הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 27481-12-16

1414 אפריל 2020

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) - מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) - מר אברהם גלאי

התובע
איציק טקו
ע"י ב"כ עו"ד אורי שאבי
-
הנתבעת
ר.ס. תעשיות ישראל בע "מ
ע"י ב"כ עו"ד ניר נחום

פסק דין
התביעה וההליך
הנתבעת עוסקת בתחומי בקרת תנועה, בקרת מנהרות, בקרת כבישים, מערכות אגרה וחיוב ועוד. התובע עבד בנתבעת כטכנאי שירות החל מיום 17.3.14 ופוטר ביום 6.9.16. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 6.10.16, מועד תום ההודעה המוקדמת לפיטורים.
התובע עבד בשכר חודשי. התובע החתים שעון נוכחות מיד כאשר נכנס לרכב העבודה בבוקר ובסיומו של יום. לתובע שולם גמול שעות נוספות עבור שעות העבודה שמעבר למשרה מלאה וזאת לאחר הפחתת 45 דקות משעות הנוכחות מדי יום.
שכרו ההתחלתי של התובע היה 7,000 ₪ לחודש ובחודש 3/15, ככל הנראה עקב כוונת התובע לעבור למקום עבודה אחר, נערכה שיחה בין התובע לבין מנהלי הנתבעת ובה סוכם על העלאת שכרו של התובע ל-9,000 ₪ לחודש . כמו כן הוסכם שבתוך 3 חודשים תפתח הנתבעת לתובע קרן השתלמות ותשתתף בשכר הלימוד של התובע כנגד התחייבות מצדו לעבודה לתקופה מוסכמת.
ביום 1.9.16 עקב חילופי דברים בין התובע לבין מנכ"ל הנתבעת הודיע מנכ"ל הנתבעת לתובע כי יזומן לשימוע. ביום 5.9.16 נמסר לתובע מכתב הזימון וביום 6.9.16 התקיים לתובע שימוע לפני פיטורים, בסיומו הודיע המנכ"ל לתובע שהוא מ פוטר.
בתביעתו דנן עותר התובע לסעדים הבאים :
פיצוי בסך 45,000 ₪, בגין פיטורים שלא כדין, ללא שימוע תקין ומחמת ניסיונו של התובע לארגן את העובדים בהתארגנות קיבוצית .
פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין העסקה פוגענית.
הפרשי שכר בסך 16,205 ₪, בגין הפחתת זמני נסיעה משכר התובע.
פיצוי בסך 600 ₪, בגובה השי לחג שחולק ליתר העובדים בחודש 9/16.
במסגרת הליך ההוכחות העיד התובע כעד יחיד מטעם התביעה וכן מנכ"ל הנתבעת, מר עזרא לוי (להלן – המנכ"ל) וגב' רויטל דקל, מזכירה בנתבעת ומנהלת הרכש (להלן – גב' דקל), כעדים מטעם ההגנה.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ונעמוד על טענות אלו לכשנדון בסעדים הנתבעים.
נסיבות פיטורי התובע
העובדות שהוכחו:
ביום 1.9.16, יום חמישי בשבוע, ראה המנכ"ל את התובע שותה קפה במטבח בקומת ההנהלה. המנכ"ל העיד ולא נסתר כי הדבר היה בשעת צהריים, שאינה שעת הפסקה לטכנאים (סעיף 21 לתצהירו).
המנכ"ל העיר על כך לתובע וביקש מגב' דקל להפחית את זמן ההפסקה משכרו, בעקבות זאת התפתח ביניהם דין ודברים (סעיף 20 לתצהיר התובע). המנכ"ל העיד כי התובע השיב לו בחוצפה ואמר שאין זה מעניינו של המנכ"ל מתי הוא יכין לעצמו קפה. עדותו של המנכ"ל נתמכה בעדותה של גב' דקל אשר נכחה בשיחה (סעיף 4 לתצהירה) . גב' דקל חזרה על הדברים בחקירה הנגדית : "התובע התחיל לצרוח ולהשתולל ולדבר לא יפה, אני מספר פעמים אמרתי לו שיפסיק וזה לא לעניין ושייצא החוצה להירגע והוא לא הפסיק" (עמ' 13, ש' 24). התובע לא הכחיש את הדברים והעדיף להשאיר את הדברים שהוחלפו בין הצדדים כעמומים, אך כאשר נדרש לפרט למעשה אישר את גרסת הנתבעת והשיב אם עזרא אומר שיורידו לי 4 שעות על קפה, אני אומר שאני לא שואל אותו אם אני אשתה קפה או לא" (עמ' 12, ש' 20). נציין, שהתובע לא טען שנאמר לו שי פחיתו לו מהשכר "4 שעות על קפה" אלא רק "את זמן שתיית הקפה" (סעיף 20 לתצהירו). לפיכך, אנו מקבלים את גרסת המנכ"ל, לפיה התובע השיב בחוצפה להערתו הלגיטימית של מנהלו ביחס לזמן ההפסקה.
אין חולק שבאותו מעמד ביקש המנכ"ל מגב' דקל לזמן את התובע לשימוע לפני פיטורים (סעיף 20 לתצהיר התובע; עמ' 13, ש' 26).
לאחר הדברים האמורים, התקשר התובע אל גב' דקל וביקש לדעת מתי יתקיים השימוע. לפי עדות התובע, גב' דקל השיבה לו שהדברים נאמרו ללא כוונה ומתוך כעס וכי לא יתקיים שימוע ואילו גב' דקל הכחישה את הדברים שייחס לה התובע והעידה שהשיבה לו "שיניח לעניין" ושידבר איתה על זה ביום ראשון (סעיף 5 לתצהירה). גב' דקל לא נחקרה בסוגיה זו . לפיכך, אין בפנינו ראיה מספקת לקבל את גרסת התובע כי נמסר לו על ידי גב' דקל שהשימוע לא יתקיים ואנו דוחים אותה .
ביום 5.9.16 מסרה גב' דקל לתובע מכתב זימון לשימוע ליום המחרת. במכתב נרשם כי בכוונת הנתבעת לפטרו "עקב עבירות משמעת חמורות וחוסר התאמה", ללא פירוט נוסף (נספח ה' לתצהיר התובע).
ביום 6.9.16 התקיים השימוע בפני המנכ"ל. המנכ"ל רשם את הדברים שעלו מטעם הצדדים בשימוע והתובע לא חלק על תוכן הרישום כמשקף את עיקרי השימוע (נספח ו' לתצהיר התובע; עדות התובע בעמ' 8, ש' 26).
בסיום שיחת השימוע הודיע המנכ"ל לתובע כי החליט לסיים את העסקתו.
כאשר התובע יצא מחדרו של המנכ"ל הוא קיבל מגב' דקל את מכתב הפיטורים (סעיף 22 סיפא לתצהיר התובע, אשר לא הוכחש).
טענות הצדדים
לטענת התובע, לאחר חילופי הדברים עם המנכ"ל מיום 1.9.16 התייעץ עם חברים ממקום עבודה אחר והחליט ל חלק טפסים לעובדים שמטרתם הצטרפות לוועד עובדים. רק לאחר שעשה כן, החליט המנכ"ל אשר קודם לכן חזר בו מכוונתו לעשות כן, לזמן את התובע לשימוע וכך זימן אותו מהיום למחר, בליווי נימוקים דלים. בהתאם, גם השימוע היה מהפה ולחוץ, תוך העלאת נימוקים כנגד תפקודו, אותם התובע שמע לראשונה, וכבר בסיום השיחה הודיע לו המנכ"ל על פיטוריו. כל זאת, בצירוף מכתב פיטורים שקיבל מיד עם צאתו משיחת השימוע, מלמדים על כך שההחלטה התקבלה מראש, על יסוד כוונת התובע לארגן את העובדים ולא מכל סיבה לגיטימית אחרת.
מטעמים אלו נפלו לטענת התובע שני פגמים מהותיים בפיטוריו – ראשית, השימוע היה למראית עין, מבלי שניתנה לתובע שהות ממשית להגיב לטענות שעלו בפניו לראשונה ומבלי שנשקלו הדברים שאמר, אלא שההחלטה התקבלה מראש. שנית, ההחלטה לפטר את התובע התקבלה למעשה בעקבות ניסיונו לארגן את העובדים בהתארגנות קיבוצית, בניגוד לדין ולזכות היסוד העומדת לתובע וליתר העובדים להתארגן.
לטענת הנתבעת, התובע פוטר כדין, בגין התנהגותו. כפי שהעיד המנכ"ל, התובע היה בעל כישורים טובים לביצוע העבודה, אך התנהגותו עמדה בעוכריו. הוא לא קיבל את מרות מנהליו והחל לנהוג במופגן בדרך פרובוקטיבית, בחוצפה ובהרמת קול אל מול מנהלו. האירוע מיום 1.9.16 היה בבחינת הגדשת הסאה והוא זה שהוביל להחלטה לזמן את התובע לשימוע. התובע למעשה אישר בעדותו שלא ראה במנהלו בר סמכות לקבוע את זמני הפסקותיו ואף לא נרתע מלומר לו זאת בצורה בוטה, בפומבי ובהתרסה.
בנוסף, לא נסתרה עדותה של גב' דקל, לפיה התובע החל עוד קודם לכן לחפש עבודה אחרת וביום 1.9.16 אמר לה שהוא מתחיל בעבודה חדשה בסוף החודש.
כעולה מעדות המנכ"ל שלא נסתרה ומפרוטוקול השימוע, גישתו המתריסה של התובע המשיכה גם בשימוע, בו נהג בהתנשאות ובחוצפה, לכן לא הותיר בידי המנכ"ל כל ברירה אלא לפטרו. הוכחו כל הנימוקים שנמסרו לתובע כעילה לפיטוריו, כנימוקים מבוססים ולגיטימיים.
אשר לטענה כי התובע פוטר מחמת ניסיון התארגנות של עובדי הנתבעת, טוענת הנתבעת כי מדובר בטענה מופרכת. התובע מעולם לא פעל לשיפור תנאי העובדים ומעולם לא פנה להסתדרות ודווקא לאחר שהמנכ"ל דרש לזמנו לשימוע החליט לחלק טפסים כלשהם, מבלי שהמנכ"ל ידע כלל על פעילותו זו לפני השימוע.
הכרעה
כעולה מכלל החומר הראייתי שבפנינו, לרבות העדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה כי הסיבה העיקרית לפיטוריו של התובע הייתה התנהגותו אשר הממונים עליו ראו אותה כחצופה ומתריסה, ללא קבלת מרות הממונים עליו. כפי שהעיד בפנינו המנכ"ל, התובע היה עובד מקצועי בתחום עיסוקו (סעיף 8 לתצהירו) ולא טענות כנגד עבודתו המקצועית היוו את הבסיס לפיטוריו.
כך, במסגרת שיחת השימוע עלו טענות להפסקות ממושכות, לסירוב לקבל מרות וסגנון דיבור חצוף ובלתי נעים. בנוסף, שיחת השימוע זומנה לאחר חילופי דברים בהם הטיח התובע במנכ"ל הנתבעת דברים אשר עשויים לאפיין עובד שאינו רואה עצמו שכיר הסר למרותו של מנהל החברה. ככלל, למנהל עומדת הפררוגטיבה לקבוע את זמני ההפסקות של העובדים ולדרוש מהם לעבוד ביתר הזמן, הכל כאשר הדברים נעשים באופן סביר ולא בשרירות. התובע, אשר לא הכחיש את טענת המנכ"ל, שהפסקת הקפה בה שהה בקומת ההנהלה, הייתה מחוץ לזמני ההפסקה המקובלים של הטכנאים, אכן השיב למנכ"ל בעזות מצח, גם אם הדברים שאמר היו רק אלו שהודה בהם ("אני לא שואל אותו אם אני אשתה קפה או לא"), אך כאמור אנו מאמינים לעדויות ההגנה, שהדברים נאמרו תוך הרמת קול ובאופן בוטה יותר מזה שהתובע הודה בו . סמיכות האירועים, בין חילופי הדברים ביום 1.9.16 לבין הודעה המנכ"ל המידית, לפיה יזומן לשימוע, מובילה למסקנה כי הסיבה העיקרית לקיומו של השימוע, הייתה התנהגותו של התובע והגישה כלפי מנהליו, שלא היתה מקובלת עליהם.
מהעדויות עלה כי מדובר במקום עבודה אשר ככלל אינו נוטה לדרמטיזציה יתרה. עדות התובע בסעיף 15 לתצהירו, לפיה נאלץ להתמודד עם התנהגות "משפילה ומבזה" של המנכ"ל וכי התנהגות זו מצד המנכ"ל היתה "עניין שכיח ביותר", הסתברה כלא נכונה, כאשר התובע השיב בחקירתו הנגדית "באופן רגיל עזרא לא צעק עליי" (עמ' 9, ש' 5; עמ' 10, ש' 30) וגם מהשיחות המוקלטות שצירף התובע לתצהירו עולה כי העובדים חשים אהדה כלפי המנכ"ל (לדוגמא דבריה המוקלטים של דפנה). ראו בעניין זה גם את עדותה של גב' דקל, בסעיף 8 לתצהירה. התובע לא נתן ולו דוגמא אחת להתנהגות משפילה או מבזה של המנכ"ל. מכאן שלפי הראיות שבפנינו, סגנון הדיבור המתריס והמתגרה של התובע, המטיל ספק בסמכות המנכ"ל להעיר לו על זמני הפסקות, לא היה חלק מהתנהלות שהייתה מקובלת במקום העבודה, או תגובה לגיטימית להתנהגות פסולה כלפיו.
הנתבעת אמנם מנתה סיבות נוספות לפיטוריו של התובע אך התרשמנו כי מרביתן קשורות בסופו של דבר להתנהלותו של התובע מול מנהליו, כפי שתמצת זאת בעדותו מנכ"ל הנתבעת: "הוא עשה דברים טכניים בצורה טובה אבל העיף לאנשים את הפיוזים בזה שהוא רוצה לנהל את החברה ולא החברה מנהלת אותו" (עמ' 18, ש' 21). די לנו בנימוק זה, שהוכח בפנינו בעדותו האמינה של המנכ"ל , בכדי לדחות את הטענה לנימוקים בלתי ענייניים בבסיס הפיטורים.
המנכ"ל העיד, בסעיף 22 לתצהירו, שגם גישתו של התובע במהלך השימוע הייתה מאוד מתריסה. כי הוא נהג בהתנשאות ובחוצפה וכי היה לו ברור כי אין לתובע "כל כוונה להיטיב את דרכיו". כאמור, לא מצאנו פגם באמינותו של המנכ"ל ולא הוצג בפנינו יסוד לפקפק בה, משכך, אף לא מצאנו הצדקה להתערב באופן בו הוא רואה את ניהול הנתבעת והדרישות שהוא מעמיד בפני עובדיו, בהיבטים של קבלת מרות ודרך ארץ.
משכך, השתכנענו כי הסיבה הדומיננטית לפיטוריו של התובע הייתה התנהגותו הקלוקלת והבוטה מול מנהליו.
אשר לטענת התובע כי חלוקת טפסי ההצטרפות להסתדרות היוותה את עילת הפיטורים או היוותה את הטריגר להחלטה, אין בידינו לקבלה, כפי שנבהיר להלן:
אין חולק שמיד לאחר חילופי הדברים בין התובע לבין המנכ"ל ביום 1.9.16 הודיע המנכ"ל כי בכוונתו לזמן את התובע לשימוע לפני פיטורים וכי במועד זה טרם ביצע התובע כל פעולה או בירור הנוגעים לניסיון לארגן את העובדים במסגרת של ארגון עובדים יציג. כאמור לעיל, הטענה כי גב' דקל אמרה לתובע שהמנכ"ל נמלך בדעתו לא הוכחה ולכן אנו קובעים כי היה קשר ישיר בין חילופי הדברים ביום 1.9.16 לבין השימוע ביום 6.9.16.
טענת התובע בדבר פעילות לארגון העובדים נטענה באופן כללי ובלתי מפורט דיו. התובע טען כי לאחר חילופי הדברים ביום 1.9.16 התייעץ עם "חברים שהקימו ועד עובדים בארגון אחר" וכי ביום 5.9.16 חילק "טפסים" שמטרתם "הקמת וועד" (סעיף 21 לתצהירו). לא ברור אילו טפסים חילק התובע ולמי חילק אותם – התובע לא טרח לצרף עותק מהטפסים שלטענתו חילק לעובדים ולא טרח לפרט מי הם העובדים שקיבלו ממנו טפסים כאמור. כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית השיב התובע שהוא הדפיס "איזשהו טופס של הצטרפות לארגון עובדים" (עמ' 10, ש' 11). התובע לא פירט לאיזה ארגון עובדים הציע לטענתו לעובדים להצטרף ולפי עדותו כלל לא פנה לארגון עובדים כלשהו לפני שהחל במהלך הנטען. כלל הדברים האמורים מעלים ספק של ממש האם התובע כלל פעל לארגון העובדים. בהעדר פירוט ברור ביחס למהות הטפסים שחילק (בשיחה המוקלטת עם דפנה, שתמלילה צורף לתצהירו, אומר התובע שחילק "מכתבים"), לזהות ארגון העובדים במסגרתו ביקש התובע להתארגן ובהעדר תמיכה בעדויות של עובדים כי אכן נערך מהלך כאמור, אין בידינו לקבל כנכונה את טענת התובע כי פעל להתארגנות עובדי הנתבעת במסגרת ארגון עובדים יציג.
לא נסתרה מעינינו עדותה של גב' דקל בעניין זה, אשר הייתה ככל הנראה מודעת לעובדה שהתובע חילק "טפסים" (סעיפים 6-7 לתצהירה), אך גם מעדותה לא ניתן ללמוד באילו טפסים מדובר ומי קיבל אותם. לפיכך, אין בה כדי לסייע לביסוס התביעה באופן מספק שיאפשר לקבוע כי התובע פעל להתארגנות העובדים.
אך גם אם נקבל שהתובע לכל הפחות נחזה להיות פ ועל להתארגנות העובדים, אין בפנינו כל ראיה כי מנכ"ל הנתבעת, אשר זימן את התובע לשימוע, ידע כלל על המהלך שהתובע ביצע. התובע רמז בתצהירו לקשר בין הדברים, כאשר טען ש"שלוש שעות לאחר חלוקת הטפסים" נקרא לחדרו של המנכ"ל (סעיף 21 לתצהירו). התובע לא טען מפורשות כי המנכ"ל ידע שקודם לכן חילק טפסים כלשהם ובחקירתו הנגדית אמר "אני כן יכול להגיד שהוא קיבל טלפון מרויטל – אני מניח את זה" (עמ' 10, ש' 18. ההדגשה הוספה). אין די בעדותו זו של התובע, שאינה אלא סברה, כדי לסתור את עדותו המפורשת של המנכ"ל שלא ידע כלל מהמהלך הנטען ושמע על כך לראשונה מהתובע בשימוע (סעיף 23 לתצהירו. מפרוטוקול השימוע אכן עולה שהתובע העלה זאת), עדות הנתמכת בעדותה של גב' דקל, אשר ציינה מפורשות שהמנכ"ל לא היה במשרד בעת שהתובע חילק את הטפסים והיא עצמה לא עדכנה את המנכ"ל בדבר.
מהאמור לעיל עולה כי לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח כי פעל להתארגנות העובדים, אלא שגם אם עשה כן, הוא החל בכך לאחר שנמסר לו שיזומן לשימוע וממילא שלא הוכח שמנכ"ל הנתבעת ידע מפעולתו זו. לפיכך, אנו דוחים את הטענה שהנתבעת פיטרה את התובע מן הטעם שנודע לה שהוא מנסה לארגן את העובדים.
האם השימוע נעשה למראית עין בלבד ? טוען התובע כי העובדה שהמנכ"ל החליט על פיטוריו מיד בסיום השימוע, מלמדת כי השימוע היה למראית עין, מבלי שדבריו נשקלו כלל. מנגד העיד המנכ"ל כי אמנם קיבל החלטתו מיד בסיום השימוע, אך הסביר את הדברים כך: " גישתו של התובע במהלך השימוע היתה מאוד מתריסה. התובע נהג גם בשימוע בהתנשאות ובחוצפה, והיה ברור כי אין לו כל כוונה להיטיב את דרכיו. למעשה, לא הותיר לי התובע כל דרך זולת לפטרו. היה לי ברור כי התובע עושה כל שלאל ידו כדי שאפטר אותו" (סעיף 22 לתצהירו). המנכ"ל לא נחקר על דברים אלו ועדותו הותירה עלינו רושם אמין ומאוזן. לפיכך, בנסיבות אותן תיאר המנכ"ל, מכיוון שסיבת השימוע הייתה התנהגותו של התובע ומכיוון שבשימוע לא הראה כל נכונות לשנות מהתנהגותו זו, שלא הייתה מקובלת על המנכ"ל, לא מצאנו כי נפל פגם בכך שההחלטה התקבלה בסיום שמיעת דבריו של התובע.
אשר למכתב הפיטורים – כאמור כבר בסיום שיחת השימוע הודיע המנכ"ל לתובע שהוא מפוטר מעבודתו לאלתר . התובע הוסיף כי " מיד בתום שיחת השימוע קבלתי מהמזכירה רויטל מכתב פיטורים שנראה שהוכן מראש..." (סעיף 22 סיפא לתצהירו . ההדגשה הוספה). בחקירתו הנגדית נשאל המנכ"ל, האם נכון שמסר לתובע את מכתב הפיטורים מיד בתום השימוע והמנכ"ל השיב "לא נכון, אני לא מוסר מכתבי פיטורים. אני נותן הוראה, אני כותב את המכתב, מעביר אותו למזכירה, היא מדפיסה את זה מכניסה למעטפה ונותנת" (עמ' 17, ש' 31) . בדומה גם העידה גב' דקל, כאשר נשאלה אם מסרה לתובע את מכתב הפיטורים מיד כאשר יצא מהשימוע "ממש לא. הייתי צריכה להדפיס אותו" (עמ' 14, ש' 12). הנה כי כן, הוכח כי מנכ"ל הנתבעת אמנם קיבל את ההחלטה מיד בתום השימוע, אך לא הוכח שההחלטה התקבלה מראש ולכל הפחות לא הוכח שמכתב הפיטורים הוכן מראש.
על יסוד כלל האמור לעיל, אנו דוחים את הטענה כי פיטוריו של התובע קשורים בדרך כלשהי לטענתו כי ניסה לארגן את עובדי הנתבעת, כמו גם את הטענה שהשימוע שנערך לתובע היה למראית עין בלבד.
לפיכך, אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין פגם בהליך הפיטורים או בעילתם.
בשולי דברינו נציין כי לא מצאנו לנכון לדון בשתי טענות שהועלו בפנינו: האחת, הנוגעת להסכמה בין הצדדים ביחס למימון לימודיו של התובע והשנייה, הנוגעת לקיזוז שנעשה משכרו האחרון של התובע בגין השתתפות עצמית לנזק שנגרם לרכב. מכיוון ששתי הטענות הועלו מבלי שהתבקש סעד לצידן ומכיוון ששתיהן אינן רלוונטיות באופן ישיר לסעדים שהתבקשו, לא מצאנו כי דרושה הכרעתנו במחלוקות שהעלו הצדדים בדרך אגב ביחס לסוגיות אלו.
פיצוי בגין העסקה פוגענית
לטענת התובע הוא נאלץ לעבוד בסביבת עבודה "בה ספג התייחסות משפילה ופוגענית של הממונה עליו. בעלי הנתבעת נהג לבקש מהתובע לבצע עבודות חשמל וכשסירב – קילל אותו" (סעיף 14 לסיכומיו). בנוסף, הנתבעת ניכתה משכ רו של התובע כ-2,000 ₪ "בניגוד לדין, על תאונה שלא הוא היה אחראי לה" (סעיף 17 לסיכומיו). על יסוד שתי טענות אלו עותר התובע לפיצוי בגין העסקה פוגענית, ללא הוכחת נזק, בסך 20,000 ₪.
הטענה להעסקה פוגענית היא טענה חמורה ביותר וכבדת משקל, אשר יש לייחס לה רצינות ולהעלות אותה על יסוד מוצק וענייני. יש להצטער שהתובע העלה אותה כלאחר יד, כאשר די במקרא טענותיו בכדי להיווכח שאין בינן לבין "העסקה פוגענית" ולו דבר.
התובע לא טוען לדפוס פעולה, אלא לכל היותר לשני מקרים, שונים מהותית זה מזה , שאירעו בתקופת העסקה של למעלה משנתיים. כבר הראינו לעיל, שבניגוד לטענתו בסעיף 15 לתצהירו, הודה התובע בחקירתו הנגדית שלא היה זה הרגלו של המנכ"ל להרים עליו קול. הטענה ל"התנהגות משפילה ומבזה" נטענה בעלמא ללא פירוט מינימלי ואנו דוחים אותה מכל וכל .
למעשה, הוצג והוכח בפנינו מקרה יחיד בו הבעלים של הנתבעת, שאינו הממונה על התובע ואינו עובד עמו באופן רגיל, קילל אותו ונקט בשפה לא ראויה, לכל הדעות (כפי שעולה גם מעדות המנכ"ל). התובע אישר בעדותו כי מדובר במקרה יחיד (עמ' 10, ש' 26) והוסיף שלאחר מכן הבעלים התנצל בפניו (עמ' 12, ש' 9) . מכאן, שמבלי לגרוע מכך שמדובר בשפה שראוי לא להשתמש בה בין בני אדם בכלל ובמקום עבודה בפרט, מכיוון שמדובר במקרה חריג וחד פעמי, שלווה בהתנצלות, אין בין מקרה זה לבין "העסקה פוגענית" דבר.
אשר למקרה השני, בו לפי הטענה, ניכתה הנתבעת משכרו של התובע שווי נזק לרכב, בגין תאונה שלא היה אשם בה – לא זו בלבד שאין מדובר בדוגמא להעסקה פוגענית, בהיותה דוגמא יחידה למחלוקת כספית קונקרטית, אלא שמשבחר התובע שלא לפרט את נסיבות התאונה והניכוי ואף לא לתבוע את החזר הניכוי, ממילא לא הוכיח שהנתבעת פעלה שלא כדין במקרה האמור. נציין, כי התובע לא טען שבכל תקופת העסקתו מנעה ממנו הנתבעת את זכויותיו הכספיות (למעט הפרשי השכר בהם נדון להלן).
לפיכך, אנו דוחים את הטענה להעסקה פוגענית ואת התביעה לפיצוי בגין כך.
הפרשי שכר
אין חולק ביחס לעובדות הבאות:
התובע דיווח על שעות עבודתו באמצעות הטלפון הסלולרי שלו. הדיווח על תחילת יום עבודה בוצע ברגע בו נכנס התובע לרכב והדיווח על סוף יום עבודה נעשה כאשר חזר התובע לביתו (סעיף 9.ג לתצהיר המנכ"ל; סעיף 12 לתצהיר התובע).
בסוף כל חודש הונפק לתובע דו"ח נוכחות המפרט את שעות עבודתו הנ"ל. הנתבעת הפחיתה 45 דקות מכל יום עבודה ושילמה לתובע גמול שעות נוספות עבור השעות בהן עבד מעבר למשרה מלאה, לאחר הפחתת אותן 45 דקות.
לטענת התובע, הנתבעת היתה מחויבת בתשלום עבור אותם 45 דקות שניכתה משעות עבודתו, שכן בפועל זמן הנסיעה לעבודה לא ארך יותר משתי דקות. התובע אמנם התגורר באור יהודה ומשרדי הנתבעת מצויים בחולון ואולם כמעט בכל יום עבודה החל את עבודתו בחדר הבקרה של נתיבי ישראל, המצוי בכניסה לאור יהודה, סמוך לביתו (להלן – חדר הבקרה). לעיתים תכופות התבקש לעבור בחדר הבקרה גם בדרכו הביתה, כך שזמן הנסיעה שלו מהבית לעבודה ולהיפך, הינו למעשה הזמן שבין ביתו לבין חדר הבקרה, שאינו עולה על דקות ספורות.
הוכח שהתובע דיווח נוכחות בהתאם לדרישות הנתבעת – ביציאה מביתו ובחזרה אליו, אך מכיוון שזמני הנסיעות שלו לא עלו כדי 45 דקות, אסור היה לנתבעת לנכות זמן זה משעות עבודתו.
הנטל להוכיח שהתובע עבד פחות מהרישום בדוחות הנוכחות מוטל על הנתבעת, אשר נמנעה מזימון עדים שיפריכו את טענת התובע שנדרש להתחיל ולסיים את יום עבודתו בחדר הבקרה.
לטענת הנתבעת, זמן הנסיעה לעבודה וממנה אינו בגדר זמן עבודה ולכן בדין נוכ ה משכר התובע. מכיוון שהטכנאים נדרשו לצאת מביתם לאתרים שונים ברחבי הארץ למתן שירות, חסכה מהם הנתבעת את הצורך להגיע למשרדים מדי בוקר על מנת להחתים כרטיס נוכחות, או לחזור לשם כך למשרדים בסוף יום העבודה. במסגרת רצונה להיטיב עם הטכנאים, הם התבקשו לדווח נוכחות באמצעות הטלפון הסלולרי כבר משעת היציאה מהבית ובעת החזרה אליו, וזמני הנסיעה לעבודה וממנה חושבו כ-45 דקות, המבטאות 22.5 דקות לכל כיוון, שהופחתו משכרם. הטכנאים ובכללם התובע מעולם לא הלינו על הסידור המוסכם עימם, שהיה בו כדי להיטיב עימם.
טענת התובע כי החל לעבוד בכל יום בחדר הבקרה הסמוך לביתו עלתה לראשונה בתצהירו, והדבר מלמד על תקפותה. בכתב התביעה טען התובע שמדי בוקר יצא מביתו ונסע ללקוחות הנתבעת לתיקון תקלות. גם בשימוע, בו העלה התובע לראשונה את טרונייתו כנגד הפחתת זמן הנסיעות, לא טען התובע שהוא מתייצב מדי בוקר בחדר הבקרה אלא טען ההיפך "אין לי מקום מוגדר ללכת אליו" ועל יסוד טענה זו דרש תשלום עבור הזמן מרגע שיצא מביתו.
הנתבעת נותנת שירות ל-150 מצלמות הפזורות ברחבי הארץ ומרבית עבודתו של התובע בוצעה מחוץ לאזור המרכז. יתרה מכך בחדר הבקרה מועסקים שני מהנדסים שהוכשרו במיוחד לצורך זה ולכן התובע כמעט ולא נדרש להתייצב בו.
לבסוף, התובע לא הוכיח שמדי בוקר יצא מביתו באור יהודה, שכן הוכח שלכל הפחות בשלב מסוים החל להתגורר ביבנה עם בת זוגו ובנוסף, הוכח שהתובע ניתק את מערכת המיקום GPS בטלפון הסלולרי שלו, כנגד דרישות הנתבעת, באופן שלא אפשר לה לעקוב אחר מקום המצאו במהלך יום העבודה.

הכרעה
על פי הדין הכללי , עובד אינו זכאי לתשלום שכר עבודה עבור זמן הנסיעה מביתו לעבודה ומהעבודה לביתו והתובע אינו טוען כי ההסכם הקונקרטי בינו לבין הנתבעת שונה מהדין הכללי. נהפוך הוא, התובע מאשר כי ההסכם בין הצדדים הינו כי שעות העבודה נספרות מרגע היציאה מהבית לעבודה ועד החזרה לבית, בהפחתת 45 דקות, בגין זמני הנסיעות.
התובע לא טען, ודאי לא הוכיח, כי פנה במהלך תקופת העבודה למנהליו והלין על ההסכם האמור בטענה כי הוא פוגע בו. נזכיר, כי בחודש 3/15 התקיים משא ומתן כספי בין הצדדים, בו היה לתובע יתרון ברור שכן הוא כבר התקבל לעבודה אחרת (סעיף 16 לתצהירו) והנתבעת השתדלה לשמר אותו כעובד שלה. יתרון זה עולה גם מתוצאות המשא ומתן, בו עלה שכרו החודשי של התובע ב-2,000 ₪ (כ-28%) וכן סוכם עמו על פתיחת קרן השתלמות והשתתפות במימון לימודים. אין בפנינו כל טענה כי במסגרת זו עלתה מצד התובע טענה ביחס לניכוי זמן הנסיעות המוסכם משכרו. בחקירתו הנגדית נשאל התובע מדוע לא התלונן על הניכוי והשיב, לראשונה "אמרתי את זה פעמיים אם אני לא טועה" (עמ' 8, ש' 1). עדותו של התובע בעניין זה, כמו בעניינים אחרים עליהם עמדנו לעיל, לא ה ייתה אמינה. במסגרת תשובתו הוסיף התובע והעלה לראשונה טענה משמעותית מאוד ולפיה חשש מפיטורים אם יעמוד על זכותו זו, שכן עובדים אחרים כבר ניסו בעבר למחות על כך. דבר מכל אלו לא עלה קודם לכן ופרט לאמירה בעלמא של התובע לא הוצגה כל ראיה לתמוך. בהמשך התובע ניסה לרכך את הדברים (עמ' 8, ש' 10) ועדותו בכללותה בעניין זה לא הותירה עלינו רושם אמין. כאשר המנכ"ל נשאל האם נכון שהתובע העלה את הטענה בפניו לפני השימוע, השיב בשלילה (עמ' 20, ש' 2) וב"כ התובע ציין לפרוטוקול ש קיימים מיילים בנושא אליהם יפנה בסיכומים (שם, ש' 8) . בסיכומיו לא הפנה לדבר.
יתרה מכך, צודקת הנתבעת שגם כאשר העלה התובע בשימוע את סוגיית הפחתת זמני הנסיעות , הדברים שאמר היו שונים מאלו שטען בפנינו: "מורידים לי כל יום 45 דקות בזמן שאני זמין לעבודה כבר משעה 07:00. אין לי מקום מוגדר להגיע אליו. זה בנוגע לנסיעות" (גרסה דומה לזו שבכתב התביעה) . משמע – גם כאשר העלה התובע את הטענה בפני המנכ"ל , לא טען כי הוא זכאי לתשלום עבור הזמן שהופחת ממנו מכיוון שהוא מגיע מדי בוקר למקום קבוע הסמוך לביתו, אלא להיפך – מכיוון שאין לו מקום מוגדר להגיע אליו.
מכאן, שטענת התובע לזכאות לזמן הנסיעות שנוכה משעות עבודתו, היא טענה המנוגדת עקרונית לדין הכללי; מנוגדת להסכם העבודה עם התובע ובנוסף, לא עלתה מפי התובע במהלך תקופת עבודתו. בנסיבות אלו, מכיוון שטענת התובע היא כי זמן הנסיעות נוכה ממנו שלא כדין, שכן זמן הנסיעות בפועל לעבודה וממנה היה קצר בהרבה, ובשים לב לכך שמקום מגוריו של התובע באור יהודה ומשרדי הנתבעת בחולון, מרחק התואם את הניכוי שבוצע, על התובע מוטל הנטל להוכיח את הטענה כי החל וסיים את עבודתו (כמעט) מדי יום בחדר הבקרה, הסמוך למקום מגוריו. הוכחה כאמור לא הוצגה בפנינו. נסביר:
הנתבעת טענה באופן מפורש ומפורט כי דרשה מהטכנאים להפעיל את שירותי המיקום בטלפון הסלולרי על מנת שתוכל לעקוב אחר מקום המצאם במהלך יום העבודה, באמצעות תוכנת "טראפיק" בה היא עושה שימוש במיוחד לצורך זה. לטענתה, התובע מיאן לפעול בהתאם להוראה, כך שלא היה באפשרותה לוודא את מקום הימצאו באמצעות אותה תוכנה (סעיף 11 ל כתב ההגנה; סעיף 9 לתצהיר המנכ"ל). התובע לא הכחיש את הדברים בתצהירו. ככל שהיה התובע מפעיל את שירותי המיקום, ניתן היה לפעול להנפקת פלט מהתוכנה האמורה לוידוא הטענה בדבר התחלה וסיום של יום העבודה בחדר הבקרה, אך הדבר נמנע מחמת חוסר שיתוף הפעולה של התובע.
הטענה כי התובע החל לעבוד בכל יום בחדר הבקרה עלתה לראשונה בתצהירו והדבר פוגם באמינות הטענה. בכתב התביעה לא נזכר חדר הבקרה, אלא הטענה כי התובע "נהג להתייצב אצל לקוחות הנתבעת לתיקון תקלות באזור מגוריו, ובמידה שלא היו תקלות היה מתייצב במשרד שנמצא בחולון". גם ביחס לדרך חזרה לביתו טען בכתב התביעה שלעיתים תכופות נדרש לנסוע ללקוחות לביצוע תיקונים ולא אמר דבר ביחס לחדר הבקרה (סעיף 8). כאמור לעיל, גם במסגרת השימוע לא העלה התובע טענה להתייצבות יומית (פעמיים) בחדר הבקרה.
טענת התובע כי עבד בעיקר באזור מגוריו נטענה בכלליות וממילא לא הוסבר כיצד היא עומדת בקנה אחד עם טענתו האחרת לפיה נתן שירות למצלמות באזור "בית ינאי ודרומה" (סעיף 5 לתצהירו. ראו גם סעיף 7 לתצהירו, שם נזכרות עבודות שביצע באילת).
בסעיף 12 לתצהירו, בו העלה התובע לראשונה את הטענה כי "כמעט" מדי בוקר נסע תחילה לחדר הבקרה, הסביר התובע ש"מדובר בחדר שדרכו ניתן לראות את המצלמות בכל הארץ וניתן ללמוד איזה מצלמה נדרשת לטיפול ולאיזה כיוון עליי לנסוע". מנגד טען המנכ"ל כי התובע כלל לא נדרש להגיע לחדר הבקרה, שכן מועסקים שם בקביעות שני מהנדסים של הנתבעת (סעיף 9.ה לתצהירו). בחקירתו הנגדית העלה התובע טענה שונה מהטענה שנדרש להגיע לחדר הבקרה כדי לדעת לאיזה כיוון עליו לנסוע לצורך תיקון מצלמה. הפעם טען שהוא תיקן באופן אישי את המצלמות בחדר הבקרה (עמ' 6, ש' 26). התובע אישר שיש שני מהנדסים בחדר הבקרה. מכאן, שעדותו של התובע לגבי הצורך להגיע מדי יום לחדר הבקרה, כאשר ממילא מועסקים שם בקביעות שני עובדים, הייתה בלתי ברורה ולא קוהרנטית.
משמועסקים בחדר הבקרה שני עובדים של הנתבעת, ראוי היה כי התובע יזמן לפחות מי מהם לעדות לצורך תמיכה בטענה שהתייצב שם מדי בוקר. כאמור, מדובר בטענה שבנסיבות העניין על התובע להוכיח והוא כשל בכך.
על יסוד כלל האמור לעיל, אנו דוחים את הטענה כי התובע נדרש להתייצב מדי יום בחדר הבקרה בתחילת יום העבודה ובסיומו. אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי ניכוי 45 דקות מכלל יום העבודה, שהחל בשעת היציאה מהבית והסתיים בשעת החזרה לבית, בשים לב למגורי התובע באור יהודה ולמשרדי הנתבעת בחולון , בנסיבות בהן עבודתו של התובע החלה והסתיימה פעמים רבות אצל לקוחות ברחבי הארץ, הינו ניכוי סביר, שאין הצדקה כי נתערב בו.
לפיכך אנו דוחים את התביעה לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר לתובע.
שי לחג
לטענת התובע במהלך חודש 9/16, בו עדיין עבד התובע בנתבעת, קיבלו עובדי הנתבעת תלושים לחג בסך 600 ₪, אך התובע לא קיבלם, למרות שאותה עת היה עדיין עובד מן המנין.
לטענת הנתבעת לא הוצגה ראיה להוכחת הטענה, לא כי עובדים קיבלו שי לחג, לא מה היה שיעורו של השי ולא מה היה מועד קבלתו.
טענת התובע בעניין זה עלתה בסעיף 29 לכתב התביעה והנתבעת השיבה לה בסעיף 25 לכתב ההגנה וטענה , ללא נימוק, "התובע לא היה זכאי לתלושים מתנת חג". בסעיף 37 לתצהירו חזר התובע על הטענה כי כל עובדי הנתבעת קיבלו ב-9/16 שי לחג בשווי 600 ₪, אך הוא לא קיבל אותו. מנכ"ל הנתבעת לא טען טענה אחרת בתצהירו ולמעשה התעלם מהסוגיה.
בנסיבות אלו, בהעדר הכחשה עובדתית של הנתבעת אל מול טענת התובע כי חילקה לעובדיה שי לחג בשווי 600 ₪ בחודש ספטמבר 2016 בו עדיין התקיימו יחסי עובד ומעסיק עם התובע ומשלא נמסר כל נימוק למניעת השי מהתובע ובכלל זה לא העלתה הנתבעת כל טענה להעדר זכאות, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה.
סוף דבר
על יסוד כלל האמור לעיל אנו דוחים את התביעה, למעט בסוגיית השי לחג. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע 600 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.
משהתביעה נדחתה בעיקרה, ישא התובע בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ' ניסן תש"פ, (14 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

מיכל נעים דיבנר
שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר אברהם גלאי