הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 2175-01-18

09 מרץ 2021

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק

התובע
teklehanes kefle
ע"י ב"כ: עו"ד משה פולק ו/או אורטל דרקסלר
-
הנתבעים

  1. מי - רן כוח אדם בע"מ ( פורקה)
  2. צדוק עזרא
  3. רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד עדי אלבוים

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר Teklehanes Kefle, אזרח אריתריאה (להלן - התובע), אשר לטענתו הועסק על ידי מי - רן כוח אדם בע"מ (להלן - חברת מי-רן), בחצרי הנתבעת 3, לתשלום זכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו וסיומה.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת ועולות מכתבי הטענות וחומר הראיות:
חברת מי-רן הייתה חברת כוח אדם אשר נכנסה להליכי פירוק לאחר הגשת תביעה זו.
הנתבע 2, מר צדוק ציון עזרא (להלן – הנתבע) היה בעל מניות בחברת מי-רן.
הנתבעת 3 הינה חברת בנייה (להלן – חברת שבירו).
תמצית טענות התובע
התובע טוען כי עבד בשורת חברת מי רן בחצרי חברת שבירו כעובד בניין וזאת החל מ-10/12 ועד ל-10/15, משך 3 שנים. התובע טוען כי הועסק בין היתר בפתח תקווה וברחובות.

חברת מי-רן הנפיקה לתובע תלושי שכר לכל אורך תקופת ההעסקה.

על הצדדים חל צו ההרחבה בענף הניקיון משנת 2014 וזאת בשים לב להיות חברת מי-רן קבלן ניקיון רשום. לחילופין, על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבנייה.

לכל אורך תקופת ההעסקה, חברת מי-רן נמנעה מלשלם לתובע את זכויותיו הסוציאליות בהתאם לחוק או במסגרת צו ההרחבה בענף הניקיון או הבניין.

יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחיובי חברת מי-רן, שעה שהוא עשה שימוש לרעה באישות המשפטית הנפרדת של חברת מי-רן והעסיק את התובע תקופה ארוכה, תוך הפרה בוטה של חוקי המגן.

על פי דוקטרינת מעסיקים במשותף קיימת חבות משפטית לנתבעות, ביחד ולחוד, שכן על אף שבאופן פורמלי התובע נרשם כעובד של חברת מי-רן, בפועל עבד בחצרי של חברת שבירו וקיבל הוראות ישירות ממנהליה ועובדיה לכל אורך תקופת התביעה. כמו כן , ההתקשרות בין הנתבעות נועדה להתחמק מתשלומי חובות המעסיק ומשכך מנוגדת לתקנת הציבור.

אם יימצא כי לא חלה דוקטרינת מעסיקים במשותף, הרי שעל פי פרשת דינה חזין קמה לחברת שבירו חבות כלפי התובע, שכן בית הדין הכיר במיקור חוץ כצורת העסקה לגיטימית ובלבד שמקבל השירותים יפעל לשמירת זכויותיהם של עובדי הקבלן מכוח משפט העבודה המגן.

ההתקשרות בין הצדדים היא בגדר חוזה הפסד, שכן חברת שבירו שילמה לחברת מי-רן תמורת שירותיה סכום שלא מאפשר לה להעסיק את עובדיה על פי דין.

חברת שבירו הייתה צריכה לקלוט את התובע לשורותיה בחלוף 9 חודשים בהתאם לדין, וכן לבצע השוואת תנאים מהיום הראשון בהתאם לדין.

עוד נטען כי יש להטיל על חברת שבירו אחריות מוכח סעיף 26 לחוק הגברת האכיפה בדיני העבודה, התשע"ב-2011, המטיל אחריות אזרחית על מזמין שירות אשר לא נקט באמצעים סבירים למניעת פגיעה בזכויות עובדי הקבלן.

עוד טען התובע כי ה וא זכאי לקבלת פיצויי פיטורים, דמי חלף הודעה מוקדמת, תגמולים, קרן השתלמות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעות ואי מתן הודעה לעובד.
תמצית טענות הנתבע וחברת שבירו
התובע טוען בעלמא כי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל חברת מי-רן ולחייב באופן אישי את הנתבע וזאת ללא ראשית ראייה. יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע ולחייב את התובע בהוצאות הנתבע.

התובע טוען לאחריות חברת שבירו לזכויותיו וזאת כאשר אין בידיו ראשית ראייה להוכיח כי עבד במקום הקשור אליה.

בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התובע הועסק על ידי חברת מי-רן בלבד , כעולה מ מסמכי ההעסקה שהוצגו בפני בית הדין המוכיחים כי שכר התובע וכל הזכויות הנלוות בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין , שולמה על ידי מי רן.
העדים
ביום 5.3.20 התקיים דיון הוכחות.
מטעם התובע העיד התובע בעצמו.
הנתבעים לא העידו עדים מטעמם.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק שוכנעתי כי דין התביעה לה ידחות, ואפרט. תביעת התובע נעדרת פרטים מהותיים בדבר אופן העסקתו, כאשר מרבית טענותיו נטענו בעלמא וללא תימוכין. כמו כן, הראיות שהוצגו בפני אין בהן די כדי להוכיח את תביעתו, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

אציין כי חברת מי-רן פורקה על כן בהליך הנדון נותרו שני נתבעים בלבד- הנתבע, כאשר התובע מבקש להרים מעל חברת מי-רן את המסך על מנת לחייבו באופן אישי בתשלום זכויותיו, וכן חברת שבירו.

נוכח הדברים האמורים, נדרש תחילה לשאלה העיקרית העומדת לפתחנו והיא - האם ניתן לחייב מי מהנתבעים בהליך לתשלום הזכויות הנטענות על ידי התובע?
האם יש לחייב את הנתבע באופן אישי?
במסגרת שאלה זו יש לבחון האם התובע צלח בהוכחת נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל חברת מי-רן וחיובו בחובות החברה באופן אישי .

הוראת החוק החלה על עניינו היא סעיף 6 לחוק החברות. הסעיף מונה את המקרים המצדיקים הרמת מסך על ידי בית המשפט:

"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

הסעיף קובע באופן ברור כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה במקרים חריגים בלבד המנויים בסעיף. בית הדין הארצי לעבודה קבע בעניין זה כדלהלן-
"הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת – יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית – בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה".
[דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה – גלידות הבירה (15.8.94)].

בית הדין הארצי חזר על הלכה זו וקבע כי על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה יש להניח תשתית עובדתית מספקת להרמת מסך ההתאגדות [בר"ע 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ ואיציק אנקוניה – ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.06)].

בחינת טענות הצדדים מעלה כי התובע כשל להוכיח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד בהתאם לדין. אין די בטענת התובע כי הופרו חוקי המגן על מנת להטיל חבות אישית על הנתבע. התובע לא הניח תשתית עובדתית מספקת כדי להוכיח כי חברת מי-רן הייתה למעשה כסות לפגיעה בזכויותיו. אשר להרשעתו של הנתבע בת"פ 59533-10-15, אליה התייחסה באת כוח התובע במסגרת סיכומי ה, יצוין כי התובע נענש בגין הליך זה ואינני סבורה כי יש לקשור בין הדברים.

לאור האמור לעיל, תוצאת הדברים היא כי התובע לא הרים את הנטל הכבד הנדרש לצורך הוכחת עילה מהעי לות המנויות בסעיף 6 לחוק החברות לפיכך, התביעה כנגד הנתבע נדחית.
האם התובע עבד בחצרי חברת שבירו?
לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהובאו בפני , לא שוכנע תי כי התובע אכן הועסק בחצרי חברת שבירו וכי יש לחייבה בסכומים הנתבעים והזכויות הנטענות על ידו.

התובע מתאר בתצהירו כי הנתבע היה "הרוח החיה מאחורי הנתבעת 1 אשר שילם לי את שכרי וקבע את תנאי העסקתי.." (סעיף 2 לתצהירו של התובע). כלומר, מתצהיר אנו למדים כי הנתבע הוא שקבע את תנאי שכרו של התובע וכן את שכרו. עוד מצהיר התובע כי "הנתבעת 1 [ר.צ.- הכוונה לחברת מי-רן] הנפיקה לי תלושי שכר לכל אורך תקופת התביעה" (סעיף 9 לתצהירו של התובע).

אשר לטענות התובע ביחס להעסקתו בחצרי חברת שבירו, אני סבורה כי הצהרות התובע אינן מפורטות ובבחינת טענות בעלמא, כאשר טוען הוא כי "... בפועל עבדתי בחצריה של הנתבעת 3 וקיבלתי ממנה הוראות ישירות ממנהלי ועובדי הנתבעת 3 לכל אורך תקופת התביעה" (ס' 22 לתצהירו של התובע). הא ותו לא. התובע לא הביא בדל ראיה על מנת להוכיח כי חברת שבירו הייתה מעורבת באופן ממשי בהעסקתו, כי ניתנו לו הוראות מקצועיות או כי פיקחו על עבודתו, סיפקו לו כלי עבודה או כי עבד לצד עובדיה של חברת שבירו. התובע אף לא טרח להזכיר את זהות מנהלי העבודה מהם קיבל את הוראות העבודה. יש להעיר, כי במהלך עדותו בפני בית הדין, עולה כי עבד תחת ניהולו של עוסמה (פרוטוקול, ע"מ 8, שורה 26), כאשר שם זה לא אוזכר ולו פעם אחת לאורך כתבי טענותיו של התובע, לא הוכח הקשר בינו ובין חברת שבירו ולא הוזמן הוא למתן עדות.

נוסף על כך, התובע הצהיר כי עבד כעובד בניין (ס' 2 לתצהירו של התובע), אך הוא מיאן לפרט את טיב העבודה שביצע באתר, כאשר הועסק בפועל על ידי חברה קבלנית בתחום הניקיון לפיכך, אין ביד י לבחון האם מדובר בעבודה המצויה בליבת העיסוק של חברת שבירו או שמא המדובר בעבודה אחרת המצדיקה מיקור חוץ של חברת כוח אדם או לצורך אחר מובחן באופן ספציפי. רק בסיכומיו טוען הוא לראשונה כי ביצע עבודת בניה אשר בטיבה היא עבודה שגרתית המצויה בליבת העיסוק של כל חברת בניה, זאת ללא הוכחה ומבלי שהדבר נטען קודם לכן (ראו ס' 39 לסיכומי התובע).

לא נעלמה מעיני העובדה כי הנתבעים בחרו שלא להעיד עדים מטעמם, אך שעה שנטל השכנוע מוטל על שכמו של התובע, היה עליו להביא לעדות את מנהל העבודה או לכל פחות עובד עמו עבד, אשר היו יכולים לשפוך אור על העסקתו בתקופה הנטענת על ידו. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלוונטית, מקימה לחובתו של הנמנע מלהביא את הראיה או העדות, חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה העדות הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לעדות שלא הובאה [ע"א 641/87 קלוגר – החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ (80.1.90)]. לדיד י, אי הבאת עד יש בה כדי להעיד כי עדות כאמור הייתה מחלישה את גרסת התובע.

על מנת לתמוך את טענת התובע כי אכן עבד באתרים של חברת שבירו ברחובות ובפתח תקווה , הציגה באת כוח התובע דוח איכון , אשר הוגש לתיק לאחר קיום דיון ההוכחות בלבד, על אף ש חברתי כבוד הרשמת ערמונית מעודד , העניקה לבאת כוח התובע את הצו המבוקש כבר ביום 29.10.18.

אציין כי על א ף שצו האיכון ניתן מחודש 1/2012 ועד לחודש 12/2015, התובע בחר להציג בפני בית הדין תקופה קצרה של 5.5 חודשים בלבד, החל מיום 18.5.15 ועד ליום 2.11.15 . כל זאת חרף טענתו כי יש בדוח האיכון כדי להוכיח כי נכח בעיר רחובות " .. לאורך חודשים רבים בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה..." (ס' 12 לסיכומי התובע). העובדה שהוצגו דו"חות לתקופה קצרה "כדוגמא" שומטת את הקרקע תחת טענת התובע. כמו כן, הצו אשר ניתן התייחס לכל תקופת העבודה ולא ברור מדוע התובע בחר להציג חודשים ספורים בלבד, ולא את התמונה המלאה העולה מכלל הדוחות.

נוסף על האמור לעיל, אין די בהצגת דוח איכון המראה כי התובע שהה ברחובות על מנת להוכיח טענתו. התובע בסיכומיו מציין כי האיכון מצביע על הימצאותו של התובע " ... בסמוך לאתר הנתבעת" (סעיף 12 לסיכומי התובע) . עם זאת, אין בכך כדי להעיד כי התובע עבד באתר של חברת שבירו , ולא נשללה האפשרות כי עבד במקום סמוך לאתר הנטען . לשיטתי, לא די בהצגת דוח איכון המעיד על שהייה "סמוך לבית העלמין רחובות" על מנת להוכיח את טענת התובע כי עבד באתר חברת שבירו ברחובות בתקופה הקצובה של 5.5 חודשים , בהיעדר נתון אובייקטיבי אשר יש בו כדי לקשור את התובע אליו. עוד יש להעיר, כי בתקופה זו נקודת הציון העיקרית היא "סמוך לבית העלמין רחובות", אך בנוסף לכך מופיעות נקודות ציון נוספות אם כי בתדירות נמוכה יותר. מכל מקום, נדמה כי התובע עבד ביותר מנקודת ציון אחת בתקופה זו של 5.5 חודשים.

זאת ועוד, יש לציין כי במהלך עדותו של התובע בפנינו העיד הוא כי " ... בחודש 6/2014 עבדתי ברחובות." (פרוטוקול, ע"מ 6, שורה 19). עם זאת, נמנע הוא מלהציג את דוח האיכון הרלבנטי לאותו החודש. ברי, כי אם היה ממש בטענתו זו של התובע, היה מוצג הדוח הרלבנטי לחודש 6/2014 על מנת להוכיח טענתו.

ערה אני לטענת ב"כ הנתבעים במהלך דיון ההוכחות על פיה "... הנתבעת 3 מעולם לא עבדה ברחובות.. " (פרוטוקול, ע"מ 5, שורה 10), בעוד באת כוח התובע הציגה ראיה לפיה באתר האינטרנט של חברת שבירו מוצג פרוייקט Upark ברחובות בזה הכיתוב: " חברת רמי שבירו וחברת דוראל ש. מציגות בשכונת המידע ברחובות את אחד הפרויקטים היוקרתיים והבולטים בעיר בפרויקט UPARK...", כאשר בתחתית האתר צוין כי מדובר ב"חברות מובילות שהן גם היזמיות וגם המבצעות". על אף שדבריו של בא כוח הנתבעים נסתרו כאמור, אינני סבורה כי די בכך כדי להוכיח כי התובע אכן עבד באתר הנטען על ידו. יש לומר בהערת אגב, כי טענת באת כוח התובע באשר לתחולת חז קת השקר אינה רלבנטית, כאשר אין מדובר בעדות בעל דין במהלך הדיון, כי אם באמירה של בא כוח הנתבעים בלבד.

יתר על כן, עיון בדוח האיכון מלמד כי התובע שהה בפתח תקווה פעמים ספורות בלבד מתוך תקופה של 5.5 חודשים, ולמעשה אין כל אינדיקציה המלמדת כי שהה באתר הנטען על ידו בפתח תקווה. זאת ועוד, אין די בנסח הטאבו שהוצג על ידי התובע המראה כי חברת שבירו הייתה בעלים של חלק מהקרקע המצויה בגוש 6362, חלקה 257, כדי להראות שהתובע עבד באתר חברת שבירו בפתח תקווה. יתרה מכך, בסיכומי הנתבעים אף נטען ולא נסתר שכן לא הוגשו סיכומי תשובה, כי האתר הרלוונטי המצוי בפתח תקווה מצוי במיקום אחר: בגוש: 3694, חלקה 73, כך על פי טופס 4 שהוגש על ידם. בכל מקרה, בצדק טענו הנתבעים, כי אין בכך שהנתבעת 3 הינה בעלים של חלק מן הקרקע כדי להעיד כי היא יזמה ובנתה את הפרויקט באותו מיקום, באם הוקם. כמו כן, אין בעובדה שאתר Five בפתח תקווה מו פיע באתר נתבעת 3, כדי להוכיח קשר של התובע לאתר.

מן האמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח כי עבד בכל התקופה הנטענת, משך 3 שנים, באתרים של חברת שבירו ברחובות ופתח תקווה.

אציין כי ניכר מהתנהלות הנתבעים לאורך ההליך כולו כי פעלו באופן עמום עת הגישו כתב ההגנה נעדר פירוט; לא הוגש תצהיר גילוי מסמכים אשר היה בו כדי לברר אם מצויים המסמכים המבוקשים בחזקתם בין אם לאו; הנתבעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית כלל; הוצגו על ידי הנתבעים דוחות נוכחות שנטען כי הוחתמו על ידי חברת דוראל במהלך דיון ההוכחות בלבד כאשר נטען קודם לכן כי אין בידי הנתבעים כל מסמך נוסף; הנתבעים אף לא העידו עדים מטעמם. על אף שהתנהלות זו תמוהה היא ואינה מסייעת לקידום ההליך , אין די בה כדי לחייב את הנתבעים באחריות לתשלום זכויות התובע אך בשל כך. על התובע הייתה מוטלת חובת ההוכחה באופן פוזיטיבי, דבר אשר כשל מלעשות.

עוד אציין כי לא ניתן משקל לדוחות הנוכחות המעטים שהוצגו על ידי הנתבעים במהלך דיון ההוכחות, ואשר לא נמסרו לאחר מכן לידי ב"כ התובע. מדובר בדוחות נוכחות המתייחסים לעבוד ת התובע בחברות אחרות, כאשר רק בחלקן מופיע שם חברה, ומכל מקום אין בהם כדי לקשור את התובע לחברת שבירו ולאתרים הנטענים ברחובות ובפתח תקווה.

אם כן, פועל יוצא של האמור לעיל הינו כי אין להשית על הנתבעים בהליך זה אחריות לזכויות אותן מבקש התובע לתבוע במסגרת ההליך, משהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לפיכך , הדיון בדבר זכאות התובע לזכויות אלו- מתיית ר.

סוף דבר
התביעה נדחית.
משעה שנדחתה התביעה , התובע ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה אדר תשפ"א, (09 מרץ 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .