הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 29338-01-17

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר – כץ

נציג ציבור (עובדים) מר איסר באומל
נציג ציבור מעסיקים מר גיל אלוני

התובע:
Abdalla Abdelkarim Hass דרכון מס' 4628/111120
ע"י ב"כ עו"ד תמיר שטינוביץ
-
הנתבעות:
1. רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ
ח.פ. 513770669
ע"י ב"כ עו"ד צ'רניס טניה
2. טל-ארז המוסד לבטחון ואבטחה בע"מ, ח.פ. 513147611 (בפירוק)
ע"י ב"כ עו"ד אביתר בינו
3. ר.ג.ש. לב הארץ בע"מ, ח.פ. 514317189
ע"י ב"כ עו"ד מור סטולר

פסק דין

התובע עבד ברשת המזון "רמי לוי" וקיבל שכרו דרך קבלני משנה אשר נתנו שירותים לרשת. האם אחראית רשת המזון לתשלום שכרו של התובע או שמא האחריות כולה היא על קבלן המשנה – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו בתיק דנא.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

  1. הנתבעת 1 היא חברה המפעילה רשת מרכולים.
  2. הנתבעת 2 סיפקה לנתבעת 1 שירותי כוח אדם. כנגד הנתבעת 2 ניתן צו פירוק.
  3. הנתבעת 3 היא חברה לאחזקה וניקיון. חלק מדו"חות הנוכחות הונפקו על ידי הנתבעת 3.
  4. התובע עבד בחצרי הנתבעת 1 כעובד ניקיון מחודש 3/11 ולטענת הנתבעים מחודש 6/11 ועד ליום 15.5.12 .

טענות התובע:

  1. תלושי השכר אינם משקפים את מלוא שכרו של התובע והיקף עבודתו.
  2. התובע עבד 6-7 ימים בשבוע (07:00 עד 22:00- 24:00 ) וביום ו' (06:30 - 16:00 ), בימי שבת וחג ממוצ"ש או חג עד 24:00.
  3. התובע השתכר 18 ₪ לשעה. שכרו של התובע שולם במזומן.
  4. בחודש 3/12 הפסיק התובע את עבודתו, לאחר שנתן הודעה מוקדמת לתיקון העוול.
  5. על הצדדים חל צו הרחבה בענף הניקיון או לחלופין בענף רשתות השיווק.
  6. לתובע לא ניתנה הודעה על תנאי העסקה (נתבע פיצוי בסך של 2,500 ₪) והוא לא קיבל את מלוא תלושי השכר (נתבע פיצוי בסך של 3,000 ₪).
  7. לתובע לא שולם גמול שעות נוספות (36,745 ₪), החזר נסיעות (3,198 ₪), ימי חג (836 ₪), חופשה שנתית (2,292 ₪), דמי הבראה (2,457 ₪ והפרשות לפנסיה (3,116 ₪).
  8. התובע זכאי לפיצויי פיטורים מאחר שסיום יחסי העבודה מזכה אותו בפיצויי פיטורים (4,441 ₪ ולחלופין להפרשה לקופת פיצויים (3,116 ₪).

טענות הנתבעת 2 (כנגד הנתבעת 2 ניתן צו פירוק)

טענותיה של הנתבעת 2 יובאו כפי שנכתבו על ידה בכתב ההגנה על מנת לקבל תמונה מלאה על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים:

  1. הנתבעת 2 נפלה קורבן להתנהלות הנתבעת 1. הנתבעת 2 הנפיקה לתובע תלושי שכר על פי דיווחי הנתבעת 1. הנתבעת 2 הייתה רק צינור להעברת התשלום החודשי.
  2. הנתבעת 1 היא זו שהפעילה את העובדים. העובדים היו לבושים במדי הנתבעת 1. מנהלי הנתבעת 1 הם שקבעו את סידורי העבודה של העובדים וקבעו את ימי חופשתם. הנתבעת 1 הי יתה מעסיקתם.
  3. התובע הועסק בנתבעת 2 מיום 1.1.12 ועד ליום 15.5.12, מועד התפטרותו, עת נטש התובע את עבודתו.
  4. הנתבעת 2 סיפקה שירותי כ"א לנתבעת 1.
  5. התובע לא השלים שנת עבודה בנתבעת 2.
  6. הנתבעת 2 נתנה לתובע הודעה על תנאי העסקה.
  7. שכרו של התובע שולם על פי דוחות הנוכחות שהונפקו על ידי הנתבעת 1 .
  8. התובע זכאי לסך מרבי של 738 ₪ בעבור תקופת עבודתו אצל הנתבעת.
  9. בתקופת העסקתו של התובע לא חלו חגים והתובע לא השלים 3 חודשי העסקה.
  10. לכל היותר התובע זכאי לסך של 304 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.
  11. התובע לא השלים שנת עבודה ולכן איננו זכאי לדמי הבראה. לכל היותר זכאי התובע לסך של 214 ₪ בגין דמי הבראה.
  12. התובע לא השלים 6 חודשי עבודה ולכל היותר זכאי התובע ל- 400 ₪ בלבד בגין הפרשות לפנסיה.
  13. התובע לא פוטר ולכן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
  14. הנתבעת 2 עתרה לקיזוז בגין שכר ששולם לתובע בעבור הפסקות (1,837 ₪) ו דמי הודעה מוקדמת (547 ₪).

טענות הנתבעת 3:

  1. התובע הועסק ע"י הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 3 מחודש 6/11 ועד חודש 12/2011, עת הסתיימה ההתקשרות בין הנתבעת 1 ו-3.
  2. התובע בחר לעבור למעסיק אחר שהתקשר עם ה נתבעת 1.
  3. בשנת 2013 הפסיקה הנתבעת 3 את פעילותה.
  4. התובע עבד כעובד כללי.
  5. התובע לא חלק מעולם על השעות שעבד ושצויינו בתלוש השכר אלא רק 6 שנים לאחר שסיים את עבודתו.
  6. התובע עבד את השעות כפי שהופיעו בתלוש השכר.
  7. התובע החל לעבוד מבלי שהייתה לו קרן פנסיה פעילה.
  8. חופשה – הזכות לפדיון חופשה התיישנה.
  9. נסיעות – התובע הוסע למקום העבודה ובחזרה.
  10. חגים – הנתבעת סיפקה לתובע את ארוחותיו בחגים.
  11. הנתבעת 3 סיפקה לתובע מגורים.
  12. התובע לא השלים שנת עבודה.
  13. עבודתו של התובע אצל הנתבעת 3 הסתיימה לאחר חצי שנה ולכן איננו זכאי לפיצויי פיטורים.

טענות הנתבעת 1:

  1. הנתבעת 1 לא הייתה מעסיקתו של התובע.
  2. התובע הועסק ע"י הנתבעות 2,3.
  3. דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות.
  4. הנתבעת 2 היא קבלן כ"א.
  5. בין הנתבעים נחתם הסכם התקשרות משנת 2011.
  6. הנתבעת 2 התחייבה בהסכם ההתקשרות לתשלום ז כויות העובדים והוצהר כי הם עובדי הנתבעת 2.
  7. לנתבעת 1 אין רישיון להעסקת עובדים זרים.
  8. הנתבעת 2 סיפקה לנתבעת 1 עובדים.
  9. הנתבעת 1 לא שכרה את שירותיו של התובע.
  10. עסקינן בהתקשרות לגיטימית בין הנתבעת 1 לנתבעות 3 ו-2.
  11. לתובע שולם שכר כפי שעולה מתלוש השכר בגובה של 22.04 ₪ לשעה ולא 18 ₪ , כטענת התובע.
  12. הנתבעת 1 אינה מכירה את נסיבות סיום העסקתו של התובע.

שאר טענות הצדדים יועלו במסגרת פסק הדין.

עדויות:

שמענו את עדות התובע ומטעם הנתבעת 3 העיד מר סרסור רמזי, מנהל בנתבעת 3.
הנתבעת 1 בחרה שלא להגיש תצהירים מטעמה.

הכרעה:

לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
יוער כי הנתבעת 3 בחרה שלא להגיש סיכומים מטעמה.

איזה צו הרחבה חל על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים?

העד מטעם הנתבעת 3 הודה בחקירתו כי הנתבעת 3 עסקה בניקיון ( עמ' 36 לפ' שורות 20-21 לעדות רמזי).

כעולה מנספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת 1, הנתבעת 2 היא קבלן שירות בתחום הניקיון והשמירה (נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת 1 - תדפיס רשימת קבלני שירות ).

אכן על התובע היה להוכיח כי עיקר עיסוקן של הנתבעות 2, 3 הוא ניקיון אולם נוכח ראיות אלו אנו מקבלים טענתו זו של התובע כי הנתבעות עסק ו בניקיון. עם זאת, ברי כי הנתבעת 1 איננה עוסקת בניקיון. התובע עבד בחצרי הנתבעת 1. מאחר שמדובר בקבלן שירות ולא בקבלן כוח אדם, סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 לא חל בענייננו (החלת תנאי העבודה של המשתמש על עובד קבלן כוח האדם) שכן הוא לא הוחל על פי החוק על קבלני שירות (סעיף 10א לחוק) ולכן, לא ניתן לחייב את הנתבעת 1 יותר משניתן לחייב את המעסיק הישיר (כנתבעות 2, 3).

תלושי השכר

התובע חזר על גרסתו כי השתכר 18 ₪ לשעה הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית:

"ש: אוקי. אתה טוען בתצהיר שלך ששולם לך שכר של 18 ₪ לשעה נכון?
ת: כן.
ש: לתביעה שלך צירפת תלוש שכר אחד שבו כתוב שקיבלת 22.04. איך אתה מסביר את זה?
ת: לא זה 18.
ש: הנה התלוש שצירפת, מה התשובה שהייתה עכשיו?
ת: אמרתי לא 18 שילמו לי.
...
ש: ... כשקיבלו אותך לעבודה אצל רמזי. הוא אמר לך כמה אתה הולך לקבל?
ת: 18 לשעה כן.
ש: הוא אמר לך שאתה הולך לקבל 18?
ת: כן.
ש: ובאמת קיבלת 18?
ת: כן." (עמ' 9 לפ' שורות 25-19 לעדות התובע, עמ' 10 לפ' שורות 23-17)

"ש: שוב פעם אני שואלת לפי מה, לפי הכרטיס אתה יכול להראות לנו מה הבעיה? או שזה חישוב של עורכי הדין?
ת: אני הייתי לוקח כל השעות האלה שרשומות כאן ואני מכפיל אותן ב-18."
(עמ' 23 לפ' שורות 24-21 לעדות התובע)

הנתבעות 2, 3 לא הציגו הסכם עבודה עם התובע ואף לא הודעה על תנאי העסקה על מנת לסתור טענת התובע.

לא זו אף זו, בתצהיר הנתבעת 3 אף לא הייתה התייחסות לשכרו של התובע.

עיון בתלושי השכר מעלה שהם אינם ערוכים כדין (אין צבירה וניצול ימי חופשה וימי מחלה). העד מטעם הנתבעת 3 העיד כי הסיע את התובע לעבודה (סעיף 19 ל תצהיר רמזי ) אך למרות הכל שו לם בתלושי השכר דמי נסיעות. המסקנה העולה כי למצער רכיב זה אף לשיטתה של הנתבעת 3 הוא פיקטיבי.

התובע טוען כי שולם לו 18 ₪ לשעה במכפלת שעות העבודה ולא קיבל כלל תלושי שכר.
הנתבעת 3 לא הציגה המחאות ששולמו לתובע אשר תאמו את תלוש השכר על מנת להזים את טענת התובע לעניין שכר של 18 ₪ לשעה נטו.

נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין שכרו במלואה .

תקופת העבודה:

נתבעת 3 טע נה לתקופת העסקה מחודש 6/11 ועד 12/11 כלומר , 7 חודשים . תלושי השכר הוצגו על ידי הנתבעת 3 לתקופה זו.

יוער כי השם המוצג בתלוש הוא "חסין עבדאללה" (בעברית) בעוד שהשם המופיע בכתב התביעה הוא בעברית עבדאללה עבדלקארים הס כלומר , השם לא זהה ולא מופיע מספר זיהוי הניתן להשוואה.
נתבעת 2 טענה (בכתב ההגנה) כי תקופת העסקה אצלה הייתה 1.1.12 -15.5.12 קרי, קיימת רציפות בין הנתבעות 2 – 3.

אם כך, הנתבעות טוענות להעסקה של 11.5 חודשים. הנתבעת 2- 4.5 חודשים והנתבעת 3- 7 חודשים.

הצדדים חלוקים לעניין תחילת עבודתו של התובע.

התובע טען שהחל לעבוד בחודש 03/11 ואילו הנתבעת 3 טענה כי החל לעבוד בחודש 06/11.

תלושי השכר של התובע שהוצגו הם מחודש 06/11 כאשר הסכם ההתקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 (נספחים ב' ו-ג' לכתב ההגנה) הוא מיום 1.11.11 ולא הוצגו הסכמים כלל עם הנתבעת 3 .

הנתבעות לא הציגו מתי התחילה והסתיימה ההתקשרות עם הנתבעת 3:

ש: איפה הסכם ההתקשרות עם הנתבעת 1? עם רמי לוי.
...
ש: איפה ההסכם שלכם?
ת: לא היה לנו הסכם.
(עמ' 29 לפ' שורות 24-19 לעדות רמזי) .

הנתבעת 1 הייתה אלומה בכל הנוגע למערכת היחסים בינה לבין הנתבעת 3. בשונה מצירוף ההסכם בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, לא צורף כאמור לכתב ההגנה הסכם דומה עם הנתבעת 3.

משכך אנו מקבלים את גרסתו של התובע כי החל לעבוד אצל הנתבעת 3 בחודש 03/11.

נוכח האמור, אנו מקבלים את גרסת התובע במלואה הן לעניין תקופת עבודתה והן לעניין שכרו.

אם כן, התובע עבד אצל הנתבעים ברצף במשך 13 חודשים.

אחריותה של הנתבעת 1 :

הנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה כי הנתבעת 2 סיפקה לה בין היתר שירותי כוח אדם:
"יודגש, כי הנתבעת 2, אשר הצהירה כי הינה מחזיקה ברישיון להעסקת עובדים זרים ו/או מבקשי מקלט, סיפקה שירותי כוח אדם לנתבעת 1, במשך מספר שנים." (סעיף 17 לכתב ההגנה).

הנתבעת 2 הייתה מעסיקתו של האחרונה של התובע. הנתבעת 1 לא הגישה תצהיר מטעמה כך שלא ניתן להתייחס לכל טענותיה בכל הנוגע למערכת היחסים בין הנתבעת 2 לנתבעת 1.

אין חולק כי רמזי (הנתבעת 3) הוא שקיבל את התובע לעבודה, שילם לתובע את שכרו ולא הנתבעת 1 וכך גם הייתה מערכת היחסים עם הנתבעת 2 או למצער לא הוכח אחרת:

"ש: אוקי. הוא קיבל אותך לעבודה? רמזי?
ת: הוא היה נותן לי את הכסף. כן הוא קיבל אותי.
ש: קיבל אותך לעבודה?
ת: כן." (עמ' 8 לפ' שורות 9-6 לעדות התובע) .

רמזי אישר שהוא היה המעסיק של התובע .

ש: אז אתה שכרת דירה?
ת: כן.
...
ש: אוקי, ואתה אתה אומר שהיית מעיר אותו בבוקר, היית נותן לו ארוחות במהלך השבוע והוא היה,
ת: כן.
ש: רק תגיד כן כן.
ת: כן, כן.
ש: היית דאגת לו למדים בתקופה שהוא עבד אצלך?
ת: בגדים?
ש: מדים מדים מדי עבודה.
ת: מדים כן כן כן.
ש: מדי עבודה,
ת: כן נעליים מכנסיים חולצות.
(עמ' 40 לפ' שורות 33-8 לעדות רמזי).

טוענת הנתבעת 1 שהתובע כלל לא טען שהנתבעת 1 היא מעסיקתו, אלא טען כי הנתבעת 1 היא משתמשת בפועל בשירותיו של התובע. אכן הנתבעת 1 הייתה המשתמשת בפועל בשירותי התובע אולם על פי הפסיקה דרך המלך היא ש המעסיקה היא שחבה במלוא הזכויות והחובות כלפי העובד והמשתמשים בשירותיו של העובד יוכרו כמעסיקים במשותף רק במקרים בהם לא יכול העובד להיפרע ממעסיקתו בגין זכויותיו או כאשר לא מתקיימת העסקה אותנטית (בע"ע (ארצי) 273/03 דברת שוואב- מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר (2006), ניתן ביום 2.11.06 פורסם במאגרים האלקטרוניים, שם סעיף 6):

"בפסיקה נקבעה דרך נוספת להבטחת זכויותיהם של עובדי חברות כוח אדם. זאת, באמצעות השתת אחריות על מקבל העבודה כלפי עובד חברת כוח אדם במקרה שחברת כוח האדם אינה מסוגלת למלא אחר התחייבויותיה לעובד. בפסק דיננו בדב"ע נד/96-3 מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ - עבד אל רחמן עאבד ואח' (פד"ע כט 151) הוטלה אחריות על מקבל העבודה לתשלום שכרם של עובדי קבלן משנה שנעלם מבלי לשלם את שכרם. באותו עניין נקבע, כי קבלן המשנה ומקבל העבודה היו מעסיקים במשותף של העובדים מבצעי העבודה.
המבחנים לצורך הקביעה מיהו מעסיקו של עובד הנזכרים בפרשת כפר רות (דב"ע נב/142-3 אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כ"ד 535) ובפרשת בית הגפן (דב"א נא/82-3 אריה אולברג - בית הגפן ואח', דב"ע כג 255) עשויים לשמש כלי עזר לצורך הקביעה האם מקבל העבודה הינו מעסיק במשותף של העובד יחד עם המעסיק שהינו חברת כוח האדם.
במקרה שבפנינו על חברת כוח האדם לשאת בחיובים כלפי המערערת והיא המעסיקה של דברת. אולם, ככל שהיא אינה מסוגלת למלא אחרי ההתחייבויות והחובות לעובדים, המדינה אחראית לעשות כך כמעסיקה במשותף. "

לכן, אף אם עסקינן בצורת העסקה לגיטימית ואם חברת כוח האדם או חברת השירותים אינה מסוגלת למלא אחר התחייבויותיה לעובד, תוטל האחריות על המשתמש בפועל בשרותי העובד. במקרה דנא, הנתבעת 2, אשר ניתן נגדה צו פירוק וגם הנתבעת 3 שהפסיקה את פעילותה אינ ן מסוגל ות למלא את התחייבויותיהן כלפי התובע .

על פי כתב ההגנה של הנתבעת 1, התובע עבד בחצרי הנתבעת 1. הנתבעת 1 הייתה "המשתמש בפועל" והנתבעות 2 , 3 היו מעסיקותיו (סעיף 27 לכתב ההגנה). הנתבעת 1 לא הגישה תצהיר מטעמה כך שכל העובדות שנטענו על ידה בתצהירה לא אומתו והתוצאה היא כי למעשה הנתבעת 1 אישרה טענה זו של התובע .

על פי העדויות שנשמעו דוחות הנוכחות נערכו ע"י הנתבעת 1 והנתבעת 3 שימשה כצינור להעברת תשלום שכרו של התובע:

"ש: זה נכון שהמעסיק בפועל הוא רמי לוי?
ת: בפועל?
ש: כן.
ת: אני לא מכיר את רמי לוי.
ש: אתה לא מכיר את רמי לוי?
ת: רמי לוי בעצמו אני לא ישבתי איתו אני לא,
ש: לא חברה חברה חברה.
ת: חברה כן חברת רמי לוי כן רמי לוי,"
(עמ' 34 לפ' שורות 28-21 לעדות רמזי).

עם זאת, יוער כי חוק הגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 אינו חל בעניינו שכן, הוא נכנס לתוקפו רק ביום 19.6.12, לאחר סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעות.

לא זו אף זו, לא הוצג ע"י הנתבעת 1 הסכם ההתקשרות עם הנתבעת 3 על מנת לבחון אם מדובר ב"חוזה הפסד" (חוזה הפסד הוא חוזה בו התמורה שמשלם מזמין השירות לקבלן אינה מכסה לקבלן את העלויות הקשורות בהעסקת העובד שאותו הציב לעבודה אצל מזמין השירות ויש סבירות גבוהה שהקבלן לא ישלם לעובד את מלוא שכרו וזכיותיו) למרות טענת נציג הנתבעת 3 כי לא היה מדובר בחוזה הפסד :

"ש: תאשר לי שהפסקת לעבוד עם רמי לוי בגלל שהבנת שהכסף שהם משלמים לך לא מספיק בשביל לכסות את הזכויות של העובד, ולהישאר עם משהו בכיס.
ת: יש בזה משהו אבל תקשיב סליחה אני הפסקתי לעבוד כי הם רצו לעבוד יותר זמן, בגלל זה הפסקתי לעבוד איתם.
כב' הש' גילצר כץ: מה זה איתם?
העד, מר סרסור: יותר זמן.
כב' הש' גילצר כץ: מי זה איתם?
העד, מר סרסור: עם החברה הסודנים. כי הם 8-7 שעות זה לא מספיק להם, הם רצו לעבוד 18 שעות 17 שעות. מ-06:00-07:00 בבוקר עד סגירת הדלת ברמי לוי, ורמי לוי לא מרשה פשוט. ואני גם לא מרשה כי אני לא יכול לספוג כל הנזק הזה."
(עמ' 25 לפ' שורה 23 עד עמ' 26 שורה 2 לעדות סרסור רמזי).

"ש: סופו של חודש נשאר בזה רווח?
ת: למי?
ש: בהתקשרות הזאת במה שאתה מקבל.
ת: כן נשאר רווח יש רווח. זה זה, אני ערבי מוסלמי הוא גם מוסלמי"
(עמ' 26 לפ' שורות 7-10 לעדות סרסור רמזי).

מלבד טענה בעלמא, לא הוצגו ראיות לעניין גובה סך התשלום שהועבר ע"י הנתבעת 1 לנתבעות בגין מתן שירותי העובדים.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת 1 כי התקשרה עם הנתבעת 2 אשר הייתה אמורה לדאוג לזכויות העובדים והנתבעת 1 שילמה לנתבעת 2 סכומים גבוהים בגין זכויות העובדים (סעיפים 20, 21 לכתב ההגנה של הנתבעת 1). הנתבעת 1 הציגה הסכם התקשרות עם הנתבעת 2 ולא עם הנתבעת 3. משכך, טענה זו לא הוכחה על ידו.

לו הוצג החוזה ניתן היה לתהות על מערכת היחסים בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 ומהות התחייבות הנתבעת 1 כלפי התובע. לא הוכח ע"י הנתבעת 1 כי הנתבע ת 3 היה קבלן חוץ אותנטי שלא בתחום הליבה של הנתבעת 1. יפים הם לענייננו דברי נשיא ביה"ד הארצי לעבודה דאז, כב' השופט אדלר:

"התבנית הראשונה - מיקור חוץ של פונקציות: יש להבחין בין "מיקור חוץ" של העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם לבין מיקור חוץ על ידי מסירת פונקציות לחברת חוץ, כגון: מסירת כל עבודת הניקיון במפעל לחברה אחרת.

מיקור חוץ של פונקציות נוגע לאותם מקרים בהם מפעל אחד מעביר ביצוע פונקציה מסוימת בהליך הייצור שלו למפעל אחר. במיוחד המדובר ב"החצנה" של פונקציות, שאינן כלולות בגרעין העשייה של אותו המפעל, כגון אספקת ארוחות לעובדים, הדאגה לניקיון המפעל או השמירה בו.

כלי זה הינו מקובל ואף מחויב המציאות במשק שנות האלפיים. בתבנית זו מתחייבת החברה החיצונית לספק מוצר או שירות או לבצע חלק מפעולות המפעל, על ידי עובדיה שלה, כאשר בדרך כלל אותה חברה מתמחה באספקת השירות או בייצור המוצר אותם העביר המפעל לביצועה. במיקור חוץ אפשר שהחברה החיצונית תייצר במפעל שלה את המוצר שהוזמן על ידי המפעל ותספקו למפעל המזמין. במקרים אחרים של מיקור חוץ, החברה "החיצונית" מספקת שירות או מוצר בתוך מפעלו של המזמין. גם במקרים אלה, החברה מספקת השירות היא הקולטת את העובדים לשורותיה, היא שכורתת עמם חוזי עבודה ומדווחת עליהם לרשויות השונות כעובדיה. חברה כאמור אחראית לביצוע עבודה או למתן שירות ובמסגרת זו היא המכשירה את עובדיה לביצוע התפקיד ש"אצל" לה המפעל והיא האחראית לשיבוץ העובדים ולהחלפתם לפי ראות עיניה. כללם של דברים: החברה החיצונית מספקת למפעלו של הלקוח את השירות או המוצר המוגמר ואינה מספקת עובדים למפעלו. עובד החברה החיצונית אינו עובדו של המפעל הלקוח; אם כי בנסיבות מסיומות יוכל העובד להיפרע מהמפעל הלקוח, מקום שזכויותיו לא ניתנו לו על ידי החברה החיצונית. אין באמור כשלעצמו כדי להפוך את מיקור החוץ להעסקה באמצעות חברות כוח אדם." (עע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי - ראיד פאהום ניתן ביום 2/11/2008 – פורסם במאגרים האלקטרוניים. שם עמ' 32-31).

במקרה דנא, לא הוכחה כאמור מהות ההתקשרות בין הנתבעים ולא הוכח כי מדובר במיקור חוץ אותנטי ולגיטימי.

במהלך כל תקופת ההתקשרות, הנתבעות 2-3 התחלפו, הנתבעות לא טרחו ליידע את התובע בדבר התחלפות זו או למצער לא הוכח אחרת אולם הנתבעת 1 המשיכה לשמש כמשתמש בפועל בעבור התובע. הנתבעת 1 הודתה שהתובע עבד בחצריה, פיקחה על עבודתו, מילאה עבורו דו"ח נוכחות והתובע מילא אחר הוראותיה (עמ' 25 לפ' שורות 16 – 22 לעדות רמזי).

צודקת הנתבעת 1 כי כל משתמש נותן הוראות לעובד המוצב בחצריו וכי נעשה פיקוח מסוים על העובד אך אין בכך כי ליצור מחוייבות לתשלום שכרו ש ל התובע שמועסק ע"י קבלן חיצוני אולם בנסיבות העניין, כפי שהוסבר לעיל, מדובר בהיעלמות מוחלטת של קבלני משנה.

טוענת הנתבעת 1 שהטענה כי חל חוק קבלני כוח אדם לא אוזכר בכתב התביעה ומדובר בהרחבת חזית.

אין בידינו לקבל טענה זו שכן זוהי טענה משפטית. התובע אכן לא טען שמדובר בקבלני כוח אדם (הנתבעת 2, 3) אלא מדובר בקבלני שירות. חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם תשנ"ו – 1996 חל על קבלני שירות וכולל קבלן שירות בניקיון (התוספת השנייה לחוק) אך במקרים דנא חוק העסקת קבלני כוח אדם אינו חל , כפי שהוסבר על ידנו לעיל.

העולה מהאמור כי הנתבעת 1 חבה בתשלום זכויותיו של התובע מכח היותה משתמש בפועל.

אי מתן הודעה לעובד ופיצוי על חוק הגנת השכר:

לא הוצגה הודעה לעובד על ידי מי מהנתבעות. לו הוצגה הודעה, ניתן היה להיווכח מה היו תנאי עבודתו של התובע ומתי החל התובע את עבודתו אצל הנתבעת 3. לו הוצגה הודעה לעובד דרכן של הנתבעות היה קל יותר. הנתבעות הן שניזוקו עקב אי הצגה ואי מתן הודעה לעובד. משכך, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעות בגין מחדלן זה מעבר לסכומים שנפסקו.

תלושי השכר היו ערוכים בניגוד לדין. משכך, על הנתבעים לשלם לתובע פיצוי על פי חוק הגנת השכר בסך 3,000 ₪.

הפרשי שעות ושעות נוספות:

התובע הוכיח כי קיבל שכר מתחת לשכר מינימום והנתבעת 3 לא סתרה עובדה זו:

"ש: רשום שהשכר השכר השעתי של התובע הוא 21 שקל.
ת: כן.
ש: ולמטה באותו תלוש רשום ששכר המינימום הוא 22.04.
ת: אני אומר לך זה טעות של הרואה חשבון זה לא שלי, אני לא
ש: אז בגלל,
ת: אני לא רואה חשבון.
ש: אוקי אז בגלל טעות של הרואה חשבון שילמת לתובע פחות משכר מינימום?
ת: לא נכון לא נכון, קיבל את מה שמגיע לו מה שמגיע לו את הסכום,
ש: קיבל 21 לשעה?
ת: הסכום שנמצא פה כן.
ש: כן.
ת: הסכום שנמצא פה.
ש: 21 לשעה אוקי."
(עמ' 30 לפ' שורות 32-19 לעדות רמזי).

הנתבעות לא הוכיחו כי אכן שולמו הכספים המופיעים בתלושי השכר.

עיון בדו"חות הנוכחות מעלה כי התובע עבד במוצ"ש (נספח ג' לכתב התביעה). דוחות הנוכחות נוהלו ע"י הנתב עת 1 כפי שהעיד רמזי.

עד הנתבעת 3 אישר כי התובע עבד שעות נוספות:

"ש: אף פעם? אני רואה אבל שיש באחד התלושים אפילו בשניים שעות נוספות.
ת: שעה שעתיים אבל לא שעות, לא 18 שעות. "
(עמ' 43 לפ' שורות 28-26 לעדות רמזי סרסור ) .

בתלושי השכר שולם לתובע גמול שעות נוספות אולם הוא קיבל תעריף זהה לשעה רגילה ולשעה נוספת (ראו לעניין תלוש שכר לחודש 06/11, 7/11).

לא הוצגו כל דוחות הנוכחות.

התביעה לשעות נוספות מבוססת על הדלתה בלבד ( 25%, 50%). התובע הסביר כי קיבל שכר לפי השעות שביצע (שכללו גם שעות נוספות):

"ת: אני הייתי מסתכל כמה שעות אני עבדתי לפי 18 אני הייתי מחבר את זה ורואה כמה אני מקבל.
ש: אבל אמרת שאתה לא יודע לקרוא את המספרים את הדוחות, אז איך היית מחבר?
ת: אני לא יודע לקרוא אבל אני יודע על השעות שיש לי.
ש: איך אתה יודע שעות שיש לך?
ת: אני יודע כמה אני עובד כמה שעות אני עובד בחודש."
(עמ' 16 לפ' שורות 31 עד עמ' 17 שורה 5 לעדות התובע)

משכך, דין התביעה לגמול שעות נוספות להתקבל במלואה. על הנתבעות לשלם לתובע 36,745 ₪.

נסיעות

התובע גר בכפר קאסם ועבד בראש העין, בהחלט לא מרחק הליכה ברגל. לא הוכח כי בכל תקופת עבודתו של התובע היו הסעות מסודרות.

בתלושים שהציגה הנתבעת 3 הוצג תשלום לנסיעות בגובה של 3,412 ₪ אך כאמור לא ניתן לסמוך על מהימנות התלושים, שם העובד אינו זהה לשם התובע ולא הוצג ה אסמכתא לתשלומים אלו.

הסכומים שנכתבו בתלושי השכר בגין נסיעות לא באמת ובתמים שולמו לתובע:

"ש: אז אתה שילמת אז יהיה נכון להגיד שאתה שילמת נסיעות רק במעט הפעמים שבוע עשרה ימים שבהם לא הסעת אותו?
ת: יכול להיות."
(עמ' 36 לפרוטוקול שורות 1-4 לעדות רמזי).

על הנתבעות לשלם לתובע דמי נסיעות, כנתבע בסך של 3,198 ₪.

חופשה שנתית

למרות שהסכומים בתלושי השכר לא שולמו לתובע ו הנתבעים לא הציגו פנקס חופשות ולא נערך עו"ש בתלושי השכר, חלה התיישנות על רכיב תביעה זה. התביעה הוגשה לאחר שלוש שנים מסיום יחסי העבודה ולפיכך, היא התיישנה.

חגים

בתלושי השכר לא שולמו דמי חגים.

התובע היה זכאי לדמי חגים בעבור ראש השנה (29.9.11-30.9.11), יום כיפור (28.10.11), סוכות (30.10.11, 20.20.11). הנתבעים לא סתרו עובדות אלו. כל שטענה הנתבעת 3 בכתב ההגנה כי:
"סיפקה בחגים את ארוחותיו של התובע. במידה וייקבע כי התובע זכאי בנוסף לתשלום ימי חג כלשהו, על הנתבעת מס' 1 לשאת בו – מאחר ולא העבירה לנתבעת מס' 3 תשלום בגינו עבור התובע. עוד תטען הנתבעת מס' 3 כי עומדת לה זכות קיזוז כנגד כל תשלום שתחוב בו אל מול תשלומי שכירות המגורים שנשאה בהם עבור התובע."
(סעיף 20 לכתב ההגנה של הנתבעת 3)

על פי ההלכה הפסוקה, עובד שהוכיח שעבד באופן סדיר, הנטל מוטל על המעסיק להוכיח כי העובד נעדר בסמוך למועד החג:

"בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח כי עבד ביום הסמוך לפני החג ולאחריו, כנדרש בהסכם הקיבוצי הכללי ולפיכך אין הוא זכאי לדמי חגים. בכך טעה בית הדין. משהוכיח המערער כי עבד באופן סדיר, משך שנים רבות אצל המשיבה, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד (דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו' 163)."
(ע"ע (ארצי) 778/06 איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ ניתן ביום 28.5.2007 – פורסם במאגרים האלקטרוניים) .

הנתבעות לא הוכיחו כי התובע אינו זכאי לדמי החגים הנתבעים.

על הנתבעות לשלם לתובע סך של 837 ₪ בגין דמי חגים.

דמי הבראה:

התובע השלים שנת עבודה ומשכך והוא זכאי לדמי הבראה.

על הנתבעות לשלם לתובע סך 2,457 ₪ בגין דמי הבראה.

פנסיה:

על פי צו ההרחבה בענף הניקיון, התובע היה זכאי להפרשות לפנסיה מהיום הראשון לעבודתו. אין חולק כי לא הופרשו כספים לפנסיה שכן הנתבעים היו מציגים הפרשות כספים אלו.

אם כן, התובע זכאי להפרשות בסך של 3,116 ₪.

פיצויי פיטורים

התובע לא הוכיח כי הודיע למאן דהוא על כוונתו להפסיק לעבוד ונתן לנתבעת הזדמנות לתקן את העוול שנגרם לו לשיטתו . התובע טען שפנה אל מנהל הנתבעת, מיכאל, (סעיף 12 לתצהיר התובע). אין די בטענה מעין זו בתצהיר אלא היה על התובע להביא את "מיכאל" להעיד מטעמו או להוכיח בדרך אחרת שפנה אל מיכאל.

אכן זכותו של התובע היה להתפטר כאשר שכרו לא משולם כדין אולם היה עליו לפעול על פי דין.

עובד המבקש להתפטר עקב נסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו או עקב הרעת תנאים בתנאי עבודתו, עליו לעמוד בשני תנאים. התנאי הראשון, שההתפטרות נבעה מאותן נסיבות או מהרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו, כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, והתנאי השני כי על העובד להודיע למעסיק על כוונתו להתפטר, על מנת שהמעסיק יפעל לסילוק הסיבה שגרמה להתפטרות, ורק אם המעסיק לא יעשה כן, ותהא הסיבה לכך אשר תהא, ויתמלאו התנאים בחוק, תוכר זכאות המתפטר לפיצויי פיטורים.

משכך דין רכיב תביעה זה להידחות.

עם זאת, התובע זכאי להפרשות לפיצויים מהיום הראשון לעבודתו בסך של 3,116 ש"ח ₪.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה.

התובע זכאי לרכיבים הבאים:
פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בגין רכיב פיצויי פיטורים בסך 3,116 ₪;
פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בגין גמל בסך 3,116 ₪;
דמי הבראה בסך 2,457 ₪;
דמי חגים בסך 837 ₪;
דמי נסיעות בסך 3,198 ₪;
גמול שעות נוספות בסך 36,745 ₪;
פיצוי על פי חוק הגנת השכר בסך 3,000 ₪.

הנתבעת 1 חבה במלוא התשלום.

הנתבעת 3 חבה בתשלום בשיעור של 76% מהרכיבים שנפסקו(החלק היחסי של תקופת העבודה) (39,876 ש"ח).

חיובי הנתבעות 1 ו-3 הן ביחד ולחוד. 

סך הסכום שישולם לתובע על ידי הנתבעות 1 ו-3 יחדיו לא יעלה על הסכום שנפסק.

יוער כי התובע הגיש סיכומיו על פני כמות כפולה מהנקבע בהחלטת בית הדין, אם כי כתב כי אם בית הדין ידחה את בקשתו להגדלת היקף הסיכומים יפעל לתיקון הסיכומים שהוגשו. היה ראוי לפנות תחילה בבקשה ולאחר שביה"ד היה נעתר לבקשה, יכול היה התובע להגיש סיכומיו על פי ההחלטה. הנתבעת הגישה סיכומיה כנדרש וכפי שנקבע בהחלטת בית הדין .

בנסיבות העניין לא מצאנו לפסוק הוצאות לטובת התובע.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏כ"ז תמוז תש"פ ( ‏19 יולי 2020), בהעדר הצדדים .

נציג ציבור (עובדים)
מר איסר באומל

אריאלה גילצר-כץ, שופטת
סגנית נשיאה

נציג ציבור (מעסיקים)
מר גיל אלוני

קלדנים : איילת מ. + גלית דוד + אסף כהן