הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 23450-01-18

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף רובינשטיין

התובעת
ללה גוגיאשוילי
ע"י ב"כ עו"ד דימיטרי בקסנסקי
-
הנתבעת
נור-אל תחזוקה וניהול דיור מוגן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה מאיר

פסק דין

1. התובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבעת, אצלה הועסקה כאחות, בבית האבות בראשל"צ, מ-14/3/10 ועד 15/7/17 (7 שנים וכ-4 חודשים).
טוענת התובעת כי הועסקה כעובדת שעתית (בשכר אחרון בסך 50 ₪) וכן שולמה לה "תוספת אחריות"/ תוספת מחלקה בסך 400 ₪ בחודש, אך בפועל מדובר בשכ"ע, משלא הוטלה עליה אחריות מיוחדת, או ניהולית.
התובעת לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה.
התובעת עבדה במשרה מלאה, בש"נ , ללא מנוחה שבועית קבועה, ומשכך , יש לראות בעבודתה בימי המנוחה השבועית כעבודה בימים רגילים, לחישוב היקף משרתה, כשעבדה גם ש"נ רבות וללא הפסקה. את שעות עבודתה סימנה באצבע ולעיתים ידנית.
ב-25/6/17 פנתה באמצעות ב"כ, וביקשה כי יומצאו לה דוחות שעות, אך בקשתה סורבה. לאחר שפנתה לביה"ד (39971-08-17) הומצאו הדוחות לחלק מהתקופה בלבד (6/13 -7/17, כולל), כשבתקופה הקודמת לא שולמו לה ש" נ בעוד שעבדה שעות רבות ביום.
שכר העבודה לא שולם לה לפי חישוב נכון ומשכך, זכאית היא לסך 27,677 ₪ לתקופה 6/13 -11/13; 1/14-1/15; 3/15; 6/15-7/15; 12/15-3/17; 5/17.
אין לה מושג מי עשה תיקונים ע"ג תלושי שכרה; סוכם על עבודה במשמרת לילה בשיעור 125% מ-24:00 עד 07:00 וכי רישום "ש.נוס 150%" זה גמול עבודה בשבת (ולא ש"נ).
כן עתרה לדמי חגים, משלא שולמו לה דמי חגים, אלא רק 150% , בגין עבודה בימי חג לשנים 2011 -2017 בסך 16,672 ₪.
על הנתבעת לשלם לה יתרת דמי מחלה לתקופה 3/5/17-14/5/17 כולל, מששולמו לה אך 7 ימי מחלה (מ-8) ולכן עתרה ל-400 ₪.
כן היא זכאית להפרשות לקרן פנסיה החל מ-7/10, לפי האחוזים הקבועים, ולפי משרה מלאה של 186 שעות (למעט חודשים בודדים בגלל מחלה/חופשה/נסיבות שלא היו תלויות בתובעת), כשהיא אוכלת ושותה תוך כדי עבודתה בין טיפול במטופלים, כשהפרשות לא נעשו משכר עבודה מלא, משהיתה לה קרן פנסיה פעילה במקום עבודתה הקודם, והיה איפוא על הנתבעת להפריש מחודש עבודתה הראשון.
בהתאם, עתרה לסך 4,022 ₪.
באשר ליתרת דמי הבראה עתרה לסך 4,776 ₪, ולפדיון חופשה בסך 5,200 ₪.
סה"כ תביעתה הוא בסך 58,747 ₪.

2. הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה, משביום 15/6/17 הודיעה התובעת על התפטרותה מיוזמתה ב- 5/7/17 ; כשהתובעת החלה עבודתה , ניתנה לה הודעה בדבר פירוט תנאי עבודתה ; ב-2012 יצאה ללימודים לשנתיים ל צורך הסבתה מאחות מעשית לאחות מוסמכת, לימודים שמומנו ע"י הנתבעת, ואז עלה שכרה ל-50 ₪ לשעה (35% +), כשהתובעת ראתה בנתבעת בית חם, ויחסי העבודה היו תקינים; עתה גומלת היא בתביעה זו.
התובעת עבדה במשמרות, עד 5 י"ע בשבוע, במשמרות בנות 8 שעות ולעיתים ביצעה ש"נ, יצאה כל יום להפסקה [במחלקה סיעודית יש הפסקות קבועות (10:30-11:30; 16:30-17:30)]. התובעת קיבלה תלושים מפורטים מדי חודש ואת שכ"ע קיבלה לפי הדוחות החתומים, כשהיתה לה גישה לאלה, ותמוה שמעולם לא פנתה לקבלם, ואף לא בענין אחר, ותחת זאת , לאחר סיום עבודתה פנתה לעו"ד; בחות"ל, פנתה באמצעות ב"כ וקיבלה תשובה מסודרת מהנתבעת והיא מתעלמת מתשלומים שהועברו אליה בגין חופשה והבראה ומגישה התביעה.
הנתבעת עברה בהצלחה ביקורות של הרשויות המוסמכות.
עפ"י חישוביה, ולאחר שבדקה הדוחות, אינה חייבת לתובעת דבר, ולכל היותר מגיע לתובעת סך של 4,726 ₪, כששולם לתובעת 125% לשעות 24:00 ועד 07:00, ומעבר למחויב עפ"י חוק , ואף תוגמלה בגין שעות הפסקה, לפנים משורת הדין.
הנתבעת טוענת לקיזוז (ומסתפקת בכך) סך 24,140 ₪, עלות הכשרתה של התובעת (במקום להגיש תביעה שכנגד וע"מ לא לגרום לתובעת הוצאות נוספות ומיותרות).
התובעת קיבלה כל זכויותיה בגין דמי חגים, למעט 807 ₪ להם היא זכאית, במרבית ימי החג עבדה, סכום שיש לקזז מהתשלומים ששולמו לתובעת (צורף פירוט חישוב, נספח ז').
התובעת קיבלה מלוא תשלום דמי המחלה (חישוב היקף ימי עבודתה ברבעון
3/17 -1/17 = 74 י"ע, קרי 0.82, כפול 12 ימי מחלה = 9 ימים לתשלום = 56 שעות בממוצע), וכך שולם בתלוש מאי 2017.
התובעת קיבלה מלוא ההפקדות לפנסיה ולפיצויים.
לאחר פנייתה נערכה בדיקה מדוקדקת והוברר כי הנתבעת חבה לתובעת סך 2,557 ₪, ששולמו לתובעת באוקטובר 2017. לאחר קבלת התביעה בדקה הנתבעת שוב החישוב והוברר כי אינה חייבת דבר. עד דצמבר 2010 כולל, התיישנה זכותה, כך שא ף אם צודקת היא – יש להוריד 1,328.3 ₪ בגין חודשים אלה, כך שדרישתה מצטמצמת ל-2,693.7 ₪.
כך קיבלה את מלוא זכאותה להבראה, כשבדיקה לאחר התביעה העלתה שמגיע לתובעת סך 604.8 ₪, כשהתובעת "השמיטה" בחישוביה סך 2,434.32 ₪ שקיבלה בגמ"ח באוגוסט 2017, וכך מחשבת היא תביעתה, כביכול עבדה במשרה מלאה, כשלמעשה עבדה בהיקפים חלקיים.
התובעת קיבלה מלוא תשלום פדיון חופשה ואף ביתר, משבפועל עבדה 5 י"ע בשבוע ומטה, כשהצבירה היתה לפי 6 י"ע, כך שב-8/17 שולם לתובעת ביתר 3,200 ₪, אותם עתרה לקזז.
הנתבעת מפנה לסעיפים 159-161 לתביעה, שנראים כלא שייכים כלל לתביעה, כשבפועל, כטענתה, עבדה רק 7 שנים אצל הנתבעת (ולא אצל נתבע), וכן ל"דילוג" מסעיף 162 לסעיף 215 בתביעה.
הנתבעת עתרה איפוא לקיזוז סה"כ 27,340 ₪.
התובעת קיבלה תוספת אחריות בסך 400 ₪ כאחראית מחלקה, תוספת לכל דבר. תלושים משנת 2010 אינם רלוונטיים בשל התיישנות, מה גם שלקח לנתבעת זמן מה לאתר מלוא הדוחות.

3. ביום 12/7/18 התקיים דיון קד"מ בפני כבוד השופטת י. זלמנוביץ-גיסין.
בהתאם להחלטה הגישה התובעת תצהירה.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של הגב' עדי ירחי. בפועל, העידה הגב' נחמן רחל (וכפי שנקבע בהחלטה מ- 25.11.19, שניתנה לבקשת-הודעת הנתבעת מ- 25.11.19).
ביום 28/11/19 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
התובעת הגישה סיכומיה, לאחר התראה, ב- 1.3.20.
הנתבעת הגישה סיכומיה ב-16/4/20 [ולאחר ארכה בשל מתכונת החירום (קורונה)].

4. ולהכרעתנו
הודעה לעובד
התובעת טענה כי "לא קיבלה הודעה בדבר פירוט תנאי עבודתה כנדרש עפ"י דין מהנתבעת בכלל".
התובעת אינה טוענת לסעד כלשהו בהקשר זה; יש "להניח" שכוונתה בטענתה בנדון, לתביעתה לשעות נוספות, בהעדר דוחות נוכחות.
מנגד, טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה הודעה על תנאי עבודתה וצירפה עותק להגנתה (נספח ב').
בתצהירה טענה התובעת שמעולם לא קיבלה הודעה כאמור, אותה ראתה לראשונה בהגנה. כך גם בחקירתה הנגדית.

אין חולק מנגד, כי המצהירה מטעם הנתבעת, מוסיפה "עובדה" לטענת הנתבעת בהגנתה ולפיה, התובעת "חתמה" על ההודעה (ראה השוני בניסוח בין שורה 2 לס' 4 לתצהיר, לסעיף 6 להגנה, רישא).
הנתבעת צירפה להגנתה את נספח ב' (בשלמותו) ולתצהיר – רק עמ' 2 להודעה. בזה ובזה – לא מצאנו חתימת התובעת.
כך או כך, התובעת טענה אף שאינה מכירה את נספח ב', וכי מעולם לא קיבלה 25 ₪ לשעה (כרשום שם).
גם אם נקבל העדות, לפיה גב' ירחי, חשבת השכר, היא שקיבלה את התובעת לעבודה כמו כל העובדים (עדות הגב' נחמן; כשאין לשכוח כי התובעת טענה כי מר גיא חממי, המנהל, קיבל אותה לעבודה) – ברי כי גב' נחמן אינה יכולה להעיד מידיעתה, שהרי לא היא קיבלה התובעת לעבודה, אינה טוענת שעבדה עמה/ראתה וכיוצ"ב – ומנגד, גם לא ידעה/לא זכרה מתי גב' ירחי התקבלה לעבודה, וכל שיכלה גב' נחמן להוסיף הוא את "הערכתה" לכך, שההודעה שצורפה, קודמת, כטענת התובעת, להתחלת עבודתה של גב' ירחי עצמה.
נזכיר כי בפועל, כל שיכלה ליתן הגב' נחמן בהקשר זה הוא "הבנתה/הערכתה" – אך לא עדות לעובדות שהתרחשו, בפועל, מידיעתה!
כך או כך, אין בפנינו ראייה כי התובעת קיבלה הודעה לעובד, נספח ב', וממי קיבלה – ואין בפנינו עדות אותו גורם שמסר, כביכול, לתובעת הודעה כאמור, כשאין חולק כי התובעת קיבלה הפרטים המחוייבים, בע"פ.
בסיכומיה, כל שטענה התובעת בהקשר זה, הוא כי טענתה שלא קיבלה הודעה – לא נסתרה (ס' 6).
מנגד, הנתבעת טוענת, גם בסיכומיה (ס' ב' 3) כי ניתנה לתובעת "הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה עליה חתמה התובעת" ולא רק, אלא שטענת התובעת "כי לא קיבלה הודעה על תנאי עבודה שקרית ומשוללת כל יסוד "; אלא, שאין בפנינו ראייה כאמור והניסוח האמור אינו ראוי. הצהרת הגב' נחמן בנדון, בכל הכבוד למקובלות או "לנוהג" , אינה רלוונטית – משאינה תחליף לראייה, וודאי אין בה סתירה לתשובת התובעת.

הנתבעת חוזרת בהמשך סעיף 3 (בצרפה את נספח 2) על הטענה כי ההודעה חתומה ע"י הצדדים – ובהקשר הזה – אין לקבל גם טענת הנתבעת בסיכומיה תוך צרוף "ראיות לכך, שטענת התובעת כי לא קיבלה הודעה, כי מעולם לא הרוויחה 25 ₪ לשעה, ש"הוכחה כשקרית" " (שוב מעבר לניסוח הלא ראוי ) – ראיות יש ל הגיש בשלב העדויות ולא בסיכומים!

עם זאת, אין חולק שחודש העבודה הראשון של התובעת בנתבעת הוא מרץ 2010.
אין חולק שהתובעת לא הציגה תלושיה אצל הנתבעת, טרם תלוש 8/2010, בו השכר לשעה הוא 29 ₪.
בתלוש 3/2010 שהוצג ע"י הנתבעת (כאמור רק בסיכומיה ! !) – אכן קיבלה התובעת שכר שעתי של 25 ₪.

אין חולק כי בהודעה שהוצגה בפנינו מצוי פרט מסוים, כשברי ממנו כי מדובר בפרטים שמסרה התובעת, והכוונה לפרטי ח-ן הבנק שלה, פרטים המופיעים בתלוש 8/10 ואף בתלושיה אצל מעסיק קודם (נוה באבוב בע"מ, אצלו הועסקה מ-1/6/09, כעולה מהתלושים שהציגה); כמו גם בתלוש 3/2010 אותו כאמור הגישה הנתבעת רק במצורף לסיכומיה . עם זאת, התלוש שהגישה הודפס רק ב-13/4/20, מה שמלמד כי – "ולו בשלב זה" – ביקשה הנתבעת להוכיח טענתה ביחס להודעה/להפריך טענת התובעת בח.נ.: בה הכחישה כאמור הטענה בדבר 25 ₪ לשעה. ברי לנו כמובן, כי ניתן היה להוסיף הפרטים בהודעה "מאוחרת".

אין חולק כי אין בפנינו תלושי התובעת בעבודתה אצל הנתבעת ממרץ 2010, מזמן אמת; אלא שאין בפנינו , גם לא בעת זו, הודעה לעובד החתומה ע"י התובעת !

נציין כי ההודעה נושאת חתימה אחת שאינה חתימת התובעת (כ"נחזה" מתצהירה וממכתב ההתפטרות) ואינה "דומה" גם לחתימתה של ירחי בתצהירה, שאגב, אינה טוענת בתצהירה כי היא מסרה לתובעת ההודעה נספח ב', אלא כי " ניתנה לה הודעה ... עליה חתמה התובעת ..." (סעיף 4 ב') , ו אף אינה אומרת ע"י מי או מתי ניתנה ! היטיבה להשיב גב' נחמן: "אולי היא חתמה, אני לא יודעת" (עמ' 24 שורה 21).

בהקשר זה מעניין לציין עוד כי אין בתצהיר ירחי מידע כלשהו באשר לתפקידה שלה בנתבעת, או למקור "הידע" שלה באשר לתובעת ולעובדות הנוגעות לתביעתה (יש בו פחות "עובדות" מידיעה, ויותר טענות משפטיות/ הבעת עמדה ומסקנות .....; ראה לדוגמא ס' 4 , 6 , 8 , 13 וכיוצ"ב).

מסקנתנו מכל האמור כי הגם שהוכח בפנינו כי התובעת קיבלה את כל פרטי העסקתה, עת התקבלה לעבודה או בסמוך לכך – לא הוכח כי קיבלה הודעה כאמור בכתב, ודאי לא שחתמה על כזו!

הגם שעולה מתלושי מרץ -אפריל (שהגישה הנתבעת עם סיכומיה) כי אכן שכר השעה היה 25 ₪, אין תימה כי השיבה התובעת בשלילה (כמעט 10 שנים אח"כ), כשבחודש מאי 2010 (בפועל, אחרי חודש וחצי עבודה) כבר השתכרה 29 ₪ לשעה.

[נזכיר כי עם קבלת סיכומי הנתבעת הובהר כי לא נתייחס לנספחים ואעפ"כ, התייחסנו לאלה, אך לא היה באלה להוכיח את שביקשה -נדרשה הנתבעת להוכיח, משהנטל עליה. ממילא, אף איננו מייחסים לתשובת התובעת בעדותה באשר לגובה השכר המוסכם (25 ₪) , כ"חוסר אמינות"].

שימת לב לטיעוני התובעת בהקשר להודעה (עמ' 1 שורות 18-12), חייבה עדות ברורה בנדון מהנתבעת. נזכיר כי הנתבעת טענה (שם עמ' 2) כי אין לה מסמכים נוספים לכתבי בי-דין על נספחיהם, כשכאמור, תלושי התובעת הנ"ל – לא נמנים על אלה!

קיזוז – הכשרה
טוענת הנתבעת בהגנתה כי ב-2012 יצאה התובעת ללימודים במשך שנתיים, להסבתה מאחות מעשית לאחות מוסמכת, שעלותם (24,140 ₪), מומנה במלואה ע"י הנתבעת "אשר סמכה על התובעת ורצתה בקידומה", וכי שכרה אח"כ עלה בכ-35% ל-50 ₪ לשעה.

הנתבעת שילמה לתובעת שכר גבוה מהמקובל, ודלתה היתה תמיד פתוחה לכל בקשה של התובעת, שראתה בנתבעת כבית חם, וגומלת עתה בתביעה חסרת תום לב משווע.
אם יקבע ע"י ביה"ד כי הנתבעת חבה לתובעת תשלום כלשהו, עתרה לקזז עלות הכשרתה, מש"ברי לכל בר דעת כי התובעת אינה זכאית למימון לימודיה לאחר חוסר תום לב קיצוני אותו מפגינה, בבחינת: "הרצחת וגם ירשת"?! "
עוד טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה פדיון חופשה ביֶתר בסך 3,200 ₪, משבפועל עבדה 5 י"ע ומט ה, בעוד שהצבירה היתה לפי 6 י"ע והיקף משרתה של התובעת, כשב-8/17 שולם לה פדיון החופשה ביתר.
משכך, עתרה הנתבעת לקיזוז סכומים אלה.

בדיון המוקדם הבהירה התובעת כי לא מימנה מכיסה את הלימודים, וכי לא היתה כל התחייבות, כי טענת הנתבעת חסרת בסיס משפטי וחוקי, הוכחש חיובה להשיב הסכום, מה גם שלא הוצגו קבלות עבור הלימודים (עמ' 1).
בתצהירה טענה התובעת בהקשר לטענות הנתבעת כי עיון בתלושי שכרה מלמד שלמרות וותק של כ-10 שנים, עדיין מוסיפים לה כל חודש רק 1 יום חופשה (במקום 1.5 – 2 ימים לחודש, כי ב-7/17 צברה 13 ימי חופשה ולא קיבלה פדיונם (כחישובה: 13 * 400 ₪ = 5,200 ₪).
עוד טענה כי אינה חבה בגין הכשרתה, משלא התחייבה להחזיר לנתבעת עלות הכשרה זו; כך הכחישה כי שולם לה פדיון חופשה ביתר, תוך שטענה כי זכאית היא לפדיון חופשה כחישוביה לעיל.

ירחי בתצהירה חוזרת על טענות הנתבעת בנדון, תוך שאינה מציגה מסמך ממנו ניתן ללמוד על "חבות" התובעת ואף לא התחייבות כלשהי שנטלה על עצמה התובעת כלפי הנתבעת בהקשר ללימודים.

למען הדיוק הראייתי – והגם שהתובעת אינה מכחישה כי הלימודים מומנו ע"י הנתבעת (עמ' 9) – אין בפנינו, ולו קבלה על תשלומם, או מועד התשלום.

ממילא, עד למכתב הנתבעת לב"כ התובעת (מכתב מ-18/10/17) לא הועלתה כל טענה בנדון, קרי: גם לא בגמ"ח.

יתר על כן, הגם שבמכתב האמור נטען כי הנתבעת בדקה באופן יסודי כל טענות התובעת – לא הועלתה כל טענה לקזוז, או לתשלום בי ֶתר לחופשה ...

כך או כך, ביחס לעלות הכשרתה של התובעת כאחות מוסמכת (במשך לימודיה מ-2012 ועד 2014) לא הופנינו, ולו "לנסיון" לה חתימה על התחייבות כלשהי.
משכך, ומשאין חולק גם כי התובעת עבדה אצל הנתבעת קרוב ל-3 שנים לאחר תום לימודיה, אין מקום לטענת הנתבעת, הנעדרת אכן בסיס משפטי וחוקי.
לא ניתן לחייב עובד בעלות/הוצאה שהוציא מעסיק, בהעדר התחייבות כאמור, ודאי כשכאמור ניתן לראות במשך העבודה שאח"כ, כ"קיום" התחייבות כמקובל בחיי העבודה.
משכך – נדחית טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת ביחס לסכום שכר הלימוד (24,140 ₪).

ביחס לקזוז פדיון חופשה ביתר – טענת הנתבעת תוכרע עם הכרעתנו ברכיב התביעה לפדיון חופשה, להלן.

נשוב ונזכיר כי כאמור לעיל, גם במכתב הנתבעת מ-18/10/17, לאחר הפסקת העבודה, וחרף בדיקה יסודית כאמור – לא נטען כך בנדון ע"י הנתבעת, מה שיכול שמאיין אף הוא את טענתה בנדון.

ג. הפרשי שכר
טוענת התובעת כי הועסקה במשרה מלאה וגם בשעות נוספות, וללא מנוחה שבועית ביום קבוע. משכך, לטענתה, יש לראות עבוד תה בימי המנוחה השבועית, שישי ושבת, כעבודה בימים רגילים לצורך חישוב היקף משרתה.
עוד טענה כי עבדה שעות נוספות רבות כל משמרת עבודה וללא הפסקה בפועל,
וכי הנתבעת שילמה לה "תוספת מחלקה" ו/או "תוספת אחריות" בסך 400 ₪, תוספת שהיא למעשה שכר עבודה, ולא היתה תלויה בכלום, סכום שיש לקחתו בחשבון לחישוב זכויותיה הסוציאליות.

במהלך עבודתה חתמה באצבע כניסה ויציאה, ולעיתים, המכשיר לא היה תקין והיה צריך אז למלא דו"ח שעות ידני.

משחרף פניית בא כוחה לא הומצאו לה דוחות הנוכחות, פנתה לביה"ד (39971-08-17) ואז המציאה הנתבעת דוחות רק לתקופה 6.2013 ועד 7.2017 כולל, דבר המונע ממנה לכמת תביעתה בתקופה שממרץ 2010 ועד מאי 2013 .

טוענת עוד התובעת כי לפי הסכם עם הנתבעת שולמה לה תוספת שכר של 125% בגין עבודה מ- 24:00 ועד 07:00, בעוד שהרישום בתלושי השכר "ש. נוספות 150%" אינו עבור ש"נ , אלא עבור עבודה בשבת.
התובעת עוברת בתביעתה לחישוב הפרשי שכר כולל גמול ש"נ חודש בחודשו 125% ו- 150% לחודשים 11.13-6.13, כשלטענתה מ- 1.14 שינתה הנתבעת את דו"ח שעות העבודה ואת תלושי השכר, ע"י תשלום 150%, אך לא שילמה 125% לשעות תשיעית ועשירית/ שילמה 150% רק בגין שעות שבת (אך לא על שעות מעל 10 שעות) וכך , עתרה לתשלומים מ- 1.15-1.14; 7.15- 6.15,3.15, 3.17-12.15; 5.17 וסה"כ 2,065 ₪ + 13,300 ₪ לתקופה 4.10-5.13 בה לא הוצגו דוחות + 12,312 ₪ (סה"כ 26,677 ₪).

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי התובעת הועסקה במשמרות מספר ימים משתנה בשבוע (עד 5 י"ע), במשמרות בנות 8 שעות, לעיתים , ביצעה ש"נ, לילה ושבת , עליהן תוגמלה בהתאם לחוק. כן יצאה להפסקה בכל יום, עליה קיבלה תגמול לפנים משורת הדין. במחלקה הסיעודית קיימת הפסקה קבועה בין 11:30-10:30 ובין השעות 17:30-16:30.

התובעת קיבלה תלושי שכר מפורטים כדין ובמועדם, מדי חודש בחודשו, ואת שכר העבודה בהתאם לדוחות הנוכחות, כפי שהחתימה לאורך כל תקופת עבודתה. ניתנה לה גישה חופשית לדוחות הנוכחות כל אימת שחפצה.
מעולם עד עזיבתה לא פנתה לברר ענין כלשהו הקשור לתביעתה. בשל טעות לא הועברו הדוחות לאחר מכתב ב"כ, טעות שתוקנה בהליך הראשון שפתחה התובעת.
התובעת הועסקה במשמרות בהתאם לבקשתה ולפי סידורי עבודה שהגישה.
הנתבעת ביצעה חישוב מדוקדק של שעות עבודתה והתגמול, בהתאם לדוחות הנוכחות, והוברר , כי אינה חייבת . ככל שחייבת, מגיע לתובעת לכל היותר 4,726 ₪. התובעת תוגמלה ב- 125% בגין עבודה בלילה לשעות שמ- 24:00 ועד 07:00, וזאת מעבר למחוייב בחוק.

תוספת אחריות שולמה לתובעת בהיותה אחראית מחלקה, ולכן מדובר בתוספת לכל דבר וענין, כשליתר עובדי המ חלקה אין משולמת תוספת זו.

באשר לדוחות: דוחות 2010 אינם רלוונטיים בשל התיישנות. להגנה צורפו דוחות ל- 5.2013-1.2011 כולל, בהתבסס עליהם ביצעה החישוב שצורף.
עוד הזכירה הנתבעת כי בדיון המוקדם טען ב"כ התובעת כי התובעת כלל לא עבדה משמרות לילה (עמ. 1 שורות 25 – עמ. 2 שורה 2).

בתצהירה טענה התובעת כי החישובים נערכו ע"י בא כוחה; לא הוטלה עליה אחריות מיוחדת, למעט האחריות שעל כל עובד בבית אבות ; לא היתה בכל תפקיד ניהולי, עבדה כאחות, עבדה הרבה שעות נוספות כל משמרת , עבודה ללא הפסקה בפועל.

התובעת אינה מתייחסת לדוחות הנוכחות שצורפו להגנה (ראה גם סיפא ס' 20 לתצהירה), אלא "העתיקה" טענותיה בנדון שבתביעתה (ועפ"נ עמודים רבים), ותוך שעתרה לסכום שבתביעתה (ס' 21 לתצהירה).

נזכיר כי בעדותה אישרה התובעת כי "אפשר להגיד שהייתה אחראית מחלקה ", כי היתה עובדת כאחות רגילה במחלקה, וכי בנוסף לתפקידה היתה "עושה עבודות, אבל לא הייתי נחשבת כחלק מההנהלה" וכשנשאלה שוב השיבה "הייתי אחראית על חלק העובדים והעובדות" ובהמשך: "רק לפי הניהול מחלקתי, זה הכל", התנהלה מול האחות הראשית, הידע שלה "כאחות מוסמכת הוא יותר מאחיות אחרות".

ירחי בתצהירה חוזרת אף היא על הטענות בהגנה, מפנה לכך שהתובעת "מקצה בכתב התביעה/תצהירה למעלה ממאה סעיפים (!) אשר חוזרים על עצמם", וכי הנתבעת ביצעה חישוב מדוקדק, ממנו עולה כי הת ובעת אינה חייבת סכום כלשהו בגין הפרשי שכר "וככל שחייבת (דבר המוכחש) התשלום מגיע לכל היותר לסך של 4,726 ₪."

ירחי אינה מבהירה טענות העובדה הנטענות על בסיס מה נטענו, ואף אינה טוענת כי חישובי השכר בוצעו, למצער, על ידה (או ע"י מי?) . עוד טענה כי בפועל יש הפסקות , ובכל מקרה ההפסקות שולמו (הפסקות קבועות במ חלקה הסיעודית, כנטען בתצהירה). דוחות הנוכחות הם עפ"י הבקשה לסידור עבודה, כי בית האבות עובד 24 שעות ביממה, לא נוכו מדו"ח הנוכחות שעות הפסקה, בדו"ח יוני עבדה התובעת רק בשבתות. עוד הבהירה גב' נחמן כי היא לא מנהלת חשבונות ולא מנהלת שכר , כי בתלוש דצמבר 2011, ברובריקה "תוספת", היא חושבת שזה שעות עבודה; לא הוגשו סידורי עבודה, כשהוסיפה כי הכל נעשה לפי בקשת התובע ת, ולידיעתה, בכל תקופת לימודיה, התובעת ב יקשה לעבוד בסופי שבוע ובמיוחד בחגים.

כפי שהבהרנו ברישא הדיון, ביה"ד אינו "לבלר" לצדדים וכ שם שהצדדים או העדים עצמם לא ביצעו החשבונות, ביה"ד ידרש לחישוב ע"י רו"ח/חשב שכר על בסיס הנתונים שבפנינו , מחד, ומאידך, עפ"י הקריטריונים שבדין.

בהתאם אנו קובעים כדלקמן:
התובעת הועסקה בכל התקופה הנדונה מ- 14.3.10 ועד 15.7.17 (7 שנים ו- 4 חודשים).

התביעה הוגשה ב- 10.1.18. משכך, ומשטענה הנתבעת להתיישנות, י תייחס החישוב לתקופה 11.1.11 ואילך ועד לסיום העבודה בלבד (15.7.17).

משעסקינן בעובדת שעתית, הרי מספר שעות העבודה לפיו יש לחשב היקף משרתה וזכאותה, הוא כמספר שעות העבודה שעבדה מדי חודש [(לחישוב הפרשי שכר וש"נ). כך, אם עבדה ש"נ ביום מסוים, יש לחשבן בהתאם; וביחס לעבודה בשבתות, הרי יש לחשב ערכן בשיעור של ש"נ, מקום בו השלימה משרה (186 ש"ע) בימי השבוע הרגילים].

עבודה בשעות לילה היא כל עבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בין השעות 22:00 ל-06:00, כקבוע בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 [ע"ע (ארצי) 9623-02-18 מיקוד ישראל אבטחה שרותים וכח אדם בע"מ נ' לב צביאשוילי] ובהתאם, עסקינן בסה"כ 7 שעות (רגילות) למשמרת לילה, ואם עבדה יותר מ- 7 שעות במשמרת לילה, השעות שמעבר ל- 7 שעות הן ש"נ. מנגד , ערך שעה , גם במש מרת לילה, הוא ערך שעה רגילה , בשבוע.
שעות עבודה הרגילות לעובד שעבד 5 י"ע בשבוע הן 8 ש"ע ליום, ו- 36 דקות ללא הפסקה (עד אפריל 2018) קרי: 8.6 שעות עבודה ליום.
ושעות העבודה הרגילות לעובד שעבד 6 י"ע בשבוע הן 8 ש"ע ליום, ו- 7 שעות עבודה ביום שישי, ובלבד ששבוע העבודה לא יעלה על 43 ש"ש (עד אפריל 2018 (ס' 2 לחוק שעות עבודה).
בהתאם, יש לבחון ולחשב זכאותה של התובעת להפרשי שכר.

אין בפנינו ראייה לזמני ההפסקה, ואין חולק כי בעת הפסקה לא הוחתם הכרטיס, ומנגד, זכאית הנתבעת לנכות זמן הפסקה כאמור בחוק. נזכיר כי הנתבעת שילמה לתובעת שעות הפסקה לפי ערך 100% ו- 150% , סכומים שיש להפחיתם מהפרשי השכר המגיעים כאמור, ככל שאינם עולים על הנכוי המותר בחוק. (נעיר כי גם בדוחות הנוכחות, יש פירוט מדוייק של שעות הפסקה לפי ערך 100% ולפי ערך 150%).

החל מתלוש 3.14 מצוי בתלושים תשלום בגין הפסקה 150% הפסקה בתשלום.
יש בפנינו את כל דוחות הנוכחות והתלושים – וממילא, חישוב נכון יש לבצעו.

שכר שעה של התובעת הוא כמופיע בכל תלוש , וללא תוספת 400 ₪, ששולמה כעולה מהעדויות שבפנינו , כתוספת בשל תפקידה כאחר אית (ולא בגין עבודתה הרגילה, הגם שלא הייתה "מנהלת" או לא השתתפה בישיבות הנהלה ), ובכך שוכנענו.
בטרם נחתמה הכרעתנו, ניתן פסה"ד בענין איל"ן(24481-11-17). משכך, ועפ"י הנקבע בו – שכר העבודה הרגיל לחישוב גמול ש"נ בענייננו, בעבור עבודה בשעות לילה, הוא השכר בשיעור 150%, כהצהרת הנתבעת. [למען הסר ספק, ברי כי זכאות ככל שתקבע, לא תעלה על הסכום שעתרה לו התובעת בתביעתה.

עוד יש ליתן הדעת לכך, כי משעסקינן במשמרות, יש לשים לב אף להוראה שבסעיף 2 לחוק ש"ע, גם באשר לערב שבת/ערב חג/יום לפני עבודת לילה – שגם בו "יום" העבודה הוא בן 7 שעות בלבד.
כך אין לשכח את הוראות סעיף 10 לחוק (ביחס לש"נ בעבודה במשמרות/לילה), מחד ומאידך, היתרים שניתנו בעת הרלוונטית (קודם ל- 2018).
בעריכת החישוב יושם לב גם להוראת ס' 22 לחוק ולהתר שניתן בענין העסקת אחיות.

מעת שהנתבעת מאשרת כי הגם שלא מגיע לתובעת ברכיב זה דבר, לכל היותר מגיע לה סך של 4,726 ₪ (אגב, גם בסיכומיה העתיקה טעות ההקלדה שבסוגריים – ראה ס' 10) והתובעת עפ"י חישוביה טוענת לסכום גבוה בהרבה, הרי אנו קובעים כי יש למנות רו"ח/חשב שכר, כמומחה-יועץ, ע"מ שיחווה דעתו מהו הסכום הנכון לו זכאית התובעת.
כל קושיא שתעלה בפני המומחה – תובא בפנינו להכרעה, לאחר עמדות הצדדים ובצרוף אסמכתאות בלבד!

עם זאת, בטרם תושת עלות זו על הצדדים (מחצית לכל צד) – סברנו כי ראוי כי ב"כ הצדדים יגיעו לחישוב/להסכמה ביניהם, שיהא בה, כך תקוותנו, לייתר עלויות נוספות לצדדים.
הודעת הצדדים עד ליום 1.8.20.

בנסיבות אלה – ואם וככל שנדרש למומחה, לאחר הודעת הצדדים תובא מסקנתו בפנינו, וינתן פס"ד משלים.
ככל שכך – נפנה אליו אף את חישובי הצדדים ברכיבים הנוספים, עפ"י האמור להלן (אם וככל שנדרש לכך).
חגים
התובעת טוענת כי לא שולמו לה דמי חג בכל תקופת עבודתה, וכי כשעבדה בימי חג קיבלה גמול בשיעור 150%.
לטענתה, עבדה בימי חג לא מתוך רצון , אלא כי כך קבעה הנתבעת בסידור עבודה, ואם לא עבדה יום לפני ויום אחרי, זה היה בתאום מראש עם הנתבעת , שקבעה סידור העבודה.
כך עתרה ל- 9 ימי חג בניכוי ימי השבתות וסה"כ, לסך 16,672 ₪.

הנתבעת טענה כי במרבית ימי החג התובעת עבדה, בהתאם לבקשתה וסידור העבודה שהציגה, וקיבלה תגמול כחוק, וכי חישובי התובעת מתייחסים למשרה שלמה, ולפי חישוביה, נותרה זכאות ל- 807 ₪, כחישוב שצורף להגנה.

בתצהירה חזרה התובעת על טענותיה בתביעה וכך אף ירחי חזרה על טענות הנתבעת בהגנה.
בעדותה אישרה התובעת שעבדה גם בימי חג, כי כל עובד מגיש סידור עבודה והאחות הראשית קובעת מי יעבוד; בפחות מ- 40% סידור העבודה שקיבלה תאם לבקשתה ; היא כמו כולם . בזמן לימודיה (שנתיים) עבדה רק סופי שבוע וחגים (חמישי ערב, שישי בוקר ערב ושבת בוקר ערב) ; ולבסוף , אישרה כי מה שנתנה לה האחות הראשית – היא הסכימה, כי אחרת היתה נשארת ללא עבודה ; לא מתלוננת על זה שעבדה שבתות לפני שיצאה ללימודים (הלימודים התקיימו בימי א-ה כולל) , עבדה 6 ימים בשבוע/לפעמים חצי חודש כל יום. אף פעם לא ביקשה לעבוד בחג. "רפואה כמו צבא".

גב' נחמן לא יכלה להוסיף בנדון – עובדתית.

לא שוכנענו כי התובעת אולצה לעבודה ביום זה או ביום אחר.

התובעת החלה לעבוד בנתבעת תוך כדי שעבדה אצל מעסיק אחר. כעולה מתלושיה, הועסקה ב"נוה-באבוב בע"מ ", מ- 1.6.09 ועד 5.10 וכך עולה גם מדו"ח הראל שצרפה, כי עבדה אצל מעסיק זה עד יולי 2010 כולל (כשביולי, לכאורה, עפ"י ההפרשות להראל, עבדה בהיקף מצומצם יותר), כשניכר מהפקדות להראל, כי השתכרותה אצל מעסיק זה, הלכה ופחתה מ- 2.10 ועד 7.10.
עוד עולה מתלושיה אצל אותו מעסיק כי לא שילמה מ"ה (ואין דיווח על הכנסה נוספת, גם לא עת החלה לעבוד בנתבעת).

עוד עולה מתלושיה אצל הנתבעת כי עבדה שעות לא מעטות מדי חודש, וכי בתלושיה מצוי רכיב ש"נ בשיעור 150% (ואין רכיב 125%), למעט בתלושים בודדים (ראה 12.13).
מחודש 9.12 (מעת שהחלה ללמוד) בדר"כ יש בתלושים יותר ש"נ 150% , משעות רגילות.

שוכנענו כי התובעת יצאה ללימודים ע"מ להתקדם בעבודתה, כשהנתבעת הסכימה ללימודיה ולהכשרתה, כמו גם להעלאת שכר לאחר שהוסמכה.
בנסיבות אלה – בהן אין חולק כי במקום בו בית האבות פעיל כל ימות השנה ומנגד, סידור עבודה נערך בין כל אנשי הצוות וכשברי כי לפחות בחלק מהתקופה התובעת ביקשה לעבוד בסופ"ש ובחגים (משזו היתה דרכה לעבוד ולהתפרנס), מחד גיסא ומאידך גיסא , עולה כי לא יכלה – (או בנסיבותיה מרצונה) לעבוד באותם שנתיים בימי העבודה השבועיים , ואף עבדה בחגים/שבתות , ומעבר להיקף משרה מלאה [(ותוך תשלום לימי חג ושבת (150%)] , ומשמקובל עלינו כי כעובדת היה יתרון ( גם כספי) בעבודה בפועל בימי חג, וכי שיבוץ כאמור, בהכרח אמור היה לאפשר גם לעובדים אחרים לעבוד בשבת ו/או חג במחלקה (ולהנות או "להנות" מכך, או מהשכר הגבוה יותר ששולם), הרי באי כח הצדדים או המומחה) יבח נו אף ענין זה , בהתייחס לחודשי העבודה הרלוונטיים באופן הבא: משהתובעת עותרת לכל ימי החג שלא ארעו בשבת, מחד ותוך התעלמות מאי עבודה יום לפני/אחרי ; ומנגד, הנתבעת טוענת ליתרה בסך 807 ₪ בחישוב (ראה חישוב בנספח ז') כך "נניח" (משאין בפנינו הסבר לחישוב, ע"י עורכו) של % משרתה ללא שבת וחג (ובלא שנדע אם % המשרה חושב לחודש/לשנה), ומשאין בפנינו כמה עובדים (אחיות ואחים) חלקו עמה את המשמרות – אנו קובעים כי החישוב ברכיב זה יערך לפי % משרה, ממוצע שעות (ללא שעות שבת/חג , שכאמור שולמו ב- 150%) ממשרה מלאה , מסה"כ זכאות בכל שנה ושנה לימי חג (לא כולל שבת בחג). החישוב לא יכלול את שתי השנים בהן למדה, בהן בוודאות עבדה בסופ"ש ובחגים לפי בקשתה-שלה. באשר לכל התקופה שנותרה, שוכנענו כי החל מחודש 1.11 60% השבתות והחגים עבדה לפי בקשתה-רצונה --סידור העבודה, שהיא הגישה.
בהתאם, זכאותה לדמי חג (100%) תחושב בהתאם. נבהיר כי בהעדר נתוני עובדה, ומשהודתה ב- 40%, ומשלא שוכנענו באחוז זה, אלא בחלוקה שנעשתה כמקובל, לפי בקשות חברי הצוות, ומשעולה כי היתה בכירה מהם/הועדפה על פניהם (ולו משמימנה הנתבעת עבורה שנתיים לימודים והעלתה מיידית שכרה ובשיעור משמעותי ,ובלא שביקשה) – כך קו בעים אנו, עפ"י התרשמותנו ממכלול העדויות והנסיבות.
בהתאם (וגם עפ"י הלכת איל"ן הנ"ל) תחושב זכאות התובעת ל- 40% מימי החג, לתקופה האמורה ועפ"י % משרתה.

חופשה והבראה

טוענת התובעת כי לפי החוק, לאחר 4 שנים, היתה זכאית ל- 16 ימי חופשה לשנה, לשנה שישית ל- 18 יום , לשנה שביעית – 21 יום , לשנה שמינית – 22 יום, לשנה תשיעית – 23 יום, שנה עשירית – 24 יום וכו', כך לפי תיקון החוק מ- 7.16. למרות שהוותק שלה "כ- 10 שנים" הוספו לה רק 1 יום לחודש במקום 1.5 או 2 ימים . ב- 7.17 צברה 13 ימי חופשה שלא קיבלה פדיון עבורם. שכר ה היומי הוא בסך 400 ₪ ומשכך, עתרה ל- 5,200 ₪.
עוד טענה כי לכל תקופת עבודתה (7 שנים + 4 חודש + 1 יום) היתה זכאית ל- 47.33 ימי הבראה וכי סה"כ חוב הנתבעת בהבראה הוא 5,381.5 ומשקיבלה לאחר פנייתה ביוני 2017, 605 ₪, הרי יתרת החוב היא 4,776 ₪.

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי לאור פניית התובעת ערכה בדיקה מדוקדקת וחישוב מחדש, והובהר כי קיבלה ימי חופשה ביתר, משבפועל עבדה 5 י"ע בממוצע בשבוע , בעוד שהצבירה בתלושים היתה לפי 6 י"ע בשבוע , ולפיכך, באוגוסט 2017 שולם לה פדיון חופשה ביתר בסך 3,200 ₪ , לקיזוז ו עתרה.
באשר להבראה טענה כי לאחר בדיקה מדוקדקת שנערכה לאחר הפסקת העבודה, נותרה חבה לתובעת סך 604.8 ₪, ששולמו לתובעת באוקטובר 2017 (צורפו תחשיבים), כשהתובעת "השמיטה" מחישוביה סך 2,434.32 ₪ ששולמו בגמ"ח (8.17), ומשלא ערכה התובעת חישוביה לפי היקף העסקתה בפועל.
בתצהיריהם לא הוסיפו הצדדים דבר בהקשר זה.
בהתאם, גם רכיבים אלה יועברו לחישוב כאמור.
נוסיף, כי לא נטענה טענת התיישנות לא ברכיב חופשה ולא ברכיב הבראה.

בנסיבות אלה – יערך חישוב זכאותה לפי ותק 4-1 שנים, עד 30.6.16 זכאות ל- 14 יום; מ- 1.7.16 – 31.12.16 זכאות ל- 15 יום. מ- 1.1.17 זכאות ל- 16 יום שנה 16-5 יום; שנה 18-6 יום; שנה 21-7 יום; שנה 22-8 יום (חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה), התשע"ו – 2016.

נציין עם זאת, כי עיון בתלושי השכר מלמד כי התובעת טועה לטעון כי נצבר לה כל העת 1 יום, בהתעלם מהוותק שלה; להפך, גם בשנתיים בהם למדה והיקף משרתה היה נמוך ממילא (והוותק עדיין בתחום 4 השנים הראשונות !) נצבר לתובעת 1 יום כמעט מ די חודש.

עוד יש לציין כי בחודש 12.14 נצברו לתובעת 3 ימי חופשה (ואין בפנינו הסבר לכך, שמא "חופשת פיצוי"); וכן תלוש 3.15 בו נצברו 2 ימים. כך גם בחודשים נוספים עד לסיום עבודתה, כשבתלוש 5.15 קיבלה חופשה (6 ימים ניצול לפי 8 שעות ליום! קרי: כמשרה מלאה!).
משעסקינן בדרישה לא לפי חישוב זכאות (חרף "ההסבר" על הוראות החוק שבתביעה), אלא לפי היתרה בתלוש 7.17 (הגם שקבענו כי לחישוב הזכאות ברכיבים אלה היה מקום לחשב % המשרה הממוצע ה כולל שעות שעבדה בשבת ובחג, ומשבתלוש 7.17 נטען לניצול 13 ימי חופשה, ואין רכיב תשלום בהתאם – ומנגד בתלוש 8.17 (שצורף להגנה) מצוי תשלום חופשה ומשהנתבעת טוענת לתשלום ביתר – אנו קובעים כי זכאותה המכסימלית תהא לפי יתרת ימי חופשה של 13 יום, ו ממילא, בניכוי הסכומים ששולמו כאמור ותוך שנדחית טענת הקיזוז.

באשר להבראה – בהתאם להיקף המשרה שיקבע (כקביעתנו לעיל ברכיב הפרשי שכר) תחושב זכאות התובעת ביחס לכל שנה ושנה ובניכוי הסכומים ששולמו במהלך השנים והיתרה (כולל הודאת הנתבעת בהגנתה), תשולם לתובעת.

מחלה

טוענת התובעת כי ב- 5.17 היתה בחופשת מחלה מ- 3.5.17 ועד 14.5.17 כולל, סה"כ 10 ימים, מתוכם זכאית היא ל- 8 ימי עבודה, אך שולמו לה רק 7 ומשכך, עתרה ל- 400 ₪.
הנתבעת טענה כי ברבעון 3.17 – 1.17 עבדה התובעת 74 ימים , לח ַלק ב- 90, קרי: 0.82 x 12 ימי מחלה = 9 ימים = 56 שעות, מה ששולם בתלוש מאי 2017. משכך, עתרה לדחות התביעה ברכיב זה.

משתואם חישוב הנתבעת, כאמור , את הוראות החוק – נדחית התביעה ברכיב זה.

הפרשות פנסיוניות

טוענת התובעת כי חל על הצדדים צו הרחבה לפנסיה חובה ולפיכך , היה על הנתבעת לבצע הפרשות החל מ- 7.2010, ולפי האחוז שבצו, משעבדה משרה מלאה, למעט חודשים בודדים , בנסיבות שאינן תלויות בה.

עוד טענה כי לאחר "עיון בדוחות של מגדל חברה לביטוח" עולה כי ההפרשות לא נעשו משכר עבודה מלא, אלא משכר מופחת, כ אילו עבדה משרה חלקית ו כי במקום עבודה קודם היתה לה קרן פנסיה פעילה. משכך, היה על הנתבעת להפריש מחודש עבודתה הראשון , ולא מ-12.10, כפי שעשתה בפועל.

התובעת מחשבת זכאותה וטוענת ליתרת זכאות בסך 4,022 ₪ (בניכוי סך 2,557 ₪, שקיבלה לאחר פנייתה ב-6/2017 ; נציין כבר עתה, כי אין שחר לעתירתה לפיצויי הלנה ברכיב זה , ולו משאינה טוענת, כי נוכה משכרה סכום כלשהו שלא הועבר לקרן הפנסיה!).

הנתבעת הכחישה הנטען וטענה כי באוקטובר 2017 שולם לתובעת הסך האמור (כשהתובעת דרשה אז סכום הזוי של יותר מ-15,000 ₪) וכי בחישוב מחדש שערכה לאחר הגשת התביעה, הוברר שאינה חבה דבר לתובעת (צורף תחשיב).

עוד טענה כי הסכום הנתבע עד חודש 12/2010 התיישן ולפיכך, יש להוריד מחישובי התובעת סך 1,328.3 ₪, כך שממילא, דרישתה מצטמצמת ל-2,693.7 ₪, סכום מוכחש; טענת התובעת בדבר ביטוחה קודם לתחילת עבודתה – עולה לראשונה בתביעה.

בתצהירה טענה התובעת כי הנתבעת היתה חייבת לוודא עמה שיש לה קופת פנסיה, ולו היתה שואלת אותה היתה משיבה בחיוב.
כבר הבהרנו לעיל, שגב' נחמן לא קיבלה את התובעת לעבודה ואף לא היא שנתנה לתובעת הודעה לעובד (בע"פ או בכתב...).

בהקשר לרכיב זה הגישה התובעת דו"ח הראל ותלושים ממעסיק קודם.

מנגד, מסיכומיה עולה, כי היא עותרת אך ורק לתשלומים מ-12.10 (לאור טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת), ובהתאם, הפחיתה הסכום, לסכום שטענה לו הנתבעת (בעיגול).

בנסיבות אלה, יש לחשב זכאות התובעת לפי היקף עבודתה (כאמור לעיל ברכיב הפרשי שכר), ולפי ערכי שכר שעה ואחוז הפרשות שעפ"י צו הפנסיה הכללי, הנכונים לכל התקופה, החל משכר ינואר 2011, ובניכוי הסכומים שהופרשו להראל.

נוסיף ונציין, למעלה מן הצורך (משהטענה נזנחה), כי לא הוכחה זכאות התובעת להפרשות בשל מעסיק קודם, משעולה מפירוט תשלומים להראל (נספח ראשון לתצהיר התובעת) כי נפתחה קרן פנסיה רק ב-1.4.10 (עמ' 1) קרי: לאחר שהתובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת, והגם שהמעסיק הקודם הפריש כבר מחודש 2.2010 (עמ' 2, שם), הרי במועד תחילת עבודתה – לא היתה לתובעת קרן פעילה וממילא, אף לו נשאלה, כטענתה, היה עליה להשיב בשלילה! – ובניגוד לטענתה בתצהירה! עוד נציין כי התובעת לא טענה (בהגינותה) כי הודיעה על קיומה של קרן פעילה.

סיכום

הצדדים יודיעו כפי שנקבע אם ומהי בקשתם, שמא הגיעו, כראוי, כמצופה וכמתחייב – להסכמה, ולחישוב יחדיו כמוצע לעיל; לא יגיעו להסכמה – ימונה מומחה, ששכ"ט יופקד ע"י הצדדים בקופת ביה"ד, טרם תחילת עבודתו.

ובאשר להוצאות – לא נחה דעתנו מעדויות הצדדים [התובעת לא הרשימה באמינות דבריה, הוצגו על ידה שאלות באופן שאינו כדבעי, מחד ומאידך, הנתבעת לא הציגה (עד עתה) עותק מדוגל, כמתחייב מהחלטות ביה"ד ואף עדות העד ה מטעמה היתה חסרה מידע עובדתי מתחייב, בנסיבות שלא הובהרו די צרכן, כמו גם ניסוח כתביה (ושלא לצורך)].

לאור כל אלה – לא מצאנו ליתן צו להוצאות.

הודעת הצדדים (לפי פניית ב"כ התובעת, בצרוף חישוב מפורט ומדויק עפ"י העקרונות דלעיל , ישירות לב"כ הנתבעת, ובתוך 7 ימים מקבלת פסה"ד ), לבדיקת החישוב-חישוב נגדי וככל שלא תושג הסכמה, לאחר שיח בין בכ"י הצדדים – יגישו עמדתם עד ליום 21.7.20.

טוב יעשו בכ"י הצדדים אם יקיימו ביניהם פגישה בנדון, בה יקל עליהם להגיע לפתרון!

לעיון להודעת הצדדים.

ניתן היום, כ"ו סיוון תש"פ, (18 יוני 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר יוסף רובינשטיין

נחתם ע"י נ.צ. ביום 17.6.20.