הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 49094-09-17

30 ינואר 2020

לפני:
כבוד השופט דורי ספיבק

התובע: Hassan Yagoub Abdelaziz Hussem
ע"י ב"כ עו"ד סיגל טרונך

-

הנתבעים: 1. הבונים אחים אחמד כאבול בע"מ
2. מועין באשיר
ע"י ב"כ עו"ד עמאד אל חאג'

פסק דין

1. האם זכאי התובע להפרשי שכר ולזכויות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעים?
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות
2. הנתבעת 1 הינה קבלנית לביצוע עבודות שלד, שהעסיקה את התובע, מבקש מקלט מסודן, כפועל בניין החל מיום 1.12.14. לטענת התובע, הוא הועסק באופן רציף במשך חמישה עשר חודשים, בעוד שהנתבעת טוענת כי הועסק רק כארבעה חודשים לא רציפים, שבגינם הציגה תלושי שכר. הנתבע 2 הינו בעל מניות של הנתבעת 1 ועובד בה.
3. ביום 24.9.17 הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעים, במסגרתה הוא תובע הפרשי שכר, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות סוציאליות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ובגין הלנת שכר וזכויות סוציאליות נוספות. הנתבעים הגישו כתב הגנה.
4. ביום 15.11.18 התקיים דיון מקדמי בפני חברתי כב' הרשמת קארין ליבר-לוין, במהלכו התברר כי כתב התביעה שנמצא בפני בית הדין אינו זה שמצוי בידי הצדדים, ועל כן הורה בית הדין על הגשת כתב התביעה בשנית, וזה הוגש ביום 17.11.18.
5. ביום 29.11.18 נשמעה עדותו המוקדמת של התובע בפני כב' הרשמת ליבר-לוין, וזאת נוכח יציאתו הצפויה של התובע את הארץ, במהלכה נחקר התובע על תצהירו. יצוין כי התובע הגיש תצהיר של עד מטעמו, שאף התייצב לדיון העדות המוקדמת – אך לא נחקר במהלכו – אך הוא לא התייצב לדיון ההוכחות, ועל כן אני מורה על מחיקתו ממסכת הראיות שבתיק. דיון נוסף התקיים ביום 27.6.19 אולם משלא הוגשו תצהירים מטעמם של הנתבעים, לא התקיים דיון הוכחות. במהלך הדיון הציע בית הדין הצעת פשרה ונקבע כי ככל שזו לא תתקבל על ידי הצדדים יגישו סיכומיהם . לאחר הגשת סיכומי הצדדים, עלי להכריע אפוא בתובענה.
תמצית טענות הצדדים
6. התובע טוען כי סוכם עמו על שכר שעתי של 35 ₪ לשעה, כשבפועל קיבל פחות, וכי הנתבעים שילמו לו את שכרו חציו בצ'ק וחציו במזומן. לטענתו, הוא סיכם על השכר עם הנתבע 2, שאף היה הגורם ששילם לו אותו, כשעל העבודה בפועל פיקח בנו של הנתבע 2, חוסיין. לטענתו, הנתבעת לא סיפקה לו תלושי שכר על אף תקופת עבודתו הרציפה, למעט בחודשים שבהם נדרש לו התלוש על מנת לחדש את ויזת העבודה שברשותו, וכן טען כי תלושים אלה אינם משקפים את שעות עבודתו והשכר המוסכם. עוד טען כי הנתבעת הלינה את שכרו בכך שהתשלום התקבל לאחר ה-25 לחודש מידי חודש, כאשר כל פניותיו לנתבעים לקבלת שכרו בזמן נפלו על אוזניים ערלות.
הנתבעים טוענים כי התובע קיבל את שכרו בהתאם להסכמות שהיו בין הצדדים, וראיה לכך הינה שהוא לא הלין עליו משך תקופת עבודתו. כן טענו כי אין מקום לשרבב את הנתבע 2 לתביעה, שכן הוא ביצע את תפקידו כעובד החברה, הגם שהוא בעל מניותיה, וכי לא התקיימו התנאים הנדרשים להרמת מסך. כן טענו כי כל הזכויות שאותן תבע התובע מבוססות על העסקה רציפה, אולם זה לא היה מצב הדברים שכן התובע, כך לטענתם, הועסק באופן לא רציף במשך ארבעה חודשים בלבד.
אעבור לבחון את רכיבי התביעה להלן.
דיון והכרעה
אי מתן הודעה לעובד
7. התובע טוען כי לא קיבל הודעה לעובד בשפה שאותה הוא מבין, וזאת בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה), התשס"ב-2002.
הנתבעת אינה מכחישה שלא נתנה לתובע הודעה בכתב, וטוענת כי סיכמה עם התובע את התנאים בעל פה, כשהתובע ידע את פרטי העסקתו המרכזיים לרבות שכרו, שעות עבודתו ותנאיה, וכי ראיה לכך הינה שהתובע הגיע לעבודה מדי יום, מכוח ידיעתו את תנאיה.
8. אין בידי לקבל טענה זו. העובדה כי היה בין הצדדים סיכום בעל פה ביחס לתנאי העבודה והשכר המשולם בגינה, אינה פוטרת את הנתבעת מעמידה בכללים הקבועים בחוק. לטעמי, קיומו של הסכם כתוב עשוי היה לצמצם מחלוקות עתידיות בין הצדדים ולחסוך התדיינויות שיפוטיות, ועל כן יש לו תכלית נוספת מעבר להגעה להסכמות בקשר לעבודה בזמן האמת. נוכח זאת, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי הנתבע על ידו בסך 2,500 ₪.

תקופת העבודה
9. לטענת התובע, הוא עבד ברציפות במשך 15 חודשים בעוד שהנתבעים טוענים שהתובע עבד רק ארבעה חודשים לא רציפים, ותמכו טענתם בתלושי השכר לחודשים אלה שצורפו לכתב ההגנה. לפי התלושים, התובע עבד בדצמבר 2014, מאי 2015 ומאי-יוני 2016.
אשר לדעתי – התובע צרף תלוש שכר לחודש פברואר 2015 וכן צילומי צ'קים שקיבל מהנתבעת לחודשים פברואר-מרץ 2015. בכך, לטעמי, הוא הרים את הנטל להוכחת תביעתו. לזאת אוסיף שהוא צרף תדפיסי חשבון בנק שמהם עולה כי הפקיד צ'קים בחודשים ינואר 2015 וספטמבר 2015 הנושאים את מספר החשבון המופיע על הצ'קים של הנתבעת, וכן את עדותו לפיה הוא קיבל תלושי שכר רק כשנדרש לחדש את ויזת העבודה שלו, שניתנה כל פעם לתקופה אחרת (ע' 14 ש' 20).
נוכח כל האמור, תקופת העבודה לצורך חישוב הזכויות תהא 15 חודשים, בין 1.12.14 ועד ה-20.2.16.

צו ההרחבה בענף הבנייה
10. התובע טוען כי בענייננו חל צו ההרחבה בענף הבניין. הנתבעים הודו בכתב ההגנה כי הנתבעת 1 הינה חברה קבלנית בתחום השלד, שהעסיקה את התובע באתר בניה בחולון, אולם הכחישו את חלותו של צו ההרחבה בענף הבניין.
בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי שאלת תחולתו של צו הרחבה, וכן סיווג "העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו", כלשון סעיף 28א לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עיסוקו של המעסיק. המבחן המכריע לצורך תחולה צו ההרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעסיק, ולא עיסוקו של העובד ( ע"ע 18/99 אפרימי נ' לעיל, (9.7.00). נטל ההוכחה לעניין תחולתו של צו ההרחבה חל על התובע הטוען לכ ך (דב"ע (ארצי) שן/7-1 הדי נ' אוריינט קולור (6.5.93)).
10. בענייננו יש לבחון את חלותו של צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים, משנת 2012, שהיווה תוספת לצו ההרחבה בענף הבניה משנת 2010, וכן את תחולתו של צו הרחבה משנת 2015, שהינו בתוקף החל מיום 29.6.2015, במסגרתו גם בוטלו צווי ההרחבה הקודמים.
 בפתיח לצו ההרחבה משנת 2010 נקבע כי הוראותיו יחולו "על כל העובדים והמעבידים בענף הבניין בישראל". באשר להגדרתו של "עובד" באותו צו הרחבה, הרי שזו הינה כדלקמן: "כל עובד ומנהל עבודה באתר בניה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי". בנוסף, מעסיק הוגדר כ"כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בסעיפים 45 ו-46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפים המשנה שלהם". הגדרה זהה נמצאת בצו ההרחבה משנת 2015.
11. מאחר שהצדדים אינם חלוקים כי הנתבעת עוסקת בענף הבניין ומאחר שלא נטען כי התובע הועסק בתפקיד משרדי, הרי שאני קובע כי צו ההרחבה בענף הבניין חל על הנתבעת.

הפרשי שכר
12. התובע טען כי סיכם עם הנתבעת על שכר של 35 ₪ לשעה, כשלטענתו עבד ששה ימים בשבוע, בימים ראשון עד חמישי מהשעה שבע בבוקר ועד השעה ארבע וחצי אחר הצהריים, וביום שישי בין השעות שבע בבוקר ועד השעה אחת בצהריים. לטענתו, עיון בתלושי השכר מגלה כי הנתבעת שילמה לו שכר גלובלי, שבו התעריף היומי עמד על 220 ₪, המהווים סך של 27.5 ₪ לשעה.
התובע העיד שקיבל שכר המפוצל בין צ'ק לבין מזומן, והנתבעת אישרה בכתב הגנתה פיצול זה (ס' 14 לכתב ההגנה), כשמעדותו עלה כי לכל הפחות קיבל שכר של 7,500 ₪, בניגוד לרושם המתקבל מקריאת כתב התביעה (ע' 9 ש' 16). חלוקת סך זה ב-25 ימי עבודה – שכן עבד ששה ימים בשבוע – מצביעה כי התובע קיבל סך של 300 ₪ ליום ולא 220 ₪ כטענתו. עיון בדוחות הנוכחות החלקיים שצרף התובע מעלה כי התובע עבד ששה ימים בשבוע ובממוצע תשע שעות ביום, כשבהפחתת ההפסקה, עולה שהוא אכן קיבל סך של 35 ₪ לשעה בהתאם להסכמות. מכאן, שהוא קיבל את מלוא התמורה בגין ערך השעה הרגילה שעליה סיכמו הצדדים.
13. ברם, התובע זכאי גם לתשלום של שעות נוספות שבועיות, שכן בהתאם לעדותו עבד 50 שעות בשבוע, בעוד שצו ההרחבה בענף הבניין קובע כי שבוע העבודה בענף יעמוד על 42 שעות. מכאן כי בגין 8 שעות בשבוע, התובע זכאי לגמול שעות נוספות, השעתיים הראשונות בערך של 125%, והשש הנותרות בערך של 150% (ע"ע 188/06 בוזו נ' קל בניין (28.11.10)). מכאן, שהתובע זכאי להפרש שעות נוספות בסך של 122.5 ₪ לשבוע. התובע עבד 15 חודשים, ועל כן הוא זכאי להפרש שעות נוספות בסך 7,901 ₪.

תלושים שלא כדין
14. נוכח הממצאים שלעיל, ונוכח עדות התובע שלא נסתרה, ובהינתן שהנתבעים הודו בתשלום השכר על ידי חלוקתו לשני אמצעי תשלום ובאופן שאינו בא לידי ביטוי בתלוש השכר, הרי שהתובע זכאי לפיצוי כפי טענתו בגין הפרת חוק הגנת השכר, ואני פוסק לו כפי תביעתו סך של 3,750 ₪.
פדיון חופשה
15. התובע טען כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, ולאור תקופת עבודתו הוא זכאי לפדיון של 15 ימי חופשה, שכן הוא לא יצא לחופשה במהלך עבודתו. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על סך של 4,200 ₪. הנתבעים הסתפקו בהכחשה כללית של טענה זו (ס' 39 לכתב ההגנה).
מאחר שכפי שקבעתי לעיל התובע עבד משך 15 חודשים, הרי שהוא היה זכאי לנצל את ימי החופשה שהועמדו לרשותו במהלך תקופה זו בהתאם להוראות צו ההרחבה. לטעמי, בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 הנתבעת הייתה צריכה לנהל פנקס חופשה, והיא לא עשתה כן. כך גם הנתבעת לא הביאה ראיות לכך שהתובע ניצל את ימי החופשה המגיעים לזכותו במהלך תקופת העבודה, ואף לא טענה לטעויות שנפלו בחישוביו. מכאן, שגם דין רכיב תביעה זה להתקבל במלואו.

דמי הבראה
16. התובע טען שבהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה, הוא זכאי ל-6 ימי הבראה בשנתיים הראשונות וכי בהתאם לתקופת עבודתו הוא זכאי לתשלום בגין 7.5 ימים. הנתבעת הכחישה באופן כללי את זכאות התובע נוכח תקופת עבודתו.
משלא הגישה הנתבעת כל הוכחה לכך ששילמה דמי הבראה, ולאור העובדה שקבעתי כי תקופת העבודה עמדה על 15 חודשים, אזי שמתקבלת תביעתו של התובע בגין רכיב זה והוא זכאי לסך של 2,835 ₪.

דמי חגים
17. התובע טען שהוא עבד הן בחגים היהודיים והן בחגים המוסלמים, כי לא קיבל את מלוא השכר עבור ימי החג, וכי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה הוא זכאי ל-10 ימי חג בשנה. התובע העמיד רכיב תביעה זה על סך 8 ימי חג לתקופת העסקתו ועל סך של 2,240 ₪.
הנתבעים טענו שהתובע אינו זכאי לדמי חג, משלא הוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי החג, ולא השלים תקופת עבודה רציפה של שלושה חודשים במקום העבודה.
18. התובע העיד כי לא עבד בשני חגים מוסלמים, בעיד אלפיטר ובעיד אלאדחא וכי לא קיבל כסף עבור ימים אלה, כשבשאר החגים הן המוסלמים והן היהודים עבד רגיל וקיבל שכר (ע' 18, ש' 8). מאחר שקבעתי שהתובע עבד ברציפות, ומאחר שהעיד כי לא עבד בשני חגים ולא קיבל בגינם שכר, אני קובע כי הוא זכאי לסך של 595 ₪ בגין דמי חג. אשר לחגים שבהם עבד התובע, התובע לא ביקש גמול עבור עבודה בימי חג, ועל כן תביעתו מוגבלת לתשלום דמי החג (ע"ע 23333-09-16 וליד נ' אדיר הבירה (8.2.18)).

אי ביצוע הפרשות פנסיוניות
19. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בהתאם לצו ההרחבה מיום העבודה הראשון, וטוען שהוא זכאי להפרשה של 6% לחודש בגין רכיב הגמל בסך של 5,733 ₪ ו-8.33% בגין הפרשות לחלק הפיצויים בסך 7,959 ₪.
הנתבעים הכחישו את זכאות התובע נוכח תקופת העבודה הנטענת.
20. מאחר שקבעתי שהתובע עבד 15 חודשים, הרי שבהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה הוא זכאי להפרשות פנסיוניות החל מיום העבודה הראשון. אלא, שבהתאם לצו, על המעסיק להפריש הן לרכיב הגמל והן לרכיב הפיצויים 6% ולא 8.33% לפיצויים כטענת התובע. מכאן, שתחשיבו של התובע מקובל עלי, אך באופן חלקי בלבד, והוא זכאי לסך של 5,733 ₪ הן לרכיב הגמל והן לרכיב הפיצויים ובסך הכל לסך של 11,466 ₪ פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות.

הלנת שכר
21. התובע טען ששכרו שולם בכל חודש באיחור, רק ב- 25 לחודש, וכי פנה לנתבעים בעניין. גרסתו של התובע לא נסתרה, בהינתן שהנתבעים כלל לא הגישו תצהירים מטעמם. בנסיבות העניין, איני סבור שיש מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנה מלאים, ואני פוסק לו סך של 10,000 ₪.

טענות נוספות
22. במסגרת תביעתו, התובע טען לזכאות לתשלום הוצאות נסיעה אולם חזר בו מרכיב זה בתצהירו, ועל כן אין לי צורך להכריע ברכיב תביעה זה.
כן טען התובע בכתב התביעה כי הוא התפטר בנסיבות שאין לדרוש ממנו להמשיך לעבוד בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, אולם לא תבע כל סעד בגין טענה זו, ועל כן אין צורך שאדרש לה.
הרמת מסך
23. התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע 2 הינו הבעלים והדירקטור של הנתבעת 1 וכי הועסק באופן מקפח, אולם בכתב התביעה הוא לא ביקש סעד אופרטיבי בדמות הרמת מסך, אלא רק בתצהירו. התובע לא ביקש לתקן את כתב התביעה, ועל כן המדובר בהרחבת חזית שדינה דחיה.

סוף דבר
24. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית, ואילו התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי. על נתבעת זו לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,500 ₪.
ב. פיצוי בגין אי תשלום דמי חג בסך של 595 ₪.
ג. פיצוי בגין אי תשלום דמי הבראה בסך 2,835 ₪.
ד. פדיון דמי חופשה בסך 4,200 ₪.
ה. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 11,466 ₪.
ו. פיצוי בגין אי מתן גמול עבודה בשעות נוספות בסך 7,901 ₪.
ז. פיצויי הלנת שכר בסך 10,000 ₪.
כל הסכומים (למעט זה הנקוב בסעיף ו') יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.2.16 (מועד סיום העבודה).
הסכום הנקוב בסעיף ו' יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.15 (אמצע תקופת העבודה).
ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, ובלבד שזה יוגש בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, ד' שבט תש"פ, (30 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .