הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 36503-10-17

29 יולי 2021

לפני:

כב' השופט אלעד שביון
נציגת ציבור עובדים גב' אורלי סרוסי גרטי
נציג ציבור מעסיקים מר חגי שפר

התובע:
אלי רפאל בקרמן
ע"י ב"כ עו"ד יפית פולטוב
-
הנתבעים:

  1. עמותת אור משה תל אביב
  2. חנן יוסף שבקס

ע"י ב"כ עו"ד יונתן פסי

פסק דין

רקע כללי:
התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים ושניים אחרים (שהתביעה כנגדם נמחקה) במסגרתה עתר לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ולקרנות השתלמות, הלנת שכר ופיצוי בגין התעמרות בעבודה, לשון הרע ועגמת נפש.

בתאריך 23.9.19 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו התובע ועדיו [ה"ה יוני אברהם (להלן – מר אברהם) , ישראל שיפר (להלן – מר שיפר) , אליעזר בידני (להלן – מר בידני) ואליהו אמסלם (להלן – מר אמסלם) ] וכן נחקר הנתבע 2 (להלן – מר שבקס). בתאריך 10.2.20 הסתיימה חקירתו של מר שבקס. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

עיקר טענות התובע:
התובע, נשוי ואב לחמישה, מורה ומחנך החל עבודתו בנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) בשנת 2006 כמורה, מחנך ותוך זמן קצר קודם לתפקיד רכז מקצוע, רכז שפה ופעמים רבות שימש כמשנה למנהל החינוכי , ליאור שיפמן (להלן – מר שיפמן) .

הנתבעת הינה עמותה פעילה המפעילה, בין היתר, את בית הספר "אור משה" בתל אביב. מר שבקס הינו מנכ"ל הנתבעת, איש הקשר של בית הספר מול העמותה ובעל השליטה בכל הנעשה בעמותה ובבית הספר.

התובע הועסק 11.5 שנים והיה עובד מצטיין ומוערך ואף קיבל מספר מכתבי המלצה חמים. רמת ההערכה הייתה כה גדולה עד כדי כך שמר שיפמן ביקש מהתובע כאשר נעדר להחליף אותו בתפקידו כממלא מקום וזאת במספר רב של מקרים.

לטענת התובע, מר שבקס עושה בבית הספר ככל העולה על רוחו, מלין שכר עובדים, מתנהל בצורה לקויה מול ספקים, מפלה בין עובדים, לא מבצע הפרשות לקרנות השונות ועושה בכספי העמותה ובבית הספר כבשלו.

חרף עבודתו האיכותית של התובע ולהפתעתו הוא קיבל ביום 23.5.17 מכתב זימון לשימוע. מכתב זה לקה בחסרים רבים. במכתב הזימון צוינו האשמות חסרות שחר, פוגעות ומעליבות שפגעו בבריאותו (חשד להתחזות למנהל, חשד לזיוף מסמך וחשד לניסיון לקבלת כספים במרמה) .

התובע שהה בחופשת מחלה בתאריכים 28-29/5/17 ולנוכח כך ביקש לדחות את ישיבת השימוע. בתגובה מר שבקס שלח לתובע מכתב ובו ציין שלוש אפשרויות לעריכת השימוע ללא התחשבות במצבו.

התובע פנה לבאת כוחו ששלחה ביום 28.5.21 מכתב לנתבעים ובו ציינה, כי אין אפשרות לקיים שימוע לתובע עקב מחלתו וביקשה לקבל מסמכים שונים.

ביום לאחר מכן התובע קיבל מכתב נוסף בו צוין שהוא פוטר וכי השימוע יידחה למועד המוקדם ביותר האפשרי. בנסיבות אלו לגרסת התובע הוא פוטר שלא כדין בהיעדר שימוע וללא אפשרות להגן על כבודו שנרמס.

ביום 8.6.17 נשלח לתובע מייל ע"י מזכירת בית הספר ובתו של מר שבקס במסגרתו נקבע מועד חדש לישיבת השימוע (14.6.17). למכתב לא צורף כל חומר הקשור לשימוע. ב"כ התובע ביקשה לקבל מסמכים שונים אולם לא נענתה.

התובע ביקש לערב בהליכים את ארגון המורים וביום 22.6.17 נערכה פגישה משותפת בסיומה לא הגיעו הצדדים להסכמה.

לטענת התובע הוא פוטר ללא כל התראה או הכנה מראש, באופן משפיל ומבזה תוך שלילת זכותו להליך שימוע. מכתב הזימון לשימוע שניתן לתובע לא ציין מי יהיה נוכח בשימוע, לא נתן לתובע אפשרות להגיע עם נציג מטעמו וכלל הפרות נוספות. הנתבעים חרצו מראש את גורלו של התובע.

הנתבעים הסוו את המניעים האמיתיים להחלטה (לטענת התובע מר שבקס מאמין כי התובע הוא זה שגרם למינוי חשבת מלווה לבית הספר וכי בגללו בניו של מר שבקס יאלצו להתפטר מתפקידם) באמתלות שונות שאין להן כל בסיס. הפיטורים נעשו משיקולים לא ענייניים ולא מוסריים. בנסיבות אלו עתר התובע לפיצוי בשיעור של 15 משכורות ולסך של כ-300,000 ₪.

לגרסת התובע הוא היה זכאי בנסיבות פיטוריו לסך 236,000 ₪ ועד למועד הגשת התביעה הנתבעים התחמקו מתשלום פיצויי הפיטורים.

הנתבעים לא ביצעו הפרשות לפנסיה על אף שכספים עבור הפרשות אלו נוכו משכרו. בנסיבות אלו התובע זכאי לפיצוי בסך 74,211 ₪ וכן להפסדי תשואה בסך 4,475 ₪.

התובע ציין, כי הנתבעים לא שילמו את שכרו בזמן ולעיתים האיחור היה של שבועות וחודשים וכך גם נהגו הנתבעים בעניין העברת הכספים לקרנות השונות. בנסיבות אלו יש לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין הלנת שכר.

לטענת התובע מר שבקס התעמר בו ואף דאג לחרם עליו בכך שרוב צוות המורים שהיו חבריו לעבודה של התובע התעלמו ממנו, מר שבקס זלזל בתובע, ריכל וגידף אותו מאחורי גבו. מעבר לאמור מר שבקס ושלוחיו ניסו למנוע הגשת התביעה ע"י התובע באמצעות פנייה לרבני העיר בני ברק ותוך איומים בפגיעה בשמו הטוב בקהילה החרדית ובמסגרות החינוך של ילדיו הקטינים. ההתנהלות כאמור הסבה לתובע עגמת נפש רבה והנתבעים נדרשו לפצות את התובע בסך 50,000 ₪.

עיקר טענות הנתבעים:
עסקינן בתביעה של תובע שלאורך כל השנים ניסה לחתור תחת ניהול הנתבעת וביקש לייחס לעצמו תארים וסמכויות שלא הוענקו לו והציג עצמו כסמכות ניהולית בנתבעת על אף שמעולם לא מונה ככזה, אף לא כמינוי בפועל ועל אף שנאמר לו מפורשות שלא לנהוג כך.

התובע התקבל לעבודה בנתבעת ביום 1.2.06 כמרכז קבוצה. החל מחודש 9/07 החל לעבוד כמורה. התובע שימש כמורה למקצועות האנגלית והתושב"ע (מחנך).

דין התביעה כנגד מר שבקס להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות ו/או היעדר עילה ו/או היעדר סמכות עניינית. הנתבעת הינה בעלת אישיות משפטית עצמאית.

במהלך שנת הלימודים תשע"ז התברר לנתבעת כי משרד החינוך אישר תשלום גמול ריכוז מקצוע קטן לתובע בשנת הלימודים תשע"ז. הדבר היה תמוה משום שכפי שידוע לנתבעת בשנה זו לא התקיימו התנאים בקרית החינוך המקנים תשלום גמול לתובע.

במהלך חודש 4/17 פנה התובע בהודעת דוא"ל לחשבת השכר של הנתבעת וביקש לברר מדוע הגמול לא שולם לו. התובע צרף לפנייה את אישור משרד החינוך לתשלום הגמול. הנתבעת פנתה למשרד החינוך לברר מדוע גמול זה אושר לתובע והם מסרו כי הגמול אושר על בסיס טופס בקשה שהגיע למשרד החינוך.

מאחר ופניות למשרד החינוך בבקשות לאישורי גמול למורים מתבצעות ע"י הנתבעת או המנהל החינוכי התעורר חשד אצל הנתבעת שהתובע הוא זה ששלח את טופס הבקשה בשם הגורמים המוסכמים תוך התחזות למנהל וזיוף מסמך ועל מנת לקבל במרמה כספים ממשרד החינוך. הנתבעת ציינה, כי בין התובע לגורמים שונים בנתבעת התנהלו שיחות בנוגע לעניין. מהשיחות עלה שהתובע הכיר היטב את הנסיבות, לא הכחיש את מעשיו ואף ראה במעשיו פסול אתי בלבד ו/או גניבה קטנה וחסרת משמעות.

מאחר ומדובר במוסד חינוכי והחלטה על סיום עבודה של מורה אמורה להתקבל עד לסוף חודש מאי זימנה הנתבעת את התובע לשימוע על מנת לשקול את המשך עבודתו אצלה. בהתאם ביום 22.5.17 זומן התובע לשימוע שנקבע ליום 28.5.17.
לאחר קבלת מכתב הזימון לשימוע ניסה התובע לשנות את הטעמים לזימון לשימוע לצמצום בכוח אדם. ביום 28.5.17 התובע התקשר למר שיפמן ועדכן אותו שהוא חולה. לאור אישור המחלה שהעביר התובע ובשל לוח הזמנים המגביל, כבר באותו יום שלחה הנתבעת מכתב לתובע בו הציעה לו חלופות לקיומו של השימוע. כך הוצע לתובע לנהל את השימוע בכתב, לקיים שיחת שימוע טלפונית או לערוך את השימוע בביתו בכל מועד גם לאחר ה-31.5.17 (תוך ויתור על טענות לגבי מועד עריכת השימוע).

בהמשך היום שלח התובע מכתב באמצעות באת כוחו וביקש לקבל מסמכים שונים, חסרי רלבנטיות להליך. לא היו מסמכים להעביר לתובע בעניין השימוע.

לאחר קבלת מכתב ב"כ התובע ממנו היה ברור כי לא ניתן יהיה להשלים את הליך השימוע עד לסוף חודש 5/17 ולמען הזהירות (לנוכח מגבלות הזמן הקיימות) הוציאה הנתבעת מכתב פורמאלי בלבד המודיע לתובע על פיטוריו אך זאת בכפוף לשימוע שייערך במועד נדחה אחר וצוין במפורש, כי "ההחלטה יכול ותשונה בהתאם לתוצאות השימוע". במכתב זה לא קיבלה הנתבעת החלטה מהותית וסופית לגבי פיטוריו של התובע. בנסיבות אלו ביום 8.6.17 זימנה הנתבעת את התובע לישיבת שימוע ליום 14.6.17.

במועד השימוע פנתה ב"כ התובע לנציג ארגון המורים, מר שרון גול, פניה שהועברה לנתבעת לאחר שחלפה השעה בה נקבע השימוע. התובע לא התייצב לשימוע. הנתבעת יצרה קשר עם התובע אשר שהה באותה עת בבית הספר על מנת לברר מדוע הוא לא מתייצב לשימוע ובתגובה מסר התובע כי "אין ברצונו להגיע, יש עו"ד, יש טפסים, יש נהלים, אני כבר פוטרתי". משוויתר התובע על זכותו להתייצב לשימוע, ההחלטה על פיטוריו נותרה בעינה.

לאחר שההחלטה נותרה בעינה איתרה הנתבעת את טופס הבקשה שאימת את חשדות הנתבעת: הטופס כולל נתונים שגויים ביחס למספר המורים המלמדים את מקצוע האנגלית; הטופס נחתם בשמו של מר שיפמן, המנהל החינוכי של הנתבעת ותוך שימוש בחותמת הנתבעת. ויודגש – מר שיפמן לא שלח את הטופס ולא חתם עליו; מספרי הטלפון המצוינים בו הינם של התובע.

לאחר שהתובע הבין שלא ימשיך בעבודתו הוא פגע בדרכים שונות בנתבעת: התובע שכנע תלמידי כיתות יב' (כ-20 תלמידים) שלא לגשת לבחינת הבגרות בתושב"ע משום שהם ממשיכים בכיתות יג' ו-יד' ולכך יש השפעה על התקצוב שתקבל הנתבעת לשנת הלימודים שלאחר מכן; התובע ניסה לשכנע תלמידים לעבור לבית ספר אחר שבמקרה מדובר במקום עבודתו החדש; התובע הפיץ שמועות באוזני הורי התלמידים לפיהן קריית החינוך נסגרת וגרם בכך שחלק מהתלמידים לא נרשמו לשנה שלאחר מכן; התובע המליץ לתלמידים מכיתה יב' להמשיך בלימודים בכיתות יג' ו-יד' במוסדות אחרים באופן שפגע בתדמית הנתבעת בפני ציבור ההורים.

לגרסת הנתבעת לא נפל כל פגם בהליך השימוע; לאור נסיבות פיטוריו של התובע הרי שלא קמה לו זכות לפיצויי פיטורים. למרות זאת החליטה הנתבעת לפנים משורת הדין לשחרר לזכות התובע את הכספים שהצטברו לזכותו בקרנות השונות; אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצוי פיטורים עקב טעות כנה ו/או מחלוקת של ממש באשר לעצם הזכאות לפיצויי פיטורים; הנתבעת הסדירה את מלוא התשלומים לקרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות; תביעת התובע להלנת שכר חסרת בסיס ופירוט מינימלי; התובע אינו זכאי לכל פיצוי בגין עגמת נפש / התעמרות בעבודה / לשון הרע.

פיטורים שלא כדין / הפרת חובת השימוע:

המסגרת הנורמטיבית:

בתיק עע (ארצי) 23402-09-15‏ אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (28.2.17) (להלן – פס"ד ברד) נפסק, בין היתר, כדלקמן:

"נקודת המוצא היא כי מעסיק, לרבות פרטי, חייב ליתן לעובד הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו טרם פיטוריו. לחובת השימוע מקורות רבים ומגוונים, וכלי הקיבול המשפטי להחלתם במשפט העבודה הוא עקרון תום הלב, אשר כל מעסיק חב בו. על מקורותיה של חובה זו וטעמיה עמד השופט רבינוביץ בע"ע 516/09 מלכה אברהם נ' עגם מפעלי מתכת בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.09) (להלן: ענין מלכה). וכך נאמר: "זכות השימוע טרם פיטורין הוכרה במשפט העבודה הישראלי הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. ..... זכות זו יונקת מכללי המשפט המינהלי, הקובעים, כי זכותו של אדם להמשיך בעבודתו לא תפגע בטרם ניתנת לו הזדמנות נאותה הוגנת וסבירה להשמיע את טענותיו כנגד הכוונה לפגוע בזכות זו. זוהי זכות הנגזרת מכללי הצדק הטבעי ונחשבת כזכות יסוד המהווה חלק בלתי נפרד ממשפט העבודה ובשר מבשרו. המדובר בזכות שאינה תלויה בהתנהלות העובד והמשתרעת על סוגים שונים של חוזי העסקה. זכות זו קיימת גם בנסיבות בהן היו הפרות חוזרות ונשנות של חוזה העבודה על ידי העובד, לרבות בכל הנוגע לתחום המשמעתי. "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה".

מטרת השימוע היא בעיקרה לאפשר לעובד להביא בפני מעבידו את ה'אידך גיסא' ולנסות לשכנע את בעל הסמכות שלא לממש את כוונת הפיטורים, ולענין זה יפים דברי הנשיאה ארד (כתוארה אז) בענין מלכה: "על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע בגורלו, באופן שהעובד ידע לאילו טענות להשיב ולהתייחס בבואו לממש את זכות הטיעון. וכבר ציינתי בעניין גוטרמן: 'זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו'."

יחד עם זאת, בהינתן כך שחובה זו ניתנת להגשמה בדרכים רבות הרי שבכפוף למרכיבי ליבה האמורים להתקיים בכל מקרה, ואותם נפרט להלן, ניתן להכיר בחופש הצדדים לעצב את מסגרת עריכת השימוע בנסיבות הענין ובלבד שתכליתו המהותית תוגשם ולא תסוכל. תפיסה זו משתלבת בפסיקתו של בית דין זה, עת בחן את הדברים בדיעבד, וקבע כי אין צורך למלא אחר "כללי טקס צורניים" על מנת לקיים את חובת השימוע. לענין זה נפנה לדברים שנאמרו בע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר [פורסם בנבו] (13.1.11). וכך נאמר:
"על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסויימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו".

כאמור, הגם שהגשמת חובת השימוע יכולה להיות במספר דרכים הרי שניתן לזהות מכנה משותף חיוני בין הדרכים השונות לקיומה, וזאת על מנת שתכלית השימוע תוגשם. מכנה זה – מבלי להתיימר למצותו – כולל, בין היתר, יידוע העובד בדבר אפשרות הפיטורים; מתן הנימוקים המפורטים בגינם נשקלת אפשרות פיטוריו מספיק זמן מראש, וזאת על מנת שתהא לעובד האפשרות להיערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך".

מן הכלל אל הפרט:
נקדים אחרית לראשית ונציין כבר עתה, כי לאחר שעיינו בחומר הראיות ושקלנו את טענות הצדדים מסקנתנו היא, כי התובע פוטר שלא כדין ובהיעדר שימוע כדין ונפרט.

כעולה מחומר הראיות ביום 22.5.17 קיבל התובע מכתב זימון לשימוע (להלן – מכתב הזימון) במסגרתו ה נתבעת ציינה שהיא שוקלת להפסיק את העסקתו של התובע עקב "1. חשד להתחזות למנהל. 2. חשד לזיוף מסמך. 3. חשד לנסיון לקבלת כספים במרמה". בנסיבות אלו זומן התובע לשימוע שאמור היה להתקיים ביום 28.5.17.

מעיון במכתב הזימון עולה, כי לא צוין במסגרתו הגורם לפניו ייערך השימוע, זכותו של התובע להיות מיוצג במסגרת ההליך או להתייצב עם נציג מטעמו ו לא פורטו הטענות החמורות שהועלו כלפי התובע (מתי התובע התחזה למנהל ובאיזה אופן, איזה מסמך זויף ומתי ופרטים מלאים לגבי הניסיון הנטען לקבלת כספים במרמה).

כאמור בפסיקה מטרת השימוע היא בעיקרה לאפשר לעובד להביא בפני מעסיקו את מלוא טענותיו ולנסות לשכנעו שלא לממש את כוונת הפיטורים. על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע את גורלו במקום העבודה ולא לרשום כותרות ללא פירוט מינימלי שיאפשר לעובד למצות את זכות הטיעון שלו במלואה. על העובד לדעת על אילו טענות להשיב וכיצד להתייחס אליהן בבואו לממש את זכות הטיעון שלו. מכתב הזימון כפי שנוסח לא אפשר לתובע למצות את זכות הטיעון ולא אפשר לו להעלות טענות שיפריכו את טיעוני הנתבעת או להתייחס לטענות החמורות שהועלו כלפיו. במכתב הזימון אין פירוט מינימלי למעט ראשי פרקים המעלים טענות חמורות כלפי התובע.

בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי ככל שהטענות המופנות כלפי העובד גוברות בחומרתן, הרי שמתעצמת זכות העובד למצות את ההזדמנות להפריך אותן. ראו בנדון ע"ע (ארצי) 47272-06-18 התאמה השמה ומידע (1995) בע"מ - סמי הפוטה‏, 5.7.20 בו נפסק, כי "למתן זכות טיעון לעובד חשיבות רבה עת מועלות כנגד העובד טענות כי ביצע עבירת משמעת או מעשה חמור אחר: "כך דרך כלל. על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה, או עבירה של גניבה. במקרים כגון אלה, עלולות להיגזר על העובד סנקציות חמורות ביותר, עד כדי שלילת זכותו לפיצויי פיטורים, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובעתידו התעסוקתי. על כן, לא יכסה המעסיק מפני העובד את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני העובד, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם. וכבר פסקנו בפרשת לינדר: 'ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה' [ע"ע 355/99 לורה לינדר – ארגון נכי תאונות עבודה, [פורסם בנבו] פד"ע לז 846]".

הטענות שהועלו כנגד התובע שעניינן התחזות, זיוף מסמך וניסיון לקבל כספים במרמה הינן טענות חמורות ביותר שלא אמורה להיות כל מחלוקת, כי ראוי לפרטן ביתר שאת על מנת לאפשר לעובד לנסות להפריכן או לפחות למסור הסבר בגינן.
דבר כאמור לא נעשה ע"י הנתבעת.
טענת הנתבעים כאילו נערכו שיחות עם התובע קודם לשימוע נטענה בעלמא מבלי שנמסר עם מי נערכו השיחות הנטענות, מתי והיכן. בנסיבות אלו לא מצאנו לקבל טענות אלו.

אם לא די בכך, הרי שלמכתב הזימון לא צורפו מסמכים ובכלל זאת המסמך שנטען לגביו שהוא זויף (נספח 11 לתצהיר הנתבעת), אישור משרד החינוך בדבר גמול ריכוז מקצוע קטן (צורף ע"י הנתבעת כנספח 2 לתצהירה) ותכתובת במייל בין מר שבקס למשרד החינוך (נספח 3 לתצהיר הנתבעת).

יצוין, כי בטרם קיום השימוע פנה התובע למר שבקס , הודיע לו כי הוא אינו חש בטוב ובידיו אישור מחלה וביקש לקבל ממנו את התיק האישי ומסמכים הקשורים לשימוע. מר שבקס דחה את בקשותיו של התובע על הסף (ראו נספח ז' לתצהיר התובע [תמלול שיחה בין התובע למר שבקס]: " דובר: אני צריך את התיק האישי שלי של הבית ספר. יש תיק אישי. שבקס: כן. דובר: וגם כן את המסמכים מה שקשור לשימוע. מה שצריך. שבקס: איזה מסמכי שימוע? דובר: כל המסמכים שקשורים לטענות ששמה כתוב בזימון. שבקס: אני לא מציג שום מסמכים. אני לא צריך להציג מסמכים, זה הטענות ... מה שאתה רוצה, אני לא, אני לא מציג שום הוכחות. דובר: אני אמור לקבל את זה קודם, לא? שבקס: לא, לא, לא, לא. מה פתאום. לא חייב שום דבר. לא חייב שום דבר" (ההדגשה לא במקור – המותב)).
דחיית הנתבעת על הסף את בקשת התובע לקבל מסמכים מתיקו האישי וכן מסמכים הקשורים להליך השימוע הכשילה את ההליך ולא אפשר ה לתובע למצות את זכות הטיעון. יצוין בהקשר זה , כי הייתה קיימת חשיבות לאפשר לתובע לעיין במסמכים השונים ובכלל זאת במסמכים שפורטו לעיל וכן באישורים שניתנו לתובע בשנים קודמות, שכן רק לאחר עיון כאמור יכול היה התובע למצות את זכות הטיעון.

כאמור לעיל, במסגרת השיחה ציין התובע בפני מר שבקס, כי הוא אינו חש בטוב, הוא שלח אישור מחלה וכנראה שיהיה צורך בדחיית ישיבת השימוע (נספח ז' לתצהיר התובע, שורות 7-9). בתגובה נשלח לתובע מכתב ביום 28.5.17 במסגרתו ציינה הנתבעת כדלקמן:

"1. קיבלנו מכתבך מתאריך 28.5.17 אשר תוכנו מעיד על מחלתך, ובעקבותיה – אי הגעתך לשימוע היום (28.5.17) בביה"ס בתל-אביב.
2. לפנים משורת הדין אנו מביאים בפניך 3 אפשרויות אשר תוכל לבחור באחת מהן ולהודיענו על כך בהקדם:
(1) להעלות את טענותיך ולשלוח בדוא"ל עד היום (28.5.17) בשעה 18:00 בכתובת האימייל המצוין במכתבנו הראשון בו ניתנה לך האפשרות להגיע לשימוע.
(2) לערוך שימוע בביתך או בכל כתובת אחרת שתבחר (השעות הינן גמישות ויתואמו לפי הודעתך).
(3) שימוע טלפוני בו תוכל להעלות את טענותיך.
ככל שהאפשרויות הנ"ל לא מקובלות עליך, ביכולתך להודיע על רצון בשימוע לאחר ה-31.5.17 באם רצונך בכך, עליך להודיענו על כך בכתב (לכתובת המייל האמורה לעיל) ולא תוכל לטעון בעניין תאריכי השימוע או מכתב הפיטורים".
בתגובה נשלח מכתב ב"כ התובע מיום 28.5.17 (נספח י' לתצהיר התובע) ובו פירוט המסמכים המבוקשים ובקשה לעריכת הליך השימוע לאחר קבלת המסמכים. יום לאחר מכן הוצא לתובע מכתב פיטורים הנושא תאריך 29.5.17 תוך שצוין, כי "... לא נוכל להמשיך להעסיקך בשנת הלימודים תשע"ח (החל מ-1.9.2017) ולפיכך העסקתך מסתיימת בסוף שנת הלימודים תשע"ז, 31.8.2017. מאחר שנבצר ממך, בשל מחלתך, להגיע לשימוע שנקבע, השימוע עצמו יידחה למועד המוקדם ביותר האפשרי, ויתואם עם באת כוחך. ההחלטה יכול ותשונה בהתאם לתוצאות השימוע".
הוצאת מכתב הפיטורים כאמור או דרישה לקיום שימוע כאשר טרם יבשה הדיו על התכתובת בין הצדדים וכאשר התובע נמצא בחופשת מחלה, בלתי תקינה בעליל. בהתאם לסעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976: "מעסיק לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי, וזאת עד לתקופת הזכאות המקסימלית לפי סעיף 4". נראה, כי למרות הוראת הסעיף כאמור אצה לנתבעת הדרך על מנת לסיים את יחסי העב ודה בין הצדדים.
בהקשר זה יצוין, כי לא קיבלנו את עמדת הנתבעת כאילו מדובר במכתב פורמאלי בלבד. מכתב הפיטורים הוא מכתב רשמי ומחייב ולא ניתן לייחס לו משמעות אחרת.
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת לפיה לנוכח היותו של התובע מורה על הנתבעת היה להחליט לגבי המשך העסקתו עד לסוף חודש מאי 2017, ברם מעיון באישור המחלה עולה, כי הוא התייחס לתאריכים 28-29/5/17 ועל כן לא הייתה כל מניעה להמציא לבאת כוחו מסמכים ואף לקיים את הליך השימוע בתאריכים 30/5 או 31/5.

בהמשך ולאחר שהתובע קיבל את מכתב הפיטורים נשלח אליו ביום 5.6.17 "זימון לשימוע, הזדמנות שניה" ובו התבקש התובע להגיע לשימוע ביום 14.6.17 ואם לאחר השימוע תשתנה ההחלטה בהתאם לטענות התובע, הנתבעת ציינה שהתובע יקבל על כך הודעה בכתב (נספח י"ב לתצהיר התובע).
בתאריך 14.6.17 לא התקיים שימוע כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים: לטענת התובע סוכם, כי לא יתקיים שימוע (ע דות התובע בעמ' 19 שורות 29-32) ואילו לטענת הנתבעת התובע לא התייצב לשימוע ולא סוכם דבר ופניית מר גול, נציג ארגון המורים הגיעה למר שבקס בשעה 12:50, 50 דקות לאחר מועד השימוע .
בין אם סוכם בין הצדדים על דחיית הליך השימוע הנוסף ובין אם פניית מר גול הגיעה בשעה 12:50, אף אם מדובר באיחור בן 50 דקות, ראוי היה לדעתנו לאפשר לתובע להשמיע את דבריו גם אם היה מדובר בדחייה של מועד השימוע וקביעת מועד אחר. דבר כאמור לא נעשה.
בנוסף לכל האמור לעיל נציין, כי לטעמנו אף הטענות שהופנו כלפי התובע לא הוכחו. אנו סבורים כי הסיבה האמיתית לפיטורי התובע נבע ה מסברת מר שבקס כי התובע הוא זה שגרם לכך שילדיו יאלצו להתפטר ונראה, כי הטענות שהועלו במכתב הזימון לשימוע נועדו לסלול את הדרך לפיטוריו של התובע.

הטענה בדבר התחזות התובע למנהל – מעיון בחומר הראיות עלה, כי התובע היה מורה וותיק ומוערך (ראו מכתבי המלצה נספח כ"ד לתצהיר התובע; סעיף 9 לתצהירו של מר שיפר: "... עובד כה מוערך אשר הקריב מעצמו לבית הספר, ועצוב כיצד הוא פוטר בצורה כזו"; תמלול השיחה עם מר שיפמן (נספח ה' לתצהיר התובע בעמ' 4 שורות 8-9): "... אתה מעלה את הפרופיל של בית ספר").
זאת ועוד, מהראיות שבתיק עלה, כי בפועל התובע שימש בתפקיד ניהולי (ראו עדות התובע בעמ' 14 שורות 20-25: "החל משנת 06' הגעתי למרכז קבוצה, דהיינו מנהל לכל דבר ועניין של קבוצה. לאחר כשנה וחצי הקבוצה התאחדה לגמרי עם בית הספר אור משה, וליאור התמנה להיות המנהל החינוכי במקום המנהל הקודם, ומאז אני שמשתי כמשנה למנהל החינוכי לכל דבר ועניין" וכן בעמ' 15 שורות 15-16: "ש. כיהנת בתפקיד סגן מנהל חינוכי? ת. כן. הכוונה סגן. יד ימינו של ליאור, סגן או משנה איך שתרצה לקרוא לזה" ; עדות מר שיפר לפיה "אני מכיר את התובע מר אליעזר בקרמן עת עבדנו יחד אצל הנתבעת מס' 1, התובע בכל שנות עבודתי שימש כמחנך, רכז אנגלית ופעל כסגן מנהל לכל דבר ועניין" – עדות שלא נסתרה; מ כתבו של מר רפאל הורוביץ יועץ חינוכי בעיריית בני ברק (נספח כ"ד לתצהיר התובע): "הרב אליעזר ברקמן, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, הוא מסוג המנהלים ..." ועדותו של מר אמסלם (עמ' 13 שורות 18-20: "דברתי עם מספר תלמידים שהם למדו באור משה ועתה אצל הנתבעת, שאלתי אותם מה ההיסטוריה של בקרמן מול המערכת באור משה, הם השיבו שהייתה תקופה מאוד טובה של בקרמן, הוא היה סגן מנהל ... ).
בנסיבות אלו איננו סבורים, כי התובע התחזה למנהל כטענת הנתבעת.
אף אם התובע לא עבד בתקן של מנהל (עדות מר שבקס בעמ' 23 שורות 3-5) ולא היה לו תואר פורמאלי כאמור, הרי שבפועל התובע שימש בתפקידי ניהול. אף שכרו הגבוה של התובע יכול להוות אינדיקציה לבכירותו.

הטענה לזיוף מסמך וניסיון לקבל כספים במרמה – לאחר שעיינו בראיות שבתיק ושקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה, כי גם טענה זו לא הוכחה.
לגרסת הנתבעת התובע זייף את טופס הבקשה: הטופס כלל נתונים שגויים (שלא לומר שקריים) ביחס למספר המורים המלמדים את מקצוע האנגלית; הטופס נחתם בשמו של מר שיפמן ותוך שימוש בחותמת העמותה (מר שיפמן לא שלח את הטופס, לא חתם עליו ועצם מילוי ושליחת הטופס לא היו ידועים לו); מספר י הטלפון המצוינים בטופס הם של התובע ולא של העמותה.
התובע הכחיש בתצהירו את טענות הנתבעת וציין, כי היות והוא ומר שיפמן המנהל החינוכי ישבו ביחד בחדר משותף ועבדו באופן משותף, הם אף חתמו על מסמכים באופן משותף.
כאמור, לא מצאנו שהנתבעת הוכיחה את טענתה לפיה המכתב זויף ונערך שלא בידיעת מר שיפמן או שנעשה ניסיון לקבל כספים במרמה.
ראשית, עדות התובע לגבי מערכת היחסים שלו עם מר שיפמן לגבי עבודה משותפת וחתימה על מסמכים באופן משותף לא נסתרה. זאת ועוד, הנתבעת נמנעה מהעדת מר שיפמן שהינו עובד שלה (עמ' 25, שורות 5-8) ואי העדתו כאמור מחזקת את גרסת התובע. בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו ... וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נגד לוי פד"י לה (1) 736, 760 ויעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט), חלק שלישי עמ' 1396 – 1398) ".
לא מצאנו לקבל את גרסת מר שבקס לפיה מר שיפמן לא הגיע להעיד מאחר והתובע מאיים עליו. מעבר לכך שטענה חמורה זו לא הוכחה, הרי שבכל מקרה ניתן היה לבקש לזמנו להעיד ומן הסתם ביה"ד היה נעתר לכך לנוכח רלבנטיות העדות.
שנית, גרסתו של התובע לפיה עבד יחד עם מר שיפמן וכי הם חתמו על מסמכים יחדיו נתמכה אף בעדות עד אחר (מכתב מר בידני שצורף כנספח כ"ג לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 9 שורות 30-33 עד עמ' 10 שורה 1 ועמ' 11 שורות 13-16 וכן בעדותו בעמ' 11 שורות 3-4 ושורות 29-30 ).
שלישית, סביר כי אם היה בסיס לטענות כאמור מן הסתם הנתבעת הייתה מפנה את העניין לבדיקת משטרת ישראל, דבר שלא נעשה (עמ' 27, שורות 24-28).

רביעית, מעיון בנספח כ"א לתצהיר התובע עולה, כי התובע ק יבל גמול ריכוז מקצוע קטן מזה שנים רבות, דבר המחזק את זכאותו לגמול כאמור ואת גרסתו, כי הבקשה נעשתה ברשות ובידיעת מר שיפמן (ראו בנדון עדות מר שבקס בעמ' 23 שורות 13-30).
חמישית, בהתאם לעדות התובע הוא היה זכאי לקבלת הגמול כאמור (עמ' 15 שורות 19-29).
שישית, מעדותו של מר שבקס (עמ' 33 שורות 14-23 עד עמ' 34 שורות 1-3) וכן ממוצג א' שהוגש לתיק עולה, כי רכז מקצוע זכאי לקבל גמול מקצוע אם יוכח שבבית הספר לימדו 24 שעות הוראה ע"י 2 מורים. כעולה מעדות מר בידני (עמ' 10 שורות 10-11), התובע היה רכז האנגלית בבית הספר ולא הוכח ע"י הנתבעת, כי לימדו בבית הספר פחות מ-24 שעות שבועיות אנגלית או כי לא התקבל אישור מיוחד (מעיון בחומר הראיות (נספח 2 לתצהיר מר שבקס) עולה, כי התקבל אישור ממשרד החינוך) . כן ראו מייל שצורף כנספח 3 לתצהיר מר שבקס עליו חתום התובע כ'רכז אנגלית' וסעיף 3 לתצהיר מר שיפר: "אני מכיר את התובע מר אליעזר בקרמן עת עבדנו יחד אצל הנתבעת מס' 1, התובע בכל שנות עבודתו שימש כמחנך, רכז אנגלית ופעל כסגן מנהל לכל דבר ועניין".
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעים לפיה החשבת מסרה שלא התקיימו התנאים המקנים תשלום גמול ריכוז מקצוע קטן (סעיף 6 לסיכומי הנתבעים) אולם החשבת לא זומנה להעיד כך שלא מצאנו לקבל טענה זו.
לגבי ציון מספר הטלפון של התובע על גבי טופס הבקשה נציין, כי מספר טלפון זהה אף צוין בבקשות קודמות שהוגשו לקבלת גמול ריכוז קטן (נספח כ"א לתצהיר התובע) ללא כל טענה של הנתבעים בנדון.

מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעת גמרה אומר בליבה לפטר את התובע ולצורך כך היא נקטה בהליכים בלתי תקינים בעליל שהסתיימו בפיטוריו של התובע. אנו סבורים, כי מטרת הנתבעת, לפטר את התובע, סומנה מראש והזימונים לשימוע היו למראית עין בלבד.
חיזוק לכך מצאנו בעדותו של מר שבקס כאשר נשאל האם רצה לעזור לתובע למצוא מקום עבודה והוא העיד "כן. למה לא?! בשמחה". לא ברור מדוע מר שבקס מעוניין לעזור לתובע למצוא מקום עבודה חדש כאשר מנגד הוא סבור שהתובע מתחזה, זייפן ורמאי. למר שבקס הפתרונים.

לעניין שיעור הפיצוי בגין אי מיצוי חובת השימוע נקבע בפס"ד ברד כדלקמן:

"בע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (9.12.2014) (להלן: ענין פלוני) סקר השופט איטח, את הכללים לפסיקת פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין תוך הבחנה בין פיצוי על נזק ממוני ובין נזק שאינו ממוני. הפיצוי בגין נזק ממוני נועד לפצות את העובד על אובדן הכנסותיו בתקופה שלאחר הפיטורין, והוא כפוף מטבעו לחובת הקטנת הנזק. .....
14. ה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני נועד לפצות את העובד על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך שהמעסיק הפר את חובת תום הלב כיוון שלא ניתנה לעובד הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו טרם פיטוריו (ראו ענין פלוני; וע"ע (ארצי) 25805-12-11‏ ‏ מדינת ישראל נ' מירון חומש [פורסם בנבו] (29.11.16). בענין פלוני הודגש כי "עגמת הנפש היא סוג של נזק לא ממוני, שככלל אין מניעה לפסוק עבורו פיצוי וזאת במקרים המתאימים, כגון פגיעה בזכויות חוקתיות, ובכלל זה פיטורים על רקע של הפליה, או במקרה של פיטורים בהליך לקוי" (ההדגשה שלנו). בנוסף, הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נועד ליתן ביטוי לעוגמת הנפש ולפגיעה בכבוד העובד שעה שפיטוריו נעשו מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את דבריו. .....
ביחס לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נקבע כי "עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך [ראו ענין פלונית ובר"ע (ארצי) 20418-03-13 משה סעיד נ' מנוסביץ רעות [פורסם בנבו] (7.11.2013)]. במסגרת זו ניתן לשקול מגוון שיקולים, אשר מבלי להתיימר למצותם, כוללים: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי (לענין בחינת מהותיות הפגם ראו: ענין אורן; ענין אהרונוב פיסקה 63); אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות (ראו ענין פלונית וענין אורן); האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית, שכן החומרה המהותית הקיימת במקרה בו עילת הפיטורין אינה עניינית משליכה גם על תוצאת החומרה שבאי שמירה על זכויותיו הדיוניות של העובד טרם פיטוריו; משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד (ראו ענין אהרונוב פיסקה 63) ; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד (ראו ענין פלונית פיסקה 42) ועוד".

מעיון בכתב התביעה עולה, כי התובע התמקד בפיצוי הלא ממוני עקב הפרת חובת השימוע (במאמר מוסגר יצוין, כי במסגרת ההליך לא הוכח נזק ממוני ע"י התובע ואף לא צורפו על ידו תלושי שכר המעידים על הכנסתו במקום העבודה אליו עבר לאחר פיטוריו. ראו עדות התובע בעמ' 20 שורה 12: "... הפגיעה היא לא בפן הכספי, אלא היא פגיעה אחרת").

כאמור לעיל מצאנו, כי חובת השימוע הופרה באופן מלא כאשר פיטורי התובע היו עובדה מוגמרת ו קוים הליך שימוע שנועד לצאת ידי חובה; הטענות שהועלו ע"י הנתבעת לא הוכחו; לא נמסר לתובע כי הוא רשאי להיות מיוצג בהליך ונפגעה זכות הטיעון של התובע בצורה חמורה. מדובר בעובד שהועסק אצל הנתבעת במשך תקופה ארוכה מאוד של למעלה מ-11 שנים כאשר לא הוצג לו שום מסמך המעיד על תלונות שהיו כנגדו במשך תקופת העסקתו. פגיעת התובע התעצמה לנוכח ההאשמות החמורות שהופנו כלפיו והיעדר יכולתו להתגונן בפניהן.

מעבר לאמור אנו סבורים, כי מדובר בפיטורים שלא כדין שכן הסיבה המוצהרת לפיטורים לא הייתה לטעמנו הסיבה האמיתית. אנו סבורים, כי הסיבה האמיתית לפיטוריו של התובע נבעה מסברתו של מר שבקס לפיה בגלל התובע ילדיו יצטרכו להתפטר. ראיה לכך נמצאת בסעיף 5 לתצהירו של התובע, עדות התובע בעמ' 17 שורות 4-13 ובעמ' 18 שורות 30-31 ובשיחתו של התובע עם מר שיפמן (נספח ה' בעמוד 4). כאמור, הנתבעת נמנעה מהעדת מר שיפמן ועל כן מצאנו לקבל את טענות התובע.

בנסיבות אלו כאשר פיטוריו של התובע היו שלא כדין ובהיעדר שימוע כדין מצאנו כי התובע זכאי לפיצוי לא ממוני בסך 50,000 ₪.

פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים :
במסגרת תביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך 236,000 ₪ וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בסיכומיו ציין התובע, כי הנתבעים שיחררו את פיצויי הפיטורים רק ביום 11.7.18 כשנה לאחר מועד הפיטורים. כן ציין התובע בסיכומיו כי הוא לא קיבל פיצויי פיטורים עבור השנים 2006-2007. לנוכח האמור עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים לשנים 2006-2007 ולפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים.

מעיון בטופס 161 שצרף התובע לסיכומיו עולה, כי התובע קיבל פיצויי פיטורים בסך 214,865 ₪ (הראל פנסיה וגמל בע"מ – 8 ,665 ₪; הראל פנסיה וגמל בע"מ – 123,378 ₪; גל כלנית – 50,638 ₪; הילה מנורה – 32,184 ₪). בהתחשב בשכרו הקובע כאמור בטופס 161 (19,833 ₪) התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 229,726 (19,833 ₪ * 11.583 שנים) ולכן נותרה יתרה לתשלום בסך 14,861 ₪.

יצוין, כי לנוכח האמור לעיל, לרבות בעניין אי הוכחת טענות הנתבעת בדבר עילות הפיטורים, איננו סבורים שהיה מקום לשלילת פיצויי הפיטורים והיה מקום לשלם את פיצויי הפיטורים במועד.

בהתחשב בהלנת התשלום ובאי שחרורו במועד (טופס 161 נושא תאריך 8.7.18) מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק בתוספת סך של 30,000 ₪.

פיצויי הלנת שכר והפרשות לפנסיה והפסד תשואה :
במסגרת תצהירו עתר התובע לתשלום ריבית פיגורים בסך 4,475 ₪ בגין הלנת תשלומים לקרנות השונות וכן פיצויי הלנה בגין אי תשלום שכר והפרשות לקרנות השונות במועד.

מעיון בנספח י' לכתב התביעה לא ברור תחשיב הפסדי התשואה. מעבר לאמור, לתחשיב כאמור לא צורפה כל אסמכתא רשמית מטעם הקרנות בדבר שיעור התשואה השנתי. בנסיבות אלו ומשלא הוכחו הנזקים הנטענים, התביעה להפסדי תשואה נדחית.

התביעה להלנת שכר ולאי העברת הפרשות וניכויים לקרנות השונות :

הלנת שכר:
לגרסת התובע (סעיפים 47-49, 51, 54-56 ו-58 לתצהירו) הוא לא קיבל את שכרו במועד וגם כאשר קיבל את שכרו לעיתים הבחין כי לא קיבל את כל המגיע לו. לגרסת התובע מספר רב של פעמים כאשר קיבל את ההמחאות בגין המשכורת הוא התבקש ע"י מר שבקס שלא להפקיד את ההמחאות.
מר שבקס טען בתצהירו בעניין זה, כי טענות התובע בתצהירו מופרכות ומוכחשות. לא ניתן להסיק דבר מהתדפיסים שצרף התובע למעט מועד הפקדת ההמחאות דבר שנתון לשליטתו הבלעדית של התובע. התובע לא הציג אף ראיה לטענות שהועלו בזמן אמת הקשורות להלנת שכרו שכן שכרו לא הולן.
לאחר שעיינו במסמכים השונים שבתיק ושקלנו את טענות הצדדים מצאנו לקבוע, כי הנתבעת הלינה את שכרו של התובע ולעיתים אף לתקופות ארוכות ונפרט.
ראשית, תדפיסי חשבון הבנק של התובע מעידים כי היו הלנות חוזרות ונשנות של שכרו של התובע, לעיתים לתקופה של שבועות ולעיתים אף למעלה מחודש (ראו נספח יז' לתצהיר התובע וסעיף 72 לסיכומי התובע). איננו מוצאים לקבל את טענת הנתבעת לפיה מועדי ההפקדות אינם מעידים דבר. אין זה הגיוני בעינינו שהתובע יקבל המחאות בגין שכרו ויבחר מטעמיו הוא, פעם אחר פעם וחודש אחר חודש להימנע מלהפקיד אותן במועד.
שנית, הנתבעת מטעמיה היא, נמנעה מלהציג ראיה כלשהי המעידה על תשלום השכר במועד.
שלישית, כעולה מעדויות העדים מטעם התובע, עניין הלנת השכר לא היה רק מנת חלקו של התובע והנתבעת הלינה את שכרם של עובדים אחרים גם כן (סעיף 5 לתצהיר מר שיפר: "אציין כי אין מדובר באירוע חד פעמי אלא באירועים חוזרים ונשנים כאשר אני וחבריי אינם מקבלים את משכורתנו בזמן"; סעיפים 3-4 לתצהיר מר אברהם: "... איך הייתי מקבל באופן קבוע משכורת באיחור של חודשים רבים ... כאשר פניתי אל הנתבע 2 וסיפרתי לו שאני לא מקבל משכורת בזמן הוא הודיע לי במפורש כי אין כרגע כסף בחשבון הבנק ושעליי להמתין"; וכן עדותו של מר שבקס שהודה כי השכר שולם באיחור (עמ' 39 שורות 7-9): ש. הבת שלך עובדת בביה"ס כמזכירה. היית משלם לה חודש בחודשו את השכר והיא היתה מפקידה זאת בזמן? ת. לא. כמו לכולם. אני הייתי מוסיף יותר מאוחר. גם את המשכורת שלי הפקדתי באיחור").

אי העברת הפרשות וניכויים לקרנות השונות:
לטענת התובע הנתבעים לא הפרישו כספים במועד לקרן הפנסיה ובכך קרן הפנסיה הייתה לא פעילה. בניגוד לטענת מר שבקס לפיה קיים הסדר עם קרנות אלו, לא קיים כל הסדר לפיו קרן פנסיה של עמית תהיה לא פעילה. לגרסת התובע, מר שבקס הודה, כי ניכה את חלק העובד משכרו של התובע אולם הותיר את הכספים בידיו במשך תקופה של חודשים ולעיתים אף למעלה משנה. מדובר בשיטה קבועה אצל הנתבעת.
הנתבעת מנגד טענה בסעיף 43 לסיכומיה, כי היא הסדירה את מלוא התשלומים לקרנות הפנסיה וההשתלמות והפקידה בגין התובע את מלוא הסכומים שהי יתה מחויבת בהם ואף שילמה ריבית פיגורים.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו לקבוע, כי הנתבעת לא הפרישה כספים במועד לקרנות השונות ואף החזיקה בידיה שלא כדין את ניכויי העובד תוך הלנת שכרו.
ראשית, מחקירתו של מר שבקס עלה, כי היו איחורים בביצוע ההפרשות (עמ' 39 שורות 20-21) וכי ההפרשות לא הועברו במועד (עמ' 38 שורות 28-33): "ש. ההפרשות הסוציאליות לא הועברו במועד. האם ניכיתם משכר העובדים את ההפרשות הסוציאליות? ת. ניכיתי והעברתי את כל ההפרשות. ש. ושילמת באיחור? ת. לפעמים שילמתי באיחור. הגעתי להסדרים עם הקופות. העובדים לא נפגעו כלל. שילמתי עם ריבית והצמדה וכולם קיבלו את המגיע להם".
שנית, מעיון במוצג ג' עולה, כי בהתאם לדו"ח השנתי של התובע בקרן הפנסיה הראל באותה שנה הוא הוגדר כעמית "לא פעיל". כמו כן מעיון במוצג ג' ובנספח 13 לתצהיר הנתבעים עולה, כי חלק מההפרשות בוצעו בפועל חודשים לאחר חלוף המועד ולאחר שחלק העובד נוכה משכרו של התובע.
שלישית, התובע קיבל מעת לעת מכתבי התראה מקרן עגור בדבר אי הפקדת כספים (נספח יח' לתצהיר התובע).
רביעית, אי העברת הכספים במועד הייתה שיטתית ונהגה אף כלפי עובדים אחרים (סעיף 6 לתצהיר מר שיפר: "בנוסף, לכל אורך שנות עבודתי שם למרות שבכל חודש וחודשו הופרשו לי סכומים מהמשכורת שלי לטובת הפרשה לקרן ההשתלמות וקרן הפנסיה – דבר אשר בפועל לא התרחש, ועד היום – זמן חתימתי על תצהיר זה יש סכומים שטרם שולמו לי" וסעיף 3 לתצהירו של מר אברהם: "... אני זוכר היטב כיצד לא הפרישו לי בזמן הפרשות לקרן הפנסיה ...".).
לנוכח העובדה שהנתבעת הלינה את שכרו של התובע מספר רב של פעמים בשלוש השנים האחרונות להעסקתו (ראו סעיף 72 לסיכומי התובע), ניכתה הפרשות משכרו בגין חלק העובד ונמנעה מלהעביר הפרשות אלו וכן את הפרשותיה לקרנות במועד, מצאנו שהתובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בסך של 30,000 ₪.

התעמרות, לשון הרע ועגמת נפש:
בכתב תביעתו ציין התובע, כי מר שבקס התעמר בו ואף דאג לחרם על התובע בכך שרוב צוות המורים התעלמו ממנו ומר שבקס ריכל וגידף את התובע מאחורי גבו. כמו כן, מר שבקס ושלוחיו ניסו למנוע את הגשת כתב התביעה באמצעות פנייה לרבני העיר בני ברק תחת שקרים וגידופים תוך איומים בפגיעה בשמו הטוב בקהילה החרדית ובמסגרות החינוך של ילדיו הקטינים.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים מצאנו לקבל את תביעתו של התובע בגין רכיבי תביעה אלו בחלקם.
לעניין טענת ההתעמרות, הרי שלטעמנו התובע לא הוכיח, כי מר שבקס התעמר בו. התובע לא הוכיח, כי ניתנה הוראה לעובדי המשרד לא לדבר איתו ולא להיות בקשר איתו (סעיף 8 לתצהיר) והתובע לא העיד אף עובד בעניין זה. מעבר לאמור, מעדותו של מר אמסלם (עמ' 13 שורות 30-31) עלה, כי הוא לא שמע על כך שמר שבקס התעמר בתובע באופן אישי. לעניין תמלול ההקלטה עם מר שץ, הרי שלנוכח משיכת תצהירו לא מצאנו ליתן לתמלול כאמור משקל רב.
התובע לא המציא כל אסמכתא ולא העיד כל עד בתמיכה לטענתו לפיה מר שבקס ניסה למנוע ממנו להגיש את התביעה.
בנסיבות אלו לא מצאנו שהתובע הוכיח את טענתו בדבר התעמרות בעבודה.
יחד עם זאת מצאנו לקבל את טענת התובע לעניין הוצאת לשון הרע. כאמור מצאנו לקבל את גרסת התובע, שנתמכה בתמליל השיחה שנערכה עם מר שיפמן, לפיה מר שבקס מסר לאחרים, כי בגלל התובע ילדיו של מר שבקס צריכים להתפטר. ציון דברים אלו עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע, להשפיל אותו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). פרסום כאמור עלול היה לפגוע במשרתו של התובע והוא אכן פגע בה.

אנו גם סבורים, כי התנהלות הנתבעים הסבה לתובע עגמת נפש קשה ולעניין זה אין אלא לצטט את דברי התובע בעמ' 21 שורות 14-17: "ש. אמרת שהפגיעה הניכרת היא לא רק בשכר, במה כן? ת. אני נאלץ להפרד מהבית שלי, אני ישן במקום לעיתים לילות גם שאני לא ישן שם בלילה, אני צריך לנסוע ק"מ הלוך חזור, לעבוד סביבו השעון, העבודה שלי מאלצת אותי להיות מרוחק מהבית ולהוביל אותי לסף גרושים (העד בוכה)". אנו סבורים, כי התנהלות הנתבעים כפי שעולה מפסק הדין מהווה משום נסיבות חריגות המצדיקות פיצוי בגין עגמת נפש.
לנוכח האמור ובהתאם לשיקול הדעת המסור לביה"ד מצאנו לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 20,000 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪.

במאמר מוסגר והגם שאין לאמור כל רלבנטיות לעניין הרכיבים הנתבעים, נציין, כי לא מצאנו לקבל את טענות הנתבעים לפיהן התובע פעל בדרכים שונות כדי להביא לפגיעה בנתבעים (סעיף 58 לתצהיר מר שבקס). טענות הנתבעים כאמור לא הוכחו ולא זומן כל עד שיתמוך בטענות כאמור (תלמידים, או הורי תלמידים) ואף מר שבקס העיד, כי הוא לא מכיר תלמידים שהועברו ע"י התובע (עמ' 34, שורות 29-33).

אחריות מר שבקס:
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ או של עמותה הוא כלל בסיסי בדיני חברות. לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת במקרים חריגים לבתי המשפט להטיל אחריות ישירה על בעלי המניות לחובות החברה.

בענייננו, מדובר בטענה להרמת מסך בין העמותה לבין מר שבקס שהינו מנכ"ל העמותה וחבר בה (סעיף 4 לתצהירו). כאמור בתיק עע (ארצי) 304-09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב נ' ישראל שיינפלד (ניתן ביום 16.2.12) נפסק, כי עמותה רשומה היא בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי. עוד צוין בפסק הדין, כי "להבדיל מחוק החברות, בחוק העמותות לא נמצא סעיף שעניינו הרמת מסך. עם זאת, הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין סיעת בת ים, הלכה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך".

סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כדלקמן:
"(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו - 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

כפי שנפסק ב-עע (ארצי) 21196-05-18‏ מיכאל שון - נעמי קאהן-לינדר (ניתן ביום 7.8.20):

"57. מלשון הסעיף, כמו גם מהספרות וההלכה הפסוקה, עולה שהרמת מסך תבוצע במקרים שבהם מצא בית המשפט ש"נכון וצודק" לעשות כן, ובכפוף לקיומם של שני תנאים: האחד, עשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית/הונאה, הברחת נכסים וכיו"ב. התנאי השני עניינו מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה (ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ליווי וייעוץ חברות בע"מ - אלעד סטפנסקי (17.3.20; להלן: עניין סטפנסקי) [פורסם בנבו] . יישום הוראת סעיף 6 לחוק החברות בתחום משפט העבודה נעשה בשינויים המתחייבים, נוכח מעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה - מעמד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת (ע"ע (ארצי) 26295-01-16‏ ‏ ‏ Tesfalem Tekel‏ - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) [פורסם בנבו] והאסמכתאות שם, להלן: עניין מיארה; בג"צ 132/15 ר.צ. פלסטק נ' איפראימוב (5.4.17)[פורסם בנבו] ).

58. לצד זאת הודגש בפסיקה כי גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16; להלן: עניין טוקו שף; וראו גם עניין מיארה) [פורסם בנבו]. על מנת שתתאפשר הרמת מסך, יש אם כן להניח בפני בית הדין תשתית ראייתית שממנה ניתן יהיה ללמוד על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה "להונות אדם או לקפח נושים" או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (וראו למשל גם בע"ע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ - GOITOM TWELDE (9.6.20) [פורסם בנבו] ).
59. לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה - ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי). .....".

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו, כי בנסיבות מקרה זה יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות והטלת אחריות אישית על מר שבקס.
כעולה מחומר הראיות, משכרו של התובע נוכו כספים שהיו מיועדים לקרנות השונות, ברם לא הועברו ליעדם, אלא באיחור ניכר. אי העברת הכספים במועד ארעה לאורך כל שנות העסקתו של התובע (ראו נספח 13 לתצהיר מר שבקס ומוצג ג').

בתיק עע (ארצי) 35231-02-19‏ ‏ יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ - אלעד סטפנסקי (ניתן ביום 17.3.20) נפסק, בין היתר, כדלקמן: ‏

"בית הדין האזורי הרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי אך ביחס לחוב הנובע מאי העברת הניכויים וההפקדות לגמל ולפיצויים, וזאת ביחס לשתי תקופות ההעסקה. העילה להרמת המסך כפי שנומקה על ידי בית הדין ביחס להפקדות הפנסיוניות נובעת מכך שבתקופת ההעסקה השניה החברה ניכתה משכרו של העובד את חלקו כביכול בדמי הגמולים אך לא העבירה את אלה לקופת הגמל. המדובר בשליחת יד בכספי העובד, כששליחת יד זו הוסוותה באמצעות ביצוע רישום בתלוש לפיו כביכול הועברו כספים אלה לחברת מגדל. בהלכה הפסוקה נקבע כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, עשויה להוות עילה להרמת מסך (ראו ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ [פורסם בנבו] (19.1.03), להלן: עניין אדיב, וכן ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ - דליה ברגר [פורסם בנבו] (14.10.09) (לעיל: ענין ברגר). נבקש להדגיש כי העובדה שחסרונן של ההפקדות הפנסיוניות יורגש באופן מוחשי עם קרות ארוע הביטוח הפנסיוני תורמת לכך שעובדים רבים הרואים בתלוש השכר שבוצע ניכוי לקופת גמל אינם עוקבים בדקדקנות אחר כך שההפקדות הגיעו ליעדן, ומכאן החומרה היתרה שביצירת המצג בדבר ביצוע הניכוי כביכול. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות. עוד נדגיש כי לחסכון הפנסיוני משקל מיוחד בביטחונו הכלכלי של העובד, ומכאן גם חובת האמון המיוחדת בהקשר זה. לאור האמור, נקודת המוצא היא כי שליחת היד בכספים שיועדו להפקדה עבור בטחון פנסיוני לעובד עשויה להוות נסיבה משמעותית שעשויה ללמד על התקיימות התנאים שבסעיף 6 לחוק. אולם נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, כשיש ליתן משקל גם למכלול נסיבות הענין.
29. שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים – היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים - בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה - היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל - ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו" (ההדגשות לא במקור – המותב).

בהתחשב באי העברת ניכויי חלק העובד במועד ומאחר ולא מדובר בתקלה טכנית או במעידה חד פעמית, מצאנו כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות. כפי שנפסק, ניכוי כספי העובד מבלי להעבירם ליעדם במועד ביחד עם הנפקת תלושי שכר מטעים מהווה מעשה פסול שיש בו כדי להונות את העובד ועלול לפגוע בחסכון הפנסיוני שלו ולעמוד לו לרועץ במקרה של אירוע ביטוחי.

זאת ועוד, כפי שפרטנו לעיל, ההליכים הבלתי תקינים בעניין פיטוריו של התובע נוהלו ע"י מר שבקס; מר שבקס הוא זה שפעל על מנת לפטר את התובע תוך הסוואת עילת הפיטורים האמיתית ומר שבקס היה אחראי להוצאת לשון הרע כלפי התובע והסבת עגמת הנפש.

בנסיבות אלו מצאנו, כי יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת ולחייב את מר שבקס באופן אישי בחבות הנתבעת.

סוף דבר:
לנוכח האמור לעיל מצאנו לחייב את הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד את הסכומים הבאים:

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע בסך 50,000 ₪.
הפרשי פיצויי פיטורים בסך 14,861 ₪.
פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 30,000 ₪.
פיצויי הלנת שכר בסך 30,000 ₪.
פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 20,000 ₪.
פיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪.
לסכומים המפורטים בסעיפים א'-ו' לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה (22.10.17) ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בסך 6,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, כ' אב תשפ"א, (29 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' אורלי סרוסי גרטי, נציגת ציבור עובדים

אלעד שביון, שופט - אב"ד

מר חגי שפר, נציג ציבור מעסיקים