הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 36493-11-19

27 פברואר 2020
לפני:
כב' השופטת אירית הרמל

התובע:
מקסים סוויסה
ע"י ב"כ: עו"ד דודי בכר ואח'

-
הנתבעות:
1. סולל בונה ארצות חוץ (שרותי הנדסה) בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד איתמר בונום
2. sbi intenational holding ag
3. אס בי איי - אי אנד אם (שירותי הנדסה וכח אדם) בע"מ
ע"י ב"כ : עו"ד איתמר בונום

החלטה

לפניי בקשת המבקש, הוא התובע, להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, לנתבעת מס' 2, שמקום מושבה בשוויץ.

הרקע לבקשה כטענת התובע ב כתב התביעה ובבקשה
ביום 17.11.2019 הגיש התובע תביעה כספית לתשלום זכויות בגין תקופת העסקה וסיומה כנגד הנתבעות 1 – 3 בטענה כ י הן היו המעסיקות שלו, ביחד ולחוד, עד אשר פוטר ב- 4/2018, או במועד סמוך לכך, ללא עריכת שימוע , ללא התראה מוקדמת וללא קב לת פיצויי פיטורים וזכויות אחרות. עוד נטען כי הנתבעות לא עמדו בהוראות ההסכם הקיבוצי החל עליהן ובשל כך נגרמו לו נזקים ממוניים ואחרים , ביניהם הפסד פנסיה והפרשות לקרן השתלמות.

התובע, מר מקסים סוויסה, אזרח ישראלי, יליד 1960, הועסק, לטענתו , באמצעות הנתבעות מס' 1 - 3 , משך כ-21 שנים ביבשת אפריקה כמנהל עבודה וכמנהל פרוייקטים (להלן: " התובע").

הנתבעת מס' 1 , סולל בונה ארצות חוץ (שרותי הנדסה) בע"מ, היא חברה הרשומה בישראל, אשר, לטענת התובע, עומדת בראש אשכול חברות. עליו נמנ ות הנתבעות 1 ו-3 (להלן : " הנתבעת 1").

לטענת התובע, בחודש ינואר 1997 החל לעבוד במדינת חוף השנהב אשר באפריקה. לטענתו, חתם אצל הנתבעת מס' 3 על חוזה העסקה מול הנתבעת 1 באמצעות חברת בת שלה בשם SONITRA והוא עבד בחברה זו בחוף השנהב ובגאנה עד לחודש מרץ 2005 או במועד סמוך לכך .

לטענת התובע, החל מ-2005 ועד למועד פיטוריו ב-4/2018, הועבר לעבודה באוגנדה תחת הנתבעת מס' 2, SBI INTERNATIONAL HOLDING AG (להלן: " הנתבעת 2"), עמה חתם על הסכם העסקה והיא הייתה המעסיק אשר הפיק את תלושי השכר לתובע החל משנת 2005 ועד למועד פיטוריו.

הנתבעת מס' 3, אס בי איי – אי אנד אם (שירותי הנדסה וכח אדם) בע"מ, היא חברה הרשומה בישראל (להלן: " הנתבעת 3"). לטענת התובע, היא משמשת, בין היתר, כחברת כח אדם, האחראית לגיוס עובדים בישראל לטובת עבודה עבור הנתבעות בחו"ל. לטענתו, התובע הועסק באמצעותה במדינות אוגנדה, חוף השנהב וגאנה והיא הייתה הרוח החיה בכל הקשור לפניות בענייני ביטוח, תנאי עבודה והעברת העובדים בין הנתבעות, על פי צרכי העבודה.

הבקשה וטענות הצדדים

בד בבד עם כתב התביעה, ביום 17.11.2019, הגיש התובע בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לנתבעת 2, אשר מקום מושבה בשוויץ – היא הבקשה מושא החלטה זו. הבקשה נתמכה בתצהיר של התובע. לטענת התובע, במקרה דנן, מתקיימות שתי חלופות בגינן ניתן ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום, כדלקמן:
תקנה 500 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 - זאת משום שהסכם העבודה בין התובע לנתבעת 2 נחתם בארץ מול הנתבעת 2 ובאמצעות מורשה מטעמה ובנוסף לכך מדובר, בין היתר, באכיפת הסכם שנעשה ונחתם במדינת ישראל.
תקנה 500 (10) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 – זאת משום ש במקרה זה, הנתבעת 1 היא החברה אשר מקום מושבה בישראל והיא בעלת דין, כאשר הנתבעת 2 היא חלק מאשכ ול חברות שבראשו עומדת הנתבעת 1 וקיים קשר ישיר בין הנתבעות בכל הנוגע להעסקתו של התובע ויש לבחון את מהות אחריותה של הנתבעת 2, בכל הנוגע לתקופת העסקת התובע. כמו כן, הנתבעת 2 היא בעלת דין דרושה ונכונה לכתב התביעה לאור העובדה שהפיקה תלושי שכר וחתמה על חלק מהסכמי העבודה מול התובע, כאשר הנתבעת 3 היא זו שמפנה את התובע לנתבעת 2 שהעסיקה אותו באמצעות הנתבעת 1.

מנגד, לטענת הנתבעות 1 ו-3, כאמור בתגובה מטעמן, ספק רב אם על בית הדין להיעתר לבקשה. זאת, מהטעמים הבאים :
מכתב התביעה והנספחים שצורפו לו עולה כי תביעת התובע כנגד הנתבעת 2 מבוססת על עובדת העסקתו במדינות אוגנדה, חוף השנהב וגאנה בהתאם להסכמי העסקה שנחתמו חלקם בינו ובין חברת Sonitra וחלקם בינו ובין הנתבעת מס' 2 – חברות הרשומות ופועלות מחוץ לישראל.
מקום עבודת התובע היה במדינות ביבשת אפריקה ועל מערכת יחסי העבודה בין החברות שהעסיקו אותו לתובע חל חוק מדינות ההעסקה.
מהסכמי ההעסקה עולה כי הייתה הסכמה כי לבית המשפט הזר (במקום עבודת התובע) סמכות שיפוט ייחודית לדון בתביעה מסוג התביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת 2.
בשים לב לאמור נראה לנתבעות כי הפורום הנאות לדון בתביעת התובע נגד הנתבעת 2 אינו בית דין זה אלא בתי המשפט במדינות בהן הועסק התובע וזאת בהתאם להסכמי ההעסקה.

על האמור השיב התובע כי תגובת הנתבעות לא נתמכה בתצהיר ודי בכך כדי להיעתר לבקשה. נוסף על כך, טען כי מקום עבודתו אינו רלבנטי לשאלת הפורום הנאות כפי שנקבע בשורה של פסקי דין. מהמסמכים עולה כי הנתבעת 2 העסיקה אותו יחד עם הנתבעות, כאשר התובע הוא תושב ישראל, גוייס לעבודה במדינת ישראל על ידי הנתבעות 1 ו-3 לצרכי עבודה בחו"ל, בפעילות של חברה ו/או אנשי עסקים ישראליים והפעילות בחו"ל היא חלק בלתי נפרד מפעילותם העסקית הכוללת של הנתבעות בארץ ובחו"ל, בייחוד כאשר אלה נמנות על אשכול חברות אחד. כך שלמעשה מדובר בעסק ישראלי הפועל בחו"ל, גם אם חלק מהפעילות מתנהלת במסגרת תאגיד זר. התובע העתיק את מקום מגוריו לחו"ל רק בשל עבודתו ובקשר לאותה פעילות ושב לארץ לאחר פיטוריו. חלק מהסכמי העבודה שלו נחתמו בישראל. בהמשך, נשלח לבצע ב דיקות רפואיות בארץ לטובת קבלת ותק והמשך עבודה. כמו"כ, הטענה המהותית היא שהנתבעות העסיקו אותו ביחד ולחוד. מגמת הפסיקה היא צמצום ההיענות לטענת פורום לא נאות. בעניין הנתבעת 2 קיימת זה מכבר החלטה חלוטה של בית הדין בדבר מתן היתר המצאה מחוץ לתחום – סע"ש 2866-09-18.

דיון והכרעה
המסגרת המשפטית

תביעה נגד נתבע המצוי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל מעוררת שאלת קיומה של סמכות בינלאומית לבית המשפט בישראל לדון בתובענה. בישראל, רכישת סמכות בינלאומית מותנית בנטילת רשות מבית הדין, אשר עליו להשתכנע בקיומה של עילה והצדקה להתיר המצאתו של כתב התביעה מחוץ לגבולות המדינה. כאמור בבר"ע (ארצי) 27542-05-18 Applied Cleantech Inc – רפאל אהרון (29.07.2018) (סעיף 9 לפסק הדין) (להלן: " פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין רפאל אהרון"), בפסיקה הודגש כי:
"הנימוק העיקרי העומד בבסיס הגישה הזהירה הוא שמתן היתר ההמצאה הוא במהותו הטלת מרותו של בית-משפט בישראל על נתבע שאינו נמצא בישראל. הרחבה זו של סמכות בית-המשפט מעבר לתחומה של המדינה עשויה להביא לידי התנגשות של סמכויות ופגיעה בנימוס הבין-לאומי ... עם זאת מכוח עקרון ההדדיות הדין מכיר באפשרות להתיר המצאה מחוץ לתחום שיפוט..." (מתוך ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd. , (22.1.04)).

העילות להיתר ההמצאה וההיבטים הדיוניים הכרוכים בכך הוסדרו בתקנות 500 – 503א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי"), אשר אומצו בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 (3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991.

כמפורט בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין רפאל אהרון (סעיף 10 לפסק הדין , ההדגשה הוספה):

"בע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (4.9.07) (להלן: ענין אשבורן), עמד בית המשפט העליון על שלבי בחינת בקשת היתר להמצאת כתב התביעה בראי דרגת ההוכחה הנדרשת בשלבים השונים:

בשלב הראשון, על מבקש ההיתר להראות כי עניינו בא בגדר אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקסד"א . בשלב דיוני זה, עוד טרם נתבררה התביעה לגופה, על המבקש להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון". זוהי רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, קרי מאזן ההסתברות.

בשלב השני, על מבקש ההיתר לשכנע את בית המשפט שמתעוררת "שאלה רצינית" שיש לדון בה, היינו כי עומדת לו עילה לגופו של עניין. מטרת בחינה זו היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית ואינה תובענת סרק. זהו סטנדרט נמוך יותר מ"תביעה הראויה לטיעון". בעניין אשבורן הודגש בהקשר לתנאי זה ש"אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התובענה, כפי שעוד ייעשה בגדר ההליך העיקרי, אם היתר ההמצאה יעמוד על כנו". ובהמשך, נאמר בהקשר לזהירות הנדרשת בהבעת דעה נחרצת לגופו של עניין, כי "אין מקום להפוך את היוצרות, ולנהל את המשפט כבר בשלב המקדמי".

בשלב השלישי, אף אם שוכנע בית המשפט כי נתקיימו עילת ההמצאה ועילת התובענה בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת, עדיין מסור לו שיקול דעת לבחון אם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בסכסוך"

מן הכלל אל הפרט

שלב ראשון - עילת ההמצאה :

במקרה דנן התובע טוען כי חלות שתי עילות המצאה – מכוח תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי ומכוח תקנה 500 (10) לתקנות סדר הדין האזרחי.

תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט רשאי להתיר המצאת כתב בי דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה :
"(4) התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:
(א) החוזה נעשה בתחום המדינה;
(ב) החוזה נעשה בידי מורשה העוסק או המתגורר בתחום המדינה, או באמצעותו, מטעם מרשה העוסק או המתגורר מחוץ לתחום המדינה;
(ג) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא"

במקרה דנן, התובע הצהיר לתמיכה בבקשה, בין היתר, כי חתם על הסכמי עבודה מול הנתבעת 2 באמצעות נציגיה בארץ וכי חלק מההסכמים נחתמו במשרדי הנתבעת 1 וחלק במשרדי חברת אס בי איי, אשר נמנית על קבוצת החברות שבבעלות סולל בונה, גם עבור התקופות שבהם תלושי השכר הופקו על ידי הנתבעת 2. הנתבעות 1 ו-3 לא הכחישו האמור, לא הגישו תצהיר מטעמן בעניין ולא ביקשו לחקור את התובע על האמור בתצהיר.

מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה לכאורה כי התובע הוחתם על הסכמי העסקה, בין השאר, בינו לבין הנתבעת 2 וכי להסכמים אלו (משנת 2005 ומשנת 2008) נלו ו מסמכים בעברית חתומים על ידי התובע הממוענים לנתבעת 3 (ובשנים קודמות המסמכים הנלווים הללו היו ממוענים, בין השאר, לנתבעת 1), בהם צוין כי התובע קיבל מהנתבעת 3 " מכתב הפניה ל-SBI INT. HOLDINGS AG (להלן "החברה"), לאחר שהבעתי את רצוני להיות מועסק באוגנדה על ידי החברה ". דבר התומך, לכאורה, בגרסת התובע כי היה במגעים עם הנתבעות 1 ו-3 או מי מהן לצורך חתימת הסכם העבודה עם הנתבעת 2.

לא נעלם מעיני בית הדין כי במסמכים אלו צוין כי " בהגיעי ל-אוגנדה אחתום על חוזה עבודה עם החברה המוזכרת לעיל, בנוסח המצורף למכתבי זה, והעסקתי תהא בהתאם לחוזה האמור" וכן כי צוין שם כי "ידוע לי כי אינכם מייצגים את החברה בישראל ואינכם משמשים כסוכנים או כשלוחים שלה, אלא רק מפנים אליה, לבקשתה, עובדים המעונינים לעבוד בשירותה". עם זאת, שעה שכאמור הנתבעות 1 ו-3 לא הכחישו את האמור בתצהיר התובע כי חתם על הסכמי עבודה מול הנתבעת 2 באמצעות נציגיה בארץ וכי חלק מההסכמים נחתמו בארץ ולא הפנו אף לאמור במסמכים נלווים אלו, סבורני כי התובע הצליח להוכיח את עילת ההמצאה כי מדובר לכאורה ב" חוזה שנעשה בתחום המדינה" או לכאורה ש"החוזה נעשה בידי מורשה העוסק או המתגורר בתחום המדינה, או באמצעותו, מטעם מרשה העוסק או המתגורר מחוץ לתחום המדינה" וזאת ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון".

מעבר לכך, גם אם לא הייתה מתקיימת במקרה דנן עילת ההמצאה מכוח תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי (מה שאיננו המצב) , סבורני כי מתקיימת עילת ההמצאה מכוח תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה :

"האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה"

מטרת תקנה 500 (10) לתקנות סדר הדין האזרחי "לפתור באופן יעיל, ממצה ושלם ובהליך אחד מכלול של סוגיות המתעוררות בקשר לאותו עניין " (ראו: רע"א 5150/02 וינברג נ' בייליס, נח (2) 205, עמ' 211).

ההצדקה לצירוף נתבע זר מכוח תקנה זו תבחן בשני שלבים, כאמור בע"א 481/84 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נ' Talleres del astilleros, מיום 8.8.1988, עמ' 108 - 109:

"...בשלב הראשון חייב בית המשפט לקבוע, האם הוגשה התב יעה כלפי הנתבע הישראלי "כהלכה", בשלב זה תיבדק התובענה, כאילו תובענה "רגילה" היא, מבלי להתייחס לכך, שעל סמך תובענה זו מבקשים לזמן להתדיינות נתבע זר.
הייתי מפרש את המונח "הוגשה כהלכה" ככוללת שני אלמנטים:
א) הגשת התביעה צריכה לעמוד בכל הדרישות הפורמאליות והפרוצדוראליות הכלולות בתקנות.
ב) התובענה לא צריכה להיות פסולה או משוללת יסוד על פניה, גם לגופו של ענין...
אם שוכנע בית המשפט שהתביעה המקומית "הוגשה כהלכה", אזי ייבחן המקרה, בשלב השני, מתוך ראיה כוללת של כל הנסיבות. זאת מתוקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט ברישא של תקנת המשנה:-
לדעתי זהו השלב שבו ישקול בית המשפט, אם יש הצדקה ענינית להטלת עול ההתייצבות בישראל על הנתבע הזר , עם כל הקשיים ואי-הנוחות הכרוכים בכך. בית המשפט יבחן בהקשר זה הן את משקל התביעה ומהות התביעה הלכאוריים נגד הנתבע הישראלי, והן את משקל התביעה ומהות התביעה הלכאוריים כנגד הנתבע הזר, וי יתן את דעתו לשאלה, אם צ ירוף התביעות הינו באמת נחוץ להבטחת משפט הוגן ויעיל. במיוחד יציג בית המשפט לעצמו את השאלה, שמא התביעה נגד המתדיין הישראלי הינה שולית ומשנית בערכה, ושמא קיים חשד מבוסס , שהיא הוגשה רק במטרה לאפשר בדרך זו את צירופו של הנתבע העיקרי, היינו הנתבע הזר"

כפי שיפורט להלן, במקרה דנן מתקיימים התנאים הדרושים לתחולת תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי.

ראשית, התביעה הוגשה כנגד הנתבעות הישראליות – הנתבעות 1 ו-3 – "כהלכה". טרם הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעות 1 ו-3 אולם, על פניו, עסקינן בתביעה העומדת בדרישות הפורמאליות והפרוצדוראליות על פי דין.

גם בחינת המשקל ומהות התביעה הלכאורית כנגד כל אחת מהנתבעות בנפרד מעלה כי לתובע טענות שאינן לכאורה משוללות יסוד ושצריכות להתברר לגופו של עניין בדבר היות הנתבעות מעסיקות במשותף של התובע.

הנתבעות 1 ו-3 לא הכחישו בתגובה מטעמן כי מדובר באשכול חברות וכי הנתבעת 1 עומדת בראשו והנתבעת 2 היא בבעלותה . האמור עולה גם מפסק הדין של בית המשפט השלום בתיק ת"א 951-07-08 אמציה זוארץ נ' SBI INTERNATIONAL HOLDINGS AG ו-סולל בונה ארצות חוץ בע"מ (24.6.2009) וכן כאמור בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתיק סע"ש (נצ') 2866-09-18 עיזבון המנוח רחב זאב ז"ל נ' SBI INTERNATIONAL HOLDING AG (29.12.2018) (להלן: "פסק הדין בעניין עיזבון המנוח רחב זאב ז"ל") - שם אישרה הנתבעת 1 כי היא עומדת בראש אשכול חברות עליו נמנית גם ה נתבעת 2 . יצוין גם כי מפסק הדין בעניין עיזבון המנוח רחב זאב ז"ל עולה לכאורה כי הנתבעת 3 עוסקת בגיוס עובדים ישראליים וזרים ומרכזת בידיה נושאים הנוגעים לכלל החברות הנמנות על הקונצרן, לרבות נושאים הנוגעים לכח אדם המועסק על ידן .

מהנספחים שצורפו לכתב התביעה עולה כי החל מ-2005 התובע חתם מפעם לפעם על הסכמי עבודה עם הנתבעת 2 והיא הפיקה עבורו תלושי שכר . שלושת הנתבעות משתייכות כאמור לאותו אשכול חברות ומהנספחים לתביעה עולה כי התובע היה לכאורה במגעים עם שלושתן או מי מהן במהלך תקופת העסקתו הנטענת – עוד משנת 1997 - ולטענתו חתם על חלק מהסכמי העבודה בארץ. כאמור לעיל, מהנספחים שצורפו לכתב התביעה עולה כי התובע "הופנה" לכאורה על ידי הנתבעת 3 לנתבעת 2 לאחר שהביע את רצונו להיות מועסק על ידי הנתבעת 2 וכן "הופנה" בין השאר על ידי הנתבעת 1 בתקופה קודמת בה היה חתום על הסכם מול חברה אחרת - Sonitra. התובע טוען כי הנתבעת 3 הייתה זו שהבהירה לתובע בכל פעם זכויותיו, תנאי עבודתו ומקום עבודתו וכי הוא נשלח על ידי הנתבעות לבדיקות רפואיות תקופתיות, בין היתר , לצורך קבלת קביעות . משהנתבעות 1 ו-3 לכאורה סייעו בגיוס התובע והחתמתו על הסכם העסקה, אין בפניי בשלב זה ראייה כי קיים חשש כי התביעה הוגשה כנגד הנתבעות 1 ו-3 רק כדי לאפשר את צירוף הנתבעת העיקרית – הנתבעת 2.

טיב היחסים בין שלושת הנתבעות לתובע וסוגיית היותן מעסיקות במשותף של התובע, מעוררים שאלות משותפות שבעובדה ובחוק שמן הראוי לדון בהן ביחד לגופו של עניין ומשכך הנתבעת 2 היא בעל דין דרוש ונכון לתובענה שבפניי ומתקיימת עילת ההמצאה שבתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי .

שלב שני – עילת התביעה :

נוכח האמור לעיל, לאור רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה ובזהירות בה אנו מצווים בשלב זה, שוכנעתי כי אין המדובר בתביעה טורדנית ומשוללת יסוד על פניה, אלא לתובע תביעה הראויה לדיון, המעלה "שאלה רצינית" שיש לדון בה ובכלל זה זהות המעסיק של התובע כאשר ביחס לנתבעת 2 צורפו הסכמי עבודה עליהם היא לכאורה חתומה מול התובע וכן צורפו תלושי שכר שלטענת התובע היא הפיקה עבורו .

שלב שלישי – תניית השיפוט הזר ו הפורום הנאות לדון בתביעה:

במקרה דנן, קיימת בהסכמים שנחתמו בין התובע לבין הנתבעת 2 תניית שיפוט זר, לפיה : "Any claims and differnces of opinion between the Parties in respect of this Agreement and the work of the shall be resolved by the competent courts of the Country of Service, which are hereby granted exclusive jurisdiction over any matter concerning this Agreement, its interpertation of enforcement, and any matter connected with or deriving from this Agreement " (ההדגשה הוספה). משמע, בתרגום חופשי, בית המשפט במקום ביצוע העבודה הוא בעל סמכות השיפוט הבלעדית ביישוב מחלוקות הנוגעות להסכם ההעסקה.

ההשקפה הרווחת במשפטנו, היא שאין בכוחו של הסכם בין הצדדים, גם כזה הכולל התחייבות להישפט במקום ביצוע העבודה, כדי לשלול מבית-משפט בישראל את סמכות השיפוט. גם אם ככלל, יכבד בית-המשפט תניית שיפוט מוסכמת בין הצדדים משום שתניית השיפוט היא חלק מהסכם בין הצדדים, ואין בית-המשפט נותן ידו להפרת הסכמים, הרי שיתכנו מקרים מיוחדים בהם בית-המשפט יימנע מלאכוף תניית שיפוט ויורה על קיום הדיון בבית-משפט ישראלי אף שהצדדים הסכימו שענייניהם יידונו רק בפני בית-משפט זר (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ ואח' נ' Harefuah S ervicos de S aude ואח' (6.7.2003), עמ' 419).

מפסיקת בתי הדין לעבודה עולה כי לא כיבדו תניית שיפוט זר , בין השאר, מקום שבית הדין סבר כי התנייה נועדה להשתמט מתשלום זכוית המגן הסוציאליות וקיומה הוא, למשל, תוצאה של פערי כוחות שבין הצדדים לחוזה . ראו למשל לעניין זה פסקי דין ש בהם לא נאכפה תניית שיפוט זר בתיקים שהתנהלו כנגד הנתבע ות 1 ו-3 : סע"ש (ת"א) 24863-07-14 אנדריי ויקטור שגיא נ' סולל בונה ארצות חוץ בע"מ ואח' (11.10.2014); עב' (ת"א) 9543/05 Reynolds Construction Company (NIG)Ltd נ' עזבון המנוח מאיר דביר ז" ל ואח' (25.3.2007) . ראו גם דברי בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 18728-10-16 מוסא אבו ראס נ' S.C.C. NIGERIA LTD (10.6.2018) (להלן: " פסק הדין בעניין מוסא אבו ראס") (סעיף 32.4 לפסק הדין) כי:
"בבחינת נסיבות המקרה הרי שמעבר לזהות המתקשרים ומקום ביצוע העבודה, יש משקל להסכם ההתקשרות אך גם זאת בשים לב לפער הכוחות בין העובד לבין המעסיק, עת יש לבחון אם המעסיק הכתיב את תנאי הסכם ההעסקה (שאז יינתן לו משקל נמוך יותר) או אם ההסכם הוא פרי משא ומתן חופשי בין העובד לבין המעסיק"

הנחת המוצא היא כי בעת חתימת התובע על הסכם העבודה היה בינו לבין הנתבעות או מי מהן , פערי כוחות אינהרנטיים משמדובר (כך נראה) בנוסח הסכם שהמעסיק הכתיב לתובע ומשכך אין מק ום לאכוף את תניית השיפוט הזר.

משכך, יש לבחון מהו הפורום הנאות . לצורך בחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או שמא פורום זר כלשהו, הוא הפורום הנאות לדון בתובענה נשאל: (1) איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; (3) ובתוך כך נשקול שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה (רע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG ואח' ( 29.1.2009), סעיף 17 לפסק הדין).

בנסיבות דנן, אינני סבורה כי יש מקום לפצל בין ההתדיינות של התובע עם הנתבעות 1 ו-3 לבין ההתדיינות עם הנתבעת 2 וכי זהות הצדדים ומירב הזיקות קושרות את הסכסוך לישראל יותר מאשר לחו"ל (הצדדים לא ציינו מהו הפורום הזר אך כנראה הכוונה לאוגנדה), ואפרט.

בפסק הדין בעניין מוסא אבו ראס (סעיף 32 לפסק הדין) נפסק כי:
ככלל, מגמת הפסיקה היא צמצום ההיענות לטענת פורום לא נאות, שתתקבל רק במקרים חריגים, עת מוכח בעליל כי קיים פורום אחר אשר זיקת הצדדים אליו רבה יותר [עניין מחאג'נה];
ככל שקמה לבית הדין לעבודה בישראל סמכות בינלאומית לדון בהליך, על הנתבע הטוען כי בית הדין לעבודה הוא פורום לא נאות מוטל נטל ההוכחה, ובכלל זאת עליו להוכיח כי ניתן לנהל את ההתדיינות בפורום הזר באופן נאות [עניין מולטי לוק];
יישום המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין פורום לא נאות צריך להיעשות תוך התחשבות במיוחד שביחסי עבודה, להבדיל מיחסי מסחר, ובכלל זאת פערי הכוחות בין הצדדים. כך, יש להביא בחשבון את הקושי של העובד התובע את זכויותיו, במיוחד אם הוא פוטר מעבודתו בחו"ל ושב לישראל, לנהל הליך משפטי בחו"ל אל מול משאביו של המעסיק, בדרך כלל תאגיד זר, המאפשרים לו לנהל את ההתדיינות גם בחו"ל וגם בישראל [עניין סיקסטקס; עניין עופר; עניין קומברס].
מובהר, כי אין די בכך שהעובד – התובע או חלק מהנתבעים הם אזרחים ו/או תושבים ישראליים או שחלק מבעלי המניות/ממלאי התפקידים בתאגיד הזר הם תושבים או אזרחים ישראליים, או כי העובד העתיק את מקום מגוריו לחו"ל לצורך עבודתו, ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו, תוך בחינת מירב הזיקות של התביעה לישראל ולפורום הזר. כך, תהיה נטיה לקבוע כי בית הדין לעבודה בישראל הוא הפורום הנאות, עת עובד תושב ישראל גויס בישראל לעבודה בחו"ל בפעילות של חברה ו/או אנשי עסקים ישראליים, והפעילות בחו"ל היא חלק מפעילותם העסקית הכוללת בישראל ובחו"ל, כך שלמעשה מדובר ב"עסק ישראלי" הפועל בחו"ל, גם אם הפעילות מתנהלת במסגרת תאגיד זר. זאת, במיוחד עת העובד העתיק את מקום מגוריו לחו"ל רק בשל עבודתו באותה פעילות, ושב לארץ לאחר סיום עבודתו, ובמיוחד עת פוטר מעבודתו, כדוגמת המקרים שנדונו בעניין סיקסטקס ובעניין - IMS MEDICAL. מנגד, במצב דברים שבו אין כל זיקה או יש זיקה קלושה בין היות העובד ישראלי לבין עבודתו בתאגיד הזר, כגון במקרה שבו ההתקשרות עם העובד נעשתה עת לא היה תושב ישראל והתגורר בחו"ל, וללא קשר להיותו אזרח ישראל (עניין שטיינפלד) או עת מדובר בעובד שהוא תושב חוץ (עניין אפריקה ישראל), וההתקשרות נעשתה בחו"ל ואף העבודה בוצעה בחו"ל – במקרים אלה תגבר הנטייה לקבוע כי בית הדין בישראל אינו הפורום הנאות. גם במצב שבו אין כל זיקה בין התאגיד הזר לבין ישראל (עניין עודד קיט) או הזיקה של התאגיד הזר לישראל קלושה, ומתמצית בכך שחלק מבעלי השליטה או בעלי התפקידים בו הם תושבי ישראל (עניין אפריקה ישראל), ויש פורום טבעי אחר לניהול התביעה, בעיקר מקום ביצוע העבודה, תינתן עדיפות לניהול התביעה בפורום הזר"

במקרה דנן, התובע הוא אזרח ישראל, אשר על פניו גויס בישראל לעבודה ב חו"ל באמצעות חברות ישראליות, בין השאר, עבור הנתבעת 2. הנתבעת 2 היא חברה זרה, אולם היא חלק מאשכול חברות בשליטת הנתבעת 1 אשר כאמור גם היא חברה רשומה בישראל. על פניו נראה כי חלק מהסכמי ההעסקה נחתמו או השתכללו בישראל. התובע הצהיר כי "בעליה ומנהליה של הנתבעת תחתם עבד תי ה נם ישראלים וחלק מהתכתובות וההודעות במהלך שנות עבודתי נעשו בשפה העברית מולם ". לטענתו, העתיק את פעילותו ושב לארץ לאחר פיטוריו. נוסף על כך, לטענתו, נשלח לבצע בדיקות רפואיות בארץ לטובת קבלת ותק והמשך עבודה. בנסיבות אלו ניתן לומר גם כי לתובע נוצרה ציפייה סבירה לניהול ההתדיינות המשפטית בישראל. הצדדים לא התייחסו לשיקולי נוחות עם זאת על פי הפסיקה אין זה שיקול מכריע כיום לצורך הקביעה כי בית הדין בישראל אינו הפורום הנאות (כאמור בפסק הדין בעניין מוסא אבו ראס, סעיף 21 לפסק הדין). בהיבט של השיקול הציבורי, חסימת שערי בית הדין לעבודה בישראל בפני התובע "ושליחתו" לנהל את ההליך המשפטי בבית המשפט ב אוגנדה, הינה, לטעמי, תוצאה שאינה צודקת אשר מהווה פגיעה קשה בזכויות התובע שהגיש תביעה כספית המבוססת על דיני העבודה הישראליים ונוכח פער הכוחות בין הצדדים להליך . בנסיבות העניין כאמור אני סבורה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום המתאים לבירור המחלוקת שבין הצדדים.

משכך, מכל הטעמים האמורים לעיל, הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום, מתקבלת.

התובע ימציא לידי הנתבעת 2 בהמצאה כדין, את כתב התביעה בצירוף החלטתי זו, בתוך 30 יום.

שאלת ההוצאות בגין הבקשה תידון בסיום ההליך.

ניתנה היום, ב' אדר תש"פ, (27 פברואר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

________________
אירית הרמל, שופטת