הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 35315-10-17

03 מרץ 2021

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) מר מאיר שריקי

התובעת והנתבעת שכנגד:
ד.ק.א. ניקיון ורעיון בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד נעמה שבתאי בכר ועו"ד מונה גינדי
-
הנתבעים והתובעים שכנגד

  1. ויטאלי יאקושנקו
  2. ולדיסלב פיפקו

ע"י ב"כ עו"ד: ארז כהן
3. אולג טרנבסקי
4. איגור אקסיונוב
ע"י ב"כ: עו"ד יניב אלנקרי

נתבע שכנגד בתביעה שכנגד של הנתבעים 3 ו-4 – מר אופיר שבתאי
ע"י ב"כ: עו"ד נעמה שבתאי בכר ועו"ד מונה גינדי

פסק דין

בפנינו תביעה לסעד הצהרתי ולסעד כספי אשר הוגשה על ידי ד.ק.א ניקיון ורעיון בע"מ (להלן – התובעת) נגד ארבעה מעובדיה לשעבר, ה"ה מר ויטלי יאקושנקו, מר ולדיסלב פיפקו, מר אולג טרנבסקי ומר איגור אקסיונוב (להלן – הנתבעים 1, 2, 3, 4 בהתאמה). הנתבעים כולם הגישו כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. הנתבעים 3 ו-4 הגישו תביעה שכנגד גם נגד מנכ"ל התובעת, מר אופיר שבתאי (להלן – מר שבתאי). להלן נדון תחילה בתביעת התובעת ולאחר מכן בתביעות שכנגד של הנתבעים.

טענות התובעת בתמצית:

התובעת היא חברה המעניקה שירותי כוח אדם למגוון רחב של חברות, בתי עסק וארגונים ברחבי הארץ.

הנתבע 1 (ויטאלי יאקושנקו) הועסק בתובעת מיום 20.10.2015 ועד ליום 29.8.2017 בתפקיד מנהל תפעול והיה אחראי על ניהול כלל העובדים במקומות ההצבה השונים, הכנת סידורי עבודה וטיפול בבעיות העובדים ובתלונות לקוחות ביחס לעובדים שהוצבו אצלם. שכרו האחרון היה 8,500 ₪ נטו. לצורך ביצוע עבודתו, ניתן לו רכב צמוד חדש מדגם מפואר, ושולמו לו בונוסים מעת לעת בהתאם להישגיו.

הנתבע 2 (ולדיסלב פיפקו) הועסק בתובעת מיום 21.10.2016 ועד 29.8.2017 בתפקיד נהג. היה עליו להסיע עובדים ללקוחות התובעת. כמו כן שימש סגנו של הנתבע 1 בכל הנוגע לניהול השוטף של העובדים. שכרו האחרון היה 7,000 ₪ נטו. גם לו ניתן רכב צמוד חדש לצורכי עבודתו, ושולמו לו בונוסים מעת לעת בהתאם להישגיו.

הנתבע 3 (אולג טרנבסקי) הועסק בתובעת מיום 30.7.2017 ועד 29.8.2017 בתפקיד נהג והיה אמון על הסעת עובדים ללקוחות התובעת. שכרו היה 7,000 ₪ נטו וניתן לו רכב צמוד חדש מדגם מפואר, לצורך ביצוע עבודתו.

הנתבע 4 (איגור אקסיונוב) הועסק בתובעת מיום 21.5.2017 ועד 29.8.2017 בתפקיד מנהל מערך הדירות שהחזיקה התובעת למגורי העובדים שלה, טיפול באחזקה שוטפת של הדירות וניהול רישום העובדים המתגוררים בהן. שכרו היה 7,000 ₪ נטו, וגם לו ניתן רכב צמוד חדש מדגם מפואר, ושולמו לו בונוסים מעת לעת בהתאם להישגיו.

תפקידם העיקרי של כל הנתבעים היה לאתר ולגייס עובדים לתובעת, וכן לתת מענה שוטף לבעיות העובדים המוצבים אצל לקוחות התובעת. איתור עובדים נעשה באמצעות "ספקים" אשר קישרו בין הנתבעים לבין עובדים זרים שחיפשו עבודה.

מר טל קמפנר (להלן – מר קמפנר) הוא סמנכ"ל תפעול בתובעת, ובמסגרת תפקידו מנהל את מערך העובדים בתובעת ומפקח אחר הנעשה באתרים השונים, בהם מספקת התובעת שירותי כוח אדם.

בחודש יוני 2017 החלה לעבוד בתובעת גב' כריס אלישה (להלן – גב' אלישה) בתפקיד רכזת תפעול. גב' אלישה דוברת רוסית. מר קמפנר וגב' אלישה הם בני זוג.

מר אופיר שבתאי הוא מנכ"ל התובעת.

בחודש יוני 2017 טענו הנתבעים 1 ו-2 בפני ה"ה מר שבתאי ומר קמפנר כי ספקי העובדים איתם עבדו, הפסיקו לשתף פעולה לצורך גיוס עובדים לתובעת, וזאת לנוכח העובדה שחברות כוח אדם אחרות החלו לתגמל את הספקים בעמלות עבור כל עובד שגויס באמצעותם. כמו כן טענו הנתבעים 1 ו-2 כי איתרו ספק חדש (להלן – הספק החדש או ואליק) שיכול לסייע בגיוס עובדים, אך הוא דרש לקבל עמלה בסכום של 150 ₪ בגין כל עובד המחזיק ברישיון מסוג 2(א)5 (להלן – הרישיון) ועמלה בסכום של 100 ₪ עבור כל עובד שעדיין לא מחזיק ברישיון כזה. נוכח מצוקת כוח האדם והביקוש לעובדים, הסכים מר שבתאי להתקשר עם הספק החדש ולשלם לו את העמלה המבוקשת.

בחודש יולי 2017 דיווחו הנתבעים 1 ו-2 כי במהלך חודש יוני 2017, גייס הספק החדש עבור התובעת 22 עובדים ללא רישיון. בשל יחסי האמון ששררו אותה עת בין מנהלי התובעת לבין הנתבעים, לא בדקה התובעת את הרישומים שהעבירו הנתבעים 1 ו-2 בטרם העבירה לידיהם את התשלום לספק החדש בסכום של 2,200 ₪.

בחודש אוגוסט 2017 בדקה התובעת רישומים ביחס ל-37 עובדים, שנטען על ידי הנתבעים 1 ו-2 כי גויסו על ידי אותו ספק בחודש יולי 2017, ונמצא כי 4 עובדים מתוך 37 גויסו על ידי מר קמפנר.

נוכח החשד שהתעורר, הנחתה התובעת את גב' אלישה לפנות לכל העובדים שפורטו ברישומים, ונמצא שאף אחד מהם לא גויס על ידי הספק החדש. משכך, ביקש מר קמפנר מהנתבע 1 את מספר הטלפון של הספק החדש, אולם זה סירב לכך בכל תוקף בטענה כי זהו ספק "שלו". גם לדרישת מר שבתאי סירבו הנתבעים 1 ו-2 למסור את פרטי התקשרות עם הספק החדש ואף הסכימו לוותר על תשלום העמלה עבורו.

לבסוף התרצו הנתבעים 1 ו- 2 ומסרו לתובעת את פרטי ההתקשרות עם הספק החדש, ואף נקבעה עמו פגישה בנוכחות הנתבע 2, מר קמפנר וגב' אלישה ביום 20.8.2017. במהלך הפגישה שאל מר קמפנר, באמצעות גב' אלישה, את הספק החדש כמה כסף מגיע לו עבור גיוס העובדים לתובעת, וזה גמגם וביקש לסגור את הסכום עם הנתבע 2.

למחרת, 21.8.2017, יצר הספק החדש קשר עם גב' אלישה ולבקשתו קוימה פגישה ביום 22.8.2017 בנוכחותו ובנוכחות מר קמפנר וגב' אלישה בלבד. בפגישה זו טען הספק החדש כי הנתבע 2 רמאי שלא משלם לו את הכסף המגיע לו עבור גיוס עובדים, וכי הוא מעוניין להתקשר באופן ישיר עם התובעת לצורך גיוס עובדים עבורה. עוד ציין הספק החדש באותה פגישה כי הנתבע 2 הנחה אותו, באמצעות מסרונים, לומר כי קיבל 100 ₪ עבור כל עובד שגייס לתובעת וכי גייס 20 עובדים בחודש שעבר. עוד סיפר הספק החדש כי הנתבע 2 אמר לו שמר קמפנר לא דובר רוסית, ולבסוף סיפר כי הנתבעים 1 ו-2 הזמינו אותו לפגישה עם קבלן כוח אדם אחר, עמו סיכמו כי תמורת כל עובד שיגייסו עבורו יקבלו 100 דולר. לטענת הספק החדש, סכום זה אמור להתחלק בינו לבין הנתבעים 1 ו-2, אך בפועל אלה גבו את העמלה לעצמם ולא העבירו לו את חלקו. באותה פגישה התברר לתובעת כי הספק החדש סיפק לה בסך הכל 7 עובדים בלבד, ומר קמפנר שילם לו באותו מעמד 700 ₪ תמורתם.

עוד התברר לתובעת באותה פגישה עם הספק החדש, כי מזה כארבעה חודשים הנתבעים 1 ו-2 סיפקו ללקוחה לשעבר שלה (רשת מזון) עובדים שסיימו את הצבתם אצל לקוח ספציפי של התובעת. זאת, במקום לשבץ אותם אצל לקוח אחר של התובעת.

התובעת טענה כי הנתבעים 1 ו-2 העבירו לה דיווח שקרי על מספר העובדים שגייסו עבורה באמצעות הספק החדש, במטרה להוציא ממנה כספים שלא כדין. כמו כן, גרמו לסיום עבודתם של עובדים שלה אצלה והעברתם לחברה מתחרה אחרת. בדרך זו ניסו הנתבעים 1 ו-2 להרוויח עמלה נוספת מאותו ספק כוח אדם מתחרה.

ביום 24.8.2017 ניסה מר קמפנר ליצור קשר עם הנתבע 2 אך ללא הועיל. ביום ראשון, 27.8.2017, הגיע הנתבע 2 למשרדי התובעת ולדרישת מר קמפנר השאיר בידיו את מכשיר הטלפון הנייד שקיבל מהתובעת לצרכי עבודתו. מר קמפנר עיין במכשיר זה וגילה קבוצת וואטסאפ של ארבעת הנתבעים ובה חילופי דברים ביניהם ברוסית. לבקשת מר קמפנר, גב' אלישה תרגמה את הדברים לעברית, ומהדברים עלו חשדות לפיהם כל הנתבעים, ביחד ולחוד, פעלו להפליל את גב' אלישה ולדווח באופן שיקרי לרשויות ההגירה, כי היא מחזיקה בסמים שלא כדין והכל במטרה להביא לגירושה מהארץ.

בעקבות אירועים אלה, זומנו הנתבעים לפגישה בהולה ביום 28.8.2017, ומבלי להבהיר להם מראש על מה הפגישה. הפגישה התקיימה אצל מר שבתאי ונכחו בה גם מר קמפנר, גב' אלישה, מר אור טראובה, שהוא סמנכ"ל פרויקטים בתובעת (להלן – מר טראובה) וכן גב' נטלי ליוברסקי, שהיא פקידה דוברת רוסית בתובעת (להלן גב' ליוברסקי). במהלך הפגישה, הציג מר שבתאי את המסרונים וההודעות הקוליות ממכשיר הטלפון הנייד של הנתבע 2, והבהיר לנתבעים שהוא יודע על מעשי התרמית והמזימות שלהם. מר שבתאי הודיע להם על סיום העסקתם, ודרש מהם להשיב לתובעת את המכשירים הניידים והרכבים לאלתר.

התובעת טענה כי הנתבעים היו המומים, ולא הציגו כל טיעון בעניין למעט הנתבע 1, שאמר למר שבתאי בטון מתריס: "תגיד מה שאתה רוצה".

התובעת טענה כי כל הנתבעים התחייבו, בהסכמי ההעסקה שנחתמו עמם, לשמור בסודיות את המידע הנוגע לעסקי התובעת ולפעילויותיה, לרבות מידע בדבר אופן פעולה, לקוחות, תעריפים, שולי רווח, משכורות עובדים וכדומה, וככל שיפרו הנתבעים את התחייבותם לשמירת סודיות – יחויבו בפיצוי מוסכם של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

לטענת התובעת, כל הסכמי ההעסקה תויקו בקלסר, אשר היה שמור במשרדה של סמנכ"לית הכספים בתובעת. אולם משנתגלתה תרמית הנתבעים – נעלמו ההסכמים של נתבעים 1 ו-2 מהקלסר. לתובעת אין ספק כי הנתבעים 1 ו-2 הם אשר העלימו את הסכמי ההעסקה שנחתמו עמם.

לטענת התובעת, הנתבעים במעשיהם הפרו את התחייבותם לשמירת סודיות והפרו את חובת תום הלב החלה עליהם מכוח יחסי העבודה בינם לבינה.

מכל הסיבות האלה, התובעת גבתה מכל אחד מהנתבעים את הפיצוי המוסכם וזאת במסגרת גמר החשבון שנערך ביניהם. לטענתה, אין הם זכאים להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים, והיא עוד שוקלת להגיש נגדם תלונה במשטרה.

התובעת העבירה לנתבעים תלושי שכר של חודש אוגוסט 2017 וכן מכתבי שחרור כספי התגמולים שנצברו לטובת הנתבעים 1 ו-2.

לטענת התובעת, לאחר קיזוז הפיצוי המוסכם, נותרו הנתבעים חייבים לה כספים, אותם היא תובעת. כמו כן, הנתבעים 1 ו-2 חייבים להשיב לה הסכום של 2,200 ₪ אותו שילמה להם כעמלה עבור הספק החדש. בנוסף, תבעה התובעת סעדים פרטניים מכל נתבע בגין דו"חות חניה, קנסות והסעות פרטיות שבוצעו לטענתה באמצעות הרכבים שלה.

טענות ההגנה של הנתבעים בתמצית:

הנתבעים 3 ו-4 הגישו כתב הגנה ביום 28.11.2017 ובו הכחישו כמעט כל טענות התובעת מחוסר ידיעה. לטענתם, אין בידי התובעת כל ראיה למיוחס להם, וכל התביעה מתבססת על מסקנה לא נכונה משתיקתם, כאילו יש בה משום הודאה בטענות התובעת. עוד טענו כי התובעת לא קיימה להם שימוע כדין ופיטרה אותם שלא כדין. התובעת לא היתה מעוניינת לשמוע את עמדתם, אלא רק לפגוע, להרוס ולהכפיש את שמם. התובעת פגעה בפרטיותם עת ביצעה חיפוש בחפציהם האישיים, בטלפונים האישיים ופגעה בכבודם ובשמם הטוב. עוד טענו כי מדובר במסע נקמה של התובעת נגדם. לבסוף טענו הנתבעים 3 ו-4 כי קיזוז הפיצוי המוסכם בוצע שלא כדין ובניגוד להוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), וכי הם אינם אחראים לדו"חות החניה ולא ביצעו אותם.

הנתבעים 1 ו-2 הגישו כתב הגנה ביום 8.2.2018 ובו הכחישו כל טענות התובעת וטענו כי קיבלו מהתובעת שכר גלובלי, ללא שעות נוספות, הגם שנדרשו ועבדו בפועל שעות נוספות רבות, לעתים 12 – 15 שעות עבודה ביום. הפגישה ביום 28.8.2017 אצל מר שבתאי נוהלה בצורה מאיימת, עם עלבונות וגידופים כלפי הנתבעים ובאופן פוגעני ומשפיל, ולא ניתנה להם הזדמנות אמיתית להתגונן. לנתבעים לא ניתנה הודעה מוקדמת והם נאלצו לחפש עבודה חדשה מיד. לא ניתן להם מכתב פיטורים שבעזרתו יכלו לבקש דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. הנתבעים פוטרו שלא כדין, פיטורים פוגעניים ללא עריכת שימוע כדין. התובעת קיזזה משכרם את הפיצוי המוסכם שלא כדין, תוך שהיא מודעת לעובדה שהנתבעים מעולם לא חתמו על התחייבות כלפיה לשמירת סודיות, ואף לו היו חותמים עליה, מעולם לא הפרו אותה. בנוסף, התובעת ערכה חיפוש שלא כדין בחפציהם האישיים והשיבה את חפציו של הנתבע 2 לאחר 4 ימים, מה שגרם לו נזק רב. עוד טענו הנתבעים 1 ו-2 כי התובעת העסיקה אותם ללא הסכם עבודה. באשר לקנסות ולדו"חות חניה – התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים 1 ו-2 נהגו ברכב באותה עת, וכן כי הנתבע 2 ביצע נסיעות פרטיות ברכב יוקרה שלא במהלך עבודתו בתובעת.

טענות הנתבעים בתביעותיהם שכנגד בתמצית:

בנוסף לכתב הגנתם, הנתבעים 3 ו-4 הגישו כתב תביעה שכנגד נגד התובעת ונגד מר שבתאי, ובו טענו כי פוטרו ללא שימוע כדין; קוזז משכרם פיצוי מוסכם שלא כדין; לא ניתנה להם הודעה מוקדמת ולא שולמו להם פיצויי פיטורין; בשיחה ביום 28.8.2017 הוטחו בפניהם האשמות מבלי שניתנה להם הזדמנות להתכונן ולהתגונן, שמם הטוב הוכפש, ולבסוף כי התובעת ושבתאי פגעו בפרטיותם שלא כדין. לעניין מר שבתאי, טענו הנתבעים 3 ו-4 כי הוא ניצל את מסך ההתאגדות ואת מעמדו כדי לפגוע בזכויותיהם הבסיסיות של הנתבעים 3 ו-4, זאת בין היתר בניגוד לסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות).

גם הנתבעים 1 ו-2 הגישו יחד כתב תביעה שכנגד נגד התובעת בלבד, ובו טענו כי בכל תקופת העסקתם נדרשו ועבדו שעות נוספות מבלי לקבל תמורה; פוטרו שלא כדין פיטורים פוגעניים ללא עריכת שימוע ממשי ומבלי שניתנה להם הודעה מוקדמת; נוכה משכרם פיצוי מוסכם שלא כדין; התובעת חיטטה שלא כדין בחפציהם האישיים ופגעה בפרטיותם; מגיע להם שכר אחרון ופדיון חופשה, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, פיצוי בגין היעדר שימוע ועוגמת נפש וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

טענות התובעת והמנכ"ל שלה בכתב-ההגנה-שכנגד בתמצית:

התובעת ומר שבתאי טענו כי יש למחוק על הסף את כתב התביעה שכנגד מטעם הנתבעים 3 ו-4 נגד מר שבתאי, וזאת בהעדר עילת תביעה נגדו. לטענתם, מר שבתאי אינו הבעלים בתובעת אלא דירקטור בלבד. בנוסף, הנתבעים 3 ו-4 לא הצביעו על צידוק כלשהו להרמת המסך ולחיוב שבתאי באופן אישי. עוד טענו כי ביום 28.8.2017 נערכה לנתבעים 3 ו-4 שיחת שימוע, ובמסגרתה ניתנה להם הזדמנות מלאה להשמיע את טענותיהם. מסיבות השמורות עמם, בחרו הנתבעים 3 ו-4 במודע שלא להתייחס לטענות נגדם, ומשכך הובהר, כי הם מודים במעשים המיוחסים להם. לפיכך הוחלט בתום השיחה על פיטוריהם לאלתר. בנוסף, נוכח העובדה שהחשדות כלפי הנתבעים היו מרמה, הפרת אמונים ופגיעה ממשית באינטרסים המסחריים של התובעת, תוך שמדובר במעשים שנרקמו על ידי ארבעת הנתבעים בצוותא חדא – עלה חשש ממשי שאם הם ידעו במה מדובר, הם יתאמו ביניהם גרסאות ואף יסבו נזקים כספיים נוספים לאלו שכבר הסבו לתובעת. לנוכח זאת, זומנו כל הנתבעים לשיחת השימוע באופן בהול, מבלי שנמסרו להם מראש הסיבות לקיום הפגישה. כמו כן, הכחישו התובעת ומר שבתאי את הטענות בדבר החיפוש בציוד האישי של הנתבעים 3 ו-4; הפגיעה בפרטיותם והפגיעה בשמם הטוב, ונוכח הנסיבות החמורות בגינן פוטרו הנתבעים 3 ו-4 לאלתר - אין הם זכאים לפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת.

התובעת הגישה כתב הגנה שכנגד גם בתביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי הנתבעים 1 ו-2 וטענה כי הוראות ההסכמים הקיבוציים ו/או צווי ההרחבה בענף הניקיון לא חלות על יחסי העבודה שבינה לבין הנתבעים 1 ו-2; תפקידם של נתבעים אלה הוא בגדר משרת אמון, שכן הם היו כפופים ישירות למנכ"ל התובעת והיו אחראים על גיוס עובדים, פיטוריהם, קשר ישיר אל מול לקוחות התובעת וכל המשתמע מכך. בהתאם לכך, נגזרו תנאי העסקתם (שכר, רכב צמוד חדש מדגם מפואר, בונוסים בהתאם להישגיהם). נוכח מהות תפקידם, לא יכלה התובעת לפקח אחר שעות העבודה והמנוחה שלהם, ולא יכלה לדעת כמה ואילו שעות ביממה מוקדשות לטובת ביצוע העבודה. בנוסף, הנתבעים 1 ו-2 לא נדרשו לעבוד מעבר ל-10 שעות עבודה ביום (כולל הפסקה בת שעה לפחות), כך שאם עבדו מעבר לכך – הרי שעשו זאת על דעת עצמם בלבד ומבלי שניתן להם אישור. עם זאת, אם ייקבע כי הנתבעים זכאים לתשלום עבור שעות נוספות – הרי שיש לקזז מכל סכום שייפסק לזכותם, כל הסכומים ששולמו להם בעבור גיוס עובדים. עוד טענה התובעת כי הנתבעים 1 ו-2 לא נדרשו להחתים כרטיס נוכחות. התובעת חזרה על טענותיה לעניין השיחה ביום 28.8.2017 אשר טענה בכתב הגנתה נגד הנתבעים 3 ו-4 גם נגד הנתבעים 1 ו-2 והוסיפה כי במהלך הפגישה, הנתבע 1 רק התמקד בכך שלתובעת אין הוכחה למעשים המיוחסים לנתבעים, וכי הנתבע 2 שמר על זכות השתיקה. כמו כן, התובעת הכחישה, וחזרה על טענתה לעניין אי הזכות של הנתבעים 1 ו-2 לפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת, לעניין אי הודעה מראש על תוכן הפגישה ביום 28.8.2017, והוסיפה כי מכתבי הפיטורים לא הוצאו במקביל למכתב ההתראה, המציין במפורש כי הנתבעים 1 ו-2 פוטרו מעבודתם וזאת בשוגג. עוד טענה כי הנתבעים 1 ו-2 לא פנו אליה בבקשה לקבל מכתבי פיטורים, ולכן היא מתקשה להאמין לטענת הנתבעים 1 ו-2 בדבר דחיית בקשתם לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי, ומה עוד שהנתבעים לא הציגו כל אסמכתא לכך. התובעת טענה כי אפשרה לנתבעים 1 ו-2 להוציא את חפציהם האישיים מהרכבים שלה, הכחישה את טענות הנתבעים 1 ו-2 בדבר חיטוט בחפציהם האישיים ופגיעה בפרטיותם. לטענתה, הנתבע 2 לא צבר ותק לצורך זכאות לפיצויי פיטורים והתובעת היתה זכאית לקזז הפיצוי המוסכם משכרם נוכח הפרתם את חובת הסודיות בה חבו בהסכמי העסקתם. לבסוף, הכחישה התובעת את זכות הנתבעים 1 ו-2 לכל רכיבי תביעתם שכנגד לרבות פיצויי הלנה, וטענה שאם יימצא כי הם זכאים לרכיבי תביעתם אלה, כולם או חלקם, אין היא חייבת בפיצויי הלנה, שכן הרכיב לא שולם בשל מחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים בדבר זכאות הנתבעים לתשלום רכיב זה.

כנגד כל הנתבעים, טענו התובעת ומר שבתאי כי כתבי התביעה שכנגד הוגשו אך ורק כדי להוות משקל נגד לתביעת התובעת נגדם ולנסות להלך אימים עליה, ניסיון אותו יש להוקיע מכל וכל, תוך חיובם בהוצאות בגין הגשת כתבי הגנה שכנגד.

ההליכים בתיק:

התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית של העדים מטעמה: מר שבתאי, מר קמפנר, גב' אלישה ומר טראובה. כמו כן הגישה תצהירי תשובה של מר שבתאי ומר קמפנר. כל העדים מטעמה נחקרו ביום 29.5.2019 וביום 14.7.2019. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו ביום 27.1.2020. לאחר מכן הצדדים הגישו סיכומים בכתב. התובעת הגישה גם סיכומי תשובה לסיכומי הנתבעים וכן הגישה ביחד עם שבתאי סיכומי הגנה כנתבעים שכנגד. ביום 28.12.2020 ניתנה לנתבעים הזכות לסיכומי תשובה, אך אלה לא הוגשו עד לכתיבת שורות אלה, ובכל מקרה המועד לכך חלף.

טענה מקדמית של התובעת ושבתאי בדבר העדר עילת תביעה:

כנגד התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי הנתבעים 3 ו-4 – טענו התובעת ומר שבתאי כי יש לסלק על הסף את התביעה שכנגד נגד מר שבתאי בשל העדר עילת תביעה. לטענתם, שבתאי מעולם לא העסיק את הנתבעים 3 ו-4. הם הועסקו על ידי התובעת בלבד. בנוסף, הנתבעים 3 ו-4 בכתב תביעתם שכנגד לא הצביעו ולו על צידוק אחד בעטיו יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר שבתאי באופן אישי, ולבסוף טענו כי מר שבתאי אינו הבעלים בתובעת אלא דירקטור בלבד, ודי בכך כדי לדחות התביעה שכנגד נגדו על הסף.

התובעת ומר שבתאי צירפו לכתב ההגנה שכנגד מטעמם תמצית רישום של התובעת ברשם החברות (נספח א' לכתב ההגנה שכנגד), ממנה עולה כי מר שבתאי דירקטור בתובעת ולא בעלים במניותיה.

הרמת מסך מעל תאגיד, שהוא חברה, מוסדרת בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות והוא קובע כי בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה. קרי, הרמת מסך מעל התובעת על מנת לחייב באופן אישי בחובותיה ניתן לעשות רק ביחס לבעל מניותיה. שבתאי אינו בעל מניות בתובעת, ועל כן לא ניתן להרים המסך ביחס אליו (ראו לצורך כך גם ע"ע(ארצי) 13847-05-15 אברהם כהן – אחוזת יסמין בע"מ (26.11.2018); ע"ע(ארצי) 13694-07-16 מעגל תיירות בע"מ – יעקב ליברמן (4.8.2019).

מר שבתאי התנהל מול הנתבעים כמנכ"ל התובעת, ומתוקף זאת ניהל את השיחה שהתקיימה ביום 28.8.2017. די בכך כדי לקבל את טענת התובעת ומר שבתאי ולהורות על דחיית התביעה כנגד מר שבתאי.

למעלה מן הצורך נבהיר, כי בכתב התביעה שכנגד אין כל טענה לעניין ניצול שבתאי את מסך ההתאגדות של התובעת כדי להונות את הנתבעים 3 ו-4, או כדי לקפח אותם כנושים של התובעת, או כדי לפגוע בתכלית התובעת ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1) לחוק החברות). מכאן שגם אם היה מר שבתאי בעל מניות בתובעת, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעים 3 ו-4.

הנתבעים 3-4 יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות מר שבתאי בסכום של 5,000 ₪.

דיון והכרעה בתביעת התובעת:

בהתאם להלכה הפסוקה, "כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות" (ע"ע(ארצי) 1079/04 מרכולת כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (25.4.2006) וכל המובאות שם).
טענותיה העובדתיות של התובעת כלפי הנתבעים 1 ו-2- גיוס עובדים לתובעת:

אין חולק כי תפקיד הנתבעים 1 ו-2 היה, בין היתר, לאתר ולגייס עובדים לתובעת (ס' 6 לכתב התביעה, ס' 8 לתצהירי הנתבעים 1 ו- 2 וכן עדות הנתבע 1 בעמ' 44 ש' 18 – 27 לפרוטוקול).

אין חולק כי הנתבעים 1 ו-2 היו אמונים באופן בלעדי על הקשר עם הספקים מטעם התובעת, וכי התובעת ייחסה משקל מכריע לדבריהם (ס' 31 לתצהיר מר קמפנר). הנתבעים 1 ו-2 טענו כי אותם ספקים לא היו קיימים כלל במערכת התובעת והיא לא הכירה אותם ולא דרשה להכיר בהם (ס' 50 ו-51 לכתב הגנתם).

אין חולק כי בחודש יוני 2017 הנתבעים 1 ו-2 טענו בפני מר שבתאי ומר קמפנר כי הספקים איתם עבדו הפסיקו לשתף עמם פעולה לצורך גיוס עובדים לתובעת, זאת לנוכח העובדה שחברות כוח אדם אחרות החלו לתגמל את הספקים בעמלות עבור כל עובד שגויס באמצעותם (ס' 12 לכתב התביעה. ס' 41 לכתב ההגנה).

התובעת טענה כי באותו מועד, טענו הנתבעים 1 ו-2 כי איתרו ספק חדש, אלא שהוא דרש עמלה בסכום של 150 ₪ לעובד עם רישיון ובסכום של 100 ₪ לעובד ללא רישיון. בשל מצוקת כוח האדם והביקוש לעובדים – הסכים שבתאי להתקשר עם הספק החדש ולשלם לו את העמלה המבוקשת (ס' 13 ו-14 לכתב התביעה).

הנתבעים 1 ו-2 הכחישו הרישא של טענת התובעת והודו בסיפא, בדבר הסכמת מר שבתאי. לטענתם, מר קמפנר נתן להם יד חופשית להציע תגמולים כספיים לספקים ואפילו לעובדים שגויסו באמצעות ספקים, אך את סכום העמלות הציע מר שבתאי מיוזמתו. טענתם זו לא נסתרה. בנוסף, לא דובר בספק חדש אלא בספק שהנתבעים 1 ו-2 עבדו מולו והוא הפסיק לספק עובדים בכמות מספקת (ס' 42 ו-43 לכתב הגנתם) (ס' 33 לתצהירי הנתבעים 1 ו-2).

הנתבע 2 העיד כי החל לעבוד עם מר ואליק לפני חודש יולי 2017 (עמ' 66 ש' 1 – 9 לפרוטוקול) ולשאלתנו העיד, כי התחיל לעבוד עם מר ואליק 3 חודשים לפני סיום העבודה (עמ' 69 ש' 6 לפרוטוקול). עדותו זו לא נסתרה.

אין חולק כי בחודש יולי 2017 דיווחו הנתבעים 1 ו-2 כי בחודש יוני 2017 גייס הספק החדש עבור התובעת 22 עובדים חדשים שאינם מחזיקים ברישיון. בהתאם לכך שילמה התובעת לנתבעים 1 ו-2 סכום של 2,200 ₪ שנועד להיות משולם לספק החדש (ס' 15 לכתב התביעה). הנתבעים 1 ו-2 הודו בטענה אך הוסיפו שהם לא בטוחים ביחס למספר העובדים החדשים שגויסו (ס' 44 לכתב הגנתם).

אין חולק כי בחודש אוגוסט 2017 קיבלה התובעת מהנתבעים 1 ו-2 רשימה של עובדים חדשים שנקלטו בשורותיה בחודש יולי 2017 (נספח א' לכתב התביעה). הנתבעים 1 ו-2 סימנו ברשימה במרקר ורוד את שמות העובדים שהגיעו דרך הספק החדש. הנתבעים 1 ו-2 ציינו ליד שמו של כל עובד שמחזיק ברישיון את המילה ויזה, על מנת שהתובעת תשלם עבורו 150 ₪. בהתאם לרישומים אלו עלה, כי הספק החדש גייס 37 עובדים חדשים והיה זכאי לתשלום עמלה בסכום של 4,300 ₪ (ס' 17 ו-18 לכתב התביעה). הנתבעים 1 ו-2 הודו בטענותיה אלו של התובעת (ס' 46 ו-47 לכתב הגנתם, וראו גם עדות הנתבע 1 בעמו' 45 ש' 14 -17 לפרוטוקול).

התובעת טענה כי בטרם העבירה את סכום העמלה לנתבעים 1 ו-2, מר קמפנר בדק את הרשימה וגילה כי כלולים בה 4 עובדים שגויסו על ידו ולא על ידי הספק החדש (ס' 19 לכתב התביעה). הנתבעים 1 ו-2 הכחישו טענה זו והוסיפו כי מר קמפנר לא עסק בגיוס עובדים דוברי רוסית וברשימה נכללו עובדים דוברי רוסית בלבד (ס' 48 לכתב הגנתם).

תמיכה בטענתם זו של הנתבעים 1 ו-2 נמצאת בטענת התובעת כי בחודש יוני 2017 החלה להעסיק את גב' אלישה, שהיתה דוברת השפה הרוסית, זאת לצורך תקשורת ברורה מול העובדים אשר מרביתם דוברי רוסית כשפה יחידה (ס' 11 לכתב התביעה).

מר קמפנר פירט בתצהירו את שמותיהם של 4 העובדים אשר על פי הצהרתו גויסו על ידו (ס' 39 לתצהירו), אך התובעת לא הציגה כל אסמכתא לתמוך בכך ולא הביאה לעדות עובדים אלו שלה. גב' אלישה נחקרה בעניין זה והעידה כך:

"ש. יש בתצהיר בנספח 5, אישומים (צ.ל –רישומים) בקשר ל37 עובדים שהנתבעים הביאו דרך הספק החדש, טל אמר שהוא יודע ש4 עובדים מתוכם הוא גייס, איך הוא אמור לגייס עובדים אם הוא לא יודע רוסית, כולם הרי רוסים?
ת. 3 אנשים מתוך הרשימה הביא עובד שמספרו 858 שהוא עובד עד עכשיו בחברה שלנו שטל בעצמו סיפק להם עבודה והעובד הנ"ל מדבר ברמה חופשית באנגלית, הוא בעצמו מדבר בחופשית ויש לו את המס' של טל שהוא נתן לו בעצמו שבמידה ויש צורך או בעיה הוא רשאי לפנות אליו באופן אישי. העובד הנ"ל גם...
ת. העובד הנ"ל קיבל בונוסים עבור 3 עובדים שסיפק לפי האקציות "חבר מביא חבר". זה מופיע בתלושי שכר." (עמ' 6 ש' 3 – 12 לפרוטוקול).

מעדות גב' אלישה עולה כי עובד אחד מתוך הארבעה, שהוא דובר אנגלית, גייס את שלושת האחרים וכי הוא היה נכון להעיד מטעם התובעת, ולמרות זאת, זו האחרונה לא הביאה אותו לעדות. יתרה מזו, מעדות גב' אלישה עולה כי אותו עובד דובר אנגלית קיבל בונוסים עבור גיוס שלושת העובדים האחרים וזה מופיע בתלושי השכר שלו. מכאן שהיה בידה של התובעת להציג את אותם תלושי שכר, ולמרות זאת היא לא עשתה כן. בנוסף, מר קמפנר לא פירט בתצהירו מתי הוא גייס את אותם ארבעה עובדים והאם הם עדיין עובדים בתובעת.
מכאן שהתובעת לא הוכיחה כי ארבעת עובדים אלה לא גויסו על ידי הנתבעים 1 ו-2.

התובעת טענה כי הנחתה את גב' אלישה ליצור קשר עם כל העובדים שסומנו ברשימה על ידי הנתבעים 1 ו-2, כדי לברר כיצד הגיעו לעבודה בתובעת. בסיום בדיקה זו התברר כי אף אחד מהעובדים שסומנו על ידי הנתבעים 1 ו-2 לא גויס על ידי הספק החדש (ס' 20 לכתב התביעה).

הנתבעים 1 ו-2 הכחישו טענה זו. לטענתם, הם אלה אשר גייסו את העובדים בעזרת הספק החדש; הטענה לפיה אף אחד מהעובדים לא גויס על ידי הספק סותרת את טענת התובעת כי לדברי הספק הוא סיפק 7 עובדים והיא אף שילמה לו 700 ₪ תמורתם (ס' 31 לכתב התביעה), ולבסוף טענו כי ספקים לא תמיד מדברים באופן ישיר עם העובדים שהם מגייסים. ספקים הם מעין מתווך "ארוך זרועות", אשר יצר קשר עם גורמים נוספים שדיברו ישירות עם העובדים, כך שסביר להניח שהיו עובדים שמעולם לא הכירו את הספקים באופן ישיר (ס' 49 לכתב הגנתם, וס' 38 לתצהירי הנתבעים 1 ו-2).

גב' אלישה ערכה רשימה של תוצאות בדיקתה ברוסית אשר תורגמה לעברית (נספח 6 לתצהיר מר קמפנר), היא נחקרה על רשימה זו והעידה כך:

"ש. את אומר שהתקשרת לכל ה-37 עובדים שהגיעו דרך ואליק, נכון?
ת. כן.
ש. אבל יש 15 אנשים שבכלל לא תפסת, איך אתם אומרים שאף אחד לא הגיע מהספק החדש?
ת. איפה שמקומות ריקים זה אומר שלא הספקתי ליצור קשר או שאנשים אמרו שיצרו איתי קשר מאוחר יותר. הנייר היה יכול להישאר במשרד ולכן יש מקומות ריקים ברשימה. אותם העובדים שלא יכולתי ליצור עמם קשר רשמתי שהטלפון מנותק ורשמתי "OFF". בכפוף לכך, יש מקומות שלא רשום בהם כלום וזה בגלל שטל רצה לפגוש באופן אישי את הספק".
ש. אני קורא בנספח 6 את כל הניתוחים האלה שעשית בטלפון ואני לא מבין מאלה שהם לא מכירים את הספק באופן עקיף. הרי הם יכולים להגיע דרך הספק החדש באופן עקיף, איך מבינים מזה שזה לא דרך הספק החדש הפנה? הרי הם הגיעו לחברה בדרך מסוימת.
ת. העובד מס' 3368 רשום שמי שהביא אותם זה דימה שזה אחיו.
ש. אז אולי דימה מכיר את ואליק?
ת. אני לא בטוחה שדימטרי היה זקוק לשירותיו של ואליק כיון שהוא עלה לארץ כעובד חדש.
ש. עובד מס' 4167, אומר שהגיע דרך חברים מאוקראינה, איך יודעים שאין לזה קשר לספק החדש?
ת. כי רשום בבירור שחברים שהמליצו עלינו באוקראינה עבדו לפני 8 חודשים בתוך החברה ו-ואליק לא עבד אצלינו בחברה.
ש. ארבעת העובדים האחרונים ברשימה כתוב שמי שהביא אותם זה 3330 ו-858, מי זה "הביא"?
ת. אחד מהם עובד עד עכשיו בבית מלון באילת, באורכידאה. גם חבריו שמופיעים במספרים הם עובדים גם עד עכשיו". (עמ' 6 ש' 13 – 30 ועמ' 7 ש' 1 – 4 לפרוטוקול).
מעדותה זו של גב' אלישה עולה כי היא לא בדקה את כל 37 העובדים וכי עם 15 עובדים היא לא הצליחה ליצור קשר. בנסיבות אלו, טענת התובעת לפיה אף אחד מ-37 העובדים לא גויסו על ידי הנתבעים 1 ו-2 באמצעות הספק החדש – נסתרה ועל כן נדחית.

התובעת בעצמה הודתה כי 7 עובדים גויסו באמצעות הספק החדש ואף שילמה לו 700 ₪ ביום 22.8.2017 (ס' 31 לכתב התביעה), ובכך סתרה בעצמה את טענתה כאילו כל ה-37 לא גויסו על ידי הנתבעים 1 ו-2.

מר קמפנר בחקירתו עומת עם גרסת הנתבעים 1 ו-2 לפיה, העובדים המגויסים לא תמיד מכירים את שמו של הספק שגייס אותם, או חוששים מרשות ההגירה, ולכן לא נקבו בשמו של הספק החדש והוא העיד כך:

"ש. לגבי הספק החדש, ואליק, אומרים התובעים שמתי שהם מתקשרים לעובדים שהוא גייס כדי לברר איך הם הגיעו הם לא תמיד ינקבו בשם של ואליק, לפעמים מחשש מרשות ההגירה ופעמים שהם הגיעו באופן עקיף, אז איך אתה אומר בנחרצות שגיליתי שאף אחד לא הגיע דרך הספק?
ת. אז לפי מה שאתה אומר כל העובדים הם של ואליק. נשמע לי קצת מוזר.
ש. יש פה ברשימה של נספח 6, יש 15 שמות שלא רשום כלום, ז"א היא לא הספיקה להשיג או לא הצליחה, איך אני יודע שזה לא דרך ואליק?
ת. לא אני דיברתי אז אני לא יודע לענות.
ש. איך אתה לומד מזה תרמית?
ת. אם תסתכל על כל האחרים שכן ענו אף אחד לא הגיע מ-ואליק.
ש. כל השמות האלה באופן עקיף, דוגמה 3378?
ת. האינטרס של הספק שיגידו את השם שלו כדי שיקבל על זה כסף ואם הוא לא זוכר מי זה ואליק בכלל..
ש. הם מקבלים על זה משהו?
ת. העובדים לא מקבלים כלום. יש להם סיבה לא להגיד?
ש. אז אני אומר לך שהם מפחדים מרשות ההגירה, הם לא רוצים להגיד שמות, איך את אומר שאף אחד מהם לא מ-ואליק?
ת. כי אף אחד מהם לא מכיר אותו". (עמ' 13 ש' 24 – 30 עמ' 14 ש' 1 – 11 לפרוטוקול).

בעדותו, לא סתר מר קמפנר את גרסת הנתבעים 1 ו-2, ומעדותו עולָה התחמקות מהתמודדות עם הקשיים שמעוררת הבדיקה של גב' אלישה. יותר מזה, מעדותו עולה כי הוא לא טרח לבצע בדיקה יסודית של חשדותיו והסתפק בהם.

גם מר שבתאי נחקר בעניין זה והתקשה להסביר כיצד נספח 6 לתצהיר מר קמפנר תומך במסקנה לפיה, אף אחד מהעובדים שסומנו לא גויס על ידי מר ואליק. הוא העיד כך:

"ש. מפנה לס 29 לתצהירך – שורה אחרונה – מראה לך בנספח 6 שלך – יש 37 עובדים ברשימה, מתוכם 15 בלי שם, או שכתוב אופ, שקריס אמרה שלא הצליחה להשיג, איך החלטת שזה שמות שקריים, היא בכלל לא תפסה אותם?
ת. 15 שמות הללו למטב ידיעתי, אז כל השמות כבר עבדו בחברה וכבר קיבלו מענק ומענה בעבר.
ש. כריס העידה שמה שריק היא לא הצליחה לתפוס או לא הספיקה מה אתה אומר?
ת. מתנצל. לא הבנתי את השאלה קודם. אני סומך על כריס בעיניים עצומות. בדיוק כמו שהאמנתי ב 4 תובעים שיושבים כאן עד שהראו לי אחרת. הם קיבלו ממני כסף במזומן.
ש. עובדת 3390 דנינה – איך יודעים שזה לא קשור לספק החדש וזה מידע שקרי, ונתנו לה כרטיס בקור?
ת. מהבדיקות שכריס וטל ואור עשו. בשיחות עם הספק המידע שהם נתנו התברר כלא נכון ועל כך אני מתבסס.
ש. מפנה ל3362 – 3363 – רשום בהמלצות חברים בטבלה, איך יודעים שזה לא קשור לספק החדש וזה מידע שקרי?
ת. מניח שכריס התקשרה לעובדים ושאלה אותם איך הם הגיעו לחברה.
ש. למה לא הקלטתם את וליק או שהיה מביא תצהיר, שיאמר שהוא לא הביא אף אחד מאלה? אני הספק וזה לא קשור אלי אף אחד מאלה?
ת. האנשים שנמצאים בארץ, העובדים הזרים יש להם פחד להצהיר או בכלל לדבר אתנו. לי בעצמי היה קשה להשיג אותו.
ש. אז אתה מאשר את מה שהם כותבים בתצהירם שהעובדים פוחדים בעצמם לומר את שם הספק?
ת. לא אמרתי לומר את שם הספק, אלא אמרתי שהם מפחדים מול רשויות המדינה". (עמ' 35 ש' 21 – 29 ועמ' 36 ש' 1 – 12 לפרוטוקול. הדגשה לא במקור – א.ה).

עדותו של מר שבתאי מבולבלת, לא ברורה ומתחמקת, ובכל זאת יש בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעים 1 ו-2 לפיה, העובדים חוששים מהרשויות ולכן נמנעים מלנקוב בשמו של הספק החדש.

התובעת, מודעת לקושי בעדויותיהם אלו של עדיה, טענה בס' 48 לסיכומיה כי ככל שמי מהעובדים, ששמם צוין ברשימה נספח 6 לתצהיר מר קמפנר, גויס בידי הספק החדש, היה עליו לדעת את שמו של הספק החדש, וזאת בשל האינטרס של הספק החדש לזכות בעמלה בגינו. לטענה זו אין זכר בכתב התביעה והיא גם לא הוכחה. בנוסף, טענה זו תמוהה במיוחד נוכח עדויותיהם של מר קמפנר ומר שבתאי, שתמכו בגרסת הנתבעים 1 ו-2 כי לא תמיד העובדים הכירו את הספק החדש או את שמו, או שחששו מלמסור פרטים ולשוחח עם גורמים שונים.

בשלב בו התעורר חשדם של מר קמפנר ומר שבתאי, באשר למספר העובדים אשר גויסו על ידי הנתבעים 1 ו-2 באמצעות הספק החדש, התובעת לא ערכה בירור באופן ישיר עם הנתבעים, אלא החלה בניסיון ליצור קשר עם הספק החדש.

מר קמפנר מצא לנכון לבקש מהנתבע 1 את פרטי ההתקשרות עם הספק החדש וזה סירב בטענה כי מדובר בספק שלו (ס' 21 לכתב התביעה). סירובו של הנתבע 1 יכול להיות מובן נוכח דרך ההתנהלות עד כה של התובעת עם ספקי כוח האדם. לתובעת לא היה קשר ישיר עם ספקי כוח אדם, אלא באמצעות הנתבעים 1 ו-2, ולכן בקשתה לקבל פרטי התקשרות עם מר ואליק מהווה "הבעת אי אמון" בהם, ונתקלה בסירוב מצדם.

ואכן, הנתבעים 1 ו-2 הכחישו טענות אלה של התובעת. לטענתם הם אלה אשר איתרו באופן עצמאי ואקראי את הספק החדש. עוד טענו כי הספקים קיבלו את רווחיהם ישירות מהעובדים או המתווכים בתחום, וכי "מדובר בספקים שלא קיימים במערכת והחברה לא הכירה אותם מעולם ולא דרשה להכיר בהם" (ס' 50 ו-51 לכתב הגנתם). הנתבעים 1 ו-2 הצהירו כי מנהל התובעת מעולם לא התקשר באופן ישיר עם הספק, הוא מעולם לא פגש אותו ואף פעם לא מסר לו את הכספים באופן אישי (ס' 34 ו-39 לתצהיריהם).

טענת הנתבעים 1 ו-2 כי התובעת לא הכירה כלל את ספקי העובדים, ובכללם את הספק ואליק, וכי ספקים אלו כלל לא קיימים במערכת התובעת, לא נסתרה על ידי התובעת אלא אפילו חוזקה. בחקירתו העיד שבתאי כי "הסיירים מתנהלים מול הספקים" (עמ' 35 ש' 13 לפרוטוקול). עוד העיד כך:

"ש. לעניין של העמלות של הגייסנים – תאשר שאתה לא בקיא ולא יודע מי צריך לקבל עמלה או לא?
ת. אני מקבל רשימה בסוף החודש, ומעביר את הכסף על פי הרשימה שאני מקבל.
ש. למי אתה מעביר את הכסף?
ת. זה משתנה. פעם סיירים, פעם לטל, פעם אור מעביר לסיירים. יש כמה חברות ואני מבקש ממאן דהוא להעביר את הכסף". (עמ' 39 ש' 27 – 30 ועמ' 40 ש' 1 – 2 לפרוטוקול).

סירוב הנתבעים 1 ו-2 לתת לה פרטי ההתקשרות עם הספק החדש, עד כדי נכונותם לוותר על תשלום העמלה עבורו אם התנאי לכך הוא מסירת פרטי התקשרות עמו – עורר או בעצם כבר חיזק את חשדה של התובעת כי הנתבעים 1 ו-2 פועלים שלא כדין נגדה (ס' 22 לכתב התביעה). אלא, שמיד לאחר מכן, טענה התובעת כי בסופו של יום הסכימו הנתבעים 1 ו-2 למסור לה את פרטיו של הספק החדש (ס' 23 לכתב התביעה). התובעת כלל לא טענה ולא פירטה מה גרם לנתבעים 1 ו-2 לשנות את דעתם, ונראה שעניין זה כלל לא נלקח בחשבון על ידה כאשר שקלה את חשדותיה נגדם.

בחקירתו נשאל הנתבע 2 מדוע סירב לתת למר קמפנר פרטי התקשרות עם ואליק והוא העיד:
"כי ואליק בהתחלה לא רצה להתנהל. אחרי זה כשהוא אמר שאין לו בעיה, אמרתי בסדר, נתתי לו את המספר טלפון של ואליק והם עשו פגישה". (עמ' 64 ש' 28 – 29 לפרוטוקול).
לאחר מכן נשאל שוב וחזר על עדותו (עמ' 68 ש' 10 – 11 לפרוטוקול).

מעדותו של הנתבע 2 עולה אפשרות כי סירב למסור פרטי הספק החדש לתובעת כי זה האחרון סירב לכך.

בפסיקה נקבע כי מקום בו מבקשת התובעת לבסס ממצאים עובדתיים על ראיות נסיבתיות – צריך שאלו יובילו בעליל למסקנה כי הנתבעים ביצעו את אשר היא מייחסת להם. "ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת...כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען" (דב"ע(ארצי) נג-3-79 לובה יונייב ואח' – חברת ויסמן תמרוקים בע"מ (25.11.1993)(להלן – פס"ד יונייב)).

בסופו של יום הסכימו הנתבעים 1 ו-2 להעביר לתובעת את פרטי הספק החדש, ואף נקבעה עמו פגישה בהשתתפות הנתבע 2 ומר קמפנר. לטענת התובעת, בעת תיאום הפגישה, מר קמפנר לא ציין בפני הנתבע 2 כי בכוונתו להגיע עם גב' אלישה ובדיעבד הסתבר כי הנתבע 2 סמך על כך שהוא זה שיצטרך לתרגם את דברי הספק החדש מרוסית לעברית עבור מר קמפנר. במהלך הפגישה שהתקיימה ביום 20.8.2017 שאל מר קמפנר את הספק החדש כמה כסף מגיע לו עבור גיוס עובדים והאחרון החל לגמגם ואמר לו לסגור את הסכום מול הנתבע 2. הנתבע 2 ניסה למנוע מהספק החדש לענות על השאלה ואמר למר קמפנר שהוא יסגור את הנושא בעצמו מול הספק החדש (ס' 23 ו-24 לכתב התביעה).

הנתבעים 1 ו-2 הכחישו טענות אלה של התובעת. הנתבע 2 טען כי ידע שמר קמפנר עומד להגיע לפגישה עם גב' אלישה, שכן באותה עת היא ליוותה אותו לכל פגישה עם דוברי רוסית (ס' 52 ו-53 לכתב הגנתם).

התובעת טענה כי ביום 21.8.2017 התקשר הספק החדש אל גב' אלישה וביקש להיפגש אתה ועם מר קמפנר בלבד. ביום 22.8.2017 התקיימה פגישה כזו ובה טען הספק החדש שהנתבע 2 הוא רמאי שלא משלם לו את הכסף המגיע לו עבור גיוס עובדים, וביקש להתקשר עם מר קמפנר באופן ישיר. עוד טענה התובעת כי הספק החדש סיפר, שהנתבע 2 הנחה אותו להגיד שהוא קיבל 100 ₪ עבור כל עובד שגייס ושהוא גייס 20 עובדים. עוד סיפר שהנתבע 2 אמר לו לפני פגישתם ביום 21.8.2017 שמר קמפנר לא דובר רוסית כך שהוא ידאג כבר לסדר את המסרים שיוחלפו ביניהם (ס' 25 – 27 לכתב התביעה). הנתבעים 1 ו-2 הכחישו טענות אלה של התובעת מחוסר ידיעה. בנוסף, הנתבע 2 הודה כי אמר לספק החדש לומר שגייס 20 עובדים וכי קיבל 100 ₪ עבור כל עובד כי כך סוכם ביניהם. הנתבע 2 לא זוכר אם מדובר ב-20 או 22 עובדים, כפי שטענה התובעת (ס' 54 – 56 לכתב הגנתם).

מר קמפנר הצהיר כי התובעת ניסתה לזמן את ואליק לעדות אך הוא עזב את הארץ ולא יכול לחזור אליה (ס' 56 לתצהירו). הנתבע 2 נשאל בחקירתו אם ואליק בארץ והוא השיב שהוא אינו יודע (עמ' 62 ש' 29 – 30 לפרוטוקול).

בסיכומיה טענה התובעת, כי יש לזקוף את אי העדתו של הספק החדש לחובתם של הנתבעים, זאת מפאת כך שלטענתה בידי הנתבעים היו תכתובות עם ואליק והם לא הציגו אותן (ס' 141 – 149 לסיכומיה). אין בידינו לקבל טענה זו. כלל ידוע הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. יתרה מכך, בהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח כי העובד גנב או מעל בתפקידו מוטל על כתפי המעסיק. הנטל לא מונח על כתפי העובד להוכיח כי לא גנב או לא מעל בתפקידו (דב"ע(ארצי) נה/3-60 אנואר חמיד – יעקב הלמן ואח' (5.7.1995)). התובעת מעלה טענות חמורות כנגד הנתבעים 1 ו-2 ועליה הנטל להוכיחן כדבעי. נסביר.

מר קמפנר הצהיר כי היו מקרים רבים בהם הנתבעים לא ענו לטלפונים שלו במהלך שעות העבודה. בנסיבות אלו התעורר אצלו החשד "שהנתבעים לא מקדמים את האינטרסים של החברה" (ס' 14 לתצהירו). לטענה זו אין זכר בכתב התביעה, ולכן לכאורה, היא מהווה הרחבת חזית אסורה, אך היא הוכשרה בחקירת מר קמפנר משנשאל והעיד כך:

"ש. ראית מה כתבו במסרונים על חברה שלך?
ת. לקחתי את זה בצורה מקצועית, יש לי הקלטה של ולאד שהוא מספר לי שהוא בוגד באשתו ועד היום לא העברתי את זה לאשתו. אין לי רגש של נקמנות.
ש. בגלל הסיפור הזה רצית לפטר אותם?
ת. חד משמעית לא.
ש. את ההודעות ראית בסוף אוגוסט ו-3 ימים אחרי פתאום יש את הקומבינה, איך אתה יכול להגיד לי שאין קשר בין הדברים?
ת. זה נטו על רקע גניבת עובדים וכסף.
ש. ב-27.08 היה את הקטע עם הפלאפון של ולאד ואז הוא פרץ לו לטלפון והאזין, ואתם קוראים להם לשיחה ביום 28.08, יום אחרי, מה תגיד על זה?
ת. שבוע שבועיים לפני תפסתי אותם גונבים עובדים.
ש. למה לא הזמנתם אותם קודם?
ת. כי הם היו במשרת אמון ורצינו לבדוק את הדברים לעומק לפני"(עמ' 14 ש' 26 – 30 ועמ' 15 ש' 1 – 8 לפרוטוקול)(הדגשה לא במקור – א.ה).

מעדותו זו של מר קמפנר עולה, כי בשעה בה נפגש עם ואליק ביום 22.8.2017, התובעת כבר חשדה בנתבעים 1 ו-2 וחיפשה ראיות לכך, מה שגם יכול להסביר את נכונותה להאמין לדברים של ואליק.

בשלב זה התובעת כבר חשדה שהנתבעים 1 ו-2 העבירו דיווח שקרי על מספר העובדים שגויסו באמצעות הספק החדש, גם בחודש יולי וגם בחודש אוגוסט 2017 (ס' 34 לכתב התביעה) וחשדה כי הסך של 2,200 ₪ אותו שילמה לנתבעים 1 ו-2 לא הועברו לידי ואליק. הרי כך לטענתה הוא טען בפניה. למרות זאת, התובעת בחרה להאמין לדבריו ולטענתה שילמה לו במהלך הפגישה ביום 22.8.2017 סך של 700 ₪. התובעת לא הציגה אסמכתא לביצוע תשלום זה.

התובעת לא מצאה לנכון להקליט את דבריו של הספק החדש במהלך הפגישה עמו, ולא מצאה לנכון להחתים אותו על תצהיר. מר קמפנר נחקר על כך ולא היה בידו הסבר מניח את הדעת לכך למעט המילים: "הראש שלי לא עובד ככה" (עמ' 14 ש/ 12 – 20 לפרוטוקול).

התובעת טענה בסיכומיה כי מר קמפנר וגב' אלישה, שהיו צד לשיחה עם הספק החדש ביום 22.8.2017, העידו על תוכן השיחה ועל כן היא (התובעת) יצאה ידי חובתה להוכיח את תוכן השיחה (ס' 141 לסיכומיה). אין בידינו לקבל טענה זו. כדי שהתובעת כמעסיק תעמוד בנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח כי הנתבעים גנבו ומעלו באמונה, עליה להביא ראיה אובייקטיבית נוספת לתמוך. התובעת טענה בסיכומיה כי גב' אלישה כבר לא עבדה בתובעת בעת שנתנה עדותה בפנינו, ועל כן יש לתת משקל נכבד לעדותה (ס' 55 לסיכומים). אין חולק כי גב' אלישה היתה בקשר זוגי עם מר קמפנר במועד הפגישה. התובעת לא טענה ולא הראתה כי גב' אלישה כבר לא בקשר זוגי עם מר קמפנר בעת שנתנה עדותה בפנינו, ובנסיבות אלו יש צורך בסיוע נוסף (ראו להשוואה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).

בנוסף, גם אם נסתפק בעדויות מר קמפנר וגב' אלישה להוכחת קיום הפגישה עם הספק החדש ביום 22.8.2017 - אין חולק כי בכך אין די כדי להוכיח אמיתות הדברים שנאמרו על ידי הספק החדש לתובעת באותה פגישה. הוכחת אמיתות הדברים דרושה לצורך ביסוס טענות התובעת נגד הנתבעים 1 ו-2, לצורך הצדקת פיטוריהם לאלתר ולצורך הוכחת טענות התובעת כי נתבעים 1 ו-2 אינם זכאים להודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. להוכחת אמיתות הדברים, יש צורך להעיד את הספק החדש. התובעת לא עשתה כן ותחת זאת ביקשה לבסס עובדות על סמך ראיות נסיבתיות. אין בכך פסול, ובלבד שתקוים הלכת יונייב אשר הובאה לעיל.

התובעת הציגה מסרונים ששלח הנתבע 2 לואליק בצירוף תרגומם החופשי מרוסית לעברית (נספח ב' לכתב התביעה) ובהם נכתב כך:

"תתקשר אלי דחוף. אם מישהו שואל מחודש שעבר אני משלם לך 100 ₪ על כל אדם. יש לנו בלאגן בחברה..." ו- "...אם מישהו שואל הבאת לי משהו כמו 20 עובדים בחודש שעבר".

לא ברור מתי נכתבו ומתי נשלחו מסרונים אלו. לתובעת לא היתה גרסה בעניין זה, ולשאלתנו את הנתבע 2 הוא השיב שהוא לא יודע (עמ' 69 ש' 3 לפרוטוקול). עם זאת, הנתבע 2 הודה במשלוח מסרונים אלו לואליק ואף קשר את המשלוח שלהם לכך שמסר את מספר הטלפון של ואליק למר קמפנר, אך לטענתו ביקש לחדד לואליק את הדברים (עמ' 68 ש' 22 – 26 לפרוטוקול). בנוסף, הנתבע 2 הודה כי אמר לספק החדש לומר שגייס 20 עובדים וכי קיבל 100 ₪ עבור כל עובד כי כך סוכם ביניהם.

הנתבע 2 נחקר בעניין זה (עמ' 67 ש' 7 – 28 ועמ' 68 לפרוטוקול) ועדותו לא היתה ברורה ולא שכנעה אותנו כי הסכום של 2,200 ₪ שולם על ידי הנתבעים 1 ו-2 לספק החדש. שכן ממה נפשך, אילו שולמו – לא היה צורך לחדד לאחרון את הדברים. מכאן שיש לראות בעדותו כסיוע הנדרש על מנת להוכיח כי לא שולמו לספק 2,200 ₪ .

התובעת תבעה מהנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד להשיב לה את הסכום הכולל שניתן להם עבור עמלה לספק החדש בסך 2,200 ₪ (ס' 67 לכתב התביעה). התובעת ביססה טענתה זו על כך שלדברי הספק ואליק הוא סיפק לה 7 עובדים בלבד. תמורתם היא שילמה לו 700 ₪.

הנתבעים 1 ו-2 הודו בקבלת הסך של 2,200 ₪ .

מכל המפורט עד כאן, אנו קובעים כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים 1 ו-2 לא שילמו הסך של 2,200 ₪ לספק החדש ועל כן היא זכאית להשבת סכום זה.

נבהיר, כי במסרונים מצאנו סיוע לטענת הספק החדש כי הנתבעים 1 ו-2 לא שילמו לו עמלה עבור העובדים שסיפק בחודש יוני 2017. לא מצאנו בהם סיוע לטענת התובעת כי הנתבעים לא גייסו אף אחד מ-37 העובדים ברשימה נספח 6 לתצהירו של מר קמפנר בחודש יולי 2017.

טענותיה העובדתיות של התובעת כלפי הנתבעים 1 ו-2- גיוס עובדים ללקוחות אחרים:

התובעת טענה כי הספק החדש סיפר לה באותה פגישה מיום 22.8.2017 כי הנתבעים 1 ו-2 הזמינו אותו לפגישה עם קבלן כוח אדם אחר, במסגרתה סוכם שיסייעו לו לגייס עובדים חדשים לטובת רשת מזון שהיתה בעבר לקוחה של התובעת וזאת בתמורה לעמלה. התובעת טענה כי הספק החדש סיפר למר קמפנר כי סכום העמלה אמור להתחלק באופן שווה בין הספק החדש והנתבעים 1 ו-2, אולם בפועל האחרונים גבו את העמלה לעצמם ולא העבירו אליו את חלקו (ס' 28 – 30 לכתב התביעה).

התובעת לא פירטה מיהו אותו קבלן כוח אדם אחר, ומי היא אותה רשת מזון שהיתה לקוחה שלה לשעבר.

בתצהירו חזר מר קמפנר על טענה זו והוסיף כי כך סיפקו הנתבעים 1 ו-2 "לאותו קבלן כוח אדם עובדים של החברה שסיימו את הצבתם אצל לקוח של החברה, וזאת במקום לשבץ את אותם עובדים לעבודה אצל לקוח אחר" (ס' 51 ו-52 לתצהירו). דהיינו, בתצהירו הוסיף מר קמפנר טענה נוספת, חדשה, לפיה הנתבעים 1 ו-2 לא רק גייסו עובדים ללקוחה לשעבר של התובעת, אלא גם גרמו להפסקת עבודתם של העובדים המגויסים בשורות התובעת. התובעת לא פירטה מיהם אותם עובדים שהפסיקו את עבודתם בשורותיה ועברו לעבוד במקומות אחרים ואיפה. מעדות מר טראובה עולה כי מידע זה אף לא מצוי ברשותה (עמ' 47 ש' 29 לפרוטוקול).

הנתבעים 1 ו-2 הכחישו טענות אלה של התובעת. לטענתם מעולם לא סיכמו עם הספק שיסייעו לו לגייס עובדים לרשת מזון שהיתה בעבר לקוחה של התובעת. עוד טענו כי היו מקרים בודדים בהם הגיעו לידיהם שמות של עובדים שרצו לעבוד בעבודות שונות, שלא היו בתחום עיסוקה של התובעת או לא באזורים בהם פעלה. באותם מקרים, הם העבירו את פרטי אותם עובדים אך לא לחברה מתחרה בתובעת, לא בשעות העבודה בתובעת ולא באמצעות כלי הרכב של התובעת. עוד הוסיפו כי הספק אסף את הכסף לעצמו ובעצמו (ס' 57 – 59 לכתב הגנתם).

הנתבע 1 נשאל בחקירתו והעיד כך:

"ש. ...אתה אומר שהפניתם עובדים לחברות אחרות, אתה מודה בזה בתצהיר שלך. את זוכר שהפניתם?
ת. כן.
ש. לאיזה חברות למשל הפנית?
ת. אני לא זוכר לאיזה חברות, אני זוכר שהפניתי אותם גם ישירות לבתי מלון, למפעלים, לכל מה שהיינו עובדים.
ש. אני מבינה שהספק נתן לך עובדים לאזורים שהתובעת לא היתה בהם.
ת. התובעת היתה בכל חלקי הארץ. מאילת עד צפון." (עמ' 48 ש' 2 – 9 לפרוטוקול).

הנתבע 2 נשאל בחקירתו והעיד כך:

"ש. כשגייסת, אתה אומר שנתת עובדים גם לבתי מלון, שלא קשור לד.ק.א
ת. כן.
ש. איך היית מקבל על זה כסף?
ת. לא הייתי מקבל.
ש. אז עשית את זה לשם שמים? בהתנדבות?
ת. זה היה ככה: יש עובדים שלא מתאימים לד.ק.א למשל, אז היינו נותנים את זה למישהו אחר. למישהו שלא היה בתי מלון או משהו, הוא היה נותן עובדים האלה לד.ק.א.
ש. מה זה עובדים שלא מתאימים לד.ק.א
ת. אלה שלא רצו לעבוד בבתי מלון, ורצו לעבוד למשל בסופרמרקט.
למשל ואז אותו אדם היה נותן לנו 2 עובדים לבית מלון.
ש. אבל אם העובד רוצה לעבוד בסופרמרקט?
ת. לד.ק.א באותה תקופה לא היה סופרמרקט.
ש. אמרת קודם שנתתם עובדים גם לבית מלון.
איך יכול להיות שאתה נותן עובד לבית מלון כשד.ק.א עובדת בבית מלון?
ת. בבית מלון זה היה העובדים של ד.ק.א.
ש. למה לא באת לטל ולאופיר, אמרת להם – תקשיבו, יש ביקוש לעובדים בסופר, בואו ניקח עובדים לסופר.
ת. הם לא רצו. העניין שלנו היה מלונות. רוב העבודה של ד.ק.א היה מלונות ואני חושב שגם עכשיו.
ש. אז לא אמרת להם שיש עובדים שרוצים לעבוד בסופר?
ת. לא אמרתי. לא חשבתי על זה. על זה טל צריך לחשוב." (עמ' 67 ש' 15 – 29 ובעמ' 68 ש' 1 – 6 לפרוטוקול)
"ש. איזה לקוחות היו לד.ק.א בראשל"צ בתקופה שעבדת?
ת. היה את המאפייה, 2 מאפיות באזור תעשיה. 3 מאפיות בא.ת.
ש. העובדים שרצו לעבוד בסופר לא רצו לעבוד במאפיה?
ת. לא.
ש. מה מיוחד בסופר שאין במאפיה?
ת. מאיפה אני יודע? אני לא עובד בסופר. הם באים עם בקשות, שואלים, אנחנו עונים.
ש. אתה לא אומר שאתה יכול לתת עבודה במאפייה.
ת. אני אומר.
ש. אתה לא שואל מה מיוחד בסופר?
ת. לא יודע, זה היה קרוב להם לבית, לא רצו לנסוע באוטובוס.
ש. איפה הם גרים העובדים?
ת. בבת ים.
ש. ולא היו לד.ק.א לקוחות בבת ים?
ת. נראה לי רק מלון לאונרדו. " (עמ' 69 ש' 20 – 30 ועמ' 70 ש' 1 – 4 לפרוטוקול).
גרסת הנתבעים 1 ו-2 לא קועקעה בחקירתם.

בס' 71(א) לסיכומיה, טענה התובעת כי טענת הנתבעים לפיה הם הפנו עובדים לחברות שאינן מתחרות בתובעת אינה רלוונטית כלל וכלל. טענה זו תמוהה לאור טענת התובעת לפיה הנתבעים 1 ו-2 העבירו עובדים שלה לחברות מתחרות שלה. בנוסף, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי נאסר על הנתבעים 1 ו-2 לקיים מערכת יחסים של תן וקח עם ספקי העובדים השונים לרבות הספק ואליק, באופן שהוא מספק להם עובדים הדרושים לתובעת וכאשר נקרית בדרכם הזדמנות להעביר אליו עובדים, אשר אינם מתאימים מראש או בדיעבד לתובעת – הם יעבירו אליו. מהראיות עולה כי התובעת כלל לא היתה מעורבת בקשר של הנתבעים 1 ו-2 עם ספקי העובדים, ונראה שמה שהיה חשוב לה בסופו של יום הוא גיוס העובדים לשורותיה. מר קמפנר הצהיר על מצוקה של עובדים בשוק באותה עת. הנתבע 1 העיד כי התובעת הורתה לו לגייס עובדים גם אם הם עובדים במקומות אחרים (עמ' 44 ש' 23 – 24 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, טענת התובעת לפיה הנתבעים לא היו רשאים להעביר עובדים שאין לתובעת צורך בהם, במקרה הטוב, דחוקה וגם לא הוכחה.

יתרה מזו, התובעת לא הראתה כי הנתבעים 1 ו-2 קיבלו תמורה בעד גיוס עובדים שלא עבורה. התובעת לא הראתה כי הנתבעים 1 ו-2 גייסו עובדים למתחרות שלה. התובעת לא הראתה כי הנתבעים 1 ו-2 גרמו לסיום עבודה של עובדים שלה והצבתם ברשת מזון ידועה שהיתה לקוחה בעבר של התובעת, או במקס סטוק או בכל עסק אחר, מתחרה או לא מתחרה בתובעת

מכל המקובץ עולה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה העובדתיות נגד הנתבעים 1 ו-2, למעט לעניין הסכום של 2,200 ₪, כפי שהובהר לעיל.

בהתאם לפסיקה, "בהעדר ממצאים פליליים, לא כל שכן בהעדר הליכים פליליים, לא בנקל יקבע בית הדין לעבודה, במסגרת בקשה לשלילה או להפחתה של פיצויי פיטורים, כי בוצעו עבירות פליליות" (ע"ע(ארצי) 300327/98 אטקה בע"מ – דוד רטר (24.4.2002)). בע"ע(ארצי) 2014/06 אלוניאל בע"מ – אלכסנדר צ'רניאקוב (31.5.2007) (להלן – פס"ד אלוניאל) הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי מעשיו של העובד "אינם מגיעים "כדי גניבה מהמעביד במובנה הרגיל"...אך הם מגיעים "לכדי הפרת משמעת חמורה ומעילה". קביעה זו התבססה על הודאה של העובד במיוחס לו, ועל כן היתה מקובלת על בית הדין הארצי.

בענייננו, הנתבעים 1 ו-2 לא הודו במיוחס להם על ידי התובעת. בנוסף, מהראיות בתיק עולה כי התובעת לא הגישה תלונה במשטרה נגד הנתבעים. יצוין כי הנתבעים היו מוכנים לחקירה משטרתית (מכתב בא כוחם מיום 4.9.2017, נספח ב' לתצהיר הנתבע 2). בנסיבות אלו, אין בפנינו אלא חשדות בלבד שהתעוררו בלב התובעת.

בחשדות אין די כדי להטיל אחריות על הנתבעים למעשים פליליים. מדובר בטענות חמורות של התובעת כלפי הנתבעים 1 ו-2 אשר הנטל להוכיחם כבד והתובעת לא עמדה בו.

ואם כך הוא המצב היום, לאחר שלתובעת ניתנה האפשרות להגיש דו"חות איכון של מכשירי הטלפון הניידים של הנתבעים ולחקור אותם – קל וחומר שבמועד הפגישה ביום 28.8.2017 לא היו בידי התובעת ראיות להוכיח את טענותיה כלפי הנתבעים, וזאת בניגוד לאמור בסיכום הפגישה, נספח ג' לכתב התביעה, כפי שיובהר בהמשך.

זה המקום להבהיר כי כל טענותיה האמורות לעיל של התובעת נטענו נגד הנתבעים 1 ו-2 בלבד, ולכן אין חולק כי לא הוכחו נגד הנתבעים 3 ו-4. עם זאת ולמען השלמת התמונה, הנתבעים 3 ו-4 נחקרו בעניין זה והעידו כך:

הנתבע 3 העיד:

"ש. אתה ידעת שעובדים שרוצים לעבוד בסופר, שולחים אותם ללקוח אחר?
ת. לא ידעתי.
ש. אתה ידעת שויטלי וולאד העבירו עובדים לבית מלון לא דרך התובעת?
ת. לא ידעתי.
ש. ז"א כל המקומות שהיית בהם במסגרת העבודה, קשורים לעבודה שלך בד.ק.א?
ת. נכון ואני יכול גם להגיד." (עמ' 87 ש' 9 – 14 לפרוטוקול).

הנתבע 4 העיד:

"ש. הם סיפרו פה ויטלי וולאד שהם היו מפנים עובדים לחברות אחרות.
ת. לא שמעתי את זה קודם. שמעתי רק פה.
ש. אתה לא עסקת בגיוס עובדים?
ת. לא. " (עמ' 96 ש'' 9 – 12 לפרוטוקול).

הנתבעים 3 ו-4 הצהירו כי לא טיפלו בגיוס עובדים (ס' 5 לתצהיריהם). מעדויותיהם עולה כי לא ידעו על העברת עובדים בה הודו הנתבעים 1 ו-2 בתצהיריהם ובעדויותיהם, ולא ידעו או הבינו את טענות התובעת כלפי הנתבעים 1 ו-2 במועד הפגישה מיום 28.8.2017. גרסתם אפוא לא נסתרה ואנו מקבלים אותה.

עיון בתוכן המכשיר הנייד של הנתבע 2:

התובעת טענה כי ביום 27.8.2017 נכנס מר קמפנר למכשיר הטלפון הנייד אותו מסרה התובעת לנתבע 2 לצרכי עבודתו, ומבדיקת פירוט השיחות עלה כי בקושי הוצאו שיחות והודעות בעת האחרונה. לטענתה, מכשיר הטלפון הנייד אמור היה לשמש את הנתבע 2 לצורך תקשורת ישירה עם עובדי התובעת, ובמצב עניינים רגיל מדובר בעשרות אם לא מאות שיחות ביום. בנוסף, על פי הנחיה שקיבל הנתבע 2, כמו כל עובדי התובעת, היה עליו לתקשר עם העובדים אך ורק באמצעות המכשיר שקיבל מהעבודה ולא למסור להם את מספר הטלפון האישי שלו (ס' 38 ו-39 לכתב התביעה (ס' 60 ו-61 לתצהיר מר קמפנר).

התובעת לא פירטה בכתב תביעתה מה תכלית טענתה זו, ונראה כי כוונתה להראות במיעוט השיחות וההודעות במכשיר הטלפון הנייד האמור הוכחה על עיסוקו של הנתבע 2 בגיוס עובדים שלא לתובעת במהלך שעות העבודה.

הנתבעים 1 ו-2 טענו כי קיבלו מכשיר טלפון נייד מהתובעת סמוך לסיום עבודתם ועד אז הם התנהלו עם מכשירי הטלפון הניידים הפרטיים שלהם וצברו בהם שמות רבים של עובדים. כמו כן, מרבית עובדי התובעת החזיקו במספרי הטלפון הניידים הפרטיים של הנתבעים 1 ו-2. לטענתם, הם לא הספיקו להעביר את כל מספרי הטלפון שנצברו למכשירי הטלפון הניידים שנמסרו להם על ידי התובעת. בנוסף, לא סביר היה לצפות מהם לעשות כן במהלך חודש ימים שחלף בין מועד קבלת המכשירים מהתובעת לבין מועד סיום עבודתם (ס' 68 לכתב הגנתם).

בחקירתו נשאל הנתבע 2 על כך והעיד כך:

"ש. אני אומרת לך שזו תכתובת מהטלפון הפרטי שלך ולא מהטלפון של העבודה.
ת. יכול להיות. אני לא זוכר מאיזה טלפון.
ש. אני אומרת לך שכל התכתובת שלך עם ואליק היתה בטלפון הפרטי ולא של העבודה.
ת. יכול להיות.
ש. תסביר למה.
ת. אין לי שום בעיה להסביר, כי עבדנו שנה מהטלפון הפרטי שלנו, ורק לפני שהעיפו אותנו מהעבודה, רק חודשיים לפני זה הביאו לנו טלפון עבודה ואנשים, וגם העובדים לא היו רגילים, וגם אני לא הייתי רגיל עוד פעם מהטלפון הזה או השני, אז עובדים חדשים כבר הייתי מדבר עם הטלפון של העבודה שהביאו, ומה שדיברתי עם אנשים לפני זה, הייתי מדבר עם הפרטי שלי". (עמ' 65 ש' 14 – 23 לפרוטוקול).

הנתבע 2 נתן איפוא הסבר סביר שלא נסתר על ידי התובעת, ולכן טענתה כלפיו לא הוכחה. בנסיבות אלו לא רק שטענת התובעת לא הוכחה אלא שהיא גם תמוהה. חזקה על התובעת שהיא יודעת מתי בדיוק היא מסרה לנתבע 2 מכשיר טלפון נייד לצורכי עבודתו, והחלטתה, למרות זאת, לטעון כלפיו כי ממיעוט השיחות המופיעות בו עולה כי לא פעל על פי ההנחיה שקיבל – מחלישה את גרסתה כי היא מעידה שהתובעת לא ביררה את טענותיה ולא בדקה איזו מהן ברות הוכחה ואיזו לא.

עוד טענו הנתבעים 1 ו-2 כי בכניסת מר קמפנר למכשיר הטלפון הנייד שנמסר לנתבע 2 על ידי התובעת הוא ביצע חדירה לפרטיות שלא כדין, המהווה עבירה פלילית (ס' 68 לכתב הגנתם).

הנתבע 2 הצהיר כי במכשיר טלפון זה, ששימש אותו לצרכי עבודתו, היתה אפליקציה של ווטסאפ אשר שימשה אותו לעבודה, אבל היוותה גם זירה פרטית להתכתבויות (ס' 47 לתצהירו). עוד הצהיר הנתבע 2 כי שפת המערכת במכשיר טלפון זה, כמו גם הווטסאפ וכל ההתכתבויות שלו שם, היתה רוסית. הואיל ומר קמפנר לא דובר השפה הוא נזקק לתרגום הדברים על ידי גב' אלישה, ובכך גרם לחדירה נוספת לפרטיותו שלא כדין מצידה (ס' 49 ו-50 לתצהירו).

אין חולק כי מכשיר הטלפון האמור הוא קניינה של התובעת. עם זאת בהתאם לפסיקה, בעלותו של המעסיק במחשב ובטכנולוגיות המידע והשימוש בהם במקום העבודה, אינה מתירה לו לפגוע בזכויות העובד לפרטיות ולכבוד במקום העבודה, המשתרעות אף על פעולותיו האישיות של העובד בתיבת הדואר האלקטרונית שהוקצתה לו במקום העבודה (ע"ע(ארצי) 90/08 טלי איסקוב ענבר – מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים ואח' (8.2.2011) (להלן – פס"ד איסקוב).

בפס"ד איסקוב קבע בית הדין הארצי את הכללים לחדירה ולמעקב של המעסיק אחר המידע המצוי במחשב ובטכנולוגיות המידע המשמשים את העובד לצורכי עבודתו. לענייננו רלוונטיים הדברים הבאים שנקבעו כדלקמן:

"התיבה המקצועית. במסגרת איזון זכויותיהם החוקתיות והחוקיות של הצדדים ליחסי עבודה, ונוכח הפררוגטיבה הניהולית שלו וצרכי מקום העבודה, רשאי המעסיק להעמיד לשימושו של העובד תיבה מקצועית המיועדת לצרכי עבודה בלבד, ולאסור על העובד עשיית שימוש פרטי בתיבה זו. בכפוף לעקרון השקיפות ולמסירת הודעת מדיניות כנדרש, רשאי המעסיק לקיים פעולות ניטור ומעקב אחר נתוני התקשורת וחדירה לנתוני תוכן בתיבה המקצועית, לרבות תכתובת האי-מייל המקצועית שבה. עם זאת, וגם אם העובד קיים תכתובת אישית בתיבה המקצועית בניגוד למדיניות מקום העבודה, המעסיק אינו רשאי להיכנס לנתוני תוכן של אותה תכתובת אישית. אלא אם כן מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים חדירה לנתוני התוכן כאמור, לאור עקרונות הלגיטימיות, המידתיות והדין החל, וככל שהמעסיק ביקש מראש וקיבל הסכמת העובד לכך, במפורש, מדעת ומרצון חופשי .(ס' 54(ו) לפס"ד איסקוב. הדגשות במקור – א.ה.).

התובעת לא טענה כי על הנתבעים בכלל, ועל הנתבע 2 בפרט, נאסר להשתמש במכשיר הטלפון הנייד למטרות אישיות, גם אם המטרות האישיות במקרה זה עניינן תקשורת ישירה עם עובדים נוספים בתובעת (הנתבעים 1, 3 ו-4). התובעת גם לא הצביעה על נוהל ברור וידוע לעובדים שלה, ובכללם לנתבעים, באשר לקיום מעקב מצידה אחרי מידע המועבר במכשירי הטלפון הניידים שברשותם, וגם לא טענה כי הנתבע 2 הסכים לכך הסכמה מפורשת, מודעת ומרצון חופשי. ודוק, העובדה כי הנתבע 2 הסכים להשאיר את מכשיר הטלפון הנייד בידיו של מר קמפנר, אין משמעה הסכמה בכלל והסכמה הנדרשת על פי הפסיקה, לכניסת מר קמפנר וגב' אלישה למידע האישי המצוי במכשיר זה.

בנסיבות אלו, חדירת התובעת לתכתובות ולשיחות המוקלטות האישיות בווטסאפ במכשיר הטלפון הנייד של הנתבע 2 הינה שלא כדין.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 קובע כך:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

התובעת הגישה במצורף לתצהירי עדות ראשית מטעמה העתק הקלטות קוליות מקבוצת הווטסאפ בדיסק ותרגומן החופשי לעברית (נספח 8). נספח זה הושג תוך פגיעה בפרטיות הנתבעים כולם, ועל כן לא ישמש ראיה בתיק. בהמשך גם יובהר כי לתובעת אין צורך בו.

נוסיף, כי הנתבעים 3 ו-4 לא הסכימו להגשת נספח 8 האמור (ראו התנגדות בא כוחם בעמ' 28 ש' 27 – 29 ועד עמ' 30 ש' 9 לפרוטוקול).

טענתה העובדתית של התובעת נגד כל הנתבעים:

התובעת טענה כי בעיון רופף בהודעות הווטסאפ שבמכשיר הטלפון הנייד של הנתבע 2 עלו חשדות חמורים לפיהם, כל הנתבעים פעלו לגירושה של גב' אלישה מהארץ, תוך שהם רוקמים מזימות להפללתה באחזקת סמים ובדיווחים כוזבים לרשויות ההגירה, והכל במטרה שתפסיק להתחקות אחר מעשיהם. עוד טענה התובעת כי בדיעבד התברר שזו הסיבה לכך שביום 24.8.2017 נקראה גב' אלישה לחקירה ברשות האוכלוסין וההגירה, ובה נערך חיפוש קפדני בכליה (ס' 40 – 42 לכתב התביעה. ס' 63 לתצהיר קמפנר).

התובעת האזינה להודעות מוקלטות בווטסאפ בקבוצה בה היו חברים 4 הנתבעים בלבד. הנתבעים 1 ו-2 טענו כי שפת מכשיר הטלפון היתה רוסית וכך גם הווטסאפ. הואיל ומר קמפנר אינו דובר השפה הרוסית לא יתכן שהיו חשדות חמורים שגרמו לו להיכנס לקבוצות אישיות בווטסאפ. בנוסף, זו קבוצת חברים בה הנתבעים צחקו וריכלו על עובדי התובעת, ואין ליחס לכך כל משמעות, ולבסוף, גב' אלישה היתה בת זוגו של קמפנר באותה עת. היחסים בינה לבין הנתבעים לא היו טובים כי האחרונים חשו שהיא העכירה את היחסים שלהם איתו (ס' 69 – 71 לכתב התביעה).

הנתבעים 3 ו-4 הכחישו טענות אלה של התובעת מחוסר ידיעה (ס' 48 – 50 לכתב הגנתם).

התובעת לא טענה ולא הראתה כי חילופי הדברים ברוסית בין הנתבעים בקבוצת הווטסאפ שלהם התבטאו גם במעשים. דהיינו, התובעת לא טענה ולא הראתה כי מי מהנתבעים דיווח לרשויות ההגירה דיווח כלשהו, שבעקבותיו פעלו הרשויות לגירושה של כריס מהארץ. התובעת לא טענה ולא הראתה כי כריס אכן גורשה מהארץ.

מר קמפנר הצהיר כי ביום 24.8.2017 זומנה גב' אלישה לרשויות ההגירה לחקירה ונערך חיפוש קפדני בכליה (ס' 64 לתצהירו). התובעת לא טענה מתי בדיוק התקיימו השיחות בין הנתבעים שנגעו לגב' אלישה באותה קבוצת ווטסאפ וממילא לא הראתה קשר סיבתי בין חילופי הדברים בקבוצה זו לבין אותה חקירה של גב' אלישה ברשויות ההגירה.

יתרה מזו, גב' אלישה נחקרה על כך והעידה כך:

"ש. אי פעם זימנו אותך לחקירה במשרד ההגירה יחד עם טל?
ת. אני מבינה מה אתה מתכוון, הכוונה היא להארכת אשרה והשהות שלי בארץ. רק בעניין הנ"ל הייתי במחלקת הגירה". (עמ' 5 ש' 31, עמ' 6 ש' 1 – 2 לפרוטוקול).

גב' אלישה בעצמה העידה כי אם היתה במחלקת ההגירה, היה זה לצורך הארכת אשרת השהות שלה בארץ. הא ותו לא. בנסיבות אלו, טענת התובעת כלפי הנתבעים נסתרה מיניה וביה בעדות העדה מטעמה.

התובעת אפוא לא הוכיחה את טענתה נגד כל הנתבעים והיא נדחית.

עם זאת נבהיר כי בית הדין אינו מקל ראש בהתנהלות הנתבעים בענין זה ובטענות המעסיק כי מדובר בדבר חמור. ארבעת הנתבעים שוחחו ביניהם על מנת לנסות ולפגוע בעובדת אחרת שעבדה עימם בחברה.

מאידך, אין להמעיט בחומרת הפגיעה בפרטיותם של הנתבעים ובאופן בו נעשתה. כפי שפורט לעיל, עיון בהודעות ווטסאפ של עובד, אף אם הן מצויות במכשיר טלפון נייד השייך למעסיק, מהווה פגיעה בפרטיותו של העובד.

טענות התובעת כלפי כל הנתבעים בעניין הפרת חובות סודיות ותום הלב:

התובעת טענה כי הנתבעים כולם התחייבו בהסכמי ההעסקה שלהם לשמור על סודיות המידע הנוגע לעסקיה ולפעילותה, לרבות מידע בקשר לאופן פעולה, לקוחות, תעריפים, שולי רווח, משכורות עובדים וכיו"ב (ס' 52 לכתב התביעה. ס' 73 לתצהיר מר קמפנר).

בתמיכה לטענתה זו, צירפה התובעת הסכמי העסקה שנחתמו בינה לבין הנתבעים 3 ו-4 ביום 31.7.2017 וביום 1.8.2017 (נספח 11 לתצהירי התובעת). התובעת לא צירפה
הסכמי העסקה שנחתמו בינה לבין הנתבעים 1 ו-2.

להסכמי ההעסקה צורף נספח שכותרתו: "הצהרה והתחייבות לשמירת סודיות, לאי
תחרות, ולשמירה על רכוש החברה". בחלק הראשון שעניינו התחייבות לשמירת סודיות – מתחייב העובד כדלקמן:

"1. אני מודע לכך שבמהלך ובעקבות העסקתי בחברה, אני ארכוש ו/או אקבל ו/או יינתן לי ו/או יגיע לידיעתי, במישרין או בעקיפין, מידע על פעילויות ותוכניות החברה, יחסיה המסחריים והכספיים וקשר עם גופים שונים כולל חברות ו/או לקוחות ו/או קונים ו/או ספקים ו/או מוסדות ו/או מפעלים ו/או גורמים מסחריים אחרים, וכן מידע מקצועי בנוגע לעסקי ופעילויות החברה כולל כל ידע, מידע, שיטה, פרויקט, עסקה, אופן פעולה, בין אם שייכים לחברה ו/או ברשותה ו/או בידי לקוחותיה ו/או ספקיה ו/או שותפיה ו/או בעליה ו/או כל אחד עמו מנהלת החברה קשר עסקי, כולל רשימת לקוחות, רשימת ספקים, שולי רווח, תעריפים, היקפי פעילות, משכורות עובדים וכדומה, בין אם בעל פה ו/או בכתב, בין אם הגיע לידי בעקיפין ו/או במישרין, בין אם שימש אותי לעבודה בחברה ובין אם לא, ובין אם נוצר כתוצאה ו/או קשר מפעילותי בחברה ו/או עבורה (להלן: המידע).
2. אני מתחייב לשמור בסודיות מוחלט כל עניין הקשר למידע או בקשר אליו, וכן להימנע מכל פרסום ו/או חשיפה של המידע בכל אופן שהוא במשך תקופת העבודה וגם לאחריה, ללא הגבלת זמן.
3. אני מתחייב ומצהיר בזאת כי אני מודע לכך שהמידע מגיע לרשותי רק בהסכמת החברה, אשר ניתנה כנגד התחייבותי המפורשת כי לא אמסור את המידע לכל גורם אחר ולא אשתמש בו במישרין ו/או בעקיפין, אלא אך ורק לצורך עבור החרה.
4. הפרת התחייבות זו תזכה את החברה בפיצוי מוסכם בסך 20,000 ₪, ללא צורך בהוכחת נזק".

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את התחייבותם לשמירת סודיות בשני אופנים: האחד, עצם השימוש בספק לצורך גיוס עובדים (ובפרט פרטי הספק ודרכי ההתקשרות עמו) מהווים סוד מסחרי שאינו ידוע לכל העוסקים בתחום. לנוכח זאת, השימוש שעשו הנתבעים בספק לצורך גיוס עובדים לחברה מתחרה, מהווה הפרה של חובת הסודיות, שכן מדובר בחשיפת אופן פועלה של החברה בפני חברה מתחרה. השני, העברת עובדי חברה לעבודה אצל חברה מתחרה מהווה אף היא הפרה של חובת הסודיות, שכן הנתבעים עשו שימוש בפרטים של עובדי החברה (אשר מהווים מידע מסחרי) לצורך העברתם לעבוד בחברה מתחרה, וסביר מאד להניח כי עשו גם שימוש במידע הנוגע לשכרם של עובדים אלו, שולי הרווח של החברה מהעסקת עובדים אלו וכו' (ס' 54 לכתב התביעה).

הפסיקה קבעה את נטל ההוכחה של סוד מסחרי בהלכת צ'ק פוינט (ראו ע"ע(ארצי) דן פרומר ואח' – רדגארד בע"מ (4.6.1999) (להלן – הלכת צ'ק פוינט וכן ע"א 6601/96 System UNC AES נ' משה סער ואח' (28.8.2000)) כדלקמן:

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמה על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן.

התובעת טענה כי פרטי הספק ודרכי ההתקשרות עמו, כמו גם עצם השימוש בספק לצורך גיוס עובדים, מהווים סוד מסחרי שלה. התובעת לא ציינה לאיזה ספק היא מתכוונת ומתייחסת בטענתה זו. אם היא מתכוונת לספק שאינו ואליק – היה עליה לציין את פרטי הספק במפורש. אם כוונת התובעת לואליק – הרי שטענתה זו תמוהה במיוחד נוכח טענותיה על המאמצים שנדרשו ממר שבתאי וממר קמפנר לשכנע את הנתבעים 1 ו-2 למסור להם מספר טלפון ודרכי התקשרות עם הספק ואליק. משמע, מטענות התובעת עצמה עולה כי המידע המתייחס לפרטי ההתקשרות עם ואליק, היה בידיעת הנתבעים 1 ו-2 עוד בטרם הגיע לידיעתה, וממילא אין הוא יכול לשמש סוד מסחרי כלפיהם.

בנוסף, מהראיות עולה כי כל חברות כוח אדם, בדומה לתובעת, משתמשות בספקים לצורך גיוס עובדים ואף יותר מכך, הספקים עצמם מספקים עובדים ליותר מחברת כוח אדם אחת (ס' 52 לתצהיר הנתבע 1 וס' 55 לתצהיר הנתבע 2). מכאן שזו שיטה ידועה בשוק לגיוס עובדים, ולכן עצם השימוש בספק כזה לא יכול להוות סוד מסחרי. מר קמפנר בעצמו הודה בכך (עמ' 27 ש' 16 לפרוטוקול). זאת ועוד, מר קמפנר בעצמו הצהיר כי הנתבעים 1 ו-2 היו אמונים באופן בלעדי על הקשר עם הספקים מטעם התובעת (ס' 31 לתצהירו). הנתבעים 1 ו-2 טענו כי לתובעת לא היה כלל קשר עם ספקים אלו והם לא מופיעים במערכת שלה. טענה זו לא נסתרה ולכן, בהעדר קשר ישיר בין ספקים אלו לבין התובעת – עצם ההתקשרות איתם, הידועה בעצם רק לנתבעים 1 ו-2, לא יכולה לשמש סוד מסחרי.

בנסיבות אלו, טענתה זו של התובעת – נדחית.

נוסיף כי התובעת לא טענה, שהנתבעים 3 ו-4 ידעו על ואליק ועל ספקים אחרים והיה להם קשר איתם, ולכן בכל מקרה טענתה זו נגדם - נדחית.

באשר לטענת התובעת לפיה הנתבעים עשו שימוש בפרטים של עובדי החברה (אשר מהווים מידע מסחרי) לצורך העברתם לעבוד בחברה מתחרה "וסביר מאד להניח כי עשו גם שימוש במידע הנוגע לשכרם של עובדים אלו, שולי הרווח של החברה מהעסקת עובדים אלו וכו'" (ס. 54(ב) לכתב התביעה) (ראו גם ס' 52 לתצהיר מר קמפנר) – התובעת לא ציינה ולא פירטה בכתב התביעה ולו שם של עובד אחד שלה, אשר סיים העסקתו בשורותיה והועבר על ידי הנתבעים לחברה מתחרה. התובעת גם לא ציינה ולא פירטה בכתב התביעה ולו שם של חברה מתחרה כלשהי למעט המילים: רשת מזון (ס' 33 לכתב התביעה) ובתצהיר מר קמפנר צוין השם מקס סטור כרשת ידועה שהיתה בעבר לקוחה של התובעת, אך לא צוין שהיום היא חברה מתחרה שלה (ס' 51 לתצהירו).

עד התובעת, מר טראובה, הצהיר בלשון זהירה כי "מעיון בדו"חות האיכון עולה כי הנתבעים שהו במקומות שאין להם כל קשר לעבודתם בחברה, ולא הייתה כל הצדקה כי יהיו שם במהלך שעות העבודה" (ס' 14 לתצהירו). בתמיכה לטענתו זו הציג דוגמאות לשהיית מי מהנתבעים ב-אחוזת ראשונים בראשון לציון, מלון גראנד ביץ' וקאנטרי דקל בתל - אביב ומלון דיפלומט בירושלים והצהיר, כי כולם, מעולם לא נמנו על לקוחות התובעת (ס' 15 (א) – (ד) לתצהירו). משמע, לא מתחרות של התובעת. משכך, אין בהצהרת מר טראובה כדי לתמוך בטענת התובעת לפיה, הנתבעים 1 ו-2 העבירו עובדים לחברה מתחרה.

זאת ועוד, מר טראובה הצהיר כי מדו"חות האיכון ניתן לדעת איפה הנתבעים שהו בעת השימוש שעשו במכשיר הטלפון הנייד. לא ניתן להתחקות אחר מיקומם בעת שלא עשו שימוש במכשיר הטלפון הנייד. עוד הצהיר כי האיכון מספק מידע על מיקום המשתמש במכשיר הטלפון הנייד בהתאם למיקום האנטנה הקרובה ביותר, כך שמידת הדיוק של המיקום יכולה לנוע בעשרות מטרים באזורים עירוניים (ס' 11 – 12 לתצהירו). נוכח הסתייגויות אלו, לא ניתן לקבוע בוודאות כי מי מהנתבעים שהה בעסקים האמורים לעיל.

ועוד, גם אם נסכים ללמוד מדו"חות האיכון על מועדי שהייה של מי מהנתבעים בעסקים האמורים לעיל, אין בכך כדי להוכיח כי בזמן שהייתם בהכרח העבירו עובדים. אפשר ששהו שם לצרכים אחרים. מקום בו קיימת אפשרות סבירה אחרת, נוספת לזו שהתובעת מבקשת להצביע עליה – עולה ספק באשר לנכונות טענת התובעת (פס"ד יונייב).

הגדילה התובעת לעשות וטענה כי על פי דו"חות האיכון שהה הנתבע 4 שבע פעמים, המשתרעות על מספר מועדים, ברחוב לישנסקי בראשון לציון, בשעות העבודה וגם לאחר שעות העבודה (ס' 15(ה) לתצהיר מר טראובה). מר טראובה הצהיר כי ברחוב לישנסקי מסעדות, חנויות אופנה ועסקים נוספים, לרבות סניף ענק של מקס סטוק, ולתובעת אין אף לקוח באותו המקום. מטענה זו לא ניתן להסיק כי במועדים המפורטים בדו"חות האיכון שהו הנתבעים ברחוב לישנסקי דווקא כדי להעביר עובדים בכלל, ולחברות מתחרות של התובעת בפרט. אפשר ששהו שם לצרכים אחרים.

עוד הצהיר העד טראובה כי הנתבעים לא נדרשו במסגרת תפקידם לגייס לקוחות (להבדיל מעובדים) חדשים לתובעת ועל כן לא תישמע טענה לפיה הנתבעים שהו ברחוב לישנסקי בראשון לציון ובעסקים האמורים לעיל כדי לגייס לקוחות (ס' 16 לתצהירו). דהיינו, התובעת שללה אפשרות שהנתבעים או מי מהם שהו במקומות המצוינים בדו"חות האיכון לצורך גיוס לקוחות, אך לא שללה אפשרויות סבירות נוספות.

העד טראובה נשאל בחקירתו על כך והעיד כך:

"ש. למה אתה כותב שנודע לך בתצהיר?
ת. לקוח אחד אני כן יודע. שאלת לגבי עובדים. שלקוח אומר לנו והספק שלהם אומר לנו הבאתי עובדים ל.. שלקוח היה הלקוח שלנו שנה וחצי לפני כן, בעת הביקור לא היה לקוח שלנו, וספק שהם הביאו מטעמם אומר לנו שהוא סיפק לשם עובדים, אני חושב שזה אומר מספיק.
ש. למה אין לך את השמות של העובדים?
ת. הלקוח לא חייב לי שום דבר.
ש. לגבי מה שטענת בתצהירך בס' 15 בנוגע לאיכונים, כאשר איני יודע מה הרדיוס, איזה עובד שלכם גויס לשם?
ת. אם הייתי יודע, הוא לא היה מגויס לשם.
ש. בהמשך לס' 5 – מקריא. אתה יכול לומר אם אתה יודע זאת באופן אישי?
ת. כן. ראיתי את הרשימה של כריס. היא נמסרה לי עי ולאד וויטאלי. אני הוא זה שהסביר להם איך לסכם את המידע ברמה של סוג העובד ולאן נקלט כדי שנוכל לתקצר את המידע, בראשי פרקים.
ש. שכריס עשתה את הטל' –היית איתה בזמן הזה? מפנה לס' 5 לתצהירה.
ת. נכחתי במשרד.
ש. יש פה 15 שמות שאין לגביהם שום דבר – למה אתם אומרים שזה מידע שקרי שהגיע אליהם, מפנה לטבלה.
ת. על פי הספק, העובדים האלה לא הגיעו דרכו.
ש. היית בפגישה עם הספק?
ת. לא." (עמ' 47 ש' 9 – 29 לפרוטוקול)(הדגשה לא במקור – א.ה).

מעדות מר טראובה עולה כי טענת התובעת לפיה הנתבעים 1 ו-2 העבירו עובדים שלה לחברות מתחרות, מבוססת על דברי הלקוח של אותה חברה מתחרה ועל דברי הספק. התובעת לא הביאה את הספק ואת הלקוח למתן עדות ואף לא ציינה את שמותיהם. יתרה מזו, התובעת אף לא יודעת מי מהעובדים שלה גויס על ידי הנתבעים 1 ו-2 והועבר לחברה מתחרה שלה, ומר טראובה העיד כי אילו היה יודע – אותו עובד לא היה מגויס.

בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיה הנתבעים העבירו עובדים אחרים או עובדים שלה לחברות מתחרות, והיא נדחית.

מכל האמור, טענת התובעת לפיה הנתבעים הפרו את חובת הסודיות החלה עליהם – נדחית.

משקבענו כי התובעת לא הוכיחה סוד מסחרי ולא הוכיחה את טענותיה בדבר העברת עובדים שלה לחברה מתחרה על ידי הנתבעים – מתייתר הצורך לדון בטענתה בדבר הפרת הנתבעים את חובת תום הלב החלה עליהם, והיא נדחית.

התובעת לא טענה בכתב תביעתה כי הנתבעים 1 ו-2 הקימו עסק מתחרה לה. עם זאת נתבעים אלה נשאלו בחקירתם והעידו כי לא הקימו עסק מתחרה לא בתקופת העסקתם בתובעת ולא לאחר מכן, על אף שיכלו לעשות זאת. תחת זאת הם הקימו בשנת 2019 עסק להסעות פרטיות (ראו עדות הנתבע 1 בעמ' 36 לפרוטוקול) והנתבע 2 העיד כי בחודש יולי 2017 רכש רכב מפואר והשכיר אותו לחברת רויאלטי וי. איי. פי בע"מ (להלן – רויאלטי) תמורת דמי שכירות (עמ' 60 לפרוטוקול). עדויותיהם אלה של הנתבעים 1 ו-2 לא נסתרו.

משקבענו כאמור, מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים בעניין חתימת הסכמי העסקה, לרבות בעניין מועד החתמת הנתבעים 3 ו-4 על הסכמים אלו (נספח 11 לכתב התביעה). למעלה מהצורך נעיר כי סודות מסחריים מוגנים בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 ומכיוון שכך, הם מוגנים גם ללא תניה חוזית מגבילה.

זכות התובעת לפיצוי המוסכם ולקיזוזו:

סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשיח-1958 להלן – חוק הגנת השכר) קובע כי חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות.
בהתאם לפסיקה, "כוונת המלים 'יתרת חוב ולרבות מקדמות' היא לסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת" (דב"ע(ארצי) נד/3-101 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ (1995) וכן ע"ע(ארצי) 33791-11-10 נובכוב מיכאל – ר.צ. פלסט בע"מ (24.5.2012)).

בענייננו, הפיצוי המוסכם נקבע בהסכמי ההעסקה (נספחים 11 לתצהירי התובעת). התובעת הציגה הסכמי העסקה של הנתבעים 3 ו-4 אך לא הציגה הסכמי העסקה של הנתבעים 1 ו-2. לטענתה היא החתימה את כל הנתבעים על הסכמי העסקה בסמוך לאחר שהחלו הנתבעים 3 ו-4 לעבוד בשורותיה. כל ההסכמים תויקו בקלסר שהיה שמור במשרדה של סמנכ"לית הכספים אך אלה נעלמו. עוד טענה התובעת כי אין לה ספק שהנתבעים 1 ו-2 העלימו את הסכמי ההעסקה שנחתמו עמם (ס' 57 ו-58 לכתב התביעה).

הנתבע 1 הצהיר כי מעולם לא חתם על הסכם העסקה עם התובעת (ס' 50 לתצהירו), הגם שהעיד כי כל הנתבעים קיבלו את ההסכם למעט הנתבע 2 ששהה אותה עת בחוץ לארץ (עמ' 39 ש' 8 לפרוטוקול). גרסתו זו לא נסתרה. הנתבע 2 הצהיר כי לא חתם על הסכם העסקה עם התובעת. כמו כן, במועדים בהם הוחתמו הנתבעים 3 ו- 4 הוא שהה בחוץ לארץ מיום 24.7.2017 ועד ליום 3.8.2017 (ס' 53 ו-63 לתצהירו). גם גרסת הנתבע 2 לא נסתרה.

משכך, גם אם הסכימו הנתבעים 3 ו-4 לפיצוי המוסכם במסגרת הסכמי ההעסקה, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים 1 ו-2 הסכימו לאותו פיצוי מוסכם ובכל מקרה, מעצם הגשתם כתבי תביעה שכנגד עולה כי כל הנתבעים לא הסכימו לשלם הפיצוי המוסכם ולא לקיזוזו.

בנסיבות אלו אין עסקינן בסכום בלתי שנוי במחלוקת ולכן, התובעת לא היתה רשאית לקזז הפיצוי המוסכם משכרם האחרון של הנתבעים קודם שתוכיח זכאותה לפיצוי זה.

משקבענו כי התובעת לא הוכיחה טענותיה כלפי הנתבעים – טענתה לפיצוי המוסכם נדחית. התובעת לא היתה זכאית לקזז הפיצוי המוסכם.

משכך, זכאים הנתבעים למשכורתם האחרונה כמפורט בתלושי השכר לחודש אוגוסט 2017 (נספחים 1 – 4 לתצהירי התובעת) כדלקמן:

הנתבע 1 – 10,523.66 ₪.
הנתבע 2 – 6,756.52 ₪.
הנתבע 3 - 7,304.85 ₪.
הנתבע 4 – 7,911.43 ₪.

שכרם זה של הנתבעים כולל פדיון חופשה שנתית.

שכרם של הנתבעים הולן ועל כן הם זכאים לפיצויי הלנה שייקבעו להלן.

התובעת טענה כי אין לחייב אותה בפיצויי הלנה מן הטעם כי שכרם של הנתבעים לא שולם להם עקב מחלוקת אמיתית וכנה (ס' 11(ג) לכתב הגנה שכנגד). מהראיות עולה כי אי תשלום שכרם של הנתבעים נבע מהחלטה מודעת וחד צדדית של התובעת, וסירובה להצעת הנתבעים לבחון אפשרות לסיום ההתקשרות בפשרה. בנסיבות אלו, לא התרשמנו כי עסקינן במחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים ולכן הנתבעים זכאים לפיצויי הלנה.

עוד טענה התובעת כי רכיב פדיון החופשה אינו שכר, אשר הלנתו מצדיקה פיצויי הלנה (ס' 11(ד) לכתב הגנה שכנגד). סעיף 17 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע כי דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר כדין שכר עבודה. בנסיבות אלו, הלנת פדיון חופשה מצדיקה פיצויי הלנה בסכום שייקבע על ידי בית הדין. טענת התובעת נדחית.

בסיכומיה טענה התובעת טענה חדשה לפיה השכר ופדיון החופשה שולמו לנתבעים 1 ו-2 בפועל, אך קוזז מהם חלק מהפיצוי המוסכם. לכן אין לומר כי התובעת הלינה את שכרם (ס' 53 לסיכומיה מיום 28.12.2020). אין בידינו לקבל טענה זו. כאשר בחרה התובעת לקזז את הפיצוי המוסכם בטרם נקבעה זכאותה לו בהחלטה שיפוטית, היא נטלה בכך סיכון שתימצא מלינה את שכרם של הנתבעים. משקבענו כי התובעת לא היתה זכאית לפיצוי המוסכם, נמצא כי התובעת הלינה את שכרם. על כן הנתבעים זכאים לפיצויי הלנה בסכום של 1,000 ₪ לכל אחד מהתובעים-שכנגד.

טענות פרטניות של התובעת:

התובעת טענה כי שילמה שני קנסות בגין עבירות תנועה שביצע הנתבע 1 עם רכב התובעת בסך כולל של 3,250 ₪. בתמיכה לטענתה צירפה הודעות תשלום הקנסות (ס' 68(א) ונספח יב' לכתב התביעה).

הנתבע 1 הכחיש טענה זו של התובעת וטען כי התובעת לא הוכיחה שהוא זה אשר נהג ברכב באותה עת. מצילום הודעת תשלום הקנס לא ברור באיזה רכב מדובר. במהלך שנת 2017 החליף הנתבע 1 רכב לפחות 6 פעמים מסיבות שונות (ס' 98 לכתב הגנה).

נספח יב' לכתב התביעה כולל הודעת תשלום קנס בסך 3,000 ₪ בגין עבירת תנועה (מהירות) שבוצעה ביום 15.6.2017 בשעה 20.25 ברחוב משה דיין בראשון לציון באמצעות רכב שמספרו: 9114737. כמו כן הודעת תשלום קנס בסך 250 ₪ אשר שולמה ביום 3.10.2017 אך לא ניתן להבין מהודעת תשלום הקנס מהי העבירה, מתי בוצעה, איפה בוצעה ובאמצעות איזה רכב. בנסיבות אלו, התובעת לא הוכיחה כי עבירות תנועה אלה בוצעו על ידי הנתבע 1, ועל כן טענתה זו נדחית.

התובעת טענה כי הנתבע 2 ביצע עבירות חניה בגינם שילמה התובעת קנסות בסך כולל של 500 ₪. בתמיכה לטענתה, צירפה דו"חות החניה בצירוף אסמכתאות על תשלומן (ס' 68(ב) ונספח יג' לכתב התביעה).

הנתבע 2 הכחיש טענה זו וטען כי התובעת לא הוכיחה כי הוא נהג ברכב באותה עת. הוא החליף שני רכבים במהלך תקופת העסקתו, וכן שילם קנסות בכל פעם שנתבקש על ידי התובעת (ס' 99 לכתב ההגנה. ראו גם עדותו בעניין החלפת הרכבים שהיו בשימושו והחלפת הרכבים בינו לבין עובדים אחרים בתובעת בעמ' 75 ש' 16 עד 30 ובעמ' 76 ש' 1 – 3 לפרוטוקול).

נספח יג' לכתב התביעה כולל הודעת תשלום קנס בסך 250 ₪ בגין עבירת תנועה (חניה) שבוצעה ביום 4.4.2017 בשעה 09.11 ברחוב לוינסקי 118 בתל-אביב באמצעות רכב שמספרו: 9591534. כמו כן הודעת תשלום קנס מיום 18.7.2017 בשעה 10.03 ברחוב הירקון בתל-אביב. מספר הרכב לא ברור אבל סוג הרכב הוא מסוג טויוטה, לבן, פרטי. התובעת לא הוכיחה כי עבירות תנועה אלה בוצעו על ידי הנתבע 2 ועל כן טענתה נדחית.

התובעת טענה כי הנתבע 4 ביצע עבירת תנועה אשר בגינה שילמה התובעת קנס בסך 1,000 ₪. בתמיכה לטענתה צרפה הודעת תשלום הקנס ואסמכתא על תשלום (ס' 68(ג) ונספח יד' לכתב התביעה).

הנתבע 4 הכחיש טענה זו וטען כי לא ביצע עבירת תנועה זו (ס' 64 לכתב ההגנה). הוא העיד כי החליף רכב 4 פעמים במהלך תקופת העסקתו (עמ' 95 ש' 14 לפרוטוקול).

נספח יד' לכתב התביעה כולל הודעת תשלום קנס בסך 1,000 ₪ בגין עבירת תנועה (מהירות) שבוצעה ביום 28.6.2017 בשעה 12.16 בדרך בגין בירושלים באמצעות רכב מספר 9114737. התובעת לא הוכיחה כי עבירה זו בוצעה על ידי הנתבע 4 ועל כן טענתה נדחית.

התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבע 2 להעביר לידיה הסך של 8,714 ₪ בגין הסעות פרטיות שביצע ברכב החברה (ס' 70 לכתב התביעה). הא ותו לא. התובעת לא הבהירה מקור החובה של הנתבע 2 לשלם לה סכום זה

הנתבעים 3 ו-4 הכחישו טענה זו (ס' 64 לכתב ההגנה).

הנתבע 2 הכחיש טענת התובעת וטען כי מדובר בתשלום בגין עבודתו ברכב יוקרה שלא בשעות עבודתו אצל התובעת ותביעת התובעת מהווה עזות מצח של ממש (ס' 101 לכתב ההגנה).

רק בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר מר קמפנר כי בתא המטען של רכב התובעת אשר שימש את הנתבע 2 לצרכי עבודתו בתובעת, נמצאה חשבונית מס על סך 8,714 ₪ שהונפקה על ידי חברת רויאלטי עבור נסיעות שביצע עד ליום 4.8.2017 (נספח 19 לתצהירי התובעת). מתמצית רישום חברה זו אצל רשם החברות (נספח 20 לתצהירי התובעת) עולה כי הוקמה ביום 19.12.2016 לצורך הסעת תיירים וכי הדירקטור היחיד שלה הוא דניאל אמיר. מכאן, הצהיר מר קמפנר, שהנתבע 2 השתמש ברכב התובעת ליצור הכנסה נוספת, שיתכן שגם נעשה על חשבון שעות העבודה שלו בתובעת (ס' 86 ו-87 לתצהירו).

הנתבע 2 נחקר על כך והעיד שהוא הוציא חשבונית המס לחברת רויאלטי תמורת השכרת רכב יוקרה שבבעלותו (עמ' 61 ש' 1 – 15 לפרוטוקול) וגרסתו זו לא נסתרה.

בנסיבות אלו, התובעת לא טענה ולא הוכיחה זכאותה לסך של 8,714 ₪ ולכן רכיב תביעה זה נדחה.

התובעת טענה כי הנתבע 1 קיבל ממנה רכב חדש ביום 7.8.2017 אשר נסע עד אז 20 ק"מ בלבד. בסיום החודש החזיר הנתבע 1 את הרכב לתובעת עם 3,430 ק"מ. מכאן שהנתבע 1 ביצע נסיעות פרטיות ברכב התובעת לרבות לצורך עבודה במקום אחר ועל כן הוא חייב לשלם לה 2.37 ₪ לק"מ כפול 3,430 ₪ ובסה"כ: 8,129 ₪ (ס' 71 לכתב התביעה).

הנתבע 1 הכחיש טענת התובעת וטען כי לא ביצע נסיעות פרטיות ברכב התובעת מעבר למה שהותר לו, ולא השתמש בו לצורך עבודה במקום אחר. כמו כן התובעת לא אמרה לו או למי מהנתבעים שיש "חריגה" שממנה ישלמו מיסים מכיסם האישי, וכי חיוב אישי כזה הוא אבסורדי לנוכח סוג עבודתם שהצריכה שעות נהיגה רבות (ס' 102 לכתב ההגנה).

מר קמפנר הצהיר כי הראיה לכך שהנתבע 1 ביצע נסיעות פרטיות ברכב התובעת היא מספר הק"מ שביצע (ס' 88 לתצהירו). לצורך השוואה צורף לתצהירו דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נספח 23 לתצהירי התובעת) ממנו עולה כי הנסועה הממוצעת של רכב פרטי בבעלות חברה לשנת 2017 היא 28.4 אלף ק"מ לשנה.

הנתבע 1 נשאל בחקירתו איך הוא גייס עובדים לתובעת והוא העיד שהוא נסע למשרדי ההגירה; הלך עם העובדים לראיונות עבודה; חיפש עובדים בכל חלקי הארץ, בבתי מלון (עמ' 44 לפרוטוקול). הוא העיד כי רוב הזמן בעבודה היה בנהיגה עם ה-waze (עמ' 56 ש' 10 לפרוטוקול). הוא העיד כי התובעת היתה בכל חלקי הארץ, מאילת ועד הצפון (עמ' 48 ש' 9 לפרוטוקול). גם שבתאי אישר כי היו נסיעות וטיסות לאילת וטבריה (עמ' 33 ש' 25 לפרוטוקול).

לאור עדויות אלו עולה כי ההשוואה שביצעה התובעת עם נסועה ממוצעת של רכב פרטי בבעלות חברה אינה מדויקת. ההשוואה צריכה להיות עם נסיעה ממוצעת של רכב פרטי בבעלות חברה כמו התובעת הנדרשת לגיוס עובדים בכל הארץ ומצריכה שעות נסיעה רבות.

בנוסף, מר קמפנר נחקר והעיד כי על פי הסכמי השכירות של הרכבים עם חברות ההשכרה הגבלת הק"מ היתה 3,500 לחודש (עמ' 17 ש' 27 – 29 ועמ' 18 ש' 1 – 3 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה טענתה והיא נדחית.

חובת השימוע:

מהראיות עולה כי כבר ביום 22.8.2017, במהלך הפגישה של מר קמפנר וגב' אלישה עם הספק החדש, התחזקו חשדותיה של התובעת נגד הנתבעים 1 ו-2. למרות זאת היא לא טרחה לברר את חשדותיה עמם. תחת זאת, יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, 24.8.2017, ניסה מר קמפנר ליצור קשר עם הנתבע 2 ללא הצלחה. ביום ראשון, 27.8.2017, טען הנתבע 2 בפני מר קמפנר שמכשיר הטלפון הנייד שנמסר לו על ידי התובעת אינו תקין, ולבקשת מר קמפנר השאיר אותו בידיו לצורך בדיקתו (ס' 35 – 36 לכתב התביעה).

למחרת, ביום 28.8.2017, זימנה התובעת את הנתבעים לפגישה. התובעת לא הסבירה מדוע לא הזמינה את הנתבעים לפגישה קודם לכן.

אין חולק כי זוהי הפררוגטיבה של המעסיק לפטר עובד זה או אחר, ובית הדין ימעט להתערב בשיקול דעתו. (סע"ש 48250-01-15 הילה דבוש – אילים קרנות נאמנות בע"מ (26.6.2019).

בסיכום הפגישה (נספח 9 לתצהירי התובעת) מצוין כך: "השיחה התקיימה עקב כך שנמצאו ראיות לכך שעובדי מחלקת התפעול, בזמן עבודתם בחברת ד.ק.א, עבדו בנוסף עם קבלנים אחרים וזאת לצורך אספקת עובדים לקבלנים אלה, עובדים אשר יועסקו מחוץ למסגרת ד.ק.א. בנוסף, נמצא כי כספים אשר נטען כי אמורים להיות משולמים לספק של עובדים, למעשה, לא שולמו כלל לספק וככל הנראה נלקחו במרמה".

בסיכום הפגישה, אין זכר לטענה של העברת עובדים של התובעת אל חברות מתחרות, ואין זכר לטענה כי הנתבעים דיווחו דיווח שיקרי אודות גב' אלישה לרשויות ההגירה או כי גרמו לגירושה מהארץ. בסיכום הפגישה צוין כי נמצאו ראיות לעבודת הנתבעים עם קבלני כוח אדם נוספים. אין פירוט של אותם קבלנים אחרים. אין פירוט של אותן ראיות שנמצאו. תמלול השיחה של הנתבע 2 עם הספק ואליק (נספח 7 לתצהירי התובעת) – הוא ראיה לשיחה עם ספק ולא עם קבלן. בנוסף, היה להם חשש כי כספים שהיו אמורים להיות משולמים לספק לא שולמו וכנראה נלקחו במרמה. בנסיבות אלו לא ברור, והתובעת לא הבהירה, לצורך מה הושמעה במהלך הפגישה הקלטת השיחה בקבוצת הווטסאפ (נספח 8 לתצהירי התובעת) וכיצד היא קשורה לטענות התובעת המפורטות בסיכום הפגישה.

התובעת הגישה תמליל הקלטה של פגישה זו (נספח 10 לתצהיריה) ומעיון בו עולה כי בתחילת הפגישה שאל אופיר (מר שבתאי) את הנתבעים על הרכבים שניתנו להם לצרכי עבודה (בעמ' 1 ו-2 לתמליל). אחר כך נשמעו 5 פעמים דברי מלל ברוסית בהקלטה (עמ' 4 ו-5 לתמליל). כנראה שמדובר בהקלטה, נספח 8 לתצהירי התובעת. לא הובהר דבר לנתבעים, לא לפני שמיעת המלל האמור ולא לאחריו, הם לא נשאלו דבר. בתום שמיעת המלל החמישית אופיר שאל את איגור (נתבע 4): "איפה המפתחות של האוטו שלו?" וביקש שייתן לו אותם. אופיר ביקש מולאד (הנתבע 2) את הטלפון של העבודה. לאחר מכן מר קמפנר אמר לאופיר שאין צורך בטלפון הפרטי של הנתבע 2 (עמ' 6 לתמליל) ומר טראובה אמר כמה מילים לא ברורות (עמ' 7 לתמליל) ואז אופיר אמר כך:

"יודעים על הספק. יודעים הכל. בסדר? אתם חתומים על הסכם סודיות, אתם חתומים על הסכם הפרת מידע. כל זה יקוזז לכם במשכורת הקרובה שלכם. אני שוקל להגיש נגדכם תביעה. פיצויים, אה, הבראה, חופשה, what ever מה שמגיע לכם תשכחו מזה. לכו תחפשו את החברים שלכם. בסדר? נתראה בבית משפט. אתם כנראה כבר מקושרים אתם מכירים את העולם, אתם חכמים, אתם חזקים, אתם יודעים לעשות את זה לבד. הכל בסדר. הכל בסדר. כריס לא תהיה המנכ"לית שלהם. ואת כריס לא תצליחו להעיף מהארץ ולא תצליחו להפעיל אותה. כי אנחנו טיפה יותר חכמים, טיפה עם יותר ניסיון. וזה שאני ישבתי פה ואמרתי לטל שיש פה קומבינה, בסדר? אני לא צריך להיות בקומבינה בשטח כדי להריח, אני מגיל 14 בחוץ, מגיל 14 אני בחוץ בשטח, ואני יושב בכיסא הזה לא בגלל שאני חכם, ולא בגלל שאני טוב, אלא בגלל שאני עובד ואני לא עובר קיצורי דרך ואני בחיים לא...את הבוס שלי ואני בחיים לא ניסיתי לעבוד על הבוס שלי, וכשאתם חברה של פישרים נוסעים על גולף חדשה וכל הדאווין וכל ווסאח, בסדר? אני בגיל שלכם אכלתי חצץ. הייתי קם ב-7 בבוקר הולך לישון ב-4 בבוקר ולא עובד עם מסעדה. בסדר? ושהבוס שלי היה הולך הביתה לוקח את המזומנים שאני סופר אותם ויוצא עם התיק של ה-100,000 שקל ולוקח משכורת של 10,000 שקל והיה נותן לי איזה 100 שקל טיפ ככה הייתי מסתכל הייתי אומר לו תודה רבה. אבל אתם חזקים, אתם גדולים, אתם דור ה- what ever איך שקוראים לכם, אתם יודעים הכל. נכון ויטאלי? "

לאחר מכן הסתיימה הישיבה.

לא מצאנו תיאום בין סיכום הפגישה (נספח 9 לתצהירי התובעת) לבין תמלול הפגישה (נספח 10 לתצהירי התובעת). בסיכום הפגישה נכתב כך: "את השיחה הוביל אופיר...לאחר מכן, הציג להם את הראיות הנמצאות בידינו (מצ"ב צילומי מסך והקלטות מתומללות), ואז שאל לתגובתם ולאחר שלהם לא הייתה תגובה הודיע אופיר לכל הסיירים כי הם מפוטרים לאלתר". מתמלול הפגישה לא עולה הצגת הראיות בפני הנתבעים ולא עולה כי מר שבתאי שאל לתגובתם.

אנו מתרשמים שהתובעת השמיעה את ההקלטה (נספח 8 לתצהירי התובעת) במהלך הפגישה למטרה אחת בלבד והיא לשמש עילת פיטורים נגד הנתבעים 3 ו-4. ללא הקלטה זו – לא היתה בידי התובעת סיבה לפטר נתבעים אלה. חיזוק להתרשמותנו זו נמצא בעדותו של מר קמפנר. בחקירתו הוא התבקש להראות ראיה אחת הקושרת את הנתבעים 3 ו-4 למעשה הגניבה והמעילה באמון שיוחס לנתבעים 1 ו-2 על ידי התובעת, והוא העיד כך: "...מה הסיבה שבקבוצת הוואצפ שהיה דחוף להם להוציא את כריס מהארץ ולהשתיל לה סמים בתיק, להשתמש בקשרים של אולג לפי מה שרשום במשרד הפנים" (עמ' 18 ש' 16 – 17 לפרוטוקול). מר קמפנר הודה בחקירתו כי אין לו ראיה הקושרת את הנתבעים 3 ו-4 לעבודה מול הספקים (עמ' 19 ש' 27 לפרוטוקול) וחזר שוב על עדותו כי הסיבה היחידה שבגינה הוגשה התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 היא הופעתם ביחד באינסטגרם, בקבוצת הווטסאפ וכי היה להם אינטרס משותף להעיף את גב' אלישה מהארץ (עמ' 20 ש' 1 לפרוטוקול).

על מהותה ותכליתה של זכות הטיעון לעובד עמד בית הדין הארצי בע"ע 1027/01 גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל (7.1.2003), באומרו:

"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה.
ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרדא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו דב"ע מח/3-148 שקם בע"מ – גרינברג בעמ' 143).
עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו".

עוד נפסק, כי למתן זכות טיעון לעובד חשיבות רבה במיוחד, מקום בו מועלות נגדו טענות כי ביצע עבירת משמעת או מעשה חמור אחר:
"כך דרך כלל. על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה, או עבירה של גניבה. במקרים כגון אלה, עלולות להיגזר על העובד סנקציות חמורות ביותר, עד כדי שלילת זכותו לפיצויי פיטורים, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובעתידו התעסוקתי. על כן, לא יכסה המעסיק מפני העובד את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני העובד, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם. וכבר פסקנו בפרשת לינדר: 'ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה' [ע"ע 355/99 לורה לינדר – ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846]".
ע"ע (ארצי) 415/06 דני מלכה -שופרסל בע" (15.7.2007).
(ראו ע"ע (ארצי) 47271-06-18 התאמה השמה ומידע (1995) בע"מ – סמי הפוטה (5.7.2020) בס' 55 וכל המובאות שם)) (להלן – פס"ד התאמה).

בפס"ד התאמה (ס' 58) נפסק לעניין זכות העובד לשימוע כך:

"כללו של דבר: מכוח עקרונות היסוד של השיטה המשפטית, כללי הצדק הטבעי וזכותו של העובד לכבוד מוקנית לעובד זכות הטיעון בטרם יקבל המעסיק החלטה בעניינו, בין אם מדובר בהחלטה על סיום קשר העבודה ובין אם מדובר בהחלטה אחרת בנוגע לעבודתו. זכותו הראשונית של העובד היא לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו. תכליתה של זכות הטיעון להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זכות זו אכן מגבילה במידה מסוימת את הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, אולם כאמור היא מתחייבת מעקרונות היסוד של השיטה ומחובת המעסיק להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו בתום לב ובהגינות, תוך שמירה על כבוד האדם של העובד".

וראו שם גם לעניין האיזון שבין הפררוגטיבה של המעסיק לפטר עובד לבין עקרון כבוד האדם של העובד.

התובעת היתה חייבת אפוא לקיים לנתבעים שימוע כדין, ובכלל זה להודיע להם מראש ובכתב על מועד השימוע, לפרט מבעוד מועד בהודעה בכתב את טענותיה נגדם, ולאפשר להם לבדוק אותן ולהתייעץ טרם קיום השימוע. חובתה זו של התובעת מתעצמת נוכח חומרת טענותיה כלפי הנתבעים.

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, עמד על עוצמתה של זכות הטיעון ביחסים בין עובד ומעסיק בבג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה (18.3.2004), שם קבע השופט אור כך: "כגודל הפגיעה הצפויה כן גדלה עוצמת הזכות להישמע" ובה במידה "כגודל הזכות העלולה להיפגע, כן גדלה עוצמתה של הראיה הנדרשת, עצמתה של הראיה עלולה להיפגם או להיות מוחלשת כאשר לא ניתנה אפשרות לנפגע מההחלטה להתמודד עמה ולהזימה" (ע"ע(ארצי) 1403/01 סרוג'י – המוסד לביטוח לאומי (3.5.2004)).

טעם לפגם אנו מוצאים בהחלטת התובעת לזמן את כל הנתבעים ביחד. התובעת אולי קיוותה שבכך יתגלו בקיעים בחברות בין הנתבעים אשר היא תוכל לנצל לטובתה, אך בכך פגעה בזכות הטיעון של כל אחד מהנתבעים שלא כדין.

התובעת טענה כי בשל חומרת חשדותיה בנתבעים, אשר לטענתה הם: מרמה, הפרת אמונים ופגיעה ממשית באינטרסים מסחריים שלה, מחד, ומאידך, מחששה הממשי שאם הנתבעים ידעו במה מדובר הם יסבו לה נזקים כספיים נוספים – היא זימנה אותם לפגישה בבהילות ומבלי להודיע להם הסיבות לקיומה (ס' 44 לכתב התביעה).

אין בידינו לקבל טענה זו של התובעת. מהראיות עולה כי התובעת לא הגישה תלונה במשטרה על אף איומה לעשות כן (מכתביה לנתבעים, נספח 12 לתצהירי התובעת). עובדה זו סותרת את טענתה בדבר חששה מפני נזקים נוספים. מה עוד שמתשובת בא כוחם דאז של הנתבעים במכתבו מיום 4.9.2017 עולה הסכמה מצד הנתבעים לבירור טענות התובעת נגדם במסגרת תלונה במשטרה (נספח 13 לתצהירי התובעת). בנוסף, מכל הראיות בתיק עולה כי התובעת הצביעה על חסר של 2,200 ₪. נזק כזה לא הצדיק חשש כלשהו, בטח לא ממשי שעה שהתקיימה כבר פגישה של התובעת עם מר ואליק.

הפגישה קוימה במשרדו של מר שבתאי, בנוכחותו ובנוכחות מר קמפנר, מר טראובה, גב' ליוברסקי וכן כל הנתבעים (ס' 43 לכתב התביעה). אנו סבורים כי נוכחותם של כל כך הרבה אנשים, שהם גם עובדים של התובעת, בפגישה, כמו גם נוכחותם של כל הנתבעים יחד, ובמעמד זה הוצגו נספחים 7 ו-8 לתצהירי התובעת, מעידה על כך שהפגישה נועדה להביך את הנתבעים, להראות להם כי התובעת "תפסה" אותם, ובעצם לשמש מעין "מפגן של כוח" מצד התובעת.

התובעת טענה כי הנתבעים היו המומים מכך שהתובעת גילתה את מעשיהם, לא הציגו כל טיעון, למעט הנתבע 1 שאמר לשבתאי בטון מתריס "תגיד מה שאתה רוצה" (ס' 46 לכתב התביעה). התובעת ביקשה ללמוד מכך שהנתבעים בעצם לא הכחישו את מעורבותם במעשי המרמה שייחסה להם התובעת. דעתנו שונה. הנתבעים 3 ו-4 הצהירו כי היו במבוכה "כי זה היה מאד מצחיק שהם ראו מה כתבנו על החברה של טל" (ס' 17 לתצהיריהם), אך שתקו בגלל שלא הבינו מה רוצים מהם ואיך הם קשורים, וגם בגלל שלא ניתנה להם ההזדמנות להגיב (ס' 13, 15 ו-34 לתצהיריהם).

אנו סבורים כי התובעים היו המומים גם כי הופתעו מטענות התובעת כלפיהם. הרי אין חולק כי לנתבעים לא הודע כלל לפני הפגישה על הסיבה לקיומה. הנתבעים העידו כי במהלך הפגישה מר שבתאי התייחס אליהם בצורה מחפירה, צעק וקילל אותם והיה קצר רוח לפטר אותם. אנו סבורים שכאשר עובד מופתע בטענות כלפיו ונמצא באווירה עוינת ממנה עולה האשמה עוד לפני שניתנה לו הזדמנות להגיב, הוא לא יכול לחשוב על הדברים שהוטחו בו ולהגיב עליהם. מכאן שיתכן כי שתיקת הנתבעים באותה שעה נבעה מבלבול וממבוכה, ולא בשל כך שאין להם טענות לטעון להגנתם.

בחקירתו העיד מר שבתאי כי לאחר הפגישה ביום 28.8.2017 התבקשו הנתבעים להמתין בחוץ והוא, שבתאי, "אמרתי שאני רוצה ללכת להירגע" (עמ' 44 ש' 6 לפרוטוקול). מר קמפנר העיד כי "ביקשנו מהם להמתין מחוץ לבניין. אני ואופיר הלכנו לאכול להירגע" (עמ' 23 ש' 27 – 28 לפרוטוקול). הצורך של ה"ה שבתאי וקמפנר להירגע אחרי הפגישה, מעיד על האווירה המתוחה וסערת הרגשות שהיתה בפגישה, ולכן מחזקת את מסקנתנו כי שתיקת הנתבעים נבעה מסערת רוחם ולא בשל כך שהסכימו לטענות התובעת.

חובת קיום שימוע כדין נועדה להבטיח לעובד את מימוש זכותו לטיעון. מימוש זכותו זו לא מתאפשרת מקום בו מטיח המעסיק טענותיו בפניו ללא התראה מראש ומבלי לתת לעובד הזדמנות להבין את הנטען כלפיו, לא לפני כן וגם לא לאחר מכן. מר קמפנר העיד כי התובעת לא ביצעה שימוע לנתבעים (עמ' 23 ש' 10 לפרוטוקול). הנתבעים 3 ו-4 הצהירו כי לא הבינו כלל מה רוצים מהם במהלך הפגישה מיום 28.8.2017 ולא ניתנה להם הזדמנות לענות (ס' 13, 15 ו-34 לתצהיריהם)

ההלכה המחייבת היא כי מעסיק, לרבות מעסיק פרטי, חייב ליתן לעובד הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו טרם פיטוריו. מטרת השימוע היא בעיקרה לאפשר לעובד להביא בפני מעסיקו את ה"אידך גיסא" ולנסות לשכנע אותו שלא לממש את כוונת הפיטורים (ראו ע"ע(ארצי) 516-09 מלכה אברהם – עגם מפעלי מתכת בע"מ (17.12.2009); ע"ע(ארצי) 10940-10-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ – יונתן רון (6.9.2018)(להלן – פס"ד יונתן רון)).

במקרה דנן טענות התובעת כלפי הנתבעים היו חמורות. קל וחומר, מקום בו בידי התובעת היו חשדות בלבד למעשים פליליים (ס' 44 לכתב התביעה). היה על התובעת לנהוג משנה זהירות ולקחת בחשבון כי הטחת האשמות אלו בנתבעים עלולה לפגוע בשמם הטוב, בסיכוייהם למצוא עבודה חלופית ולגרום להם עוגמת נפש, זאת מלבד הפגיעה הנעוצה בעצם פיטוריהם מהעבודה. היה על התובעת להביא לידיעת הנתבעים אודות טענותיה וחשדותיה כלפיהם מראש, לתת להם הזדמנות לבררן, ובמידת הצורך להתייעץ, כל זאת בטרם קיום הפגישה.

לא זו אף זו, התובעת טענה כי בסיום השיחה הודיע מר שבתאי לנתבעים על סיום העסקתם ודרש השבת המכשירים הניידים והרכבים באופן מיידי (ס' 45 – 47 לכתב התביעה). זימון הנתבעים לפגישה בהולה מבלי להודיע להם מראש על הסיבה לפגישה, על טענות התובעת נגדם, מבלי לאפשר להם להבין את טענות התובעת ולתת להם שהות להתייעץ ולהשיב לטענות אלו, גם לפני הפגישה וגם לאחריה, אי מתן הזדמנות לנתבעים להשמיע תגובתם, והזדרזות של מר שבתאי להודיע לנתבעים על פיטוריהם ולבקש מהם להשיב את המכשירים הניידים והרכבים באותו מעמד – מעידים כי התובעת התכוונה לפטר את הנתבעים מלכתחילה ולא היתה לה כוונה אמיתית לשמוע את טענותיהם. בכך תומכת גם עדותו של מר טראובה שהעיד שכל הפגישה ארכה 8 – 10 דקות בלבד! (עמ' 49 ש' 28 ועמ' 50 ש' 3 לפרוטוקול).

במכתב בא כוחם דאז של הנתבעים מיום 4.9.2017 (נספח 13 לתצהירי התובעת) הוצע לתובעת לקיים פגישה במטרה לבחון סיום ההתקשרות בין הצדדים בפשרה. לתובעת הוצעה אפוא הזדמנות לתקן את המעוות, אך היא לא הרימה את הכפפה. תחת זאת דחתה התובעת את ההצעה והודיעה על קיזוז הפיצוי המוסכם משכרם האחרון של כל הנתבעים (נספח 14 לתצהירי התובעת).

הרבה אחרי הפגישה מיום 28.8.2017 נחקר מר שבתאי ונשאל כך:

"ש. יש לך ראיה שקושרת את אולג או איגור לכך שהם גנבו מהחברה או חשפו סודיות מסחריים?
ת. הראיה הכי טובה שיש לי כאשר העובדים שלי ישבו מולי לפני זה, שיהיה ברור מאוד, אני נותן אמון מלא בעובדיי ברגע נתון. אני מנהל עסקים מגיל 22 ומאמין אמון מלא באנשים. הראיה הכי טובה שכאשר ארבעת הסיירים ישבו מולי אף אחד מהם לא הגיב או אמר משהו. כולם השפילו מבט, הדבר היחידי אחד מהם אמר איזה הוכחות יש לך נגדנו. זה המשפט היחיד שנאמר לי. (עמ' 40 ש' 6 – 12 לפרוטוקול. הדגשה לא במקור – א.ה).

עדותו זו של מר שבתאי מוכיחה על מה ביססה התובעת את טענותיה נגד הנתבעים 3-4 במהלך הפגישה מיום 28.8.2017, ומחזקת את התרשמותנו כי במהלך פגישה זו לא היו בידי התובעת ראיות למעשים שהתובעת ייחסה לנתבעים באותה שעה אלא רק לאמירות ששמעה במסגרת קבוצת הווטס אפ.

כאן המקום להביא את טענות הנתבעים באשר ליחסה של התובעת כלפיהם לאחר שהודיעה להם על פיטוריהם וקיבלה מהם מכשירי הטלפון הנייד ומפתחות הרכבים ששימשו אותם לצרכי עבודתם עד לאותו רגע. לטענת הנתבעים, הם לא הורשו להמתין עד לקבלת חפציהם האישיים בתוך הבניין, מקום עסקה של התובעת. הם נאלצו לשבת מחוץ לבניין, בשמש הקופחת, במשך שעות רבות עד שניתנו להם חפציהם האישיים (ס' 12 לכתב התביעה שכנגד של הנתבעים 1 ו-2). לטענת התובעת, מדובר בפרק זמן של שעה. מעדותו של מר שבתאי עולה כי בכל הזמן הזה הוא הלך ביחד עם מר קמפנר וגב' ליוברסקי לאכול.

בע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני – אלמונית (9.12.2014) סקר השופט איטח (כתוארו אז) את הכללים לפסיקת פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין, תוך אבחנה בין פיצוי על נזק ממוני ובין פיצוי על נזק שאינו ממוני. הפיצוי בגין נזק ממוני נועד לפצות את העובד על אובדן הכנסותיו בתקופה שלאחר הפיטורין. הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נועד לפצות את העובד על הפגיעה בכבודו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. הסמכות לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בגין פיטורים שלא כדין מעוגן בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים תרופות). (ראו גם פס"ד יונתן רון, ס' 35).

בפסיקה נקבע כי בסעיף 13 לחוק החוזים תרופות –

"לא הוגבל – במישרין או בעקיפין – שיעור הפיצוי שניתן לפוסקו. עסקינן בעניין הנתון לשיקול דעת בית הדין. בעבר, קבעה הפסיקה את שיעור הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני כמכפיל של שכר העובד. בהמשך, נסוגה הפסיקה משיטה זו לקביעת גובה הפיצוי. זאת, תוך שהודגש כי עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לגובה השכר, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך (ראו ע"ע 247/07 פלוני – קוציק (24.9.2009), פיסקה 8 בפסק דינו של השופט פליטמן; בר"ע 20418-03-13 סעיד – מנסוביץ (7.11.2013); ענין פלוני; ע"ע 27600-10-11 ד"ר גרשון אהרונוב – המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.2015); ענין ברד; ע"ע(ארצי) 555550-09-14 שמעון בן אלי – קומבה בע"מ (24.9.2017); ע"ע(ארצי) 39172-11-16 מדינת ישראל משרד החינוך – דניאל שדה (3.6.2018)). בנוסף, יש לזכור כי הפיצוי הוא אמנם כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק, אך הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד. דומה כי כיום קיימת תמימות דעים כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני צריכה להיקבע כסכום גלובלי בהתאם לאמות מידה שפותחו בפסיקה, ולא כמכפלת השכר" (פס"ד יונתן רון, ס' 37).

עוד נפסק כי לעניין שיעור הפיצוי הבלתי ממוני כסכום גלובלי – על בית הדין לשקול מספר שיקולים, שאינם מהווים רשימה ממצה, כדלקמן:
"במסגרת זו ניתן לשקול מגוון שיקולים, אשר מבלי להתיימר למצותם, כוללים: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי (לענין בחינת מהותיות הפגם ראו: ענין אורן; ענין אהרונוב פיסקה 63); אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות (ראו ענין פלונית וענין אורן);האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית, שכן החומרה המהותית הקיימת במקרה בו עילת הפיטורין אינה עניינית משליכה גם על תוצאת החומרה שבאי שמירה על זכויותיו הדיוניות של העובד טרם פיטוריו; משך תקופת העסקת העובד; גילו של העובד (ראו ענין אהרונוב פיסקה 63) ; האם נפל דופי גם בהתנהגות העובד (ראו ענין פלונית פיסקה 42) ועוד" (ראו גם ע"ע(ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד – קנסטו בע"מ (28.2.2017)).

עוד צוין בפסיקה כי לא כל פגם שנפל בהליכי השימוע מצדיק פסיקת פיצוי, וכאשר מדובר בפגם קל שלא השפיע על יעילות הליך השימוע או על הוגנותו – אין הכרח לפסוק פיצוי (ע"ע(ארצי) 554-09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – משה שמיר (13.1.2011)).

בענייננו, משקבענו כי התובעת היתה חייבת לקיים לנתבעים שימוע כדין ולא קיימה התחייבותה זו; משמצאנו כי במהלך הפגישה ביום 28.8.2017 לא התקיים שיח מכבד בין מנכ"ל התובעת לבין הנתבעים, לא הוצגו בפניהם טענות התובעת באופן ברור ומסודר, לא ניתנה להם הזדמנות להגיב, והתרשמנו מתמליל הפגישה כי בעצם כל מהות הפגישה התמצתה בהטחת אשמות בנתבעים; משמצאנו כי גם לאחר הפגישה נהגה התובעת כלפי הנתבעים בזלזול, בחוסר כבוד – יש מקום לפסוק לנתבעים פיצוי. עם זאת, נוכח הצורך לקבוע את נקודת האיזון בין חששה הסובייקטיבי של התובעת מפעילות הנתבעים בקבוצת הווטסאפ והבירור שנערך מול מר ואליק מצד אחד, לבין ההאזנה הקבוצתית בפגישה לשיחות הנתבעים בקבוצת הווטסאפ, העולה כדי פגיעה של ממש בפרטיותם של הנתבעים, מצד שני, מצאנו לחייב התובעת לשלם פיצוי בסך 2,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 וכן פיצוי בסך 3,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 3 ו-4.

טענות הנתבעים בתביעותיהם שכנגד:

אי מתן הודעה לעובד:

הנתבעים 1 ו-2 טענו כי התובעת לא מסרה להם הודעה לעובד באשר לתנאי עבודתם, בהתאם לחובתה על פי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) (ס' 48 לכתב התביעה שכנגד).

התובעת טענה כי הנתבעים 1 ו-2 חתמו על הסכם העסקה זהה בנוסחו להסכמי ההעסקה עליהם חתמו הנתבעים 3 ו-4 אלא שלטענתה, הראשונים העלימו את הסכמי ההעסקה שלה (ס' 13(א) לכתב הגנה שכנגד).

כפי שקבענו לעיל, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים 1 ו-2 חתמו על הסכמי העסקה, וכן לא הוכיחה כי הם העלימו את הסכמי ההעסקה שלהם. לא למותר לציין כי טענתה זו האחרונה של התובעת תמוהה, נוכח טענתה האחרת כי היא זימנה את הנתבעים לפגישה ביום 28.8.2017 בבהילות ומבלי להודיע להם מראש על הסיבה לקיומה. בנסיבות אלו, התובעת לא טענה ולא הראתה איזה אינטרס היה לנתבעים 1 ו-2 להעלים את הסכמי ההעסקה שלהם. הרי הם לא ידעו מראש על תוכן הפגישה לפני שזו התקיימה, ולא ניתנה להם הזדמנות להיכנס למשרדי התובעת מרגע סיום הפגישה ואילך.

לא למותר לציין כי גם אם היה בידה להוכיח כי הנתבעים 1 ו-2 חתמו על הסכם העסקה בסמוך לאחר שהחלו הנתבעים 3 ו-4 לעבוד בשורותיה (ס' 57 לכתב התביעה) – עדיין היתה התובעת נמצאת לא מקיימת את הוראת סעיף 1 לחוק הודעה לעובד המחייבת אותה ליתן הודעה לעובד לא יאוחר מ-30 יום ממועד תחילת עבודתו. התובעת טענה כי הנתבע 3 החל לעבוד ביום 30.7.2017 ואילו הנתבע 4 החל לעבוד ביום 21.5.2017 (ס' 4 ו-5 לכתב התביעה) מכאן, שעל פי טענת התובעת עצמה, הנתבע 1 הוחתם על הסכם העסקה כשנה ו-9 חודשים לאחר שהחל לעבוד, ואילו הנתבע 2 – כ-9 חודשים לאחר שהחל לעבוד בתובעת.

בנסיבות אלו אנו מקבלים טענת הנתבעים 1 ו-2 ומחייבים התובעת לשלם לכל אחד מהם פיצוי בסך 2,500 ₪.

משכך, יחול סעיף 5א לחוק הודעה לעובד הקובע כי הנטל להוכיח תנאי העבודה השנויים במחלוקת על המעסיק, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

גמול שעות נוספות:

הנתבעים 1 ו-2 טענו כי עבדו שעות נוספות, לעיתים 12 – 15 שעות עבודה ביום וקיבלו מהתובעת שכר גלובלי, ללא גמול על שעות נוספות (ס' 28 לכתב התביעה שכנגד).

התובעת הכחישה טענתם זו של הנתבעים 1 ו-2 וטענה כי תפקידם היה משרת אמון, שכן הם היו כפופים ישירות למנכ"ל שלה, היו אחראים לגיוס עובדים, לפיטוריהם, לקשר ישיר עם לקוחות התובעת וכי בעצם שימשו "פנים של התובעת" כלפי הלקוחות והעובדים שלה. היתה להם עצמאות רבה בניהול עבודתם ובביצוע תפקידם (ס' 8(א) לכתב הגנה שכנגד)(ס' 17 לתצהיר מר קמפנר).

לנוכח מהות תפקידם זה, התובעת טענה כי לא היה בידה לפקח על שעות העבודה והמנוחה שלהם (ס' 8(ג) לכתב הגנה שכנגד)(ס' 18 לתצהיר מר קמפנר).

עוד טענה התובעת כי מלבד שכרם נטו, קיבלו הנתבעים 1 ו-2 רכבים חדשים ומפוארים לצרכי עבודתם וכן קיבלו בונוסים מידי פעם. עוד טענה כי נתבעים אלו החלו עבודתם בשורותיה ללא ניסיון מקצועי קודם (ס' 8(ב) לכתב הגנה שכנגד).

סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) קובע כי חוק זה לא יחול על עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי. סעיף 30(א)(6) לחוק קובע כי הוא לא יחול על עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.

סעיפים 30(א)(5) ו(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה פורשו בפסיקה של בית המשפט העליון כך:

"שאם התפקידים המוטלים למעשה על העובד הינם כך שאין אדם מן הישוב יכול למלא אותם כדבעי אלא אם נתונה בו מידת אמון המאפשרת לו פעולה עצמאית, ללא פיקוח שוטף מצד המעביד, ותפקידים האמורים הם תפקידי הנהלה דוקא (למעט תפקידים, ולו גם אחראים וקשים ביותר שאינם תפקידי הנהלה. כמו טבחות) - כי אז החוק אינו חל" (ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון בע"מ נ' יהודה שורץ (31.10.1968) (להלן – פס"ד מכמורת).

בית הדין הארצי בע"ע 26020-01-19 בין הרים שירותי תיירות בע"מ – מנחם דגן (15.1.2020) קבע לאחרונה בפסיקתו כך:

"על פי ההלכה הפסוקה יש לפרש את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום על מנת שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק (ע"ע (ארצי) 300271/98‏  טפקו – ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים‏, פ''ד לה 703 (2000) ). כן נפסק כי נטל ההוכחה לכך שעל העסקתו של עובד חל חריג מהחריגים הקבועים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה מוטל על המעסיק (ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון בע"מ נ' שורץ, פ"ד כב (2) 703). לעניין סעיף 30 (א)(6) לחוק נקבע כי "השאלה אינה אם למעביד פלוני היה למעשה פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של עובד פלמוני; השאלה היא אם תנאי העבודה ונסיבותיה איפשרו פיקוח כאמור" (דב"ע (ארצי) לג/2-4  רון - המועצה המקומית מצפה רמון [פורסם בנבו] פד"ע ד 386. פסקה 5 (1973) )".

מר קמפנר הצהיר כי הנתבע 1 הועסק בתפקיד מנהל תפעול (ס' 5 לתצהירו). תפקידו זה היה משרדי בעיקרו, וכלל נסיעות רק במקרים חריגים שבחריגים. אולי פעם בחודש. עוד הצהיר מר קמפנר כי את רוב עבודתו ביצע הנתבע 1 במשרדו (של מר קמפנר) (ס' 15 לתצהירו).

באותה נשימה הצהיר מר קמפנר כי לנוכח מהות תפקידם של הנתבעים (ובכלל זה הנתבע 1), לא היה באפשרות התובעת לפקח על שעות העבודה והמנוחה שלהם (ס' 16 לתצהירו). עוד הצהיר כי היה מתקשר לנתבעים אחת ל-10 דקות כדי להתעדכן במיקום שלהם (ס' 17 לתצהירו). הצהרותיו אלה של מר קמפנר סותרות את הצהרותיו ביחס למהות תפקידו של הנתבע 1 ומיקום ביצוע עבודתו. ואם אכן, כהצהרת מר קמפנר, רוב עבודת הנתבע 1 היתה משרדית – התובעת לא הראתה מה מנע בעדה לפקח על שעות עבודתו ומנוחתו באמצעות שעון נוכחות.

מר קמפנר הצהיר כי הנתבעים 1 ו-2 היו אמונים על הקשר עם הספקים באופן בלעדי, וכי התובעת ייחסה משקל מכריע לדבריהם (ס' 31 לתצהירו) ועדיין, נדרשו הנתבעים 1 ו-2 לאישור מר קמפנר ומר שבתאי כדי לתגמל את הספק ואליק על כל עובד שיגויס על ידו, ועדיין היה זה מר שבתאי שקבע את גובה התגמול ולא הנתבעים 1 ו-2.

משרת אמון אישי אין משמעה קיום אמון גרידא בין המעסיקה לבין העובד. זו דרישת מינימום הכרחית בכל מערכת יחסי עבודה, בלעדיה לא ניתן לקיים מערכת יחסים כזו. הנתבע 1 נשאל בחקירתו והעיד כך:

"ש. היחסים שלך מול אופיר היו מבוססים על אמון, נכון?
ת. כן.
ש. אתה סמכת עליו והפוך, נכון?
ת. בעבודה לא היה לי נגיעות איתו, הוא עושה את העבודה שלו, מי שהיה מעלי זה גיורא וטל. העבודה השוטפת היתה מול גיורא וטל.
ש. והעבודה שלך מול גיורא וטל היתה מבוססת על אמון?
ת. כן.
ש. אתה סמכת עליהם והם סמכו עליך?
ת. אחרת איך אפשר לעבוד?" (עמ' 49 ש' 27 – 29 ועמ' 50 ש' 1 – 7 לפרוטוקול).

פירוש משרת אמון אישי ככזו שמקיימת אמון הדדי בין המעסיק לבין העובד היתה מוציאה מגדר חוק שעות עבודה ומנוחה כמעט את כל העובדים במשק, ולא לכך התכוון המחוקק. משמעות משרת אמון אישי כוונתה משרה אותה מבצע העובד ללא פיקוח של המעסיק וזאת נוכח מידת האמון הרבה שהמעסיק נותן בעובד (ראו פס"ד מכמורת).

הנתבע 2 נשאל בחקירתו על כמות העובדים שגייס והעיד כך:

"ש. בחודשיים האחרונים גייסת פחות עובדים מאשר קודם? היתה ירידה במספר העובדים?
ת. היתה ירידה, מכיוון שגיורא עזב אז היה קצת יותר קשה.
ש. איך גיורא קשור לגיוס עובדים? הוא היה מביא לקוחות.
ת. הוא ידע הרבה שיטות איך לעבוד.
ש. אבל טל עדיין היה שם.
ת. זה לא היה התפקיד של טל. התפקיד של טל היה קשור ללקוחות.
ש. גיורא היה מגייס איתכם עובדים?
ת. לא שהוא נסע איתנו, הוא ידע מה לעשות ואמר לנו." (עמ' 71 ש' 19 – 26 לפרוטוקול. הדגשה לא במקור – א.ה).

מעדותו זו של הנתבע 2 עולה כי גיורא בזמנו הנחה אותם מה לעשות על מנת לגייס עובדים. עוד העיד כי הגיע כל בוקר למשרד כדי לקבל סידור עבודה שהוכן על ידי גיורא, טל והסיירים (עמ' 73 ש' 9 – 13 לפרוטוקול) וכי כמעט כל יום נפגש עם הנתבע 1 במשרד ומשם יצאו למשימות (עמ' 76 ש' 4 – 9 לפרוטוקול).

הנתבעים 1 ו-2 היו כפופים אפוא ישירות למר קמפנר ולא ישירות למר שבתאי (כפי שעולה מעדותו לעיל של הנתבע 1). משכך, הם לא מילאו תפקיד של משרת אמון אישי.

חיזוק למסקנה זו עולה מעדותו של הנתבע 4. הוא נשאל על גב' אלישה והעיד כך:

"ש. מה היא עשתה לך?
ת. ברגע שגיורא התפטר היא התחילה לעבוד בד.ק.א, היא התחילה לעבוד ולגייס עובדים, ואז היא נכנסה לי לעבודה שלי. אז יום אחד בתוך הדירה היא הרימה עלי את הקול ובגלל זה התעצבנתי. זה היה בסוף.
ש. אבל אמרת קודם שבכלל לא התעסקת בגיוס עובדים, אז מה הפריע לך?
ת. הפריע לי שהיא היתה נכנסת לדירות, היא היתה מדברת עם העובדים.
ש. מה היא דיברה עם עובד ואיך זה הפריע לך?
ת. היא היתה מדברת עם העובד על הבעיות שלו, והוא צריך לדבר איתי.
בסופו של דבר עובד אמר לי שהוא דיבר עם כריס, אבל היא לא אמרה לי.
ש. אז זה הפריע בהעברת המידע אליך?
ת. כן." (עמ' 93 ש' 14 – 24 לפרוטוקול).

הנה כי כן, לא רק שהנתבע 4 היה כפוף למר קמפנר, אלא שהוא נדרש על ידי התובעת להיות כפוף גם להוראותיה של גב' אלישה. נציין כי מר קמפנר הצהיר שכל הנתבעים, לרבות נתבע 4, מילאו תפקיד במשרת אמון אישי (ס' 17 לתצהירו) ולכן עדותו של הנתבע 4 לעניין זה רלוונטית.

להשלמת התמונה נוסיף כי התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי באמצעים הטכנולוגיים הקיימים היום, לא היתה יכולה לפקח על שעות עבודתם ומנוחתם של הנתבעים.

הנתבע 1 הצהיר כי בכל תקופת עבודתו השקיע שעות רבות בביצוע תפקידו, שהוא גיוס עובדים זרים עבור התובעת. הוא הצהיר כי מילא תפקידים רבים שהצריכו קשר עם עורכי דין, מנהלי חשבונות ולווי העובדים לצורך קבלת ויזה, אך לא מילא תפקיד רשמי של מנהל תפעול, אלא לחודש אחד וזאת עקב פיטוריו הפתאומיים של מי שמילא תפקיד זה. עוד הצהיר הנתבע 1 כי נדרש ועבד שעות נוספות, לפעמים 12 – 15 שעות ביום (ס' 8 – 11 לתצהירו).

הנתבע 1 העיד כי היה מתקשר לתאם ראיונות לעובדים גם בשעות חמש ושש אחה"צ (עמ' 47 ש' 4 לפרוטוקול). הנתבע 1 נחקר והעיד כך:

"ש. מה היית צריך כדי להגיד לי כמה שעות במדויק עבדת כל יום?
ת. אין לדעת, כי זה עבודה שהיא לא שגרתית, אין שעות מסוימות – שמונה עד ארבע. אני לא איש משרד. עבדתי רוב הזמן בשטח.
ש. ואז מה? אתה לא יודע להגיד כמה שעות עבדת בשטח?
ת. יכולתי יום אחד לעבוד 10, יום אחר 11 שעות, יכולתי להתחיל בשש בבוקר ולסיים בשש בערב.
ש. האם יש דרך היום להתחקות בדיעבד כמה שעות עבדת כל יום?
ת. לצערי לא, כי לא היה כרטיס או שעון נוכחות."(עמ' 55 ש' 10 – 18 לפרוטוקול).

ה"ה קמפנר ושבתאי העידו כי הנתבעים 1 ו-2 עבדו במשרה מלאה של 8 שעות יומיות בלבד. מר שבתאי העיד שאם הם היו צריכים לאסוף עובדים בשעה 06.00 בבוקר הם סיימו לעבוד אחרי 8 שעות (עמ' 33 ש' 1 – 3 לפרוטוקול). עוד העיד כי לעיתים העבודה הצריכה נסיעות לטבריה וטיסות לאילת ואף אישר שבימים של חלוקת משכורות עבדו עד השעה 19.00 ו-20.00 (עמ' 33 ש' 24 – 29 לפרוטוקול). עוד העיד כי העובדים ידעו שהם צריכים לעבוד 8 שעות בלבד. מעבר לכך נדרש אישור מהמנהל הישיר. עוד העיד כי התובעת עובדת לפי משימות המוגדרות ל-6 שעות "מעבר לכך היו עובדים שהיו נמצאים בים או בבית קפה". שבתאי אישר כי לא היו כרטיסי נוכחות ולא הביא סידורי עבודה כי לא התבקש לכך (עמ' 34 ש' 1 – 12 לפרוטוקול).

סעיף 24(א) לחוק הגנת השכר מחייב מעסיק לנהל פנקס שכר הכולל, בין היתר, שעות עבודה של העובד. התובעת לא הנהיגה שעון נוכחות והנתבעים 1 ו-2 לא נדרשו לתעד את שעות עבודתם. בנסיבות אלו חלה חובת הראיה על התובעת להוכיח כי הנתבעים 1 ו-2 לא עמדו לרשות העבודה בשעות העבודה השנויות במחלוקת (ס' 26ב(א) לחוק הגנת השכר).

התובעת טענה כי בתלושי השכר של הנתבעים 1 ו-2 לא הופיע רכיב של שעות נוספות וכי הם לא הלינו על כך בזמן אמת (ס' 13(ד) לכתב הגנה שכנגד). בעניין זה נבהיר כי הנתבעים בסטטוס עובדים אינם חופשיים לוותר על זכויות קוגנטיות שלהם, אשר באות להגן עליהם (ראו דב"ע(ארצי) נה/3-145 מדינת ישראל – משרד השיכון – יעקב בוכריס (3.3.1997).

אנו מתרשמים כי עבודת הנתבעים 1 ו-2 בגיוס עובדים לתובעת היתה כרוכה בשעות עבודה לא קבועות. הנתבעים 1 ו-2 העידו כי עבודתם הצריכה נסיעה לרשויות הגירה, לבתי מלון ולמקומות בהם שוהים עובדים זרים וניתן לגייס אותם. לאחר מכן הם תיאמו עבורם ראיונות עבודה עם לקוחות התובעת, ליוו אותם לראיונות אלו, סייעו להם למלא טפסים, הסיעו אותם לדירות בהן השתכנו. הנתבעים 1 ו-2 גם העידו כי גייסו בממוצע בין 60 ל-80 עובדים בחודש (ראו עדות הנתבע 1 בעמ' 50 ש' 8 – 15 לפרוטוקול). בנסיבות אלו שוכנענו כי הם עבדו בשעות נוספות.

בנסיבות אלו יחול המצב השני כפי שנפסק בע"ע(ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.2017) כדלקמן:

"המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות". (הדגשה במקור – א.ה).

הנתבע 1 טען כי מגיע לו גמול שעות נוספות בסך 95,207 ₪ לפי חישוב כדלקמן: 60 שעות עבודה נוספות בחודש כפול שכר שעתי של 51.75 ₪ (9,625 לחלק ל-186 שעות עבודה בחודש) כפול גמול 1.375 כפול 22.3 חודשי עבודה (ס' 29 לכתב התביעה שכנגד).

הנתבע 2 טען כי מגיע לו גמול שעות נוספות בסך 34,177 ₪ לפי חישוב כדלקמן: 60 שעות עבודה נוספות בחודש כפול שכר שעתי של 40.22 ₪ (7,482 ₪ לחלק ל-186 שעות עבודה בחודש) כפול גמול 1.375 כפול 10.3 חודשי עבודה (29 לכתב התביעה שכנגד).

התובעת לא הכחישה את החישוב הנטען, למעט טענתה כי הנתבע 2 עבד 10.26 חודשים (ס' 7 לכתב הגנה שכנגד). משכך, אנו מקבלים החישוב ומחייבים התובעת לשלם לנתבע 1 גמול שעות נוספות בסך 95,207 ₪ ולנתבע 2 גמול שעות נוספות בסך 34,044 ₪. לסכום זה יצורפו פיצויי הלנת שכר בסך של 2,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1 ו- 2.

התובעת טענה לקיזוז סכומים ששולמו לנתבעים 1 ו-2 עבור גיוס עובדים (ס' 8(ה) לכתב הגנה שכנגד). משפסקנו לעיל כי התובעת זכאית להשבת הסכום של 2,200 ₪ - הרי שהוא יקוזז מהסכומים המגיעים לנתבעים 1 ו-2, בחלקים שווים ביניהם.

עוד טענה התובעת לקיזוז סך של 500 ₪ בשל קנס שקיבל הנתבע 2 בגין עבירת תנועה שביצע ביום 14.3.2017 (ס' 16 לכתב הגנה שכנגד). התובעת צירפה הודעת קנס (נספח א' לכתב הגנה שכנגד) ממנו לא ניתן ללמוד על קשר כלשהו לנתבע 2. התובעת לא טענה כי הנתבע 2 נהג ברכב מספר 9591534 והחנה אותו שלא כדין ברחוב הירדן ליד בית מספר 24 בבני ברק ביום הנטען בשעה 12.52 ולא הוכיחה זאת, ועל כן טענתה נדחית.

חלף הודעה מוקדמת:

חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת) קובע החובה למסור הודעה מוקדמת. התובעת לא עמדה בהתחייבותה זו וגם לא הוכיחה כי לא היתה חייבת לעמוד בהתחייבותה זו, או לשלם חלף הודעה מוקדמת בנסיבות הרלוונטיות.

בהתאם לחוק הודעה מוקדמת זכאי הנתבע 1 להודעה מוקדמת של חודש ימים, ועל כן זכאי לדמי הודעה מוקדמת בשווי שכרו האחרון: 9,625.30 ₪.

בהתאם לסעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת זכאי הנתבע 2 להודעה מוקדמת של 16.75 ימים ועל כן זכאי לדמי הודעה מוקדמת לפי חישוב כדלקמן: 7,482.81 ₪ לחלק ל-24 ימי עבודה בחודש כפול 16.75. סה"כ: 5,222 ₪.

הנתבע 3 הועסק בתובעת במשך חודש אחד (מיום 30.7.2017 ועד ליום 29.8.2017). בהתאם לסעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת הוא זכאי להודעה מוקדמת בת יום אחד ועל כן זכאי לדמי הודעה מוקדמת לפי חישוב כדלקמן: 7,393.94 ₪ לחלק ל-24 ימי עבודה בחודש. סה"כ: 308 ₪.

הנתבע 4 הועסק בתובעת במשך 3.29 חודשים (מיום 21.5.2017 ועד 29.8.2017). בהתאם לסעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת זכאי הנתבע 4 להודעה מוקדמת של 3.29 ימים ועל כן זכאי לדמי הודעה מוקדמת לפי חישוב כדלקמן: 7,802.84 ₪ לחלק ל-24 ימי עבודה בחודש כפול 3.29. סה"כ: 1,069 ₪.

פיצויי פיטורים:

הלכה פסוקה היא כי תכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים להבטיח לעובד קיום בכבוד עד למציאת מקום עבודה אחר (ע"ע 300274/96 שאול צדקא נ' מדינת ישראל – גלי צה"ל (16.10.2001); ע"ע(ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – אלכסנדר צ'רניאקוב (31.5.2007) (להלן – פס"ד אלוניאל).

חובת המעסיק לשלם פיצויי פיטורין לעובד שפוטר מעוגנת בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם אפשרית רק בהתקיים התנאים הקבועים בחוק בלבד.

סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, שכותרתו: "פיטורים ללא פיצויים מכח הסכם קיבוצי" קובע כך:
"לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד".

סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, שכותרתו "פיטורים ללא פיצויים מכח פסק דין" קובע כך:

"בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי "שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר" (ע"ע 1126/00 מלון עציון בע"מ – אביעזר שרוני (22.10.2002)); באשר "הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש" (פס"ד אלוניאל).

התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעסיק לעובדיו מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו מהתנהלותו הפסולה של העובד (ע"ע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) – צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ (30.10.2006).

באשר לשיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים נקבע בפס"ד אלוניאל כך:

"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:
השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו; [וראו במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, ניתן ביום 2.7.01]".(הדגשה במקור – א.ה).

בענייננו, משקבענו כי התובעת הוכיחה טענתה בעניין אי העברת התשלום לספק מר ואליק – הרי שתבחן טענתה לשלילת פיצויי פיטורים מכוח סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים.

התובעת טענה כי הנתבע 2 לא צבר וותק מספיק המזכה אותו בפיצויי פיטורים. אין חולק כי הנתבע 2 הועסק בתובעת במשך 10.26 חודשים.

התובעת טענה כי צו ההרחבה בענף הניקיון אינו חל על העסקת הנתבעים 1 ו-2, ולכן אין הם זכאים להפרשות לפיצויים בשיעור 8.33 אחוזים. עוד טענה כי הנתבעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים ואינם זכאים לשחרור הפיצויים שנצברו בקרן הפנסיה (ס' 12(א) – (ג) לכתב הגנה שכנגד).

הנתבע 1 טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 17,887 ₪ לפי חישוב של שכרו האחרון (9,625.30 ₪) כפול 22.3/12 (ס' 39 לכתב תביעה שכנגד). עוד טען כי בנוסף ולמצער, הוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים בגובה 8.33 אחוזים משכרו האחרון, זאת לאור סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע כך:

"תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעסיק והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר".

בפסק דין שניתן בע"ע(ארצי) 39921-01-16 אילנה קטאר –קרן קורת ישראל עמותה לפיתוח כלכלי (22.11.2017) קבע בית הדין הארצי כי נקודת המוצא בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים היא כי "ככלל, תשלומי מעסיק לקופות גמל אינם באים "במקום" פיצויי פיטורים, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או בצו של שר העבודה. תשלומים הצבורים בקופות הפיצויים נחשבים, לפיכך, במקרה הרגיל, כ"חיסכון ביד המעסיק" הזכאי להשבתם לידיו אם העובד סיים עבודתו בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים (דב"ע(ארצי) לה/3-29 פוטוקר שטיין – אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פד"ע ו' 299 (1975); דב"ע נג/2-234 ברקן – טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ, פד"ע כז 189 (1994)) והם יזקפו "על חשבון" הפיצויים עם שחרור הקופה לזכות העובד בנסיבות המזכות את העובד בפיצויי פיטורים...הקביעה לפיה כספים הצבורים בקופות הפיצויים יבואו "במקום" פיצויי פיטורים, היא, אפוא, החריג לכלל הקבוע בסעיף 14 לחוק". (הדגשה במקור – א.ה).

במקרה דנן, צו ההרחבה בענף הניקיון מיום 5.2.2014 אינו חל על העסקת הנתבעים 1-2 שכן לא עסקו בעבודת ניקיון. נזכיר כי לאחרונה אישר בית הדין הארצי כי צו הרחבה זה חל על העסקת עובדים זרים על ידי התובעת (ע"ע 23525-04-19 ד.ק.א נקיון ורעיון בע"מ – Abdelkarim Ahmmed Maki (6.1.2021)), אך בפסק דין זה דובר על עובדים שעסקו בניקיון, בשונה מענייננו.

פיצויי פיטורים לנתבע 1 –

התובעת לא הכחישה את חישוב פיצויי הפיטורים הנטען על ידי הנתבע 1, ועל כן אנו מקבלים אותו. עם זאת נוכח הקביעה כי הנתבע 1 פעל שלא כדין בעניין אי התשלום לספק מר ואליק, תישא התובעת בתשלום חלקי של פיצויי הפיטורים בסכום של 70% מפיצויי הפיטורים. התובעת תשלם לנתבע 1 פיצויי פיטורים בסך: 12,521 ₪.

הנתבע 1 זכאי לשחרור כספי הפיצויים שנצברו לטובתו בקרן הפנסיה מנורה מבטחים בע"מ עד לסכום האמור לעיל. במידה וצבורים בקופה זו פיצויים בסכום נמוך יותר מהסכום שנפסק – תשלם התובעת את ההפרש לנתבע 1.

התובעת טענה כי פיצויי הפיטורים לא שולמו לנתבע 1 בשל מחלוקת כנה ואמיתית, ועל כן אין לחייבה בפיצויי הלנה (ס' 12(ד) לכתב הגנה שכנגד). אנו מקבלים טענה זו. נוכח המחלוקת בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום העסקה, לא תישא התובעת בפיצויי הלנה.

פיצויי פיטורים לנתבע 2 –

בנסיבות סיום ההעסקה וקביעתנו בענין אי התשלום לספק מר ואליק, לא מצאנו כי הנסיבות חמורות דיין כדי לשלול מהנתבע 2 את הסכומים שהופקדו עבורו במהלך תקופת העסקתו בגין רכיב הפיצויים, בהתאם לצו ההרחבה הכללי. הנתבע 2 זכאי לסכומים שהופקדו לטובתו ברכיב הפיצויים בקרן הפנסיה במהלך תקופת העסקתו. נוכח המחלוקת בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום העסקה, לא תישא התובעת בפיצויי הלנה.

פגיעה בפרטיות, לשון הרע ועוגמת נפש:

הנתבעים 1 ו-2 תבעו פיצוי בגין עוגמת נפש במסגרת תביעתם לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין (ס' 42 – 44 לכתב התביעה שכנגד). משמצאנו לחייב את התובעת לשלם לנתבעים פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – מתייתר הצורך לדון בפיצוי בגין עוגמת נפש בנפרד וטענה זו נדחית.

הנתבעים 3 ו-4 תבעו פיצוי בגין הפצת דיבה, לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הם הצהירו כי בפגישה מיום 28.8.2017 הציגו בפניהם מסרונים של הנתבע 2 והקלטה של קבוצת הווטסאפ ו"לא הבנו מה רוצים ממני" (ס' 13 לתצהיריהם); "לא הבנתי מה אני קשור" (ס' 15 לתצהיריהם); בשיחה עם אופיר "הושפלתי מילולית, הוא קילל אותי" (ס' 26 לתצהיריהם); אופיר אמר לנו "שאנחנו גנבים ורמאים" (ס' 27 לתצהיריהם); "אופיר וטל השפילו אותנו, ונתנו לנו 3 שעות אחרי השיחה, להמתין בחוץ. כאשר אין לנו כל גישה לחפצים האישיים שלנו ולארנקים שברכבים" (ס' 28 לתצהיריהם); "אופיר וטל הגיעו לרכבים עשו לנו חיפוש בחפצים שלנו האישיים, בארנקים ולאחר מכן זרקו את הכל על הרצפה. ממש השפלה. הולבנתי ברבים מול כל העובדים האחרים והפקידה במקום. יתר על כן, פרסו בפני אנשים אחרים, עובדים אחרים מה השכר שאני מקבל דבר שפגע בפרטיותי" (ס' 34 – 37 לתצהיריהם). בנסיבות אלו תבעו פיצוי בגין פגיעה בפרטיות ולשון הרע (ס' 10 – 12 ו- 16 לכתב תביעה שכנגד).

עדותם של הנתבעים 3-4 היתה אמינה עלינו. גם תמליל הפגישה (נספח 10 לתצהירי התובעת) והעובדות שנקבעו על ידנו בפסק הדין (ס' 16ח'), תומכים בטענות הנתבעים 3 ו-4 כי העילה לפיטוריהם היא חברותם בקבוצת הווטסאפ. באופן ביצוע הפיטורים נפגעה פרטיותם. גם עצם חיוב הנתבעים להמתין עד שמר שבתאי ומר קמפנר ישובו מארוחת הצהרים כדי לשחרר את חפציהם האישיים מהרכבים והאופן בו הדבר נעשה, יש כדי לתמוך בטענת הנתבעים 3 ו-4 כי הושפלו ונפגעה פרטיותם.

משכך, הנתבעים 3 ו-4 זכאים לפיצוי בשל פגיעה בפרטיות, בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד.

לא מצאנו מקום לפסוק פיצוי בגין לשון הרע, שכן לא פורטו בכתב התביעה המילים שנאמרו, המהוות לטענתם לשון הרע.

התנהגות בא כוחם של הנתבעים 3 ו-4:

ביום 29.5.2019 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה. בשעה 10.08, בעוד העדה גב' אלישה מעידה, יצא עו"ד אלנקרי מאולם בית הדין ובעקבות כך החקירה הופסקה (עמ' 6 ש' 12 לפרוטוקול).

ביום 14.7.2019 התקיימה ישיבת הוכחות שנייה שנקבעה לשעה 09:00. עו"ד אלנקרי הופיע לדיון בשעה 09:23 (עמ' 32 ש' 9 לפרוטוקול). בעוד מר שבתאי מעיד, עו"ד אלנקרי ביקש הפסקה של 5 דקות ויצא מאולם בית הדין (עמ' 38 ש' 7 – 8 לפרוטוקול).

ביום 27.1.2020 התקיימה ישיבת הוכחות שלישית שנקבעה לשעה 09:00. עו"ד אלנקרי הופיע לדיון בשעה 09:48 (עמ' 35 ש' 12 -13 לפרוטוקול).

בתום ישיבת ההוכחות האחרונה ביקשה התובעת לחייב את עו"ד אלנקרי בהוצאותיה.

ב"כ הנתבעים 1 ו-2 טען כי הדיון ביום 27.1.2020 נקבע מלכתחילה לשעה 10:00 ורק יומיים או יום אחד לפני הדיון שונתה השעה ל-09:00, זאת, על אף ששעת הדיון הוקדמה לשעה 09:00 כבר בהחלטה מיום 17.9.2019. עו"ד אלנקרי טען כי לא ראה את השינוי בשעה ופעל לפי הזימון לדיון בשעה 10:00.

התנהלותו של עו"ד אלנקרי לא מקובלת עלינו. היינו מסתפקים בהערה בלבד אילו התנהלותו היתה חד פעמית, אלא שהתנהלותו לכל אורך ההליך חזרה על עצמה והעידה על הקלת ראש בכללי ההתנהגות המצופים מעורך דין ככלל, וכ-OFFICER OF THE COURT בפרט.

בנסיבות אלו, אנו מוצאים לנכון לחייב את הנתבעים 3-4 ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 5,000 ₪.

סוף דבר:

לאור כל המקובץ, תביעת התובעת מתקבלת בנוגע להשבת 2,200 ₪. התובעת רשאית לקזז סכום זה מהסכומים שעליה לשלם לנתבעים 1-2.
יתר רכיבי התביעה נדחים.

התביעה כנגד מר שבתאי – נדחית. הנתבעים 3-4, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות מר שבתאי, בסכום של 5,000 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

התביעות שכנגד התקבלו בחלקן הגדול.

התובעת תשלם כדלקמן:

סך של 10,523.66 ₪ הפרשי שכר לנתבע 1 בתוספת 1,000 ₪ פיצויי הלנה.
סך של 6,756.52 ₪ הפרשי שכר לנתבע 2 בתוספת 1,000 ₪ פיצויי הלנה.
סך של 7,304.85 ₪ הפרשי שכר לנתבע 3 בתוספת 1,000 ₪ פיצויי הלנה.
סך של 7,911.43 ₪ הפרשי שכר לנתבע 4 בתוספת 1,000 ₪ פיצויי הלנה.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 1-2 פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסכום של
2,500 ₪.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 3-4 פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסכום של
3,000 ₪.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, בסך של
2,500 ₪.

התובעת תשלם גמול שעות נוספות כדלקמן:

לנתבע 1 – 95,207 ₪ בתוספת 2,000 ₪ פיצויי הלנה.
לנתבע 2 – 34,044 ₪ בתוספת 2,000 ₪ פיצויי הלנה.

התובעת תשלם לנתבע 1 פיצויי פיטורים בסך 12,521 ₪.
הנתבע 2 זכאי לסכומים שהופקדו לטובתו ברכיב הפיצויים בקרן הפנסיה במהלך תקופת העסקתו.

כל הסכומים האמורים עד כאן ישולמו בתוך 30 יום. לאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד לתשלום המלא בפועל.

התובעת תשלם חלף הודעה מוקדמת כדלקמן:
לנתבע 1 – 9,625.30 ₪.
לנתבע 2 – 5,222 ₪.
לנתבע 3 – 308 ₪.
לנתבע 4 – 1,069 ₪.
על סכומים בגין חלף הודעה מוקדמת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 28.8.2017 ועד התשלום המלא בפועל.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 3 ו-4 פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות.

התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. סה"כ: 20,000 ₪.

הנתבעים 3-4 ישלמו ביחד ולחוד לתובעת הוצאות בסכום של 5,000 ₪ בגין התנהלות בא כוחם.

הסכומים הנקובים בסעיפים קטנים (יא) עד (יד) ישולמו בתוך 30 יום. לאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד לתשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום ממועד קבלתו.
ניתן היום, י"ט אדר תשפ"א, (03 מרץ 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. (ע) מר אברהם בן קרת

אירית הרמל, שופטת

נ.צ. (מ) מר מאיר שריקי