הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 32943-11-18

08 נובמבר 2021

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (עובדים) מר איתן סלע
נציג ציבור (מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובעים

  1. שלמה הורן (המנוח)
  2. יוכבד הורן

ע"י ב"כ: עו"ד מ. מתיתיהו אדרי
-
הנתבעות

  1. גולדאור מ.ש.מ טכנולוגיות בע"מ
  2. חן-יון י.א.ש. אחזקה ותפעול חניונים בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד מ. ג'אנה

פסק דין

בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות קוגנטיות בגין תקופות ההעסקה של התובעים אצל הנתבעים.

העובדות
הנתבעות 1 ו- 2 הן חברות שעיסוקן בתחום השירותים לרכב (חניונים, פנצריה מנהרת שטיפת רכב) באתרים שונים בארץ . מר יצחק הורן, הינו אחד מבעלי מניות בשתי החברות.
התובע 1 מר שלמה הורן ז"ל [להלן: "המנוח"], היה אחיו של מר יצחק הורן, ובעל מניות בנתבעת 1. המנוח הועסק בנתבעת 1 (בניהול ותפעול פנצ'ריה) עד לפטירתו בשנת 2014. לאורך תקופת עבודתו הנתבעת 1 הנפיקה לו תלושי שכר.
הגב' יוכבד הורן [להלן: "התובעת"] שהייתה רעייתו של המנוח הועסקה על ידי הנתבעת 2 בחנות הסמוכה למתקן שטיפת רכב משנת 1994 ועד שנת 2018.
התביעה דנן הוגשה ביום 14.11.2018 על ידי התובעת הן בגין זכויותיה כעובדת של מי מהנתבעות ובגין פיטוריה, לטענתה שלא כדין ותוך אפליה מחמת גיל, וכן היא תובעת זכויות המגיעות לטענתה לעיזבון המנוח, בגין תקופת עבודתו אצל מי מהנתבעות ונסיבות סיומה.
לטענת התובעת האבחנה בין החברות פורמלית בלבד, וכי שתיהן פועלות במשותף ונשלטות על ידי אדם אחד, ולפיכך תבעה חלק מהסעדים במסגרת תביעתה שלה ובמסגרת תביעת העיזבון כנגד שתי החברות.
מנגד, הנתבעות טוענות כי יש הבחנה ברורה בין שתי הנתבעות וכי אחת מהן העסיקה את המנוח ואחת מהן העסיקה את התובעת. לגופו של עניין הן טוענות כי המנוח כיהן כמנהל הנתבעת 1 וכי איננו זכאי לאיזה מהסעדים הנתבעים, לעניין התובעת נטען כי התפטרה מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת וכי איננה זכאית לאילו מהתשלומים הנטענים על ידה.
מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה, גב' ילנה אלטשולר שעבדה עמה בנתבעת 2 ומר פנחס שלומוב שהיה עובד של שתי הנתבעות (במועדים שונים). מטעם הנתבעות העיד מר יצחק הורן.

דיון והכרעה

זכויותיו הנתבעות של המנוח

הודעה לעובד
לטענת התובעים לא ניתנה למנוח הודעה לעובד/ הסכם העסקה תקף ורלוונטי לתפקידו בהתאם לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 ומשכך יש לחייב את הנתבעת 1 לשלם למנוח פיצוי בסך של 15,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין.
לטענת הנתבעות המנוח היה הבעלים (במשותף) של הנתבעת 1 ומנהל בפועל ומשכך הכיר היטב את תנאי העסקתו, על כן לא ברורה טענת התובעים בדבר אי מתן הודעה לעובד שכן היה עליו לעשות כן בעצמו.
עוד לטענתן, התיקון לחוק העוסק בפיצוי ללא הוכחת נזק נכנס לתוקף, בשנת 2011, וחל על הודעות שיש למוסרן החל ממועד כניסת התיקון לתוקף, ואינו חל על העסקת המנוח.
לאשר שקילת טענות הצדדים ובחינת הראיות שלפנינו, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. הסנקציה שעניינה השתת פיצויים בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד, נוספה לחוק ביום 11.12.11 וחלה על הודעות שהיה על מעסיק לתת מיום תחילתו של סעיף זה ( סעיף 5 ל חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4) התשע"א 2011, ס"ח 2311, תשע"א, 1029 11.8.2011) . לאור מועד תחילת עבודתו של המנוח, דין התביעה לפיצוי מכוח סעיף 5 לחוק הודעה לעובד להידחות.
לכך נוסיף כי מהראיות שלפנינו עולה שהמנוח, לצד היותו עובד מן השורה, ניהל את הנתבעת 1 והיה בעל מניות בה. ככזה, היה עליו לדעת היטב את תנאי העסקתו. יתרה מכך, מכוח תפקידיו אלה הייתה זו אחריותו לדאוג לכך כי הנתבעת 1 תנפיק לו הודעה בכתב על תנאי העסקתו. בהיעדר הודעה כזו, אין להטיל את האחריות בנסיבות המקרה כאן על הנתבעת 1.

תלושי שכר פיקטיביים
לטענת התובעים במרבית תקופת עבודתו של המנוח, תלושי השכר שניתנו לו לא שיקפו את השכר שקיבל בפועל ואת מסגרת עבודתו, ותשלום שכרו פוצל לצורך הימנעות מתשלום מלוא הזכויות המגיעות לו. זאת, כעולה למשל מצבירת ימי החופשה וניצולם בתלושי השכר, מתלוש חודש 3/2014 ומתלוש השכר לחודש 10/2014, בהם שכרו נמוך מהרגיל. משכך לטענתה יש לחייב את הנתבעת 1 לשלם למנוח סך של 120,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר.
לטענת הנתבעות לאורך תקופת עבודתו שולם למנוח מלוא שכרו, אשר בא לידי ביטוי בתלושי השכר שנמסרו לו מדי חודש. המנוח היה אחד משלושת בעלי המניות של הנתבעת 1 ולפיכך כל הוראה שניתנה להנהלת החשבונות של הנתבעת 1 היתה הוראה שניתנה על ידי המנוח מתוקף תפקידו כבעל המניות ומנהל הפנצ'ריה.
לאחר ששקלנו את הדברים, הגם שעולה שרישום ימי החופשה בתלושי השכר לא היה תקין, לא מצאנו שיש לזקוף זאת לחובת הנתבעת 1, נוכח מעמדו ותפקידו של המנוח. מר יצחק הורן העיד, וגרסתו לא נסתרה, שהמנוח כמנהל הנתבעת 1 היה אמון על העברת הוראות להנהלת החשבונות של הנתבעת 1 לשם הפקת תלושים לעובדים לרבות לו לעצמו. לפיכך, ככל שתלושי השכר לא שיקפו את מה שהמנוח היה זכאי לקבלו כטענת התובעים, אין להטיל את האחריות בנסיבות המקרה כאן על הנתבעת 1. לפיכך, תביעתו בגין רכיב זה דינה אף היא להידחות.

הפרשות לפנסיה (גמל מעסיק)
לטענת התובעים לא בוצעו למנוח הפרשות כדין, ועל כן הוא זכאי לסך מוערך של 84,240 ₪ עבור הפרשות מעסיק לקרן הפנסיה.
לטענת הנתבעות הופרשו לזכות המנוח מלוא ההפרשות הפנסיוניות לביטוח מנהלים בחברת הראל, שעמדו על 5% הפרשות עובד, 5% הפרשות מעסיק ו- 8.33% לרכיב פיצויים. עוד לטענתן במהלך שנת 2015 משכה התובעת 2 כספים שהופקדו לטובת המנוח בחברות הביטוח כלל והראל.
עוד לטענתן, במסגרת הודעת הנתבעות מיום 18.4.2021 הציגו הנתבעות נתונים שעלו ממסמכי הפנסיה של המנוח, לפיהם לטענתן, הופרש עבור התובע סך של 597,917.71 ₪ עבור רכיב התגמולים.
התובעים לא הגישו תחשיב מפורט של ההפרשות החסרות לקרן הפנסיה.
מנגד, הנתבעות צרפו להודעתן מיום 18.4.2021 מסמך שכותרתו "אישור קבלת סכום החיסכון והביטוח למקרה מוות" (צורף כנספח 1 להודעה), לפיו זכאית מוטבת הפוליסה בהראל (8349466) לסך של 577,917.71 ₪ המהווה את "סכום הביטוח והתגמולים עפ"י הפוליסה/ות הנ"ל ולאחר ניכוי הסכומים שהיו מגיעים להראל חברה לביטוח בע"מ עפ"י תנאי הכיסוי הביטוחי". ממסמך זה לא ניתן ללמוד האם הסכום הנקוב במסמך מתייחס להפרשות המעסיק בגין תגמולים בלבד או שמא כולל מרכיבים נוספים ואף לא ניתן ללמוד בעבור אילו שנים הופקדו הכספים.
אף במסמך שכותרתו "שאילתא למצב כספי של הפוליסה" שצורפה להודעה מצויינים סכומי החיוב הכוללים, ללא הפרדה של רכיבים. מהשוואת הסכומים המצוינים ב"שאילתא" לדיווח השנתי לשנים 2011-2012 שצורף על ידי התובעים, עולה כי חלק מסך כל ההפקדות המפורטות ב"שאילתא" הינו על חשבון תגמולי מעסיק ויתר הסכום כולל תגמולי מבוטח ואבדן כושר עבודה. לאור האמור, לא ניתן ללמוד מהמסמכים שצורפו לגבי שיעורן של ההפקדות לרכיב גמל מעסיק.
משלא הוצג לפנינו תחשיב מפורט של ההפקדות החסרות מחד גיסא, ומשלא הוצגו דוחות ביחס לכלל השנים הרלוונטיות, אשר יאפשרו לייחס את הסכומים ששולמו לרכיב תגמולי המעסיק ולמועדי ההפקדות מאידך גיסא, אנו מורים כי בכפוף להצגת דוח הפקדות מפורט מהקופות על ידי התובעים לנתבעות, הנתבעת 1 תשלם לתובע 1 פיצוי בגין הפרשים עבור חלף הפרשות לפנסיה (ככל שקיימים). גובה הפיצוי יחושב בהתאם לזכאותו של המנוח להפרשות פנסיוניות, לפי הוראות צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה. מסכום זה יופחת הסכום שהופרש על ידי הנתבעת 1 עבור המנוח בגין רכיב תגמולי מעסיק וזאת החל ממועד כניסתו לתוקף של צו ההרחבה, דהיינו מיום 1.1.2008. ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות לעניין התחשיב, יגיש כל צד את טענותיו ותחשיביו בצירוף המסמכים הרלוונטים מקרן הפנסיה.

פיצויי פיטורים
לטענת התובעת 2, המנוח פוטר בינואר 2012 אולם משכורתו שולמה עד ליום פטירתו בחודש אוקטובר 2014, המהווה את המועד הקובע לצורך פיצויי הפיטורים. ממוצע שכרו בשנה האחרונה לעבודתו עמד על 16,200 ₪ ועל כן זכאי המנוח לתשלום פיצויים בסך 314,928 ₪.
לטענת הנתבעות המנוח הנפיק לעצמו מכתב פיטורים בשנת 2012 על מנת לקבל הפרשים ממס הכנסה. לטענתן חל על העסקתו של המנוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים והוא לא זכאי לקבל תשלום נוסף/השלמה מעבר לסכומים שהיו מצויים בביטוח המנהלים שברשותו. עוד לטענתן, לאחר פטירת המנוח, התובעת 2 מימשה את הזכות שהייתה למנוח בביטוח המנהלים ומשכה את כספי הפיצויים שעמדו לזכות המנוח בחברת הביטוח הראל ובכלל.
עוד מוסיפות וטוענות הנתבעות, כי במסגרת הודעת הנתבעות מיום 18.4.2021 הן הציגו את פרטי ההפרשות שבוצעו לתובע, לפיהן הופרש עבורו סך של 298,474.05 עבור פיצויי פיטורים (מתוכם סך של 277,085.80 נפדו על הידי המנוח בשנת 2009 וסך של 21,338.25 נפדו על ידי התובעת 2 בשנת 2015).
אין מחלוקת שהלכה למעשה, המנוח הועסק בנתבעת 1 עד למועד פטירתו.
סעיף (א)5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1996 קובע: "נפטר עובד, ישלם המעסיק לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו..."
לא הוכחה טענת הנתבעות לפיה "בתחילת עבודתו חתם התובע על קרן פנסיה (ביטוח מנהלים), במסגרתו חתם על סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג 1963" ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לשיעור הקבוע בסעיף 12 לחוק.
אשר לתקופת העבודה, לטענת התובעים, המנוח עבד אצל הנתבעת 1 החל מיום 4.3.1987 ועד ליום 17.10.2014.
הנתבעות טוענות מנגד שהמנוח החל את עבודתו בפועל בנתבעת 1 בחודש ינואר 1996 וזאת עד למועד פטירתו ביום 17.10.2014 וכי סוכם לעניין הוותק כי זכויותיו הסוציאליות יחושבו החל מיום 1.8.1990.
מתלושי השכר עולה כי תאריך תחילת העבודה של המנוח בנתבעת 1 הינו 1.1.1996. עוד מצוין על גבי תלושי השכר "וותק" מיום 1.8.1990. בנוסף, מהראיות שלפנינו עולה שהנתבעת 1 הפרישה הפרשות פנסיוניות עבור המנוח בתחילת שנות ה90' ועוד קודם לשנת 1996.
לאור האמור אנו קובעים שתקופת עבודתו לצורך תשלום פיצויי פיטורים הינה החל מחודש 8/1990 ועד לפטירתו ושכרו הקובע של המנוח עמד על 16,200 ₪. יצוין שהסכום הנתבע עבור רכיב זה, הועמד על ידי התובעים בכתב התביעה על סך של 314,928 ₪.
להודעת הנתבעות מיום 18.4.2021 צורף אישור קבלת ערכי פדיון ופיצויי פיטורים-מקרה מוות מיום 26.4.2015 לפיו שולם לתובעת סך של 21,338.25 ₪. בנוסף, צורף להודעה מסמך משנת 2009 אשר תוכנו לא הוברר.
לאור האמור, משעולה שכספי הפיצויים נמשכו, אולם לא ניתן ללמוד באופן מלא מהמסמכים שהוגשו לתיק על שיעור הסכום הכולל שנמשך, אנו קובעים שבכפוף להצגת אישורים עדכניים מהקופות שיוצגו לנתבעות על ידי התובעים, התובע 1 זכאי לסך של 314,928 אשר נתבע, בניכוי הסכומים שצבורים בקופות או שנמשכו בגין רכיב הפיצויים. ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות לעניין התחשיב, יגיש כל צד את טענותיו ותחשיביו בצירוף המסמכים הרלוונטים מקרן הפנסיה.

זכויותיה הנתבעות של התובעת 2

נסיבות סיום יחסי עבודה (פיצויי פיטורים, פיטורים שלא כדין, הודעה מוקדמת)
לטענת התובעת 2 היא פוטרה על ידי הנתבעת 2 ולא שולמו לה פיצויי פיטורים. לטענתה ממוצע שכרה בשנה האחרונה לעבודתה אמור היה לעמוד על סך 16,200 ₪. על כן היא דורשת לחייב את הנתבעות 1 ו- 2, בסך של 383,400 ₪, ובניכוי סך של 59,686 ₪ שהופקד לקופת הפיצויים, בהפרש שעומד על סך של 323,714 ₪ בתוספת ריבית הלנת שכר והצמדה כדין.
עוד יצוין שהתובעת 2 טענה לראשונה בסיכומיה כי הפסיקה את עבודתה בחודש 3/2018 בשל ניתוח של "בנה החריג הגר עימה" (כלשון סיכומי התובעים), ובהתאם אסור היה לפטרה כל זמן שצבורים לזכותה דמי מחלה וחופשה. עוד נטען בסיכומים כי על הנתבעות חובה לשלם דמי מחלה מלאים לתובעת החל מהיום הראשון להיעדרות וכי התובעת 2 התפטרה לרגל מצב בריאותי לקוי של בנה אשר רואים אותו כפיטורים.
בנוסף טוענת התובעת 2 שמאחר שפוטרה לאלתר, ללא שימוע ובניגוד לדין היא זכאיל לסך של 150,000 ₪ וכן לסך של 16,200 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בתוספת ריבית והצמדה כדין.
לטענת הנתבעות, התובעת 2 התפטרה ואיננה זכאית לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ותשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לטענתן, לא זו בלבד שהתובעת 2 לא פוטרה, אלא שהתעלמה משיחותיו החוזרות של מנהל הנתבעת 2 אשר הסכים לשלם לה את מלוא שכרה מבלי לקזז את ימי ההודעה המוקדמת מטוב ליבו.
לטענת הנתבעות, משבחרה התובעת 2 לסיים את עבודתה בשורות הנתבעת 2 ללא הודעה מוקדמת, יש לקזז מכל סכום שייקבע שיש לשלם לתובעת 2, כלל שיקבע, סך של 4,800 ₪.
עוד הפנו הנתבעות לגרסאות השונות שהועלו על ידי התובעת 2 ולפרוטוקול דיון בתיק המתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, בו ציינה התובעת 2 כי הפסיקה לעבוד בזמן שהבן שלה היה צריך לעבור ניתוח.
בין הצדדים נטושה מחלוקת ביחס לשאלה האם התובעת 2 פוטרה או שמא התפטרה מעבודתה.
הלכה פסוקה היא שעל מנת שייקבע כי אכן סוימו יחסי העבודה בין הצדדים, חייבת להיווצר הוודאות כי אכן הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר בין הצדדים והודיע על כך לצד השני.
נקבע כי היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר (דב"ע לב/3-58 רשות השידור נ' מאיר אשל [פורסם בנבו] פד"ע ד 298 דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינים [פורסם בנבו] פד"ע כב 271).
יצוין כי צד המסיים את יחסי העבודה אינו חייב למסור הודעה פורמאלית על ביטול חוזה העבודה בין הצדדים, קרי: להודיע כי "הוא מתפטר" או "העובד מפוטר", אלא לנקוט במעשה שיש בו כדי ללמד על כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה (דב"ע לה/3-85 עיריית כפר סבא נ' יעקב כהן, [פורסם בנבו] פד"ע ז 175).
כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות, מהן להסיק את המסקנה ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ [פורסם בנבו] פד"ע ב 41).
עוד בהקשר זה יצוין שבע"ע (ארצי) 24649-10-14 לירן לחיאני נ' פיינסטון בע"מ (פורסם בנבו, 10.01.2016), נאמרו הדברים הבאים הרלוונטיים לענייננו:

"הקניית הזכות הסוציאלית לפיצויי פיטורים רק לעובד שפוטר (למעט בנסיבות המנויות בחוק) חייבה את הפסיקה להתמודד עם מצבי ביניים בהם קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מי "לחץ על ההדק" והביא בפועל לסיומם של יחסי העבודה, גם בנסיבות בהן ברור היה לשני הצדדים כי מערכת יחסי העבודה מוצתה ואינה יכולה עוד להימשך.
המבחן שנקבע לצורך כך בפסיקה הוא "האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד" (ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא - יוסי שוורץ [פורסם בנבו] (13.2.11)), כאשר "השאלה אינה מי גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה... המשותף לשניים - פיטורים והתפטרות - הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים, יחסי עובד-מעביד, לידי סיים" ( דב"ע (ארצי) שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע יב 375 (1981)).

עוד נקבע בפסיקה כי הודעת פיטורים או התפטרות חייבת להיות ברורה, חד משמעית ומפורשת, ויכולה להינתן בין בכתב, בין בעל פה ובין בהתנהגות (בג"צ 566/76 אלקו חרושת אלקטרו-מכנית ישראלית בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לא(2) 197 (1977); דב"ע (ארצי) לה/3-85 עיריית כפר סבא - יעקב כהן, [פורסם בנבו] פד"ע ז' 175 (1975); ע"ע (ארצי) 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ [פורסם בנבו] (22.8.10))."

לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהובאו בפנינו, לרבות עדויות הצדדים, שוכנענו כי במקרה שלפנינו לשני הצדדים הייתה כוונה ברורה להביא את יחסי העבודה לידי סיום ומדובר בסיום יחסי העבודה בהסכמה, כפי שיבואר להלן.
התובעת 2 העלתה טענות סותרות במסגרת סיכומיה, לאורן התקשינו לעמוד באופן ברור על גרסתה העובדתית. חרף האמור, שוכנענו כי הרקע לסיום יחסי העבודה בין הנתבעת 2 לתובעת 2 נעוץ בסכסוך משפחתי –כלכלי שנגלע בין התובעת 2 לבין מר יצחק הורן, בעקבותיו הסתיימו יחסי העבודה בעקבות רצונם ההדדי של הצדדים שאיבדו אמון זה בזה.
מהראיות שלפנינו עולה, כי התובעת 2 נעדרה מעבודתה לתקופה השנויה במחלוקת, ככל הנראה לאור ניתוח שעבר בנה.
מתלוש השכר לחודש אפריל 2018 עולה שלתובעת 2 שולם סך של 15,944 ₪ בגין "פדיון חופשה".
לאחר שהתובעת 2 קיבלה את תלוש השכר לחודש אפריל 2018, היא שלחה למר יצחק הורן מסרון ביום 4.5.2018 (נ/1) בו כתבה "איציק תודה על צ'ק המשכורת עם הסכום החריג. סופ"ש נעים, ד"ש לבתיה".
כעולה מחקירתה, לאחר ההתכתבות דלעיל, נפגשה התובעת 2 עם מר יצחק הורן ובמסגרת פגישה זו, היחסים עלו על שרטון על רקע סכסוך על נחלה, אשר לאחריה החל נתק בין הצדדים. וכלשון התובעת 2 (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 9-17, עמ' 13, ש' 4-11, עמ' 14, ש' 1-5):

ש. יש לך להציג את מכתב הפיטורים?
ת. לא היה לי מכתב פיטורים, קבלתי צ'ק שהיתי צריכה לקבל משכורת, קבלתי סכום מוגדל, במקום 4,700 ₪ קבלתי 7,000 ₪ ואני סמסתי לגיסי תודה רבה, וחשבתי שמדובר בהעלאה בשכר, ואמרתי לגיסי תודה רבה ושימסור ד"ש לגיסתי, ולא הבנתי בכלל שהוא מנסה לפטר אותי.
לשאלת בית הדין – מתי התחיל הסכסוך המשפחתי, אני משיבה שכאשר לא הסכמתי לחתום על ויתור על הנחלה בבאר יעקב, לא זוכרת את התאריך, אבל זה היה בנוכחות עו"ד גלעדי. זה היה לפני שהסתימו יחסי העבודה. גיסי אמר: את רוצה מלחמה? תקבלי מלחמה. לא זוכרת כמה זמן אחרי שסרבתי לחתום הסתימו יחסי העבודה
...
ש. ואז התחיל סכסוך במאי, ואת רושמת לו ב-15.6 "איציק תודה..". ?
ת. מה זה קשור? אחרי זה נפגשנו בפארק הלאומי ברמת גן ואז איציק אמר "את רוצה מלחמה? תקבלי מלחמה?
מוגש ומסומן נ/1.
ש. לך בפנים הוא אף פעם לא אמר שום דבר על הגיל?
ת. לא. מאז לא דברתי איתו בכלל. נתק מושלם.
ש. ממתי ?
ת. מאותו פגישה בפארק הלאומי ברמת גן, לא זוכרת תאריך.

...
ש. אחרי שלושה ימים ב-1.8, הוא מבקש לערוך לך שימוע וזה מס' חודשים אחרי שלא עבדת ?
ת. אחרי שקבלתי את הצ'ק של ה-7,000 ₪ לא התייצבתי יותר לעבודה.
לשאלת בית הדין – האם מישהו אמר לך לא להתייצב, אני משיבה שהוא אמר לי את רוצה מלחמה? תקבלי מלחמה ואז הפסקתי להגיע לעבודה.

מר יצחק הורן העיד בהקשר זה כך (פרוטוקול, עמ' 18, ש' 26-36):

לשאלת בית הדין – לא זוכר את היום שהיא הפסיקה לעבוד. זה היה משהו במרץ. מה שהיא העידה לגבי באר יעקב זה הכל סיפורים שלה. היה ארוע שנסינו תמורת דירה שהיתה שלי והיא חטפה אותה גנבה אותה, בגלל שרשמתי אותה על שמה, ואז היינו במו"מ אצל העו"ד שלה, תמורת הדירה הסכמתי להוסיף לה סכום כסף כדי שתוותר על הנחלה, לא הגענו להסכמה, אח"כ נפגשנו בפארק והסכמתי לתת לה פקדון על החלק שלה בנחלה בצ'ק אצלה ביד, שתהיה בטוחה שאני לא מנסה לרמות אותה, וברגע שהפסקתי להעביר את הדירה שהיתה רשומה על שם בעלה, היתי בתהליך לקראת סיום והיתה בעיה בטאבו, זה היה ביוני, אחרי שהיא הפסיקה לעבוד.
היא הפסיקה להגיע בגלל הבן. זה היה יותר מחמישה ימים ולטענתי ההחלמה לקחה כמה חודשים ובגלל זה היא הפסיקה להגיע לעבודה. היא קבלה 15,000 ₪ בגלל מה שהגיע לה כל החופשה וכו'.

כעולה מתכתובות שהוחלפו בין הצדדים, ביום 29.7.2018 שלח מר יצחק הורן לתובעת 2 הודעה שלשונה: "שלום! אבקש שתגיעי אלי למשרד בגלילות שאוכל למסור לך את כל החומר על הפסקת עבודתך. רצוי שתבואי עם מישהו מלווה תתקשרי על מנת לתאם".
ביום 1.8.2018 שלח מר יצחוק הורן לתובעת 2 הודעה נוספת שזו לשונה: "שלום! אבקש שתגיעי אלי למשרד בגלילות שאוכל לערוך לך שימוע ולמסור לך את כל החומר על הפסקת עבודתך. רצוי שתבואי עם מישהו מלווה." (ההגדשות אינן במקור).
אף אם נניח שהתובעת 2 נעדרה מעבודתה למשך תקופה ארוכה עקב מצבו הרפואי של בנה, לא שוכנענו שיש לקבל את גרסתו של מר יצחק הורן, העולה מעדותו לפיה סיום יחסי העבודה התרחש לרגל היעדרותה של התובעת בשל מצבו הרפואי של בנה. תמוה בעניינו כי יחסי העבודה הסתיימו לאחר היעדרותה של התובעת 2 מבלי שמי מהצדדים יצור קשר עם משנהו, וזאת בייחוד לאחר שנים כה רבות של עבודה.
לאחר בחינת העדויות והראיות שלפנינו שוכנענו כי לאור פרוץ סכסוך כלכלי בין התובעת 2 למר יצחק הורן, נוצר נתק בין הצדדים ובנסיבות אלה הם הגיעו למסקנה הדדית בדבר מיצוי יחסי העבודה, בעקבותיו התובעת 2 לא שבה והתייצבה לעבודה ומנגד לא נעשה כל מאמץ מצד הנתבעת 2 ליצור עמה קשר, וזאת עד לזימונה "למסור את כל החומר על הפסקת עבודתך" בחלוף מספר חודשים, וזימונה "לשימוע" לאחר מכן.
מכלל האמור עולה, כי בנסיבות שהוכחו בפנינו, אין המדובר בסיום חד צדדי של יחסי העבודה (מטעם התובעת 2 או מטעם הנתבעת 2) אלא, שהיוזמה לסיום יחסי העבודה הגיעה מצדם של שני הצדדים לאור זאת ש"קצה נפשם" של הצדדים מעבודתה של התובעת 2 בנתבעת על רקע הסכסוך שפרץ בין הצדדים, אשר הוביל להסכמה שהבשילה לסיים יחסי העבודה.
לאור האמור, על רקע נסיבות סיום יחסי העבודה, חילופי הדברים והתכתובות בין הצדדים ומשעה שלא התרשמנו שהנתבעת 2 טרחה ליצור עם התובעת 2 קשר ראינו אותה כמי שהסכימה לסיום עבודתה. בנסיבות כאלה, בהן אין לצפות מהתובעת כי תמשיך בעבודתה, ובאשר אף הנתבעים לא רצו בשירותיה, אנו סבורים, שהתובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.
בהתחשב בתקופת העבודה ובשכר הקובע של התובעת 2, היא זכאית לפיצויי פיטורים בגובה 112,800 ₪ (23.5X 4800) מסכום זה יש לנכות סך של 59,686 ₪ שהופרשו עבור התובעת 2 לרכיב הפיצויים כעולה ממסמך ריכוז סכומי פדיון בקרן הפנסיה (שצורף על ידי התובעים), ובסך הכל זכאית התובעת 2 לסך של 53,114 ₪ עבור השלמת פיצויי פיטורים.
אשר להודעה המוקדמת, בנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה אנו סבורים שאין לחייב את הנתבעת 2 בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ומנגד גם אין לקבל את טענת הנתבעות לקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת מצידה של התובעת 2.
בנוסף, לאור מסקנתנו לעיל, דין התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין להידחות.

אפליה מחמת גיל
לטענת התובעת 2 היא עבדה אצל הנתבעת 2 למעלה מ-23 שנים, ופוטרה לאור גילה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ועל כן היא דורשת פיצוי בסך 120,000 ₪.
לטענת הנתבעות אין כל בסיס לטענותיה של התובעת 2.
התרשמנו כאמור שסיום יחסי העבודה התרחש בהסכמה ביוזמת שני הצדדים, על רקע סכסוך כלכלי-משפחתי ומשכך אין לקבל את טענות התובעת 2. לכך נוסיף כי טענות התובעת ביחס לאפליה מחמת גיל נטענו באופן כללי וללא כל פירוט או ראיה התומכת בטענה זו.
התובעת העידה כי מר יצחק הורן לא ציין בפניה דבר בעניין גילה וכי בשיחה שנערכה בין מר יצחק הורן לביתה של התובעת 2, מר הורן ציין שהוא מפטר את התובעת 2 מפאת גילה. עוד ציינה התובעת 2 שביתה השמיעה לה הקלטה של השיחה בה לכאורה נאמרו הדברים. אולם הקלטת השיחה ותמלולה לא הוגשו לתיק ואף לא הוגש תצהיר של ביתה של התובעת 2, לשם תמיכה בטענותיה (פרוטוקול, עמ' 14, ש' 18-22).
לאור קביעתנו לעיל בדבר סיום יחסי העבודה וכן משלא שוכנענו כי התובעת 2 הרימה את נטל הראיה הראשוני המוטל עליה לפי חוק שויון הזדמנויות בעבודה, להוכחת טענתה לפיטורים מחמת גיל, דין תביעתה לעניין רכיב זה להידחות.

הודעה לעובד
לטענת התובעת 2 לא ניתנה לה הודעה לעובד/הסכם עבודה תקף ורלוונטי לתפקידה כקבוע בחוק הודעה לעובד, משכך היא דורשת פיצוי בסך 15,000 ₪ מהנתבעת 2 בתוספת ריבית והצמדה כדין.
לטענת הנתבעות, התובעת 2 עבדה בשורותיה 24 שנים ומעולם לא העלתה כל טענה בדבר אי ידיעתה את תנאיה. בנוסף, תיקון מס' 4 הקובע כי לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי כנגד מעסיק שלא מסר לעובד הודעה לגבי תנאי העסקתו ללא הוכחת נזק נכנס לתוקף רק בשנת 2011 וחל על הודעות שיש למסורן החל ממועד כניסת התיקוף לתוקף. לאור זאת שהתובעת 2 החלה את העסקתה ביום 1.10.1994 הוראות חוק זה לא חלות על העסקתה.
כאמור לעיל הסנקציה שעניינה השתת פיצויים בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד, נוספה לחוק ביום 11.12.11 וחלה על הודעות שהיה על מעסיק לתת מיום תחילתו של סעיף זה ( סעיף 5 ל חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4) התשע"א 2011, ס"ח 2311, תשע"א, 1029 11.8.2011) . לאור מועד תחילת עבודתה של התובעת 2, דין התביעה לעניין רכיב זה להידחות.

השוואת תנאי העסקה
לטענת התובעת 2, היא ירשה את חלקו של המנוח אצל הנתבעות בשלהי שנת 2014, למרות זאת נותרו תנאי העסקתה וגובה שכרה בסך 4,800 ₪ בלבד ולא הושוו לשכרו של המנוח בעת פטירתו, על כן היא זכאית לטענתה לתוספת שכר מהנתבעות, בגובה של כ-11,400 ₪ לחודש עבור 3 השנים האחרונות להעסקתה (נובמבר 2016 –אפריל 2018), בסך 467,400 ₪.
עוד דורשת התובעת 2 לחייב את הנתבעות לשלם לה דיווידינדים/רווחי חברה להם היה זכאי המנוח החל ממועד פטירתו.
לטענת הנתבעות התובעת 2 לא הציגה כל מקור לזכאות השוואת תנאיה לתנאי העסקתו של המנוח בנתבעת 1 ואף תמוהה דרישת תשלום זה מהנתבעת 2. בנוסף, המנוח לא החזיק במניותיה של הנתבעת 2 ואין קשר בין הנתבעות. עוד לטענת הנתבעות, דרישתה מהנתבעות לתשלום דיווידנדים/רווחי החברה כלל אינם בסמכות בית הדין.
הנתבעות צודקות בטענותיהן לפיהן התובעת 2 לא הציגה כל מקור נורמטיבי המבסס טענותיה בדבר זכאותה להשוואת תנאים לכאורה. התובעת 2 טענה טענות כלליות מבלי שביארה את הנורמה המשפטית או המקור החוקי עליו מבוססות טענותיה ואלו לא הוכחו.
בדומה, לא הוכחו טענות התובעים לעניין זכאות לתשלום דיווידנדים/רווחי החברה, ומכתבי הטענות עולה שדרישתה של התובעת 2 לתשלום דיווידינדים/רווחי חברה להם היה זכאי לכאורה המנוח החל ממועד פטירתו, מושתת על מערכת היחסים שבין חברה לבעל מניות בה, להבדיל מעילה המבוססת על מערכת יחסים שבין עובד למעסיק ואין בעובדות המפורטות בכתבי הטענות בכדי ללמד על עילה ביחסי העבודה המצויה בסמכותם העניינית של בתי הדין לעבודה, ודין התביעה להעלאת שכר העבודה בדרך של השוואה לשכר המנוח - להידחות.

תלושי פיקטיביים
לטענת התובעת 2 תלושי השכר שניתנו לה אינם משקפים את השכר שקיבלה בפועל ואת מסגרת עבודתה. בהקשר זה מפנה התובעת 2 לרכיב "פרמיה" בתעריף 1,000 ₪ ולרכיב שכונה בתלושי השכר "תוספת" בשיעור 699 ₪, אשר הינם פיקטיביים ונועדו לטענתה לשם הימנעות מתשלום זכויות סוציאליות. לאור האמור דורשת התובעת 2 סך של 180,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר.
לטענת הנתבעות שולם לתובעת 2 מלוא שכרה, אשר בא לידי ביטוי בתלושי השכר שנמסרו לה מדי חודש.
מעיון בתלושי השכר של התובעת 2 עולה כי שולם לה "שכר יסוד" בגובה 4,800 ₪ וכן 400 ₪ עבור נסיעות. עוד עולה שבמהלך השנים 2009-2015 בחלק מהחודשים שולמה לתובעת 2 "תוספת" בגובה 699 ₪ ו"פרמיה" בגובה 1,000 ₪ / 1,443 ₪.
בתצהירו ציין מר יצחק הורן בעניין זה כי "ככל הנראה התשלומים אותם קיבלה התובעת כפרמיה הינן בעבור המכירות שביצעה בחנות (במתחם השטיפה), ובנוסף לכל תשלום נוסף בכדי לסייע לתובעת לאור היותה בת משפחתי" (סעיף 56).
מר יצחק הורן העיד בהקשר זה כך (פרוטוקול, עמ' 19, ש' 6-13):

ש. מפנה לתלושי שכר שצורפו לכתב התביעה של התובעת. בכל חודש ניתנה פרמיה 1,443 ₪ ופתאום 1,000 ₪ על מה היא ניתנה?
ת. בא לי לתת לה, היא גיסתי. את האמת – באיזשהו שלב היא רכשה רכב בתשלומים ואלו התשלומים של הויזה, ואני החלטתי לזרוק לה כדי שיהיה לה כיסוי בצורת פרמיה.
ש. יש לך אסמכתא לכך שזה לרכב?
ת. כך אני זוכר. עברו 10 שנים.
ש. יכול להיות שזה חלק מהשכר?
ת. בחיים לא. היא עבדה שליש משרה אז איך זה יכול להיות חלק מהשכר?

לאחר ששקלנו את הדברים לא שוכנעו שתלושי השכר הורכבו באופן פיקטיבי ופוצלו במטרה לגרוע מזכויות התובעת 2.
לעניין סעיף 26א(ב)(1) נפסק, כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה ליצור אי וודאות שתגביר את האפשרות לפגיעה בזכויות העובד.
הכרעה בשאלת "היסוד הנפשי" כאמור תשתנה מעניין לעניין בין היתר בהתאם לסוג המעסיק בו מדובר, מספר העובדים שהוא מעסיק וכיוב'. לא השתכנענו בקיומה של כוונה כאמור בעניינה של הנתבעת 2, במיוחד לאור העובדה כי לא היתה כל מחלוקת אמיתית באשר לגובה השכר. (ראו גם: סע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון נ' משה טביב (5.7.2015); סע"ש (י-ם) 51723-06-12 שמעון גנדל נ' צרכניית החסד (14.4.2015); דמ"ש 17939-09-10 אלימלך נ' לובטון, (25.4.2010), משכך טענות התובעת 2 לעניין רכיב זה נדחות.

הפרשות לפנסיה (גמל מעסיק)
לטענת התובעת 2 לא בוצעו עבורה הפרשות פנסיוניות כנדרש, על כן יש לחייב את הנתבעת 2 לשלם לה סך של 14,123 ₪ עבור רכיב גמל עובד ומעסיק.
בנוסף לטענתה היא זכאית להפרשי הפקדות עבור הפרשי שכר הנתבעים על ידה (6.5%X 11,400 ₪ X 41 חודשי עבודה) בסך 30,381 ₪.
בסך הכל דורשת התובעת 2 מהנתבעת 2 פיצוי עבור חלף הפרשות לפנסיה בסך 44,504 ₪.
לטענת הנתבעות הופרשו עבור התובעת 2 מלוא הכספים לקרן הפנסיה. עוד לטענתן, לא ברור מניין דרישת התובעת 2 לתשלום הפרשים לפנסיה בהתאם לשיעור שכרו של המנוח, וברי כי לא קיימת כל חובה כלפיה מצד הנתבעת 2.
מעיון במסמכים שצורפו להודעה לבית הדין מטעם הנתבעות ביום 18.4.2021 (נ/5) עולה כי הופרשו עבור התובעת כספים בגין הפרשות פנסיוניות החל משנת 2008 ועד לסיום העסקתה, בהתאם לשיעורים הקבועים בצו ההרחבה הכללי וטענות התובעת לעניין רכיב זה נדחות.
עוד יובהר כי משנדחו טענות התובעת 2 בדבר זכאותה להפרשי שכר, נדחות אף טענותיה להפרשים בנוגע להפרשות לפנסיה.

דמי הבראה
לטענת התובעת 2 היא לא קיבלה דמי הבראה עבור שנת 2018, בסך 3,780 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין.
לטענת הנתבעות, במסגרת גמר חשבון שנערך לתובעת 2 שולמו לה מלוא זכויותיה. עוד לטענתן התובעת 2 הועסקה בשורותיה של הנתבעת 2 בכ- 37% משרה לפיכך על תשלום דמי ההבראה להיעשות בהתאם.
מעיון בתלושי השכר של התובעת 2, עולה כי בחודש יולי 2017 שולמו לתובעת 10 ימי הבראה ולא שולמו לה דמי הבראה בשנת 2018.
אשר להיקף העבודה, מהראיות שלפנינו עולה שהתובעת 2 הועסקה בחלקיות משרה. לא הוצגו לפנינו לפנינו דוחות נוכחות, הודעה לעובד או הסכם העסקה המלמדים על היקף המשרה של התובעת 2, ולא הוכחה טענת הנתבעות בדבר עבודה בהיקף של 37% משרה. בנוסף, לא ניתן ללמוד על היקף משרתה של התובעת 2 מתלושי השכר, שכן ברי כי אינם משקפים את מספר ימי העבודה בהם הועסקה התובעת 2 ואת היקפה.
מהראיות שלפנינו עולה שהתובעת 2 הועסקה בהיקף מוערך של 80% משרה, (פרוטוקול עמ' 6, ש' 5-9, עמ' 12, ש' 2-4). משכך התובעת זכאית לסך של 3,024 ₪ בגין דמי הבראה.

אי תשלום שכר אפריל 2018 והלנת שכר
לטענת התובעת 2 היא לא קיבלה שכר עבור חודש אפריל 2018 בסך 16,200 ₪ ועל כן היא זכאית לסכום זה בתוספת ריבית, הלנת שכר והצמדה כדין.
לטענת הנתבעות, שולם לתובעת 2 מלוא שכרה לאורך תקופת עבודתה ואין היא זכאית לקבלת תשלום בגיל הלנת שכר או בגין עבודתה בחודש אפריל 2018. לטענתן התובעת 2 ציינה מפורשות שלא עבדה בחודש אפריל 2018. עוד מוסיפות וטוענות הן לשם הזהירות כי מדובר במחלוקת כנה ואין היא זכאית לתשלום בגין הלנת שכר.
משנדחו טענות התובעת 2 להשוואת שכרה לשכר המנוח, אין לקבל אף רכיב זה. בנוסף, על אף שלא הוצגו דוחות נוכחות, לאחר בחינת העדויות והראיות שלפנינו, שוכנענו שהתובעת 2 לא עבדה בחודש אפריל 2018 בו קיבלה תשלום עבור "פדיון חופשה" ומשכך רכיב זה נדחה.
טרם נעילה יצוין שהתובעת 2 הועסקה על ידי הנתבעת 2 והמנוח הועסק על ידי הנתבעת1, המהוה 2 ישויות נפרדות, ולא הונחה תשתית עובדתית מספקת לחיוב האחת בחובותיה של השנייה.
עוד נציין לא מצאנו שיש לקבל את טענותיהן המקדמיות של הנתבעות לפיהן עצם הגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב ומהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט וכי יש לדחות את התביעה משיקולי צדק ויושר ולמנוע התעשרות שלא כדין.

סוף דבר
הנתבעת 1 תשלם לתובע 1, תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל:
בגין השלמת פיצויי פיטורים – כאמור בסעיף 34 לפסק הדין.
בגין פיצוי עבור חלף הפרשות לפנסיה (גמל מעסיק) כאמור בסעיף 22 לפסק הדין.

הנתבעת 2 תשלם לתובעת 2, תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל:
בגין השלמת פיצויי פיטורים- סך של 53,114 ₪.
בגין דמי הבראה- סך של 3,024 ₪.

משמרבית התביעה נדחתה, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ב, (08 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר איתן סלע
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד

גב' הילנה ערד שטיינבך
נציג מע סיקים