לראשונה בסיכומיה.
לא נעלמה מעיננו העובדה כי הנושא עלה בעת חקירתה הנגדית של שפיצר [עמ' 18 ש' 10-20; עמ' 19 ש' 1-3]. העובדה שלא נטענה במעמד הדיון טענה להרחבת חזית פסולה אינה מכשירה את הדיון בטענה להעדר יריבות ואינה שומטת את הקרקע תחת הטענה כי מדובר בהרחבת חזית פסולה.
לטענות בדבר זהות מעסיק וקיום יחסי עבודה יש פן משפטי, אולם טענותיה של הנתבעת בנוגע לזהות המעסיק נשענות גם על אדנים עובדתיים. ככל שהתובע היה יודע מראשית ההליך כי בכוונת הנתבעת להעלות טענה זו לדיון יכול היה להעלות טענות ולהגיש ראיות אשר עשויות היו להיות בעלות השפעה על הכרעה בטענה זו. יובהר כי בחקירתה הנגדית של שפיצר עלתה סוגיית זהות המעסיקים, אולם לא עלתה הטענה להעדר יריבות מול התובע. הרחבת החזית האמורה פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויות התובע שכן לא התאפשר לו להתמודד כדבעי עם טענות הנתבעת.
בחירתה של הנתבעת להפנות למסמכים אשר צורפו לכתב תביעתו של התובע במטרה לתמוך טענתה מלמדת על כך שלא היתה מניעה מבחינתה להעלות את טענתה כבר בכתב ההגנה. יש הצדקה לדחות את הטענה ולו מהטעם שהנתבעת כבשה את טענתה עד מועד הגשת סיכומיה, על אף שלא היתה מניעה להעלותה במועד מוקדם יותר.
מהנימוקים האמורים נדחית טענת הנתבעת בנוגע להיעדר יחסי עבודה עם התובע בחלק מהתקופה הרלוונטית לענייננו. אנו קובעים כי יחסי העבודה בין הצדדים התקיימו החל מיום 1.9.08 ועד ליום 31.5.17.
שכרו הקובע של התובע
התובע טוען כי לאורך תקופת העסקתו אצל הנתבעת שכרו השעתי השתנה כדלקמן:
ב- 2008 השתכר סך של 25 ₪ לשעה.
ב- 4/2010 הועלה שכרו ל- 28 ₪ לשעה.
ב- 5/2011 הועלה שכרו ל- 31 ₪ לשעה.
ב- 2012 הועלה השכר ל- 34 ₪ לשעה.
ב- 2015 הועלה השכר ל- 36 ₪ לשעה, כאשר במהלך השנה קיבל העלאה נוספת בצורת תוספת קבועה של 500 ₪ לשכרו.
עוד טוען התובע כי מחודש 5/2011 שינתה הנתבעת את האופן בו שולם שכרו, והחלה להנפיק תלושי שכר פיקטיביים שלא שיקפו את השכר עליו הסכימו הצדדים. התובע טוען כי החל מחודש 5/2011 הפחיתה הנתבעת את שכרו לשכר המינימום השעתי, מבלי שקיבלה את אישורו, והשלימה את שכרו לסכום השעתי שסוכם עימו באמצעות טיפים. התובע מכחיש את טענת הנתבעת לפיה שינוי האופן בו שולם השכר נעשה ביוזמת ובהסכמת העובדים.
התובע מוסיף וטוען כי כעובד מטבח, לא נדרש לאינטראקציה עם לקוחות המסעדה במסגרת עבודתו, ועל כן הסכום אשר הוגדר כ"טיפ" שולם לו ע"י מנהל העבודה מטעם הנתבעת ולא ע"י הלקוחות עצמם. לטענת התובע בהתאם להלכה הפסוקה המחייבת בתקופה הרלוונטית, אשר התייחסה לדידו לתשר כחלק משכרו הבסיסי של העובד בכל מקרה בו התשר לא הגיע לעובד ישירות מאת הלקוחות, ה"טיפ" ששולם לו צריך להיות מחושב כחלק משכר הבסיס שקיבל ובהתאם יש להפריש את זכויותיו הסוציאליות.
התובע מציין כי אף חישוב פיצויי הפיטורין שביצעה הנתבעת בתלוש גמר החשבון מעיד על כך ששכרו עובר לסיום העסקתו עמד על 36 ש"ח לשעה יחד עם תוספת חודשית של 500 ₪, ומוסיף כי לו שכרו היה שכר מינימום כפי שטוענת הנתבעת, הרי שסכום הפיצוי הפיטורין לו היה זכאי היה נמוך ב-20,000 ₪ מהסכום אשר שולם לו בפועל.
לבסוף, מפנה התובע לספחי הטיפים אשר צורפו לתלושי המשכורות מחודשים 5/2017, 11/2016, 04/2017, בהם הנתבעת הגדירה את התשלום כ"משכורת" ולא כ"טיפ", ולתלוש המשכורת שקיבל בחודש 07/2011 בו ציינה הנתבעת את שכרו השעתי הנכון של התובע.
הנתבעת טוענת כי התובע השתכר שכר מינימום שעתי שעודכן מעת לעת ועמד על 26.88 ₪ לשעה במועד סיום עבודתו של התובע. לטענת הנתבעת, אופן תשלום שכרו של התובע שונה בהסכמתו במסגרת רה-אורגניזציה ברשת "מוזס" כאשר התובע היה מודע לביצוע השינוי ואף לא הלין על כך לאורך תקופת העסקתו. בכך ביטא הוא את הסכמתו לשינוי.
לטענת הנתבעת השינוי באופן תשלום השכר נעשה ביוזמת עובדי הרשת שהתרעמו על חלוקה לא שוויונית של הטיפ, שכן הטיפ משקף את שביעות רצון הלקוח מכלל חווייתו במסעדה, אך שולם רק למלצרים. על כן הוחלט כי עובדים נוספים, לרבות עובדי המטבח, יקבלו חלק מהטיפ. על מנת שהתשלום יתבצע באופן מסודר, פתחו העובדים חשבון בנק נפרד מחשבונות הנתבעת, בבנק אחר מזה אשר בו מתנהלים חשבונות הנתבעת. מורשי החתימה היו נציג של העובדים ומנהל המסעדה ו העובדים חילקו את כספי הטיפים ביניהם ללא מעורבות של הנתבעת.
התובע קיבל מידי חודש בחודשו שכר מינימום בהמחאה בגין משכורתו וכן המחאה נוספת, מחשבון שונה בבנק אחר (חשבון על שם ועד עובדי המסעדה), במסגרתה שולמו לו סכומי תשר משתנים מטעם לקוחות המסעדה.
דיון והכרעה
בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) מוטל נטל ההוכחה ביחס לסוגיות שונות על כתפי המעסיק (ר' ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11)). סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה"; סעיף 3 לחוק מחייב את המעסיק למסור לעובד הודעה בעת שינוי בתנאי עבודתו כפי שפורטו בסעיף 2 לחוק; בנוסף נקבע בסעיף 5א' לחוק כי בתובענה של עובד נגד מעבידו, בה שנוי במחלוקת "עניין מהעניינים לפי סעיף 2", והמעביד לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק "תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין...".
הצדדים לא הגישו הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה כמתחייב מחוק הודעה לעובד, הן בעת תחילת העסקתו והן כאשר השתנה האופן בו שולם שכרו, ואף לא נטען כי התובע קיבל מסמכים מעין אלו לידיו. משכך הנטל להוכיח את שכרו השעתי של התובע מוטל על כתפי הנתבעת.
תלושי המשכורת החלקיים שהוגשו על ידי התובע תומכים בטענתו כי בשנת 2009 השתכר סך של 25 ₪ לשעה, שהועלו לשכר שעתי בסך- 28 ₪ בשנת 2010. עוד מלמדים תלושי המשכורת כי החל מחודש מאי 2011 שולם לתובע שכר מינימום. בעוד שהתובע טוען כי שכרו השעתי המשיך לעלות, הנתבעת טוענת מנגד כי שולם לתובע שכר מינימום בשל העובדה שהתחיל לקבל מאותו מועד תשרים בסכומים משתנים ואלה לא היוו חלק משכרו.
בפסק הדין שניתן בעב"ל (ארצי) 44405-10-15 עומרי קיס נ' המוסד לביטוח לאומי (26.3.18) (להלן – הלכת קיס) נקבע כי ""כי יש לראות בתשר, לעניין משפט העבודה ודיני הביטוח הלאומי, הכנסה השייכת לבית העסק והכנסתם של עובדי שרשרת השירות משכר עבודה מאת המעסיק. זאת גם אם כספי התשר שולמו להם ישירות על ידי הלקוח; גם אם הם שולמו מ"רצון" הלקוח; גם אם שולמו ללא דרישה מפורשת בחשבון שהוגש לו; גם אם הם נותרו בכיסיהם של עובדי שרשרת השירות מבלי שהועברו, פיזית, לקופת המעסיק; גם אם שולמו באמצעי תשלום נפרד מזה שבאמצעותו שולם החשבון עבור הארוחה; גם אם לא נרשמו בספרי המסעדה; וגם אם לא נרשמו ביומן השירות". בהלכת קיס נקבע כי בשל החידוש הטמון בפסיקה, ההסדר שנקבע יכנס לתוקפו מיום 1.1.2019 ואילך. משכך הלכת קיס אינה רלוונטית לתקופת עבודתו של התובע החל מ- 1.9.08 ועד 31.5.17.
ההסדר החל על עניינו הוא ההסדר המשפטי הקודם, כפי שנקבע בע"ע (ארצי) 300113/98‏ ‏ ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה (1.6.05) (להלן – פרשת מלכה). בפרשת מלכה נקבע כי "תשר שנמסר ישירות למלצר מבלי שהוא עובר דרך קופת המעסיקה, אינו יכול לבוא בגדר 'שכר עבודה'". עוד נקבע כי תשר יוכל להיחשב כחלק ממ שכורתו של עובד, כאשר התשר נרשם תחילה בקופת המעסיקה ולא נמסר ישירות לעובד על ידי הלקוח, ובהתקיים מספר תנאים מצטברים, שרק הסדר העונה על כולם יוכל להביא להכרה מלאה או חלקית בכספי התשר כשכר עבודה:
"א) בין הצדדים קיים הסכם אישי או שחל עליהם הסכם קיבוצי הקובע, במפורש, שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר המשולמים לעובד.
(ב) הסכם העבודה או ההסכם הקיבוצי כולל הסדר מפורט ומסודר בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר, כגון - שקיפות ותיעוד של התשלומים, קיומה של קופה וחשבונאות של ההכנסות, דרכי חלוקת הסכומים שהתקבלו, מועדי החלוקה ועוד.
(ג) השכר משני המקורות (השכר הרגיל ותשלומי התשר) לא ייפול משכר המינימום הקבוע בחוק.
(ד) זכויותיו הסוציאליות של העובד מבוססות על ההכנסה משני המקורות והן מובטחות לאשורן.
(ה) הבטחת תשלומי המס המלאים המתחייבים משכרו של העובד."
לאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים ואת העדויות שנשמעו ועיינו בראיות, סבורים אנו כי לא ניתן לראות בתשר ששולם לתובע חלק משכרו, בהתאם לתנאים שנקבעו בפרשת מלכה. נסביר.
כאמור, לא הוצג הסכם עבודה או הודעה על תנאי ההעסקה מהם ניתן ללמוד כי היה בין הצדדים הסכם אשר קבע במפורש שניתן להביא בחשבון את התשר כשכר עבודה. זאת על אף שבחקירתו הנגדית טען התובע שבשנת 2011, עת שונה האופן בו שולם שכרו, הוא חתם על הסכם שבמסגרתו הועלה שכרו:
"ש: מה כן נכון?
ת: מה שכן היה נכון שהייתי מקבל 25 ₪ ב- 2008 וב- 2011 והביאו לנו חוזה, שהתלוש הוא בשכר מינימום ומה שנשאר אחרי השכר מקבלים אותו בצד.
ש: על החוזה חתמת?
ת: כן. העלו לי 3 ₪ וחתמתי עליו.
ש: איפה החוזה?
ת: אצלכם.
ש: אין לך עותק?
ת: זה משנת 2011. אין.
ש: מה היה כתוב בחוזה הזה?
ת: היה כתוב שאני צריך לחתום על שכר מינימום שהתלוש ירשם על שכר מינימום ומה שחסר יתנו לי בצד. חתמנו על זה.
ש: אותו עובד בתיק המקביל גם חתם עליו?
ת: לא יודע.
ש: הסבירו לך גם מה קורה?
ת: הסבירו לי כן, אבל בסוף ראיתי את הכסף שלי מחולק ואני מקבל 150% בשכר מינימום 22-23 ₪ שכר מינימום והכסף נפגע שם וכל פעם התלוננו והעלו לנו ב2 ₪" [עמ' 14 ש' 13-29].
אכן, גם העדים מטעם התובע טענו שבחודש מאי 2011 שונה האופן בו שולם השכר, כך ששכרם בתלוש המשכורת הורד לשכר המינימום והם קיבלו השלמה לשכר עליו הסכימו מול הנתבעת כ"תשר" [ראה סעיפים 7-9 לתצהיר Yemane; סעיפים 6-7 לתצהיר Saw; וסעיפים 7-9 לתצהיר Stefalem], אולם טענות אלה לא נתמכו באסמכתא כתובה. בנוסף, מדובר בעדים המנהלים גם הם הליכים משפטיים מול הנתבעת, קרי הם בעלי עניין בתוצאתו של הליך זה, דבר המשפיע על משקל עדותם.
בהעדר הסכם כתוב בדבר אופן תשלום השכר נפנה לראויות ולעדויות על מנת לעמוד על האופן שבו שולם השכר הלכה למעשה ועל טיבם של התשלומים.
בחקירתה הנגדית העידה שפיצר כי התשר ששולם לעובדים כל חודש נוהל על ידי העובדים שהחליטו על אופן חלוקתו:
"ש: מדוע בחודש מאי חלה ירידה בשכר שלו ל-21 ₪ במקום 28 ₪?
ת: סביב 4/11 זאת היתה תקופה שכמה חודשים לפני העובדים התחילו שיח בניהם על נושא הטיפים ובעצם מה שקרה, שהמלצרים היו יוצאים שכר מאוד גבוה ומנהלי המשמרת מארחות, ברמנים וטבחים היו מרווחים הרבה פחות ואז הם החליטו שהם רוצים לחלק את הטיפים בין כלל עובדי המסעדה. כי הלקוח משאיר טיפ על כלל החוויה המסעדה ולא רק למלצר. הם החליטו שהם יחלקו בעצמם את כלל הטיפים בינם לבין כלל המחלקות שאמרתי. דברים השתנו כתוצאה מהפערים הגדולים שהיו ולכן, החלטנו לשלם לכולם לכל המחלקות שכר מינימום ושהם יחליטו ויתחלקו בטיפים. מי שלא רצה, יכל להישאר בשכר הקודם. כמובן שלכולם זה הטיב את השכר.
ש: האם יש בידך אישור לכך שהתובע הסכים להורדת השכר שלו?
ת: אין עובד שלא הסכים. ראה הוכחה לכך שהוא עבד עוד הרבה שנים אחרי. זה לא קשור אלי זה בינם לבין עצמם. אם היה עובד שלא הסכים, הם היו מיידעים אותי אבל זה לא קרה. מי שלא הסכים יכול היה להישאר בשכר הקודם אבל זה לא משהו שקרה עם התובע.
ש: אני מבין שהתובע הסכים להורדה שלו בעל פה מאשרת?
ת: זה שלהם. אני לא קשורה להחלטה שלהם לגבי הטיפים והחלוקה" [עמ' 26 ש' 14-28].
בחקירתו הנגדית אישר התובע כי ההמחאה שקיבל עבור תשר היתה המחאה מבנק המזרחי ואילו ההמחאה שקיבל בגין המשכורת היתה מבנק לאומי, קרי ההמחאות היו מחשבונות בנק שונים. עובדה זו תומכת בטענת הנתבעת כי כספי התשר אינם קשורים לנתבעת, אינם עוברים דרך קופת המסעדה ואינם מחולקים על ידה, אלא משולמים מחשבון בנק נפרד, שאין לה זיקה אליו, בהתאם לחלוקה שמתבצעת על ידי העובדים או נציגות העובדים.
אכן, התובע לא אישר כי המקור לתשלומים היה שונה (קרי המשכורת מהנתבעת וההמחאה בגין התשר מחשבון בנק על שם 'ועד עובדי מוזס') והשיב ביחס לכך כי "אני לא יודע" [עמ' 13 ש' 6-22]. ברם, התובע צירף כנספח ד' לתצהירו מספר מסמכים המלמדים על תשלומי טיפ שקיבל במהלך תקופת עבודתו ועל גבי אלה מצויין שבתקופת עבודתו בסניף רמת החיל קיבל התובע את כספי התשר מ"ועד מוזס רמת החיל" והם אף נקראו כספי וועד וכי בחלק מתקופת עבודתו בסניף רוטשילד קיבל התובע את כספי התשר מ"וועד רוטשילד". גם כיתוב זה על גבי המסמכים תומך בטענת הנתבעת לפיה מדובר בכספי תשר שלא עברו דרך קופתה של הנתבעת, אלא חולקו על ידי העובדים עצמם, באופן עצמאי.
זאת ועוד, מר Stefalem ומר Saw, שמסרו תצהיריהם בתיק זה מטעם התובע, העידו גם הם בחקירתם הנגדית בהליך המקביל כי קיבלו את כספי התשר מחשבון בנק נפרד מהחשבון ממנו השתלמה משכורתם:
"ש: וחוץ, עם התלוש היית מקבל צ'ק של המסעדה?
ת: כן. צ'ק של המסעדה. וגם צ'ק אחר,
ש: ובנוסף בלי קשר, היית מקבל עוד צ'ק מחשבון אחר.
ת: כן.
ש: שזה חשבון הטיפ?
ת: כן" [פרוטוקול תיק 53440-10-17 עמ' 24 ש' 12-17].

"ש: כל חודש, אתה מקבל תלוש. קיבלת כל חודש,
ת: כל, כל, קיבלתי.
ש: וצ'ק נוסף, מחשבון הטיפ?
ת: כן" [פרוטוקול תיק 53440-10-17 עמ' 30 ש' 6-9].
לא הוכח אם כן כי כספי התשר עברו דרך קופת הנתבעת וממילא עלה מהראיות שתשלומי התשר לא עמדו במבחנים שנקבעו בפרשת מלכה לצורך הכללתם במשכורתו של התובע.
למעלה מכך, לא הוכחה טענת התובע כי שכרו השעתי האחרון היה בסך של 36 ₪ ובנוסף קיבל תוספת חודשית קבועה בסך של 500 ₪. התובע תמך את טענתו האמורה בחישוב פיצויי הפיטורים שבוצע על ידי הנתבעת [נספח א' לתצהיר התובע] אולם הנספח עצמו לא כלל הסבר בנוגע לאופן בו חושבו הפיצויים ולטעמנו כלל לא הוכח הסכום הממוצע של הטיפים אותם מבקש התובע להכליל בשכרו הבסיסי השעתי.
לטענת התובע אם מביאים בחשבון את סכומי הטיפים שקיבל בצירוף שכר המינימום בתלוש מגיעים לסכום שעתי קבוע המחזק לטענתו את גרסתו בדבר תשלום שכר שעתי קבוע גם באמצעות הטיפים ושלא כעולה מתלוש השכר. לא ניתן לקבל את הטענה, שכן עיון בראיות מעלה שלא כך הם פני הדברים. נבאר.
ראשית, התובע לא הוכיח כלל את סכומי הטיפים שקיבל, שכן התובע צירף מספר לא רב של מסמכים המלמדים לכאורה על קבלת הטיפ וזאת ללא אישורים המלמדים על הפקדת הסכומים בחשבון בנק. בנסיבות אלה לא ניתן לבחון את טענתו בנוגע לגובה הטיפים ביחס לחודשי עבודתו הארוכים ודי בכך כדי לדחות את הטענה בנוגע לגובה הטיפים במהלך תקופת העבודה.
שנית, התובע צירף מספר בודד של מסמכים על גביהם צויין סכום טיפ לחודש מסויים ורק ביחס ל 6 חודשים המצויינים במסמכים אלה צויינה גם השנה אליהם המסמך מתייחס, באופן שניתן להשוותם לתלושי השכר של אותם חודשים (ככל שהוגשו) (חודשים: 2/15, 11/16, 4/17, 5/17, 7/17 ו 12/17). עיון בחלק מתלושי שכר (לחודשים שהוגשו) ועריכת החישוב בהתאם לטענת התובע תוך השוואתם למסמכים שמלמדים לכאורה על קבלת טיפים לאותם חודשים, מעלה כי התובע לא השתכר שכר שעתי קבוע כביכול אם מחשבים את משכורתו החודשית המופיעה בתלוש השכר (שעות רגילות ונוספות), מוסיפים לה את סכום הטיפ המצויין במסמכים שצירף ומחלקים למספר השעות שעבד כעולה מתלושי השכר. חישוב כאמור מעלה כי בחודש פברואר 2015 השתכר התובע, לכאורה, שכר שעתי בסך 38.53 ₪ (לפי חישוב התובע שכאמור לא הוכח), בחודש אפריל 2017 השתכר שכר שעתי בסך 45.43 ₪ ובחודש מאי 2017 השתכר שכר שעתי בסך 47.45 ₪.
זאת ואף זאת. לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה העובדה שהפחיתו את שכרו השעתי מלמדת כשלעצמה על הפיקטיביות של תשלום התשר ועל העובדה שמדובר בשכר לכל דבר וענין, שכן לכאורה הסכמה להפחתת שכר אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון. נבאר.
ראשית, לא הוכחה טענת התובע לפיה שינוי האופן בו שולם שכרו נעשה שלא בהסכמתו. ההיפך הוא הנכון, סבורים אנו כי המציאות כהווייתה מלמדת על כך שהתובע הסכים לשינוי. השינוי נעשה בחודש מאי 2011 והתובע המשיך לעבוד בנתבעת עוד שש שנים נוספות ואף נשאר לעבוד במקום העבודה לאחר חילופי מעסיקים והמשיך לקבל את שכרו באותו אופן [עמ' 11 ש' 5-12]. עצם העובדה שהתובע המשיך לעבוד שנים רבות באופן זה מבטאת הסכמה בהתנהגות לשינוי בצורת תשלום השכר. טענתו של התובע לפיה התלונן בפני הנתבעת על שכרו לאורך השנים והיא העלתה את שכרו בתגובה [עמ' 14 ש' 27-29], אינה תומכת בגרסת התובע בהקשר זה שכן הדבר מלמד על כך שהתובע היה מודע היטב לאופן תשלום השכר וביכר להמשיך לעבוד בנתבעת ולקבל שכרו באופן זה, תוך השלמה עם תנאי השכר החדשים, גם אם תחת מחאה (ר' תב"ע (ארצי) נד/3-86 יוחנן גולן נגד איי.אל.די בע"מ (30.6.94)).
שנית, לא ניתן לקבל את הטענה כי עצם ההפחתה מלמדת על פיקטיביות, ולו מהטעם שעובד ככלל לא יסכים להפחתת שכרו. הסכמה/אי הסכמה להפחתת שכר מחד גיסא וקבלת נתח מהתשרים ששולמו על ידי לקוחות המסעדה מאידך גיסא היא נגזרת של שיקולים רבים (לרבות התועלת הכלכלית או הנזק הכלכלי שנגרמים מכך לעובד). בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע באופן גורף וחד משמעי שעצם העובדה שהופחת שכרו הבסיסי של התובע במקביל למועד שבו החל לקבל נתח מהטיפים ש שולמו על ידי הלקוחות מלמדת, כשלעצמה, על כך שמדובר בהפחתה פיקטיבית וכספי הטיפ מהווים בהכרח חלק מהשכר הקובע.
סיכומם של דברים – מהראיות והעדויות עלה כי במרבית תקופת העבודה התובע השתכר שכר מינימום שעתי כנקוב בתלושים ובנוסף קיבל במזומן או בהמחאה נפרדת שהופקה מבנק אחר ומחשבון בנק שונה מחשבון הבנק של הנתבעת סכומים משתנים בגין טיפים. התנהלות זו תואמת את גרסת הנתבעת כפי שהועלתה בעדותה של שפיצר, אותה מצאנו לבכר בסוגיה זו על פני עדות התובע ועדיו. טיפים אלה, אשר לא עברו דרך קופת הנתבעת, אינם חלק משכרו של התובע, בהתאם למבחנים הנהוגים בהלכה הפסוקה בתקופה הרלבנטית, וממילא גובהם כלל לא הוכח.
מהטעמים המפורטים לעיל נדחית טענת התובע בנוגע לשכרו השעתי. מצאנו לקבוע כי שכרו הקובע של התובע היה שכר המינימום השעתי, כמצויין בתלושי שכרו בתקופת עבודתו האחרונה ובחודש עבודתו האחרון בנתבעת בסך של 26.88 ₪ לשעה.
האם יש מקום לפסוק פיצוי מכוח חוק הגנת השכר
התובע טוען כי האופן בו שולמה לו משכורתו, קרי, העובדה שהנתבעת הפחיתה, לטענתנו באופן חד צדדי, את שכרו המופיע בתלוש לשכר המינימום כאשר היתרה שולמה לו כטיפ, אשר לא בא לידי ביטוי בתלוש השכר מהווה הפרה של חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).
התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת הפרה את חוק הגנת השכר, בין השאר, מחמת העובדה שלא פורט בתלושים גמול עבודה בשבת ואף לא פורטו הפרשות פנסיוניות והפרשות לקופות פיצויים.
על כן עותר התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 5,000 ₪ עבור כל תלוש משכורת מחודש 05/2011, בו שונה אופן תשלום המשכורת, ובסך הכל עותר לפיצוי בסך של 360,000 ₪.
הנתבעת טוענת מנגד כי לתובע נמסרו מידי חודש בחודשו תלושי שכר כדין אשר שיקפו את שעות עבודתו, הסכומים ששולמו לו עבור העבודה שביצע ואת כל הזכויות אשר שולמו לו. הנתבעת מפנה לחקירתו הנגדית של התובע בה אישר כי קיבל בכל חודש את הסכום הרשום בתלוש. על כן טוענת הנתבעת כי דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות.
דיון והכרעה
 טענת הפיקטיביות של תלושי השכר הינה טענה חמורה שלדידנו טבעה דומה לטענת תרמית או מצג שווא, ביחס אליהן היתה קיימת חובת פירוט מיוחדת (ר' תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 טרם שינוין ור' פסיקת מותב זה בסע"ש (ת"א) 36154-03-15 KIDANE BACA SELTENE נגד קפלן את לוי בע"מ (2.11.16) ובס"ע (ת"א) 53237-05-15‏ ‏ ‏ DENDEN DRAR‏ נ' י.ב. שיא משאבים בע"מ (12.8.17)).
51. בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד י"ט(1), 414, אשר צוטט בדב"ע (ארצי) נה/3-60 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן (5.7.95) (להלן –פרשת אנואר חמיד), נפסק:
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי".
סבורים אנו כי לא הוכח בעניינו שהתלושים שהונפקו לתובע הם 'תלושים פיקטיביים' כטענתו.
תלושי המשכורת שהוגשו תומכים בטענת התובע כי בשנת 2009 השתכר סך של 25 ₪ לשעה, שהועלו ל- 28 ₪ בשנת 2010 ואף מראים כי קיבל שכר מינימום שעתי החל מחודש מאי 2011. קבענו לעיל כי אין לראות בכספי התשר שקיבל התובע חלק משכר עבודתו. על כן, ממילא אין פגם בכך שהכספים ששולמו לתובע בגין טיפים לא באו לידי ביטוי בתלושי השכר. אין בהיבט זה כדי להעיד על פיקטיביות של התלושים.
אשר לטענה בדבר אי פירוט כדין - עיון בתלושים מעלה כי הם מתייחסים לרכיבי שכרו השונים של התובע, למעט הפרשות לקופות גמל, גמול עבודה בשבת וכן ימי מחלה (שההתייחסות אליהם החלה בחודש 9/13).
חוק הגנת השכר תשי"ח 1958 קובע בסעיף 26א(ב) כי בנסיבות בהן הוכח שמעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר בניגוד למפורט בסעיף 24(ב) לחוק האמור, רשאי בית הדין לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק. גובה הפיצוי מסור לשיקול דעת בית הדין ואמות המידה שייבחנו בהקשר זה הינן מגוונות. בין היתר, יבחן בית הדין את חומרת ההפרה, משכה, מידת תום הלב של הצדדים והתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר (ר' ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נגד ארז זוסמן (31.10.16); ע"ע (ארצי) 34111-07-15‏ גנאדי אוקראינסקי נגד שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ (7.2.19) וע"ע (ארצי) 39970-03-14‏ ‏ י. שומרוני נגד חברה להשקעות ובניה בע"מ נגד דאוד טארק‏ (19.3.19)).
בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעים בשל מסירת תלושי שכר שלא כדין. תלושי השכר מפורטים וכלולים בהם נתונים רבים, דוגמת ימי עבודה, שעות עבודה, מספר שעות בגינן שולם תעריף רגיל ומספר שעות בגינן שולם תעריף בשיעור 150%. כן לא נמצא כי נרשמו בתלושי השכר רכיבים שטיבם אינו נהיר. לא הוכח לטעמנו כי הפגמים בתלושי השכר (שאינם מהחמורים) נעשו באופן מכוון ולצורך פגיעה בזכויותיו של התובע.
כפי שיובהר בהמשך היעדר ההפרשות לקופות גמל נבעו ממעמדו של התובע כעובד זר, שבגינו נמנע מן הנתבעת לבצע הפקדות לאורך תקופת עבודתו של התובע.
אשר לאי ציון מכסת ימי המחלה בתלושי השכר – אכן מדובר בפגם, אולם פגם זה תוקן בשנת 2013 מספר שנים לפני סיום עבודתו של התובע בשנת 2017. בנוסף לא היה בפגם האמור כדי לגרוע באופן כלשהו מזכויותיו של התובע שעה שבתלוש חודש ספטמבר 2013 צויין כי לתובע מכסת צבירה מקסימלית של ימי מחלה. בנסיבות אלה הפגם שעניינו אי ציון מכסת ימי המחלה הצבורים, אשר תוקן, אינו מצדיק פסיקת פיצוי.
כך גם ביחס להיעדר התייחסות נפרדת בתלושי השכר לעבודה בשבת – מדובר בפגם, אולם אין הדבר מצדיק פסיקת פיצוי, בהתחשב בכך שלא נטען כי לתובע לא שולם שכר עבור עבודתו בשבת אלא אך נטען כי שולם סכום נמוך מהסכום לו היה זכאי לכאורה ומשתלושי השכר ציינו בנפרד את מספר השעות שבגינן שולם תעריף בשיעור 150% (גם אם לא בוצעה הפרדה בהקשר זה בין טיב השעות, קרי בשבת או ביום חול).
מהטעמים האמורים התביעה ברכיב זה נדחית.
הפרש פיצויי פיטורים
התובע טוען כי הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך של 36,820 ₪. הסכום מחושב על יסוד שכר שעתי בסך 36 ₪ בצירוף תוספת חודשית של 500 ₪ ובהתחשב בממוצע שעות חודשיות של 298 שעות ובסך הכל סכום בסך 98,245 ₪ {[36 ₪ לשעה * 298 שעות בממוצע לחודש + 500 ₪ לחודש] * 105/12 חודשים = 98,245 ₪}, תוך הפחתת סכום בסך 61,425 ₪ ששולם לתובע בגין פיצויי פיטורים בעת ביצוע גמר חשבון.
הנתבעת טוענת מנגד כי התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורין אשר הגיעו לו על פי דין.
בסיכומיו לא חזר התובע על הטענה להפרש פיצויי פיטורים ומשכך יש לראותו כמי שזנח את טענתו ודי בכך כדי לדחות את תביעתו ברכיב זה (ע"ע (ארצי) 1828-10-11 ורד זעפרן נגד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל (28.12.12)).
בנוסף, בסעיף 14 לסיכומי התשובה - סעיף שעוסק בשכר היסוד של התובע ולא בעתירתו להפרש פיצויי פיטורים – מציג התובע את חישוב הפיצויים באופן שונה מהחישוב שנערך בכתב התביעה, וזאת על יסוד שכרו הנטען (36 ₪ לשעה בצירוף 500 ₪ לחודש) ובהתחשב ב 186 שעות עבודה חודשיות, וציין כי ביחס לפיצויי הפיטורים "פער של כ 1,500 ₪ בלבד לרעת התובע". גם הניסוח האמור מלמד על זניחת הטענה ברכיב זה.
למעלה מכך, נקבע לעיל כי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו הוא שכר המינימום השעתי. על יסוד שכר זה והיקף משרה מלאה ובהתחשב בכל תקופת העבודה, התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים להם היה זכאי ויש לדחות את הטענה גם לגופה.
מהנימוקים המפורטים לעיל תביעת התובע ברכיב זה נדחית.
האם ניתן לתובע יום מנוחה שבועי על פי דין
לטענת התובע בכל תקופת עבודתו לא קיבל יום מנוחה שבועי קבוע, בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוח תשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה). התובע תומך טענתו בעדות שפיצר שהעידה בחקירתה הנגדית כי יום המנוחה שקיבל התובע השתנה משבוע לשבוע. עוד טוען התובע כי הנתבעת מעולם לא ביררה עמו, כעובד שאינו יהודי, מהו יום המנוחה השבועי המקובל עליו וזאת בניגוד לדין.
התובע מוסיף וטוען כי פעמים רבות עבד חודש שלם ללא יום מנוחה כלל. התובע תומך טענתו בדוחות הנוכחות.
התובע עותר לחייב את הנתבעת בסך של 5,000 ₪ כפיצוי על הפרת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.
הנתבעת מציינת כי כל תביעה בעניין יום המנוחה השבועי בגין התקופה שקדמה לחודש 10/2010 התיישנה במלואה, וכי כל תביעה הנוגעת לתקופה בה הועסק התובע בסניף מוזס רמת החייל אינה רלוונטית משסניף זה לא נתבע.
לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי משעה שהתובע אינו יהודי, הוא קיבל יום מנוחה משתנה בהתאם לדרישותיו. בנוסף נטען כי התובע דרש לעבוד בימי שבת לשם קבלת הגמול הגבוה בגין עבודה ביום זה.
עוד נטען על ידי הנתבעת כי בהתאם להלכה הפסוקה אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפרת הוראות חוק עבודה ומנוחה במישור האזרחי.
דיון והכרעה
סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כדלקמן:
"7. (א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
(ב) המנוחה השבועית תכלול -
(1) לגבי יהודי - את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."
בע"פ (ארצי) 46825-02-13 מדינת ישראל נ' זכיון אופנת רנואר בע"מ (5.2.14) נקבע כי אפשרות הבחירה הניתנת לעובד שאינו יהודי לבחור את יום המנוחה שלו אינה מאפשרת לו לשנות מעת לעת את יום המנוחה הנבחר, שכן הדבר "אינו מתיישב עם לשון החוק הקובע כי יש לאפשר מנוחה שבועית לעובד, היינו, בתוך פרק זמן של שבעה ימים, כמו גם עם תכליתו של החוק. הפירוש שמציעים המשיבים עלול להביא למצב שבו העובד יעבוד פרק זמן העולה על שבעה ימים ורק לאחריו יקבל את מנוחתו השבועית. פירוש זה מחטיא את תכלית החקיקה."
סעיף 2(א)(7) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "יום המנוחה השבועי של העובד" וכן סעיף 5א' לחוק קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת "עניין מהעניינים לפי סעיף 2", והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק "תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין...".
כמפורט לעיל, לא הוגש בעניינו הסכם עבודה או הודעה לעובד על תנאי עבודה וכן לא הוגש כל מסמך אחר המלמד על סיכום אודות יום המנוחה. בנסיבות אלה נטל הוכחה בסוגיה זו מוטל על כתפי הנתבעת.
כאשר נשאלה שפיצר, בחקירתה הנגדית, האם ביכולתה לומר מהו היום בו קיבל התובע יום מנוחה, היא השיבה "כל שבוע ביום אחר" [עמ' 25 ש' 26-27], ובכך אישרה הלכה למעשה כי התובע לא קיבל יום מנוחה כדין.
טענת הנתבעת, לפיה ההסדר במסגרתו ניתן לתובע יום מנוחה משתנה נולד עקב בקשת התובע, הועלתה לראשונה בסיכומיה. מדובר בהרחבת חזית פסולה ובנוסף עסקינן בטענה עובדתית שלא נתמכה בעדות או בראיה אחרת וממילא לא הוכחה. משכך הטענה נדחית.
עיון בדוחות הנוכחות החלקיים שצורפו כנספח ג' לתצהירו של התובע מעלה כי לאורך תקופת עבודתו היו שבועות רבים (כ 29 שבועות משתקפים מהדוחות) במהלכם עבד התובע שבעה ימים בשבוע, לעיתים אף מספר שבועות באופן זה באותו חודש. כך בשנת 2012 (בחודשים ינואר, מרץ, אפריל, מאי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, דצמבר), כך בשנת 2013 (בחודשים ינואר ואוגוסט), כך בשנת 2015 (בחודשים ינואר, פברואר, מרץ), כך בשנת 2016 (בחודשים פברואר ומאי) ובשנת 2017 (בחודשים ינואר ומאי). בחודשים אחרים עולה מהדוחות כי ניתן לתובע יום מנוחה שהשתנה משבוע לשבוע.
התנהלות זו, דהיינו אי מתן יום מנוחה כלל ולמצער מתן יום מנוחה משתנה, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ומצדיקה בנסיבות הענין פסיקת פיצוי. נבאר.
עובד המועסק ביום המנוחה השבועי שלו זכאי למנוחת פיצוי ביום אחר, קרי שעות מנוחה אחרות במהלך השבוע על מנת שלא יעבוד מעבר למכסת השעות השבועית. זאת מעבר לגמול עבודה במנוחה שבועית. יחד עם זאת, לא ניתן לפדות בכסף את מנוחת הפיצוי, שכן הדבר אינו מתיישב עם כוונת המחוקק להעניק לעובד מנוחה בעין וסותר את תכלית הענקת מנוחת הפיצוי. הסנקציה שעשויה להרתיע את המעסיק מהעסקה כאמור היא בדמות הפרה פלילית של הוראות החוק, על המשמעות הכרוכה בכך (ר' בשינויים המחוייבים עס"ק 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נגד איגוד ערים חיפה, פד"ע לה' 289).
יחד עם זאת, העסקה כאמור, קרי ללא מתן יום מנוחה שבועי תקופות ארוכות, מנוגדת לנורמה הקבועה בדין ולעיתים עשויה לבטא ניצול כוח העבודה של העובד. בעניינו לא הוכח כלל כי מתכונת העסקה זו הייתה פרי רצונו של העובד (אשר ככלל אינו יכול לוותר על נורמה קוגנטית, אולם יתכן שיש ברצונו ובהתנהלותו כדי להשליך על עצם פסיקת פיצוי). סבורים אנו שבנסיבות הענין הספציפי קמה הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש וניצול כוח עבודתו באמצעות העסקה ללא מנוחה שבועית (ר' ע"ע (ארצי) 43772-08-11 שפלב נגד ב.ש.אבידר שמירה וניקיון (24.12.12) , סע"ש (ת"א) 9388-05-16 איברהה בירהני נגד א.אפיקים (25.7.18), ס"ע (ת"א) 16006-08-10 קיזנר נגד התנועה עמק חפר אגודה שיתופית חקלאית לתובלה (11.9.14) ור' בשינויים המחוייבים סע"ש (ת"א) 57520-02-15 בכור יעקובוב נגד גרר שי כהן בע"מ (5.8.17), ביחס לפיצוי בגין העסקה במשמרות לילה בלבד).
בשל העסקת התובע ללא יום מנוחה שבועי במשך תקופה ארוכה, ומבלי שהוכח כי מתכונת העסקה זו היתה פרי רצונו של התובע, מצאנו לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש וניצול כוח העבודה בניגוד לנורמות הקבועות בדין בסך של 5,000 ₪.
משקבענו כי לתובע לא הוגדר יום מנוחה שבועי, יש לקבוע בדיעבד את יום מנוחתו השבועי לצורך חישוב זכויותיו.
דוחות הנוכחות החלקיים שהובאו בפנינו מעלים כי התובע קיבל שכר בשיעור של 150% בגין עבודתו בימי שבת וכן כאשר עבד במשמרות ערב בימי שישי. כפי שיובהר להלן, החישוב שבוצע עבור שכר עבודה בשבת הינו שגוי, אולם ניתן ללמוד ממנו כי הנתבעת ראתה ביום שבת את יום המנוחה של התובע. מסקנה זו נתמכת גם בדבריו של התובע שאישר בחקירתו הנגדית כי שכרו עבור עבודתו בימי שישי ושבת חושב באופן שונה משכר במהלך שאר ימי השבוע [עמ' 15 ש' 9-11]. לפיכך, יום השבת יחשב כיום מנוחתו של התובע לצורך חישוב טענותיו לגבי שכר.
דמי חגים
התובע טוען כי לא קיבל את מלא דמי החגים להם היה זכאי. הן מאחר והתשלום בשיעור 150% היה משכר המינימום, שעה ששכרו השעתי היה גבוה יותר והן מאחר ולא שולמו לו מלוא דמי החגים, כעולה לטענתו גם מעדותה של שפיצר בחקירתה הנגדית [עמ' 25 ש' 2-20]. בסעיף 39 לסיכומיו התובע עותר לפיצוי בגין 17,424 ₪ בגין 66 ימי חג, שחושבו על יסוד 33 ₪ לשעה במכפלת 8 שעות ליום (התחשיב בסעיף 19 לכתב התביעה נערך על יסוד 10 שעות ביום ומשכך הסכום היה גבוה יותר). בסעיף 19 לכתב התביעה פירט התובע את ימי החגים בגינם תבע דמי חגים.
לטענת הנתבעת התובע לא פירט את ימי החג עליהם הוא מבסס תביעתו ומשכך על רכיב תביעה זה להידחות. בנוסף, נטען כי התובע קיבל שכר בשיעור 150% כאשר עבד בימי חג ומשכך אינו זכאי לפיצוי נוסף.
בהתאם לדין ראשית על התובע לפרט בגין אלו ימי חג הוא תובע, ואין להסתפק  במכפלת שעות העבודה במספר ימי החג השנתיים (ר' ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר אליאסייב נגד כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.2.17)). בעניינו פירט התובע בסעיף 19 לכתב תביעתו את ימי החג בגינם הוא תובע תשלום ואשר לטענתו חרף זכאותו לא שולמה לו תמורה בגינם.
משעמד התובע בנטל הראשוני האמור יש לבחון האם העובד נעדר מעבודתו יום לפני החג או יום אחריו. הנטל להוכיח כי העובד נעדר בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית שהעובד מתייצב לעבודה בימים שהוא נדרש לעשות כן, אלא אם הייתה לו סיבה להיעדרות (ע"ע 44382-04-13 יוסף מנצור נגד גז חיש בע"מ (4.5.2015); דב"ע מג/3-91 מולה נוהד נגד חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו 193 (1984)) . הנטל להוכיח כי העבודה בחג הייתה מתוך רצון של העובד ולא מתוך כורח מוטל אף הוא על המעסיק (ע"ע 17760-07-17 אלי פרבר נגד סופר מרקו לימור שלי (22.9.19) וכל עוד לא הוכח אחרת יראו במעסיק כמי שקובע את סידור העבודה (ע"ע 38313-03-18 איל"ן אגוד ישראלי לילדים נפגעים נגד מוחדינוב (1.6.20), להלן – הלכת איל"ן ). בהתאם להלכת איל"ן זכאי התובע אשר עבד בחג לשכר בשיעור של 250% (בהיקש מחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א 1951 בצירוף צו ההרחבה הרלבנטי, ר' סעיף 70 להלכת איל"ן).
תביעת התובע התיישנה בכל הנוגע לתקופה שלפני חודש 07/2010, 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה המקורי. בתקופה שלא התיישנה חלו, כעולה מכתב התביעה, 56 ימי חג.
התובע אישר בחקירתו הנגדית כי עבד בכל ימי החגים וקיבל בגין עבודתו בחג 150% משכר מינימום [עמ' 12 ש' 20-25]. על יסוד עדותו זו של התובע, בצירוף היקף השעות הרב ודוחות הנוכחות החלקיים שהוגשו, אנו קובעים כי התובע אכן עבד בכל החגים וקיבל 150% משכר המינימום. כאמור לעיל, קבענו כי שכרו הקובע של התובע הוא שכר המינימום.
בהתאם להלכה הפסוקה עובד שעובד בחג בפועל זכאי ל 250% משכרו. משקיבל התובע 150% מהשכר זכאי הוא להשלמה בשיעור 100%.
שכרו השעתי הממוצע של התובע לאורך השנים הרלבנטיות עומד על סך של 24.11 ₪ לשעה. במכפלת 8 שעות ליום ו 56 ימי חגים שלא התיישנו זכאי התובע להשלמת דמי חגים בסך של 10,801 ₪.
קרן פנסיה
התובע עותר לפיצוי בסך 28,154 ₪ בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה, התובע מבסס חישובו על צו ההרחבה לפנסיית חובה ועל השכר השעתי כנטען על ידו.
הנתבעת טוענ ת כי נוכח סירוב חברות ביטוח לבטח מבקשי מקלט בתקופה הרלבנטית לא עלה בידיה לבטח את התובע בביטוח פנסיוני. עם זאת, במסגרת גמר חשבון שולם לתובע סכום של 39,344 ₪ בגין חלף הפרשות פנסיוניות.
בסיכומי התשובה השיב התובע וטען כי בהיותו פליט שבידיו אשרת עבודה, ולא מבקש מקלט, לא היתה כל מניעה לבטחו. עוד טען התובע כי במסגרת גמר החשבון שנערך עמו לא היה זכר לחלף הפרשות פנסיוניות.
דיון והכרעה
אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה כספים עבור התובע לקרן פנסיה [סעיף 19 לתצהיר שפיצר ור' חקירתה בעמ' 24 ש' 27 עד עמ' 25 ש' 4].
בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת בשעה שמעסיק לא הפריש בגין עובד מבקש מקלט כספים לקרן פנסיה וכל עוד לא ניתן היה לבצע הפרשה בפועל, לרבות לקרן ייעודית, קיימת לעובד הזכות לפיצוי כספי בגין אי ביצוע ההפרשה בגובה ההפרשות שלא הועברו, תוך אימוץ דוקטרינת הביצוע בקירוב (ע"ע 137/08 (ארצי) אילינדז נגד פרידמן חכשורי (22.8.10); בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב.שיא משאבים בע"מ נגד אבקר ואח' (26.2.15); בבר"ע (ארצי) 36959-06-15 ABDALLA נגד טלרן אחזקות וניקיון בע"מ (15.7.2015); בר"ע (ארצי) 31555-04-17 א. אפיקים שירותי ניהול בע"מ נגד HELEN KIDANE )4.5.17)).
טענת הנתבעת לפיה התובע קיבל לידי תשלום חלף הפקדות לפנסיה במעמד גמר החשבון הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית של שפיצר, בה הסבירה כי:
"ש: את יכולה להסביר כיצד חושבו פיצויי הפיטורים. בסעיף 13 לתצהירך טענת שלא מגיע לתובע דבר בגין פיצויי פיטורים מעבר 61,045 איך הגעת לחישוב הזה?
ת: לא ערכתי את החישובים. כשהחברה נסגרה היה חשוב לנו לתת להם מעבר כידי שימשיכו לחברה הבאה. מה שקשור לפנסיה ההוראה שלנו היתה שפיצויי הפיטורים יהיו מעבר למה שמגיע להם. אני לא יודעת להסביר את החישובים".
עדותה זו של שפיצר אינה מתיישבת עם הצהרותיה בתצהיר עדות ראשית מטעמה וממילא אינה מבהירה את הסכומים ששולמו לכאורה בגין חלף הפרשות לפנסיה. טענת הנתבעת לפיה שולמו לתובע כספים בגין חלף הפרשות לפנסיה היא טענה כבושה ומאוחרת, שכלל לא עלתה בכתב ההגנה ואף לא בתצהירה של שפיצר.
עיון בתלוש גמר החשבון שקיבל לידיו התובע מעלה כי התובע אכן קיבל פיצויי פיטורים בסך של 61,425 ₪, אולם אין כל הפרדה בתלוש בין פיצויי הפיטורים להפרשות לפנסיה. בסיכומיה לא הסבירה הנתבעת כיצד ביצעה את חישובי ההפרשות לפנסיה, אלא ציינה באופן לקוני כי פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע הינם 26.88 * 186 * 12 / 53 = 22,081 ₪, כך ששולמו לתובע 39,344 ₪ חלף הפרשות פנסיוניות. חישוב זה של הנתבעת נעשה לאור ההנחה כי התובע עבד אצלה כ- 53 חודשים. הנחה זו נדחתה על ידנו, כאמור לעיל.
כך או כך, על אף שסכום הפיצויים ששולם לתובע עולה לכאורה על זכאותו בהתאם לדין אין מקום לקבל את הטענה לפיה סכום זה כולל גם חלף הפרשות לפנסיה. זאת הן מהטעם שהדבר כלל לא נטען, אלא כהרחבת חזית בסיכומים, ובנוסף, לא הובהר אופן עריכת חישוב הפיצויים והסכומים לא הופרדו בתלוש השכר. משכך יש מקום לפסוק לזכות התובע חלף הפרשות לפנסיה, על יסוד שכרו השעתי בגובה שכר מינימום, בהיקף משרה מלאה (186 שעות חודשיות) ובכפוף להתיישנות התקופה שקדמה לחודש יולי 2010.
בהתאם לשיעורי ההפקדות הקבועים סעיף 6(ד) לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 זכאי התובע לפיצוי בסך 18,565 ₪ בגין אי הפקדות לגמול ממעסיק, לפי החישוב הבא:
שנה
חודשי עבודה
שכר שעתי
שכר חודשי
אחוזי הפרשה
זכאות
2010
5
28
5208
2.50%
651
2011
4
28
5208
3.33%
693.7
2011
2
21
3906
3.33%
260.13
2011
6
22.04
4099.44
3.33%
819.06
2012
9
22.04
4099.44
4.16%
1534.83
2012
3
23.12
4300.32
4.16%
536.67
2013
12
23.12
4300.32
5%
2580.19
2014
12
23.12
4300.32
6%
3096.23
2015
3
23.12
4300.32
6%
774.05
2015
9
25
4650
6%
2511
2016
6
25
4650
6%
1674
2016
6
25.94
4824.84
6.25%
1809.31
2017
5
26.88
4999.68
6.50%
1624.89

סך הכל
18565.12

תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר בגין תשלומי הפנסיה נדחית, שכן בהתאם להוראות סעיפים 19 ו 19 א' לחוק הגנת השכר, זכות התביעה לתשלום פיצויי הלנה בגין אי העברת כספים לקופת הגמל אינה נתונה לעובד אלא לקופת הגמל.
בנוסף ולמעלה מן הדרוש נציין כי לא הוכחה טענת התובע שאינו מבקש מקלט, אלא פליט מאריתראה השוהה בישראל באשרת ב/1 המאפשרת לכאורה ביצוע הפקדות בגינו לקרן פנסיה ללא הגבלה. הטענה לא נתמכה בכל ראיה. בחקירתה הנגדית העידה שפיצר כי אינה יודעת ואינה זוכרת האם היה לתובע אישור עבודה [עמ' 20 ש' 3-11]. בנסיבות אלה ראוי לצאת מנקודת הנחה שהיה קושי לבצע עבור התובע הפרשות בפועל, באופן שמצדיק כשלעצמו הימנעות מפסיקת פיצויי הלנה.
גמול שעות נוספות ועבודה במנוחה שבועית
לטענת התובע שולם לו גמול שעות נוספות בחסר משמעותי. התובע דוחה את טענת הנתבעת לפיה שילמה שכר בשיעור 150% מהשעה הנוספת הראשונה וטוען כי היו שעות רבות נוספות שעליהן קיבל תשלום בשיעור של 100% בלבד.
לטענת התובע עבור גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית בכל תקופת עבודתו הוא היה זכאי לסכום בסך 250,852 ₪ וקיבל בפועל רק 95,174 ₪. על כן עותר התובע לפיצוי בסך 155,678 ₪ בגין גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית.
התובע דוחה את טענות הנתבעת לעניין ההפסקות וטוען כי החתים כרטיס נוכחות בעת שיצא ובעת שחזר מההפסקות המעטות אותן נטל וכי זמן ההפסקות נלקח בחשבון בעת שחושבה משכורתו ולא שולמה לו תמורה כלשהי עבור זמני ההפסקה. עוד טוען התובע כי טענת הנתבעת בדבר ניצול הפסקות רבות לכאורה מהווה הרחבת חזית פסולה, משהועלתה לראשונה בחקירות הנגדיות בלבד.
הנתבעת מפנה לתלושי השכר ולדוחות הנוכחות שהונפקו לתובע וטוענת כי התובע קיבל את מלוא הגמול לו היה זכאי בגין עבודה בשעות נוספות ואף מעבר לכך. עוד טוענת הנתבעת כי התובע היה מקבל גמול שעות נוספות בשיעור של 150% ממשכורתו החל משעה 00:00 (חצות) וזאת ללא קשר לכמות השעות בהן עבד עובר לשעה זו ולאור רצון הנתבעת לתגמל את עובדי משמרת הלילה.
בנוסף טוענת הנתבעת כי בימי שבת קיבל התובע, בהתאם לדין, משכורת בשיעור של 150% החל משעת העבודה הראשונה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לאורך שנות עבודתו לא העלה התובע טרוניה בגין המשכורת אשר שולמה לו עבור עבודתו בשעות נוספות.
מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע קיבל שכר עבודה בגין זמני ההפסקה, כאשר התובע יכול היה לצאת מהמסעדה ככל שחפץ בכך, וכן אכל בכל משמרת ארוחה מלאה על חשבון הנתבעת, מבלי שהדבר נוכה משכרו. הנתבעת טוענת כי התובע, כעובד ותיק, ניצל הפסקות רבות, כפי שאף עלה מחקירתו הנגדית. הנתבעת דוחה את טענות התובע לפיהן היה מחתים כרטיס ביציאה להפסקה ובחזרה ממנה.
לבסוף מלינה הנתבעת על כך שהתובע לא הפחית מתביעתו ברכיב זה סכום בסך 504,033 ₪ ששול ם לו בגין עבודתו בשעות נוספות.
בסיכומי התשובה טען התובע כי הסכום בסך 504,033 ₪ כולל גם תשלומים ששולמו בגין התקופה שהתיישנה וממילא כולל גם את שכר הבסיס בגין העבודה באותן שעות ולא רק את הדלתא, קרי הגמול בגין עבודה נוספת בלבד.
דיון והכרעה
ראשית נדרש לשאלת ההפסקות, שכן עצם קיומן של הפסקות עשוי להשפיע על היקף שעות העבודה ומשכך להשפיע גם על הזכאות לגמול שעות נוספות.
בכתב ההגנה ובתצהירה של שפיצר לא נזכרה סוגיית ההפסקות. טענות הנתבעת בדבר ההפסקות שניצל התובע במהלך עבודתו הועלו לראשונה בחקירתה הנגדית של שפיצר [עמ' 22 ש' 15-22; עמ' 27 ש' 26-32] והורחבו בסיכומיה של הנתבעת. הטענה בדבר הפסקות בכלל וקיזוז הפסקות בפרט מהווה הרחבת חזית פסולה ודי בכך כדי לדחותה. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שעל הטוען טענת קיזוז להעלותה בהזדמנות הראשונה (ר' רע"א 11736/05 בנימין צאירי נ' רחל שרעבי (6.4.06); ע"ע (ארצי) 52/07‏ ‏מובילי מים 1994 בע"מ נ' יוסף פיסל (25.4.07)).
גם לגופו של ענין דין טענת הקיזוז בגין הפסקות להידחות וזאת ממספר טעמים שונים. ראשית, הנתבעת לא פירטה את זמני ההפסקות שניצל התובע לטענתה, וכלל לא כימתה את הקיזוז המבוקש על ידה באופן שמצדיק את דחיית הטענה לגופה.
שנית, מעדות שפיצר עצמה לא עלה כי לתובע ניתנו הפסקות בזמנים מוגדרים בהם היה חופשי לעשות כרצונו ולא עמד כלל לרשות המעסיק. כך ציינה שפיצר בעדותה כי התובע וחבריו עובדי המטבח היו מדברים, אוכלים ומעשנים בזמני ההפסקות אולם משנשאלה האם יכול היה התובע ללכת לביתו בזמן ההפסקה השיבה "לא יודעת. אם הספיקו בחמש דקות. אולי כן" [עמ' 27 ש' 32]. מתשובה זו לא מצטיירת תמונה של הפסקה ארוכה דיה אשר מאפשרת ניצול הזמן של התובע לפי בחירתו מבלי שהוא עומד לצרכי העבודה.
שלישית, קיזוז בדיעבד של תמורה שהשתלמה בזמן אמת כהטבה עבור זמן הפסקות הינו קיזוז אסור, שכן בעצם ביצוע התשלום גילתה הנתבעת שהיא מסכימה לשאת בתשלום זמני הפסקות גם אם אינה מחוייבת בדין, באופן שהפך את התשלום לחלק מתנאי העבודה. לכן ממילא אם וככל שהנתבעת שילמה על זמני ההפסקות היא אינה יכולה לטעון לקיזוז סכומים אלה בדיעבד רק בשל הגשת תביעה (ר' ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ נגד א.ב.מ תעשיות פלסטיקה (1989) בע"מ (16.1.18); ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נגד איי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.16) וע"ע (ארצי) 33791-11-10 נובכוב מיכאל נגד ר-צ פלסט בע"מ (24.5.12))
להשלמת התמונה נבהיר שקיימת אבחנה בין קיזוז תמורה ששולמה בגין הפסקות (קיזוז אסור) לבין קיזוז זמן ההפסקות ממשך יום העבודה, שהינו אפשרי ויש לבחנו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. זאת מאחר שעצם התשלום עבור הפסקה, כשלעצמו, אינו הופך את זמן ההפסקה בהכרח לזמן עבודה, קרי חלק משעות העבודה אותו יש להביא בחשבון לצורך חישוב גמול שעות נוספות (ר' גם אמרת אגב בסעיף 53 לפסק הדין בבר"ע (ארצי) 7386-02-16 קסטרו מודל בע"מ נגד אור שחר (14.5.18), פסק הדין בסע"ש (ת"א) רוגוצקי נגד שירותי ישראל צ.ב (2007) בע"מ (7.9.20). דיון בסוגי ההפסקות השונות ר' בר"ע (ארצי) 48239-01-18 ביפר תקשורת ישראל בע"מ נגד רז צח (6.2.19)). בעניינו כלל לא נטענו על ידי הנתבעת זמני ההפסקות וממילא לא הוכחו ולכן לא ניתן לבצע כל הפחתה בהיקף שעות העבודה בגין הפסקות שלא הוכח משכן.
מטעמים אלה טענת הקיזוז של הנתבעת נדחית.
נפנה לבחון את טענות הצדדים בדבר זכאותו של התובע לתשלום בגין עבודתו בשעות נוספות.
התובע צירף לתצהירו חלק מדוחות הנוכחות המתעדים את עבודתו בתקופה הרלוונטיות לעניינו. לתצהיר התובע צורפו 32 דוחות נוכחות (מתוך 82 חודשי עבודה שלא התיישנו ובגינם נתבע גמול שעות נוספות). התובע לא חלק על שעות העבודה המופיעות בדוחות אלו, ואף ערך על בסיסן את חישוביו. על כן מצאנו לקבוע כי שעות העבודה המפורטות בדוחות הממוחשבים משקפות את השעות שעבד התובע בפועל.
ברם, עבור חודשים רבים לא הגישה הנתבעת דוחות נוכחות, ובחלק מדוחות הנוכחות חסר תיעוד של ימי סוף החודש. בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר בתובענה לגמול שעות נוספות, ככל שהמעסיק אינו מציג רישומי נוכחות, מוטלת חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך השעות השנויות במחלוקת, וזאת עד ל- 60 שעות נוספות בחודש. הפעלת החזקה האמורה אינה נעשית באופן אוטומטי ובכל הנסיבות, אלא תלויה בממצאים ובעובדות שהוכחו בפני בית הדין (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני נגד אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17)).
שוכנענו כי אין להחיל בענייננו את החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר ביחס לחודשים ולימים שעבורם לא הוגשו דוחות הנוכחות, אלא לבצע את החישוב על בסיס היקש מהממוצע החודשי של היקף השעות אשר עולה מדוחות הנוכחות שהוגשו. דוחות הנוכחות שהוגשו מתיישבים בעיקרם עם הצהרות התובע בנוגע להיקפי עבודתו בכל תקופת העבודה. מהדוחות שהוגשו עלה שבמרבית החודשים התובע עבד יותר מ 60 שעות נוספות בחודש. העבודה בהיקף ניכר של שעות נוספות, העולה תדירות על 60 שעות נוספות בחודש, מתיישבת גם עם סכומי גמול השעות הנוספות ששולמו לתובע כפי שניתן ללמוד מתלושי השכר ומריכוזי התשלומים (ועל אף שאלה כפי שנראה להלן חושבו בחסר). לא נטען ולא הוכח כי מתכונת עבודתו של התובע השתנתה ממשית במהלך תקופת עבודתו. כאמור, הוגשו דוחות נוכחות רבים (32 דוחות) ואין הצדקה בנסיבות הענין, שעה שהוכח בבירור שהתובע עבד שעות נוספות בהיקפים רחבים, לערוך את החישוב על יסוד החזקה בלבד ולא להקיש מהחודשים בגינם הוגשו דוחות נוכחות על החודשים שבגינם לא הוגשו דוחות נוכחות. שוכנענו כי דוחות הנוכחות שהוצגו משקפים את היקפי העבודה לכל אורך התקופה ומשכך מצאנו לקבוע כי היקף השעות הנוספות הוא ההיקף הממוצע העולה מדוחות הנוכחות שהוצגו.
כללם של דברים – אנו קובעים את היקף השעות הנוספות כהיקף שעות מסויים, הוא ההיקף הממוצע העולה מדוחות הנוכחות שהוגשו, בהתאם למצב הראשון כפי שהוגדר בהלכת ריעני (ר' מסקנה דומה בסוגיה זו בפסק הדין שניתן בהליך המקביל).
למעלה מן הדרוש נציין כי הנתבעת אף לא טענה אחרת בסיכומיה וממילא לא הגישה תחשיבים על יסוד 60 שעות נוספות בחודש בלבד ואף לא תחשיב חילופי אחר.
אין חולק אם כן כי התובע עבד בשעות נוספות כהגדרתן בדין. נראה כי האופן בו שולם לו גמול שעות נוספות חושב באופן שגוי, שעה הנתבעת אישרה כי שילמה לתובע שכר עבור שעות נוספות בשיעור של 150% משכרו בלבד (לטענה משעת העבודה הראשונה) [עמ' 22 ש' 12-14], וזאת על אף שהיה עליה לשלם לו 125%, 175% ו- 200% עבור חלק מהשעות כפי שנראה להלן.
התובע ערך בסיכומיו חישובי שעות נוספות מדוקדקים. מצאנו לקבל חלק מחישובי התובע. כך מקובלים עלינו חישובי התובע בנוגע למספר הכולל של שעות העבודה שעבד בכל אחד מהחודשים בהם הוצגו דוחות נוכחות, דהיינו כמות השעות בגינם זכאי התובע לגמול בשיעורים משתנים – 100%, 125, 150%, 175% ו- 200%. ביחס לחודשים בגינם הוגשו דוחות נוכחות נלקחו היקפי השעות מתחשיביו של התובע (לאחר שנבדקו על ידינו מדגמית, מול דוחות הנוכחות שהוגשו).
ביחס לחודשים בגינם לא הוגשו דוחות נוכחות נגזרו שעות העבודה (בהיקפים של 100%, 125%, 250%, 175% ו 200%) מהממוצע הכולל של סך הדוחות שהוגשו. בהתאם נמצא כי התובע עבד בכל חודש בממוצע 25.025 שעות בשיעור של 125%; 76.96 שעות בשיעור של 150%; 15.27 שעות בשיעור של 175% ו 32.44 שעות בשיעור של 200%.
יחד עם זאת, לא מצאנו לקבל את תחשיבי התובע בכל הנוגע לשכרו השעתי, משקבענו לעיל כי תעריפי השעות הנקובים בתלושי השכר מקובלים עלינו (החל מחודש מאי 2011 תעריף שכר מינימום).
עלה מסיכומי התובע כי החישובים ביחס לכמות השעות ושיעורן (100%, 125% וכיוצ"ב) בוצעו על יסוד ההנחות הבאות, אשר מקובלות עלינו:
עבור הימים בהם עבד התובע במשמרת בוקר חושבו שעות נוספות החל מהשעה התשיעית לעבודתו (קרי 8 שעות רגילות).
עבור הימים בהם עבד התובע בעבודת לילה, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, חושבו שעות נוספות החל מהשעה השמינית לעבודתו (קרי 7 שעות רגילות).
כל השעות לאחר השלמת 43 שעות שבועיות מחושבות כשעות נוספות (שעתיים ראשונות בשיעור 125%% ולאחר מכן 150%, 175% ו 200% בהתאם לדין).
שכר עבור עבודה ביום המנוחה חושב בשיעור של 150%. בימים בהם לא קדמה לעבודת התובע במנוחה שבועית הפסקה של 36 שעות חושבה גם עבודה במוצאי שבת כעבודה בשיעור של 150% (ראה ע"ע (ארצי) 9623-02-18 מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכוח אדם בע"מ נגד לבן דדיאשוילי (7.4.20)).
כלל החישובים בוצעו על יסוד השכר השעתי הנקוב בתלושי השכר, בהתאם לקביעתנו לעיל. החישובים בוצעו החל מיולי 2010, בכפוף לתקופת ההתיישנות.
הטבלה שלהלן משקפת רק את השעות שבוצעו כשעות נוספות ואת התמורה בגינן, קרי רק את היקף השעות והסכומים ששולמו מעבר לשעות בשיעור 100%.
חישוב זה מעלה כי התובע זכאי לפיצוי בסך 41,755 ₪ בגין עבודתו בשעות נוספות, בהתאם לטבלה שלהלן:

ניכוי שלא כדין
התובע מלין על כך שהחל מחודש 06/2009 החלה הנתבעת לנכות משכרו סכום חודשי ממוצע בסך 118 ₪ עבור "ביגוד וכביסה", מבלי שקיבלה הסכמתו וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 25 לחוק הגנת השכר. התובע עותר לתשלום 9,676 ₪, המהווים את סך הניכויים אשר הורדו משכרו לאורך עבודתו ובהתאם לתקופת ההתיישנות, בגין ניכויים שלא כדין.
לטענת הנתבעת היא סיפקה לתובע שירות י כביסה והניכויים משכרו בוצעו לאחר קבלת הסכמתו המפורשת. הנתבעת מציינת כי הסכמתו של התובע ניתנה בהתאם להסכם עבודה חתום, אשר לא אותר לאור הזמן הרב שחלף מעת חתימתו. עוד טוענת הנתבעת כי שירות הכביסה ניתן כהטבה לעובדים וכי סכום הניכוי היה נמוך משמעותית משווי השירות.
סעיף 25 לחוק הגנת השכר, המגדיר את הניכויים המותרים משכר עבודה, קובע בין היתר כי:
25. (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;
בעניינו לא הוצגה הסכמתו של העובד בכתב לביצוע הניכוי.
לא נעלמה מעינינו העובדה שהתובע לא טען דבר בהקשר זה בתצהירו וכן ערים אנו לעובדה שהתובע אישר בחקירתו הנגדית שידע כי מנוכים לו סכומים בגין כביסה וגיהוץ של מדי העבודה שסופקו לו [עמ' 11 ש' 23-28].
יחד עם זאת, הוראות חוק הגנת השכר ברורות בכל הנוגע לניכויים משכר העבודה. לא הוכחה הסכמה בכתב ואף לא הוצגו במסגרת הליך זה הסכמים עם עובדים אחרים שזומנו לעדות אשר יתכן ויכלו לשפוך אור על היקף ההסכמה שהתקבלה מהעובדים . בהעדר הוכחה הן לעצם ההסכמה והן להיקפה של ההסכמה ומשלא הוצגה הסכמה כתובה - יש מקום לחייב את הנתבעת בהשבת הסכומים שנוכו שלא בהתאם לדין.
מריכוז המשכורות שצירפה הנתבעת לסיכומיה עולה כי במהלך התקופה הרלוונטית, קרי מחודש יולי 2010 ואילך, ניכתה הנתבעת ממשכורתו של התובע סכום בסך 9,964 ₪. מאחר והתובע תבע ברכיב זה החזר בסך 9,676 ₪ בלבד, הרי שאין להעניק לו פיצוי מעבר לסכום שתבע.
מהנימוקים האמורים תביעת התובע ברכיב זה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשיא בהחזר ניכויים שלא כדין בסך של 9,676 ₪.
פדיון חופשה שנתית
התובע טוען כי בהתאם לוותקו הוא זכאי ל- 66.75 ימי חופש אשר בגינם מגיע לו תשלום בסך 19,032 ₪. חישוב התובע נערך החל משנת 2014 ואילך, על יסוד שמונה שעות עבודה ליום במכפלת השכר השעתי לו טוען התובע (34 ₪ לשעה עד חודש אוגוסט 2014 ו 36 ₪ לשעה ממועד זה ואילך). התובע טוען כי בתקופה הרלוונטית שולמה לו תמורת חופשה בסך 9,742 ₪ ועל כן הוא תובע פיצוי בסך 9,290 ₪ ברכיב זה.
הנתבעת מציינת כי כל תביעה בגין התקופה שקדמה לחודש 10/2010 התיישנה במלואה. נטען כי החל משנת 2009 שולמו לתובע דמי חופשה בסך של 20,493 ₪, לרבות 1,665 ₪ ששולמו ב- 2014 ו- 9,742 ₪ ששולמו במסגרת גמר החשבון שנערך לתובע בשנת 2017 עבור פדיון ימי החופשה. על כן טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לכל תשלום בגין רכיב זה.
הלכה היא כי הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1.11.11)).
בע"ע (ארצי) צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר (13.1.11) קבע בית הדין הארצי כי:
" הרמת נטל ניצול ימי החופשה השנתית יכול ותעשה דרך הצגת 'פנקס החופשה' או על דרך הצגת ראיות אחרות, נקבע כי הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות. למשל בהצגת תלוש שכר המהווה ראשית ראייה בכתב להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לתובע".
בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת תלוש שכר מהווה דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנו, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת, כאשר נטל הראייה מוטל על המבקש לסתור את תוכנו (דב"ע מח/3-146 יוסף חוג'ירת נגד שלום גל ואח', פד"ע כ' 19 (1988) וכן ר', בשינויים המחוייבים, ע"ע (ארצי) ע"ע (ארצי) 43908-09-13 מוהנא מסארוה נגד סמאח שתיה (12.4.16)).
עיון בתלושי השכר החלקיים שהוגשו על ידי הצדדים מעלה כי במועד סיום עבודתו צבר התובע לזכותו כ- 45.3 ימי חופש, אשר שולמו לו בעת ביצוע גמר חשבון. עוד מעלים תלושי השכר כי אכן נערך מעקב אחר ניצול ימי החופשה, כך שמעת לעת נוצלו ימי חופשה על ידי התובע. התובע לא הפריך הנחה זו ולא טען כי לא ניצל כלל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו הארוכה.
יחד עם זאת, עיון בתלושי השכר מעלה כי בכל חודש עבודה נצברה לזכות התובע מכסת חופשה הנמוכה לעיתים מזכאותו על פי דין בהתחשב בוותק הניכר שלו. כך שבתקופת עבודתו האחרונה של התובע נזקף לזכותו יום חופשה אחד בכל חודש (דהיינו 12 ימים בשנה) על אף שבהתאם לוותק היה זכאי למכסה גבוהה יותר.
התובע זכאי לתבוע בגין שלוש שנות עבודה אחרונות בצירוף שנה שוטפת, קרי החל מראשית שנת 2014.
התובע החל לעבוד בחודש ספטמבר 2008 כך שבחודש 9/2014 השלים 6 שנות עבודה. בהתאם לקבוע בחוק חופשה שנתית זכאי היה התובע למכסת ימי חופשה, כדלקמן:
בתקופה שמחודש 1/14 ועד 8/2014 היה התובע בעל ותק של 6 שנים ומכאן שהיה זכאי ל 18 ימי חופשה לשנה ובהפחתת יום מנוחה אחד לשבוע – 16 ימים לשנה. באופן יחסי ל 9 חודשים בתקופה האמורה היה התובע זכאי למכסה של 10.6 ימי חופשה.
בתקופה שמחודש 9/14-8/15 היה התובע בעל ותק של 7 שנים ומכאן שהיה זכאי ל 21 ימי חופשה לשנה ובהפחתת יום מנוחה אחד לשבוע – 18 ימי חופשה לשנה.
בתקופה שבין 9/15 ל 8/16 היה התובע בעל ותק של 8 שנים ומכאן שהיה זכאי למכסה של 22 ימי חופשה לשנה ובהפחתת יום מנוחה אחד לשבוע – 19 ימי חופשה לשנה.
בתקופה שבין 9/16 ל 5/17 היה התובע בעל ותק של 9 שנים ומכאן שהיה זכאי למכסה של 23 ימי חופשה לשנה ובהפחתת יום מנוחה אחד לשבוע – 20 ימים לשנה מלאה. בגין התקופה של 9 חודשים היה התובע זכאי למכסה יחסית של 15 ימים.
סה"כ בגין התקופה שמחודש ינואר 2014 ועד חודש מאי 2017 היה התובע זכאי למכסה של 62.6 ימי חופשה.
מריכוז התלושים שהוגש עולה כי בחודש ינואר 2014 ניצל התובע 9 ימי חופשה וכי אלה חושבו כדין על יסוד שכר מינימום שעתי במכפלת 8 שעות עבודה (סה"כ 1665 ₪) . עוד עולה מתלוש גמר חשבון (חודש מאי 2017) כי לתובע שולם פידיון בגין 45.3 ימי חופשה שחושבו כדין (על יסוד שכר שעתי בסך 26.88 ₪ במכפלת 8 שעות עבודה ליום ובסה"כ 9,742 ₪). מכאן שהתובע קיבל גמול ו/או פידיון עבור 54.3 ימי חופשה.
בהתחשב במכסה לה היה התובע זכאי בתקופה המזכה (כפוף להתיישנות) בניכוי המכסה אותה קיבל התובע בפועל ו/או בפידיון במסגרת גמר חשבון נותרה לתובע זכאות ל 8.3 ימי חופשה (סה"כ זכאות 62.6 ימים בהפחתת 54.3 ששולמו). על יסוד 8 שעות ליום במכפלת שכר שעתי אחרון בסך 26.88 ₪ (ובסה"כ 215.04 ₪ ליום חופשה) זכאי התובע בגין פידיון חופשה לסכום בסך 1,784 ₪.
הנתבעת תישא בפדיון חופשה בסך 1,784 ₪.
דמי מחלה
התובע טוען כי ביום 19.9.13 עבר תאונת דרכים שבגינה אושפז שלושה ימים בבית החולים איכילוב ולאחריהם הורו לו רופאיו לשהות במנוחה בת שלושה חודשים. התובע טוען כי על אף שהציג אישור מחלה לנתבעת, היא לא ניאותה לשלם לו תמורת ימי מחלה עבור חודש 09/2013 ובניגוד לחוק חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להלן – חוק דמי מחלה) אף קיזזה לתובע 25 ימי חופשה בחודש 10/2013.
מסמכים רפואיים הוגשו לראשונה לאחר תום חקירות העדים. נטען כי התובע לא הצליח לאתר את המסמכים עובר למועד זה.
עוד טוען התובע כי עקב תאונת הדרכים נעדר מעבודתו כ- 45 ימים, ועל כן עותר הוא ברכיב זה לפיצוי בסך 11,696 ₪ בהתאם לחישוב של 34 ₪ לשעה * 8 שעות יומיות * 43 ימי מחלה בתשלום לאחר קיזוז בהתאם לחוק.
הנתבעת טוענת כי דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות, שעה שהתובע המציא לראשונה את המסמכים הרפואיים לאחר דיון ההוכחות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע לא המציא את אישור המחלה בזמן אמת, ולא המציא כל אסמכתא להעברת האישור בזמן אמת וזאת בניגוד לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976. הנתבעת סבורה כי בנסיבות שתוארו התובע אינו זכאי לדמי מחלה וכן מכחישה היא את הסכום הנתבע ואופן חישובו.
לאחר ששקלנו בכובד ראש את הטענות הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את תביעת התובע ברכיב זה. ננמק.
טענות התובע בכל הנוגע למחלתו נטענו בסעיפים 36-41 לכתב התביעה. בתצהיר עדות ראשית מטעמו לא חזר התובע על הצהרותיו בסוגיה זו, כך שהטענות בהקשר זה כלל לא נתמכות בתצהיר. עובדה זו כשלעצמה מצדיקה דחיית הטענה, משלא נתמכה ולו בעדות התובע.
התובע לא הגיש את המסמכים הרפואיים במהלך דיון ההוכחות בו נחקר והמסמכים הוגשו תקופה לאחר חקירתו. המסמכים הרפואיים ת/1 נושאים תאריכים 22.9.13 ו 23.9.13, כך שלא ברור מדוע לא הוצגו בראשית ההליך, מדוע לא הוצגו במצורף לתצהיר התובע ומדוע לא הוצגו, לכל הפחות, לאחר חקירת התובע באמצעות בקשה להגשת תצהיר משלים. העיתוי המאוחר (לשון המעטה) של הגשת הבקשה לא הובהר וממילא לא נתמך בכל תצהיר מטעם התובע.
למעלה מן הדרוש יצויין עוד כי המסמכים אף לא הוגשו בפתח ישיבת ההוכחות שבה נחקרה שפיצר, אלא שהתבקש להגישם בסיום דיון ההוכחות שבו נחקרה, לאחר שהסתיימה פרשת התביעה ופרשת ההגנה. הבקשה להגיש את המסמכים הרפואיים לתיק אף לא לוותה בבקשה להגיש מטעם התובע תצהיר משלים, באופן שעשוי היה לאפשר לנתבעת לחקור את התובע על הסוגיה.
כללי הפרוצדורה הינם בעלי חשיבות רבה והרציונל העומד בבסיסם הינו ניהול ההליך המשפטי בדרך הוגנת וצודקת תוך שמירת זכויות שני הצדדים. נוכח חשיבותם של כללים אלה לא ניתן להתיר את רסנם ללא הגבלה בשם עקרון חשיפת האמת. מטעם זה נפסק כי אין לאפשר כאוס בניהול משפט וככלל אין להתיר לבעל דין להביא ראיות חדשות לאחר תום מסכת הבאת הראיות כדבר שבשגרה. מקל וחומר אם לא הוכח כי לא היה ביכולתו של בעל הדין להציג ראיה זו בשלב מוקדם יותר של ההליך (עב"ל (ארצי) 507/07 יניב אפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי (25.3.2008)). נסיבות עניינו כלל אינן מצדיקות חריגה מכללי הפרוצדורה .
יובהר כי העובדה שעולה מהמסמכים הרפואיים שהתובע עבר תאונת דרכים ביום 19.9.13 אינה מלמדת כשלעצמה על זכותו לקבל דמי מחלה מהנתבעת. כך למשל לא ברור האם עסקינן בתאונת עבודה אם לאו ובהתאם לאיזו זכויות היה התובע זכאי והאם זכאותו היא מהנתבעת. הטענה (שלא נטענה בתצהיר) דורשת ליבון והבהרה טרם הכרעה. העתרות לבקשת התובע בנסיבות הענין תפגע באופן בלתי מידתי ולא הוגן בנתבעת, באשר לא יינתן לה יומה באופן שלם ומלא.
על כן התביעה ברכיב זה נדחית.
סיכום
מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובע מתקבלת בחלקה. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים, כולם נקובים בערכי ברוטו:
פיצוי בגין עגמת נפש בשל אי מתן יום מנוחה שבועי כדין בסך 5,000 ₪.
דמי חגים בסך 10,801 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה בסך של 18,565 ₪.
גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית בסך 41,755 ₪.
השבת ניכוי שבוצע לא כדין בסך 9,676 ₪.
פדיון חופשה בסך 1,784 ₪.
בהתחשב בכלל נסיבות הענין תישא הנתבעת 1 ב שכ"ט ב"כ התובע בסך של 13,000 ₪.
הסכומים הנקובים בסעיפים 181-182 לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.17 ועד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ב, (22 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב בירנבוים

כרמית פלד, שופטת

נציג ציבור (עובדים)
מר משה כהנא