הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 24426-05-19

06 אוקטובר 2020
לפני:
כב' השופט אלעד שביון
נציג ציבור עובדים מר משה בן דוד
נציג ציבור מעסיקים מר אבי אילון

התובעת:
איילה תומר
ע"י ב"כ עו"ד יאיר דוד, יורם ברוק ונעמה אריעם ענתבי
-
הנתבעים:

  1. בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ
  2. שלומי דאובר

ע"י ב"כ עו"ד רם ז'אן, רונן אפט ו איתי חתם

החלטה

לפנינו בקשת הנתבעים, בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ (להלן - "בנפיט") ומר שלומי דאובר (להלן - "דאובר") להורות על סילוק התביעה כנגדם על הסף מחמת השתק שיפוטי, חוסר סמכות והיעדר עילה. לחילופין, מבוקש על ידם, להורות על עיכוב ההליכים בה מחמת הליך תלוי ועומד (להלן – " הבקשה").

רקע עובדתי:
התובעת, איילה תומר (להלן - "איילה") הגישה כנגד בנפיט ודאובר תביעה לתשלום חלקה ברווחים מכוח הסכמים שנחתמו בין הצדדים וכן לתשלום זכויות סוציאליות בסך כולל של 1,145,927.97 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, מערכת היחסים שבין הצדדים נרקמה החל מיום 29.10.15 והגיעה לקיצה ביום 15.6.17 עם התפטרותה בדין מפוטרת. בתקופה כאמור ועם חתימת ההסכם מיום 28.7.16, הועסקה איילה כמנהלת חטיבת שילוט הפנים סניפי ברשתות צרכניות אצל בנפיט ובמסגרת תפקיד זה שררו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים. חרף האמור, בנפיט לא שילמה לאיילה את זכויותיה כמתחייב בדין והפרה את ההסכם ביניהם. בנוסף, ובגין מעשי תרמית נטענים של דאובר, המנכ"ל ובעל מניותיה של בנפיט, הוא חב כלפיה באופן אישי.

בכתב ההגנה טענו בנפיט ודאובר, כי איילה התקשרה עם בנפיט בהסכמים לשיתוף פעולה עסקי בתחום שילוט הפנים בסניפי רשתות השיווק ובין הצדדים לא שררו יחסי עובד ומעסיק כלל וכלל. בנוסף ומכוח ההסכמים שנחתמו, איילה היא שחבה כספים לבנפיט ולא להיפך. לפיכך, דין התביעה להידחות.

יצוין, כי בין הצדדים מתנהל הליך מקביל בבית המשפט המחוזי ( ת.א. (ת"א) 5524-07-17 ), במסגרתו הגישה בנפיט כנגד איילה וכנגד נתבעים נוספים בקשות למתן סעדים זמניים וכתב תביעה לסעדים הצהרתיים וכספיים. בנפיט טענה בהליך שם, כי ביוני 2017, בעיצומו של הסכם שיתוף הפעולה אשר אסר על איילה להתחרות בבנפיט, חברה איילה לצד שלישי להקמת עסק שיגזול את עסקי בנפיט בתחום השילוט הפנים סניפי, הוא חברת רמי י. בע"מ (להלן – חברת רמי) . איילה העבירה לחברת רמי מידע עסקי סודי ורגיש ביותר אודות ההוצאות, ההכנסות, עלויות התפעול והרווחים של הפעילות המשותפת והוכתרה כ"סמנכ"ל לקוחות" של חברת רמי. באותה העת בדיוק, לקוחות עיקריים של הפעילות המשותפת (שאיילה פעלה מולם) הפסיקו התקשרותם עם בנפיט והתקשרו עם חברת רמי.

ביום 6.8.17 לאחר דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בבקשה לצו מניעה במסגרתו ניתן גם צו לניטור תיבת הדואר האלקטרונית של איילה, ניתן כנגד איילה צו מניעה לתקופה של 9 חודשים האוסר עליה לעסוק באופן גורף בכל פעולת שיווק ו/או מכירה בתחום השילוט הפנים סניפי. בקשת רשות ערעור שהגישה איילה לבית המשפט העליון על החלטה זו נדחתה. ביום 6.12.17 הגישה בנפיט כתב תביעה מתוקן כנגד איילה בגין חובות כספיים שבין הצדדים ומתקיים ביניהם הליך מקביל זה.

עיקר טענות בנפיט ודאובר:
במסגרת ההליך המשפטי בבית המשפט המחוזי טענה איילה, הצהירה ואף העידה כי בין הצדדים לא היו מעולם יחסי עבודה וכי שרר ביניהם אך ורק שיתוף פעולה עסקי. הצהרותיה כמפורט אף עוגנו בהחלטות של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון במסגרת התביעה המתנהלת שם. רק לאחר שאיילה החליפה את עורכי דינה בעורכי דינה הנוכחיים, היא החליטה לשנות את טענותיה מהקצה אל הקצה והגישה תביעה לבית הדין בה היא מעזה לטעון בניגוד להצהרותיה כאילו בינה לבין בנפיט שררו יחסי עבודה.

אדם לא יכול לטעון בפני ערכאה אחת כי אין בינו לבין הצד האחר להליך יחסי עבודה ולאחר מכן לשנות את טענותיו ולטעון בפני ערכאה אחרת כי ישנם יחסי עבודה. לפי הדין העלאת טענות סותרות מעין אלה בפני ערכאות משפטיות שונות מהווה חוסר תום לב דיוני מובהק ו שימוש לרעה בהליכי משפט והדבר אף מקים לאיילה השתק דיוני בגינו הוא מושתקת ומנועה מלהעלות טענה הפוכה בפני ערכאה דיונית אחרת. זאת בפרט כאשר בנפיט הסתמכה על כך וההליך בבית המשפט המחוזי הנכבד התקדם באופן ניכר.

אף ניתוח מהותי של המבחנים הרלבנטיים שנקבעו בפסיקת בתי הדין לעבודה מצביעים על כך שבין איילה לבין בנפיט לא היו כל יחסי עבודה, אלא יחסים של שיתוף פעולה עסקי. מסקנה זו מבוססת על ראיות למכביר, לרבות תכתובות מזמן אמת. כך וכעולה מההסכמים שנחתמו בין הצדדים, הם התקשרו לצורך הקמת "מפעל משותף". איילה הייתה שותפה (20%) להפסדים שייווצרו ולרווחים שיחולקו במסגרת הפעילות המשותפת. איילה ניהלה את הפעילות המשותפת והציגה עצמה כ"שותפה". איילה לא הייתה נתונה לפיקוח. איילה קיבלה תשלום כנגד חשבוניות והיא לא נכללה במצבת העובדים של בנפיט ובמסגרת ההסכמים בין הצדדים שללה איילה את קיומם של יחסי עבודה.

מבלי לגרוע מהאמור, בוודאי שיש לסלק את התביעה נגד דאובר, שהטענות המופנות אליו במסגרת התביעה במישור האישי נטענות על דרך הסתם תוך הפרחת סיסמאות נבובות בדבר "הרמת מסך", "עושק ותרמית" ואחריות אישית, ללא כל עיגון.

לחילופין בלבד, יש לעכב את בירור ההליך בפני בית הדין עד לאחר תום בירור התביעה בבית המשפט המחוזי. זאת מאחר שקיימת זהות בין הטענות המתבררות בשני ההליכים ושעה שההליך בבית המשפט המחוזי מתנהל כבר מזה שנתיים וחצי. בשני ההליכים מדובר על אותם צדדים הטוענים לחוב זה כלפי זה, מכוח אותה התחשבנות, בהתאם לאותם כללים ועל יסוד הוראות שנקבעו בהסכמים ביניהם. מדובר באותה גברת ואף באותה אדרת. הכרעת בית המשפט המחוזי בנוגע להתחשבנות בין הצדדים תהווה מעשה בית דין ביחס להליך כאן ותשרת את האינטרס של חיסכון בזמן שיפוטי.

בתמיכה לאמור בבקשה הוגש תצהירו של דאובר, של מר אורי קרסנוסטווסקי ושל גב' מירב רפאלי לוי – מזכירתו של דאובר.

עיקר טענות איילה:
סילוק תביעה על הסף אינו דרך המלך וזה ייעשה רק במקרים חריגים המצדיקים זאת.

אף לשיטת הנתבעים עצמם, אחת השאלות המרכזיות במסגרת הליך זה היא שאלת עצם קיומם של יחסי עבודה ולחילופין יחסי שותפות. הערכאה היחידה המוסמכת לדון בשאלת עצם קיומם של יחסי עבודה היא בית הדין האזורי לעבודה.

הלכה מושרשת משכבר הימים היא כי היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס ומעמד זה אינו נקבע לפי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים או אחד מהם, אלא על בסיס בחינה משפטית של נסיבות המקרה כהווייתן. איילה אינה מתכחשת להצהרותיה ועדותה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי ואולם, אלה ניתנו בהסתמך על ייעוץ משפטי שקיבלה בזמנו. נוכח העובדה כי שאלת קיומם של יחסי עבודה היא שאלה משפטית הנסמכת על פרשנות העובדות ומהות היחסים בין הצדדים, לא מן הנמנע כי בעל דין יסתמך על ייעוץ משפטי שניתן לו בקשר לכך ויטען טענות על בסיס אותו ייעוץ משפטי ואין בכך כדי לעמוד לחובתו. ממילא גם לא צמחה לאיילה כל טובת הנאה מהצהרותיה אלה ולא נקבעו כל מסמרות בשאלת קיומם של יחסי עבודה, בוודאי שלא בפסק דין חלוט. ענייננו גם נמנה עם המקרים הקלאסיים בהם התקיימו פערי כוחות מובהקים בין הצדדים ונוסחו של הסכם ההתקשרות נועד לשרת אך ורק את ענייניהם של הנתבעים תוך ניצול ברור של מצבה של איילה.

התנהלות הצדדים ומהות ההתקשרות בינם מעידות בבירור על קיומם של יחסי עבודה ולא על יחסי שותפות. אין חולק כי בראשית יחסי הצדדים הם התכוונו לכונן יחסי שותפות ואולם, ברבות הימים, דוללו רווחיה של איילה במסגרת מסכת מתוחכמת של נישול זכויותיה והיא הלכה למעשה הפכה לעובדת בנפיט, לשביעות רצונו וגחמותיו של דאובר. לנוחותו של דאובר, אולצה איילה להתקשר בהסכם המכונה 'שותפות' כך שהנתבעים יכלו להתחמק בקלות מתשלום כל זכות המגיעה לאיילה תוך כבילתה במיני התחייבויות. ויצוין, כי לא הייתה כל כוונה אמיתית כי איילה תישא בהפסדים ותלך עם בנפיט כשותפה "באש ובמים". גם בטענה כי איילה "ניהלה" את הפעילות המשותפת, אין ממש. איילה הוגדרה כמנהלת חטיבה בבנפיט ומשכך ברור כי תפקידה כלל אלמנטיים ניהוליים כאלה ואחרים. איילה גם הייתה מדווחת באופן תדיר ושוטף לדאובר בדבר מקום המצאה ותכניותיה. בעובדה כי שכרה שולם באמצעות חשבונית אין כדי להעיד על היעדר קיומם של יחסי עבודה או על קיומה של שותפות.

אין מקום לסלק את התביעה כנגד דאובר. דאובר הוא הרוח החיה מאחורי בנפיט ובלעדיו אין. הוא גם הגורם שעמד בקשר מול איילה לאורך כל הדרך והוא אשר ניהל באופן אישי את מסכת הפגיעה בה. דאובר הוא בעל המניות היחיד בחברה המחזיק במלוא מניותיה ומכהן כדירקטור יחיד. הלכה למעשה דאובר הוא החברה. אשר לטענה כי הוא לא פעל באופן אישי, אין לה אחיזה. התקשרות דאובר עם איילה באמצעות בנפיט נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויות איילה תוך שיתאפשר לו לכנות את ההתקשרות "שותפות" אך בפועל היא הפכה למסכת ניצול במסגרת יחסי עבודה.

אשר לטענה לעיכוב הליכים: בענייננו עילות התביעה בשני ההליכים השונים אינן זהות כלל והסוגיות הנדונות אינן משותפות לשני ההליכים (או למצער קיימות סוגיות דומות מינוריות בלבד). אף הסעדים הנתבעים אינם זהים ואינם נגזרת של אותן עילות. התביעה המתנהלת בבית המשפט המחוזי היא תביעה שהוגשה כנגד איילה וכנגד שני צדדים נוספים שאין בינם לבין ענייננו כאן כל קשר. התביעה בבית המשפט המחוזי גם הוגשה בעילות נזיקיות (כשבמרכזן טענת גזל סוד מסחרי) כשרכיב "ההתחשבנות" הוא רכיב שולי וזניח בתביעה. לעומת זאת, הליך זה עניינו בזכויות שקמו לאיילה מכוח יחסי העבודה שלה עם הנתבעים לרבות זכויות חוזיות וקוגנטיות. המדובר בשאלה שאין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בה וזו נתונה לבית הדין בלבד.

יהא זה דווקא יעיל יותר לעכב את ההליכים בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בהליך כאן, מאחר שככל שתתקבל החלטה שיפוטית בעניין מהות היחסים בין הצדדים בבית המשפט המחוזי (אשר כלל אינו מוסמך לכך) תיווצר אנומליה משפטית שתפגע בזכותה של איילה שיהיה לה יומה בבית הדין ובאפשרותה לתבוע זכויותיה מכוח משפט העבודה. בעניין רוחם (רעא 2407/14 מורן רוחם - אג'נס פרנס פרס בע"מ 14.10.15), נפסק כי מקום בו הוגשה תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי ובמקביל תביעת עובד לבית הדין לקבל זכויות חוזיות וקוגנטיות מכוח יחסי העבודה הנסבה על מערכת עובדתית דומה, תהא הבכורה לבית הדין לעבודה. בענייננו, אף כי ההליך בבית המשפט המחוזי הוגש כשנתיים טרם הגשת ההליך בבית הדין, הרי שטרם הושלם בו הליך גילוי המסמכים וצפויה להתקיים בו ישיבת קדם משפט שנייה בלבד.

בתמיכה לאמור בתגובה, הוגש תצהירה של איילה.

עיקר טענות בנפיט ודאובר בתשובה לתגובה של איילה:
החלפת באי כוח אינה מאפשרת לטעון טענות עובדתיות הפוכות לגמרי. שינוי גרסאות בנימוק זה נדחה באופן תדיר בבתי המשפט. בנוסף, איילה הייתה בעבר בעלים ומנהלת של חברה פעילה בתחום המסחור החזותי והעסיקה עובדים וקבלנים לכן גם חזקה שהייתה מודעת היטב להבדל בין יחסי עבודה לבין יחסי שיתוף פעולה עסקי וככל שהיו מגיעות לה זכויות כלשהן כעובדת הייתה עומדת עליהן בזמן אמת.

"כלל ההצלחה" לצורך תחולת ההשתק השיפוטי התקיים בנסיבות העניין, שכן טענת איילה כי אינה עובדת של בנפיט התקבלה ועוגנה בהחלטות הן של בית המשפט המחוזי והן של בית המשפט העליון.

הטענה בדבר פערי כוחות בין הצדדים היא מגוכחת, שעה שאיילה זכתה לתנאים מפליגים לרבות הלוואות לפי בקשתה וקיבלה סכומים גבוהים בסך של כ–70,000 ₪ בחודש בממוצע. בנוסף, איילה היא שיזמה את עזיבת הפעילות המשותפת והיא זאת שפעלה למוטט אותה כאשר לקחה חלק בהקמת חברה מתחרה אליה העבירה לקוחות של הפעילות המשותפת. בנוסף, ההסכמים בין הצדדים נחתמו כאשר איילה הייתה מלווה בייעוץ משפטי, ניהלה מו"מ אקטיבי ביחס לתוכנם וכאשר היא שותפה לניסוחם.

אין כל שחר לטענותיה של איילה ביחס לעיכוב הליכים. סוגית ההתחשבנות היא סוגיה מסחרית-עסקית שאינה נוגעת כהוא זה למשפט העבודה המגן או לחוקי העבודה הקוגנטיים. לפיכך ובהתאם לפסיקה, מקום בו הסכסוך הנוגע לדיני עבודה טפל לסכסוך העסקי, יש לתת בכורה לבית המשפט האזרחי. בנוסף, ההליך בבית המשפט המחוזי הוגש עוד ביולי 2017 כשבמסגרתו איילה קיבלה באופן פוזיטיבי את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בסוגיית ההתחשבנות. גם לאחר הגשת התובענה בבית הדין לעבודה, לא ביקשה איילה את עיכוב ההליך בבית המשפט המחוזי אלא נטלה בו חלק פעיל לרבות בשאלת ההתחשבנות כאמור. בהתאם, הנתבעת הסתמכה על כך והשקיעה משאבים כספיים ניכרים בקידום ההליך בבית המשפט המחוזי. ההליך בבית המשפט המחוזי גם התקדם משמעותית.

יש גם לדחות את טענת איילה כאילו יש לעכב את ההליך המקביל בבית המשפט המחוזי מהסיבה שעלולה להתקבל החלטה שיפוטית בעניין מהות היחסים בין הצדדים שתהווה מעשה בית דין. מעמדה של איילה אינו בגדר פלוגתא משני טעמים – כאמור בבתי המשפט כבר הובהר מעמדה של איילה בהסכמתה. וכן, מעמדה של איילה (עובדת או לאו) כלל לא רלבנטי לצורך הכרעה בסעדים הסופיים ומשכך גם אין לדבר התייחסות בכתבי הטענות.

בתמיכה לאמור בתשובה לתגובה, הוגש תצהיר דאובר.

דיון והכרעה:
נקדים ונציין כי לאחר שנתנו דעתנו לטענותיו של כל צד ולתשתית כפי שהונחה לפנינו, מצאנו כי דין הבקשה להתקבל מחמת הנימוק של 'הליך תלוי ועומד', באופן שיש להורות על עיכוב ההליכים בתובענה שלפנינו וזאת עד לבירור וסיום ההליך המקביל שמתנהל בבית המשפט המחוזי בת.א. 5524-07-17.
אשר לבקשה לסילוק התובענה על הסף, דינה להידחות.
להלן יפורטו נימוקינו לכך.

'הליך תלוי ועומד':
העיקרון בדבר 'הליך תלוי ועומד' הוא יציר הפסיקה מכוחו מוקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על עיכוב ההליכים בהליך שבפניו על מנת - למנוע כפל הליכים, בזבוז זמנן של הערכאות השונות הדנות בעניין ושל בעלי הדין ומניעת מצבים בהם שתי ערכאות שונות תגענה לממצאים עובדתיים סותרים או מסקנות משפטיות שונות - באותה הסוגיה ובין אותם בעלי דין (רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - אלכסנדר קפלן, 28.1.02); ע"א 9/75 שיך סולימאן מוחמד אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד כט(2) (להלן - "עניין אל עוקבי")).

בעניין אל עוקבי, שהוא פסק הדין המנחה, קבע בית המשפט העליון כי תנאי לעיכוב בירור בתובענה מחמת 'הליך תלוי ועומד', הוא הוכחת זהות העילות בשתי התובענות. עם זאת, אין זה הכרחי שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להתברר בשתי התובענות, העיקר הוא שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה/שאלה מהותית (ראו גם: רע"א 801/01 אלכסנדר קפלן ואח' - בנק דיסקונט למשכתנאות בע"מ (4.4.01)).

יכול שעיקרון זה ייושם אף כאשר מתן פסק דין בהליך האחד לא יכריע את כלל השאלות הנדונות בהליך השני, אלא אך יצמצם ויסייע להכרעה בהן (בש"א (מחוזי י-ם) 4561/08 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ - רות ריי יסעור (22.1.2009)).

בענייננו, הן בתובענה שמונחת לפתחנו והן בתובענה שבירורה כבר החל בבית המשפט המחוזי עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית והיא – תוצאת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים מכוח ההסכם שנחתם ביניהם ביום 28.7.16 (נספח 2 לבקשה) והנספח שנחתם לאחריו ביום 1.6.17 (נספח 4 לבקשה).

כך, בתביעה שהגישה איילה לבית הדין לעבודה היא טענה כי מכוח ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 29.7.16, ההסכם אותו היא מכנה הסכם העסקה, היא זכאית ל–20% מרווחי הפעילות המשותפת לאחר קיזוז הוצאות בנפיט ו"דמי הניהול" ששולמו לה (סעיף 73 לכתב התביעה).
בסעיף 74 לכתב התביעה מפרטת איילה את התחשיב שנערך על ידה בעניין זה תוך פירוט רווחיה הגולמיים של בנפיט בתקופת העסקתה אצלה וכן הוצאותיה בתקופה הנדונה. כחלק מכך, מקזזת איילה גם מקדמות ששולמו לה לדבריה בגין "הלוואות". תחשיב זה, ובהינתן שהיא זכאית ל–20% מרווחי הפעילות המשותפת לאחר ביצוע הקיזוזים כמפורט, מוביל אותה לכך שהיא זכאית לסך כולל של 1,091,466 ₪ בגין עילה זו.
כחלק מכך, מציינת איילה כי מעולם לא נערכה עמה כל התחשבנות ולא הוצגו בפניה דוחות רשמיים של בנפיט ולכן החישוב האמור נערך על סמך אומדנה בלבד (סעיף 75 לכתב התביעה). ולכן היא מבקשת מבית הדין לחייב את בנפיט ודאובר לגלות לה את מלוא מסמכי ההתחשבנות לרבות כרטסות הכנסות והוצאות לתקופה הרלבנטית לתביעה (סעיף 76 לכתב התביעה).

בתגובה לכך טענו בנפיט ודאובר בכתב ההגנה מטעמם כי בנפיט אינה חייבת לאיילה דבר, אלא להיפך – איילה היא שחייבם להם סך של 208,462 ₪ (קרן) מכוח אותו הסכם (סעיפים 72 ו–77 לכתב ההגנה). כך ובין היתר, נטען על ידם שסכומי ההוצאות שכללה איילה שגויים ומנוגדים להסכם בין הצדדים באופן שחובה של איילה בגין הלוואה שניתנה לה גבוה יותר מהסכום בו נקבה וכי גם ההוצאות העקיפות בהן נקבה שגויות, כשבתוך כך מפנה בנפיט גם לנספח שנחתם בין הצדדים (סעיפים 75 ו-76 לכתב ההגנה). עוד טענה בנפיט, כי למרות שנמסר לאיילה כל המידע הדרוש לצורך ביצוע תחשיביה במסגרת הליך גילוי המסמכים שנערך בין הצדדים בבית המשפט המחוזי (סעיף 73 לכתב ההגנה ונספח 16 לכתב ההגנה) – נמנעה איילה מלערוך חישוב נכון ומדויק. לעומת זאת טוענת בנפיט, כי נערך על ידה באמצעות רו"ח חיצוני שלה חישוב שמבוסס על הכנסות שהתקבלו בפועל ועל ההוצאות שבהן נשאה הפעילות המשותפת בפועל, ויצא שאיילה היא שחייבת לבנפיט סך של 208,462 ₪.
מעיון בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי (נספח 10 לבקשה) עולה כי בנפיט תבעה שם מאיילה להשיב לידיה את הסכום האמור ועניין זה מתברר במסגרת ההליך שם. מפאת חשיבות הדברים נצטט להלן את טענותיה של בנפיט בקשר לעניין הנדון, סעיפים 108 עד 111 לכתב התביעה שם (נספח 10 לבקשה) :
"108. הפעילות המשותפת של איילה ושל התובעת החלה ביום 1.1.2016 והסתיימה כאמור לעיל ביום 30.5.2016. במהלך התקופה האמור, בשל במצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה איילה, הוקדמו לה תשלומים וניתנו לה הלוואות בסך כולל של 572,644 ₪ נכון ליום 1.6.2017 (ר' נספח 3 לעיל).
109.בין הצדדים – איילה והתובעת – הוסכם, כי עד ליום 1.7.2017 תערך בין הצדדים התחשבנות, במסגרתה יקוזזו הרווחים מהפעילות המשותפת לה זכאית איילה, וזאת לצורך פירעון הלוואה. כן הוסכם, כי ככל שתישאר יתרה לסילוק, היא תישא ריבית בשיעור של 8% לשנה, החל ממועד זה (ר' נספח 3 לעיל וסעיפים 29.6 ו – 30.3 ו-32.6 לנספח 2 לעיל).
110.חישוב הכספים שאיילה נותרה חייבת מעלה, כי מדובר בסך של 202,898 ₪, נכון ליום 1.7.2017.
111.נוכח האמור, נכון ליום 20.11.2017, איילה נותרה חייבת לתובעת סך של
208,426 ₪ בגין תשלומים ששולמו לה ביתר ".

בכתב ההגנה שהגישה איילה בתגובה לכך היא הכחישה את הסכומים הנטענים (סעיף 68 לכתב ההגנה שם, נספח 11 לבקשה).

במילים אחרות, בשתי התובענות עומדת לדיון אותה עילת תביעה, שמהותה בהתחשבנות הכספית בין הצדדים בסיום הקשר ביניהם, כשהיא מבוססת על אותם ההסכמים שנחתמו ביניהם ועל אותן נסיבות. כל צד טוען על בסיס אותם ההסכמים והוראות כפי שהוסכם עליהם שם כי האחר חב לו כספים.

לפיכך, מטבע הדברים, להכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין הנדון תהיה השלכה במישרין על הסעד העיקרי בתביעה שלפנינו. כך למשל, אם יקבע על ידו כי מכוח ההסכם מיום 28.7.16 והנספח לו מיום 1.6.17 שאיילה היא שחבה לבנפיט כספים ולא להיפך (כנטען על ידה), ממילא יתייתר הצורך לדון בסעד המבוקש על ידה בתביעה שלפנינו. לחילופין, אם ייקבע אחרת, גם אז תתבהר התמונה בקשר לאותה התחשבנות וסביר שבל מקרה יהיה להכרעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין הנדון כדי לתרום לבירור ולקידום התביעה שלפנינו.
זאת ועוד, בעוד שהתובענה בבית הדין לעבודה הוגשה במאי 2019, התובענה בבית המשפט המחוזי הוגשה ביולי 2017, קרי קרוב לשנתיים קודם לכן.
עקב כך, נמצאת גם התובענה בבית המשפט המחוזי בשלב דיוני מתקדם הרבה מזה שבבית הדין לעבודה. בבית המשפט המחוזי התקיימו כבר מספר ישיבות בנוכחות הצדדים, התבררו בקשות לסעדים זמניים, ניתנו החלטות רבות, הוגש כתב טענות מתוקן וכן הוגשו תצהירי גילוי מסמכים ובקשות מקדמיות בהליכים המקדמיים.
בנוסף וזאת העיקר, כבר בוצע שם הליך גילוי מסמכים בקשר להתחשבנות מכוח ההסכם מיום 28.7.16, שעילת התביעה מכוחו מונחת גם לפני בית דין זה.
כך, תצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעם בנפיט למחוזי (והעתקו צורף לכתב הגנתה שהוגש לבית דין זה, נספח 16 לכתב ההגנה) מפרט ומתייחס לכרטסות הנוגעות להתחשבנות הנדונה בין הצדדים והמצויות ברשות בנפיט (סעיפים 68 עד 98 לתצהיר שם).
ביום 27.10.19 גם ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת של בית המשפט המחוזי בבקשות המקדמיות שהונחו לפתחו, החלטה שמונה 48 עמודים (נספח 14 לבקשה), בה נקבע כי איילה רשאית לעיין במסמכי בנפיט כפי שפורטו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה ונטען לגביהם כי הם חסויים בכפוף לחתימתה על כתב סודיות (ראו סעיף 345 להחלטה).

דהיינו, וכפי שניתן להיווכח בנקל, הבירור לעניין אותה התחשבנות כספית בין הצדדים מכוח ההסכמים שנחתמו ביניהם וכהמשך ישיר לכך מי חב למי בגינה כבר החל בבית המשפט המחוזי על דרך של גילוי מסמכים בקשר לכך.
לעומת זאת, ההליך בבית הדין האזורי מצוי בחיתוליו ועדיין לא הושלמו בו ההליכים המקדמיים. גם מטעם זה יש כדי לתמוך בכך שראוי להורות על עיכוב ההליכים בבית הדין לעבודה עד להשלמת הבירור בעניין הנדון בבית המשפט המחוזי, שהדיון שם נמצא בשלב מתקדם יותר.

בנוסף, אכן כטענת בנפיט, ליבת המחלוקת שבתובענה שלפנינו היא אותה התחשבנות כספית בין הצדדים מכוח ההסכם ביניהם מיום 28.7.16 והנספח לו מיום 1.6.17.
סך התביעה שהגישה איילה לבית הדין לעבודה עומד על 1,145,927.97 ₪, כשמתוך סכום זה עותרת איילה לסך של 1,091,466 ₪ מכוח ההסכם מיום 28.7.16 כמפורט. רק סך שך 54,461.97 ₪ הוא עבור זכויות סוציאליות (פיצויי פיטורים, הבראה ופנסיה) ועבור נזק בלתי ממוני. בלשון אחרת, אכן לב ליבו של הסכסוך בבית הדין לעבודה הוא אותה התחשבנות כספית בין הצדדים מכוח ההסכמים שנחתמו ביניהם, התחשבנות שמהווה כ–95% מסכום התביעה של איילה שמונח לפנינו.
לפיכך, משהסכסוך העיקרי בפנינו הוא הסכסוך מכוח החבות הכספית שמעוגנת בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, חבות שמבוססת על רווחים מהכנסות בקיזוז הוצאות והלוואות וככזו גם לא מוקנה לבית הדין לעבודה יתרון בבירור העניין על פני בית המשפט המחוזי, ומשסכסוך זה כבר החל להתברר בבית המשפט המחוזי - ראוי גם מטעם זה להורות על עיכוב ההליכים בבית הדין לעבודה.

לפיכך, כאשר הן בבית הדין לעבודה והן בבית המשפט המחוזי עומדת לדיון אותה העילה הנובעת מההסכם שנחתם בין הצדדים מיום 28.7.16, ומשההליך בבית המשפט המחוזי החל להתברר כבר לפני שלוש שנים, הרבה קודם למועד בו הוגשה התובענה שלפנינו ומשההכרעה בעילה כמפורט עשויה לייתר חלק ניכר מהתביעה בבית דין זה, ראוי להורות על עיכוב ההליכים בהליך דנן מכוח הכלל של 'הליך תלוי ועומד'. וזאת, במטרה לפעול לייעול ההליך ולחיסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים וכן על מנת להימנע ממתן הכרעות סותרות.

אשר לעניין רוחם, אותו אזכרו באי כוחה של איילה, יובהר כי הגם שנקבע שם כי ככלל כעניין של מדיניות שיפוטית וכיבוד הדדי בין ערכאות, בתביעות שהצדדים לה הם עובד ומעסיק שהוגשו לבית הדין לעבודה ולערכאה אזרחית, נכון יהיה להעמיד את ההליך בבית המשפט המחוזי על בסיס העיקרון של 'הליך תלוי ועומד', הובהר בנוסף כי אין המדובר בכלל גורף. כך וכפי שעוד צוין שם, אפשר שמשיקולים שונים לא יעוכב הדיון בבית המשפט האזרחי. כמו למשל, במקרים בהם התקדם הדיון בהליך בבית המשפט האזרחי, היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים, חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות, האם הליך אחד עשוי לייתר את האחר ועוד וכדבריו של בית המשפט העליון "...אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של 'הליך תלוי ועומד' וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של 'כלל ולא יעבור' " (סעיפים 68 ו – 69 לפסק הדין).
מהנימוקים שפורטו לעיל, ענייננו הוא בדיוק מאותם המקרים שמצדיק עיכוב ההליכים בבית הדין לעבודה עד למתן הכרעה בבית המשפט המחוזי בעניין הנדון.

ויצוין, לו סברה איילה באמת ובתמים כי סעד של עיכוב הליכים ראוי ויינתן בבית המשפט המחוזי מחמת 'הליך תלוי ועומד', מצופה היה ממנה להגיש אליו בקשה לעיכוב הליכים בעילה זו בד בבד עם הגשת כתב ההגנה שלה שם (בחודש מרץ 2018), שאז טענה לראשונה כי בכוונתה להגיש תובענה לבית הדין לעבודה (סעיף 18 לכתב ההגנה שם, נספח 11 לבקשה).

בעובדה שבקשה כגון דא לא הוגשה בבית המשפט המחוזי (כך לפחות לא נטען בפנינו) ויותר מכך, גם לאחר שהגישה שם איילה כתב הגנה, המשיך הבירור בעילת התביעה שעניינה התחשבנות כספית שבין הצדדים מכוח ההסכם מיום 28.7.16 תוך שבית המשפט המחוזי נדרש לעילה זו במסגרת הליכי גילוי המסמכים שבין הצדדים, יש לראות בה כמי שהסכימה למצות את הדיון בעילה זו שם. וכמובן, שאין באמור לגרוע מכך כי ככל שייקבע בבית המשפט המחוזי שלא שולמו לאיילה כספים ביתר כטענת בנפיט ודאובר אלא להפך – הם אלה שחבים לה, תהא פתוחה בפניה הדרך להמשיך את בירור העניין הנדון בהליך שבפנינו - לבירור שיעורו של החוב והיקפו, כשגם אז סביר שקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין הנדון יקדמו את ההליך שבפנינו.

בתוך כך יצוין, כי בדיון המקדמי שהתקיים בבית הדין לעבודה, בפני כב' הרשמת חבקין טען בא כוחה של איילה "...שההתחשבנות עליה אנו תבענו היא נולדה מכוח יחסי עובד ומעסיק לשיטתנו ולפיכך הדרך לבחון אותה היא אך ורק פה שהסמכות היא לכאן" (עמ' 2 לפרו' שורות 31 עד 32). משההליך בעילה הנדונה המשיך להתברר בבית המשפט המחוזי, גם לאחר שכבר טענה איילה כי בין הצדדים שוררים יחסי עובד מעסיק, יש לראות בה כמי שהסכימה כי על המחלוקת להתברר גם בערכאה אזרחית. וזאת, משכל כולה מבוססת על התחשבנות כספית בין הצדדים שמעוגנת בהסכם ביניהם ועניינה – באחוזים שלה ברווחי בנפיט בתקופה הרלבנטית לתביעה. ולכן, וכפי שצוין לעיל, לא מוקנה לבית הדין לעבודה יתרון בבירור העילה דנן על פני בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, אף קמה לאיילה מניעות מלטעון כיום טענות הפוכות בקשר לכך.

השתק שיפוטי:
בעניין בית ששון, (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ - שיכון עובדים והשקעות בע"מ פד"י נט (6) 625) עמד בהרחבה בית המשפט העליון על מהותו ותכליתו של ההשתק השיפוטי בציינו את הדברים הבאים:
"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חילופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד, משום דוגמא של השתק שיפוטי...) התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך המשפטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט..." (עמ' 633).

עוד נקבע שם, כי תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר, ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה.

ראו לעניין זה גם עא 1248/15 Fisher Price Inc - דוורון יבוא ויצוא בע"מ, 31.8.17 , שם צוין כי " בתי המשפט אינם 'תכנית כבקשתך', שאדם מצהיר בהם עובודות שונות לפי נוחותו... די בחובות תום הלב וההגינות הבסיסיות כדי לקבוע כי אין אדם יכול לטעון דבר והיפוכו ולצפות כי טענותיו יתקבלו בהתאם למבוקש בשעה פלונית".

פרופ' רוזן צבי בספרו "ההליך האזרחי" הקדיש פרק לסוגית ההשתק השיפוטי וציין שם בין היתר ובהקשר לעניינו את הדברים הבאים:
"בתי המשפט נתנו הסברים מגוונים לתכליות שאותם משרת ההשתק השיפוטי. עם זאת, ניתן לזקק מפסקי הדין שתי תכליות מרכזיות: התכלית הראשונה היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי. טוהר ההליך השיפוטי נפגע כתוצאה של העלאת טענות סותרות, מכיוון שבהסתמך על טענות אלה עלול בית המשפט להגיע להכרעות סותרות (שאחת מהן היא בוודאי שגויה), וקיימת גם סכנה של פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. התכלית השנייה היא להניא בעלי דין מפני ניצול של בתי המשפט לרעה. כאשר בעל דין מעלה שתי טענות שאינן מתיישבות זו עם זו, אם במסגרת הליך אחד ואם בשני הליכי נפרדים, הוא עושה שימוש לרעה בהליך השיפוטי שהמערכת מעמידה לרשותו. תפקיד ההשתק השיפוטי הוא למנוע מבעל דין "לשחק" בבתי המשפט כאילו היו מגרש המשחקים הפרטי שלו. יושם אל לב כי התכלית הראשונה שמה דגש בהליך השיפוטי, ואילו התכלית השנייה מתמקדת בהתנהגות של בעלי הדין". (עמ' 256 שם, ראו גם: סעש (ת"א) 15145-08-15 צחי עם שלם - ג.ב פרימיום שירותים פיננסים בע"מ 4.1.18)

בע"א 513/89 S/interlego a - lines bros. S.a-exin מח(4) 133 נקבע כי אמנם קיימת מניעות מהעלאת טענות סותרות, אולם מניעות כזו קיימת אך מקום שצד הצליח בטענתו ואף זכה בתביעתו, על סמך טענה שהעלה בהליך הראשון. או אז יהיה מנוע מלטעון טענה סותרת בהליך אחר. מניעות זו, כפי שצוין שם, נובעת מחובת תום הלב האוסרת על שימוש לרעה בהליכי משפט.

בפסק הדין בעניין בית ששון בחן בית המשפט העליון את התנאי כפי שהתגבש בפסיקה, לפיו הצלחה בהליך הקודם היא תנאי לקיומו של השתק השיפוטי. השופט גרוניס מציין כי לדעתו, בכל מקרה, לצורך תחולת תורת ההשתק השיפוטי " די בכך שהטענה התקבלה על ידי בית המשפט, אף אם בסופו של יום לא צלח בעל הדין במשפט" (שם בעמ' 634). באותו פסק דין מציין השופט רובינשטיין, כי "כלל ההצלחה הקודמת" אינו מחויב המציאות לעניין ההשתק השיפוטי. לדידו יש לבחון קיומו של השתק כאמור באספקלריה של דרישת תום הלב.

מפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה עולה אפוא ההלכה לפיה בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, לא יוכל להעלות טענה סותרת, בהליך אחר. יחד עם זאת עולים סימני שאלה בעניין תחולתו של התנאי בדבר "הצלחה קודמת" ומוצע לבחון את סוגיית ההשתק השיפוטי אך באספקלריה של חובת תום הלב (עע (ארצי) 255/08 אור ליסקר - ד.ר. טיולי תמר בע"מ 8.7.09).

בענייננו, יובהר תחילה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי איילה שינתה את גרסאותיה באשר למהות היחסים ששררו בין הצדדים בתקופה הרלבנטית לתביעה, כפי שהוצגו בתחילת הסכסוך ביניהם לעומת אלה שהוצגו לאחר מכן.

כך, בנפיט ודאובר טענו כי בהליך המקביל שמתנהל בבית המשפט המחוזי הצהירה איילה במפורש בשני תצהירים שונים ובעדותה בבית המשפט שם, כי היא אינה עובדת של בנפיט וכי בין הצדדים היה שיתוף פעולה עסקי (ראו עמ' 7 ו-8 לבקשה במסגרתם גם מפנה בנפיט לאותם סעיפים בתצהיריה של איילה שהוגשו ל בית המשפט המחוזי וכן לעדותה כפי שקיבלה ביטוי בפרוטוקול שם תוך ציטוט ממנה).

איילה בתגובה לכך, לא התכחשה להצהרותיה כמפורט – "...התובעת אינה מתכחשת לכך שהצהירה והעידה את אשר הצהירה והעידה במסגרת ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי הנכבד" (סעיף 18 לתגובה לבקשה), אלא שלדבריה הצהרותיה אלה ניתנו בהסתמך על ייעוץ משפטי שקיבלה בזמנו (סעיפים 18 עד 20 לתגובה לבקשה).

למעשה, מהמסמכים כפי שהוצגו בפנינו עולה כי רק עם הגשת כתב ההגנה של איילה בבית המשפט המחוזי בחודש מרץ 2018 (נספח 11 לבקשה), שאז גם החליפה איילה את הייצוג המשפטי שלה, היא טענה לראשונה לקיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
כך למשל, בסעיף 17 לכתב ההגנה שם טענה איילה כי יש לראות בה עובדת של בנפיט כשבין הצדדים שררו יחסי עובד ומעסיק לכל דבר ועניין. בסעיפים 19 עד 27 לכתב ההגנה מובאות על ידה גם דוגמאות שיש בהן לדידה כדי להעיד על קיומם של יחסי עובד ומעסיק ביניהם. וכחלק מכך, טוענת שם איילה כי בכוונתה לפנות בהליכים המתאימים על מנת להביא לכך שהסכסוך שבינה לבין בנפיט יתנהל בבית הדין לעבודה (ראו למשל סעיף 18 לכתב ההגנה שם).

בחודש מאי 2019 הגישה איילה כאמור גם תובענה לבית הדין לעבודה, היא התביעה שלפנינו, ובה שבה על טענותיה לקיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.

נזכיר, כי המבחן לתחולתו של ההשתק השיפוטי כפי שעמדנו עליו לעיל הוא האם טענתו של בעל דין התקבלה בהליך אחד שאז הוא לא יוכל להעלות טענה סותרת בהליך אחר. וזאת, גם אם בסופו של יום לא צלח בעל הדין במשפט.

בענייננו ולאחר שנתנו דעתנו לטענותיו של כל צד, מצאנו כי עמדת בנפיט ודאובר לפיה טענתה של איילה להיעדר יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים התקבלה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ראויה להידחות.

בעובדה שטענתה כאמור מצאה ביטוי בהחלטות בית המשפט המחוזי בבקשה לסעדים זמניים ובבקשה לניטור תיבת הדואר האלקטרוני שלה וכן בהחלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה בפניו, אין כשלעצמה כדי ללמדנו שהיא גם התקבלה שם.

אכן, טענתה למערכת יחסים בין קבלן לחברה בינה לבין בנפיט - הובאה שם (סעיף 1 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.8.17 שצורפה כנספח 7 לבקשה וסעיף 2 להחלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור מיום 20.11.17 שצורפה כנספח 9 לבקשה) עם זאת, וזה העיקר, היא הובאה שם כחלק מהרקע העובדתי למתן ההחלטות בבקשות שם וזאת להבדיל מהכרעה בקשר לכך לגופם של דברים.
לא נעלמה מעינינו גם החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.7.17 (נספח 6 לבקשה) בו הייתה התייחסות בעמ' 6 לכך שמדובר במערכת של מתן שירותי קבלנות.

אולם, יש לזכור כי עסקינן בהחלטות בבקשות לסעדים זמניים, כך שאפילו היה נקבע שם כי מערכת היחסים בין הצדדים היא מערכת שבין קבלן עצמאי לחברה, מדובר בקביעות לכאוריות בלבד שלא מן הנמנע שאפשר היה לסגת מהן לאחר בירור התביעה העיקרית.

זאת ועוד, במועד בו ניתנו ההחלטות עליהן מבקשים בנפיט ודאובר להסתמך, טרם החל הדיון בתביעה העיקרית ואיילה אף טרם הגישה בהליך שם כתב הגנה.

לא זו אף זו, בניגוד לאופן שבו מנסה בנפיט לצייר את פני הדברים, עולה כי כבר במסגרת הדיון בסעדים הזמניים לא שלל בית המשפט העליון בהחלטתו בבקשת רשות הערעור שהוגשה על הגבלת חופש העיסוק של איילה, את האפשרות לקיומם של מערכת יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, וכפי שציין שם:
"מאזן הנוחות כאמור אינו ניצב כשיקול לבדו, ועל כף המאזניים הנגדית מונחים סיכויי ההליך. בהקשר זה טוענת המבקשת כי דין תניית אי-התחרות הינו בטלות, מה שמטה את הכף לטובתה.

כאמור בית משפט המחוזי התמודד עם טענה זו בקבעו כי עסקינן בסוד מסחרי. בסוגיה זו כפי שעולה מהטיעונים בפנינו יש פנים לכאן ולכאן, אך בכל מקרה ישנה טענה משפטית נוספת, אשר עשויה להשיב לטענת המבקשת לפיה תניית אי-התחרות דינה בטלות. אינני קובע עמדה במסגרת בקשה זו, אך אין לשלול את הקו הנוסף שעשוי לעמוד לטובת בנפיט, והוא טיב היחסים שבין הצדדים. יש לזכור כי ייתכן שיש נפקות לשאלה האם מדובר ביחסים של מזמין וקבלן לעומת יחסי עובד-מעביד" (סעיף 5 להחלטתו שם, נספח 9 לבקשה) (ההדגשות אינן במקור).

יצוין גם, שאיילה לא התכחשה באופן גורף ומוחלט לקיומם של מערכת יחסים של קבלן עצמאי לחברה עת חל שינוי בגרסאותיה כפי שמנסה בנפיט להציג, אלא רק סייגה ממנה. כך, גם כאשר טענה איילה לקיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים היא טענה ליחסים אלה רק לאחר שנחתם ביניהם ההסכם השני, ההסכם מיום 28.7.16, בעוד שבהתייחס לתקופה שקדמה לו, לא חל שינוי בטענותיה לקיומם של מערכת יחסים בין קבלן לחברה. וכפי שמצוין בסעיף 10 בכתב התביעה שהוגש לפתחנו:
"10. בין התובעת לנתבעים התקיימו שתי התקשרויות שונות לחלוטין באופיין כשעניינה של תביעה זו היא בהתקשרות השנייה בין הצדדים. כפי שיפורט להלן, מה שהתחיל בהתקשרות ראשונה למתן שירותים בין קבלן עצמאי לחברה הפך, נוכח הנסיבות, ליחסי עבודה לכל דבר – הכל, תחת מעטה של התקשרות חדשה שהוגדרה – בעזות מצח, לא פחות - כ"מתן שירותים" או "שותפות", במטרה לשמר פערי כוחות מובהקים לטובת הנתבעים ולמנוע מהתובעת זכויות המגיעות לה לפי דין והסכמים".

אותה הגרסה, הוצגה מטעמה גם בכתב ההגנה שהוגש מטעמה לבית המשפט המחוזי (נספח 11 לבקשה).

בנסיבות אלה לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעים לפיה טענתה של איילה להיעדר יחסי עובד ומעסיק כפי שהוצגה בראשיתו של ההליך במחוזי התקבלה. לפיכך, דין הבקשה לסילוק על הסף מחמת דוקטרינת ההשתק השיפוטי להידחות.

עם זאת ולמען הסדר הטוב, יובהר כי לא נעלמו מעינינו טענות בנפיט ודאובר כי התנהגותה של איילה כמפורט, שרק בחלוף כשמונה חודשים מאז החל להתנהל ההליך בבית המשפט המחוזי, טענה לראשונה לקיום יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, בסתירה מוחלטת לגרסאותיה הקודמות, עולה לכדי חוסר תום לב.

לא נעלם מעינינו גם, כי כיום במסגרת פסיקותיהם של בתי המשפט ובתי הדין לעבודה, הובאה גם הדעה כי יש לבחון את ההשתק השיפוטי באספקלריה של דרישת תום הלב (ראו למשל עע (ארצי) 40752-06-13 עארף סואעד - חברת דואר ישראל בע"מ 16.7.14 ).

אולם, בהינתן שבצד האמור המבחן הקובע נכון להיום לתחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי הוא השאלה האם הטענה התקבלה בהליך האחר אם לאו, ובהינתן שהסתמכות על דוקטרינה זו אפשר שתחסום דרכו של מתדיין ואף תביא לדחיית תביעתו על הסף מבלי ליתן לו את יומו – יש לבחון היטב את התנאים לקיומה והפעלתה כלפי צד להליך.

בענייננו ועל יסוד הנימוקים שפירטנו, אין מקום להחלתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

כמובן, שאין באמור לגרוע מכך שבבוא בית הדין לעבודה לברר את מהות היחסים ששררו הלכה למעשה בין הצדדים, אפשר שבמסגרת מגוון השיקולים שיהיה עליו ליתן להם את הדעת, יינתן על ידו גם משקל לסתירות בגרסאותיה של איילה עליהן עמדה בנפיט. כך או כך, בשלב זה של ההליך אין באמור כדי לחסום את דרכה מבירור טענותיה לגופם של דברים.

סמכות:
די בכך שהשאלה אם היו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק תהיה שנויה במחלוקת של ממש, על מנת שהסמכות של בית הדין לעבודה תתפוס בה (ע"א 321/75 שירות ארצי להדברה – דוד בוחבוט, פ"ד ל(1) 381).

לפיכך, משאנו מצויים בשלב מקדמי של ההליך בו טרם הוגשו תצהירי עדות של הצדדים וטרם נשמעו ראיות, כך שסוגיה זו טרם לובנה ונדונה, אין מקום להורות על סילוק התובענה על הסף בעילה זו. המקום לברר את טענותיה של בנפיט באשר למהות מערכת היחסים ששררה ביניהם הלכה למעשה היא בהליך גופו. ובתוך כך נזכיר מושכלת יסוד - השאלה אם אדם הוא "עובד" אם לאו אינה נקבעת לפי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא על בסיס בחינה משפטית של נסיבות המקרה כהווי יתן. לפיכך, ומשטרם נשמעו עדויות הצדדים בעניין הנדון, דין הבקשה לסילוק על הסף מחמת עילה זו להידחות.

היעדר עילה:
השימוש באמצעי של מחיקה על הסף מחמת היעדר עילה שמור למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי יוכיח התובע את עילת תביעתו. בשלב המקדמי של ההליך בית הדין לא בוחן את טיב העילה או את משקלה או את סיכוייה. ככל שכתב התביעה מגלה עילה, ולו בדוחק, תיבחן הסמכות לפי העילה הנטענת (ראו למשל עע (ארצי) 23/03 משרד הפנים נ' הו יונג זן ו - 8 אח', 7.6.05).

למקרא כתב התביעה עולה כי בהנחה ואיילה תוכיח את העובדות המפורטות בו כלפי דאובר, תקום לה עילה תביעה כנגדו.
בסעיפים 61 עד 72 לכתב התביעה מפרטת איילה שורה של טענות כלפי דאובר כשלדבריה מעשיו כמפורט שם עולים לכדי תרמית כלפיה ויש בהם כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות בינו לבין בנפיט ולייחס לו אחריות אישית.

די באמור ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה של ההליך, כדי לקבוע כי קמה לאיילה עילת תביעה כלפיו. כמובן, שהנטל להוכיח טענותיה מוטל לפתחה אך המקום לבררן הוא בבירור הסכסוך לגופו.

סוף דבר:
מהנימוקים שפורטו, הננו מורים על עיכוב ההליכים בתובענה מחמת 'הליך תלוי ועומד'.

הצדדים ידווחו לבית הדין עד ליום 31.3.21 על התקדמות ו/או תוצאות ההליך המקביל.

אשר לבקשה לסילוק התובענה על הסף, מהנימוקים שפורטו - דינה להידחות. דוקטרינת ההשתק השיפוטי לא חלה בנסיבות המקרה דנן ולכן ומשהמקום לבחון את טענות הצדדים לאשורם, עובדתית ומשפטית, הוא במהלך ניהול ההליך לגופו, לאחר שיבחנו מלוא הראיות ויישמעו מלוא העדים – אין הצדקה בשלב זה לסלק את התובענה על הסף.

הוצאות הבקשה יישקלו בסיום ההליכים.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"א, (06 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מר משה בן דוד, נציג ציבור עובדים

אלעד שביון, שופט - אב"ד

מר אבי אילון, נציג ציבור מעסיקים