הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 26171-10-16

01 מרץ 2020

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציגת ציבור (עובדים) – הגב' רונית עזר

התובעים
סמארה ע. אלראזק ת.ז. XXXXXX355
ע"י ב"כ: עו"ד בדיר עבד
-
הנתבעת
עיריית טירה
ע"י ב"כ: עו"ד יובל דמול

פסק דין

בפנינו תביעה לתשלום זכויות הנובעות מיחסי עבודה בין התובע, אשר הועסק כשומר בבית ספר יסודי המופעל ע"י הנתבעת בשטחה המוניציפלי, מחודש אפריל 2004 ועד לחודש פברואר 2019, אז הופסקה עבודתו.

תמצית טענות התובע
לטענת התובע, הוא עבד במתכונת של 7 ימים בשבוע, החל מהשעה 16:00 ועד 21:00; לעיתים קרובות עבד בנוסף לכך כ- 5 עד 7 שעות מידי יום; השכר שקיבל היה גלובאלי והועמד על שכר מינימום, ללא התחשבות במספר השעות שעבד מידי חודש בפועל, ולמעשה לא שולמה לו תמורה בגין שעות נוספות ועבודה בימי המנוחה.
לטענתו, על מערכת יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת חלות הוראות חוקת העבודה של הרשויות המקומיות וההסכמים הקיבוציים שנחתמים בין הרשות המקומית לבין ההסתדרות (להלן – חוקת העבודה) והיה על הנתבעת לשלם לו בהתאם לכך ובהתאם לדרגה והתוספות המגיעות לו מכוחה, כדלקמן:
עד שנת 2009 שכר שעתי בגובה 24.17 ₪;
משנת 2009 ועד 2012 שכר בגובה 26.68 ₪ לשעה;
משנת 2012 ועד היום שכר בגובה 29.11 ₪ לשעה.
במסגרת סיכומיו, הרחיב התובע וטען, כי בהתאם לחוקת העבודה, הוא מצוי בדרגה 6+ ועליו לקבל שכר בהתאם. לראשונה לסיכומיו צירף חוות דעת אקטוארית שערך מר אבי עייש, והעמיד את התשלום הנתבע עבור רכיב זה על סכום נמוך משמעותית מאשר הסכום שנתבע מלכתחילה .
לטענתו, לא שולמו לו דמי נסיעות במשך כל תקופת העסקתו. לאור העובדה שבשטחה של הנתבעת לא מופעלת תחבורה ציבורית, הוא הגיע אל מקום העבודה באמצעות רכבו הפרטי ו טען, כי הוא זכאי לתשלום בעד החזר נסיעות בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.
עוד הוסיף, כי לא יצא לחופשה במהלך שלוש השנים האחרונות עובר להגשת התביעה ו על כן, דרש כי בית הדין יצהיר כי על הנתבעת לתקן את רישום ימי החופש להם הוא זכאי. ודוק, במסגרת סיכומיו, תבע התובע לראשונה סעד כספי ולא סעד הצהרתי.
לטענתו הוא הועסק במהלך ימי חג מבלי שקיבל כל תשלום נוסף ובנוסף, החסיר מידי שנה 4 ימי עבודה בגין חגים מוסלמים, עבורם לא קיבל כל גמול. גם ההפרשות לקרן הפנסיה נעשו לטענתו בחסר, שכן הן חושבו על בסיס שכר נמוך מזה המגיע לו, כפי שפורט לעיל. כך, הנתבעת לא התחשבה לצורך ההפרשות בוותק שלו, בתוספת הדירוג ובדמי הנסיעה.
התובע דרש לחייב את הנתבעת להפריש לקופת פיצויי פיטורין בהתאם לשכר המגיע לו אך במסגרת סיכומיו, זנח טענה זו. עוד הוסיף, כי לא קיבל הודעה לעובד, בניגוד לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002.
התובע דרש לחייב את הנתבעת בפיצוי עונשי, בשל הפרת הוראות סעיף 26 לחוק הגנת השכר (תיקון מ' 24), התשס"ח-2008, שכן בתלושי השכר אין פירוט לעניין שעות העבודה, הפרשות לקרן פנסיה וימי חופשה.
יצוין, כי במסגרת סיכומיו, טען לראשונה כי לא בוצעו הפרשות לטובת קרן השתלמות.
לאור כל המקובץ לעיל, דרש פיצוי כדלקמן:
הפרשי שכר – 40,000 ₪ (בכתב התביעה עמד הרכיב על 119,882 ₪).
דמי נסיעות – 50,400 (20 ₪ * 30 ימים * 12 חודשים * 7 שנים)
דמי חגים – 9,387 ₪ (9 ימי חג * 7 שנים * 149 ₪ ) (בכתב התביעה עמד הרכיב על 15,876 ₪ ₪).
הפרשות לקרן פנסיה – 11,546 ₪.
קרן השתלמות – 25,200 ₪ (4,000 * 7.5% * 7 שנים).
פדיון חופשה – 8,490 ₪ (60 ימים * 149 ₪)
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – 5,000 ₪.
פיצוי בגין תלושי שכר לקויים – 50,000 ₪.

תמצית טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, התביעה התיישנה בגין כלל הרכיבים המתייחסים לתקופה של 7 שנים טרם הגשתה. לגופו של עניין, התובע היה עובד שעתי שהשתכר שכר מינימום (סעיף 11 לכתב ההגנה). במסגרת כתב הסיכומים מטעמה, טענה כי התובע הוא עובד גלובאלי, שמקבל שכר עבור 155 שעות חודשיות, מבלי שייבחן האם השלים את המכסה אם לאו (סעיף 15 לסיכומי הנתבעת).
חוסר העקביות בגרסת הנתבעת המשיך גם בטענותיה לגבי ימי העבודה של התובע. כך, בכתב ההגנה טענה כי הוא עבד 6 ימים בשבוע, 6 שעות עבודה ביום (סעיף 11 לכתב ההגנה). בסעיף 15 לכתב ההגנה, טענה שלא עבד יותר מ-5 שעות יומיות. עוד הוסיפה, כי שעות העבודה שביצע התובע מעבר למכסת השעות החודשית שעמדה על 155 שעות, נעשתה בניגוד להוראותיה. יתרה מזאת, מביקורי פתע שנערכו במקום עבודתו בעקבות הגשת התביעה, התברר כי החתים כרטיס בעת שכלל לא נכח במקום העבודה.
באשר להפרשי השכר, הנתבעת התנגדה להרחבת החזית ולצירוף דוח אקטואר לראשונה בסיכומי התובע. עוד טענה, כי התובע אינו זכאי לדרגה 6+, שכן לא קיבל כל הכשרה לצורך ביצוע תפקידו, ואף עבד ללא תקן. על כן, לא עמד בהוראות סעיף 25 להסכם הקיבוצי מיום 3.3.1999 שצורף ל חוקת העובדה המתייחס עלייה בדרגה; התובע קיבל את מלוא השכר והזכויות המגיעות לו, כאשר בגין חלק מהרכיבים קיבל תשלום ביתר בשוגג, ואכן, התובעת העלתה טענת קיזוז בסך של 58,972 ₪, בהתאם לתחשיב חשב שכר שצורף לכתב ההגנה, וזאת בגין רכיבי שכר ששולמו ביתר.
באשר לתשלום דמי נסיעה, טענה הנתבעת , כי התובע מתגורר כ-500 מטרים בקרבת מקום העבודה, על כן לא מגיע לו תשלום דמי נסיעה. לחלופין, במידה והתובע התגורר בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה במרחק של 550 מטר ממקום העבודה, הרי שהתשלום המגיע לו עומד על 14,100 ₪ בלבד, שכן בהתאם לחוקת העבודה בעיריות, במקרה בו לא קיימת ברשות מוניציפאלית תחבורה ציבורית, גובה ההשתתפות החודשי בנסיעות יעמוד על 150 ₪.
באשר לימי החופשה, טוענת הנתבעת כי התובע ניצל את כל ימי החופשה שעמדו לזכותו וקיבל תשלום עבור כל ימי החג שהגיעו לו במהלך עבודתו.
לטענת הנתבעת, נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקה בסמוך לתחילת העסקת ו ותלושי השכר שקיבל - תקינים.

דיון והכרעה

אי מסירת הודעה לעובד
חרף טענת הנתבעת, כי נמסרה לעובד הודעה לעובד, בהתאם לסעיף 1 ל חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), הודעה כאמור לא הוצגה ונציג הנתבעת אף ציין בחקירתו כי לא קיים בתיק התובע הסכם העסקה (עמוד 19 שורות 26-27 לפרוטוקול). יחד עם זאת, אין מקום לפסוק פיצוי בגין אי מסירתה, ונבהיר.
סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד מאפשר לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, ובמידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, גם ללא הוכחת נזק. דא עקא, הסמכות לפסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק הוספה לחוק בתיקון מספר 4, אשר פורסם ביום 11.8.2011, וביחס לתחולתו נקבע כי: "תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 2(3) לחוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, והוראותיו יחולו על הודעות שיש למסרן לפי החוק העיקרי מיום תחילתו של הסעיף האמור ואילך".
כלומר, תחולתו של סעיף 5(ב), המאפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, היא רק מיום 11.12.2011. לפיכך, במקרה שלפנינו הוראת סעיף 5(ב) לחוק אינה חלה, היות שהתובע החל לעבוד בשנת 2001, בטרם הסעיף נכנס לתוקפו.
על כן, דין התביעה בגין רכיב זה – להידחות. נציין כבר עתה, כי חרף איפ סיקת פיצוי כספי בגין רכיב זה, הרי שהיעדר הודעה לעובד מעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת, מקום בו קיים ספק ביחס לתנאי העסקתו של התובע.

תחולת הוראות חוקת העבודה
נקדים ונציין, כי הנתבעת לא הציגה עמדה ברורה ביחס לטענת התובע, לפיה חוקת העבודה חלה על העסקתו, הגם שלא הכחישה זאת באופן ברור. מעיון בחוקת העבודה עולה, כי היא מגדירה את תחולתה באופן הבא:
"חוקת עבודה זו חלה על כל הרשויות המקומיות הנמנות כיום על מרכז השלטון המקומי בישראל...ועל כל העובדים למקצועותיהם ולסוגי עבודתם השונים, בין שהינם חברי הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים הנ"ל ובין שאינם חברים בה, המועסקים בה כיום או שיהיו מועסקים בעתיד ברשויות המקומיות. ענייני העובדים, תנאי עובדתם, חובותיהם וזכויותיהם, יתנהלו וייקבעו על-פי חוקה זו".
(סעיף 1(ג)לחלק הראשון של החוקה).
אשר לענייננו
הנתבעת מציינת בסעיף 21 לכתב ההגנה כי: "בהתאם לחוקת העובדה החלה על מערכת היחסים בין הצדדים, נקבע כי תשלום קצובת הנסיעות ...". צא ולמד כי הנתבעת מסתמכת גם היא על הוראות החוקה. יתרה מזאת, כאשר נשאל מנכ"ל הנתבעת, ד"ר קשוע, האם התובע הוא עובד עירייה, השיב ללא כחל וסרק "בטח" (עמודים 10-11 לפרוטוקול שורות 33 ו-1 בהתאמה) ; בהמשך עדותו ציין ד"ר קשוע כי לא ידועה לו כל סיבה מדוע על התובע יחול מערך חוקים שונה מיתר עובדי העירייה (עמוד 11 שורות 2-4 לפרוטוקול).
למעלה מן הצורך יצוין כי גם בחוות הדעת שהציג רו"ח ג'ובראן צוין בחלק הנתונים "אוגדן שירות לעובדים ברשויות המקומיות המאגד את חוקת השכר וההסכמים הקיבוציים שחלים על הנתבעת". דא עקא, רו"ח ג'ובראן מציין בהמשך חוות דעתו כי חישוב השכר של התובע לא נעשה בהתאם לחוקת העבודה מפאת היותו עובד ללא תקן . בהתאם, מציין רו"ח ג'ובראן בחקירתו כי אינו מכחיש את תחולת החוקה על התובע:
"ש: אתה אומר בחוות דעתך שהתובע לא הועסק על ידי הנתבעת בתנאים שנקבעו בחוקת העבודה לצורך העברתו לקביעות ובמשרה תקנית. איך את המבסס את הקבועה הזה?
ת: אני לא ראיתי יבשום (צ"ל – בשום, א.ש) בחוות הדעת שלי משפט שאומר שחוקת העובדה לא חלה עליו".
(עמוד 15 שורות 20-22 לפרוטוקול).
למעשה, הטענה העיקרית שהעלתה הנתבעת לעניין זה, הגם שלא הבהירה את נפקותה ביחס לזכויות התובע, היא כי התובע עבד כל השנים ללא תקן. הראיה היחידה שהובאה בתמיכה לטענה זו היא טענתה בכתבי הטענות וההצהרה של רו"ח ג'ובראן כי התובע הועסק באופן זמני וכי העסקתו הוארכה מעת לעת. ודוק, היה על הנתבעת – אשר מבקשת להיבנות מטענה זו, ושיש להניח שבידיה הראיות הרלבנטיות לצורך הוכחתה – לפרט את טענתה ולהציג ראיות מתאימות. הנתבעת לא עשתה כן, ועל כן אנו דוחים את טענתה בהיעדר הוכחה.
לאור כל המקובץ לעיל, ובהיעדר ראיה לסתור, הרינו קובעים כי על יחסי הצדדים חלה חוקת העבודה.

הפרשי שכר
בכתב התביעה טען התובע לתשלום הפרשי שכר בגין אי תשלום שכר בסיס לפי מתח הדרגות והתוספות בחוקת העבודה, אי תשלום שעות נוספות, שעות שבת וחג. יחד עם זאת, נדמה כי בסיכומים מרכז התובע את טעונותיו בהפרשי שכר מכוח חוקת העבודה בלבד. למעלה מן הצורך, ומפעת עמימות סיכומי התובע, נתייחס גם לרכיבי הפרשי התשלום בגין עבודה בשעות נוספות ושעות חג ושבת ונציין כי דינן להידחות. ובמה דברים אמורים?
אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה עבד 365 ימים בשנה. להתקשנו לתת אמון בגרסתו של התובע במהלך חקירתו הנגדית, שכן הציג גרסה פתלתלה ובלתי קוהרנטית:
"ש. מי נתן לך הנחיות איך לעבוד?
ת. העיריה. יש לכם מנכ"ל וכ"א. יש ראש עריה, יש הרבה. מחלקת כ"א נתנה לי הנחיות באיזה שעות לעבוד. לשאלת בית הדין, אני משיב כי ראש העיריה עצמו דיבר אתי, נתן לי לעבוד, שלח אותי למנכ"ל ולכח אדם. לשאלת בית הדין באשר להיקף המשרה, אני משיב כי אמרו לי שמדובר בבית ספר מסוכן שכן הוא נמצא מול בניין הגרים שם עבריינים ופושעים. צריך לשמור על המקום, לא רק בימי העבודה אלא בכל ימי השבוע, כולל שישי ושבת. לפעמים הייתי עובד שעות נוספות. לשאלת בית הדין, מי האדם שאמר לי את זה, היה המנכ"ל, דרוויש קשוע, אני מתקן, לא מנכ"ל אבל מישהו מכח אדם.
(עמוד 5 שורות 23-30 לפרוטוקול).
כאשר הקשה ב"כ הנתבעת וניסה להבין ממי קיבל הנחיה לעבוד ללא יום מנוחה ובשעות נוספות, ציין לבסף התובע כי עשה זאת מיוזמתו לצורך תפיסת גנבים:
"ש. לפי גרסת העירייה עבדת 6 ימים בשבוע 6 שעות ביום, 155 שעות. זה הנתון בתיק העובד, אתה טוען שעבדת מעבר?
ת. כן.
ש. מי נתן לך את ההוראה?
ת. הייתי חייב לעבוד יותר. לפעמים היו עובדים בבית הספר. לשאלת בית הדין, אני משיב כי הייתי חייב להישאר בבית הספר. לשאלת בית הדין, אני משיב שאף אחד לא אמר לי. לשאלת בית הדין, אם מישהו אמר לי שאני מוכרח לעבוד 7 ימים בשבוע, אני משיב כי מדובר במנכ"ל, ווסים קאסם, זה היה המנכ"ל הקודם. גם כח אדם אמר לי, הייתי עובד דרך חברת כח אדם, נאמר לי לעבוד 7 י מים, כולל שישי ושבת. זה עזר שעבדתי כל השבוע, תפסנו גנבים. לשאלת בית הדין, אני משיב כי עבדתי 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, לא קיבלתי את הכסף בהתאם לשעות, חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה, ביקשתי מהם. אני מפרנס את המשפחה שלי מזה, כשאני רואה שאני מבקש והם לא עושים כלום. לשאלת בית הדין, מדוע המשכתי לעבוד גם בשבת למרות זאת, אני משיב שאם אני לא אעבוד כמו שצריך אני אסכן את בית הספר, יכנסו אנשים ויעשו חבלות."
(עמודים 6-7 לפרוטוקול, שורות 23-33, 1-9 בהתאמה).
שאלות לבית הדין
ש. כשאתה הולך הביתה מה קורה, בית הספר יכול להישאר בלי שמירה?
ת. כן. הגנבים שאלו אותי מתי אתה גומר אני לא הייתי עונה להם. אמרתי להם שאני נשאר במקום כל הזמן.

כאמור, התקשינו לתת אמון בגרסת התובע, ואנו מקבלים אנו את גרסת הנתבעת ביחס להיקף העבודה של התובע. עוד יובהר כי לא נעלמו מענינו דוחות הנוכחות החלקיים שהוגשו, אולם משהעיד התובע כי הייתה לו גישה חופשית אל שעות הנוכחות (עמוד 8 שורות 7-9 לפרוטוקול), הרי שיש להעדיף את המפורט בתלושי השכר.
באשר להפרשי השכר הנובעים מאי החלת חוקת העבודה, הרי שלתובע מגיעים הפרשים, ככל שהדבר עולה מהוראות החוקה. לאמור, התובע הועסק החל מינואר 2001 ועד למועד הגשת התביעה, שנת 2016, קרי למעלה מ-15 שנה.
בכל הנוגע לתפקיד בו מועסק התובע "שומר" נקבע כדלקמן:
"מתח דרגות 4 עד 6
דרגה תחילית: 4 דרגת שיא: 6 דרגה אישית 6+
שהות של שנה בדרגה תחילית 4.
המעבר לדרגה 5 בתום שהות של שנה.
המעבר מדרגה 5 לדרגה 6 בתום שהות של שנתיים.
המעבר לדרגה אישית 6+ בתום שהות של 3 שנים."
מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי לא צוינה כלל דרגה. התובע נקלט לעבודה בינואר 2001 והיה אמור להתקדם במסלול הדרגות כך: דרגה התחלתית, בחודש 1/2001 היתה צריכה להיות דרגה 4. מחודש 1.2002 אמור היה התובע להיות בדרגה 5; מחודש 1/2004 אמור היה התובע להיות בדרגה 6 ; ומחודש 1/2007 אמור היה התובע להיות בדרגה המקסימלית 6+.
לפיכך, על הנתבעת לערוך חישוב מחדש של זכויותיו של התובע, בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, בהתאם לפירוט לעיל. נוכח העובדה כי בפני בית הדין לא הובאו די נתונים בדבר השכר המשולב עבור הדרגות השונות – ויובהר, כי אין בתחשיב החלקי מאוד שצורף על ידי התובע רק בשלב הסיכומים על מנת להוות בסיס לחישוב. מכאן, שאין בידינו הכלים הניאותים לערוך את החישובים הנדרשים בקשר לשכר הקובע והרכיבים וה תוספות האחרים הנגזרים ממנו.
מכאן, אנו מורים לנתבעת לחשב את השכר הקובע של התובע לפי השכר המשולב בתקופות המפורטות בהתאם לדרגות שפורטו לעיל, לקזז את השכר ששולם לו בפועל, ולשלם לו את ההפרשים המגיעים לו, ככל שקיימים כאלה, ובסכום שלא יעלה על הסכם שנתבע (כפי שצוין בסיכומים), בגין רכיב זה. ובהתאם לשכר זה לערוך את התחשיבים הרלוונטיים לצורך תשלום זכויותיו, כפי שיפורטו להלן בפסק דין זה.
ככל שיתעורר קושי בחישוב השכר ורכיביו על פי הפרמטרים אשר קבענו לעיל, או ככל שלתובע תהיינה השגות על החישוב שייערך ע"י העירייה, יימונה חשב שכר בלתי תלוי, כאשר הצדדים יישאו בחלקים שווים בשכר טרחתו. בהקשר לכך אנו מפנים לפסק הדין בעניין דב"ע נז/3-165 יורם שפיר - חברת מ.א.ש סוכניות בע"מ, מיום 10.03.98, לפיו נקבע כי: "ככלל נכון וראוי כי כאשר מדובר בחיוב כספי המוטל על ידי בית הדין, ייקבע החיוב בצורה מפורשת ומפורטת על מנת לאפשר תשלומו והוצאתו לפועל. אולם, בנסיבות הראויות והמתאימות, וכדי לא לעכב את מתן פסק הדין כולו, אין מניעה כי בית הדין ייתן פסק דין בדבר עצם הזכאות והחיוב, תוך שהוא מותיר בידי הצדדים את החישוב של החיוב, וככל שהם אינם מצליחים בכך - ידון בעניין בית הדין עצמו או בסיוע חשב שכר....".
על כן, הצדדים יעדכנו את בית הדין בדבר עריכת החישוב בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

הפרשות לקרן השתלמות
לטענת התובע על הנתבעת לפצותו בסך של 25,200 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לקרן ההשתלמות.
התובע העלה טענה זו לראשונה טענה דנן רק במסגרת סיכומיו. על כן, מקום בו מדובר ברכיב חדש, אשר לא נתבע במסגרת כתב התביעה, ולא שולמה בגינו אגרה, אנו דוחים את רכיב התביעה הנ"ל.

דמי חגים
לטענת התובע לא שולמו לו דמי חג במשך כל תקופת העסקתו.
מעיון בתלושי השכר אכן לא ניתן לראות תשלום עבור ימי חג. יחד עם זאת, התובע טוען כי עבד במהלך ימי החג, אולם במקום לתבוע תוספת עבור עבודה בימי חג, התובע תבע מלוא ערך היום. בהתאם להלכה הפסוקה דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה בעבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר בעבור ימים שלא עבד בהם [ע"ע 300360/98 נחום - ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (פורסם בנבו, 30.4.2002). הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים הוא שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. רציונאל זה חל גם על תשלום דמי חגים מכוח חוקת העבודה. על כן, מקום בו התובע עצמו טען כי שכרו נותר זהה ללא כל קשר למספר שעות העבודה, וכי למעשה עבד בשכר גלובאלי ולא שעתי, הרי שאין הוא זכאי לתשלום דמי חג.
על כן, התביעה בגין רכיב זה נדחית.

דמי נסיעות
באשר להוכחת זכאות להחזר דמי נסיעה נפסק כי על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו כאמור, לרבות מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל (ר' דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב, (פורסם בנבו, 10.9.96)]. עוד נפסק כי יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, כאשר ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה (ר' דב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט נ' תחנת דלק בר-כוכבא [פורסם בנבו] (15.8.91)).
מעיון בתלושי השכר שהוגשו, עולה כי אכן לא שולמו לתובע דמי נסיעה והנתבעת אף לא כפרה בכך. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לזכאות התובע לתשלום האמור בשים לב למרחק מביתו ועד למקום עבודתו בבית הספר. לטענת הנתבעת, המרחק הוא 500 מטר בלבד ו על כן התובע אינו זכאי לתשלום בגין החזר דמי נסיעה.
יובהר כי הוכחת מרחק מדויק העולה על 500 מטרים אינו רלוונטי לענייננו, וזאת לאור תחולת חוקת העבודה, במסגרתה הזכאות לתשלום החזר נסיעות אינו מותנה במרחק , וכי הזכאות קמה לכל עובד "הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי" (ראו סעיף 26.91 לחוקה העוסק בהחזר דמי נסיעות). למעלה מן הצורך נציין, כי ממילא במסגרת חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת, החתומה על ידי רו"ח ג'ובראן, ישנה הודאה לפיה התובע זכאי להחזר נסיעות מפאת העובדה שמתגורר במרחק של 550 מטר מבית הספר.
באשר לגובה הקצובה, הגענו לכלל מסקנה, כי יש לפסוק לתובע 150 ₪ לחודש, כטענת הנתבעת, ולהלן נימוקינו:
התובע הסתפק בטענה לא ברורה כי עלות הנסיעות עמדה על 20 ₪ ליום. התובע לא הבהיר מדוע העמיד את גובה ההחזר על סכום זה, בייחוד לאור המרחק הקצר בין ביתו לבין בית הספר (לטענת התובע, המרחק הוא 2 ק"מ);
סעיף 29.603 ל חוקת העבודה קובע סכום מקסימאלי עבור אדם העובד 6 ימים בשבוע, ומעמידו על 536 ₪. יחד עם זאת, בהתאם להוראות בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע (פורסם בנבו, 22.5.06), העוסק אף הוא בנתבעת, קרי עוסק במצב בו לא היו שירותי תחבורה ציבוריים בתחום העירייה, כאשר לתובע שם נפסקו בביה"ד האזורי החזרי הוצאות נסיעה לפי הסכומים המירביים שבחוקת העבודה. ודוק, בעניין זה התקבל ערעור העירייה, ובית הדין הארצי, לאחר שדן בשיעור הקצובה על פי חוקת העבודה פסק, כי "אילו הוכיח מר קשוע שהיה זקוק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעירייה, הוא היה זכאי לתשלום קצובה בשיעור עלות כרטיס "חופשי חודשי" באזורו, ולא לסכום המירבי כפי שקבע בית הדין האזורי "..
על כן, זכאי התובע לסכום חופשי חודשי באזורו, קרי 150 ₪ לחודש כנטען על ידי הנתבעת, ובסך של 12,600 ₪ (150 ₪ * 8 חודשים).

חלף הפרשות לקרן פנסיה
לטענת התובע הנתבעת לא הפרישה עבורו ממלוא השכר המגיע לו בהתאם לחוקת העבודה ו לא ביצעה הפרשות לקרן הפנסיה מדמי הנסיעה. הנתבעת טענה, כי הפרישה ביתר.
אין חולק כי לתובע לא שולמו דמי החזר נסיעות. בהתאם להוראות סעיף 80.121 לחוקת העבודה, יש להפריש 5% לקרן הפנסיה, גם מרכיבים שאינם פנסיוניים, דוגמת החזר נסיעות: "המעסיקים יפרישו מדי חודש בחודשו 5%, לקופת גמל וינכו ממשכורות העובדים מדי חודש בחודשו 5% מכל רכיבי השכר והתשלומים האחרים שאינם פנסיוניים, כולל מתוספות שכר ותוספות שאינם שכר והחזרים אחרים שאינם פנסיוניים, וכל רכיב אחד נוסף שאינו פנסיוני, תוך שההפרשה מבוצעת מהרכיבים במלואם בחודש תשלומם". על כן, התובע זכאי לתשלום חרף הפרשות פנסיוניות בסך של 630 ₪ (12,600* 5%) .
בנוסף, בגין כל תקופת העבודה התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר וזאת בגין הפרשי השכר להם הוא זכאי כאמור לעיל, מכוח הוראות חוקת העבודה. על כן, ההוראות החלות על הצדדים ביחס להפרשי השכר, יחולו גם בעניין חישוב הפרשי זכאות פנסיוניות.

פדיון חופשה
במועד הגשת כתב התביעה היה התובע מועסק על ידי הנתבעת. על כן, דרש סעד הצהרתי לפיו על הנתבעת לציין בתלוש השכר את מלוא ימי החופשה המגיעים לו, בהתחשב בכך שלא יצא לחופשה בשלוש השנים האחרונות עובר להגשת התביעה. מסיבה לא ברורה, התובע לא ציין מפורשות מה מספר הימים המגיע לו.
יחד עם זאת, במסגרת הסיכומים שינה התובע את הסעד המבוקש בגין רכיב זה, ודרש לקבל פדיון חופשה בכסף, היות וככל הנראה עבודתו הופסקה במהלך ניהול ההליך. את גובה הפיצוי העמיד התובע על 8,490 ₪ בגין 60 ימי חופשה צבורים.
הנתבעת הכחישה את זכאותו כאמור, בטענה כי שולם לו ביתר עבור פדיון חופשה.

אשר להכרעתנו
תחילה ייאמר כי לא ניתן להתייחס לתביעה הכספית, שכן מקום בו לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, מדובר בהרחבת חזית אסורה ותביעת רכיב שלא שולמה עבורו אגרה; באשר לתביעה ההצהרתית, נציין כבר עתה כי מצאנו לנכון להיעתר לתביעה, ולהורות על מתן סעד הצהרתי, לפיו התובע זכאי לתשלום פדיון חופש בגין מקסימום הימים שניתן לצבור, קרי 65 ימים, בהתאם להוראות סעיף 34 לחו קת העבודה. הנטל להראות כי התובע ניצל את ימי החופשה המגיעים לו מוטל לפתחה של הנתבעת והיא לא עמדה בנטל שעה שלא הציגה פנקס חופשה.
גם התלושים שעמדו בפנינו מעבר לכך שהיו חלקיים ביותר ( חודשים ינואר- אוקטובר 2016, ינואר –דצמבר 1015,ינואר-אפריל 2014), הרי שגם מהם עולה בעייתיות באופן צבירת החופשה:
בחודש אוגוסט 2015 עמדה צבירת ימי החופשה על 76.9 ימים;
בחודשים ספטמבר עד נובמבר המשיכה הצבירה לעמוד על אותה מכסה, קרי 76.9 ימים;
בחודש דצמבר 2015 עמדה הצבירה על 75.1 ימים;
בחודש ינואר 2016, התאפסה הצבירה ועמדה 1.8 ;
ברי, כי לא ייתכן שהתובע ניצל בחודש אחד 75 ימים ו על כן, ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו במועד ניתוק יחסי העבודה, נצברו לטובת התובע 65 ימים חופשה.

הפרת הוראות חוק הגנת השכר
לטענת התובע, תלושי השכר שנמסרו לו אינם תקינים שכן אינם כוללים פירוט לעניין שעות העבודה, הפרשות לקרן הפנסיה וימי חופשה המגיעים לו. כפי ש פורט לעיל, בכל הנוגע לימי החופשה, תלושי השכר לא שיקפו את המצב לאשורו. ודוק, ביחס לשעות העבודה וההפרשות לקרן הפנסיה, הרי שגם אם שולם לתובע פחות מ אשר מגיע לו, הרי שהתלושים שיקפו נאמנה את אשר שולם לו בפועל.
הוראת סעיף 26 (א) (3) לחוק הגנת השכר קובע את הסנקציה בה יכול בית הדין לנקוט ולחייב את המעסיק בסכום של עד כ- 5,000 ₪ בגין כל תלוש שאינו תקין, פורשה בפסיקה כדורשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה דנן, כך שאי מסירת התלוש תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד.
לדידנו, במקרה הנדון, הגם שישנו ליקוים בתלוש, בצבירת צבירה ופירוט של ימי החופשה, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח את היסוד הנפשי המיוחד הנדרש. כך, במקרה דנן התרופה לליקוי של צבירה לא נכונה או ציון היא מתן פס"ד הצהרתי בדבר צבירה מקסימאלית, ולא פיצוי עונשי.
לאור כל האמור, אנו דוחים את רכיב התביעה.

טענת הקיזוז
לטענת הנתבעת, אשר נתמכה בחוו"ד של חשב השכר מר ג'ובראן, לתובע שולם ביתר שכר בסך של 32,142 ₪ בגין ימי מנוחה וחג, בהם לא עבד. כמו כן, שולם לו סך של 33,437 ₪ ביתר בגין ימי חופשה. בנוסף, נעשו הפרשות ביתר לטובת קרן הפנסיה בסך של 8.198 ₪.
דין טענת הקיזוז להידחות. התובעת לא תמכה את טענותיה כאמור בבדל ראיה. חוות דעתו של רו"ח גובראן נסמכת על נתונים שלא הוצגו במהלך ההליך. מדובר במסמכים בסיסיים דוגמת דוחות נוכחות ותלושי שכר, כאשר התלושים היחידים שצורפו מתייחסים לשנת 2014 והלאה, ולא לתקופה שלפני.
יתרה מזאת, מקום בו בחוות הדעת מצוין כי היא לא נערכה לפי חוקת העבודה, יש לדחותה על הסף, כך שלא רק שאין מקום לקזז שכר אלא יש לפצות את התובע על תשלום בחסר, כפי שפורט לעיל.
לבסוף, חלק ניכר מטענת הקיזוז מתייחס לימי חופשה שניצל התובע, לטענת הנתבעת. דא עקא, כפי שפורט לעיל, מקום בו הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה ואף לא ניהלה מעקב אחר ניצול ימי החופשה במסגרת תלושי השכר , אנו דוחים את טענתה.

סוף דבר
ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו במועד ניתוק יחסי העבודה, נצברו לטובת התובע 65 ימים חופשה.
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים –
חלף הפרשות לפנסיה - 630 ₪.
החזר הוצאות נסיעה - 12,600 ₪.
הצדדים יודיעו בתוך 30 ימים ביחס לרכיב הפרשי השכר והפרשים פנסיוניים, כמפורט לעיל.
בשים לב לתוצאה אליה הגענו ביחס לסכום התביעה, הנתבעת תשלם לתובע השתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪.
בשים לב לתוצאה אליה הגענו, 371
546
ניתן היום, ה' אדר תש"פ, (01 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

רונית עזר
נציגת ציבור עובדים

אורן שגב, שופט