הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 32822-02-18

08 יולי 2021

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (עובדים) מר איתן סלע
נציג ציבור (מעסיקים) מר בועז קמר

התובעים

  1. א.ל.ד סוכנות לביטוח פנסיוני (2016) בע"מ
  2. בת שבע מחלוף

ע"י ב"כ: עו"ד
-
הנתבעים

  1. ליאת אלקיים אשר
  2. דניאלה וקנין

ע"י ב"כ: עו"ד

פסק דין
לפנינו תביעה ותביעה שכנגד שהגישו הצדדים זה כנגד זה. במסגרת התביעה עתרו התובעות לפיצוי בגין אבדן הכנסה, לשון הרע ופגיעה בפרטיות וכן לקבלת צווים הצהרתיים הנוגעים למידע ומסמכים. מנגד עתרו הנתבעות לפיצוי לפי חוק הגנה על עובדים, פיצוי בגין לשון הרע, פגמים בשימוע ופיטורים שלא כדין, וכן בגין אי תשלום זכויות סוציאליות שונות.

העובדות
התובעת 1, א.ל.ד סוכנות לביטוח פנסיוני (2016) בע"מ (להלן "א.ל.ד") הינה חברה שנועדה להפעיל סוכנות ביטוח בראשון לציון, ולעסוק בשיווק שירותים ביטוחיים, לצורך הנפקת פוליסות באמצעות צדדים שלישיים.
התובעת 2, הגב' בת שבע (שבי) מחלוף (להלן: "שבי"), מנהלת מספר עסקים בתחום השיווק הטלפוני של מוצרי צריכה ושל פוליסות ביטוח, אשר מתנהלים ממשרדים בעיר ראשון לציון תחת שמות עסקיים לרבות "דיל המאה" "דיל המליון" פרימיום סייל" ו- "ביטוח המליון". שבי היא בעלת המניות ומנהלת א.ל.ד.
יאמר מיד, כי מסיבות שונות הפעילות החשבונאית של א.ל.ד בוצעה בפועל על ידי עוסק מורשה ע"ש "ביטוח המיליון".
עוד יש לבאר כי שבי איננה בעלת רשיון סוכן ביטוח אלא שהתקשרה עם צד ג' – ד.נ.ר. סוכנויות ביטוח, אשר התנהלה מול חברות הביטוח (להלן: "ד.נ.ר").
הנתבעות, ליאת אלקיים ודניאלה וקנין (להלן: "העובדות") הועסקו במשרדים של שבי בתקופת ובתפקידים כדלקמן:
הנתבעת 1, ליאת אלקיים-אשר (להלן: "ליאת"), סוכנת ביטוח בהכשרתה, הועסקה בתחום הביטוח, החל מיום 1.11.2016 ועד ליום 27.9.2017 בתפקיד סוכנת ביטוח. (יצוין כי עובר לכך ליאת הועסקה כמוכרנית מחודש מרץ 2016, עזבה לתקופה של 3 חודשים ושבה).
הנתבעת 2, דניאלה וקנין (להלן: "דניאלה") הועסקה בתפקיד נציגת מכירות החל מיום 1.11.2016 עד יום 27.9.2017 (עובר לכך, החל מחודש מרץ 16 עבדה כנציגת מכירות בתחום שיווק מוצרי צריכה בבית העסק "דיל המליון").
תלושי השכר הופקו לעובדות על ידי עוסק מורשה בשם "מחלוף בת שבע ביטוח המיליון".
לאחר סיום העסקתן של העובדות, ביום 30.1.18 פורסמה כתבת טלוויזיה בתכנית הצרכנות "בר קוד" אשר גינתה את דרכי העבודה של שבי ויחסה לה מעשים מנוגדים לדין לרבות הונאה, עושק וגזל מלקוחות.
על רקע האמור, ההליך דנן נפתח ביום 15.2.18 בהגשת כתב תביעה ובקשה למתן סעדים זמנים בגין הנזקים שנגרמו לתובעות בשל הפרסום אשר אליו נלווה על פי הנטען צעד של "גניבת לקוחות", באשר לטענת התובעות, בסמוך לסיום העסקתן פעלו העובדות על מנת לפנות ללקוחות ולשכנע אותם לעזוב את התובעות ולעבור לקבל שירותי ביטוח אצל סוכנות מתחרה בשם לב אינטר ד.ר סוכנות לביטוח (2009) בע"מ (להלן: "לב אינטר"), שעמה, לטענתן, התקשרו העובדות.
ביום 18.2.2018 ניתנה החלטה בבקשה למתן סעדים זמניים לפיה "עד למועד הדיון יוקפא המצב הקיים במובן זה שהמשיבות יהיו מנועות מלמסור לצד ג' מידע שהגיע לידיהן בתקופת עבודתן אצל המבקשות. צו זה לא יחול על מסירת מידע לגורמי חקירה שהוסמכו על פי דין". ביום 19.3.2018 נערך דיון בבקשה לסעדים זמניים, לאחריו ניתנה החלטה לפיה הצו הארעי שניתן ביום 18.2.2018 יעמוד בעינו עד למתן החלטה אחרת.
במסגרת כתב התביעה עתרו התובעות לסעדים כדלקמן:
פיצוי בסך 109,960 ₪ בגין אבדן הכנסה בשל ביטול והעברה של מבוטחים.
פיצוי בשיעור 520,000 ₪ המורכב מפיצוי בשווי 420,000 ₪ ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע ופיצוי בשיעור 100,000 ₪ נוכח פגיעה בפרטיות בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, מכל אחת מהעובדות.
מתן צו הצהרתי לפיו הזכויות בכל מידע, ידיעה, מסמך או חומר הקשור לתובעות ואשר הגיע לנתבעות הינן של התובעות ולעובדות אין בהם כל זכות.
צו מניעה קבוע המורה לעובדות שלא לגלות או לעשות שימוש במידע או מסמך מהמסמכים לעיל.
להורות על מתן היתר לפיצול סעדים.
מנגד העובדות טוענות כי בתקופת עבודתן התברר להן כי שבי פועלת בדרכים שאינן ישרות והן מצאו להביא את הדברים לידיעת הציבור מטעמים כנים וישרים על מנת להגן על הציבור ויש ליתן להן הגנה של "חושפות שחיתויות".
בנוסף לכך, כל אחת מהעובדות הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לתשלום זכויות סוציאליות ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין והוצאת דיבה.
מטעם התובעות העידו שבי, מר גיא שנצר, סוכן ביטוח המועסק על ידי התובעות, מר מאור אברהם, בן זוגה של שבי וגב' רחלי אזולאי שהועסקה על ידי שבי. מטעם העובדות העידו העובדות בעצמן, גב' שנית שם טוב, אשר הועסקה על ידי שבי. בנוסף זומן לעדות מר מוטי רייך, מנהל סוכנות לב אינטר.

התביעה
פיצוי בגין אבדן הכנסה בשל ביטול והעברת מבוטחים
לטענת התובעות, ממועד סיום העסקתן של העובדות ואף לפני כן, העובדות פנו ללקוחותיהם של התובעות במטרה להעביר אותם לסוכנות מתחרה בשם לב אינטר, בה החלו לעבוד. בהתאם, לטענתן החלו להתקבל אצל התובעות טפסי "בקשה למינוי סוכן", במסגרתם דווח על העברת מבוטחי התובעות ללב אינטר, כך שמחודש אוקטובר 2017 ביצעו העובדות העברה של 17 לקוחות לכל הפחות מא.ל.ד ללב אינטר. לתמיכה בטענותיהן התובעות צירפו לתצהירה של שבי בקשות למינוי סוכן שנשלחו לתובעות, בהן הודעות על ניוד (נספחים 4-15 לתצהיר), אשר חלקן נעשו עת העובדות קיבלו משכורת מהתובעות במסגרת תקופת ההודעה המוקדמת. התובעות אף צירפו תמליל הקלטה של ליאת עם מבוטחת בשם ישראלה זרביב לתמיכה בטענותיהן (נספח כח לכתב התביעה).
לטענת התובעות, העובדות ניצלו את המידע שקיבלו בעת עבודתן בסוכנות, לרבות גישה למאגר הלקוחות, מספרי טלפון, פרטי אשראי ופרטי פוליסות, על מנת ליצור קשר עם מבוטחי הסוכנות, תוך הצגת מצגי שווא והטעיה של המבוטחים על מנת להביאם לבטל את הפוליסות שערכו בסוכנות או להעביר את הפוליסות ללב אינטר. כך, לטענתן מספר מבוטחים ציינו באזני שבי כי כלל לא ידעו שהפוליסות שלהם מועברות לסוכנות אחרת אלא נמסר להם שהם רק מועברים לסניף אחר.
לטענתן, מעשיהן של העובדות הסבו לתובעות נזקים עצומים שבאו לידי ביטוי בביטולי פוליסות, נטישת לקוחות, ביטול הרשאות סליקה, מסגרות אשראי והסכמי התקשרות, פגיעה למוניטין ולשמן הטוב עד כדי פגיעה ביכולתן של התובעות להתפרנס. עוד לטענת התובעות, הנתבעות הפרו חובות שונות לרבות חובת הנאמנות, את הסכמי העבודה ובכלל זה את חובת הסודיות, את התחייבותן לאי תחרות וזכויות קניין רוחני. כמו כן לטענתן העובדות ביצעו הטעיה, תרמית ושקר מפגיע בניגוד לסימן ז' לפקודת הנזיקין ובניגוד לסעיפים 35-36 לפקודה, ביצעו עוולת נגישה, הפרו את חובותיהן מכוח חוק השליחות ועוד.
אשר לסעד המבוקש עקב האמור לעיל, טענו התובעות כי כאמור, לפחות 17 מבוטחים ביטלו את הפוליסות בא.ל.ד עקב פרסום התחקיר/ עקב פניות ישירות של הנתבעות למבוטחים, באופן שהוביל לאבדן הכנסה בסך 109,960 ₪ בהתאם לתחשיב שצורף כנספח לו' לכתב התביעה.
העובדות מצידן מכחישות כי הועסקו אצל לב אינטר וכן מכחישות את תחולת הסכמי העבודה עליהן. לטענתן הן לא התחייבו שלא לפנות ללקוחות אשר טופלו על ידן בקשר עם פוליסות ביטוח שהונפקו עבורם במהלך עבודתן אצל התובעות וגורסות כי אין להגבילן במשלח ידן. עוד לטענתן הלקוחות הם אשר פנו אליהן וביקשו את טיפולן. עוד מתייחסות העובדות ללקוחות שהוצגו במסגרת כתב התביעה וטוענות כי אינם לקוחות של התובעות, כי חלקם קרובי משפחה של העובדות ולגבי חלקם הוצגו מכתבים במסגרתם ביקשו מיוזמתם להיות מטופלים על ידי העובדות. לטענתן נעשתה על ידן פניה רק אל גב' ישראלה זרביב מתוך דאגה לגב' זרביב.
עוד לטענתן התובעות לא הוכיחו את הנזקים שנגרמו להם, כך למשל אין ממש בניסיון לכרוך את חשיפת מעשי התובעות עם הפסקת שיתוף הפעולה עם ד.נ.ר שכן זה התקיים על רקע אי עמידתה של שבי בהתחייבותה לד.נ.ר.
עוד לטענתן התובעות לא הוכיחו את טענתן בדבר ביטולי פוליסות ולא את סיבת הביטול או את הסכומים הנטענים על ידן.
מכאן להכרעתנו-
נקדים ונבהיר שהתובעות העלו בכתב התביעה שלל טענות תוך הפניה למקורות נורמטיביים שונים, אשר לטענתן הופרו על ידי העובדות. עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה כי הסעד הנתבע על ידן הינו בגין: "אבדן הכנסה בשל ביטול ו/או העברה של מבוטחים".
יצוין שהתובעות העלו בסיכומיהן דרישה לסעד חלופי לפיו יש להורות על מתן פיצוי בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) אולם כלל הוא, שתובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו בתביעתו, ובית הדין לא יעניק סעד מעבר לסעד שהתבקש בכתב התביעה (ע"ע 1326/04 עביר שאהין נ' מכללת מאר אליאס,(2.11.2005).
התביעה לפיצוי בגין אובדן הכנסה מהווה תביעה לפיצוי בגין נזק ממוני. תנאי מקדמי לפסיקת פיצוי על נזק ממוני הוא הוכחת קיומו של נזק ממוני ושיעורו.
אם כן, לצורך קביעת זכאות לפיצוי בגין אובדן הכנסה, על התובעות להוכיח את מעשיהן של העובדות, את הנזק שנגרם להן ואת הקשר הסיבתי שבין המעשים לבין הנזק. עליהן להוכיח כי נגרם להן נזק, ומהו שיעור הנזק.
אף אם היינו מניחים שהוכח קשר סיבתי (הגם ששוכנענו שזהותם ופרטי יצירת הקשר עם חלק מהמבוטחים היו ידועים לעובדות בשל קשר משפחתי/היכרות מוקדמת), התובעות לא הביאו ולו ראשית ראיה לנזק שנגרם להן בפועל בגין התנהלותן של העובדות.
במסגרת ההליך נעשה נסיון להדגים את גובה הנזק שנגרם עקב פעולותיהן של העובדות באמצעות הגשת טבלה המציגה 34 פוליסות ביטוח אשר לכאורה בוטלו או שנוידו, דהיינו לגביהן הוגש טופס "בקשה למינוי סוכן" המהווה טופס המופנה לחברת ביטוח ובו דיווח על העברת מבוטח מסוכנות אחת למשנתה (נספח לו לכתב התביעה).
כאן המקום לציין, כי אנו מתקשים לסמוך את ידינו על תחשיב התובעות ועל היסודות עליהן נבנה, אשר לא הובררו באופן מספק ולא הוכחו, ולמעשה לא שוכנענו בגובה הנזק מהצגת הנתונים.
לא הוצגה כל אסמכתא בדבר ביטולי פוליסות לתמיכה בנתונים המופיעים בטבלה. כאשר נשאלה על כך בחקירתה, ציינה שבי את הדברים הבאים (פרוטוקול מיום 11.11.2020, עמ' 61-66):

"עו"ד גבאי: את אומרת שמבוטחים ביטלו פוליסות. מה זה אומר, מבחינתך?
העדה, גב' מחלוף: ברגע שלקוח הוא לקוח שלי, בסוכנות, אנחנו מקבלים
עמלה. עמלת היקף ועמלת היקף ועמלת נפרעים. ברגע שלקוח ביטל
פוליסה, וזה במסגרת השנה הראשונה, אני מחזירה גם את הכסף
מהבנק.
ש: שזה, למעשה, את מחזירה את העמלה הראשונה שקיבלת, שהיא העמלה הגבוהה, כן?
ת: נכון.
ש: יופי. ואת טוענת שיש לקוחות שביטלו.
ת: נכון.
ש: איפה הלקוחות? איפה האסמכתא שהם ביטלו? תראי לי. לא, הוא לא עוזר לך,
...
העדה, גב' מחלוף: רגע, אבל יש נספח ספציפי שאני מחפשת. וזה גם הוכחה חד משמעית שזה גם נרשם על שם סוכן הביטוח. אז שניה.
ש: נכון שמכל הרשימה שמנית, יש רק ביטול אחד? אני אעזור לך.
ת: לא, אני לא מסתכל על זה רגע, לא. יש עוד המון.
ש: אז איפה,
ת: לצערי הרב לא הכנסנו את זה לכאן כי כבר עבר הזמן, אבל, יש דברים שאת מגלה אחר כך. כמו שגילינו אחר כך שהן גונבות גם אחת מהשניה.
...
כב' הש' דגן טוכמכר: את הסך הכל, תראי לי כמה כסף החזרת, בעקבות ביטולי פוליסות של לקוחות שעברו,
העדה, גב' מחלוף: לא עשיתי חישוב.
...
עו"ד גבאי: אני אעזור לך, בואי, אני אראה לך מה הוגש.
עו"ד מוניץ: סעיף 33, נספח 33, זה בתצהיר.
עו"ד גבאי: אז תראי לנו את הטבלה, תראה, אני יכולה לחקור אותה על המסמך. תראי לנו את נספח 33 לתצהיר שלך, בתביעה שכנגד. זה בתביעה שכנגד, אה, לא, זה בתביעה פה. בואי, תסבירי לנו את הטבלה.
העדה, גב' מחלוף: אז אני אסביר. מלכה רצון זו אותה הגברת שהבאתי את המכתב שהיא גם ביטלה, וגם בסופו של דבר עשתה פוליסה אצל המיוצגות שלך.
ש: תראי לי את זה.
ת: מורד בדה,
ש: לא, לא, את לא,
ת: רגע. מורד בדה, אותו הדבר.
ש: בואי, תעצרי רגע, כי אנחנו נקצר את הזמן. את הטבלה הזו, את ערכת?
ת: כן.
ש: יופי. כשאת אומרת 'ביטלה פוליסה', את יכולה להראות לי את הביטול פוליסה?
ת: אני יכולה, לא צירפתי את זה לפה..."

הנה כי כן, כלל לא הוכח כי בוטלו פוליסות ביטוח ובכלל זה אף לא הוכח שיעור הנזק שנגרם עקב כך.
עוד עולה מהראיות שלפנינו שקיים שוני לעניין הנזק הכלכלי בעת העברת מבוטח מסוכנות אחת לאחרת לעומת ביטול פוליסה.
זאת, כפי שהעידה ליאת במסגרת חקירתה החוזרת, אשר לא נסתרה (פרוטוקול 11.11.2020, עמ' 134-135):

"עו"ד גבאי: את נשאלת כרגע וענית שבמינוי סוכן אין נזק כלכלי לעומת
ביטול פוליסה. תסבירי בבקשה לבית הדין.
העדה, גב' אלקיים: במינוי סוכן, אתה בסך הכל, קודם כל, אתה ממשיך להיות שותף בפוליסה באחוזים, זאת אומרת, אתה גם ממשיך לראות אותה בכל האתרים של חברות הביטוח, אתה ממשיך לקבל איזושהי, קודם כל, זו עמלה מאוד קטנה, של איזה עד 20% מהתשלום החודשי של הלקוח.
כב' הש' דגן טוכמכר: ובשנה שאחרי זה? עמלה מלאה?
העדה, גב' אלקיים: לא, לכל אורך הפוליסה, זה מה שאתה מקבל. 20% על מה שהוא משלם, 100, אתה מקבל 20%.
ש: והסוכן הראשון מקבל את ה80%?
ת: לא. מתחלקים. מתחלקים,
עו"ד גבאי: תסבירי, זה חשוב, ליאת, לאט לאט.
העדה, גב' אלקיים: ב20%, ממשיך הסוכן הישן לקבל אולי איזה 5, והחדש ממשיך לקבל את הX הנותנים. אני,
כב' הש' דגן טוכמכר: אז החדש מקבל את רוב העמלה.
העדה, גב' אלקיים: אבל זה 20% עמלה.
ש: בסדר, תמיד עמלת סוכן זה 20%,
ת: אבל היא טוענת על ביטולים. ביטולים זה לא,
עו"ד גבאי: אז תסבירי מה ההבדל.
...
ת: ביטול, אם אתה משלם 100 שקל היום, שילמת 364 ימים, ביום ה364, לא הגעת לשנה, ביטלת? הסוכן מחזיר את כל השנה. זה נזק כלכלי.
ש: זהו. תודה.
ת: מיידי. וזה לא קרה. אגב, לי זה קרה. אז אני יודעת מה זה. לה זה לא קרה.

מר רייך ציין בהקשר זה בחקירתו את הדברים הבאים (פרוטוקול 13.12.2020, עמ' 140-141):

ש. הסברת לנו כי באופן טבעי מבחינת חברות ביטוח, כאשר יש כתב מינוי סוכן העמלה מתחלקת בין שני הסוכנים שני שליש ושליש?
ת. המינוי החדש מקבל שליש, למשך כשלוש שנים ואחרי מספר שנים זה מתבטל, והסוכן החדש מקבל את הכל.
...

ש. האם הוא היה עבור עמלות שהיתה זכאית להן?
ת. ממש לא. התשלום הראשון ליאת היתה בתקופה לא קלה, והיא ביקשה ממני מקדמה על חשבון כספים, על מה מדובר? על 10 פוליסות האלה העמלות שלהם זה מאות שקלים בחודש אפילו פחות. על פוליסה של 100 ₪ לחודש אנו מקבלים 20 אחוז (סוכני הביטוח) כלומר זה 20 ₪, שליש מזה 7 ₪. אני חוזר בי – זה מאות שקלים בשנה ולא בחודש על ה-10 פוליסות האלה. עזרתי לה עם המקדמה, וזה חלק מהתפקיד שלנו כסוכני על, אנו מגבים סוכנים, וכך החלה ההתקשרות, זה היה עד ינואר 20' התשלום האחרון.

מן האמור עולה כי ההפסד הכספי שנגרם בעת מבוצעת פעולה של "מינוי סוכן" הינו בשיעור נמוך ביחס לביטול פוליסה. בהתחשב במספר המבוטחים לגביהם נעשה "מינוי סוכן" כפי שעולה מהראיות (אשר חלקם כאמור בני משפחה ומכרים של העובדות), בשים לב לאמדן גובה העמלות המשתלמות לסוכנות כעולה מהראיות שלפנינו, אין בידינו לקבל את תחשיבן של התובעות שהועמד על למעלה ממאה אלף שקלים, וזאת מבלי שהובהרה דרך חישובו באופן מספק ומבלי שהוכח שיעור הנזק.
התוצאה אפוא כי התובעות לא הוכיחו נזק בגין ביטול פוליסות של מבוטחים. אשר להעברת מבוטחים לסוכנות אחרת, הראיות אליהם הפנו התובעות לצורך הוכחת הנזקים לא כללו די פרטים ונתונים מהם ניתן לגבש מסקנה באשר לעצם קיומו של נזק או לסכומים קונקרטיים אשר הפסידו נוכח ההתנהלות המיוחסת לעובדות.
לפיכך, אף מבלי לדון בשאלה האם העובדות הפרו את חובותיהן לפי דין, משלא ניתן לטעון לנזקים בעלמא, אנו סבורים כי לא הוכחו נזקים בפועל ואין בידינו לקבל את התביעה לעניין רכיב זה.
זה גם המקום לציין כי אף הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט, לא הוכחה כדבעי, שהרי לא שוכנענו בטענות לנזקים שנגרמו לתובעות בפועל, ומקל וחומר לא כומתו שווי הרווחים שהופקו על חשבון התובעות, היינו מהו שווי הזכייה על פי חוק עשיית עושר (השוו: ע"א (ארצי) 80-08 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ (7.10.2010) , וזאת לאחר שמלכתחילה עלתה טענה זו באופן כוללני. אשר על כן, אף הטענה לעשיית עושר נדחית.
על רקע האמור, ומשלא הונחה ולו ראשית ראייה לנזק שנגרם לתובעות בגין התנהלותן של העובדות ואף לא הוכח היקף הנזק הנטען בכתב התביעה או נזק קרוב לו, מסקנתו היא דין התביעה לפיצוי בגין אבדן הכנסה בשל ביטול והעברת מבוטלים להידחות.

פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע
התובעות טענו בכתב התביעה לפגיעה בשמן הטוב תוך הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 ועתרו לפיצוי סטטוטורי ביחס לשלושה פרסומים: הפרסום במסגרת הכנת הכתבה לתוכנית "בר קוד", הגשת תלונת סרק למשטרה על ידי העובדות ושיחת הטלפון של דניאלה עם הנציגה רחלי אזולאי.
במסגרת סיכומיהן, זנחו התובעות את טענותיהן בדבר הפרסום במסגרת הכתבה והתלונה במשטרה וטענו לזכאותן לפיצוי לאור שיחת הטלפון בין גב' רחלי אזולאי לדניאלה (נספח 26 לתצהיר שבי ונספח ב' לתצהיר של גב' אזולאי), במסגרתה לטענתן ציינה דניאלה ששבי "נוכלת, רמאית ושקרנית", "גנבת" וכן בשל ההתייחסות לשבי כמי שדיברה סרה ברחלי ובעובדים אחרים. התובעות טוענות כי לעובדות לא עומדת כל טענת הגנה מאחר שבמועד בו התקיימה השיחה (בחודש ספטמבר 2017 או בסמוך לו) לא היתה לדניאלה כל טענה או ידיעה אודות פגם שנפל בפעילותה של שבי, כאשר הטענות אודות מעשים שנעשו במוקד המכירות (להבדיל מעסקי הביטוח) נולדו רק כחצי שנה לאחר מכן.
לטענת העובדות, הן חשפו שחיתות המיוחסת לשבי ולעסקיה בתום לב ועומדות להן ההגנות הקבועות בחוק.
מכאן להכרעתנו-
סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), קובע מהם התנאים שבהם תוגדר אמירה כ"לשון הרע", כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

ולעניין מהו "פרסום" מורות הוראות סעיף 2 ל חוק איסור לשון הרע:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

בפרשת אבידן עסק כב' בית הדין הארצי בפרשנותו ובדרך יישומו של חוק איסור לשון הרע בנסיבות של יחסי עבודה ( ע"ע 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת (31.3.2015). בית הדין עמד על ההלכה שלפיה קיומו של לשון הרע ייבחן בארבעה שלבים: תחילה תבחן משמעות הדברים שנאמרו במבחן אובייקטיבי, לפי אמות המידה של האדם הסביר, בהמשך ייבחן האם מהווים הדברים לשון הרע, בשלב השלישי ייבדק אם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בחוק ולבסוף תבחן שאלת הפיצוי (ראו גם ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציביץ, פד"י נח(3) 558 (2004)).
בעניינו, להוכחת טענותיהן התובעות הגישו לבית הדין תמלול שיחה שבה נשמעת דניאלה כשהיא משוחחת עם גב' רחלי אזולאי (נספח ב' לתצהירה של רחלי). מתמלול השיחה עולה שכאשר דניאלה משערת ששבי מאזינה לשיחה היא מציינת "ואם שבי מקשיבה...ועידה, אז על ....והיא יכולה לשמוע את זה כי היא זבל, רכלנית, נוכלת, שקרנית, רמאית וגנבת", ביטויים אשר על חלקם חוזרת דניאלה במהלך השיחה. עוד עולה מהתמלול כי דניאלה מוסרת לגב' אזולאי מספר פעמים ששבי "מלכלכת" על גב' אזולאי ואחרים.
אשר לדבריה של דניאלה לפיהם שבי מדברת סרה ברחלי ובאחרים, נציין כי בהתאם ללשונו הפשוטה של החוק, כל אימת ששני אנשים משוחחים ביניהם על אדם שלישי ומי מהם מתבטא באופן שיש בו "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" הרי שהוא מבצע עוולה לפי חוק לשון הרע (ואם השתתף בשיחה אדם שלישי הרי שמדובר בעבירה פלילית, ולא רק בעוולה אזרחית). רכילות לשמה אסורה איפה על פי חוק.
עם זאת לדידנו, על בתי המשפט לנהוג במשנה זהירות בבואם ליישם את הוראות החוק הנוגעות לאיסור על רכילות מכל סוג, שהוא בבחינת גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה.
על אף סלידתנו מרכילות, יש להזכיר כי הרכילות מלווה את בני האדם משחר ההיסטוריה, ואין להתעלם מתפקידה האבולוציוני (כחלק מהתפתחות הלשונית), ככלי לבנית חברה אנושית גדולה המבוססת על קשרים בינאישיים ועל יכולת לשתף פעולה וליצור מבנה חברתי שבו ידע כל אחד את מקומו, ויוכל לכלכל את צעדיו תוך עיבוד של פיסות מידע רבות שאסף אודות המציאות החברתית (ר' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, עמ' 32-45). על רקע האמור, נקבע בסעיף 7 ל חוק איסור לשון הרע, כי על עוולות לפי חוק איסור לשון הרע יחול בין היתר האמור בסעיף 4 ל פקודת הנזיקין ולפיו לא יראו כעוולה לפי חוק איסור לשון הרע פרסום של מה בכך.
אשר לאמרות של דניאלה לפיה שבי "גנבת" וכן "נוכלת, רמאית ושקרנית", אנו סבורים כי, מדובר באמירות אשר למצער בחלקן הינן "במדרג חומרה" גבוה יותר וכי בהאשמתו של אדם בדברים הנזכרים לעיל יש כדי להטיל דופי ביושרו ובאמינותו של אותו אדם. ייחוס הדברים לעיל לאדם עשויה להשפיל או לבזות את האדם לו הם מיוחסים וכן לפגוע בעבודתו ובעתידו המקצועי.
לצד האמור, הגם שבהתאם למבחן האובייקטיבי דברים אלו אכן עולים כדי לשון הרע כמשמעה בחוק, אנו סבורים שאף לעניין אמירות אלה עומדת לדניאלה הגנת "זוטי דברים" וזאת בהתחשב בהקשר ובנסיבות בהן נאמרו.
בנסיבות שלפנינו מדובר בדברים שנאמרו בשיחה פרטית בין שתי עובדות (בסמוך לסיום עבודתה של דניאלה), מה עוד שמתמלול השיחה, אשר התקיימה על רקע סכסוך עז שפרץ בין שבי לעובדות, עולה סגנון דיבור מתלהם ובוטה שמופנה גם לגב' אזולאי עצמה, ומהקריאת התמלול אנו מתרשמים שדבריה של דניאלה נאמרים בסערת רגשות, על רקע הסכסוך.
לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה בענין אבידן לעיל, לפיהם " יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי".
אכן, לא מן הנמנע שבלהט השיחה ועל רקע הסכסוך נאמרו גם דברים קשים, לגביהם יתכן שאמירתם עשויה להקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אולם, לדידנו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, יהיה מקום לחייב עובד בפיצוי לפי חוק לשון הרע בגין שיחה אישית שקיים עם עובד אחר או עם בן משפחה שבה הוחלפו דברי ביקורת על התנהלותו של הממונה עליו בעבודה. מדובר בעניינים שבהם יש מקום לשמור על חופש הביטוי של העובדים, על מנת למנוע דיכוי והתעמרות בעבודה ולאפשר מפלט לנפש.
יש ליתן את הדעת לכך שעסקינן במערכת של יחסי עבודה, שהיא מערכת נמשכת של יחסים קרובים (להבדיל מהמקרה הנזיקי השכיח של מחלוקת בין זרים), ואנו סבורים שיש לפרש לפיכך את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר (ראו בקשר לכך אצל בועז שנור, "אמת, שקר ומה שביניהם - התפתחויות בדיני לשון הרע בשנת תשע"ב", דין ודברים ח 197 (2014)). בהתאם, ניתן להניח כי הפסיקה בנושאים אלו תתפתח ממקרה למקרה.
כאמור, הגם שיש בהתבטאויות הנזכרות לעיל טעם לפגם ואנו סבורים שיש לגנותם ואין מקום לדברים אלו במסגרת יחסי עבודה, אנו סבורים שיש להתייחס לכך במשנה זהירות, וליתן את הדעת לכך שנאמרו במסגרת שיחה פרטית בין שתי עובדות וככה"נ בלהט הסכסוך, על מנת להימנע, כאמור, "ממשפוט יתר" של מערכת היחסים בין עובד למעסיק.
לאור האמור, ולאחר בחינת מכלול הדברים, הרקע וההקשר שבו נאמרו, וכן הנסיבות בהן נאמרו אנו סבורים שמדובר באמירות שבאות בגדר "מעשה של מה בכך" כהגדרתו בסעיף 4 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], דהיינו אמירות שהן בבחינת "זוטי דברים" ואין בהן כדי להוות עוולה שמקימה לתובעות עילת תביעה .
אנו סבורים כי בנסיבות העניין אין מקום להטיל פיצוי כלשהו לפי חוק איסור לשון הרע ודין התביעה באשר לרכיב זה להידחות.

פיצוי נוכח פגיעה בפרטיות בהתאם לחוק הגנת הפרטיות
לטענת התובעות, פנייתן של העובדות לרשויות סטטוטוריות ולתוכנית התחקירים נסמכה על מידע ומסמכים אשר נגנבו על ידי העובדות בעת העסקתן. התובעות מציינות בעניין זה, בין היתר, דוחות תקבולים, מכתב מחברה בשם "דוראל" הממוען לשבי, תמונה של שבי במשרדה (נספח יד' לתצהירי העובדות), צילומים ממכשיר הטלפון של שבי (נספח ט"ז לתצהירה של ליאת) וכן מסמכים הקשורים לסוכנות הביטוח (הצעות והקלטות שיחות עם נציגים). התובעות טוענות לפיצוי סטטוטורי בשיעור 100,000 ₪ ביחס לכל אחת מהעובדות נוכח פגיעה בפרטיות על דרך הפרת חובת סודיות, בניגוד לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981 הקובע כי פגיעה בפרטיות היא, בין היתר, העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב...", "הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע", ו- "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה".
התובעות טוענות אף להטעיה, תרמית ושקר מפגיע בהתאם לסימן ז' לפקודת הנזיקין תוך הפרת חובת הזהירות בניגוד לסעיפים 35-36 לפקודה, הפרת חוק כרטיסי חיוב וביצוע תיאור מטעה בניגוד לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים.
מנגד העובדות מכחישות את טענות התובעות ומוסיפות שפעלו במטרה לחשוף את מעשיה של שבי על מנת להגן על הציבור וכי העבירו את המידע שבידיהן לגורמים החוקרים.
מכאן להכרעתנו-
אף אם נצא מנקודת הנחה שמעשיהן של העובדות מהוות, לפחות בחלקן, פגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק, אנו סבורים שעומדות להן ההגנות הקבועות בחוק.
סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע כך:

"18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965;
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;
(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;
(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים;
(ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965;
(3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב."

לאחר שקילת הדברים, הגענו למסקנה שעומדת לעובדות הגנת סעיף 18(2)(ב) לחוק זה.
מבלי שנידרש לבחינה מדוקדת של אמיתות הטענות ביחס לפועלה של שבי ולשאלת ההפרדה בין העיסוק בתחום הצרכני לתחום הביטוחי ובכלל זה לתחולתן של ההגנות השונות הקבועות בסעיף 18 לחוק, אין להתעלם מכך שלעובדות עלו חשדות שאין להקל בהם ראש בדבר התנהלות לא תקינה של שבי במסגרת עסקיה השונים, באופן שהקים להן חובה "חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית" לפעול לבירור וחשיפת הנעשה במקום העבודה.
אולם בכך לא די. לשם תחולת ההגנות על העובדות, יש לבחון האם בעניינו ניתן לקבוע כי העובדות פעלו בתום לב.
בסעיף 20 לחוק נקבעו חזקות שנועדו לסייע בקביעה מיהו תם לב:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18(2).
(ג) חזקה על נאשם או נתבע הטוען להגנה על פי סעיף 18(2)(ב) או (ד) שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עמהם; ואולם חזקה כאמור לא תחול אם הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הנאשם או הנתבע פעל בהתאם לחובה חוקית המוטלת עליו.

אם כן, משהוכחו לטעמנו קיומן של אחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2), חזקה היא שהעובדות פעלו בתום לב, ואולם יש לבחון האם הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות או אם נעשתה פגיעה ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה לפי הוראות הסעיף.
אמנם אין לכחד כי יחסי עבודה מושתתים על יחסי אמון וככאלה מטילים חובות מוגברות של הגינות, יושר, אמון ותום לב. לכאורה התנהלות העובדות, מהווה הפרת חובותיהן כעובדות ובכלל זה הפרת חובת האמון במסגרת יחסי עבודה שאין להקל בה ראש. כמו כן, לא התרשמנו שהעובדות פעלו ממניעים אלטרואיסטיים גרידא, ולא מן הנמנע שמעשיהן של העובדות נעשו, בין היתר, על רקע סכסוך שפרץ בינן לבין שבי אשר הרקע לו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בתוך כך, יודגש כי בפני עובדים אשר להם חשדות באשר להתנהלות לא חוקית או בלתי תקינה של המעסיק עומדות אפשרויות שונות, בינהן בראש ובראשונה פניה לרשויות המוסמכות לבחינת החשדות.
ואולם, אנו סבורים שבנסיבות המיוחדות של העניין ובהתחשב באינטרס הציבורי הטמון בהגנה על צרכנים, ובכלל זה צרכנים קשישים מפני הונאה והטעיה, בעת בחינתנו את התנהלות העובדות שומה עלינו ליתן דעתנו לחשיבות הרבה הטמונה בהגנה מפני פגיעה צרכנית, וביתר שאת פגיעה באוכלוסיות מוחלשות, ובהן קשישים, תופעה אשר נראה כי פושה בתקופה האחרונה בקרבנו, ויש לעשות כל מאמץ למגרה, בפרט לנוכח הקושי המשמעותי שבחשיפת מעשי מרמה וניצול המכוונים כלפי קשישים, אשר פעמים רבות נמנעים מלחשוף כי נפלו קורבן לתחבולה (ראו למשל יעקב לומרנץ "עוני וזיקנה: אספקטים פסיכולוגיים" זיקנה בקו העוני 146, 156 (יצחק בריק עורך, 2005)). על רקע תרומתה של התקשורת למיגור התופעה, ולקידום טיפול מהיר של הרשויות הרלוונטיות אנו סבורים שהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר או כי מדובר בפגיעה גדולה משהייתה נחוצה באופן סביר באותן נסיבות.
על כן אנו סבורים שבנסיבות המיוחדות של עניין זה, לעובדות עומדת ההגנה הקבועה בחוק וטענות התובעות בנוגע לזכאותן לפיצוי בשל הפרת חוק הגנת הפרטיות נדחות.

סעד כמבוקש בבקשה לפי פקודת ביזיון משפט
במסגרת סיכומיהן, דרשו התובעות להורות כי העובדות ביזו את הצו הארעי שניתן ביום 18.2.2018 ואת צו המניעה שניתן ביום 19.3.2018 וליתן סעדים כמבוקש בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט על יסוד החלטת בית הדין מיום 17.10.2018.
מנגד טענו העובדות כי הבקשה שהוגשה לפי פקודת בזיון בית המשפט היתה מופרכת מיסודה ונמחקה בהסכמת הצדדים, וטענו אף לגופו של עניין.
נבהיר כי ביום 18.2.2018 ניתנה החלטה בבקשה למתן סעדים זמניים לפיה "עד למועד הדיון יוקפא המצב הקיים במובן זה שהמשיבות יהיו מנועות מלמסור לצד ג' מידע שהגיע לידיהן בתקופת עבודתן אצל המבקשות. צו זה לא יחול על מסירת מידע לגורמי חקירה שהוסמכו על פי דין". ביום 19.3.2018 נערך דיון בבקשה לסעדים זמניים, לאחריו ניתנה החלטה לפיה הצו הארעי שניתן ביום 18.2.2018 יעמוד בעינו עד למתן החלטה אחרת.
ביום 9.8.2018 הגישו התובעות בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט במסגרתה טענו להפרת צו שיפוטי על רקע טענותיהן בדבר יצירת קשר עם לקוח התובעות, מר ברוך קבסה ובת זוגו גב' יעל אוחנונה. במסגרת בקשה זו התבקש בית הדין "לכוף המשיבות, או מי מהן, במאסר, ולמצער-בקנס, לקיים צו המניעה שניתן, בסכמה, בבית הדין ביום 19.3.2018."
ביום 17.10.2018 התקיים דיון בבקשה וניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה "הבקשה לפי פקודת בזיון תימחק תוך שתישמר לשני הצדדים הזכות לטעון הן לגופו של עניין והן לעניין הוצאות ההליך הזה בסיום ההליך בתיק העיקרי".
עוד נציין להשלמת התמונה כי דרישות התובעות במסגרת כתב התביעה לקבלת סעד הצהרתי וצו מניעה נזנחו במסגרת סיכומיהן (ראו סעיף 193 לסיכומי התובעות) ועל כן, אין אנו נדרשים לכך.
ברי כי הסכמת הצדדים לטעון לגופו של עניין, אין משמעה כי במועד בו ניתן פסק דין זה, (במסגרתו לא ניתן לתובעות סעד הצהרתי/צו מניעה קבוע, אשר כאמור נזנח על ידן), עומדים בעינם סעדים לפי פקודת בזיון בית משפט, אשר ההליך על פיו אינו עונשי במהותו, אלא הליך צופה פני עתיד שמטרתו להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית ומניעת הישנותה של ההפרה בעתיד (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ואח', (פורסם בנבו, 14.12.2004)). סעיף 6 לפקודה "אינו קובע עונש על הפרת הצו השיפוטי, והטלת הקנס או המאסר לפיו מטרתה היחידה הינה לכוף אדם לציית בעתיד לכל צו שיינתן." (שם).
משניתן פסק דין זה ומשהעובדות אינן נדרשות עוד לבצע את שנקבע בשלבי הביניים של ההליך, בכך נשמטת הקרקע תחת בקשת התובעות לקבלת סעד לפי פקודת בזיון בית משפט.
עוד יצויין שהצדדים העלו טענות שונות במסגרת כתבי הטענות והפנו למקורות נורמטיביים שונים שלא נתבע בצידם סעד או שאינם מצויים בסמכותו של בית דין זה, ועל כך אין אנו נדרשים אליהם.

התביעות שכנגד
התובעות הגישו כתבי תביעה שכנגד, כל אחת. לשם הנוחות, נתייחס לטענות שנטענו בכתבי התביעה שכנגד יחדיו.

פיצוי מכוח חוק הגנה על עובדים
לטענת העובדות הן פוטרו מעבודתן על רקע חשיפת התנהלות לא חוקית של שבי ועל כן הן זכאיות לפיצוי בהתאם לסעיף 3א(1) לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין, תשנ"ז-1997), בסך 150,000 ₪.
מנגד טוענות התובעות כי חוק הגנה על עובדים איננו רלוונטי וכלל לא חל בעניינו וכי העסקת העובדות הסתיימה בעקבות התנהלות פסולה מצידן שהסבה להן נזקים. כך לטענתן, במהלך קיץ 2017 החלו השתיים להחסיר שעות עבודה, להיעדר ללא אישור, להתעלם מהוראות מנהלותיהן, להמריד עובדים כנגד שבי ועוד והכל על מנת להביא לידי פיטוריהן. עוד לטענתן ליאת היא זו שהיתה אמונה על ביצוע בקרות על פעילות הסוכנים ועל אישור פוליסות, מתוקף תפקידה ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה.
נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לא מצאנו ממש בטענות העובדות לעניין פיטוריהן על רקע חשיפת אי הסדרים ולפיכך דין התביעה לפיצוי בגין הפרת חוק הגנה על עובדים להידחות.
סעיף 2(א) לחוק הגנה על עובדים קובע כי "לא יפגע מעסיק בענייני עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו או נגד עובד אחר של אותו מעסיק, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור".
סעיף 1 לחוק מגדיר "ענייני עבודה" באופן הבא: "כל אחד מאלה: (1) תנאי עבודה; (2) קידום בעבודה; (3) הכשרה או השתלמות מקצועית; (4) פיטורים או פיצויי פיטורים; (5) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה".
בהתאם לפסיקה, על העובד להוכיח ברמת הוכחה לכאורית שהתלונה כשלעצמה או בנוסף לשיקולים אחרים, השפיעה השפעה ממשית או ניכרת על הפגיעה בתנאי עבודתו. (ע"ע (ארצי) 61646-10-10 בן שמעון נ' מדינת ישראל (11.3.2013).
סוגיית נטל ההוכחה קבועה בסעיף 3א' לחוק הקובע שבתביעה לפי סעיף 2 לחוק על המעסיק להוכיח "כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או בסיועו כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה:
(1) כי המעסיק פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו...
(2) כי לא היה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולעניין פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעסיק תנאים או כישורים – גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים".
עוד יצוין שבהתאם לסעיף 4 לחוק, יינתנו לעובד הגנה ותרופות רק אם התקיימו התנאים המצטברים הבאים: התלונה הוגשה בתום לב; התלונה הוגשה בגין הפרת חיקוק או בקשר לפעילות המעסיק, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה בגין פגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין; התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לטפל בה.
לשם תחולת חוק הגנה על עובדים, אין העובדות חייבות להוכיח שהתלונה הייתה המניע היחיד לקבלת ההחלטה על סיום ההעסקה, אולם על מנת שעובד יחסה תחת הוראות החוק, על הפגיעה להיגרם בשל הגשת התלונה.
ההלכה מפי בית הדין הארצי הינה כי לחוק שתי תכליות. הראשונה, להגן על זכותו של עובד לחשוף שחיתות מבלי שייפגעו בשל כך מעמדו ותנאי עבודתו והשנייה לעודד עובדים לחשוף מעשי שחיתות.
לאור האמור, הקשר הסיבתי הנדרש בתביעה לפגיעה בגין חשיפת שחיתות הוא קשר של סיבה ותוצאה בין הגשת התלונה לבין הפגיעה שבאה אחריה. זאת, נמצאנו למדים מלשון סעיף 2(א) לחוק. היינו, על מנת שעובד יהיה זכאי לסעדים המפורטים בסעיף 3 לחוק, עליו להוכיח כי הפגיעה נגרמה בגין הגשת התלונה כאמור בסעיף 2.
לטעמנו, העובדות לא עמדו בדרישה זו.
ליאת העידה שבחודש אפריל 2017, החלה להבחין כי דברים מתנהלים באופן לא תקין במקום העבודה (פרוטוקול 11.11.2020, עמ 119-121).
עבודתן של העובדות הסתיימה בחודש 9/2017 בעוד שהעובדות לא הצביעו על כל תלונה שהוגשה על ידן באשר להתנהלות לא תקינה של התובעות ערב סיום עבודתן, ובתוך כך אף לא הוכחה פניה בתלונה לרשות המוסמכת לטפל בה, טרם סיום העסקתן.
העובדות טוענות כי הגישו תלונה במשטרה, פנו למשרד האוצר ולגופים נוספים וכי העניין הועבר לטיפול הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן.
אכן, אין מחלוקת שהעובדות פנו לגופים שונים בתלונות בנוגע להתנהלות הנתבעות, ובכלל זה לרשויות שונות ואף לתקשורת. אולם, בחינה כרונולוגית של רצף הדברים מעלה כי פניותיהן של העובדות לגופים השונים, נעשו לאחר סיום העסקתן, דהיינו לאחר הפגיעה הנטענת ב"ענייני עבודה" כהגדרתה בחוק.
נדגיש כי אין לראות בפנייתה העמומה של ליאת לשבי מיום 12.9.2017 לפיה " בעקבות התנהלות שלא מאפשרת לי למלא את תפקידי כאמור בנדון הריני מתכוונת בימים הקרובים לפנות למשרד האוצר בבקשה לסיים את תפקידי כאמור" (נספח ג' לכתב התביעה), כפניה העומדת בדרישות החוק.
מהראיות שלפנינו עולה כי לאחר סיום ההעסקה, ולאחר פניית העובדות באמצעות ב"כ לתובעות, לתשלום זכויות הנובעות מהעסקתן ונסיבות סיומה, אשר נדחתה על ידי התובעות, פנו העובדות בתלונות לרשויות השונות (וכן לאחר מועד זה פורסמה כתבה תקשורתית) אודות אי סדרים בפעילותה של שבי.
לטעמנו, לא ניתן להתעלם מהתנהלות הצדדים באופן ששוכנענו כי סיום העסקתן של העובדות נבעה ממערכת היחסים העכורה בינן לבית שבי שמקורה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אולם כך או כך לא שוכנענו שהסתיימה העסקת העובדות כתוצאה מתלונות בדבר אי סדרים בהתנהלותה של שבי ועסקיה.
להשלמת התמונה נציין כי אף מעדותם של מר אברהם וגב' שם טוב, עולה כי הרקע לסיום העבודה הוא מחלוקת כספית (פרוטוקול, 11.11.2020, עמ' 26, 86).
כללו של דבר, לא הוכח בפנינו כי יש להחיל עלי העובדות את ההגנה הניתנת לחושף שחיתויות וטענותיהן לעניין זה נדחות.

אי קיום שימוע ופיטורים שלא כדין
לטענת העובדות נערך להן שימוע למראית עין בלבד ועל כן הן זכאיות לפיצוי שהועמד על ידי ליאת על סך 66,300 ₪ ועל ידי דניאלה על סך 41,174 ₪.
לטענתן השימוע נערך ללא התייחסות לדבריהן וללא שניתנה להן הזדמנות להניא את התובעות מפיטוריהם.
לטענת התובעות, סיום העסקת העובדות נעשה כדין. ביום 27.9.2017 בוצעה שיחת שימוע לליאת בה הודתה כי הפסקת העבודה נעשתה בהסכמה ועל דעתה. ביום 24.8.2018 בוצעה שיחת שימוע לדניאלה וביום 18.9.2017 בוצעה שיחת שימוע נוספת, שבוצעו כדין לאחריה נמסר לדניאלה מכתב אודות סיום העסקתה.
לאחר שקילת הדברים הגענו לכלל מסקנה שלא הוכח שנפל פגם המצדיק פסיקת פיצוי בגין "אי קיום שימוע" ו"פיטורים שלא כדין".
מהראיות שלפנינו עולה כי ביום 27.9.2017 נערכה לליאת שיחה שהוגדרה כשיחת שימוע אשר תמלולה הוגש כנספח א' לכתב ההגנה שכנגד. מעיון בתמלול עולה כי לשיחה זו קדמו שיחות נוספות, וכי ציינה במסגרתה שאין לה מה להוסיף וכן כי היא העלתה במעמד זה טענות לעניין תשלום זכויות סוציאליות שונות להן היא זכאית כגון הבראה, הפרשות לפנסיה, חופשה והודעה מוקדמת.
עוד מהראיות עולה שלדניאלה נערכו שתי שיחות שהוגדרו כ"שיחות שימוע" בימים 24.8.2017 ו- 18.9.2017 (נספחים ו'-ז' לכתב ההגנה שכנגד), במסגרתן הועלו טענות שונות לאחריהן ניתנה לדניאלה הזדמנות להגיב לדברים.
יצוין שלא הוברר האם לשיחות האמורות קדמו מכתבי זימון לשימוע בהם פירוט הטענות והאם הזימון לשימוע עמד בדרישות הדין, אולם לא הועלתה כל טענה בעניין מצד העובדות.
הנה כי כן, משנערכו לעובדות שיחות שימוע, ומשלא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות התובעות, הרי שאין ממש בטענות העובדות לזכאותן לפיצוי בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין.
עוד אין לכחד כי התמונה העובדתית העולה מכלל הראיות והעדויות, היא כי משך חודשים ארוכים הלכה מערכת היחסים בין הצדדים והתדרדרה, עד שלא אפשרה בפועל המשך עבודה משותפת. ה"טריגר" לקרע בין הצדדים לא הוברר, אך הראיות מלמדות בבירור כי הצדדים לא היו מעוניינים עוד בהמשך עבודה משותפת, והדברים אף עולים מחקירותיהן של העובדות.
כך, ציינה דניאלה בחקירתה (פרוטוקול 11.11.2020, עמ' 107):

"ש: מה את רצית? את רצית להמשיך לעבוד?
ת: לא, ממש לא.
ש: אז את רצית שהיא תפטר אותך.
ת: ברור שרציתי, גם אם היא לא הייתה מפטרת אותי, הייתי קמה והולכת.
ש: רגע, שניה. את, גם אם היא לא הייתה מפטרת אותך, את רצית ללכת. נכון?
ת: נכון."

בחקירתה של ליאת ציינה היא את הדברים הבאים (פרוטוקול 11.11.2020, עמ' 127):

"ת: תקשיבי. אני לא הייתי מוכנה להיות שם. לא סוכנת ביטוח ולא מנהלת עסקים בא.ל.ד. ברגע שמשרד האוצר אמר,
ש: אז את לא רצית לעבוד שם?
ת: אני לא רציתי לכהן כמנהלת עסקים בא.ל.ד..."

מן האמור אנו למדים שאין ממש בטענות העובדות לפיהן לא ניתנה להן הזדמנות אמיתית להניא את התובעות מפיטוריהן לאור האמור לעיל ואף מן הטעם ששוכנעו שהן כלל לא היו מעוניינות בכך.
לאור האמור, דרישת העובדות לקבלת פיצוי בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין נדחית.

פיצויי פיטורים
לטענת העובדות, משפוטרו מעבודתן הן זכאית לפיצויי פיטורים אשר הועמדו על ידי ליאת על סך 17,496 ₪ (11,050 ₪ X 19/12) ועל ידי דניאלה על סך 7,301 ₪ (298 ₪ יום עבודה ממוצע X 24.5 ימים), לרבות הלנת פיצויי פיטורים.
לטענת ליאת משכורתה הקובעת הינה בסך 10,800 ₪ נטו לחודש המהווה סך של 11,050 ₪ ברוטו. לטענת דניאלה משכורתה הקובעת הינה בסך 6,862 ₪ ברוטו.
לטענת התובעות שולמו לעובדות מלוא פיציי הפיטורים. בעניינה של ליאת מפנות התובעות לסכום ששולם במסגרת תלוש השכר עבור חודש אוקטובר 2017 (נספח 19 לתצהירה השני של שבי), וכן לפירוט הפקדות ודו"ח הפרשות לתיק הניכויים (נספחים 20-21 לתצהירה השני של שבי) ממנו עולה כי נצבר עבור רכיב הפיצויים בקרן סך של 9,726 ₪. בעניינה של דניאלה מפנות התובעות לתלוש השכר לחודש 11/2017 (נספח 25 לתצהירה השני של שבי ולדוח הפרשות לקרן פנסיה ויתרת הפיצויים (נספחים 26 ו-28 לתצהיר).
אשר לגובה השכר הקובע, טוענות התובעות ששכרה של ליאת עמד על 10,800 ברוטו. בנוגע לדניאלה טוענות התובעות שהיא הועסקה על יסוד משכורת שעתית בגובה 32 ₪, בתוספת בונוסים משתנים לפי המכירות החודשיות, בעוד שהיקף העסקתה עמד על 132 שעות עבודה בחודש.
נקדים ונבהיר כי משהתובעות בחרו לשלם לעובדות פיצויי פיטורים בזמן אמת ואף מסרו מכתבי סיום העסקה אין מחלוקת שהעובדות זכאיות לתשלום פיצויי פיטורים.
אשר לליאת- בסעיף 6.1 להסכם העבודה (נספח י' לכתב ההגנה שכנגד) צוין כי שכרה יעמוד על 11,050 ברוטו. אולם מעיון בתלושי השכר עולה שהלכה למעשה שכרה של ליאת עמד על 10,800 ₪ ברוטו (וכן שולמו לה דמי נסיעות מדי חודש בגובה 250 ₪). בהתחשב בתקופת העבודה של ליאת ובשכרה הקובע, היא זכאית לסך של לפיצויי פיטורים בסך 14,400 ₪.
מסכום זה יש להפחית סך של 9,726 ₪ אשר כעולה מהראיות שלפנינו נצבר עבור רכיב הפיצויים בהראל ביטוח ופיננסים (נספח 20 לתצהירה של שבי), וכן סך של 1,325 ₪ שכעולה מתלוש השכר לחודש 10/2017 שולם לה עבור פיצויי פיטורים (נספח 19 לתצהירה של שבי).
אשר לדניאלה- בכתב התביעה נתבע סך של 7,301 ₪ עבור פיצויי פיטורים.
מתלושי השכר עולה ששכרה של דניאלה שולם על בסיס שעתי בסך של 32 ₪ לשעה וכן מעמלות. הצדדים לא הציגו את כלל תלושי השכר אולם מהסכם ההעסקה, כמו גם מנספח כב' לכתב ההגנה שכנגד ומגליון מסירת עדות לאגף לאכיפה מנהלית ועיצומים כספיים (נספח 55 לתצהיר שבי), עולה שדניאלה הועסקה בהיקף של 132 שעות בחודש.
בהתחשב בתקופת העבודה של דניאלה ובשכרה הקובע, היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 6,688 ₪.
מסכום זה יש להפחית סך של 3,464 ₪, שכעולה מהראיות שלפנינו נצבר עבור רכיב הפיצויים בהראל ביטוח ופיננסים (נספח 26 לתצהירה השני של שבי), וכן סך של 2,366 ₪ שכעולה מתלוש השכר לחודש 11/2017 שולם לה עבור פיצויי פיטורים (נספח 25 לתצהירה השני של שבי).
מכלל האמור עולה שליאת זכאית להפרש בסך של 3,349 ₪ בגין פיצויי פיטורים ודניאלה זכאית להפרש בסך של 858 ₪ בגין פיצויי פיטורים.
בנסיבות העניין, על רקע המחלוקות בין הצדדים, ובהתחשב בכך שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם, לא מצאנו לפסוק פיצויי בגין הלנת פיצויי פיטורים.

אי מתן הודעה על תנאי העסקה
לטענת העובדות לא ניתנה להן הודעה על תנאי עבודתן ועל כן הן זכאיות לפיצוי בסך 15,000 ₪ כל אחת. עוד טוענות התובעות כי לא אישרו בחתימתן את הסכמי ההעסקה שהוגשו לתיק על ידי התובעות וכי אין המדובר במסמכים אותנטיים. לתמיכה בטענותיהן מציינות העובדות כי התאריך המצוין על גבי המסמך אינו תואם למועד תחילת העבודה, לא מולאו פרטי המעסיק/ פרטי המעסיק שגויים, ההסכם נחתם לכאורה תקופה ארוכה לאחר תחילת העבודה, התובעות העידו כי לא חתמו על ההסכמים ועוד.
לטענת התובעות העובדות חתמו על הסכמי העסקה שצורפו כנספחים א' ו-ב' לכתב התביעה וכי בכך עמדו בדרישות הדין.
סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: " חוק הודעה לעובד") קובע כי על המעסיק למסור, לא יאוחר משלושים ימים מתחילת העבודה של העובד, הודעה בכתב על תנאי העבודה, בה יפרט את תנאי העבודה המנויים בסעיף 2 לחוק.
מבחינת הראיות שלפנינו עולה שלעובדות נמסרו הסכמי העסקה שנחתמו בחודש פברואר 2017, על גביהם חתימה הנחזית להיות חתימתן.
נציין אין בידינו לקבל את טענת העובדות באשר להסכמי ההעסקה אשר מהוות הלכה למעשה, טענת זיוף. אנו סבורים שהעובדות לא הניחו תשתית מספקת לטענה בדבר זיוף חתימתן לכאורה, או פיקטיביות המסמכים. לפיכך, גרסתן, שמהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, נדחית.
כאמור, מעיון בהסכמי ההעסקה עולה שאלו נחתמו בחודש פברואר 2017, בעוד שהעובדות החלו לעבוד עוד קודם למועד זה.
בהתאם להוראות סעיף 5(ב)(1) ל חוק הודעה לעובד רשאי בית הדין לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק מקום בו מצא שהמעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על תנאי עבודה בניגוד להוראות החוק, אשר קוצב מועד למסירת ההודעה.
בפסיקה נקבע שלמסירת הודעה על תנאי עבודה חשיבות רבה שכן ההודעה מבטיחה שבפני העובד יונח המידע הנוגע לתנאי העסקתו, באופן שיסייע לו לעמוד על זכויותיו ובאופן שעשוי לצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק (ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.2011). אלא שבהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק לבית הדין מסור שיקול דעת בכל הנוגע לפסיקת פיצוי בהקשר זה, ואין באי מסירת הודעה כדי לחייב את בית הדין לפסוק פיצוי אלא בהתאם לנסיבות המקרה.
בנסיבות המקרה כאן שוכנענו שלתובעות נמסרו הסכמי עבודה במסגרתם פורטו זכויותיהן. העובדות קיבלו תלושי שכר במהלך כל תקופת העבודה. מבחינת שיעור הסעדים הנתבעים עולה שחלק הארי של התביעה לא עסק ברכיבים הנוגעים לזכויותיהן של העובדות שלגביהם נדרש פירוט בהודעה לפי חוק הודעה לעובד. בנוסף לא הוכח שלעובדות נגרם נזק כלשהו בשל מסירת הסכם העבודה באיחור. האמור תומך במסקנה שאין מקום לחייב בפיצוי. בנוסף, לא הוכח שמסירת הסכם ההעסקה באיחור היתה "ביודעין" כדרישת הוראות סעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד. לא אחת נפסק שיש לפרש את המונח "ביודעין" כך שידרוש כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית - כוונה שהפרת הוראת החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי ודאות ( סע"ש (ת"א) 24677-07-18 לדיודמילה פיודורוב נ' ג'יי.בי.בי אינטרנשיונל בע"מ (29.4.2021)
על יסוד האמור, נדחית הטענה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה.

אי מתן הודעה מוקדמת
לטענת העובדות הן פוטרו לאלתר ללא הודעה מוקדמת. לפיכך ליאת דורשת סך של 11,050 ₪ ודניאלה סך של 6,862 ₪ בגין פיצוי עבור אי מתן הודעה מוקדמת.
לטענת התובעות ניתנה לעובדות הודעה מוקדמת כדין. הודעה מוקדמת לליאת שולמה במסגרת תלוש השכר לחודש אוקטובר (9,288 ₪ נספח 19 לתצהירה השני של שבי). הודעה מוקדמת שולמה לדניאלה במסגרת שכר חודש 10/2017 (2,112 ₪) ו11/2017 (1,152 ₪), נספחים 24-25 לתצהירה השני של שבי).
לאור קביעותינו לעיל בדבר השכר הקובע, ולאחר הפחתת הסכומים ששולמו לתובעות, כעולה מתלושי השכר, בגין הודעה מוקדמת, זכאית ליאת להפרש בסך 1,512 ₪ ודניאלה להפרש בסך 960 ₪ בגין הודעה מוקדמת.

דמי הבראה
לטענת העובדות לא שולמו להן דמי הבראה במלואם. לטענת ליאת היא זכאית ל 8.5 ימי הבראה (8.5X 378 ₪) בסך 3,213 ₪ בניכוי 525 ₪ ששולמו לה בחודש יוני 2017 וסך הכל לסך של 2,688 ₪.
לטענת דניאלה היא זכאית לתשלום בגין 8.5 ימי הבראה בסך 2,249 ₪ בניכוי סך של 793 ₪ ששולמו לה בחודש יוני 2017, ובסך הכל לסך של 1,456 ₪.
לטענת התובעות שולמו לעובדות דמי הבראה כדין. כך לליאת שולמו דמי הבראה בחודש יוני 2017, כאשר ההפרש ביחס לחודשים בהם עבדה לאחר מכן הושלם במסגרת חודש אוקטובר 2017 (567 ₪). עוד לטענתן חישוביהן של העובדות שגויים שכן ליאת נעדרה מעבודתה במשך 3 חודשים.
עוד לטענת התובעות שולמו לדניאלה הפרשים עבור רכיב זה במסגרת משכורת חודשים אוקטובר ונובמבר 2017.
אשר לליאת- עבור תקופת עבודתה, זכאית ליאת ל 7 ימי הבראה X 378 ₪ ובסך הכל ל 2,646 ₪, ולאחר הפחתת סך של 567 שולמו, כעולה מתלוש השכר לחודש 10/2017, וסך של 525 ₪ ששולמו כעולה מתלוש השכר לחודש 6/2017, לסך של 1,554 ₪.
אשר לדניאלה- עבור תקופת עבודתה זכאית דניאלה ל 8.5 ימי הבראה X 378 ₪ X 71% היקף משרה, ובסך הכל לסך של 2,281 ₪, ולאחר הפחתת סך של 272 ₪ ששולמו כעולה מתלוש שכר לחודש 10/2017 וסך של 888 ₪ ששולמו כעולה מתלוש שכר לחודש 11/2017, זכאית דניאלה להפרש בסך 1,121 ₪.

פדיון חופשה
לטענת ליאת היא זכאית לסך של 4,708 ₪ בגין פדיון 10 ימי חופשה שעמדו לרשותה במועד סיום העסקתה.
לטענת דניאלה היא זכאית לסך של 596 ₪ בגין פדיון 2 ימי חופשה שעמדו לרשותה במועד סיום העסקתה.
לטענת התובעות רכיב זה שולם לעובדות כדין.
בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 על המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה (ע"ע ארצי 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ (פורסם בנבו, 27.3.2006)).
כלל הוא כי הנטל להוכיח ניצול חופשה, מוטל על כתפי המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר , (פורסם בנבו, 13.1.1972) וגם ע"ע (ארצי) 700/06 באסמה רג'בי נ' מרוז בע"מ, (פורסם בנבו, 9.10.2007)).
עם זאת, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת (עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי (25.11.2008))
התובעות לא הציגו בפנינו פנקס חופשה, אולם הוצגו בפנינו תלושי שכר חלקיים של העובדות.
אשר לליאת- מתלוש השכר לחודש 9/2017 עולה כי לליאת נצברו 9.80 ימי חופשה נכון למועד זה. שכרה היומי, הנטען על ידה ולא נסתר עומד על 480.5 ש"ח, ובסך הכל זכאית היא לפדיון חופשה בסך 4,709 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 3,894.70 ₪ ששולם עבור פדיון חופשה, כעולה מתלוש השכר לחודש 10/2017 , כך שסך הכל זכאית ליאת להפרשים בסך 814 ₪ עבור פדיון חופשה.
אשר לדניאלה, מתלושי השכר עולה שלא היו צבורים לדניאלה ימי חופשה במועד סיום העסקתה. עם זאת, מעיון בתלושי השכר עולה שלדניאלה שולם פדיון חופשה עם סיום העסקתה. משלא הובררו הדברים, משלא הוצג לפנינו פנקס חופשה, ומשחרף האמור בתלוש השכר לחודשים 9/2017 ו-10/2017 שולם לדניאלה פדיון חופשה, איננו יכולים לסמוך ידינו על הרישום בתלוש השכר באשר למאזן ימי החופשה של דניאלה. לפיכך אנו קובעים שדניאלה זכאית לפדיון שני ימי חופשה שנתבעו על ידה, אולם לפי ערך יום חופשה בשיעור 192 ₪ (32X 6) ובסך הכל ל- 384 ₪.

שעות נוספות
לטענת ליאת היא עבדה 5 שעות נוספות בשבוע, משכך לטענתה היא זכאית לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 28,118 ₪.
לטענת דניאלה היא זכאית לסך של 972 ₪ בגין חמישה אירועי "מרתון מכירות" במהלכם עבדה 10 שעות, דהיינו 1.5 שעות נוספות כל פעם וכן 5 שעות נוספות במסגרת כל אחת משלוש פגישות עבודה עם לקוחות בהן לקחה חלק.
עוד במסגרת טענותיה מציינת דניאלה שלא שולמה לה עמלה בגין פוליסות ביטוח שהונפקו עבור הלקוח מוראד באדה, עמו נערכו פגישות העבודה לעיל, ועל כן דורשת סך של 800 ₪.
לטענת התובעות ליאת לא עבדה שעות נוספות ואף נהגה לעזוב את מקום עבודתה מעת לעת במהלך יום העבודה מסיבות אישיות, ללא הפחתה משכרה.
עוד לטענתן לדניאלה שולם שכר עבור כל שעות העבודה, לא ניתנה הוראה או רשות לנציגים לעבוד מהבית או לבצע שיחות על חשבון זמנם החופשי וככל שדניאלה נשארה במשרד אחרי שעות העבודה יחד עם בת זוגה, היה זה לא לצורכי עבודה. עוד לטענתן לא הונחה כל תשתית עובדתית לזכותן לגמול כלשהו בגין שעות נוספות, וזאת אף כעולה מהיקף השעות המצוין בהסכם העבודה. בנוסף מוקד המכירות כלל לא עבד בהיקף שאפשר גלישה אל תחום השעות הנוספות.
אשר לטענת דניאלה בדבר זכאותה לעמלה טוענות התובעות כי דניאלה קיבלה את העמלה וכי טענותיה לא הוכחו.
סעיף 26ב ל חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע כי על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, ככל שלא הציג רישומי נוכחות כהגדרתם בסעיף 25 ל חוק שעות עבודה ומנוחה, קרי באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, או שנחתמו מדי יום בחתימת העובד ואושרו בחתימת אחראי שמינה המעסיק לכך.
במקרה דנן, לא הוצגו על ידי התובעות רישומי הנוכחות של העובדות. על כן, על פניו על נטל השכנוע לעבור אל המעסיק לשכנע כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת (ע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ, (24.02.2015; ע"ע 24949-09-14 זינאת נ' איי אס אס אשמורת בע"מ, (4.8.2016)).
עוד נקבע בפסיקה, כי לצורך יישום הוראות סעיף 26ב ל חוק הגנת השכר, על בית הדין לבחון את מידת הוודאות בה הוכחה עצם העבודה בשעות נוספות, ואת מידת הוודאות בה הוכחה היקפה. ככל שניתן לקבוע פוזיטיבית כי בוצעה עבודה בשעות נוספות, אולם לא ניתן להוכיח את היקף העבודה הנוספת, או כאשר בתום ההליך השיפוטי נותרו כפות המאזניים מעויינות באשר לשאלת קיומה של עבודה בשעות נוספות, תחול החזקה הקבועה בסעיף 26ב. לעומת זאת, ככל שעלה בידי צד להטות את מאזן ההסתברויות לצדו בנוגע לשאלת היקף העבודה בשעות נוספות, ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח, והחזקה הקבועה בסעיף 26ב לא תבוא לידי ביטוי מעשי ( ע"ע 47715-09-14 ‏ עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ, (29.3.2017).
עוד נקבע בעניין ריעני כי:

"... כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי – לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

אשר לליאת, אנו סבורים כי לא הוכחה זכאותה של ליאת לתשלום בגין גמול שעות נוספות כאשר בנסיבות העניין, חל לדידנו המצב הרביעי המנוי בפרשת ריעני, ונבאר.
מהסכם ההעסקה (נספח 1 לתצהירה השני של שבי) עולה שבהתאם לסיכום בין הצדדים, שבוע העסקה של ליאת יהא בן 5 ימים, כאשר כל יום היא תעבוד בין השעות 9:00-15:00.
כמו כן, מגליון מסירת עדות לאגף לאכיפה מנהלית ועיצומים כספיים (נספח 55 לתצהיר שבי), עולה שבמסגרת מסירת עדותה, ליאת ציינה את הדברים הבאים "כסוכנת ביטוח עבדתי 5 ימים בשבוע א-ה 6 שעות בכל יום, משעה 9:00 עד 15:00 ללא ימי שישי".
לא מן הנמנע, כי ככל שהיתה ליאת מועסקת בהיקף רב יותר, מבלי שקיבלה תגמול על כך לפי דין, הרי שהיתה מעלה דברים אלו במסגרת תלונתה בפני הרשות המוסמכת, האמונה על יישום הוראות חוקי העבודה במדינת ישראל.
אם כן, מבחינת הראיות אנו סבורים שמאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק, ואנו סבורים שליאת לא הועסקה בשעות נוספות ומשכך דין תביעתה לעניין רכיב זה להידחות.
אשר לדניאלה, אף מהסכם ההעסקה שלה (נספח 2 לתצהירה השני של שבי) עולה שבהתאם לסיכום בין הצדדים, שבוע העסקה של דניאלה יהא בן 5 ימים, כאשר כל יום היא תעבוד בין השעות 9:00-15:00.
מגליון מסירת עדות לאגף לאכיפה מנהלית ועיצומים כספיים (נספח 55 לתצהיר שבי), עולה שדניאלה ציינה כי "עבדתי כל יום משעה 9:00 עד 15:00 חמישה ימים בשבוע א'-ה' בערך פעם בחודש היו ימי מרתון שעבדתי משעה 9:00 עד 20:00 בערב. מחודש מאי 2017 הגיע מנהל חדש בשם לירן מנשה והתחלנו לעבוד במשמרות מ 9:00 עד 15:00 ומשמרת שניה משתיים שלוש בצהריים עד שבע שמונה בערב".
לאור האמור, משלא הוצגו דוחות נוכחות על ידי התובעות ומשהנטל מוטל על כתפיהן, אנו סבורים שדניאלה זכאית לסך של 300 ₪ בגין 1.5 שעות נוספת עבור כל אחד מ- 5 אירועי "מרתון" בהם הועסקה, לטענתה, בשעות נוספות ולא שולם לה שכר עבורם כלל.
יצוין כי אין בידינו לקבל את טענתה בדבר תשלום עבור שעות נוספות בגין שעות בהן נערכו לכאורה פגישות עם לקוחות, אשר כלל לא נזכרו במסגרת עדותה בפני האגף לאכיפה מנהלית, ובהתחשב בכך שדניאלה הועסקה בתפקיד "נציגת מכירות טלפוני" (ראו נספח 2 לתצהירה השני של שבי), ולא מצאנו את עדותה מהימנה לעניין זה.
כמו כן אין בידינו לקבל את טענותיה של דניאלה בדבר זכאותה לתשלום עמלה, אשר כלל לא הוכחה.

הפרשות לפנסיה
לטענת העובדות הן זכאיות להפרשות לקרן פנסיה בשיעור 6.25% ולפיצויים בשיעור 8.33%. משכך לטענת ליאת היא זכאית להפרשות מחודש נובמבר 2016 ובסך 12 חודשים לפי החישוב: 11,050 ₪ X 14.58% =1,611.09 ₪ X 17 = 27,389. מסכום זה יש לנכות, לטענתה סך של 16,206 שהופרשו כך שבסך הכל דורשת ליאת סך של 11,183 ₪.
לטענת דניאלה היא זכאית להפרשות מחודש מרץ 2016 ובסך הכל עבור 19 חודשים לפי החישוב 6,862 ₪ X 14.58% = 1,000.5 ₪ X 19=19,009 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 1,512 ₪ שהופקד בחודש יוני 2017 וסך של 1,467 ₪ שהופקד בחודש נובמבר 2017, כך שהתובעת זכאית לתשלום בסך 16,030 ₪.
לטענת התובעות ההפרשות לפנסיה נעשו כדין. בהקשר זה מפנות התובעות לטופס 161 (נספח 26 לתצהירה השני של שבי), לטופס הפקדות למעסיק של חברת הראל (נספח 20 לתצהירה השני של שבי) ולדוח הפרשות לתיק ניכויים (נספח 21 לתצהירה שלשבי).
יוער כי במסגרת טענותיה של ליאת תחת רכיב זה, מציינת היא כי הועבר לה סך של 14,000 ₪ אשר לא הוסבר מהותו וקוזז מסכום התביעה הכללי. בהקשר זה טוענות התובעות שהועבר לליאת סך של 14,385 ₪ במסגרת תשלום זכויותיה הסוציאליות, כמפורט בתלוש השכר.
זכאותן של העובדות לפיצויי פיטורים נדונה לעיל, על כן נדון בתביעתן לרכיב גמל המעסיק.
בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, העובדות זכאיות להפרשות בגובה ו-6.25% או 6.5% עבור רכיב גמל מעסיק, לפי השיעור הקבוע בהתאם לחודשים הרלוונטיים.
אשר לליאת- ליאת תבעה הפרשים בגין הפרשות פנסיוניות החל מחודש נובמבר 2016.
עבור החודשים נובמבר 2016 – ספטמבר 2017 זכאית ליאת לסך של 7,668 ₪ עבור רכיב גמל מעסיק (6.5% X 10,800 ₪ X 9 חודשים + 6.25% X 10,800 ₪ X 2 חודשים).
מדוח הפקדות למעסיק, עבור החודשים ינואר-נובמבר 2017 (נספח 20 לתצהירה השני של שבי) עולה שהופרש עבור ליאת סך של 7,294 ₪ עבור רכיב גמל מעסיק. משכך זכאית ליאת להפרש בגובה 374 ₪ עבור רכיב גמל מעסיק.
אשר לדניאלה- דניאלה תבעה הפרשים בגין הפרשות פנסיוניות עבור החודשים מרץ 2016- ספטמבר 2017.
 עבור החודשים מרץ 2016 – ספטמבר 2017 זכאית דניאלה לסך של 5,068 ₪ ₪ עבור רכיב גמל מעסיק (6% X 4,224 ₪ X 4 חודשים+ 6.25% X 4,224 ₪ X 6 חודשים + 6.5% X 4,224 ₪ X 9 חודשים).
מדוח הפקדות למעסיק, עבור החודשים 9/2016-9/2017 (נספח 26 לתצהירה השני של שבי) עולה שהופרש עבור דניאלה סך של 2,846 ₪ עבור רכיב זה. משכך, ובהיעדר הצגת אסמכתאות אחרות, זכאית דניאלה להפרש בסך 2,222 ₪.

הוצאת דיבה
לטענת העובדות התבטאויותיה של גב' סיוון בבלי שהועסקה אצל שבי, במסגרת שיחתה עם הלקוח ירון קעטבי, מהוות הוצאת דיבה ופגיעה בשמן הטוב לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.
ההתבטאויות בגינן דורשות העובדות פיצוי הן האמירות המיוחסות לגב' בבלי לפיהן העובדות "גנבו לקוחות מהנתבעות", "עשו דברים שהם לא בסדר", כי הן "הולכות להוציא הרבה כסף על מה שהן עשו פה" וכי "שתיהן עשו פה תכנית קטנה", "הן יקבלו על זה אבל אי אפשר לצאת מזה".
בנוסף לאמור לעיל, דורשת דניאלה פיצוי אף בשל אמירותיה הבאות של גב' בבלי, במסגרת השיחה לעיל, במסגרתן התייחסה גב' בבלי ליחסים בין דניאלה למר קעטבי בציינה: "אני לא יודעת מה היחסים ביניכם, אני לא יודעת אם יש לכם יחסים מעבר לזה שאתם גם"..."כנראה שיש לכם יחסים מעבר לפוליסות" וכי "היתה עובדת פה בצורה לא כשרה ופיטרו אותה".
עוד טוענת דניאלה כי במסגרת שיחה נוספת שבי ובעלה ציינו באזני אימה של גב' לירון רחימי שהועסקה אצל התובעות כי דניאלה "נערת ליווי או פרחה".
עוד לטענתן שבי ציינה בפניי שנית שם טוב שהועסקה אצלה שדניאלה "שוכבת עם גברים תמורת כסף" וכי היא "מקבלת בשמים".
לאור האמור דורשת ליאת פיצוי בסך 100,000 ₪ ודניאלה פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.
התובעות טוענות מצידן כי הקלטת השיחה בין גב' בבלי למר קעטבי עולה כדי עבירה על חוק האזנת סתר ואינה קבילה כראיה. עוד לטענת התובעות לא הגב' בבלי ולא מר קטעבי זומנו למסירת עדות ומשקלו של תמליל השיחה קלוש. עוד לטענתן עצם הפרסום לא הוכח, אין בעולה מהתמליל משום לשון הרע והפרסומים במילא חוסים תחת הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ולחילופין זכאים להגנה מכוח סעיפים 15(2), 15(3), 15(10). בנוסף טוענות התובעות כי אותה שיחה שהתנהלה בין גב' סיוון בבלי למר קטעבי עומדת במוקד תביעה נפרדת שהגישה דניאלה כנגד גב' בבלי.
אשר לשיחה בין לירון רחימי לבין אימה – טוענות התובעות שהדוברות אינן חלק מההליך, אף אחת מהן לא זומנה לעדות וכי אף פרסום זה מתברר בתביעה שהוגשה על ידי דניאלה נגד מר מאור אברהם.
אשר לשיחה בין דניאלה לשנית שם טוב טוענות התובעות שהגם שגב' שם טוב הגישה תצהיר, טענות אלה לא נתמכו בתצהירה וכלל לא הונח מסד עובדתי לתמיכה בטענות.
לאחר שקילת הדברים, אנו סבורים שטענות העובדות להידחות.
טענות העובדות בדבר אמירות שנאמרו לכאורה על ידי שבי מהווה עדות שמועה שלא נתמכה בשום ראיה ישירה. העובדות לא הוכיחו שהדברים שיוחסו לשבי אכן נאמרו על ידה, באילו נסיבות נאמרו הדברים והאם מה שנמסר הוא מדויק.
אשר לשיחה בין גב' רחימי לאימה, כל אשר צורף הינו תמלול שיחות בין צדדים אשר כלל לא העידו בפנינו, במסגרתה יוחסו לשבי דברים שנאמרו על ידה לכאורה, אולם עצם אמירת הדברים כלל לא הוכחה.
ככל שרצתה דניאלה להוכיח את עצם אמירת הדברים, דיוקם, הנסיבות, ביוזמת מי נערכה השיחה, היה עליה להביא ראיות לכך כגון הבאת הגורם שבפניו נאמרו הדברים.
אף באשר לשיחה בין גב' שם טוב לדניאלה, כל שצורף הינו תמלול שיחה בין דניאלה לגב' שם טוב, במסגרתו ייחסה גב' שם טוב את עצם אמירת הדברים לשבי, בעוד שבתצהירה ובעדותה של גב' שם טוב, אין כלל התייחסות לעצם אמירת הדברים, וכלל לא הוכח שהדברים שמיוחסים לשבי אכן נאמרו על ידה.
אשר לטענות בדבר השיחה בין גב' בבלי למר קעטבי, נציין כי אין לייחס לתמלול שצורף משקל רב. אף הצדדים לשיחה זו כלל לא העידו בפנינו, באופן שאינו מאפשר התרשמות מלאה מהדברים. עוד נוסיף כי בהתאם לחוק בית הדין לעבודה, קיימת אפשרות להגיש תביעה אישית כנגד נושא משרה של המעסיק, אשר הפר את חוק איסור לשון הרע, מכוח סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה) : "(א)לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –... בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".
בעניינו לא נטען וכפועל יוצא אף לא הוכח שגב' בבלי הינה נושאת משרה, כהגדרתה בחוק.
לאור כלל האמור, דרישת העובדות לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע נדחית.

דמי חגים
לטענת דניאלה היא זכאית לדמי חגים בסך 4,455 ₪.
לטענת הנתבעות שולם לדניאלה שכר בגין ימי חג כדין.
בהתאם לפסיקה, הנטל המוטל על העובד התובע רכיב זה הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת. כך שאין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים (ע"ע 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, (19.2.2017).
בענייננו, כל אשר צוין בכתב התביעה ובתצהירה של דניאלה הינו כי היא "זכאית לתשלום בגין דמי חגים בסך של 4,455 ₪". דניאלה, לא עמדה בדרישה ההכרחית והמקדמית להוכחת זכאותה לדמי חגים שכן תביעתה זו נוסחה באופן כוללני וללא פירוט בעבור אילו ימי חג היא תובעת ואף ללא פירוט בדבר מספר ימי החג הנתבעים. אשר על כן, תביעתה בגין רכיב זה נדחית.

סוף דבר:

התביעה העיקרית - נדחית על כל מרכיביה.
התביעה שכנגד - מתקבלת בחלקה.
בתוך 30 יום ישלמו הנתבעות שכנגד לליאת את הסכומים הבאים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל:
בגין הפרשי פיצויי פיטורים- 3,349 ₪.
בגין הפרשים עבור אי מתן הודעה מוקדמת – 1,512 ₪.
בגין דמי הבראה- 1,554 ₪.
בגין פדיון חופשה- 814 ₪.
בגין הפרשות לפנסיה (גמל מעסיק)- 374 ₪.
בתוך 30 יום ישלמו הנתבעות שכנגד לדניאלה את הסכומים הבאים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל:
בגין הפרשי פיצויי פיטורים- 858 ₪.
בגין הפרשים עבור אי מתן הודעה מוקדמת – 960 ₪.
בגין דמי הבראה- 1,121 ₪.
בגין פדיון חופשה- 384 ₪.
בגין הפרשי שכר וגמול עבור עבודה בשעות נוספות- 300 ₪.
בגין הפרשות לפנסיה (גמל מעסיק)- 2,222 ₪.
נוכח התוצאה אליה הגענו, לפיה נדחתה התביעה העיקרית על כל מרכיביה והתביעה שכנגד ברובה, אין אנו עושים צו להוצאות למי מהצדדים.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"א, (08 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר איתן סלע
נציג עובדים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד

מר בועז קמר
נציג מע סיקים