הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 47570-04-17

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור עובדים גב' שושנה סמק
נציגת ציבור מעסיקים גב' רונית ירדן

התובע
משה סימניאן
ע"י ב"כ עו"ד לוטם מסיקה ועו"ד מיכאל ס ימניאן
-
הנתבעת
שופרסל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שרית גליבטר בין ועו"ד עידו רזגור

פסק דין

1. התביעה שבפנינו הוגשה לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, לטענתו, בפיטורים שלא כדין.
התובע, יליד 1955, הועסק בנתבעת מ- 1.5.09, דרך חברה קבלנית, ומיום 1.9.09 כעובד מן המניין, כמלגזן במחסן ההובלה והאספקה בגעש (להלן: "המחסן"), בימים א-ה, מ- 07:00 ועד 16:00 , ובש"נ לפי הצורך. שכרו הורכב משכר בסיס ומפרמיה חודשית קבועה.
ב- 1.9.12 קיבל קביעות בעבודתו, וביצע עבודתו במסירות, אחריות, מקצועיות, ולשביעות רצונה המלאה של הנתבעת.
לקראת סוף 2014 פנו מנהלי המחסן לעובדי המחסן והודיעו כי בתוך שנה וחצי- שנתיים יסגר המחסן, לאור הקמת מחסן לוגיסטי בשוהם (להלן: "המרכז"), תוך שהנתבעת תדאג לשבצם למקומות עבודה חלופיים; במהלך התקופה הנתבעת לא יצרה עם התובע קשר, כשהעובדים האחרים שובצו למקומות אחרים בנתבעת. כל פניותיו למנהלי המחסן נענו בתשובה כי נציג הנתבעת יגיע לשוחח עמו.
למיטב ידיעתו, היה המבוגר בין עובדי המחסן, כך שבסגירת המחסן היה 6 שנים טרם פרישה.
כל המלגזנים, למעט התובע, נשלחו להשתלמות בת מספר ימים.
בסופו של יום, הגיעה למחסן ליז חכם , מנהלת משאבי אנוש (להלן: "ליז") ובשיחה עם התובע, הסבירה כי יש לו 2 אפשרויות:
שיבוצו במרכז והגעתו לשם בהסעה ממקום מגוריו; שיבוצו באחד מסניפי הנתבעת הקרובים למקום מגוריו.
באופן טבעי השיב התובע, כי בשל גילו המתקדם והמרחק הרב בין המרכז למקום מגוריו – הוא מעדיף האפשרות השניה. למען הסר ספק, טען כי ביקש ממנה לוודא כי ישמרו תנאי שכרו, לרבות הפרמיה, כחלק משכרו, וזו השיבה "באופן חד משמעי שאינו משתמע לשתי פנים" , שכך יהיה. עוד התחייבה לי ַידעו בתוך ימים ספורים.
בחלוף מספר ימים ניסה להשיג את ליז (בטלפון ובהודעות טקסט) ולאחר שבוע של נסיונות עקרים, נאותה ליז להשיבו, שאין לה תשובה וכי עניינו הועבר לטפולה של שרון.
נסיונותיו הנואשים להשיג את שרון (בטלפון ובהודעות טקסט) לא צלחו.
במהלך ינואר 2016 נסגר המחסן.
לאור חששו לגורלו התעסוקתי, פנה לאחד ממנהלי המחסן וגולל בפניו השתלשלות הארועים, וזה הציע לפנות ליו"ר הוועד (גב' אריאלה סיסו; להלן: "גב' סיסו"), אך גם זו לא השיבה לשיחותיו-לפניותיו הרבות אליה.
בלית ברירה, נסע למשרדי הנתבעת בראשל"צ ע"מ לפגוש בה ובשיחה שקיים עמה מיוזמתו, הודיעה אריאלה כי ישובץ בסניף שופרסל אקספרס בנתניה , כמלגזן וסדרן סחורה ( להלן: "הסניף") [נעיר כבר עתה כי לטעמנו, ככל הנראה, פגש בגב' אריאלה חדד, סגנית סמנכ"ל משאבי אנוש (להלן: "אריאלה"), וניתן להניח כי חל בלבול בנטען, בשל זהות השם הפרטי].
התובע ביקש כי תדאג לשבצו כמלגזן, התפקיד אליו גוייס ואותו ביצע בתקופת עבודתו, אך אריאלה השיבה , שאם טוב לו שיקח התפקיד ואם לא – "הדלת פתוחה".
עוד מסרה לו כי הפרמיה תבוטל ומנגד, יעלה שכרו השעתי ב-3 ₪ לשעה, וכי מעתה נדרש הוא לעבוד גם ביום ו', ושעות העבודה הן מ- 05:00 ועד לסיום המשמרת.
במצב דברים זה, משהמחסן כבר נסגר, משאריאלה הציבה בפניו עובדה מוגמרת, ובשל גילו והעדר השכלה פורמלית – קיבל בהכנעה את הצעתה של אריאלה והופנה למנהל הסניף בנתניה (יואל קינסברום; להלן: "יואל").
משם פנה התובע לסניף, ליואל, וזה הודיעוֺ כי עליו להתייצב לעבודתו ב- 04:00. התובע מסר שזה מנוגד לסיכום עם אריאלה; יואל התקשר לאריאלה ושוחח עמה למול עיניו של התובע, שיחה שנערכה בטונים גבוהים, לאחריה יואל הודיע כי סוכם שיתחיל ב- 04:30 ובלא שקיבל הסכמת התובע (כזכור, אדם מבוגר לפני גיל פרישה), ואעפ"כ, על התובע להתייצב ב- 04:00, ואם לא מתאים לו – הוא ידאג שלא יעבוד בסניף.
שיבוצו ללא תכנון מוקדם/חשיבה מקדימה/בחינת צרכיו – הביאה להתנהלות מבישה ומשפילה, והכל כדי לגרום לו להתפטר.
מיום הצבתו בסניף לא עבד כמלגזן, אלא הוטלו עליו משימות פיזיות להן לא היה מורגל [הרמת משטחי סחורה, סידור סחורה במדפים, הליכה מרובה בשטח הסניף (ששטחו מאות מ"ר), תחת עמידה ממושכת על רגליו, כשהוא נועל נעלי עבודה סגורות, עד שנתקף בכאבי גב עזים ונפצע ברגלו, ונצטווה למספר ימי מחלה].
בתום ימי המחלה, קרא לו יואל בכריזה, ומאז יואל וסגניתו קרן מדאר (להלן: "קרן") החלו במסכת בלתי פוסקת של הטרדות, השפלות, העלבות והקנטות כלפיו, תוך שימוש בביטויים משולחי רסן.
כך, כשיצא להפסקת סיגריה, לאחר כ- 4.5 שעות רצופות בעמידה מוחלטת, 2 דק' אח"כ, כרזה לו קרן וצעקה עליו , כשנגש אליה, בצורה משפילה ומבזה.
לעובדי הסניף לא הוגדרו שעות הפסקה מסודרות, ובכל פעם שיצא להפסקה קצרה – יואל או קרן פנו אליו כי ישוב לעבודה, כך שבפועל לא קיבל הפסקה, בנגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה.
ב- 3.4.16 בסביבות 10:30 , אחרי יום עבודה שהחל ב- 04:00, במהלכו עמד עמידה ממושכת ללא הפסקה, כשהוא באגף המאפים בסניף – קרן החלה לצעוק עליו, במעמד לקוחות רבים ועובדי הסניף. יואל הגיע למקום ואף הוא החל לצעוק עליו, מה שגרם לו תחושת השפלה.
מספר שבועות אח"כ, נפטר אחיו הבכור וכששב מהשבעה, המשיכו יואל וקרן "לרקוד על דמו" – הורו לו לסיים המשמרת לאחר 4-6 שעות, כהתעמרות , ובכך פגעו בשכרו.
ביום ו' 20.5.16 בשעה 06:45, פנתה קרן והקניטה אותו וכשהשיב שלא יעלה בידיו לסיים העבודה ב - 07:00 אמרה שיסיים ב- 07:30, וכשהמשיך בעבודתו לקראת 08:00, ובטרם סיים המשמרת שלו , ניגשה קרן אליו וביקשה שיסיים עבודתו ויחתים כרטיס, הגם שהמשמרת אמורה להסתיים ב- 13:00. בהתאם , החליף בגדיו , החתים כרטיס , ונגש לעשות קניות. כשעמד בתור ליד הקופות קרן נ יגשה אליו וצעקה עליו, שמקווה שהדפיס כרטיס, "או אם נקרא לילד בשמו כינתה קרן את התובע נוכל ורמאי המקבל שכר בלי לעבוד" – ובכך הכפישה אותו ברבים, השפילה והוציאה דיבתו.
כעבור מספר ימים קרן מסרה לו באופן ידני, וללא כל שיחה מוקדמת , "מכתב אזהרה" ולפיו ב - 19.5.16 לא מילא נ ייר טואלט בסטנד שמחוץ לסניף, כשבאותו מועד אף אחד מהממונים לא ביקש ממנו שיטפל בכך. רק בסיום ה משמרת פנתה קרן ושאלה מדוע אין נייר טואלט והוא השיב כי תוך 10 דקות ימלאוֺ, אך קרן ביקשה שילך הביתה, טרם עשה כן וטרם הסתיימה המשמרת שלו.
ב"כ דאז פנה לנתבעת במכתב מ- 31.5.16, בו פרש מסכת הארועים כמפורט.
ב- 9.6.16 נתקבלה תגובה, המתעלמת מטענותיו, תוך שצויין כי הנתבעת תקבל התפטרותו, באדיבותה.
לאור מפח הנפש והעלבון, החמיר מצבו הבריאותי והנפשי , והוא נצטווה לשהות בימי מחלה נוספים.
עם שובו מחופשת המחלה קרא לו יואל ומסר לו מכתב זימון לשמוע ליום 31.8.16, עקב אי התאמה לדרישות הסניף, שימוע אליו התייצב עם ב"כ, ו אז יואל הודיע כי יקָבע מועד חדש לשימוע בנוכחות נציג ההנהלה ועו"ד של הנתבעת. יואל השיב לב"כ כי לולא הגיע עם עו"ד היה נערך השימוע – ומכך, ניתן ללמוד ש הנתבעת החליטה על פיטוריו בטרם השימוע.
ב- 6.9.16 התקיימה שיחת שימוע, בסיומה הוחלט, לאור בקשתו, כי התובע יודיע עמדתו לאחת מ- 3 אפשרויות (להתפטר בדין מפוטר+חודשיים הודעה מוקדמת; להמשיך כמלגזן במרכז; לשיבוץ כסדרן/מלגזן בסניף אחר).
ב- 9.9.16 ביקש התובע את האופציה השלישית, תוך שתשמרנה זכויותיו (כולל תוספת שכר של 3 ₪), ולחלופין, לסיים העסקתו תוך תשלום מלא של פ"פ וחודשיים הודעה מוקדמת.
ב- 12.9.16 השיבה הנתבעת כי לא הותיר לה ברירה אלא לסיים העסקתו ותוך התעלמות מתשובתו לאחר השימוע, והתובע סיים עבודתו ב- 30.9.16.
"מסכת ההתעללות, ההשפלות וההתעמרות" נמשכה, כשב- 22.9.16 שלחה לו הנתבעת הודעת טקסט לפיה ב- 12.9.16 נעדר מעבודתו ללא כל אישורים ומשההודעות התקבלו בנייד שלו , לאחר שהודיעה לו על סיום עבודתו ולפיכך , לא "נעדר" מעבודתו.
טוען התובע כי פוטר בנגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון"), מטעמי גיל. הנתבעת לא הביאה בחשבון את גילו המבוגר והוותק שלו בשום שלב. משכך עתר ל- 90,000 ₪, פיצוי לפי סעיף 10 (א)(1) לחוק השוויון.
עוד עתר לפיצוי בגין פיטורים בשל תלונותיו על תנאי העסקתו וההתנהגות כלפיו, משפיטוריו נבעו כתוצאה ישירה של תלונותיו בקשר להרעה בתנאי עבודתו, הפחתת שכרו, שיבוצו בסניף, ותלונותיו בשל ההתנהלות והיחס המשפיל לו "זכה" מיואל וקרן, ובנגוד לסעיף 7א לחוק שכר מינימום התשמ"ז-1987 וסעיף 28 א לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, ועתר לפיצוי בסך 25,000 ₪.
טען עוד התובע כי פוטר בלא שנערך לו שימוע כדין, משהנתבעת חפצה להפטר ממנו ולגרום לו להתפטר מרגע סגירת המחסן; ומשנערך לו שימוע למראית עין בלבד, עתר לפיצוי בגובה 6 משכורות ובסך 38,818 ₪ (לפי 6,469.6 ₪, כולל הפרמיה בסך 1,721 ₪).
עותר עוד התובע להפרש פ"פ, משלא שולמו לו לפי השכר הנ"ל, ולסך 10,211 ₪ (ותק 89 חודש ים), ובצרוף פיצויי הלנת פ"פ.
כן עתר לפיצוי בגין עגמת נפש, התעמרות והתנכלות תעסוקתית בסך 25,000 ₪ ולפיצוי בסך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בשל דברי הבלע, הוצאת לשון הרע בארוע מ- 20.5.16 , עת קרן יִחסה לו בפומבי גניבה/נוכלות וכן בצעקותיה אליו מ- 3.4.16, שלא סיים עבודתו והכל הולך אצלו לאט ושאינו רצוי, ושיחזור מאיפה שבא – וכך הושפל.

2. הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה על הסף, משאינה מגלה עילה, ובהיותה קנטרנית וטורדנית , ואף לדחותה לגופה, משמדובר בתביעת סרק, ומשאף אחת מזכויותיו המהותיות של התובע לא נפגעה.
לאחר 4 חדשי עבודה באמצעות חברת כ"א, נקלט התובע בנתבעת ב- 1.9.09, כמלגזן במחסן, בהקף משרה 100% , ובחלוף 3 שנים נחשב עובד קבוע (עובד רגיל ולא למעלה מכך). שכרו הורכב משכר בסיס ופרמיה משתנה וממש לא קבועה, שנקבעה לפי תפוקותיו בכל חודש , כתשלום משתנה, שאינו חלק מהשכר הקובע.
הנתבעת הקימה מחסן גדול ( המרכז) ומתוך מחוייבות לעובדיה, העדיפה במקום לגייס עובדים חדשים למרכז, הציעה לעובדיה לעבור לעבוד במרכז , תוך שדאגה להסעה מאורגנת, כשעובד שלא רצה בכך יכול היה לבחור בין פיטורים , לתפקיד אחר באחד מסניפיה (כשעבודת מלגזן נלווית לתפקיד עיקרי אחר בסניפיה הגדולים), וכשניתנה לכל העובדים הודעה, זמן רב מראש. כל העובדים (קבוצה של 15) , למעט התובע, החליטו לעבור למרכז/לתפקיד אחר באחד הסניפים/לסיים עבודתם. כבר אז יכלה הנתבעת לסיים עבודתו.
שליש מהעובדים הם בעשור השישי לחייהם, כשהתובע עצמו נקלט לעבודה בגיל 55, מה שמבהיר מדוע טענת אפל יה מטעמי גיל – מגוחכת.
לתובע הובטח כי אם יעבור למרכז, שכרו אכן לא יפגע, וכך, הפרמיה . לעומת זאת, אם יעבור לתפקיד אחר לאח ד הסניפים, הרי הפרמיה אינה חלק משכרו, ולא תשולם לו. בסופו של דבר הסכים לקבל התפקיד בסניף, ואכן שכר הבסיס נותר כשהיה , ושולמה תוספת 3 ₪ לשעה.
התובע מצפה שהנתבעת ואריאלה ימציאו עבורו תפקיד, "מלגזן בסניפים" – תפקיד שאינו קיים בנתבעת; גם אז לא בחר שיפטרוהו , אלא קיבל הצעת הנתבעת , שיועסק כסדרן בסניף, סניף "אקסטרה" נתניה (ולא "אקספרס"; "הסניף" לעיל), וגם אז הוא מלא טענות כרימון, כשעושה רושם שהוא "עושה טובה" לנתבעת; ה נתבעת מפנה לדו"חות הנוכחות בסניף ממרץ ועד ספטמבר 2016, לפיהם , כמעט אף פעם לא הגיע בשעה שהתבקש להגיע בה, כשלא היה חולה , תוך שהפנתה לטרמינולוגיה בה השתמש ("בלי לקבל את עמדתו של התובע ואת הסכמתו"; הנתבעת כשלה בכך ש"לא התאימה לו חליפה", וכיוצ"ב ).
הנתבעת (יואל/עובדיה) מעסיקה 13,000 עובדים במאות סניפים, ולא הגיוני כי תתעסק בלגרום לתובע להתפטר, כשיכלה לעשות כן כמה חודשים קודם , ובעלות לא גבוהה. מופרכות ומוכחשות טענות התובע, כשתמוה כיצד ב- 3 חודשי עבודה , מתוכם שהה כחודש במחלה, התרחשה סביבו עלילה כה סבוכה ומפותלת, כשלתובע כנראה רגישות , והוא נופל למשכב כשמעירים לו דבר מה, כמו גם "שומע" מה שלא נאמר לו , ומבין מה שלא התכוונו לומר לו, וכשלא היתה לה כל מניעה לפטרו עם סגירת המחסן.
החוק מחייב מתן הפסקה לאחר 6 שעות עבודה, ובמציאות, קיבל אף יותר.
מצרפת הנתבעת את כל התכתובת שבין הצדדים ( ותוך שטענה כי התובע נמנע מלצרף את כולה). הנתבעת מפנה לכך כי התובע (כנטען בתביעה) נדרש לחדשיים ימי מחלה כדי להתאושש ממכתב התשובה של הנתבעת לבא כוחו (סעיף 62).
כך נשמט(בתביעה) גם העמוד האחרון של פרוטוקול השימוע.
לשם האיזון, כשעובד מגיע עם עו"ד לשימוע, עובר השימוע למַטֶה הנתבעת, ונוכח בו עו"ד הנתבעת. בהתאם, משלא הודיע כי יתלווה אליו עו"ד, נדחה השימוע (התובע זומן לשימוע לסניף/ליואל); בהתאם, לא הוטרחו התובע וב"כ למַטה הנתבעת בראשל"צ, אלא ב"כ הנתבעת וסמנכ"ל משא בי אנוש הגיעו לסניף ונערך שם השימוע (6.9.16). ודאי אין בכל הנטען כדי להראות כי השימוע היה למראית עין, כשדווקא התנהלות הנתבעת מראה כי ניסתה כל שלאל ידה כדי לא לפטרו, וכי לא נתקבלה כל החלטה בשימוע, כעולה גם ממכתב ב"כ התובע מ- 9.9.16.
משהתובע הכניס המערכת למילכוד, בהעמידו דרישות ותנאים שלא ניתן לקיימם ולמלאם – לא נותר אלא לפטרו.
משהתובע נסגר במערכת רק ב- 30.9.16, אך חדל להתייצב בפועל כבר ב- 07.09.16 (מדובר לטעמנו בטעות, כעולה מדו"חות הנוכחות שצורפו ע"י הנתבעת – הכולל רישומים עד 12.09.16 כולל ) קיבל הודעת טקסט אוטומטית (ממערכת פיילוט שהשימוש בה הופסק) וכש אף זכות מזכויותיו לא קופחה.
הנתבעת עתרה לדחיית התביעה.

3. ביום 29.11.17 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופטת ש. אלקיים, וההליך הועבר להוכחות למותב זה.
התובע הגיש תצהיר ע"ר מטעמו, בצרוף נספחים שונים, כולל 4 תמלילים.
יצויין כבר עתה כי התובע אינו טוען טענת עובדה אחת רלוונטית (ע"פ ההלכה) ביחס ל תמלילים שצרף לתצהירו (דיסק צורף ב-31.5.18), למעט כי נשלחו לחברת התמלול בשלמותן וכו' – וללא הסבר מתי נערכו השיחות , באמצעות מה הקליט, איך שמר ההקלטות עד שנשלחו לתמלול וכו', הקלטות שאף לא הועברו על ידו לתמלול (אלא ע"י ב"כ), בקובץ אודיו (כרישום המתמלל, הועברו לתמלול ב- 16.8.17).

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של אריאלה, ליז, יואל, וקרן.
ביום 9.9.19 נשמעו בפנינו עדו יות הצדדים , כשפרוטוקול הדיון הוקלט [נציין עוד כי התובע ביקש לקבל דיסק ההקלטה של הפרוטוקול בדיון ולאחר מכן, משלא הודע/נתבקש על ידו דבר, ניתנה החלטה על סיכומי הצדדים ].

סיכומי תובע הוגשו (ב-19.2.20), בנגוד להחלטה , ולאחר החלטה בנדון הגיש התובע סיכומיו (ב- 9.3.20) ; הגם שאף אלה לא הוגשו כפי שנקבע – נקבע כי יֵראו אלה כסיכומי התובע. סיכומי נתבעת הוגשו ביום 27.5.20, אף הם בנגוד להחלטה.
ביום 07.07.20, ניתנה החלטה המורה לצדדים להגיש הודעתם מדוע לא יחויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה, משפעלו בניגוד להחלטה .
משהוגשו הודעותיהם – הובהר כי נתייחס לנדון בהכרעתנו.

בהתאם, הובא בפנינו להכרעה.

ולהכרעתנו -
הגבלת הבאת עדים והגבלת זמן חקירה
4. בסיכומיו מלין התובע על כי נמנע ממנו לזמן עדים וכי ביה"ד הגביל את ב"כ התובע בחקירת העדים על תוכן ההקלטות שהוגשו מטעם התובע והגביל את השאלות שהופנו לעדים. בכך, לטענתו, ביה"ד חסם את התובע מהזמנת העדים שנתבקש זימונם לעדות ואשר היה בעדותם בכדי "שפיכת אור על טענות התובע וגרסתו".

5. משמצאנו להתחיל הכרעתנו בהבט זה – נפרט להלן העובדות הרלוונטיות:
ביום 15.05.18, הגיש התובע בקשה לזימון עדים כאמור: הגב' דניאל מולו – עובדת בסניף נתניה (להלן: "דניאל"), עבדה עם התובע והייתה נוכחת באירוע בו התובע הושפל בפומבי והתובע צירף הקלטה ותמלול של שיחה עם העדה בקשר להשפלות שחווה; מר גנאדי – עובד מלגזן בסניף (להלן: "גנאדי"), עבד עם התובע והיה נוכח באירוע בו הושפל התובע. התובע צירף הקלטה ותמלול שיחה עם העד בקשר להשפלות שחווה; הגב' סיסו, הייתה מעורבת בהליך השיבוץ הלא תקין של התובע לסניף.
עוד ציין התובע בבקשתו כי אין ברשותו הפרטים המלאים של העדים ועל כן לא יכול לפנות אליהם ע"מ לבקש מהם לתת תצהיר מטעמם. כן ביקש להורות לנתבעת למסור את פרטיהם המלאים של העדים לצורך מסירת ההזמנה לעדות.

6. ביום 16.05.18 ניתנה החלטה בזו הלשון: "ככל שמבקש התובע יגיש לעדים המבוקשים עותק תצהיר שמבקש הוא כעדותם- ויקבל עמדתם לגרסה האמורה... לא מצאתי ביסוס לבקשה באופן הגשתה" .

7. בבקשותיו הנוספות (מ- 28.06.18 ו- 03.07.18), חזר התובע על בקשותיו להורות לנתבעת למסור את פרטי העדים כאמור, תוך שהתעלם (ומכל מקום לא התייחס עניינית-גופא)/לא הגיב להחלטות מיום 01.07.18 ומיום 04.07.18 – עולה איפוא כי התובע ויתר על בקשתו לזימון העדים כאמור. התובע אף לא חזר על בקשתו בנדון, במהלך החודשים (5!!) שקדמו למועד בו הוגשו תצהירי הנתבעת, ו"למצער", אף לא לאחריו (ואף לא עת נדחה מועד ההוכחות , כ-7 חודשים).

8. למעלה מן הצורך נוסיף: הגם שלא נתבקשה תגובת הנתבעת לעניין זה, המדובר בעובדי הנתבעת, שאין לפגוע בפרטיותם לצורך מתן עדות בביה"ד . המדובר בעדים , שככל הנראה , התובע הכירם במהלך עבודתו בסניף , על כן היה עליו לבקש מהם ו/או להגיש להם עותק תצהיר על בסיסו מבקש הוא כי יעידו מטעמו (כאמור בהחלטה מיום 16.05.18).

רואים אנו לציין עתה כי מעבר לדברינו לעיל, בפועל לא היה בזימונם כדי לסייע. עיון בתמליל מעלה שלא היה בהם להוכיח את טענות התובע להתעמרות/השפלות, כפי שיורחב בהמשך.
בנסיבות אלה, ברי כי אין לשאול עֵד, שלא היה שותף לשיחה (להקלטה) על מה שאמר אחר , כנטען. מעבר לכל האמור, ע"מ "לשפוך אור" יש צורך בעדות עובדתית ברורה עם גרסה עובדתית-ברורה וטענה בדבר "לשפוך אור" אין בה די. [עיון בתמליל אינו מצביע על כי העדים אכן שמעו את שנטען, לתוכנו].
גב' סיסו היא יושבת ראש ועד העובדים, וממילא נקל היה לקבל עדותה כפי שנקבע בהחלטות (ואף לבצע מסירה, כדין) . אריאלה העידה כי גב' סיסו היא יו"ר ועד העובדים ומתוקף תפקידה לנסות ולעזור לעובדים הפונים אליה. ברי על פניו, כי בתוקף תפקידה כיו"ר הוועד – אין היא מקבלת החלטות ניהוליות בנתבעת ואין זה בסמכותה "להבטיח" דבר ללא קבלת אישור משאבי אנוש (עמ' 36 שורות 9- 14).
[מוצאים אנו להזכיר כי לטעמנו, טענות התובע בדבר " אריאלה" נטענו בבילבול בין יו"ר הוועד, ל בין מנהלת משאבי אנוש; נפנה לכך כי התובע בטענותיו בתביעה ביחס ליו"ר הוועד, לא טען כי הבטיחה לו דבר מה (די בניסוח סעיף 29 לכתב התביעה השולל לחלוטין טענה בדבר "הבטחה" של יו"ר הוועד).

9. באשר לטענה בנוגע להגבלת השאלות שהופנו לעדים (סעיף 6 לסיכומים; עמ' 76 לפרוטוקול) – יואל, עד הנתבעת, הופנה לתמליל שיחה שהתקיי מה בין התובע לבין גנאדי. אין חולק כי יואל לא השתתף באותה שיחה . נעיר כי שיחה בין שני עובדים המלינים על כך כי האחראי עליהם "צעק" אינה מוכיחה, לכשעצמה, כי כך אירע בפועל . ברי כי לא היה מקום לשאול עֵד על שיחה שהוא לא היה צד לה [אגב, בתמליל, גנאדי לא מודה שיואל צעק על התובע].
כן, אין מקום בחקירה נגדית להציג לעד שאלה בה יתבקש "להסיק מסקנות", ממה ש "עולה מתוך התמליל" , ומשיחה שלא היה שותף לה (עמ' 76 שורות 24- 29).
לסיכום – אין לנו אלא לדחות טענותיו אלה של התובע ואין ראוי כי ישליך התובע מחדליו (גם הראייתיים) לפתחו של ביה"ד.

פיצויים בגין פיטורים בניגוד לחוק השוויון/אפליה מטעמי גיל
10. התובע עתר לפיצוי לפי סעיף 10 (א)(1) לחוק השוויון , משהנתבעת לא הביאה בחשבון את גילו המבוגר ואת הוותק שלו בעבודה. כך , בשלב בו המחסן נסגר, לא מצאה לו תפקיד חלו פי ההולם את מגבלותיו, כפי ששיבצה את העובדים "הצעירים" ממנו לעבודה. כן טען כי גילו של עובד צריך להחשב כשיקול חיובי בעת קבלת החלטה האם לפטרו [סע"ש 49821-01-16 בת שבע שמחי – מוצרי מעברות בע"מ (פורסם בנבו, 04.12.16; להלן: "עניין שמחי")].

11. סעיף 2 (א) לחוק השוויון קובע:
"לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת .......גילם, .... בכל אחד מאלה:
...
(5) פיטורים או פיצויי פיטורים;..."

12. סעיף 9 (א) לחוק השוויון, שכותרתו "נטל ההוכחה", קובע כי:
"בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –
(2) לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".
13. עפ"י ההלכה, על העובד, הטוען כי הוּפלה, ל הציג ראשית ראיה לכך שהחלטת המעסיק היתה נגועה בהפליה פסולה, ואז, יועבר נטל הראיה למעסיק ע"פ סעיף 9 (א) לחוק השוויון ; על העובד להוכיח בשלב הראשון כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו , סיבה לפיטוריו [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 11260-10-13 מרכז הפורמיקה אברבוך בע"מ נ' יפית פרבר גאלי (פורסם בנבו, 14.11.16); ע"ע (עבודה ארצי) 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ ילו בע"מ (פורסם בנבו, 16.03.08)].

14. כעולה ממכלול הראיות שבפנינו , המחסן נסגר בחודש ינואר (כך טען התובע) (פברואר 2016 כטענת הנתבעת) והפעילות הועברה למרכז (סעיף 13 לתצהיר אריאלה); לאחר סגירת המחסן רוב העובדים הועברו למרכז שקלט את כל העובדים שרצו לעבור לשם, לשם כך ליז הגיעה למחסן כמה וכמה פעמים על מנת לשוחח עם העובדים על תנאי המעבר ושוחחה באופן אישי גם עם התובע מספר פעמים במחסן , על מנת לדון על עתידו (סעיף 9 לתצהיר ליז) – עובדות אלה לא נסתרו ע"י התובע.

15. אין חולק כי משהוחלט על סגירת המחסן, ומשהודעו העובדים על כך עוד ב-2014, הוצעו גם לתובע חלופות העסקה: לעבוד במרכז כמלגזן, או לעבוד כסדרן באחד מסניפי הנתבעת הסמוכים לביתו ; בל נשכח כי התובע טען בתביעתו כי החלופות שהוצעו לו לא היו הולמות לניסיונו ולגילו, וכי עד לרגע האחרון לא ידע היכן ישובץ לאחר סגירת המחסן (משמע, ידע שעסקינן בשבוץ לתפקיד/מקום אחר!!).
אין לשכוח עוד כי התובע טען כי כל חבריו הלכו להשתלמות בת כמה ימים לתפקידם החדש במרכז (תפקיד שהתובע סרב לקבל).
16. ליז העידה כי התובע לא הסכים לעבור לעבוד במרכז (סעיף 22 לתצהיר; עמ' 57 שורות 1- 5 ) ומשהתובע לא הסכים לעבור למרכז, הועבר הטיפול בעניינו לגב' שרון נשלסקי, לאיתור מקום עבודה בסניף קרוב לביתו (סעיף 18 לתצהירה; עמ' 56 שורות 18- 21); אריאלה העידה כי עם סגירת המחסן ניסו למצוא לכל העובדים תפקידים חלופיים במרכז, דאגו להסעה ושמרו על תנאי העובדים (עמ' 48 שורות 9- 14 ) – עדויותיהן של ליז ואריאלה היו מהימנות ולא נסתרו – ו בפועל, התובע אישש גרסה עובדתית זו .

17. התובע לא הסכים לעבוד בשוהם, לדבריו בשל המרחק, אף שהוצעה לו הסעה. משכך, התובע שובץ לתפקיד סדרן בסניף קרוב לביתו, אך הלין כי העבודה קשה מדי וכי אינו יכול להרים משאות כבדים (נזכיר כי התובע טוען כי אינה מתאימה "למגבלותיו") .
שוכנענו כי כבר מסוף 2014 היתה הנתבעת בקשר עם התובע, כיתר העובדים, ע"מ למצוא שיבוץ חלופי לתובע, הגם שלא הושגה הסכמה עד לינואר/פברואר 2016. [אגב כך, מעניין לציין כי לא העיד מטעמו עובד אחר בהקשר לטענותיו בנדון].

18. התובע צירף לתצהירו דו"ח שעות עד ינואר 16', אולם לא הציג דו"חות מפברואר 16' ועד לסיום עבודתו, קרי: לא צירף דו"ח שעות עבור תקופת עבודתו בסניף נתניה; בהתאם לדו"ח שעות לחודש פברואר 16' שצורף ע"י אריאלה (נספח 8), התובע עדיין עבד במחסן, והוא החל עבודתו בסניף בנתניה רק ב - 01.03.16 (עמ' 7 שורות 3-4) – אשר על כן, אין שחר לטענות התובע כי לא ידע היכן הוא משובץ. יתרה מכך, ברי מהאמור כי רצף עבודתו לא נקטע [עולה לכאורה מהדו"חות כי עד מרץ עבד התובע אכן במחסן (לכאורה כך עד 05.03.16), לאור שעות העבודה, והחל מ- 06.03.16, החל לעבוד בסניף בשעות עליהם הוא מלין] .
לא נעלם מעינינו כי הדו"חות שהוגשו הודפסו ככל הנראה בעת "שיוכו" לסניף, (גילוי מסמכים?), וככל הנראה בשל כך בכותרתם מופיע "סניף דיל אקסטרה נתניה".

19. יואל הצהיר כי בשל הקושי של התובע להרים משאות כבדים, "נבנתה" עבור התובע משרת סדרן , שתתאים לדרישותיו וה וא נדרש לסדר רק את מדפי הלחם ונייר טואלט, שהם המוצרים הקלים ביותר (סעיף 15; עמ' 65 שורות 1- 2).

20. ביום 24.05.16 נמסר לתובע מכתב אזהרה (נספח יג לתצהירו) לפני המשך טיפול לגבי העסקתו. במכתב נטען כי ביום 19.05.16 עבד 4 שעות ובמהלך הזמן הזה לא טופלה שום במה בכניסה ולא נעשה מילוי נייר טואלט בסטנד שמחוץ לסניף; ביום 31.05.16 נשלח לנתבעת מכתב מטעם התובע, לדרישה למציאת מקום עבודה חלופי, וה תראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, בו צויין לענייננו: כי הורעו תנאי העסקתו, כי התובע חווה השפלות והתעמרות מהממונים עליו, וכי פגעו בשמו הטוב, במוניטין וכן בפרנסתו, עקב העוולות שבוצעו כלפיו;
ביום 09.06.16 כמענה, ציינה הנתבעת כי אי אפשר לשנות את מתכונת העבודה בסניף ואם אינו מוכן לעבוד בתנאים אלה, הנתבעת תקבל את התפטרות התובע בדין מפוטר. עוד צויין כי הפגיעות להן טוען התובע הן סיפורי בדיה/טענות שווא;
ביום 14.08.16 נשלח מכתב נוסף מטעם התובע לנתבעת ובין שאר טענותיו צויין כי אין ברצונו להתפטר מעבודתו, אלא כי תנאי עבודתו יוסדרו והיחס כלפיו יתוקן; ביום 23.08.16 הנתבעת הפנתה למכתב מיום 09.06.16, המדבר בעד עצמו.

בתקופת ההתכתבות בין בכ"י הצדדים, התובע נעדר מעבודתו.
כעולה מדו"חות הנוכחות של התובע, התובע נעדר מעבודתו החל מ- 26.05.16 ועד כולל 26.08.16,(כש ב- 25.05.16, החתים כרטיס כ- 5 שעות עבודה ואח"כ צויין "מחלה יום ראשון"). הוצגה בפנינו תעודת מחלה רק לתקופה מ- 26.06.16 עד 26.08.18; אין בפנינו כל אינדיקציה רפואית, לא לפגיעה בעקבות המכתב וגם לא ל"החמרה" בעקבותיו. [ועוד בהקשר זה, הגם למעלה מן הצורך: אם נטען במכתב ב"כ התובע ממאי כי התובע נפגע קשה ברגלו בשל העבודה המאומצת-הקשה, כפ"ע – אין בפנינו כי עסקינן בפ"ע].

21. ביום 29.08.16 זומן התובע ע"י יואל לשימוע , ולמשרדו של יואל, ליום 31.08.16, עקב אי התאמה לדרישות הסניף . התובע התייצב עם ב את כוחו לשימוע , והשימוע נדחה ליום 06.09.16, ע"מ שגם הנתבעת תהיה מיוצגת ע"י עו"ד; ביום 06.09. 16 נערך שימוע לתובע (פרוטוקול שימוע; נספח 13 לתצהיר אריאלה); בסיום השימוע הוצע לתובע לעבוד כמלגזן במרכז ונקבע כי ישיב עד סוף השבוע ואח"כ תבחן העסקתו. לכך ענה התובע כי הוא לא יעשה עבודת סבלות ולא יסע לשוהם "באופן עצמאי" [נזכיר כי לא נטען ע"י התובע כי פרוטוקול השימוע לא משקף את שהתרחש ונאמר בשימוע; כשכזכור עמ. 3 לפרוטוקול השימוע, שלא צורף ע "י התובע- צורף להגנה. עם זאת, התובע בתצהירו לא התייחס כלל לעמ' 3 לפרוטוקול השימוע]. בהעדר טענה כנגד פרוטוקול השימוע –ברי כי לא טען בשימוע כי מדובר ב"אפליה מטעמי גיל".
22. ביום 09.09.16 שלחה ב"כ התובע מכתב לנתבעת , בו הודיעה כי התובע מעוניין בתפקיד סדרן או מלגזן באחד מסניפי הרשת הקרובים לביתו, ולחלופין ובאם לא ימצא סניף חלופי, ביקש לסיים את ההעסקה , תוך תשלום מל וא פיצויי הפיטורים (וחלף הודעה מוקדמת בת חדשיים). אין כל טענה, לא כנגד עצם השימוע ולא כי עלתה בו טענת אפלייה (כלשהי)!! (הגם שבסיפא, "שמר על כל טענותיו...).

ביום 12.09.16, נשלחה תשובה לב"כ התובע ובה צויין כי לא קי ים כמעט בסניפים תפקיד מלגזן, ודאי לא במשרה מלאה, ומאחר שהוא לא מעוניין לעבוד כמלגזן במרכז, ואינו מוכן מבחינה בריאותית להרים משאות (כפי שהדגיש בשימוע) הרי שאינו מוכן לשמש גם כסדרן, ומשכך הוחלט לסיים את העסקתו.

23. מהשתלשלות הארועים ומעדויות הצדדים התרשמנו כי התובע לא ממש פוטר מעבודתו, גם לא בשל גילו. לתובע הוצעו חלופות עבודה עוד טרם סגירת המחסן ואף לאחר סגירתו ; התובע שובץ כסדרן בסניף, אך הלי ן כי (גם) עבודה זו לא מתאימה לו. שוכנענו כי התובע לא רצה לעבוד כסדרן אלא ביקש לעבוד כמלגזן (בלבד), ומשלא נמצאה לו עבודה "מתאימה" קרוב לביתו, הגיעו שני הצדדים למסקנה כי אין מנוס אלא לסיים את העסקת ו תוך תשלום פיצויי פיטורים.

יש לזכור כי עת הוחלט על סגירת המחסן ועת פנתה הנתבעת לעובדי המחסן, הובהר כי התובע יכול להקלט בתפקידו כמלגזן במרכז (ובפועל, אף שלחה העובדים להשתלמות לצורך שינוי זה בתפקידם) . כך יכול הוא לעבור לעבוד באחד מסניפי הנתבעת, וככל שלא יצלח שיבוץ כאמור – יהא העובד זכאי לפ"פ. הנתבעת לא "התחמקה" מהאפשרות לפיטורים, הגם שלא ביקשה לפטר העובדים. לא היתה איפוא, כל סיבה כי "תנסה לגרום לו להתפטר " (ודאי לא "מניעה" לכך שיתפטר בדין פיטורין , אם כך סבר). בפועל, לא ממש היתה מחלוקת בהקשר זה.

24. ראוי להזכיר כי כשנשאל התובע אם הקליט את שיחת השימוע, השיב כי "לא זכור" לו (עמ' 19 שורות 17- 18) – תמוה כי דווקא שיחה זו "לא זכור" אם הקליט אם לאו, ואינו משיב: "לא הקלטתי". מכל מקום לא הציג לנו הקלטה.
שוכנענו כי הנתבעת אכן ניסתה לבחון/להציע חלופות שתתאמנה לתובע/בקשותיו/מגבלותיו– אלא שלא שוכנענו כי התובע אכן ביקש להמשיך בעבודתו כסדרה ּ.

כך או כך, בהעדר תפקיד מתאים ובהעדר כישורים ומשגם תפקידו כסדרן – היווה עבורו בעיה וקושי – ברי מדוע נכון היה לשני הצדדים להפסיק עבודתו.

25. עוד נדגיש ונוסיף: התובע לא הוכיח כי היה קשר כלשהו בין הפסקת עבודתו לגילו/או כי פוטר מחמת גילו, והוכחו בפנינו נסיבות אחרות להפסקת עבודתו (כולל רצונו). ניתנו לתובע אפשרויות רבות לשינוי תפקידו. הנתבעת הוכיחה כי היא העסיקה עובדים בגילאים כתובע (נספח 2 לתצהיר אריאלה); מעבר לכך, שהתובע החל עבודתו בנתבעת בגיל 55, ולא הייתה סיבה לפטרו מחמת גילו דווקא כעת , כשהוצע לו דווקא להמשיך בתפקידו (ובגילו) בעבודה במרכז. סגירת המחסן אין בינה לגיל התובע כל קשר.

26. כשנשאלה אריאלה מדוע לא העבירו את התובע לסניף אחר בעקבות תלונותיו, השיבה כי משהתובע ציין בשימוע כי הוא לא מתכוון "לעשות את העבודה הזאת" (סבלות?), ממילא, כל סניף שהיו מעבירים אותו, לא היה רלבנטי עבורו, שכן עבודה של "סדרן" היא עבודה יותר קלה (עמ' 41 שורות 1- 5).

27. למעלה מן הצורך נוסיף: מבינים אנו את הקושי בשינוי תפקיד/מקום וכיוצ"ב, ועוד בגיל מבוגר. יחד עם זאת, אין להלין על הנתבעת , שלא היה לה להציע לתובע בדיוק אותו תפקיד עת נסגר המחסן . התרשמנו כי הנתבעת ניסתה למצוא גם לתובע תפקיד הולם לכישוריו , לגילו , ולניסיונו , אלא שגם זאת "לא צלח".

נזכיר כי התובע עצמו ציין כי לאור כישוריו הסכים, בלית ברירה, לתפקיד סדרן/מלגזן, וכי לאחר שסיים עבודתו בנתבעת, ולאחר חודשי אבטלה, הוא עובד בשמירה (עמ' 26 שורות 15- 24; עמ' 27 שורה 29)

28. ולעניין שמחי – שם דובר על עובדת שפוטרה , משתפקידה המוגדר בוטל , והיו פיטורי צמצום אצל מעסיקתה.
בענייננו, על אף שהמחסן נסגר, התובע לא פוטר לקראת ועם סגירתו , אלא היה ניסיון כן ואמיתי של הנתבעת למצוא לו (ולעובדים האחרים!) מקום עבודה חלופי התואם את כישוריו : [כמלגזן במרכז/כסדרן באחד הסניפים הקרובים לביתו]. שלא כבעניין שמחי, בענייננו התובע אף הועסק בתפקיד חלופי בעת סגירת המחסן, ומשהלין על כך כי עבודה זו לא מתאימה לו, ומשלא נמצא עוד בסניפיה באזור מגוריו תפקיד כמלגזן, ומשלא הסכים לנסוע למרכז ולעבוד שם כמלגזן – פוטר מעבודתו ובהסכמתו (= לבקשתו).
29. לאור כל האמור לעיל, ממסכת הראיות שבפנינו וממהימנות עדויות הנתבעת ומול עדותו הלא משכנעת של התובע – שוכנענו כי התובע לא פוטר בקשר או עקב גילו , אלא מטעמים ענייניים (לאור חוסר שביעות רצון מתפקודו, מחד ומאידך, בשל חוסר שביעות רצון התובע לעבוד כסדרן/קשייו בתפקיד ו/או כמלגזן במרכז).

30. משכך, נדחית התביעה ברכיב זה.

פיצויים בגין פיטורים בשל תלונות התובע על תנאי העסקתו והתנהגות כלפיו
31. לטענת התובע, פוטר משהעלה תלונות בקשר להרעה בתנאי עבודתו, הפחתת שכרו, שיבוצו בסניף וכן תלונותיו לגבי ההתנהלות והיחס המשפיל מיואל וקרן.

32. לטענת הנתבעת, התובע פוטר בשל סירובו לכל משרה חליפית שהוצעה לו. מנהל הסניף עליו התלונן (יואל) דווקא היה מעוניין בהמשך העסקתו.
כן טענה כי טענתו זו, אף סותרת את טענתו דלעיל, כ ביכול, פוטר מחמת גילו.

33. בשיחתו עם ליז, טרם החל התובע לעבוד בסניף, נשאל התובע אם הוא מעוניין לעבור למרכז (לשוהם), כשהנתבעת הודיעה כי תארגן הסעה מהבית למקום העבודה, באותו תפקיד והתובע השיב בשלילה (עמ' 2 שורות 1- 7 לתמליל); התובע ציין בפני ליז כי הוא מעדיף לעבוד בסניף קרוב לבית, בזו הלשון:
" משה: אני מעדיף סניף,
ליז: קרוב לבית, טוב זה ברור לי.
משה: לא, עדיף לי. כבר בגיל הזה מספיק עברנו בחיים...
ליז: בסניף. לא, לא, יש לי, השאלה בסניף מה, אני לא, אני לא יכולה להבטיח לך עבודה בתור מלגזן.
משה: לא, לא אכפת לי".
(עמ' 3 שורות 3- 12, לתמליל ; ההדגשה הוספה).

34. התובע ציין בפני ליז כי הוא מעדיף לעבוד בסניף קרוב לבית , אף אם לא בתפקידו (קרי: כבר אז ידע/העדיף עבודה כסדרן) . עוד ציין כי אינו רוצה שמשכורתו תפגע וכי הוא מבקש לקבל את הפרמיה שקיבל כמלגזן. משהצדדים חלוקים באשר לכוונתם בשיחה, יצוטט החלק הרלוונטי גם לעניין הפרמיה:
"משה: הפרמיה זה חלק משמעותי מהמשכורת.
ליז: כמה?
משה: הפרמיה בסביבות 1,700.
ליז: אוקי.
משה: את מבינה? אז זה חלק משמעותי, גם ככה המשכורת היא לא גבוהה, עכשיו, במידה ומקזזים את הפרמיה, זה פוגע משמעותי, זה מתבטא מעל 30 אחוז מהמשכורת.
ליז: תן לי לבדוק את זה, בסדר,
משה: לא,
ליז: אנחנו לא רוצים שתיפגעו, הענין הוא שלא תיפגע.
משה: תראי, אני התייעצתי עם עורך דין, הוא אמר לי ש"אותם תנאים שאתה מקבל פה הם חייבים לתת לך במקום אחר". זה לא,
ליז: בסדר.
משה: זה לא משנה אם קורים לו סניף או לא סניף.
ליז: קודם כל שנמצא לך בסניף.
משה: טוב, בסדר.
ליז: אני לא מבטיחה, אני לא מנהלת משאבי אנוש של הסניפים, אני מטה ומרכזים לוגיסטיים. אני יכולה להגיד לך שבשוהם יש עבודה, בשוהם אני צריכה מלגזן, אני יכולה לדאוג לזה שיהיה לך אפשרות להגיע ולחזור. זה החלטה שלך".

בנקודה זו, משום מה, ההקלטה נפסקה כמצויין בתמליל וללא הסבר (עמ' 4 שורות 3- 22; ההדגשות אינן במקור).

35. משיחה זו עולה כי התובע הסכים לעבוד בכל תפקיד ובכל עבודה, ולא התעקש לעבוד כמלגזן והעדיף עבודה קרוב לבית ( כפי שאישר בעדותו, עמ' 12 שורה 16), ובלבד שלא תפגע משכורתו.
הצדדים חלוקים לעניין המשפט האחרון שליז אמרה, האם הכוונה הייתה לתשלום פרמיה או לאופי המשרה (עמ' 13 שורות 4- 9). לטעמנו אין חשיבות "למחלוקת" זו משברי שליז לא הבטיחה לו דבר (ומשעל פניו, עולה כי הבהירה שיש עבודה עבורו במרכ ז, בתפקידו כמלגזן , בתנאיו כולל הפרמיה ועם הסעה).
כך או כך, לא עולה מ התמליל כי הובטח לתובע דבר , לא באשר לאופי המשרה ( כשכאמור הוא ציין בפני ליז אז, ואף בפנינו כי לא היה אכפת לו אופי המשרה) ו/או באשר לקבלת הפרמיה בתפקיד אחר .
כאן המקום לציין כי גם בתמליל זה (נספח ו'), לא צויין ממתי השיחה.
בעדותו השיב התובע כי אין לו את המשך ההקלטה עם ליז (עמ' 14 שורות 21- 22). וכשנשאל כיצד השיחה נקטעה באמצע, ענה: "לא יודע. זה מה שהקלטנו וזה מה שרשום פה" (עמ' 14 שורה 25).
בעדותה ליז מאשרת כי ציינה בפני התובע שתבדוק את הזכאות שלו לפרמיה ולא התחייבה כי הפרמיה תשמר לו (עמ' 53 שורות 1- 9, עמ' 54 שורות 1- 6) – עדותה של ליז הייתה מהימנה ולא נסתרה(ומתיישבת היטב עם דבריה בתמליל) .

36. הגם שקיימת פגיעה בשכרו נטו עם המעבר לסניף, אין לשכוח כי מהשוואת תלושי השכר שהציג וריכוזי השכר שהציגה הנתבעת, עלה כי שכר סוציאלי נשאר זהה. הפער בתשלומי הנטו חלקו נעוץ בכך שלא עבד בפועל כל התקופה בשעות מלאות, מחד ומאידך, אין לשכוח שהפרמיה הייתה מותנית.
[זה המקום להזכיר כי אין בפנינו טענה לזכאות לפ"פ בשל התפטרות בגין הרעה מוחשית, וממילא הנתבעת שילמה את פיצויי הפיטורים , משפוטר].

יתרה מכך, אריאלה העידה בפנינו כי משהתובע בחר שלא לעבור למרכז כמלגזן וכי לא יקבל פרמיה (המשולמת למלגזן) ו משברי היה כי שכרו עומד להפגע, ניתנה לו תוספת מקצועית של 3 ₪ לשעת עבודה , כפיצוי (עמ' 35 שורות 24- 29).
לא הוכח כי קיבל התובע את הפרמיה בעבודתו כמלגזן, חודש בחודשו, ובסכום קבוע, ולא נסתרה הטענה כי הפרמיה הייתה תלויה ביעדי העובדים, שגדלה ככל שהעמיסו יותר מטענים בכל חודש (סעיף 8 לתצהיר אריאלה ; אגב, התובע לא הציג כל ראייה/עדות להוכחת טענתו בהקשר זה).

37. באשר לתלונותיו על עבודתו בסניף – יואל הצהיר כי הפעילות בסניף מתחילה משעה 09:00, כשעבודת סידור הסחורות והמדפים מתבצעת לאורך שעות הלילה. על כן, משמרות העבודה של העובדים העוסקים בסידור הסחורה כמלגזנים וסדרנים מתחילות או בחצות או בשעה 04:00 וכך הוסבר לתובע. עוד ציין בפני התובע כי במידה ורוצה לעבוד על מלגזה עליו להתחיל עבודתו בשעה 04:00 בבוקר, או לחלופין ימצא לו משרה אחרת בסניף בה הוא יוכל להתחיל לעבוד קצת יותר מאוחר. התובע ביקש לחשוב על כך.
עוד הצהיר יואל כי על אף שלא היה תקן פנוי, הוא אִפשר לתובע לעבוד על מלגזה, אלא שיומיים לאחר שהתחיל עבודתו אמר כי הוא אינו מוכן להתחיל את יום עבודתו בשעה 04:00. בנוסף, התלונן התובע כי בעת עבודתו על המלגזה ירקנים , וסדרנים מסתובבים באזור העבודה שלו, זאת בניגוד לאופי העבודה אותה ביצע במחסן [שלא היו בו עובדים שדאגו לסדר את האזור ללקוחות]. על כן, הוצע לתובע לעבוד כסדרן, וסוכם כי יתחיל את יום עבודתו בשעה 04:30.

38. לטענת התובע, מעולם לא עבד כמלגזן בסניף, והטילו עליו משימות פיזיות , שלא היה מורגל אליהם. אומנם יואל אמר לו להתחיל לעבוד בשעה 04:00, אך בטרם המעבר לסניף, סוכם עם אריאלה כי יתחיל לעבוד משעה 05:00, כאשר במחסן החל עבודתו בשעה 07:00.

39. לו נטען כי במעבר בין התפקידים (מהמחסן לסניף) הייתה "הרעת תנאים", ברי כי הנתבעת הייתה משלמת פיצויי פיטורים לתובע ,לוּ התפטר בגין הרעת תנאים.
אלא, שההליך דן בפיטורים ולא בהתפטרות, מחד ומאידך, הנתבעת אכן שילמה לתובע פיצויי פיטורים, כשפיטרה אותו ; אלא, שלא הוכח כי התובע פוטר בשל תלונותיו להרעת תנאים .

40. ערים אנו לקושי שחווה התובע בעת המעבר לעבודה בסניף. יחד עם זאת, הסיבה לפיטוריו היתה כאמור לעיל. צריך להזכיר כי לאור התנהלות התובע בחודשי העבודה בסניף, כישוריו, יכולותיו, והעדר תפקיד רק מלגזן בסביבתו – לא בכדי פוטר (ובהסכמה) .

41. נדחית הטענה לפיה התובע פוטר בשל תלונותיו ליחס משפיל מהממונים עליו. התובע לא הוכיח כי פנה למי מהממונים עליו בטענה כי זוכה הוא להשפלות, התעמרות והתנכלות. אין בפנינו טענה , ודאי לא ראייה, לשיחה כלשהי שלו עם יואל ו/או עם קרן ו/או גורם במשאבי אנוש בנתבעת כי מתנכלים לו ללא הפסק.

לא נעלם מעינינו כי התובע פנה באמצעות בא כוחו במכתב מיום 31.05.16 בו הועלו בין היתר טענות התובע באשר להשפלות שהוא חווה מיואל ומקרן; יחד עם זאת , כך טען בנוגע למציאת מקום עבודה חלופי ולא במטרה "ללבן את העניינים" מול מעסיקיו-ממוניו.

42. לא נוכל שלא להתייחס לאמירות התובע בשיחתו עם דניאל, כששוחחו ביניהם על ההתנהלות של קרן כלפיהם (נספח יב' לתצהיר התובע):
"משה: לא, גם עושים קניות, אני עשיתי קניות באופן פרטי, גם זה את באה להעיר לי, אחרי שאני החלפתי חולצה וכל זה?
דניאל מולו: (לא ברור).
משה: אני כבר לא עובד. אה? לא, אחרי, אחרי העבודה. נכון או לא?
דניאל מולו: כן, מה אתה יכול לעשות אבל? מה אתה יכול לעשות?
משה: אני יכול לעשות הרבה, אל תדאגי.
דניאל מולו: כן?
משה: כן...."
(ההדגשה הוספה; עמ' 2 שורות 16- 23)

כאמור, לא צויין מתי התקיימה השיחה ולא עולה מהשיחה ראייה ל"התנכלות" או "צעקות".
זאת ועוד, תמוה בעינינו כי בשיחת השימוע לא עלו טענות כי התובע הושפל, התעמרו והתנכלו לו בכל זמן עבודתו בסניף.
ויותר מכך ,כך גם לא נטען במכתב באת כוחו שלאחר השימוע (הגם, ש"שמר" על כל טענותיו...), ככל שלטענתו, זו הייתה הסיבה שאיננו רוצה לעבוד בסניף.

ראוי להזכיר עוד – גם בתשובת ב"כ התובע שלאחר השימוע , נתבקשה שמירת התוספת של 3 ₪ – אך לא הפרמיה!! משמע, לא נטען (גם אז) "להרעת תנאים".

43. משלא הוכח ולא שוכנענו כי התובע פוטר בשל תלונותיו ומששוכנענו כי שני הצדדים הסכימו על הפסקת עבודתו – על כן נדחית התביעה ברכיב זה.

פיצויים בגין פיטורים ללא עריכת שימוע
44. בתביעתו עתר התובע לפיצויים בגין פיטורים ללא עריכת שימוע ( ראה "מהות התביעה"; ראה כותרת רכיב זה, לפני סעיף 99 ) . עוד טען כי השימוע שהתקיים לתובע טרם פיטוריו נערך למראית עין, שכן הנתבעת כבר קיבלה את ההחלטה על פיטוריו, משזומן ליואל והשימוע נדחה משהתייצב עם עו"ד.
נציין כי בתצהירו (ואח"כ בסיכומיו), העלה, לראשונה, הטענה כי לא נערך לו שימוע עת נסגר המחסן ולפני שהתקבלה החלטה על שיבוצו וכי לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להביע את עמדתו או את בקשותיו ורצונותיו.

45. לטענת הנתבעת, לתובע נערך שימוע כדין ואף מעבר לכך. העובדה שגם לאחר השימוע ניתנה לתובע הזדמנות להשאר בעבודתו אולם סירב לכך וביקש שיפוטר (גם אם לחילופין) – מונעת ממנו מלהעלות כל טענה בעניין .

46. נציין כי ביום 12.12.18, הגישה הנתבעת בקשה למחיקת סעיפים מתצהירו של התובע בשל הרחבת חזית, משהעלה טענות לפיצוי בגין העדר שימוע בעת סגירת המחסן.
ע"מ שלא להאריך שלא לצורך, נפנה להחלטה מיום 26.02.19, בה נקבע בסעיף 15 :
"הבקשה נדחית, משאין מקום למחיקת הסעיפים שנתבקשו בהנמקה האמורה כמוסבר לעיל; העובדות הן כפי שנטענו, אך אינן בסיס לעילה הנדונה, שכ"עילה", לא נטענה".

ברי איפוא כי אין בתביעה "עילה" בהקשר לפיצוי בגין שימוע שלא נערך, עת הועבר לעבוד בסניף. חרף כך, מצאנו להתייחס לנטען, ולו בקציר הא ֹמר(בלא "להכשיר" שינוי זה).

47. הלכה היא כי מעסיק חייב ליתן לעובד הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו טרם פיטוריו וטרם שינוי תפקידו. זכות הטיעון העומדת לעובד כלפי מעסיקו היא זכות להשמע בט רם תתקבל החלטה העלולה לפגוע בו [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (פורסם בנבו, 28.02.17)] .
גם אם מדובר בהעברה מתפקיד לתפקיד, לעובד נתונה זכות הטיעון והאפשרות לשכנע את מנהלו בהתאמתו לתפקיד ובמתן הזדמנות הולמת להוכיח את התאמתו [ראה לעניין זה ע"ע (עבודה ארצי) 1159/01 ד"ר אבנר כרמי נ' מדינת ישראל-מינהל המחקר החקלאי (פורסם בנבו, 05.11.02) (להלן: "עניין כרמי")].

48. אין חולק כי בטרם נסגר המחסן ליז שוחחה עם התובע (ועם עובדי המחסן)באשר לשינוי תפקידו(ם). אין חולק כי התובע נפגש גם עם אריאלה לצורך התאמת תפקידו ושמירת תנאי השכר(ולטענתו, גם עם יו"ר הוועד).
אין חולק כי כבר מהודעת הנתבעת על סגירת המחסן ואילך(סוף 2014) וכן בפגישות האמורות הוצעו (גם) לתובע חלופות באשר להמשך העסקתו: המשך העסקה באותו תפקיד במרכז; עבודה בסניף קרוב לבית ; סיום העסקה תוך תשלום מלוא פ"פ . לטענתו, טען בפני ליז ובפני אריאלה כי הוא מעוניין לעבוד קרוב לביתו וכי הוא חושש כי שכרו יפגע, ועל כן אושרה לו "תוספת מקצועית".

בענייננו, אין חולק כי התובע לא קיבל זימון לשימוע מסודר לפני סגירת המחסן, וממילא, לא נוהל פרוטוקול , ו תוצאת התנהלות זו היא כי לא נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה מסודרים לאור שינוי תפקידו, לרבות בנוגע לשעות העבודה.

כשנשאלה אריאלה מדוע לא זימנו את התובע לשיחת שימוע בטרם שינו את תפקידו בנתבעת, ענתה כי אין לה תשובה (עמ' 39 שורות 10- 12).

נזכיר כי שבעתיים נראית הטענה שהועלתה כאמור בתצהיר התובע ובסיכומיו כ"חכמה שלאחר מעשה" ,כשבזמן אמת לא הועלתה כל טענה כאמור, הגם שכבר היה מיוצג (ראה מכתב ב"כ מיום 31.05.16).

לאחר ששקלנו את כל אלה, תכלית השימוע בעת סגירת המחסן – קו יימה לטעמנו. יכול שהיינו רואים לפסוק פיצוי-מה לתובע, משההליך בהקשר הזה לא נעשה כדבעי למלוא דקויותיו. עם זאת, בהעדר עילה בתביעה לפיצוי בגין העדר שימוע בהקשר לסגירת המחסן, איננו פוסקים סכום כלשהו בהקשר זה. שוכנענו כי התובע ידע היטב מהן 3 החלופות שהוצעו לקראת סגירת המחסן ומהי בחירתו, על כל תנאיה!

[במאמר מוסגר נציין כי משברי לנו כי מדובר בתהליך כללי שנערך בנתבעת, מעסיק שבו קיים ארגון עובדים ואף הסכם קיבוצי מיוחד – אין לנו אלא "להניח" (ומכל מקום, לא הובאו בפנינו ראיות לכך, משנטען, ובדין כך, כי לא טען לעילה כאמור) כי ההליך כולו לווה ע"י ארגון העובדים והושגה בעניינו הסכמה קיבוצית, כזו או אחרת].

49. באשר לשימוע טרם פיטורים – לדידנו, לא נפל כל פגם בהליך שניהלה הנתבעת: בזימון לשימוע נכללה הסיבה בעטיה נשקלה הפסקת עבודתו של התובע; במועד השימוע נערך פרוטוקול, ופורטו הטעמים בעטיים נשקלת הפסקת עבודתו וניתנה לתובע הזדמנות להביע עמדתו, וכן להודיע, לאחריו, מהי האפשרות בה בחר (אם מעוניין הוא לעבור לעבוד כמלגזן במרכז, משסירב לעבוד כסדרן).

לא מצאנו פגם בדחיית השימוע למועד בו שני הצדדים יכלו להיות מיוצגים. מחד, לא נשללה מהתובע הזכות להתייצב לשימוע בייצוג מטעמו, ומאידך, אך טבעי כי גם הנתבעת היתה מיוצגת בשימוע.
למעלה מן הצורך והגם שאין טענה בנדון, במכתב הזימון לשימוע לא נזכרה זכותו של התובע להיות מיוצג. עם זאת, אין לשכוח כי קיומו של ב"כ התובע היה ברור וידוע לנתבעת , עוד בטרם מכתב הזימון לשימוע.
ודאי אין שחר לטענה כי בשל כך ודחיית השימוע – מדובר בשימוע למראית עין.

לאחר השימוע, משלא נמצא לתובע תפקיד המתאים לכישוריו ולדרישותיו, ומשניכר כאמור גם מעמדתו טרם הועבר לסניף, וגם מדבריו בשימוע, לא נותר לנתבעת אלא לקבל את עמדתו החליפית של התובע, קרי: לסיים העסקתו בנתבעת.

יובהר כי לא מצאנו פגם בקבלת ההחלטה לסיום ההעסקה, שכן אף במכתב באת כוחו מיום 09.09.16, ציין התובע כי באם לא ימצא לו תפקיד מתאים בהתאם לדרישותיו מבקש הוא לסיים העסקתו .

לא שוכנענו כי מדובר בשימוע למראית עין, אלא בשימוע בו הובהרו הקשיים ובסופו של יום הופסקה העבודה , לאחר שנשקלו עמדות הצדדים.

הפרשי פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה
50. לטענת התובע, שכרו הורכב משכר בסיס , בצירוף פרמיה חודשית קבועה בסך 1,712. על כן, יש לראות בפרמיה כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים ולהורות לנתבעת לשלם הפרש פ"פ , בצירוף פיצויי הלנה.

51. לטענת הנתבעת הפרמיה שולמה כתמריץ על עמידה ביעדים, והשתנתה מחודש לחודש בהתאם לכמות המטענים שהועמסו .

52. התובע בתצהירו חזר על טענותיו בהקשר זה;
אריאלה בתצהירה טענה כי אין מדובר בתוספת קבועה, אלא בתוספת משתנה ומותנית, והעידה כי הפרמיה משולמת לפי כמות ליקוט, כמות קרטונים וכדומה : "אם עומדים ביעדים ובהמלצת ממונים משולמת פרמיה כל חודש"; עוד הוסיפה כי אם התובע שהה בחופשה או במחלה לא קיבל פרמיה (עמ' 30 שורות 13- 26). עדותה זו לא נסתרה.
בסיכומיו טען התובע כי הנתבעת לא הציגה מסמך המפרט את אופן חישוב הפרמיה.

53. חובת ההוכחה כי הפרמיה שקיבל היתה פרמיה קבועה, שהיא שכר, היא על הטוען לכך; התובע לא הציג תלושי שכר מתקופת עבודתו כמלגזן , ולו ע"מ להוכיח כי אכן הפרמיה שקיבל הייתה פרמיה קבועה. כאמור, א ף לא הציג עדות או ראייה אחרת לטענתו.
לעומתו, צירפה אריאלה לתצהירה (נספח 1), ריכוז תשלומי שכר לשנת 2015, על פיו ניתן להיווכח, כי התובע קיבל תשלומי פרמיה בסכומים ובשמות שונים מדי חודש.
54. משהפרמיה השתנתה מחודש לחודש, ועסקינן ברכיב מותנה ומשתנה – ברי כי אין מדובר בחלק מהשכר הקובע. נזכיר כי הפרמיה לא נכללה בשכר סוציאלי שבשכרו. ועוד יש להזכיר, היה ראוי אז, לכל היותר, לחשב שכרו, לפי שוני השכר בין התקופות.

שלא למעלה מן הצורך נציין, כי אף לו הוכיח התובע טענתו כי מדובר ברכיב קבוע – ברי כי לא היה מקום, בנסיבות, לפיצויי הלנת פיצויי פי טורין, משמחלוקת כנה בין הצדדים.;

55. לאור האמור, נדחית התביעה ברכיב זה.

פיצוי בגין עוגמת נפש, התנכלות והתעמרות
56. התובע טען כי סבל מהתנהגות משפילה, צעקנית, מתלהמת, בתקופת עבודתו בסניף , מצדם של יואל וקרן.

57. להוכחת טענותיו צירף התובע תמליל שיחה מול יואל, כשלטענתו, הוקלטה בעת שיואל מסר לו את מכתב הפיטורים (נספח כד'), תוך שציין כי הודעת הפיטורים נמסרה לו ע"י יואל באופן מזלזל , ותוך כדי שאנשים נמצאים בחדר ומשוחחים עם יואל.

58. ע"פ התמליל, בתחילת ההקלטה יואל שוחח עם "דוברת" שככל הנראה הייתה בחדרו, בעת הגעת התובע למשרדו של יואל (עמ' 1 שורות 1- 16), לאחר מכן פנה יואל לתובע:
"יואל: לא, כי, אה, משה, העורכת דין שלך דיברה איתך?
משה: עדיין לא.
יואל: אז היא קיבלה מכתב תשובה, אתה מכיר את המכתב? אתה יודע מה התשובה? שמגיע לך. והיא הסכימה עם זה הבנתי או, זה הכל העורכת דין של שופרסל עכשיו שלחה לי, אני לא ידעתי בכלל.
משה: נו, בסדר.
יואל: בסדר? אז מתי שאתה מסיים היום רק הכרטיס תחזיר למירי ואתה מקבל, מה שהם הסכימו, את הכל.
משה: טוב. אוקי. ביי.
יואל: תן לה את הכרטיס
דוברת: לא, תחתים את ה-,
יואל: תחתים...
משה: מחר אני לא פה, אני מבין?
יואל: לא...".
משיחה זו לא מצאנו ממש בטענות התובע כי יואל מסר לו את הודעת הפיטורים במהלכה, ואף לא שאם עשה כן, כי עשה כך "באופן מזלזל". גם לאחר שהאזנו להקלטה לא התרשמנו מ"נימה מזלזלת". אין בשיחה כל אינדיקציה לכך שיואל מוסר לו מכתב וגם התובע (הגם שידע שהוא מקליט את השיחה), איננו מציין כי הוא מקבל עכשיו מכתב או הודעת פיטורים. גם לא ניכרת "הפתעה" בתגובתו.
ניתן להבין שהתובע ידע מבאת כוחו כי הוחלט על פיטוריו, כפי שאף יואל הודע באותה עת. בהתאם, יואל מודיע לתובע כי עליו להחתים את הכרטיס ולהחזירו בסוף היום. באשר לכך כי בשיחה נשמעת "דוברת", כש נכנס התובע למשרד של יואל , או ש"דוברת" אומרת שעליו להחתים את הכרטיס, אין בכך כדי להעיד כלל וכלל על זלזול.
אין אנו יודעים מי היא אותה הדוברת והתובע לא נתן גרסה בעניין ויואל לא נשאל מי היא אותה הדוברת.

59. כשנשאל יואל אם נהג להשפיל את התובע, הכחיש הטענה (עמ' 74 שורה 24); כשנשאל אם היה כורז לתובע להגיע לשיחה למשרד, השיב בשלילה וכי לא זכור לו שאחד מסגניו עשה כך , ואם רצה לשוחח עם התובע , אחד הסגנים הי ה קורא לו לבוא למשרד (עמ' 78 שורה 10- 26, עמ' 79 שורות 23- 25); קרן נשאלה לפשר אמירותיה לתובע כי "החיים שלו תותים", וציינה כי ההתנהלות בין העובדים הייתה חברית וזה היה אחד מהביטויים שהשתמשה בהם וזה לא משהו שנאמר כדי לפגוע (עמ' 82 שורות 26- 30, עמ' 83 שורות 3- 5). כמו כן, נשאלה אם נהגה לצעוק על התובע, וענתה כי נהגה להרים את הקול ע"מ להתגבר על רעשים מסביב כדי שישמעו אותה, אבל לא "בקטע של צעקות לצעוק" (עמ' 84 שורות 24- 31).
בהמשך העידה בקשר לשימוש בביטוי "ספידי גונזלס" כדלהלן:
"אמרתי לך, עליו ספציפית אני לא זוכרת שהשתמשתי בביטוי אבל זה חלק, היתה לי גם את גברת פלפלת, היו לי מלא אנשים, אנג'ייזר, היו לי מלא אנשים כאלה בסניף, היה לי מכל מה שאת רוצה וזה עוד פעם, תקשיבי, אנחנו עובדים מ- 12 בלילה או 4 לפנות בוקר, אנחנו נפגשים כולנו, אנחנו חברים כולנו, הרגשתי בנוח. זאת אומרת אנחנו הכל זורם כזה, לא היה לי, לא הייתי בא אליהם מגבוה, הייתי מדברת כולם ביחד, אנחנו עובדים לילות, לילות על גבי לילות כל יום, זה לא עבודה שהיא קלה. אנחנו ביחד. לא היה שום אמירה משהו בכוונה גם, גם אף אחד מהצוות של העובדים ניגש ואמר לי קרן את פוגעת בי כשאת אומרת לי..." (עמ' 87 שורות 7- 15).

60. התובע צירף לתצהירו תמלילי שיחות עם עובדים שעבדו עמו בסניף – גנאדי ו דניאל. מדובר בשיחות בין עובדים על אמירות של הממונים עליהם וכיצד מפרש כל אחד מהם אמירות בעיניו הסובייקטיביות. ואלה לכשעצמן אין כדי להוכיח כי התעמרו בתובע או כי נהגו להשפילו או להתעלל בו.

61. ממכלול הראיות שבפנינו לא שוכנענו כי הממונים על התובע בסניף השפילו ו/או התעמרו ו/או התעללו בו.
ראוי להזכיר כי אין בפנינו ולו הקלטה אחת של "צעקות", פנייה מזלזלת, התעמרות, התעללות, וכיוצ"ב, של קרן ו/או של יואל.

62. במסגרת עבודתו בסניף היה על התובע לסדר את מדפי הלחם ונייר טואלט (מה שלא הוכחש ע"י התובע). ביום 24.05.16 נמסר לו מכתב אזהרה לפיו, לא מילא את תפקידו ב- 19.05.16 ( לא מילא את הסטנד של נייר הטואלט). בתצהירו טוען התובע כי אף אחד לא פנה אליו במועד זה לטפל בסטנד.
תמוה שעת קיבל האזהרה לא ניגש לקרן או ליואל והעלה בפניהם את טענתו זו ותחת זאת "אצה לו הד רך" לפנות לבא כוחו ?!
ובאשר למשלוח המסרונים ביחס לעבודתו ב-12.9 – מקובלות עלינו טענות הנתבעת בנדון, כי עסקינן ב"פיילוט" שלא צלח; ודאי כך, כשאין חולק כי מדו"ח הנוכחות של אותו מועד מצויות חתימותיו.
ונוסיף משלנו: על פניו(סעיף 76 לתביעה) מכך כי מדובר ב"מסרון משולש" (הטקסט הועבר כאחד, 3 פעמים) שנשלח כאמור – ברי כי עסקינן ב"תקלה".

63. איננו מקבלים את טענות התובע באשר להתעמרות ולהתנכלות בעבודה בסניף. נזכיר כי, התובע לא העלה טענות כאלה בעת השימוע שנערך במעמד באי כוח הצדדים.

64. לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה ברכיב זה.

פיצוי בגין הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע
65. לטענת התובע, הנתבעת פרסמה ברבים דברי בלע כלפי התובע המהווים לשון הרע והוצאת דיבה, כך באירוע ביום שישי 20.05.16 , בעת שערך קניות לביתו, בעודו ממתין בתור שליד הקופות ניגשה אליו קרן וצעקה עליו לנגד עיני הלקוחות "אני מקווה שהדפסת את הכרטיס לפני הקניות אם לא זה יעלה לך ביוקר". לטענת התובע במילותיה אלה כינתה אותו "נוכל ורמאי המקבל שכר בלי לעבוד"; בנוסף, ביום 03.04.16, פנתה אליו קרן והתחילה לצעוק לנגד עיני לקוחות ועובדי הנתבעת "מה עוד לא סיימת הכל הולך אצלך לאט לאט אתה בעייתי פה". למשמע הצעקות יואל נגש אליי והחל לצעוק "אתה לא רצוי פה, תחזור מאיפה שבאת, אתה לא מתאים לי". (נזכיר כי התובע לא הציג כל ראייה לתימוכין, לגרסתו).

66. ע"מ לקבוע כי המדובר בלשון הרע, אין צורך להשתכנע שנגרמה השפלה, אלא די בכך שיקבע כי הפרסום עלול להביא לתוצאה כזו [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת ואח' (פורסם בנבו, 31.03.15)].

67. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שעניינה "פרסום" קובע כי:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

68. בענייננו, לא הוכח כי קרן ויואל צעקו על התובע, כי צעקו עליו ברבים; כך, לא הוכח פרסום דברים משפילים שיוחסו לתובע.
מהראיות שהוצגו בפנינו התרשמנו כי התובע מפרש אמירות ש יתכן ונאמרו בהקשר כזה או אחר.
כשנשאלה קרן באשר לאמירותיה על החתמת הכרטיס, ציינה כי היא יכולה לבדוק החתמת כרטיס רק למחרת היום, אם עובד החתים כרטיס לפני שעשה קניות (עמ' 88 שורות 21- 24).
כאמור, עדותה הייתה מהימנה ולא שוכנענו כי נהגה לצעוק או להשפיל את התובע הן באופן אישי והן בפומבי.
אף עדותו של יואל הייתה מהימנה, וכשנשאל אם נהג לצעוק על התובע השיב בשלילה.

69. שוב נדגיש ונאמר כי כשם שהתובע הקליט שיחותיו עם עובדים אחרים, כך ודאי הקליט/יכול היה להקליט שיחותיו עם קרן או יואל, כשצעקו עליו ו/או כרזו לו (כטענתו). כן יכול היה להתעמת עימם, לגשת אליהם ולהתלונן בפניהם כי הם נוהגים להשפילו ולבזות אותו ברבים(ולהקליטם).
בנוסף, וכאמור לעיל, בשיחת השימוע התובע לא טען כי נוהגים להשפיל אותו בסניף ובשל כך לא מעניין לעבוד שם.

70. משלא הוכח כי אמירות כאלה ואחרות נאמרו ע"י יואל וקרן לתובע, משלא הובאו הוכחות ל"פרסום" ברבים לאמירות להן טוען התובע – נדחית התביעה ברכיב זה.

סוף דבר
71. משנדחתה התביעה על כל עילותיה, ומשעסקינן בתביעה של עובד שלא התרשמנו מאמינות עדותו, ובתביעה בסך של 239,029 ₪, ומנגד , של עובד שהשתכרותו השוטפת אינה גבוהה, ובשוקלנו כל אלה, ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך 2,000 ₪.

72. ובטרם נעילה – בהחלטה מיום 05.12.19 נקבע כי סיכומי הצדדים יוגשו עד 5 עמודים רווח ושוליים כפולים, בגופן 14.

ביום 09.03.20 הותר לצדדים להגיש סיכומיהם בהיקף של 7 עמודים.

חרף כך, הצדדים הגישו סיכומיהם בגופן וברווח שונה מזה שנקבע.

בהתאם, ומשנתאפשר לצדדים להתייחס לכך(החלטה מ-7.7.20), ולאחר ששקלנו את טענותיהם, מצאנו להורות כי כל אחד מהצדדים ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 500 ₪ [ראה לעניין זה תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 360/88 שלום אלדומי נ' נעמי אלדומי, מה(3) 148 (1991)].

ניתן היום, ה' אב תש"פ, (26 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת ציבור עובדים
גב' שושנה סמק

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציגת ציבור מעסיקים
גב' רונית ירדן
נ.צ. חתמו ביום 24.7.20.
ק/רוניתע/איילת מ. +