הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 4527-09-17

25 פברואר 2021
לפני:
כב' השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד – אב"ד
גב' מאירה גל סיטון – נציגת ציבור (מעסיקים)

התובע
DODE MEKELE
ע"י ב"כ: עו"ד ליאב עמר
-
הנתבעים

  1. פולו פרויקטים 2009 בע"מ-בפירוק
  2. נועם אגמי

ע"י ב"כ: עו"ד יואב אוסישקין

פסק דין

לפנינו תביעת התובע, מהגר עבודה מאריתריאה, לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות בגין תקופת עבודתו וסיומה בעסק לאיטום מבנים במרכז הארץ.

עיקר המחלוקת נגעה לשאלת זהות המעסיק במשולש העסקה בין הצדדים שלפנינו.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ המצויה בהליכי פירוק, והיא הנפיקה לתובע תלושי משכורת (להלן: "הנתבעת").

הנתבע מפעיל עסק לאיטום מבנים במרכז הארץ, בין היתר באמצעות עובדיו ה"ה מורן קורן ושקד קורן. שמו המסחרי של העסק נ.א – איטום (להלן: "הנתבע").

התובע, מהגר עבודה מאריתריאה, הועסק בעסק של הנתבע תקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים – לטענת התובע מחודש 10.2015 ועד לחודש 5.2017 ולטענת הנתבע מחודש 10/2015 ועד לחודש 5/2017 למעט חודש נובמבר 2015.

ביום 25.7.18 הוגשה לתיק תעודת עובד ציבור מטעם גב' אורית שרמי, ממונה ביקורת הגבולות ברשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "גב' שרמי") על פיה ביום 25.5.17 עוכב התובע ונשלח למשמורת במתקן גבעון, הועבר בהמשך למתקן המשמורת סהרונים, לאחר מכן למרכז השהייה חולות ושוחרר רק ביום 14.3.18, בחלוף כ-10 חודשים.

טענות התובע

לטענת התובע, הוא הועסק באופן בלעדי על ידי הנתבע.

הנתבעת הינה חברה שמגייסת עובדים ומשבצת אותם באתרים שונים. היא שימשה אך כצינור להעברת שכרו של התובע, להנפקת תלושי משכורת ולהסעת התובע לאתרי העבודה אצל הנתבע.

על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי ולחלופין צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים (להלן: "ההסכם הקיבוצי בענף הבניה או צו ההרחבה בענף הבניה" בהתאמה).

לטענת התובע, תלושי השכר לא שיקפו נאמנה את המציאות. סוכם עמו על שכר של 32 ₪ נטו בגין 4 חודשי עבודתו הראשונים ובהמשך על שכר שעמד על סך 38 ₪ נטו, והחלוקה בתלושי השכר לא עלתה בקנה אחד עם הסיכום עמו.

לטענת התובע עבודתו הסתיימה עם עיכובו למשמורת, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. עוד עותר התובע להפרשי שכר ענפי, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, חלף הפרשה לפנסיה, פדיון חופשה, הבראה, החזר ניכויים שלא כדין, החזר הוצאות נסיעה, שכר עבודה בגין חודש עבודתו האחרון ופיצוי בגין תלושים שאינם ערוכים כדין בסך כולל של 82,537 ₪ בתוספת פיצוי הלנת שכר ולחילופין הפרשי הצמדה וריבית.

טענות הנתבע

לטענת הנתבע, לא התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד ומעסיק כלשהן. הנתבעת הציגה עצמה בפניו כקבלן המספק עבודות קבלניות ולפיכך הוסכם ביניהם כי היא תבצע עבורו עבודות מוגדרות תוך שימוש בכלים, חומרים ועובדים מטעמה כדוגמת התובע, והאחריות על העובדים חל עליה.

הנתבעת סיפקה לנתבע את התובע כעובד כללי, והנתבע שילם לה 50 ₪ לשעת עבודתה של התובע.

הנתבעת העסיקה את התובע הן באתרים של הנתבע והן באתרי עבודה של צדדי ג' אחרים שאינם קשורים לנתבע. התביעה כנגד הנתבע היא תולדה של כניסתה של הנתבעת להליכי פירוק.

הנתבע אינו אחראי לזכויותיו של התובע אלא הנתבעת, מעסיקתו. בכל מקרה הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לרכיבי התביעה.

ההליך בבית הדין

התביעה דנן לא הוגשה מלכתחילה נגד הנתבע, אלא כנגד הנתבעת וחברה נוספת – תורג'מן חברה לבניין בע"מ. ביום 10.10.18, התובע ביקש לתקן את כתב התביעה ולהחליף את חברת תורג'מן בנתבע, לאחר שמצא לטענתו, לאחר חקירה, כי האחרון מעסיקו בפועל. בית הדין נעתר לבקשה, וההליך התנהל בהתאם.

ביום 29.4.19 ובעקבות הליכי פירוק נגד הנתבעת, ההליכים נגדה עוכבו וההליכים נגד הנתבע נמשכו כסדרם.

בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 16.2.21 נשמעה עדותו של התובע, ועדותם של הנתבע והעד מטעמו מר גבריאל (גבי) כהן סאמאט – עובד לשעבר של הנתבעת (להלן: "מר סאמאט"). בתום הדיון הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, שמענו את עדויות הצדדים וסיכומיהם, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בעיקרה ולהלן נימוקי פסק הדין.

מיקור חוץ לא אותנטי

הלכה היא כי זהות המעסיק לא תיקבע לפי האופן בו הגדירו הצדדים עצמם את מערכת היחסים, אלא תוך בחינה מהותית של ההתקשרות ביניהם אשר נועדה לאתר את מי שבינו לבין העובד קיימת " התקשרות אותנטית ולגיטימית" של יחסי עבודה.

בחינת האותנטיות של ההתקשרות בין הצדדים נעשית לפי מבחני עזר שונים שנקבעו בפסיקה בהתבסס על התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה, ונועדה לבחון "האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמתית שנרקמה בין הצדדים". בעת יישום המבחנים יש להתחשב במאפייניה של תבנית ההעסקה הנבחנת, ובין היתר האם לפנינו מיקור חוץ של כוח אדם, או מיקור חוץ של פונקציות, "בו מעביר המשתמש את האחריות לביצוע תפקידים מסוימים לקבלן משנה, העובד בעצמו או מעסיק עובדים משלו ואמור לספק למשתמש מוצר או שירות מוגמר בהתאם להנחיותיו".

דרישת הלגיטימיות נועדה לבחון "האם בתבנית ההעסקה 'אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה', ובכך להופכה למנוגדת ל'תקנת הציבור'" ובכלל זאת האם מתכונת ההעסקה "פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו של העובד או גורעת מהן ".

הפסיקה קבעה מחד גיסא כי יש ליתן תוקף להתקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם, ולקבוע לאור זאת כי המועסקים הינם עובדיו של קבלן המשנה ולא של המשתמש. מאידך גיסא ככל שלפנינו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק – יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד – מעסיק בין המשתמש לבין עובדיו.

זהות המעסיק לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי אם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו. ההבחנה בין מיקור חוץ אותנטי לבין הסדר פיקטיבי תיעשה בהתבסס על כלל נסיבות העניין, ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עיני בית הדין – וביתר ספציפיות, התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה. מנקודת המבט של התכלית, לא די להבטיח את תשלום השכר וזכויות המגן הבסיסיות, אלא השאלה הינה "האם העסקת העובד נגועה ב"פיקציה" והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".

לאחר יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה שהובאה לעיל, שוכנענו כי אין בפנינו התקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם, ההתקשרות בין הנתבעת לתובע הייתה מלאכותית, ונועדה לשחרר את הנתבע מהתחייבויותיו כמעסיק על כל המשתמע מכך.

אמנם הונחו לפנינו "הסכם ההעסקה בין התובע לנתבעת", תלושי שכר שהונפקו לתובע על ידי הנתבעת, הנתבעת שילמה את שכרו של התובע, ונציגה הסיע את התובע לעבודה וחזרה ממנה. אלא שמלבד האמור המצביע על מעטפת פורמלית להעסקת התובע, לא הונחו בפנינו סממנים מהותיים ליחסי עבודה אותנטיים בין התובע לנתבעת.

התובע העיד כי הקשר עם הנתבעת התמצא בכך כי נציגה, מר סאמאט הסיע אותו לעבודה ושילם את שכרו. גם מעדותו של מר סאמאט, שהעיד מטעם הנתבע, התרשמנו כי הנתבעת ספקה ללקוחותיה ובכלל זה לנתבע שירותי הסעה, תשלום שכר והנפקת תלושים בלבד. אמנם, מר סאמאט העיד בלשון רפה כי הנתבעת עסקה בבנייה, אולם הוא לא יכול היה לתאר את סוגי העבודות שביצעה הנתבעת בתחום הבנייה, הוא לא יכול היה להעיד על תוכן החוזים בחברה, והוא לא ידע להגיד כמה עובדים הועסקו בה. זאת ועוד, מר סאמאט העיד כי בנתבעת היו בין 2-3 מנהלי שטח שכל תפקידם לגייס עובדים, להחתים אותם על חוזים ולתת להם תלושי שכר.

התובע העיד כי מי שנתן לו הנחיות בעבודה הם מי שהכיר על פי כינויים "מומו" ו"ג'קי", אחים המועסקים על ידי הנתבע, שהסתבר כי שמותיהם האמתיים מורן ושקד קורן, ולא נציגי הנתבעת.

הנתבע הודה כי מורן ושקד קורן אחים שהועסקו אצלו, ואישר כי מספרי הטלפון שהוחזקו על ידי התובע, שייכים להם. מפירוט השיחות בין התובע למורן ושקד קורן, עולה כי הם היו בקשר רציף, במשך התקופה הרלוונטית.

לא הוכח בפנינו כי הנתבעת הינה חברת בנייה או כוח אדם, בכתב ההגנה מטעמה היא טענה מפורשות כי איננה כזו, וממילא לא הוצג בפנינו רישיון להפעלת חברת בניה או חברת כוח אדם. מנסח הרישום שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת איננה מוגדרת כחברת בנייה וכתב ההגנה מטעמה ועדות מר סאמאט עולה כי היא עסקה "בהעסקת עובדים" בלבד.

מכאן, טענות הנתבע כי מדובר בחברה קבלנית, שעשתה לו עבודות בתחום עיסוקו, לא הוכחו. מעבר לאמור יוטעם כי על אף שהנתבע העיד כי היה בקשרים עסקיים עם הנתבעת משך 10 שנים והיא ביצעה עבורו ולחברות גדולות במשק פרויקטים רבים, הוא לא הציג את הסכם ההתקשרות עם הנתבעת, ולא הוכיח קיומה של התקשרות אמתית לביצוע עבודות איטום או עבודות אחרות כלשהן.

אמנם צירף הנתבע לתצהירו מסמך מיום 20.10.16, המופנה אליו, עם סמליל של הנתבעת ולפיו לכאורה פרטי הסכם התקשרות לביצוע עבודה מסוימת, אולם המסמך אינו אלא "טופס כללי", ריק מתוכן שאינו חתום על ידי מי מהצדדים. אין במסמך פרטים מהותיים ובכלל זה – פרטי הפרויקט המיועד, מהות העבודה שתבוצע, היקפה, מקום ביצוע העבודות, ועוד.

כמו כן, על אף שהנתבע טען כי קיימות התחשבנויות עם הנתבעת, הוא לא הציג אותן.

בעוד שבכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית הנתבע טען כי שילם לנתבעת 50 ₪ בגין שעת עבודה של התובע, בעדותו הוא טען כי שילם לנתבעת לפי עבודות שבוצעו לו, וכשהופנה לכתב ההגנה בעניין זה חזר בו וחזר על הגרסה הראשונית.

הנתבע טען שמר סאמאט נהג להגיע לאתרי העבודה, להעריך את העבודה ולתת הצעות מחיר, אלא שמר סאמאט סתר את עדותו של הנתבע בעניין זה עת השיב כאמור לעיל כי לא עסק בעבודות בניה כלשהן ותפקידו התמצה בכך כי הסיע את העובדים לאתרי העבודה השונים.

זאת ועוד, הנתבע בחר שלא להביא לעדות את עובדיו, עליהם הצביע התובע כמי שהיו הממונים הישירים שלו ולגביהם הציג התובע פירוט שיחות, והיעדרותם תיזקף לחובתו של הנתבע.

עדותו של התובע עשתה עלינו רושם מהימן, על אף פערי התרבות והשפה, הוא העיד בפשטות והשיב לפי מיטב הבנתו את מה שהצליח להבין מהשאלות שנשאל, באמצעות מתורגמן.

עדותו של הנתבע לעומת זאת עשתה עלינו רושם בלתי מהימן, עדותו הייתה מגמתית ומתחמקת, הוא נמנע מלהשיב לשאלות בצורה ישירה והרבה להתנצח עם בא כוח התובע, ולדבר בצורה שאינה הולמת.

מכאן שלא מצאנו כי ההתקשרות בין הנתבע לנתבעת הייתה התקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם, ההתקשרות בין הנתבעת לתובע הייתה מלאכותית, ונועדה לשחרר את הנתבע מהתחייבויותיו כמעסיק זאת ותו לא.

בנוסף, בשים לב כי ההתקשרות בין הנתבע לנתבעת נועדה לשחרר את המעסיק מחובותיו כמעסיק, ובכלל זה מתחולת הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה על יחסי העבודה בין הצדדים ובנסיבות שנוצרו לקפח את זכויותיו של התובע, מדובר בהתקשרות בלתי לגיטימית שלא ניתן ליתן לה יד.

יש להרתיע מעסיקים מהתקשרויות מסוג זה המאפשרות להם להשתחרר מחובותיהם מכוח משפט העבודה, לעקוף את הוראות חקיקת המגן שנועדה להבטיח מינימום הגנה לעובדים קשיי יום, ולפגוע בזכויותיהם, מבלי שתישאר להם כתובת להיפרע ממנה. על כן, אין לשחרר את הנתבע מחובותיו כמעסיק כלפי התובע, והוא יחויב לשלם לו את מלוא הזכויות שהגיעו לו בגין תקופת עבודתו וסיומה בהסתייגויות שפורטו בהמשך.

תקופת העבודה

התובע כאמור טען כי הועסק אצל הנתבע החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לעיכובו למשמורת בחודש מאי 2017.

בתצהיר עדותו הראשית הנתבע הודה כי התובע שובץ אצלו בתקופה הנטענת על ידו, למעט בחודשים 11/15 ו-5/17. הנתבע לא הציג אסמכתאות לתקופת עבודתו של התובע אצלו והפנה בעדותו לדו"חות הנוכחות שהוצגו על ידי התובע.

מדו"חות הנוכחות החלקיים שצורפו על ידי התובע עולה כי בחודש 10/15 עבד משך יומיים (11.10.15 ו-12.10.15) בחברת תורג'מן, והחל מיום 22.10.15 עבד אצל הנתבע. דו"חות הנוכחות שהוצגו על ידי התובע לא נסתרו על ידי הנתבע, והוא לא הביא כל רישום מטעמו לגבי תקופת העסקתו של התובע אצלו. על כן, מצאנו לאמץ ככלל את דו"חות הנוכחות מטעם התובע ולקבוע אפוא כי התובע החל את עבודתו אצל הנתבע ביום 22.10.15.

מדו"ח פירוט השיחות בין התובע לנציגי הנתבע, עולה כי הצדדים עמדו בקשר רציף מחודש 11/15 ועד לחודש 5/17 (כולל).

בנוסף לאמור, הנתבעת תמכה בטענתו של התובע לגבי תקופת עבודתו ואף מטופסי 106 שצורפו על ידה לתצהיר גילוי מסמכים מטעמה עולה כי התובע הועסק בכל התקופה הנטענת על ידו.

מכאן, ובהעדר ראיות לסתור קיבלנו בעיקרה את גרסתו של התובע לגבי תקופת העסקתו. על כן כאמור, התובע החל את עבודתו אצל הנתבע ביום 22.10.15 וסיים במועד עיכובו למשמרות כאמור להלן ביום 25.5.17, ובסה"כ עבד אצל הנתבע 19 חודשים.

תחולת צו ההרחבה בענף הבניין

התובע הועסק בעסק של הנתבע לאיטום מבנים.

הנתבע לא הכחיש כי העסק בו שובץ התובע עסק באיטום מבנים אלא הסתפק בטענה כי התובע היה "עובד כללי" ולפיכך לטענתו לא ניתן להחיל עליו את ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף הבנייה.

בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בדבר תחולת צו הרחבה מוטל על העובד הטוען לכך, כאשר המבחן המכריע הינו עיקר עיסוקו של המעסיק ולא על פי עיסוקו של העובד כפי שסבר הנתבע בטעות .

כאשר נדרשים אנו לבחינת השאלה האם המעסיק משתייך לקבוצת המעסיקים עליהם חל הצו " ... יש להיעזר בכלים שאנשי המקצוע בתחום סיווג משלחי יד וענפי כלכלה העמידו לרשותנו. במקרה שלפנינו – ספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה...".

בהתאם לספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, תחום איטום המבנים שייך לענף הבנייה, וטענותיו של התובע בעניין זה לא נסתרו.

התובע לא הוכיח כי הנתבע חבר בארגון מעסיקים כלשהו, ועל כן לא ההסכם הקיבוצי בענף הבניה חל על יחסי העבודה בין הצדדים אלא צו ההרחבה בענף הבניה.

השכר הקובע

התובע טען כי סוכם עמו על שכר של 32 ₪ לשעה נטו בגין 4 החודשים הראשונים לעבודתו ו-38 ₪ לשעה נטו בהמשך לכך. הנתבע טען לשכר שעתי של 27 ₪ ברוטו ותמך את טענותיו בהסכם ההתקשרות בין הנתבעת לתובע ובתלושי השכר.

מהשוואה בין תלושי השכר לדו"חות הנוכחות שהונחו בפנינו, לא מצאנו בסיס לגרסתו של התובע לגבי גובה השכר השעתי שסוכם עמו. בין אם לוקחים בחשבון את מלוא הרכיבים המפורטים בתלושי השכר או חלקם בלבד, ומחלקים במספר שעות עבודתו של התובע, לא מגיעים לתעריף השעתי שנטען על ידו.

זאת ועוד, התובע אישר בעדותו כי השכר הרשום בתלוש, עליו חתם מדי חודש, תאם את השכר ששולם לו בפועל והוא אישר עוד כי נהג לבדוק אם השכר ששולם לו תאם את הסיכום בין הצדדים ואישר כי קיבל את השכר שסוכם עמו עד חודש אפריל 2017 .

מכאן, בהעדר כל ראיה לסתור את תלושי השכר, לא קיבלנו את גרסתו של התובע לגבי גובה השכר הקובע. על כן, וכפי שעולה מהסכם ההתקשרות ותלושי השכר שוכנענו כי השכר ששולם לתובע עמד על 27 ₪ לשעה.

התובע טען בתביעתו כי תשלומים ששולמו בגין "פנסיה" בתלושי השכר הינם חלק מהשכר הקובע, אולם בשים לב כי טענותיו לגבי השכר השעתי המוסכם לא עלו בקנה אחד עם החשבון שעשינו כאמור לעיל, לא מצאנו לקבל את הטענה. בעניין זה יוטעם כי הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי שילמה לתובע כספים משמעותיים ביתר בגין חלף הפרשה לפנסיה, אותם אף בקשה לקזז, אולם את הדיון בעניין זה לא ניתן היה למצות כיוון שההליכים נגדה עוכבו. על כן, לא מצאנו כי יש בפנינו די על מנת לקבוע כי התשלומים ששולמו ברכיב "הפנסיה" הם חלק מהשכר הקובע.

על כן, מחד גיסא מצאנו לקבל את הגרסה לפיה השכר של התובע עמד על 27 ₪ לשעה, אך מאידך גיסא, לא נקזז את התשלומים ששולמו ביתר לכאורה ברכיב הפנסיה מהסכומים שייפסקו לתובע, למעט מהתביעה הנוגעת לרכיב זה בלבד.

בשים לב להיקף המשרה בענף הבניה, העומד על 182 שעות חודשיות, שכרו החודשי של התובע עמד על 4,914 ₪.

בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה, השכר החודשי לעובד בענף בדרגה 1 עמד בתקופה הרלוונטית על 5,100 ₪, ועל כן זה השכר הקובע על בסיסו יחושבו רכיבי התביעה.

הפרשי שכר מינימום ענפי

התובע הועסק כאמור בשכר של 27 ₪ לשעה, וב- 4,914 ₪ לחודש, שכר שנפל משכר המינימום בענפי.

על כן, הנתבע ישלם לתובע הפרשי שכר מינימום ענפי בסך 3,720 ₪ לפי החישוב שלהלן:

186 ₪ (5,100 ₪ - 4,914 ₪) X 20 חודשים = 3,720 ₪

שכר אחרון

התרשמנו מעדותו של התובע, מדו"חות הנוכחות, מפירוט השיחות שהגיש, ומטענות ההגנה של הנתבעת בכתב ההגנה, כי בניגוד לעמדת הנתבע, התובע הועסק אצל הנתבע עד לעיכובו למשמרות ביום 25.5.17.

משהכחיש הנתבע את עבודתו של התובע בחודש מאי 2017 וממילא לא הוכיח כי שולם לתובע שכר בגין חודש זה, הרי שעליו לפצות את התובע בשכר עבודתו לחודש האמור. בהעדר דו"ח נוכחות שכרו האחרון יעמוד על השכר הקובע באופן יחסי למספר ימי עבודתו עד לעיכובו. לפיכך, הנתבע ישלם לתובע שכר עבודה בסך 4,113 ₪ לפי החישוב שלהלן:

5,100 ₪ (שכר קובע) X 25/31 (החלק היחסי מחודש עבודה מלא) = 4,113 ₪

בשים לב כי במשולש ההעסקה שלפנינו הנתבעת הייתה אחראית על תשלום שכרו של התובע, ובהתחשב בכך כי במועד תשלום השכר התובע היה במשמרות, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבע בפיצויי הלנה.

גמול בגין עבודה בשעות נוספות

לטענת התובע הוא עבד שעות נוספות מבלי שקיבל גמול מלא בגינם. הנתבע הכחיש את טענותיו של התובע והפנה לתלושי המשכורת המעידים על תשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות.

התובע לא הוכיח את טענותיו בעניין זה. אומנם, מעיון בדו"חות הנוכחות החלקיים שהונחו בפנינו עולה כי התובע עבד שעות נוספות, אולם מתלושי השכר עולה כי הוא קיבל גמול בגין עבודה בשעות נוספות.

התובע לא הגיש תחשיב ולא הצביע על פערים בין שעות העבודה לגמול ששולם לו בגין עבודתו לרבות בגין שעות נוספות ולו מסיבה זו בלבד דין התביעה בעניין זה להידחות.

מעבר לאמור כאמור, בפנינו הונחו דו"חות נוכחות חלקיים שחלקם אף בלתי קריאים, ולא ניתן על בסיסם לערוך תחשיב מפורט של השכר שהגיע לתובע. בכל מקרה, משלא הוצג תחשיב מבוסס על ידי התובע, ומשנראה על פי התלושים כי שולם גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסכומים לא מבוטלים, דין תביעתו של התובע בעניין זה להידחות.

נסיבות פיטוריו של התובע – פיצויי פיטורים

הנתבע לא ביקש לחקור את נותנת תעודת עובד הציבור – גב' שרמי, והיא התקבלה אפוא כראיה לתוכנה. על כן, אין חולק כי ביום 25.5.17 עוכב התובע למשמרות ושוחרר רק כעבור כ- 10 חודשים.

כאמור, על יסוד הראיות שהונחו בפנינו, שוכנענו כי התובע הועסק אצל הנתבע עד לעיכובו למשמרות.

בהתאם לפסיקה, מעסיק שבחר ביודעין להעסיק מהגר עבודה ללא אשרת עבודה, חזקה עליו שידע מראש כי תקופת העבודה מוגבלת עד מעצרו של העובד בגין שהייה בלתי חוקית, וניתוק ההתקשרות בין הצדדים בנסיבות אלה, בשל מעצרו של העובד ע"י רשות ההגירה, מזכה את העובד בפיצויי פיטורים.

לפיכך, משהסתיימו יחסי העבודה בשל עיכובו של התובע למשמורת הוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים בסך 8,075 ₪, לפי החישוב שלהלן:

5,100 ₪ X 19/12 שנים = 8,075 ₪

העדר הפרשה לפנסיה

כאמור, על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניה.

בהתאם לצו ההרחבה, התובע היה זכאי להפרשה של 6% לפנסיה. לפיכך, התובע היה זכאי לפיצוי בשיעור חלף הפרשה לפנסיה בסך 5,814 ₪ לפי החישוב הבא:

5,100 X 19 חודשים X 6% = 5,814

עם זאת, כאמור לעיל, מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובע חלף הפרשה לפנסיה, בסכומים ניכרים. בשים לב לקושי להפריש למהגרי עבודה לפנסיה, התשלום בגין חלף הפרשה לפנסיה יקוזז מהסכום שמגיע לתובע. בשים לב כי הסכומים ששולמו עולים על הסכום המגיע לתובע, לא נותרה אפוא יתרה לשלם.

דמי הבראה

התובע עתר לחייב את הנתבע בדמי הבראה בסך 3,272 ₪. מנגד, הנתבע הצביע על תלושי המשכורת מחודש 11/16 ואילך מהם עולה כי שולמו לתובע דמי הבראה.

אכן, מעיון בתלושי השכר עולה כי החל מחודש 11/16 ועד לחודש 4/17 שולמו לתובע סך של 6,048 ₪ בגין דמי הבראה.

דמי הבראה המגיעים לתובע בגין תקופת עבודתו פחותים אפוא מהסכום ששולם, ועל כן לא נותרה יתרה לתשלום.

פדיון חופשה

התובע עתר לחייב את הנתבע בפדיון חופשה בסך 5,776 ₪ מבלי שהציג תחשיב. הנתבע הפנה לתלושי השכר מהם עולה כי שולמו לתובע דמי חופשה במהלך עבודתו.

בסיכומיו טען התובע לראשונה כי התשלומים ששולמו כדמי חופשה במהלך תקופת עבודתו, מהווים פדיון שלא כדין של ימי חופשה במהלך העבודה, וביקש להתעלם מהתשלומים בעניין זה למעט מ-4 ימים ששולמו כדין לטענתו.

בשים לב לתקופת עבודתו של התובע, מגיעים לו 17 ימי חופשה בתשלום שערכם לפדיון שווה ל- 3,810 ₪. טענתו של התובע לפדיון שלא כדין של ימי החופשה לא הועלתה בכתב התביעה, ולא ניתנה לנתבע הזדמנות להתמודד עמה, על כן, היא נדחית בזאת. נוכח האמור, ובשים לב כי במהלך עבודתו קיבל התובע דמי חופשה בסך של 3,240 ₪, נותרה לזכותו יתרה בסך 570 ₪.

דמי חגים

לטענת התובע, הוא היה זכאי ל- 12 ימי חג במהלך עבודתו ולסך של 3,648 ₪ ברכיב זה. הנתבע הפנה לתלושי השכר וטען כי התובע קיבל את מלוא ימי החג שהגיעו לו.

בהעדר ראיה לסתור, מקובלת עלינו טענתו של התובע לפיהן הוא היה זכאי ל- 12 ימי חג במהלך עבודתו, אשר ערכם לפדיון עומד על סך 2,688 ₪. על כן, בניכוי הסכומים ששולמו לו בגין ימי חגים, עומדת לזכותו יתרה בסך 1,392 ₪ כדמי חגים.

החזר ניכויים מהשכר

התובע טען כי משכרו נוכו מדי חודש בין 130 ₪ ל- 150 ₪ בגין "ביטוח רפואי" וביקש לחייב את הנתבע בהשבת סך של 2,470 ₪.

הנתבע הפנה בעניין זה אל טענותיה של הנתבעת בכתב ההגנה לפיהן ביטחה את התובע כדין בגין ביטוח רפואי.

בשים לב כי ההליכים נגד הנתבעת עוכבו לא היה ניתן לברר את הסוגיה, ולפיכך בנסיבות העניין אין מקום לחייב את הנתבע ברכיב זה. אין באמור כדי לחסום את התובע מהגשת תביעת חוב בעניין זה במסגרת הליך הפירוק בעניינה של הנתבעת.

החזר הוצאות נסיעה

התובע עתר לחייב את הנתבע בהחזר הוצאות נסיעה אלא ש בדיון התובע הודה כי הוסע לעבודה וחזרה על ידי נציגי הנתבעת, ולפיכך משלא נזקק לשלם על אמצעי התחבורה לעבודתו ומעבודתו לביתו, תביעתו בעניין זה נדחית.

התביעה לפיצוי בגין תלושי שכר לא תקינים

התובע טען כי תלושי השכר שלו לא נערכו כדין ועתר לפיצוי בשיעור 15,000 ₪ בשל כך. הנתבע מנגד טען כי האחריות לעריכת תלושי השכר הייתה על הנתבעת, ובכל מקרה נראה כי התלושים נערכו כדין.

בהתאם להוראת סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 ולתוספת שבחוק, יש לכלול בתלוש השכר, בין היתר, את פרטי השכר ששולם לעובד ותשלומים נוספים אחרים כגון דמי חופשה, דמי הבראה, ודמי מחלה. בהתאם לסעיף 26א לחוק הגנת השכר, מצא בית הדין כי מעסיק מסר לעובד ביודעין תלוש שכר שלא נרשמו בו הפרטים הנדרשים, כולם או חלקם, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק.

כאמור לעיל, לא קיבלנו את טענותיו של התובע לגבי גובה השכר השעתי שסוכם עמו וככלל מצאנו כי רכיבי השכר שפורטו בתלושי השכר שולמו לתובע.

בכל מקרה, גם אם תלושי השכר לא נערכו בצורה מלאה על פי הוראות חוק הגנת השכר, לא מצאנו להטיל את האחריות לכך על הנתבע. אומנם קבענו כי הנתבע הוא מעסיקו של התובע, אולם איננו סבורים כי "הוא מסר לתובע ביודעין" תלושי שכר חסרים, שכן האחריות להנפקתם הוטלה בהתקשרות בינו לבין הנתבעת, על האחרונה.

סוף דבר

בנסיבות אלה, הנתבע ישלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה, סך של 21,870 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן:

הפרשי שכר ענפי בסך 3,720 ₪;
שכר עבודה בסך 4,113 ₪;
פיצויי פיטורים בסך 8,075 ₪;
פדיון חופשה בסך 570 ₪;
דמי חגים בסך 1,392 ₪;

על הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.6.17 ועד לתשלום המלא בפועל.

הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪. בפסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון גם את האיחור בהגשת תצהירי הנתבעת, ואת התנהלות הנתבעת כמתואר לעיל. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

על אף שמעסיקתו הפורמלית של התובע נכנסה להליכי פירוק, הוא הצהיר כי לא פנה בתביעת חוב למוסד לביטוח לאומי, על אף שעל פניו זכותו לעשות כן. בשים לב כי ביכולתו של התובע לעשות כן לאחר מתן פסק הדין, ועל מנת שמלוא התמונה תובא בפני המוסד לביטוח לאומי ככל שייעשה כן, העתק מפסק הדין יועבר על ידי מזכירות בית הדין למוסד לביטוח לאומי.

כמו כן, ועל מנת שלא יפרע התובע פעמיים, ככל שהוגשה תביעת חוב על ידי התובע, מן הדין כי הסכומים שהתקבלו בגין אותה תקופה יקוזזו מהסכומים שנדרש הנתבע לשלם מכוח פסק הדין. על כן, ועל מנת לבחון אם כך הדבר – ניתן בזאת צו למוסד לביטוח לאומי על פיו יודיע בתוך 30 ימים אם הוגשה על ידי התובע תביעת חוב, סטטוס ההליך ואם שולם לו מכוחה תשלומים כלשהם וככל שכן מהות התשלומים. המסמכים יועברו במישרין לב"כ הנתבע, עו"ד יואב אוסישקין מרחוב מנחם בגין 11, ר"ג.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אדר תשפ"א, (25 פברואר 2021), בהעדר הצדדים.

גב' מאירה גל סיטון
נציג ציבור (מ)

כאמל אבו קאעוד,
שופט בכיר