הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 29728-04-19

15 יוני 2021

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר
נציג ציבור (מעסיקים) גב' הילנה ערד שטיינבך

התובע
לאוניד אנדרייב
ע"י ב"כ: עו"ד א. לחמני
-
הנתבעים

  1. אלפא מדיקל גרופ בע"מ
  2. לאוניד לוקין

ע"י ב"כ: עו"ד י. חג'ג'

פסק דין

בפנינו תביעה שבמרכזה דרישה לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1.

העובדות
הנתבעת 1, חברת אלפא מדיקל גרופ בע"מ (להלן: "החברה") היא חברה פרטית העוסקת בשיווק תיירות מרפא בישראל.
החברה הוקמה על ידי התובע, מר לאוניד אנדרייב (להלן: "אנדרייב") ועל ידי הנתבע 2 מר לאוניד לוקין (להלן: "לוקין"). מטעמים הנעוצים בעברו הכלכלי של אנדרייב החברה נרשמה בבעלותו המלאה של לוקין אשר משמש כמנכ"ל, ומחזיק בנאמנות 50% מהמניות השייכות לאנדרייב.
להשלמת התמונה נציין כי אנדרייב ולוקין הקימו במקביל ובאופן דומה (באמצעות הסכמי נאמנות) חברות נוספות.
ביום 1.8.2014 נחתם בין אנדרייב לבין החברה הסכם עבודה אישי, במסגרתו הוסכם כי אנדרייב יועסק כסמנכ"ל בנתבעת, וכן סוכמו שכרו ותנאי עבודתו.
במשך מספר שנים הצדדים התנהלו בהתאם להסכם, ואולם החל מרץ 2018, בנסיבות הנתונות במחלוקת בין הצדדים, הופחת השכר החודשי ששולם לאנדרייב ובחלק מהחודשים לא שולם שכר כלל.
בהמשך הדברים, העמיקה המחלוקת בין אנדרייב ללייקין, ובחודש פברואר 2019 אנדרייב פנה ללייקין בדרישה לתשלום הפרשי שכר בגין עבודתו בחברה.
ביום 4.4.2019 התובע זומן לשימוע לשקילת המשך העסקתו, אליו לא התייצב, ולאחר מכן, הלכה למעשה, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.
ביום 14.4.2019 הגיש התובע בקשה למתן צו זמני כנגד ביצוע שימוע ו/או המשך העסקתו באותם תנאים שנקבעו במועד קבלתו לעבודה. לאחר שנערך דיון בבקשה, הצדדים הסכימו לפנות לגישור בניסיון לייתר את המחלוקות בינים, אולם הגישור לא צלח.
ביום 28.4.2019 הוגשה התביעה דנן לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות לתקופה שמחודש מרץ 2018 עד חודש אפריל 2019, וכן לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש.
מטעם התובע העיד התובע בעצמו , מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2.
להשלמת התמונה נציין כי במקביל לניהול ההליך דנן הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי נגד הנתבע 2, על רקע סכסוך הנוגע למניות (ת.א. 14548-07-19).

דיון הכרעה

הפחתת השכר
אין חולק כי לאורך מרבית תקופת עבודתו שולם לתובע שכר חודשי בסך 19,000 ₪ בהתאם להסכם העבודה שנחתם בינו לבין החברה.
עוד מוסכם כי בחודש מרץ 2018 הופחת שכרו של התובע (מ- 19,000 ש"ח ל 14,100 ש"ח). לאחר מכן בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2018 לא שולם לתובע שכר כלל, החל מחודש אוקטובר 2018 עד דצמבר 2018 הועמד השכר על סך 5,300 ₪, והחל מחודש ינואר 2019 הופסק תשלום השכר.
בין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין הרקע להפחתת השכר ולזכותו של התובע להשלמת שכר.
התובע טוען כי שכרו הופחת בהחלטה חד צדדית של הנתבע, ללא הסכמתו, ובניגוד להסכם העבודה שנחתם עמו. לפיכך הוא תובע הפרשי שכר בסך 129,836 ₪ וכן הפרשי זכויות סוציאליות.
לטענתו הוא פנה לנתבע אשר מסר לו כי מדובר בהפחתה זמנית בשל קשיים כלכלים של החברה וכי הוא מתחייב להשלים את החסר בחודשים הקרובים.
עוד טוען התובע במסגרת סיכומיו שבהתאם להסכם העבודה, שינוי ההסכם צריך להיעשות בכתב ולאחר חתימת שני הצדדים, אחרת אינו בעל תוקף. כמו כן, בהתאם להסכם, התנהגות הצדדים לא תחשב כויתור על זכויות לפי ההסכם, אלא אם נעשתה במפורש ובכתב.
הנתבעים טוענים שבמהלך שנת 2018 נקלעה החברה לקשיים כלכליים אשר הצריכו ממנה פעולות התייעלות מידיות. לשם כך קיבלו התובע והנתבע 2 החלטה משותפת להפחית משכרם החל מחודש מרץ 2018 ולהעמידו על סך 14,100 ₪. בשל הידרדרות במצב החברה, קיבלו התובע והנתבע 2 בחודש מאי 2018 החלטה משותפת לבצע הפחתה נוספת בשכרם כך שיעמוד על סך של 5,300 ₪ ברוטו לחודש. עוד לטענת הנתבעים נוכח התמשכות המצב הכלכלי של הנתבעת, הוציאה הנתבעת בחודשים אוגוסט וספטמבר 2018 את התובע והנתבע לחופשה ללא תשלום. לטענתה הפחתת השכר נעשתה לצד פעולות נוספות כגון צמצום ניכר של שטח משרדיה לטובת השכרתם לצד ג' ופיטורים של עובדים בחברה.
עוד טוענת הנתבעת שהחל מחודש אוגוסט 2018 אנדרייב למעשה מנהל עסק עצמאי משלו המתחרה בפעילות של החברה וזאת מתוך משרדיה של החברה. עוד לטענה, החל מחודש אוקטובר 2018 התובע חדל מלהגיע לעבודה, בעוד שהתנהלותו זו "בלטה" החל מחודש ינואר 2019. על רקע האמור, זומן התובע לשימוע לפני פיטורים, אליו לא הגיע, ולבסוף הסתיימה העסקתו.
הלכה פסוקה היא, כי שינוי בתנאי עבודה או בזכויות וחובות אישיות קיימות, פירושו החלפת הקיים בחדש, אשר אפשרי רק כתוצאה מהסכמה הדדית. (ע"א 53/71, רוזן ואחר נ' לייזרוביץ, פ"ד כו (1) 48, 55; בג"צ 239/83, יהושע מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' , פ"ד מ"א (2) 210),: ע"ע 200/03, שלמה גרמה נ' מועצה הדתית אזור (14.10.2004).
הפחתה בשכר העבודה מהווה, הרעה בתנאי העבודה, שמקימה היא חזקה לפיה לא הסכים לכך העובד. משכך ניתן לומר כי מוטל על המעסיק הנטל להוכיח כי העובד הסכים להרעה בתנאי עבודתו או ויתר על זכויותיו (ע"ע 242/03, אורגד גינזבורג נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ (7.11.2004).
לאחר שעיינו בכלל התשתית הראייתית שהונחה בפנינו ולאחר ששמענו את הצדדים שוכנענו כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם. ונבאר.
מהעדויות והראיות שלפנינו עולה שהנתבעת 1 אכן נקלעה לקשיים כלכליים, שהובילו לנקיטת צעדים שונים, בתקופה הסמוכה לביצוע ההפחתה בשכר התובע, כפי שאף ציין התובע בחקירתו (פרוטוקול, עמ' 7, ש' 9-10). עוד יצוין כי הפחתת השכר לא היתה מנת חלקו של התובע בלבד, אלא נעשתה אף לעניין שכרו של הנתבע 2 (נספח ג/2 לתצהירי הנתבעים). על רקע האמור, נדון בטענות הצדדים.
התובע טוען, כאמור, שהפחתת השכר בוצעה ללא ידיעתו וללא הסכמתו, מנגד טוענים הנתבעים שמדובר בהחלטה משותפת שהתקבלה עוד טרם ביצוע הפחתות השכר.
כך, התובע הצהיר בסעיף 15 לתצהירו כי "כל השינויים בשכרי נעשו באופן חד צדדי מבלי ליידע אותו ואו [כך במקור] להתייעץ עימי לפני כן ואף מבלי לקבל הסכמתי ובניגוד מוחלט להסכם העבודה".
מנגד הנתבע 2 העיד בחקירתו כי ההחלטה על הפחתה בשכר בחודש מרץ 2018 לשכר בסך 14,100 ₪ וכן ההפחתה הנוספת של השכר לסך של 5,300 ₪ התקבלה במשותף על ידו ועל ידי התובע, וכלשונו (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 8-15):

ש. קבלת את ההחלטה הזאת לבד?
ת. לא. באותה תקופה מרץ 18' קבלנו את ההחלטות ביחד ואח"כ כשזה ירד ל-5,000 ₪ גם קבלנו את ההחלטה ביחד. הפסקנו לקבל את ההחלטות ביחד בסביבות אוקטובר 18'.
ש. מה קרה אז ב-10/18 שגרם לך להפסיק להתייעץ עם התובע לגבי ההחלטות?
ת. הסכסוך לגבי המניות, שהיה על כל החברות במיוחד בנתבעת 1. מה שקרה: התגלו דרכים להוצאת כסף מהחברה, גם דרך חשבוניות של ביו לוגיסטיק. חשבתי שהתובע מושך כספים במרמה מהחברה, וברגע שהעליתי את הנושא לשיחה, נאמר לי שאני חייב באופן מיידי להעביר את המניות על סמך הסכמי הנאמנות.

לאחר ששקלנו את הדברים, אנו מקבלים את גרסת הנתבעים לפיה התקבלה החלטה משותפת על ידי התובע והנתבע 2 בדבר הפחתות השכר עוד טרם ביצוען. התמונה המצטיירת מהראיות שלפנינו מעלה כי התובע, כך על פי גרסתו, היה מעורב בחברה ובהחלטות הקשורות בה, וזאת אף בשים לב לכך שהתובע היה גם בעל מניות בחברה ובעל תפקיד בכיר בה ובחברות קשורות אליה.
התובע הצהיר כי "הנתבע שימש בתפקיד מנכ"ל אך הגדרות התפקידים היו פורמליות בלבד ובפועל בתחילת הדרך שנינו קיבלנו החלטות והיינו שותפים בכל יחד" (סעיף 11 לתצהירו). עוד הצהיר התובע כי "...לאור העובדה שעל פי ההסכמות ביני לבין הנתבעת חלוקת התפקידים ביננו הינה פורמאלית בלבד, תחילה לא ייחסתי חשיבות רבה להפרות של זכויותיי מיחסי עובד- מעביד ביני לבין החברה מאחר והאמנתי בכל ליבי שזה לטובת קידום החברה" (סעיף 28 לתצהירו).
מן האמור, כמו גם מיתר הראיות שלפנינו, עולה תמונה לפיה קבלת ההחלטות בחברה נעשתה במשותף, הן על ידי הנתבע והן על ידי התובע, אשר הצהיר על כך ששימש בתפקיד מרכזי בחברה והיה מעורב אף בגיוס משקיעים, ציוד ועובדים, הביא לקוחות וכי בלעדיו לא הייתה מתפתחת החברה ומקימה עוד 4 חברות תחתיה" (ראו סעיפים 33-34 לתצהירו).
דברים דומים עולים אף מעדותו של הנתבע 2 שהובאה לעיל, לפיה החלטות בנוגע לחברה התקבלו במשותף על ידו ועל ידי התובע, וזאת עד למשבר שהתגלע בין הצדדים סביב חודש אוקטובר 2018 על רקע סכסוך לגבי מניות, וחשדות שהועלו לגבי הוצאת כספים מהחברה.
הנה כי כן, לאחר בחינת הראיות שלפנינו התרשמנו שהתובע היה שותף להחלטות שנעשו בנתבעת, נכון למועדי קבלת ההחלטות על ההפחתות בשכר ובכלל זה אף להחלטות בדבר הפחתת השכר, אשר נגעו הן לו והן לנתבע 2 ששכרו, כאמור, גם הופחת (נספח ג/2 לתצהיר הנתבעים). לא מן הנמנע שהתובע, אשר היה בעל מניות ובעל תפקיד בכיר בחברה היה מודע לכך שהחברה הייתה בקשים נכון לאותה עת ולכן גם סביר שהסכים להפחתת השכר.
בנוסף, אף אילו היינו מקבלים את גרסת התובע לפיה ההחלטות על הפחתות השכר נעשו ללא הסכמתו מבעוד מועד, הרי שאין חולק כי המשיך לעבוד בפועל, החל מחודש מרץ 2018 משך כשנה, תוך קבלת השכר המופחת ובלא להעלות כל טענה כנגד כך בכתובים עד לחודש פברואר 2019. מכאן שאף אילו היינו מקבלים את גרסת התובע, בכך שהמשיך לעבוד בפועל משך תקופה ארוכה, גילה דעתו בדבר הסכמתו להפחתת השכר. אף לפי גרסת התובע בחקירתו (בה נדון בהמשך הדברים) לאחר הפחתת השכר הראשונה הוא פנה לכאורה לנתבע 2 וסוכם שבעתיד התובע והנתבע 2 יקבלו הפרשי שכר, ללמדך על הסכמת התובע לביצוע ההפחתה, הגם שהצדדים חלוקים לגבי תנאיה, כפי שיפורט כעת.
גרסאות הצדדים אף סותרות לעניין מהות הסיכום בין הצדדים. בעוד שהתובע טען בחקירתו כי הסכים להפחתה בשכר בכפוף לתשלום הפרשי שכר במועד עתידי, הנתבעים טוענים שכלל לא סוכם על תשלום הפרשים עבור התקופה בה הופחת השכר.
התובע העיד בחקירתו שלאחר ההפחתה בשכרו בחודש מרץ 2018 שוחח עם הנתבע 2 וסוכם שכאשר הכנסות החברה יגדלו, הוא והנתבע 2 יקבלו הפרשי שכר וציין כי "תכננו שזה יהיה תוך כמה חודשים". וכלשונו (פרוטוקול, עמ' 5 ש' 22-28):

ש. ממרץ 18' השכר שלך ירד משמעותית?
ת. כן.
ש. מה עשית אז?
ת. דברתי עם השותף שלי. אמרתי לו את המצב שלי, ונגמרה השיחה כל אחד עושה מה שהוא עושה.
לשאלת בית הדין – אני ידעתי שגם השכר שלו ירד. סיכמנו שכאשר יהיה כסף השכר של שנינו יעלה ושנקבל הפרשים אחורה כאשר יהיה כסף לחברה. תכננו שזה יהיה תוך כמה חודשים.

מנגד העיד מר לוקין כי לא היתה כל הסכמה על תשלום הפרשי שכר (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 20-27):

ש. תאשר לי שבזמן שהייתם מקבלים הסכמות יחד, היתה ביניכם הסכמה שעם התייצבות החברה אתם מחזירים את השכר וההפרשים ?
ת. לגבי הפרשים - לא היתה מילה. אבל היה בינינו הסכמה בעל פה שברגע שהחברה תתחיל להרוויח כסף אנו נעלה את המשכורות.
ש. הורדת לתובע את השכר, התיחסת אליו כעובד?
ת. הורדתי לשנינו את השכר.
ש. לא היה בינכם הסכמה שהשכר שירד ישולם בהפרשים בעתיד?
ת. לא.

אף בעניין זה אנו מקבלים את גרסת הנתבעים אשר גרסתם תואמת להתנהגותו של התובע בזמן אמת.
על אף ששכר התובע לא הועלה ולא שולמו לו הפרשי שכר
"תוך כמה חודשים", התובע המשיך לעבוד תקופה לא מבוטלת וכאמור, פנה לראשונה בכתובים לנתבעת רק בחודש פברואר 2019. משהמשיך לעבוד בשכר המופחת, ולא עמד על תשלום ההפרשים על אף שאלו לא שולמו לו בעבור "כמה חודשים", מהווה הדבר המהווה חיזוק לגרסת הנתבעים.
כאשר התובע נשאל על כך בחקירתו "שנה שלמה השכר שלך נפגע ולא נקטת בשום פעולה? השיב: " נכון, נגד החברה לא עשיתי כלום " (פרוטוקול, עמ' 6 שורה 1).
עוד יצוין כי הסכמה לכאורה לתשלום הפרשי שכר, כפי שטוען לה התובע, אף לא קיבלה ביטוי בפנייתו של התובע לנתבעת מיום 5.2.2019 (נספח 7 לתצהיר התובע) במסגרתה הלין לראשונה בכתובים על הפחתת שכרו.
גם אם התובע קיווה כי יקבל פיצוי על הפחתת השכר בדיעבד – לא שוכנענו על הסכמה מפורשת בינו לבין הנתבע 2 כי יקבל את הפרשי השכר בשלב מאוחר יותר.
לא שוכנענו כי היתה מסויימות בכל הנוגע לתשלום הפרשי שכר ולא השתכלל כל הסכם מחייב בנדון וההסכם היחיד שהיה בתוקף וחייב את בעלי הדין הינו הסכמה על הפחתת השכר.
כיוון שגם לאחר הפחתת השכר המוסכמת מדובר בשכר שהנו מעבר לשכר המינימום – לא מצאנו פסול בהסכמה זו על הפחתת השכר, והתובע אינו זכאי לפיכך להפרשים כלשהם עבור החודשים בהם הופחת שכרו.
לצד האמור, אשר להפרשים בגין אי תשלום שכר בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2018, הנתבעים טענו כי נוכח התמשכות המצב הכלכלי של הנתבעת, הוציאה הנתבעת בחודשים אוגוסט וספטמבר 2018 את התובע והנתבע 2 לחופשה ללא תשלום.
התובע העיד בהקשר זה כך (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 30-33):

ש. השכר שלך בהתחלה ירד מ-19,000 ₪ ל-14,000 ₪ ואח"כ ל-5,000 ₪ ובחודשים אוגוסט – ספטמבר 18' יצאתם שניכם לחופשה ללא תשלום?
ת. לא יודע, לא קבלתי משכורת ולא יודע אם זה חופשה. לא יודע אם השותף שלי קיבל משכורת באותם חודשים, אין לי כניסה לחשבון בנק.

אנו סבורים שלא הוכח שהתובע, אשר הועסק כעובד החברה, אכן שהה בחופשה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2018. למותר לציין כי עובד זכאי לשכר עבודה ללא קשר לכך אם למעסיק יש הכנסה או אין הכנסה.
משלא הוכח שהתובע שהה בחופשה ללא תשלום בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2018, אנו סבורים שהתובע זכאי לשכר בשיעור 5,300 ₪ עבור החודשים האמורים, אשר אף תואם את שכר המינימום הקבוע בחוק.
אשר לטענות התובע בדבר אי תשלום השכר בחודשים ינואר-אפריל 2019, נציין כי אין מחלוקת שאי תשלום השכר לתובע החל מחודש ינואר 2019 נעשה באופן חד צדדי וללא הסכמת התובע. הנתבעים טוענים כי לא שולם לתובע שכר בחודשים אלה מפני שלא התייצב לעבודה וכי ניהל עסק עצמאי משלו המתחרה בפעילות של החברה, וכפי שהעיד הנתבע 2 (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 1-2):

ש. תאשר לי שמבחינה פורמלית מינואר עד אפריל 19' התובע עדין היה מוגדר כעובד של הנתבעת 1?
ת. אך ורק מוגדר.
ש. למה לא שולם לו שכר בחודשים האלה?
ת. כי הוא לא הופיע בעבודה אף פעם. ממ"ד זה היה מקום נפרד בקומה, והוא לא נכנס למשרדים של אלפא החל מינואר 19'.

חרף האמור, התובע המשיך לקבל תלושי שכר בחודשים אלה והוא זומן לשימוע רק בחודש אפריל 2019, אליו לא התייצב, לאחריו הסתיימה העסקתו.
התובע מצדו העיד בחקירתו לעניין זה כך (פרוטוקול, עמ' 6, ש' 11-16):

ש. האם נכון לומר שהיה לך מאד נח כל המצב שאתה מנהל עסק כלשהו בממ"ד והמשכורת שלך פוחתת אבל אין דמי שכירות או הוצאות ויש עסק שאתה מנהל במקביל ומשתמש בעובדים של החברה?
ת. לא השתמשתי בעובדי החברה. לא היה לי שום עסק באותו זמן כי לא ידעתי מה לעשות במצב הזה. ישבתי שם ולא שלמתי שכירות כי חלק מהנדל"ן הזה 25 אחוז הוא שלי. חוץ מזה לפני שישבתי שם זה היה פח זבל עם כל הזבל של אתרי הבניה ואני ניקיתי את זה וישבתי שם ולא השתמשו בזה.

וכן (פרוטוקול עמ' 6-7):

ש. האם כשעברת לעבוד בממ"ד, ניהלת עסק בשם ביו לוגיסטיקה?
ת. פתחתי ולא היה כסף לנהל את העסק.
ש. כבר ממאי 18' התנתקת מהחברה מהנתבעת 1 והתחלת לפעול לטובת העסק הפרטי שלך שהוא מתחרה בחברה?
ת. אפילו עכשיו לא התנתקתי מהחברה. ואני לא עובד במתחרה אלא לטובת החברות שלי ומביא להם עבודה.

עוד במסגרת חקירתו החוזרת ציין התובע כך (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 24-25):

ש. ספר מתי התחלת לעבוד שלא במסגרת הנתבעת 1?
ת. התחלתי לעבוד כמנכ"ל החברה ב-1.1.20 לפי החוזה.

בהתאם לגרסתה של הנתבעת, היא שלחה לתובע מכתב סיום העסקה, קרי נקטה במעשה פיטורים מובהק בחודש אפריל 2019, ומכאן שעד למועד זה היה התובע עובד הנתבעת.
בנסיבות אלה, על רקע הקשיים הכלכליים של החברה והסכסוך בין התובע לנתבע 2, הגם שספק בידינו באם התובע אכן המשיך לבצע את מלוא התפקידים שהוטלו עליו במסגרת עבודתו בנתבעת החל מחודש ינואר 2019, אנו סבורים שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהתובע לא ביצע כל עבודה וכי לא קמה לו זכאות לשכר בתקופה זו.
בעניינו התובע שימש בתפקיד בכיר בחברה, ובהתאם יש להניח שלא נעשה פיקוח ומעקב אחר שעות עבודתו והיקפה כדבר שבשגרה ואף לא בשלהיי תקופת עבודתו. לא הוכח בעניינו שינוי במתכונת העבודה או בהיקפה, ובהיעדר ראיות לתמיכה בטענות הנתבעים, לא ניתן לקבוע שהחל מחודש ינואר 2019 התובע חדל מלבצע עבודה בנתבעת או כי ניהל עסק מתחרה, ואין די במעבר למשרד אחר או מעורבות בהקמת עסק אחר שלא הובררה מידתה, לשם קבלת טענות הנתבעים ושלילת שכרו.
בנסיבות אלה, משהסתיימה העסקתו של התובע רק בחודש אפריל 2019 אנו סבורים שהתובע זכאי לשכר עבור עבודתו בחודשים ינואר-מרץ 2019 (אשר נתבע על ידו, כעולה מתחשיבו, נספח ח' לכתב התביעה) בהתאם לשכר המוסכם, קרי 5,300 ₪ לחודש.
סיכומו של דבר, התובע זכאי להפרשי שכר עבור החודשים אוגוסט- ספטמבר 2018, וכן ינואר-מרץ 2019 בסך 26,500 ₪.

הפרשי הפקדות לקרן השתלמות
לטענת התובע, בהתאם להסכם העבודה האישי שנחתם בין הצדדים, היה על הנתבעים לבצע הפקדות לקרן השתלמות, אולם אלו נעשו בחסר. משכך דורש התובע סך של 13,011 ₪ בגין הפרשים עבור חלק המעסיק לחודשים 1/2018-3/2019 בשיעור 7.5% משכרו החודשי שעמד על 19,000 ₪.
לטענת הנתבעים ההפרשות עבור קרן ההשתלמות נעשו כדין, בהתאם לשכרו של התובע בכל חודש. עוד טוענים הנתבעים במסגרת תצהיריהם כי ממילא קיימת תקרת הפרשה לקרן השתלמות בסך 15,712 ₪ ומכאן שהתשלום נגזר מסכום זה ולא מהשכר החוזי.
מבחינת הראיות שלפנינו עולה שההפרשות לקרן ההשתלמות ולביטוח פנסיוני, בהתאם לשכר המופחת קיבלו ביטוי בתלושי השכר של התובע מדי חודש בחודשו. בנוסף, התובע העיד כי אינו זוכר סיכום כלשהו בין הצדדים לעניין התנאים הסוציאליים בעקבות הפחתת השכר. וכלשונו של התובע (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 2-17):

ש. היתה הסכמה לגבי התנאים הסוציאליים כשהסכמתם על הפחתת השכר?
ת. לא זוכר מה סיכמנו לגבי תנאים סוציאליים.
ש. תלוש משכורת קבלת?
ת. נכון.
ש. שם הופיעו הניכויים בהתאם לשכר המופחת ?
ת. יכול להיות, לא מבין בזה.

בנסיבות אלו, אנו סבורים שהתובע זכאי להפרשות סוציאליות בהתאם לשכר ששולם לו מדי חודש.
משמעות הדברים היא שהתובע זכאי להפרשי הפקדות לקרן השתלמות עבור החודשים ינואר- מרץ 2019 וכן עבור החודשים אוגוסט- ספטמבר 2018, לפי קביעתנו לעיל לזכאותו לשכר בגובה 5,300 ₪.
סך הכל זכאי התובע לסך של 1,987.5 ₪ בגין הפרשי הפקדות (חלק מעסיק) לקרן השתלמות.
אשר להפרשות לקרן השתלמות לחודשים ינואר-פברואר 2018 לגביהם נתבעו הפרשים, כעולה מתחשיב התובע (נספח ט' לכתב התביעה) נציין כי לטעמנו, מהסכם ההעסקה עולה כי משכורתו של התובע היא שתהווה בסיס להפרשות לקרן השתלמות, ללא תקרה. יחד עם זאת, מהדוחות שצירף התובע עולה כי נלקחה בחשבון התקרה הפטורה ממס באשר להפרשות לקרן השתלמות. בנוסף, לא הוכח שלאורך תקופת העסקתו, במשך העלה התובע כל טענה לעניין זה. לפיכך הסכים, למעשה, בהתנהגותו להפרשה עד לתקרה הפטורה ממס, אשר שיעורה השתקף אף בתלושי השכר. משכך טענתו לעניין הפרשי ההפרשות לקרן ההשתלמות עבור החודשים ינואר-פברואר 2018 נדחית.

הפרשי הפקדות לביטוח פנסיוני
לטענת התובע, הנתבעים ביצעו הפרשות בחסר לפנסיה ולגמל. בסיכומיו טוען התובע להפרשות בחסר לביטוח מנהלים ולגמל (אבדן כושר עבודה) ועל כן דורש השלמה בסך 15,198 ₪.
התובע אף טוען בסיכומיו שהסכם העבודה קובע שיעור הפרשות נמוך משיעור ההפרשות הקבוע בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ויש להשלימו בהתאם לקבוע בצו.
לטענת הנתבעים התובע ביצע חישובים לפי הפרשות לקרן פנסיה שעה שבהסכם העסקתו התחייבה הנתבעת לביטוח מנהלים, אשר ההפרשות אליו נעשו כדין.
מעיון בתחשיב התובע, אשר תואם לפירוט הפקדות לפוליסה שצורפה על ידו, עולה שלתובע לא בוצעו הפרשות לביטוח מנהלים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2018.
משכך, ולאור קביעותנו לעיל, זכאי התובע לסך 689 ₪ של עבור רכיב זה.

הפרש רכיב פיצויי פיטורים
לטענת התובע, הנתבעים לא ביצעו הפרשות לקופת הפיצויים בהתאם להסכם העבודה האישי שנחתם בין הצדדים. על כן דורש התובע הפרשים בסך 10,293 ₪.
מנגד טוענים הנתבעים כי בוצעו עבור התובע הפרשות כדין, בהתאם לשכרו.
בהתאם להסכם העבודה, התובע זכאי ל"סכום השווה ל 8.33% ממשכורתו של העובד לקרן פיצויים" (נספח א' לכתב התביעה).
מעיון בתחשיב התובע, אשר תואם לפירוט הפקדות לפוליסה שצורפה על ידו, עולה שלתובע לא בוצעו הפרשות לרכיב הפיצויים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2018.
משכך, ולאור קביעותנו לעיל, זכאי התובע להפרשים עבור החודשים ספטמבר-אוקטובר 2018 בשיעור 8.33 % משכר קובע בסך 5,300 ₪ ובסך הכל זכאי התובע לסך של 883 ₪ עבור חלף הפרשות לפנסיה (רכיב פיצויי פיטורים).

דמי הבראה
לטענת התובע, לא שולמו לו דמי הבראה כחוק בהתאם למשך תקופת עבודתו, ועל כן הוא דורש סך של 2,646 ₪ עבור 7 ימי הבראה להם הוא זכאי בעבור שנת 2018 (ראו נספח יא' לכתב התביעה).
לטענת הנתבעים דמי ההבראה שולמו לתובע כדין בשכר חודש אפריל 2019, ומפנים בהקשר זה לתלוש שכר חודש 4/2019, אשר צורף לראשונה לסיכומי הנתבעים, והתובע ביקש למחקם (לצד סעיפים ומסמכים נוספים).
משעבד התובע למעלה משנה, הנו זכאי לדמי הבראה לפי צו ההרחבה הכללי במשק, בהתאם להיקף משרתו.
מעיון בתלושי השכר של התובע לשנת 2018, עולה כי על פניו לא שולמו לו דמי הבראה עבור שנת 2018.
הנתבעים לא הציגו אסמכתא לתשלום וצירפו, כאמור, את תלוש השכר לחודש 4/2019 לראשונה לתיק במסגרת סיכומי הצדדים, וזאת ללא נימוק מספק ומבלי שניתנה לתובע הזדמנות לחקור בעניין.
טענת הנתבעים היא למעשה טענת פרעתי, וכב' בית הדין הארצי קבע זה מכבר כי נטל ההוכחה לביצוע תשלום במקרה זה מוטל על המעסיק, כאשר תלושי השכר אינם יכולים להוות ראיה לעצם התשלום. דהיינו על מנת להוכיח שבוצע תשלום בפועל על המעסיק להציג מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה, אישור חתום על ידי העובד וכיוצ"ב. הנתבעים לא עמדו בנטל זה, ולכן יש לדחות את גרסתם.
עוד נציין לצד האמור, כי אף אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש ללמוד על תשלום דמי הבראה מתלוש שכר לחודש 4/2019 בשים לב למועד בו צורף תלוש השכר לחודש 4/2019 לתיק, וכן בשים לב לתלושי השכר לחודשים 1-3/2019 מהם עולה לכאורה תשלום שכר לתובע, בעוד שהלכה למעשה אין מחלוקת שלא שולם לו שכר עבור חודשים אלה.
משכך, זכאי התובע ל 2,646 ₪ עבור דמי הבראה.

הלנת שכר
התובע מבקש לחייב את הנתבעים בכל סך הלנת השכר אשר מגיע לו, בגין אי קבלת תשלומים המגיעים לו לפי דין ואי ביצוע ההפרשות במועד.
הנתבעים טוענים שטענת התובע להפרשי שכר נסתרה וכן למען הזהירות כי לבית הדין שיקול דעת ועליו לבחון את תום ליבם של הצדדים, התייחסות לפעולות שננקטו על ידי המעסיק, איזון בין תכלית הסנקציה לפגיעה במעסיק ועוד.
לאחר ששקלו את כלל נסיבות המקרה, התכליות והאיזונים הנדרשים, מצאנו לקבוע שהתובע זכאי ל 500 ₪ עבור הלנת שכר.

עגמת נפש
לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש בגין "הפרותיהם הגסות של הנתבעים, ההתייחסות המזלזלת והרמיסה ברגל גסה של זכויותיו", ומעמיד פיצוי זה על סך של 50,000 ₪.
בע"ע 419/07 מדינת ישראל, משרד המסחר והתעשייה נ' יעל חן (, 3.11.2008), קבע כב' בית הדין הארצי כי לא בנקל יפסוק בית הדין פיצוי בגין עוגמת נפש, וכדבריו:

"ככלל, הלכה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש 'לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים'. כי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס 'להוראות החקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק' וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות...".

בענייננו, לא מצאנו כי התקיימו התנאים המצדיקים פסיקת פיצוי נפרד בשל עוגמת נפש ודין טענה זו - להידחות.

אחריותו של הנתבע 2
התובע הגיש תביעתו כנגד החברה וכנגד הנתבע 2 בציינו שלנתבע 2 קיימת אחריות אישית לביצוע תשלום השכר ותשלום מלוא זכויותיו הסוציאליות של התובע.
לטענת הנתבעים, בין התובע לנתבע אין כל יריבות שכן לא התקיימו ביניהם יחסי עובד מעסיק.
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ הוא כלל בסיסי בדיני חברות. החריג לכך, בדמות הכלל בדבר הרמת מסך, נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן כדי לתת מענה לניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה על ידי בעל מניות בה, כך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה.
לאחר שקילת הראיות שלפנינו הגענו לכלל מסקנה שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך ולחיוב הנתבע 2 בחובות החברה, נשכך טענות התובע לעניין זה נדחות.

טענות התובע בסיכומיו לעניין החזרה לעבודה
התובע טוען כי עם הגשת התביעה הגיש "בקשה לצו מניעה זמני בו עתר נגד פיטוריו מהחברה והמשך העסקתו בחברה".
עוד במסגרת סיכומיו טוען התובע שזומן לשימוע בתגובה לעמידה על זכויותיו מתוך מטרה להדירו מהחברה. עוד לטענו הוא טרם זומן לשימוע, טרם נמסר לו מכתב פיטורים וטרם נערך לו גמר חשבון ובנסיבות אלו הוא מבקש לעמוד על זכותו לשוב לתפקידו בחברה. עוד מוסיף התובע בסיכומיו כי ההחלטה לפטרו מנוגדת להסכם הנאמנות, כי לנתבע 2 לא היתה סמכות לזמנו לשימוע וכי הזימון לשימוע נעשה שלא כדין ורק כתגובה לעמידה על זכויותיו.
מנגד טוענים הנתבעים שלא ניתן צו מניעה זמני והצדדים פנו לגישור. התובע זנח את בקשתו לצו מניעה בכך שלא ביקש לנהל את הדיון בבקשה ובחר לנהל את התביעה העיקרית ללא קבלת החלטה וללא דרישה לקיים דיון בבקשה לצו מניעה. לטענתם על פסק הדין לעסוק בתביעה להפרשי שכר ותנאי סוציאליים ולא לסעדים הנוגעים למניעת השימוע/חוקיותו/ החזרת התובע לעבודה שכן בית הדין לא נדרש לסעדים אלו במסגרת ההליך העיקרי, קרי בכתב התביעה. עוד טוענים הנתבעים טענות לגופו של עניין.
לאחר שקילת הדברים, אנו סבורים שאין לקבל את טענות התובע בעניין זה.
בבקשה מיום 14.4.2019 ביקש התובע מתן "צו מניעה זמני/ארעי במעמד צד אחד כנגד ביצוע שימוע לפני פיטורין של המבקש ו/או המשך העסקתו אצל המשיבה 1 ובאותם תנאים שנקבעו במועד קבלתו לעבודה". כאמור, לאחר דיון בבקשה, לא ניתן הצו המבוקש והצדדים הסכימו לפנות לגישור בניסיון לייתר את המחלוקות בינים, אולם הגישור לא צלח, וניתן צו להגשת תצהירים לאחר סיום ההליכים המקדמיים.
במסגרת כתב התביעה, תבע התובע סעדים כספיים בלבד. בנוסף, במסגרת סיכומיו העלה התובע שלל טענות המהוות הרחבת חזית אסורה שאין להידרש לה, וכך גם הנתבעים.
למעלה מן הצריך, נציין שאף לגופו של עניין אין אנו סבורים שיש לקבל את טענות התובע, ודינן להידחות.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין:

הפרשי שכר בסך של 26,500 ₪.
פיצוי בגין חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך של 1,987.5 ₪.
פיצוי בגין חלף הפרשות פנסיוניות בסך של 689 ₪.
פיצוי בגין חלף הפרשות לפיצוי פיטורים 883 ₪.
דמי ההבראה בסך של 2,646 ₪.
פיצוי בגין הלנת שכר בסך 500 ₪.

לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בשים לב לתוצאת פסק הדין, יישא התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עורך דינה בסך של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' תמוז תשפ"א, (15 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הילנה ערד שטיינבך
נציג מעסיקים

אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד