הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 3889-12-20

14 מרץ 2021
לפני:
כב' הרשמת ערמונית מעודד
התובעת (המשיבה) :
עינת בן שושן

-
הנתבעת (המבקשת):
רעות גינגולד

החלטה

לפני בקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ואפרט בקצרה נימוקיי.
תקנה 116 א (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת כי "שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
נוסח התקנה זהה לנוסח המופיע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 כאשר טרם התיקון לתקנות (אשר נכנס לתוקף ביום 2/9/16) אומצה תקנה 519 על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969. בפסיקה נקבעו השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה באשר לתושב ישראל תוך שנקבע כי ככלל, לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים בהם יוכח כי התביעה שהוגשה מופרכת על פניה וכי לא יהיה לנתבע מהיכן לגבות את הוצאותיו (עע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.7.03)).
ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד, אולם אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הצד שכנגד. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו ככל שהתביעה כנגדו תדחה.
בפסיקת בית המשפט העליון, חולקו השיקולים המנחים להחלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 לשניים – האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה; השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע.
ברעא 5868/18 ‏ צבי יעקב נ' עדית הוכהאוזר (23.12.18) נפסק, כי ניתן לחייב בהפקדת ערובה כאשר סיכויי התביעה נמוכים או כאשר המדובר בתביעת סרק וכי השיקולים שיש לשקול בהכרעה בבקשה מהסוג דנן הם סיכויי התביעה ומורכבות ההליך, השלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם ומצבו הכלכלי של התובע.
במסגרת הליך זה עתרה התובעת, אשר העסיקה את הנתבעת כגננת שכירה כשבועיים ימים, לחיובה בסך של כחצי מיליון ₪ בגין הוצאת לשון הרע בסך של 50,000 ₪ והפסד הכנסות, גזל סוד מסחרי ושימוש במידע סודי בסך של כ- 400,000 ₪.
בבקשה שלפניי טוענת הנתבעת כי סיכויי התביעה קלושים והפנתה לבקשה לדחייה על הסף שהוגשה לבית הדין ונדחתה, ושם נטען כי כתב התביעה אינו מגלה עילה. כך, ביחס לטענה בדבר הוצאת לשון הרע, התובעת לא פירטה מהו הפרסום ולמי הוא נמסר ולמעשה המדובר בתביעת "השתקה" מובהקת.
ביחס לטענה בדבר גזל סוד מסחרי, הפרת חובת הנאמנות וגרימת נזקים כספים - הנתבעת לא עשתה שימוש בכל מידע, לא פנתה להורי הגן ולא שכנעה אף אחד לעבור לגן בו היא מועסקת, לאחר סיום יחסי העבודה בינה לבין התובעת. מכל מקום, זהות ילדי הגן אינה בגדר סוד מסחרי והתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומו של סוד מסחרי כלשהו.
הנתבעת הוסיפה כי היא לא הפרה את הסכם העסקה אשר קבע כי בתוך שנה מיום סיום יחסי העבודה הנתבעת לא תפתח גן לבדה או בשותפות עם גן אחר ברדיוס של 7 ק"מ ואין מקום להורות על הגבלת עיסוקה לאור ההלכה הפסוקה בעניין זה.
אשר למצבה הכלכלי של התובעת טענה הנתבעת, כי מכתב התביעה ניתן ללמוד כי במהלך השנה האחרונה נפגעה התובעת מנשירת ילדים מגן הילדים שבניהולה "דבר שיכול ללמד על חשש כנה ואמיתי שלא תוכל לעמוד בהוצאות משפט" שיפסקו ככל שהתביעה תידחה.
התובעת התנגדה לבקשה והטעימה כי היא מנהלת גן מזה 20 שנה ובעלת מוניטין רב, סולבנטית ופעילה. לפיכך, אין כל יסוד לטענת הנתבעת לפיה קיים חשש שהיא לא תוכל לפרוע את הוצאותיה. לתמיכה בטענתה הגישה התובעת אישור רו"ח ובו צוין כי בשנת הכספים 2020 הפעילות העסקית הניבה רווח.
התובעת הוסיפה, כי במסגרת הליך זמני שהוגש לבית הדין ניתנו 2 החלטות מהותיות אשר יש בהן ללמד על סיכויי התביעה – האחת , התקבלה טענת התובעת לפיה על הנתבעת להחזיר את בובת "סומק" אשר ניטלה ללא רשות; השנייה , הוטל על הנתבעת להימנע ולחדול מהוצאת לשון הרע. הצדדים הסכימו לאיחוד ההליך הזמני עם ההליך העיקרי ועל כן השלב לדון בכלל טענות הצדדים והוכחת רכיבי התביעה הוא בדיון ההוכחות.
במסגרת תשובתה לבקשה טענה הנתבעת, כי בניגוד לטענת התובעת במסגרת ההליך הזמני הבהיר בית הדין כי הסיכוי לקבלת הסעד הזמני הוא קלוש ושבה וטענה כי כתב התביעה לא מגלה כל עילה. אשר לאישור רו"ח שהוצג טענה הנתבעת כי אין בו כדי ללמד דבר על הפעילות העסקית של התובעת ולא ניתן ללמוד ממנו כי התובעת תוכל לפרוע את הוצאותיה ככל שיפסקו לחובתה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי הנתבעת לא תוכל לגבות את הוצאותיה מהתובעת, ככל שאלו יפסקו לטובתה בסיום ההליך ועל כן לא מצאתי מקום לחייב את התובעת בהפקדת ערובה ואנמק בקצרה.
כפי שצוין לעיל, כאשר המדובר בתושב ישראל, ככלל בית הדין לא יורה על הפקדת ערובה אלא אם יוכח כי המדובר בתביעת סרק וכי לא יהיה לנתבעת מהיכן לגבות את הוצאותיה.
במקרה שלפניי עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בכחצי מיליון ₪ בגין תקופת העסקה בת שבועיים ימים, בגין לשון הרע וכן בגין והפסד הכנסות, גזל סוד מסחרי ושימוש במידע סודי. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחינת התשתית העובדתית והמשפטית המפורטת בכתבי הטענות, מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה סיכויי ההליך אינם גבוהים וזאת מבלי להיכנס לעובי הקורה בדיון שנערך במעמד הצדדים בסעד הזמני, שכן משעה שהבקשה לא הוכרעה והצדדים הגיעו להסכמה, הרי שלטעמי אין בכך כדי להעיד על סיכויי ההליך.
הפגיעה הכלכלית לה טוענת הנתבעת כתוצאה ממעשי התובעת, לרבות שאלת עצם קיומו של סוד מסחרי והפרת חובת הסודיות, על כל המשתמע מכך, אלו טענות כבדות משקל שיש להוכיחן ובשלב זה לא ניתן לומר כי סיכויי ההליך גבוהים.
עם זאת, הואיל וטרם הוגשו הראיות מטעם הצדדים ובשים לב לכך שהמחלוקת עניינה בטענות עובדתיות ומשפטיות, הרי שאין בידי לקבוע בשלב זה כי המדובר בתביעת סרק, המצדיקה חיובה של התובעת בהפקדת ערובה.
זאת ועוד, לבד מטענה כללית, הנתבעת לא הוכיחה כי מצבה הכלכלי של התובעת מעלה חשש שהיא לא תוכל לשאת בתשלום הוצאות, ככל שהתביעה תידחה. מנגד, הוצג אישור רואה חשבון המעיד לכאורה על כך שעסק התובעת מניב רווח.
יש לזכור כי תכליתה של בקשה מעין זו היא מתן "רשת ביטחון" כאשר בית הדין משתכנע כי סיכויי ההליך נמוכים וכי נוכח מצבו הכלכלי של התובע, קיים חשש ממשי כי הנתבע לא יוכל לגבות את הוצאותיו. מכאן, כי גם אם סיכויי ההליך נמוכים, משעה שלא הוכח כי מצבה הכלכלי של התובעת אינו שפיר, הרי שלא קיימת הצדקה לחיובה בהפקדת ערובה.
סוף דבר – הבקשה נדחית .
בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות והן תישקלנה בסיום ההליך.

ניתנה היום, א' ניסן תשפ"א, (14 מרץ 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.