הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 19930-03-19

לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ
נציג ציבור (עובדים) מר גבריאל נבו
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק קוגמן

התובע
עמאר עבדאלקאדר
ע"י ב"כ עו"ד אורטל עמר
-
הנתבע
ציון בן ציון
ע"י ב"כ עו"ד אביחי ברטנובסקי

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר עמאר עבדאלקאדר (להלן – התובע) נגד מעסיקו, מר ציון בן ציון (להלן – הנתבע), לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא עריכת שימוע כדין, הודעה מוקדמת, שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר עבודה, הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, דמי הבראה, פדיון חופשה, החזר קיזוז משכר עבודה, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי מתן הודע ה לעובד על תנאי עבודתו ופיצוי בגין אי מסירת תלוש שכר כדין. התובע העמיד את תביעתו על סכום של 155,502 ₪.
הנתבע הוא קבלן רשום ועוסק מורשה שעיסוקו בעבודות תשתית, חפירות, מדרכות, כבישים, הקמת גדרות ועבודות עפר ופינוי פסולת (סעיף 7 לכתב ההגנה).
התובע הועסק בשירות הנתבע כנהג משאית, המוביל מאתרי בנייה פסולת בנייה ומשנע אותה למטמנות או למוקדים שונים בהתאם לסידור עבודה , החל מיום 8.1.17 ועד ליום 12.8.18 (כ-19 חודשים). התובע הועסק בימים א-ה בין השעות 06:00 ועד 17:00. שכרו החודשי של התובע עמד על סך 12,000 ₪ נטו (סעיפים 5-7 ו-11 לתצהירו).
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר עליו בדיון ההוכחות שנערך ביום 9.5.21. ביום 2.12.19 הגיש התובע תיק מוצגים מטעמו.
מטעם הנתבע לא הוגשו תצהירי עדות ראשית והנתבע כלל לא נחקר לפנינו.
בהתאם להלכה הפסוקה, הימנעות הנתבע מהגשת תצהיר עדות ראשית אינה שקולה לאי הגשת כתב הגנה, ולכן התוצאה של מחדל זה אינה מתן פסק דין בהעדר הגנה, אלא המשך קיומו של ההליך בלא עדות זו (בר"ע (ארצי) 26874-10-17 א.ב. (באסם) לשיווק בשר ולמסחר כולל בע"מ – גלעד פרי-אור (17.12.17)). אין חובה על הנתבע להביא עדים מטעמו לסתירת ראיות התובע. הנתבע רשאי להוכיח כי אין ממש בטענות התובע מעדות התובע עצמו וממסמכים שיוגשו באמצעותו (דב"ע (ארצי) נז/137 – 3 שמעון ראם – מועצה מקומית עתלית (2.3.97)).
ביום 10.2.20, לאחר הגשת כתב התביעה, קיבל התובע מהנתבע המחאה בסך 20,176 ₪ עבור גמר חשבון שנערך לו בהתאם לתלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 (העתק ההמחאה צורף כנספח 16 לתצהיר התובע). התובע ביקש לקזז את הסכום ששולם לו מסכומי התביעה (סעיף 1 לסיכומי התובע).
לאחר שנשמעה עדות התובע בדיון מיום 9.5.21 הגישו הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעתנו.
האם חל על העסקתו של התובע צו ההרחבה בענף הבנייה?
התובע חישב את זכויותיו בכתב התביעה בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (לפי תקופת העבודה צו ההרחבה שעמד בתוקף הוא הצו משנת 2015, להלן – צו ההרחבה בענף הבנייה או צו ההרחבה ) או ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה, שחל על יחסי העבודה בין הצדדים.
לגרסת הנתבע, הוא קבלן רשום ועוסק מורשה שעיסוקו בעבודות תשתית, חפירות, מדרכות, כבישים, הקמת גדרות ועבודות עפר ופינוי פסולת (סעיף 7 לכתב ההגנה). התובע הועסק אצלו כנהג משאית ובמסגרת עבודתו נדרש לנהוג בין אתרים שונים מחוץ לחצרי המעסיק, בהם המעסיק או מי מטעמו ביצעו עבודות שונות, ולשנע מהם פסולת. התובע עסק בנהיגה בלבד (סעיף 11 לכתב ההגנה). עוד נכתב בכתב ההגנה כי: " יש לשקול מה לכתוב בעניין תחום עיסוקו של הנתבע. במכתב התשובה מטעם משרדו של יאיר דוד, נכתב שהנתבע הינו קבלן רשום לעבודות עפר ופיתוח, ולכן, מבדיקה שערכתי חל עליו צו ההרחבה" (סעיפים 7-8 לכתב ההגנה). התובע טען כי יש לראות ציטוט זה כ"הודאה" בדבר תחולת צו ההרחבה. ואולם, בסיכומים מטעם הנתבע נטען כי על העסקתו של התובע לא חל צו ההרחבה בענף הבנייה ולכן התובע לא זכאי לזכויות כלשהן מכוח צו ההרחבה בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע.
נוסף על כך, התובע טען כי נוכח הכחשתו של הנתבע בדבר תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה (בהתכתבות בין הצדדים שקדמה להגשת התביעה – מוצג 2 ) בכתב התביעה הוא טען לתחולת צו ההרח בה בענף הבנייה. ואולם התובע ביקש כי ככל שבמסגרת ההליך תתברר תמונה המלמדת על תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה תישמר לו הזכות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה תוך הוספת רכיבים מכוח תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה (סעיפים 4-5 לכתב התביעה). התובע לא הגיש כתב תביעה מתוקן ולא חזר על טענה זו בסיכומיו וטענה זו נזנחה. על כן דין טענה זו להידחות.
בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק (ראו דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158(. הנטל להוכחה כי צו הרחבה חל על יחסי הצדדים רובץ על כתפיו של העובד, הטוען לתחולה. בהקשר לכך נקבע בעניין אפרימי (ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (9.7.00)) כי:
"שאלת תחולתו של צו הרחבה, "היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, 160 מול האות ג'), ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ר' דב"ע לו/5- 6 הנ"ל; דב"ע נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - מואסי מוחמד עבד אלעזיז (לא פורסם)). כמו כן, כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד (ר' דב"ע נב/6-4 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות - חברת תריסי חן בע"מ, פד"ע כה 141 ,137 מול האות ז'; דב"ע נג/3-125 הנ"ל, בע"מ 161 מול האות ה')".
בחינת החלות של צו ההרחבה נעשית לפי עיקר העיסוק של המעסיק ולא של העובד. התובע הצהיר כי הנתבע מפעיל עסק המספק שירותים שונים בתחומי הבנייה ובכלל זה אספלט, משתלבות, תשתיות, הריסות, חפירות, טרקטורים ומשאיות, בטונים, בינוי, שירותים המופיעים בענפים ראשיים 41-43, על פי ענפי המשנה שלהם, המפורסמים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – ובכלל זה ענף 4312 שכותרתו "הכנת אתרים לבנייה" וכן ענף 4211 שכותרתו "עבודות עפר, סלילת כבישים...". נוסף על כך, הנתבע עוסק אף במתן שירותי פינוי פסולת בניין שונים וזאת מאתר לקוחות העסק למרכז פינוי פסולת בניין או לשטח פרטי של המעסיק. זאת באמצעות משאית "פול-טריילר" שעליה נהג התובע במהלך תקופת עבודתו (סעיפים 1-4 לתצהירו, מוצג 13).
בסעיף הגדרת המונחים של צו ההרחבה בענף הבנייה נקבע כדלקמן:
"ב. ״מעסיק״ - כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ״ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 41-43, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
ג. ״עובד״ - כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי.
...
ח. "אתר בנייה" – מקום אשר מתבצעת בו עבודת בינוי ו/או תשתיות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או עבודה מסוג אחר כמפורט בהגדרת מעסיק לעיל".
התובע הוכיח כי עיקר פעילותו של הנתבע הוא בתחום התשתיות ופינוי הפסולת – תחום הנכלל בתחומי העיסוק המפורטים בצו ההרחבה, ולכן הנתבע נכלל בהגדרה "מעסיק" בצו ההרחבה.
נוסף על כך, צו ההרחבה בענף הבנייה מגדיר עובד כ"כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה המועסק בתפקיד שאינו משרדי". התובע הצהיר כי הוא הועסק בשירות הנתבע כנהג משאית המוביל מאתרי בנייה פסולת בנייה ומשנע אותה לקיבוץ חולדה. מעדות התובע עולה כי הוא שימש כנהג משאית לפינוי פסולת מאתרי בנייה, והמתין במשאית בעת העמסת המשאית או פירוקה (סעיף 5 לתצהיר ו, עמ' 9 ש' 9-22, עמ' 10 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון). בצו ההרחבה אין עיגון לעניין הבחנה עובדתית לגבי תפקידים מסוימים (למעט תפקיד משרדי וברי כי התובע לא עבד בתפקיד משרדי). על כן, אנו סבורים כי יש להחיל גם בעניינו של התובע את הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה, מאחר שתחולתו הבסיסית של צו ההרחבה נקבעת על יסוד עיקר עיסוקו של המעסיק ולא על יסוד עיקר העיסוק של העובד הבודד. במקרה דנן, שוכנענו כי עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת חלותו של צו ההרחבה בענף הבנייה על העסקתו.
גובה השכר
אין מחלוקת כי בין הצדדים סוכם שהתובע יקבל שכר עבודה בסך 12,000 ₪ בערכי נטו (סעיף 11 לתצהיר התובע, סעיף 11 לכתב ההגנה).
כבר נפסק כי דרך המלך בנקיבת שכר עבודה היא בסכום "ברוטו" (דב"ע (ארצי) מח/3-162 דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ – מלמלה אמנון (4.6.89); דב"ע נד/3-227 דורית מרגי – אוניברסיטת בן גוריון (10.5.95)), אך הצדדים רשאים להתנות ולקבוע כי העובד יקבל לידיו תשלום "נטו". משמע, הסכם לתשלום שכר נטו, הגם שמהווה הוא חריג לכלל בדבר תשלום שכר על בסיס ברוטו, הוא הסכם חוקי ( בג"ץ 1631/08 ניצנים ניהול והשמה (2003) בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (28.11.11) ). התחייבות לתשלום משכורת נטו משמעה כי המעסיק מתחייב לשאת בנטל המס ובתשלומי החובה האחרים המתחייבים על מנת שסכום המשכורת נטו עליו הוסכם בינו ובין העובד יוותר כפי שהוא. לשון אחרת, משמעות הדבר היא כי המעסיק מתחייב "לגלם" את הסך שהוסכם כי ישתלם לעובד (דב"ע נו 3-9 פומרנץ – נשיונל מוד בע"מ, פד"ע כט 653 (1996)).
אשר לשאלה הנוגעת לדרך מימוש של הסכם בערכי נטו בערכאות שיפוטיות, נקודת המוצא היא כי פיצוי ממוני ראוי שייפסק בערכי ברוטו (ראו ע"ע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב – ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (24.6.18), להלן – עניין יונתן גב). למעשה, התובע ביקש לקבל חלק מרכיבי התביעה בערכי ברוטו וחלקם בערכי נטו. שילוב בין ערכי נטו וערכי ברוטו בתביעה אחת אינו ראוי ומעשי והוא פתח להעמקת התקלות (עניין יונתן גב). בברירה בין ערכי נטו לערכי ברוטו נוטה הכף לפסיקת הסכומים בערכי ברוטו. התובע טען כי שכר הברוטו הוא בסך 14,000 ₪ (השקול לשכר נטו בסך 12,000 ₪ לגרסתו). בתלושי השכר מופיע שכר הברוטו ליד עמודת ה"נטו לגילום", כך למשל בחודש יולי 2018 שכר הברוטו היה בסך 14,100 ₪. לכן אנו קובעים כי שכר הברוטו הוא זה הנקוב בתלושי השכר .
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע כדין
התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבע, וקיבל תשלום עבור פיצוי פיטורים בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 . כך עולה גם מהמכתב שצורף לכתב ההגנה, שנושא את התאריך 10.8.18 , שנשלח לתובע מטעם הנתבע, ש כותרתו "הודעה על הפסקת עבודה", ולפיו: "לבקשתך, הרינו לאשר כי בתאריך 31.07.18 הודענו לך על סיום יחסי עובד-מעביד בינינו זאת לצערנו לאור צמצומים והקטנת פעילותנו".
לגרסת הנתבע בכתב ההגנה, עם תחילת העסקתו של התובע ובתקופה הסמוכה לה התובע ביצע את עבודתו לשביעות רצון המעסיק. ואולם, בחלוף הזמן עקב בעיות משמעת של התובע ואי יכולתו לקבל מרות התגלעו חילוקי דעות בינו ובין המעסיק. עקב בעיות המשמעת נערכו עם התובע שיחות רבות שבמסגרתן הוא נדרש לשפר את התנהגותו. במסגרת שיחות אלו הובהר לתובע כי "נשקלת המשך עבודתו אצל המעסיק נוכח התנהלותו", וניתנה לו האפשרות להתייחס לכך. ואולם התובע לא שינה את דרכיו. במקביל לכך, חלה ירידה בהיקף פעילות העסק של הנתב ע שהביאה לקשיים עסקיים וכלכליים . בהמשך לכך, ביום 31.7.18, התקיימה עם התובע שיחה נוספת שבמסגרתה נאמר לו כי נוכח התנהלותו, קרי בעיות משמעת ואי יכולתו לקבל מרות , ו כן בשל צמצומים בהיקף העבודה, לא ניתן להמשיך את העסקתו כנהג משאית במשרה מלאה. עם זאת, הוצע לו להמשיך ולעבוד אצל הנתבע בתפקיד חלופי כנהג טנדר ולבצע עבודות כלליות, וזאת מבלי לפגוע בתנאי העסקתו או בשכרו. התובע הסכים להצעה. ואולם לאחר שני ימי עבודה בתפקיד החדש, הוא הודיע שהוא לא מעוניין להמשיך את עבודתו, וכי ככל שלא יועסק כנהג משאית הוא מבקש לסיים את עבודתו. יתרה מכך, התובע לקח ללא רשות המעסיק את מכשיר הטכוגרף שהיה במשאית שבה עבד ואת תדפיסי הטכוגרף ועזב את המקום (סעיפים 12-15 לכתב ההגנה).
בהמשך לכך, לגרסת הנתבע, נוכח החלטתו של התובע שלא להמשיך את עבודתו אצל הנתבע בתפקיד החדש, כמחווה של רצון טוב, קישר אורן בן ציון (להלן – אורן, בנו של הנתבע) בין התובע ובין בעלים של חברת הובלות המוכר לו באופן אישי וזאת בניסיון לסייע לתובע באיתור עבודה כנהג משאית. בהתאם לבקשת התובע מיום 10.8.18, ביום 15.8.18 נמסרה לתובע הודעה בכתב על הפסקת עבודתו (רטרואקטיבית מיום 31.7.18). זאת אף על פי שהיה זה התובע שביקש לסיים את העסקתו, לאחר שחזר בו מהסכמתו להצעת הנתבע כי ימשיך לעבוד בתפקיד חלופי (סעיפים 16-17 לכתב ההגנה). כאמור, הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ואף לא נחקר לפנינו, וגרסתו בעניין זה לא הוכחה.
לגרסת התובע בתצהירו, ביום 1.8.18 בבוקר, לאחר שהוא שהה ביום חופשה ביום 31.7.18, הוא התייצב בעבודתו, והתברר לו כי עובד אחר שובץ לעבוד על המשאית היחידה הקיימת בבית העסק של הנתבע, שעליה נהג התובע עד לאותו המועד. התובע הצהיר: "מששאלתי את אורן לפשר העניין, התחיל דין ודברים והוא אמר לי שהוא לא צריך אותי יותר בעבודה ושהוא מפטר אותי מהעבודה "לבנתיים" ואם יזמין משאית חדשה יצור איתי קשר וכל זאת למרות שאמרתי לו שמגיע לי 15 ימים הודעה מראש". בהמשך לכך אורן הסיע את התובע חזרה לביתו, ובמהלך הנסיעה התובע הודיע לאורן שהוא לא מסכים להותיר את שאלת המשך העסקתו בבית העסק ללא מענה. בתשובה הודיע לו אורן כי במחשבה שנייה החליט שלא לסיים את העסקתו וכי עד למועד רכישת משאית נוספת יעבוד התובע בעבודות כלליות שונות, עד לסיום תקופת ההודעה המוקדמת. לטענת התובע מדובר היה בהרעה מוחשית בתנאי העבודה על דרך של שינוי מעמדו בעבודה, אך הוא הסכים להצעתו של אורן והשניים חזרו יחד באותו היום לעסק (סעיפים 17-21 לתצהירו).
התובע הצהיר כי הוא ביצע עבודות כלליות בימים 1.8.18-2.8.18, וביום 5.8.18 הודיע לו אורן שהוא לא זקוק לו בעסק כעובד כללי ולכן הוא יעבוד כנהג משאית בשירות חברה בשם "מ.צ אספקת חומרים והובלות 2014 בע"מ", אצל מנהל עבודה בשם "צ'יקי" שהוא חברו של אורן. אורן הודיע לתובע שמדובר בעזרה לצ'יקי בלבד. התובע הועסק בשירות חברה זו באמצעות הנתבע החל מיום 5.8.18 ועד ליום 9.8.18 כנהג משאית. ביום 9.8.18 הגיע התובע לקיבוץ חולדה כדי לקחת את המשכורת שלו, ואמר לאורן שהוא לא מוכן יותר להגיע לצ'יקי. הם סיכמו שביום 12.8.18 הוא יתייצב להמשך עבודה אצל הנתבע. ביום 12.8.18 הגיע התובע לעבודה אצל הנתבע אך לא עבד בנהיגה על המשאית כי עובד אחר נהג בה. אורן הורה לו להתלוות אליו מהבוקר לנסיעתו בטנדר "כדי לעשות סידורים". באותו היום הודיע לו אורן כי הוא לא צריך אותו יותר בעבודה והוא מפוטר. נוסף על כך, התובע הצהיר כי החל מיום 1.8.18 ועד ליום 12.8.18, כמו גם במהלך תקופת עבודתו, אורן התנהל כלפיו בצורה פוגענית והשפיל אותו (סעיפים 22-28 לתצהירו).
התובע הצהיר כי דרש לקבל מהמעסיק מכתב פיטורים כדין ורעייתו של הנתבע, גב' שושנה בן ציון, שלחה לו ביום 16.8.18 צילום מכתב פיטורים באמצעות ווטסאפ, שלפיו פוטר ביום 31.7.18. התובע הכחיש את תוכן המכתב (סעיף 30 לתצהירו, המכתב צורף כנספח ה לכתב התביעה).
כאמור, הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ולא נחקר לפנינו. ע ל כן, גרסתו של הנתבע בעניין זה לא הוכחה. אנו מקבלים את גרסתו של התובע אשר לא נסתרה שלפיה הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבע, ולא נערך לו שימוע כדין. מהאמור לעיל, ה תובע זכאי לסך 12,000 ₪ בגין פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע כדין .

זכאות ליתרת פיצויי פיטורים
התובע טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 22,166 ₪, בהתאם ל חישוב: (14,000 ₪ ברוטו*19 חודשי עבודה/12). התובע העמיד את ערך הברוטו של שכרו על 14,000 ₪ לצורך החישוב, וזאת אף על פי שבתלוש השכר לחודש יולי 2018 סכום הברוטו גבוה יותר (לפי תלוש השכר לחודש יולי 2018 שכר הברוטו בסך 14,100 ₪, כאשר בחודשים הקודמים שכר הברוטו היה נמוך יותר). לא ניתן לפסוק סכום הגבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה.
התובע הצהיר כי מתוך הסכום הכולל הוא קיבל ביום 10.2.19 מחברת "כלל פנסיה וגמל " את הכספים שהיו מופקדים בקופת הפיצויים בסך 5,296 ₪ (העתק דו"ח מחברת כלל צורף כנספח ג לכתב התביעה). כמו כן, ביום 10.2.20 שיל ם לו הנתבע את תלוש גמר החשבון לחודש אוגוסט 2018 ובמסגרתו ש ילם לו פיצויי פיטורים בסך 14,473 ₪, ואין על כך מחלוקת. לפיכך, אנו מקבלים את טענת התובע וקובעים כי הוא זכאי ליתרת פיצויי פיטורים בסך 2,397 ₪.
דין טענת התובע בנוגע לזכאותו לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים להידחות. מקובלת עלינו טענת הנתבע שבשל נסיבות שאינן תלויות בו לא שולמה לתובע יתרת הפיצויים במועד. לגרסת הנתבע, תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 וההמחאה נשלחו לכתובת התובע בדואר רשום עם אישור מסירה אך חזרו מהטעם "לא נדרש" (לכתב ההגנה צורף העתק אישור המסירה). על כן, אנו קובעים כי התובע לא זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. כמו כן, נראה שבין הצדדים הייתה מחלוקת כנה אשר לגובה סכום פיצויי הפיטורים, מאחר שהתביעה הוגשה חלקה בערכי נטו וחלקה בערכי ברוטו. על כן, אין לחייב את הנתבע בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

הודעה מוקדמת
התובע הצהיר כי קיבל לידיו את מכתב הפיטורים ביום 16.8.18, שלפיו פוטר ביום 31.7.18, למרות שפוטר סופית מעבודתו ביום 12.8.18 (סעיף 49 לתצהירו) . התובע טען כי הוא זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת של חודש ימים, בסך 12,000 ₪. גרסתו של התובע לא נסתרה. בדיון מיום 9.5.21 מסרו באי כוח הצדדים כי התובע עבד החל מיום 8.1.17 ועד ליום 12.8.18 (עמ' 8 ש' 20-21 לפרוטוקול הדיון ).
לפי סעיף 3(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים לאחר שנת עבודתו הראשונה של חודש ימים. מקובלת עלינו גרסת התובע שלפיה הוא לא קיבל הודעה מוקדמת לפיטוריו. לכן, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 12,000 ₪, כנדרש בכתב תביעתו.
הפרשי שכר עבודה והלנת שכר
התובע תבע שכר עבודה עבור חודש יולי 2018 וחודש אוגוסט 2018.
התובע טען בכתב התביעה ובסיכומים מטעמו בעניין שכר העבודה עבור חודש יולי 2018 כי במסגרת תלוש השכר לחודש יולי 2018 צוין כי הוא זכאי לשכר עבודה בסך 13,903 ₪, תוך ציון "מקדמה" פיקטיבית בשיעור 1,000 ₪ אותה הוא לא נטל מעולם. ואולם, בפועל במסגרת ההמחאה שנמסרה לו, שולם לו שכר עבודה בסך 12,000 ₪ בלבד. על כן, הוא זכאי להפרש שכר עבודה בסך 1,903 ₪.
בתצהיר גרסת התובע השתנתה. הוא הצהיר בעניין שכר חודש יולי 2018 כי במסגרת תלוש שכר לחודש יולי 2018 צוין שהוא זכאי לשכר עבודה בסך 12,903 ₪ ואולם ההמחאה שנמסרה לו בפועל עמדה על סך 12,000 ₪, ולכן יש לחייב את הנתבע בהפרש בסך 903 ₪ (סעיף 52 לתצהיר התובע).
מנגד, לטענת הנתבע בתלוש השכר בגין חודש יולי 2018 היה צורך לבצע תיקון בגין חודש יוני 2018. לגרסתו בסיכומים, בחודש יוני 2018 צוין בתלוש שכרו של התובע כי בשל היעדרותו מהעבודה יש להפחית 4 ימי עבודה בסך של 2,215 ₪ נטו משכרו. נוסף על כך, במהלך חודש יוני קיבל התובע מקדמה בסך 1,000 ₪ על חשבון שכרו לחודש זה, והסכום נרשם כדין בתלוש השכר. לפיכך השכר לו היה זכאי התובע בגין חודש יוני 2018 עמד על סך של 9,886 ₪. אלא שלאחר אישור תלוש השכר והנפקתו, התובע פנה לאורן וביקש ממנו להמיר את ימי ההיעדרות ולזקוף אותם על חשבון ימי חופשה כך שיקבל את שכרו הרגיל בסך 12,000 ₪ נטו. אורן נענה לבקשתו ושכרו המלא שולם לידיו. לפיכך, בתלוש השכר בגין חודש יולי 2018 היה צורך לבצע תיקון בגין חודש יוני 2018 – וכך נעשה. לכן התובע היה זכאי לתשלום של 12,000 ₪ נטו בגין חודש יולי 2018 וזהו הסכום ששולם לידיו. גרסה זו של הנתבע לא הוכחה שכן לא הוגש תצהיר והנתבע לא נחקר לפנינו.
אנו מקבלים את גרסת התובע אשר הוצגה בתצהירו, שלפיה הוא זכאי להפרש שכר עבודה לחודש יולי 2018 בסך 903 ₪ (בהתאם לסעיפים 52-55 לתצהיר התובע).
בעניין שכר עבודה עבור חודש אוגוסט 2018 הצהיר התובע כי ביום 10.2.20 שולם לו שכר עבודה בסך 4,787 ₪ ולכן תביעתו בעניין זה התייתרה (סעיפים 52-55 לתצהירו).
כמו כן, התובע ביקש לקבל פיצויי הלנת שכר בגין שכר חודש אוגוסט 2018. ואולם, כאמור, מקובלת עלינו טענת הנתבע שבשל נסיבות שאינן תלויות בו לא שולם לתובע שכרו במועד. כאמור, לגרסת הנתבע, תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 וההמחאה נשלחו לכתובת התובע בדואר רשום עם אישור מסירה אך חזרו מהטעם "לא נדרש" (לכתב ההגנה צורף העתק אישור המסירה). על כן, אנו קובעים כי התובע לא זכאי לפיצויי הלנת שכר.
הפרשות בחסר לקרן הפנסיה
התובע הצהיר כי במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבע הפריש הנתבע סכומים חלקיים בלבד עבור תגמולי פנסיה חלק מעסיק.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבע בסיכומים מטעמו כי הוא הפקיד לקופת הפנסיה תגמולי עובד בסך 4,810 ₪ בגין חלקו של התובע וכי על התובע להשיב את הסכום או לחלופין לקזז את הסך האמור מכלל הסכום שייפסק לתובע. כאמור, אין מחלוקת כי סוכם בין הצדדים על תשלום שכר נטו. עולה השאלה האם שכר הנטו שסוכם כולל בתוכו גם גילום חלק העובד בהפקדות לקרן הפנסיה. בעניין זה נקבע בעניין יונתן גב כי הדבר נוגע להסכמת הצדדים ולפרשנות של ההסכם ותלויה בנסיבות המקרה. במקרה דנן, אנו מקבלים את גרסת התובע שלפיה שכרו של התובע סוכם בערכי נטו ולכן אין לקזז את הסכום ששילם הנתבע כחלק עובד לתגמולים. התובע לא תבע את חלק העובד בתגמולים.
אנו מקבלים את גרסת התובע לעניין זכאותו להפקדות לפנסיה בסך 11,199 ₪. לפי דו"ח פירוט הפקדות מטעם חברת "כלל פנסיה וגמל" עבור התובע נעשו הפקדות בסך 5,658 ₪ בגין תגמולי מעסיק (נספח ג לכתב התביעה). בהתאם לחישוב שערך התובע ואשר לא נסתר על ידי הנתבע שלפיו : שכר עבודה בסך 259,338 ₪*6.5% תגמולים חלק מעסיק=16,857 ₪) פחות 5,658= 11,199 ₪. שכר העבודה חושב לפי תלושי השכר למעט אומדן בסך 14,000 ₪ לחודש פברואר 2017 בו חסר תלוש שכר.
על כן, התובע זכאי לסך 11,199 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.
הפרשות לקרן השתלמות
כאמור, קבענו כי על העסקתו של התובע חל צו ההרחבה בענף הבנייה. בהתאם לסעיף 35 לצו ההרחבה בענף הבנייה, תנאי לזכאות של עובד להפרשות לקרן השתלמות הוא "ותק בענף" של לפחות שלוש שנים. התובע עבד אצל הנתבע פחות משנתיים, ואולם התובע הצהיר כי יש לו ניסיון רב בענף הבנייה, מעל ל-6 שנים כנהג משאית בתפקידים דומים או זהים לאלה ש ביצע עבור הנתבע. התובע פירט את מקומות העבודה שבהם עבד אשר לגרסתו מקימים לו ותק ענפי: מחודש מרץ 1997 ועד לחודש יולי 1997 עבד אצל רמי רמות בע"מ, חברה לעבודות עפר ובנין (5 חודשים); מחודש מרץ 1998 ועד לחודש ספטמבר 1998 וכן בחודש נובמבר 1998 עבד אצל דוד חודידוטוב בתחום השיפוצים והצביעה (8 חודשים); מחודש נובמבר 2009 ועד לחודש ספטמבר 2012 עבד אצל רשת ש. דגן תעשיות בע"מ, מפעל העוסק בתחום הבטון והטיט (35 חודשים); בחודש ינואר 2013 עבד אצל דניאל, שירותי פריקת מכולות, חברה העוסקת בפינוי פסולת בניה; מחודש נובמבר 2013 ועד לחודש פברואר 2014 עבד אצל סאמי משאבות בטון בע"מ, חברה שעוסקת בבטון ובבניין (4 חודשים); מחודש מרץ 2014 ועד לחודש מאי 2016 עבד אצל מיכאל הרצל ובניו בע"מ, חברה שעוסקת בעבודות עפר (27 חודשים) [סעיף 65 לתצהירו, העתק מסמך לעניין תקופות העיסוק מהמוסד לביטוח לאומי צורף כמוצג 11]. בהתבסס על הנתונים שהוצגו התובע טען כי הגיע עם ותק של 80 חודשים לפחות בענף הבנייה (מעל ל-6 שנות ותק). גרסת התובע לא נסתרה ועל כן היא מקובלת עלינו.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבע, שלפיה התובע לא פנה אליו בטענה שהוא בעל ותק ענפי בענף הבנייה ויש לפתוח עבורו קרן השתלמות, מאחר שטענה זו לא הוכחה. ממילא, על המעסיק לברר את העבר התעסוקתי של העובד בשיחה עמו .
בהתאם לסעיף 35ב(2) לצו ההרחבה, עם השלמת 6 שנות ותק ענפי יהיה זכאי עובד להפקדות בסך 5% על חשבון מעסיק ו-2.5% על חשבון העובד. בהתאם לצו ההרחבה התובע זכאי להפרשות בגין קרן השתלמות, בהתאם לחישוב: (שכר עבודה בסך 259,338 ₪ , למעט חודש פברואר 2017 שבו היה חסר תלוש שכר ולכן אומדן שכר בסך 14,000)*5% (רק בגין חלק מעסיק). משכך, התובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות בסך 12,966 ₪.
אשר לחלק עובד שאף הוא נתבע על ידי התובע – לא הוכח כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יישא גם בחלק העובד לעניין ההפרשות לקרן השתלמות מכוח צו ההרחבה. על כן, דין טענת התובע לעניין חבות הנתבע אשר לחלק העובד להפרשות לקרן השתלמות להידחות.
דמי הבראה
התובע טען כי שולם לו חלקית בגין דמי הבראה.
התובע קיבל תשלום בסך 2,079 ₪ בחודש יוני 2018. כמו כן, הוא קיבל תשלום בסך 189 ₪ בתלוש שכר לחודש אוגוסט 2018, במסגרת גמר החשבון ששולם ביום 10.2.20. התובע עבד במשך 19 חודשים (שנה ו-7 חודשים).
לכן, התובע זכאי לדמי הבראה בסכומים כדלקמן:
(עבור השנה הראשונה: 5*378)+(עבור השנה השנייה: 6*378*7/12)=1,323+1,890=3,213 מסכום זה יש להפח ית את הסכומים שקיבל התובע ועל כן התובע זכאי לדמי הבראה בסך 945 ₪ (3,213-2,079-189).
פדיון חופשה
התובע טען שלא שולם לו בגין חופשה במסגרת גמר החשבון שנערך והוא זכאי לפדיון חופשה עבור 9 ימים. לפי תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018, התובע ניצל ארבעה ימי חופשה ונותרה לו יתרה של 5.5 ימים, והוא זכאי לפדיון חופשה עבור 5 ימים. בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 מופיע כי התובע קיבל תשלום עבור חופשה בסך 1,741 ₪ , ואולם בשורה מתחת מופיע קיזוז של אותו הסכום בגין "העדרות מעבודה". מבחינת תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 עולה כי לתובע שולם חלק יחסי של שכר עבודה בהתאם לימי עבודתו , וסכום רכיב ה"חופשה" זהה לסכום רכיב ה"העדרות מעבודה". על כן אנו מקבלים את גרסת התובע בעניין זה וקובעים כי הוא זכאי לפדיון חופשה עבור 9 ימים בסך 3,960 ₪ , על פי החישוב:
(14,100+12,492+13,017)/90=440 ₪. 440*9=3,960 ₪).

גמול עבור שעות נוספות
התובע הצהיר כי מתכונת העבודה שלו הייתה בימים א-ה בין השעות 06:00 ועד 17:00 (למעט חריגים), וכן כי הוא הועסק בשעות עבודה נוספות רבות על פי דרישת המעסיק, וזאת בהתאם לטבלת שעות העבודה שערך על בסיס דו"חות טכוגרף (סעיפים 7-8 לתצהירו, מוצגים 4 ו-5). לטענתו, הנתבע לא שילם לו גמול עבור שעות נוספות שבהן עבד.
אשר לדו"חות הטכוגרף הצהיר התובע כי הם מבוססים על תנועה של המשאית שעליה נהג, כאשר בכל בוקר הוא הגיע למקום עסקו על הנתבע בקיבוץ חולדה, לקח את המשאית וטיפל בה מדי בוקר לרבות בדיקת תקינות (מים, שמן והנעה) ולעיתים אף ניקיון. לאחר מכן הוא דיבר עם אורן על סידור העבודה היומי שלו שהיה מורכב לעיתים מלקוח אחד או יותר. אחר-כך הוא נסע ללקוח, הגיע עם המשאית לאתר הבנייה, והמשאית הייתה עומדת לצורכי העמסת פסולת בנייה. כשהמשאית הייתה מגיעה לתפוסה מלאה התובע היה נוסע לקיבוץ חולדה לפרוק את פסולת הבניה וחוזר חזרה. כך הלוך ושוב (סעיפים 9-10 לתצהירו).
התובע נחקר והעיד לפנינו בעניין זה:
"ש. ס' 7, 8 לתצהירך אתה טוען לעבודה משש בבוקר עד חמש אחר הצהריים למעט חריגים. ובס' 8 אתה אומר שערכת את הדוחות לפי הטכוגרף?
ת. נכון.
ש. בוא נביט על הטבלה ועל דוחות הטכוגרף – בוא ניקח את חודש ינואר 2017 – מהיום 15.1.2017 אתה טוען על פי התביעה שאתה עבדת מהשעה 6 בבוקר ועד השעה 5 אחר הצהרים וכך גם כתוב בטבלה. מתי התחלת לעבוד על פי הטכוגרף אותו יום?
ת. 8 וחצי עד 5.
ש. לא סיימת בחמש אלא ברבע לחמש.
ת. יש סימנים קטנים שהאוטו נוסע לאט לאט.
ש. נניח שסיימת בחמש האם התחלת לעבוד אותו יום בשמונה וחצי?
ת. האוטו החל לנסוע בשעה 8 וחצי.
ש. אתה כתבת שהתחלת שבנית את הטבלה על פי דוחות הטכוגרף. לפיכך אני מבקש לדעת מדוע ציינת בטבלה שהתחלת אותו יום לעבוד ב- 6 בעוד שהטכוגרף מראה שהתחלת בשמונה וחצי?
ת. כשאני מגיע למושב לפעמים אני גורר גם עגלה שמובילה כלים ועד שאני מתחבר ללובי והוא שם את הכלים על העגלה הזאת ואז כשהוא קושר אותה ועד שמכין את כל הדברים זה ייקח זמן אז אחר כך אני מתחיל את הנסיעה שלי. בינתיים אני יושב במשאית ומחכה. ואז אני מתחיל את הנסיעה. אני יושב במשאית".

(עמ' 11 ש' 17-27, עמ' 12 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון).

כמו כן התובע העיד:
"ש. בוא ניקח את ה- 16.1 על פי הטבלה עבדת משש בבוקר עד 5 אחר הצהריים. מתי התחלת לעבוד אותו בוקר על פי הטכוגרף?
ת. לא מתי התחלתי לעבוד אלא מתי התחילה המשאית לנסוע. התחלתי לנסוע בשעה 10.
ש. בוא נלך ל- 17.1 על פי הטבה שלך עבדת אותו יום משש בבוקר עד 17.45. מתי המשאית החלה לנסוע?
ת. בשבע.
ש. באותו יום לפני 8 המשאית נכבית ומתחילה לעבוד מחדש בשעה 9 וחצי. היית שעה וחצי באתר של לקוח להעמיס?
ת. כן.
...
ש. כמה פעמים ביום אתה מתפלל בזמן העבודה?
ת. מתפלל פעם או פעמיים. לגבי ה- 16.1 – בשעה 7 הכנסתי את הכרטיס. לא נהגתי במשאית. אני נמצא בעבודה.
ש. לגבי ה- 22.1 – על פי הטבלה עבדת מ- 6 עד 17.15.
ת. מאשר.
ש. מתי הנעת את המשאית?
ת. בשש.
ש. בשבע ועשרים?
ת. הכנסתי את הכרטיס בשש ומשהו. רואים את זה.
ש. אם זה בשש ומשהו למה לא כתבת שש ומשהו אלא שש אפס אפס?
ת. כי הכנסתי את הכרטיס אחרי שש אבל הגעתי למושב והתחלתי לעבוד בשעה 6.
...
ש. 8.2.17 – ברישום שלך מופיע עבודה מ- 6 בבוקר עד 5 וחצי אחר הצהריים. מתי הנעת את המשאית אותו יום ?
ת. בשש.
ש. רשום בשמונה?
ת. הכנסתי את הכרטיס בשש וחצי.
ש. למה לא רשמת שש וחצי בטבלה?
ת. אני מגיע. מטפל במשאית. עד שהוא ייתן לי הוראה איפה לנסוע אז אני נוסע. אורן נותן לי את ההוראה".

(עמ' 13 ש' 1-9, 13-23, 27-32 עמ' 14 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

התובע הצהיר כי בזמן העבודה הוא לא עשה הפסקות שניתן לקזז אותן שכן היה עובד אינטנסיבית, בזמן העמסות היה בתוך אתר הבנייה או בתוך המשאית , ובזמן הזה גם היה אוכל ארוחת צהריים (סעיף 87 לתצהירו). לדבריו לא ניתנה לו אפשרות לצאת ממקום העבודה לצורך הפסקות (סעיף 88 לתצהירו). עוד הצהיר התובע כי אורן דרש ממנו שההפסקה תהיה בתוך אתר הבנייה ובזמן ההעמסה (סעיף 89 לתצהירו).
אנו דוחים את טענת הנתבע כי לא ניתן היה לפקח על שעות העבודה של התובע. על כן, על העסקתו של התובע חלות הוראות חל חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה). התובע נשלח לבצע הובלות על ידי המעסיק לפי סידור עבודה, ובמשאית שעליה נהג התובע הותקן טכוגרף (שמתעד את תנועת המשאית). התובע אף ערך רישום של שעות עבודתו בהתאם לדו"חות הטכוגרף. מכאן שניתן היה לפקח על שעות עבודתו של התובע ולא חל החריג לחוק.
התובע הצהיר כי קיבל שכר עבודה חודשי ששולם כשכר כולל בסך 12,000 ₪ נטו, ולא קיבל תשלום עבור שעות נוספות שבהן עבד (סעיף 11 לתצהירו). סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע שעובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות רואים את השכר שנקבע לו כשכר רגיל בלבד. אמנם בפסיקה הוכרה האפשרות לשלם תמורה כוללת עבור שעות נוספות אך תמורה זו תוכר בנסיבות שבהן נקבע במפורש בתנאי ההעסקה תשלום נפרד עבור שעות נוספות תוך הפרדה בין השכר הרגיל ובין התמורה עבור שעות נוספות. במקרה דנן, לא הוגש כל הסכם בכתב בדבר תנאי העסקה, ותנאי השכר באים לידי ביטוי בתלושי השכר. תלושי השכר מהווים בהתאם לפסיקה, בדרך כלל, ראיה לאמיתות תוכנם (ע"ע 42463-09-11 גולן – נגרית שירן (18.3.13) ). בתלושי השכר צוין ששכר העבודה ששולם לתובע הוא "שכר יסוד". תלושי השכר אינם מ צביעים על תשלום תמורה עבור עבודה בשעות נוספות. לכן, לא התקיימו התנאים לתשלום תמורה כוללת עבור שעות נוספות, ויש לראות את השכר ששולם בתלוש כ"שכר יסוד" כשכרו הרגיל של התובע בלבד (ללא תמורה בעד שעות נוספות).
כאמור גרסת הנתבע בכתב ההגנה לא נתמכה בתצהיר, והוא כלל לא נחקר לפנינו. כמו כן, הנתבע לא ניהל דוחות נוכחות ולא סתר את חישובי התובע. על כן, המעסיק לא עמד בנטל שהוטל עליו. אין בידינו לקבל את טענת הנתבע אשר לאי התאמות שנפלו בין דוח הנוכחות שהוגש מטעם התובע לדו"חות הטכוגרף, מאחר שהנתבע לא ניתח את דו"חות הטכוגרף בעצמו ולא הגיש דוחות נוכחות מטעמו. נעיר כי אין בעובדה שהתובע המתין להעמסה של המשאית (או לפירוקה) כדי להעיד על כך שאלה לא היו שעות עבודה, קרי – שהתובע לא עמד לרשות העבודה. ככל שהנתבע היה סבור כי זמן זה הוא בגדר "הפסקה" שבה העובד היה חופשי לעצמו, הרי שהנטל להוכיח זאת היה מוטל עליו.
לכן, אנו מקבלים את גרסתו של התובע שלפיה הוא עבד בשעות נוספות וכן מקבלים את חישובי התובע לעניין היקף העבודה בשעות נוספות. אנו קובעים כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 58,146 ₪, בהתאם לחישוב שהוא ערך.
לפי החישוב של התובע: (532 שעות על פי דו"חות נוכחות+44 שעות נוספות לחודשים דצמבר וינואר בהם אין דו"חות טכוגרף)*64.5*125%=46,440 ₪.
121 שעות*64.5*150%=11,706 ₪.
החזר בגין קיזוז משכר עבודה
לגרסת התובע, מעיון בתלושי השכר עולה כי במהלך תקופת עבודתו הנתבע קיזז משכר עבודתו בגין "היעדרות מהעבודה" בסך 10,108 ₪. מבחינת תלושי השכר עולה כי בחודש אוקטובר 2017 קוזז משכרו של התובע סכום של 2,235 ₪, בחודש ינואר 2018 קוזז סכום בסך 1,331 ₪, בחודש אפריל 2018 קוזז סכום של 1,833 ₪, בחודש מאי 2018 קוזז סכום בסך 2,403 ₪, בחודש יוני 2018 קוזז סכום של 2,306 ₪ (סך הכול 10,108 כפי שטען התובע). בחודש אוגוסט 2018 קוזז סכום נוסף אך קבענו כי מדובר בסכום שקוזז על תשלום חופשה ולכן הוא לא נלקח בחשבון.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבע בסיכומים כי במהלך תקופת עבודתו של התובע כאשר הוא לא הגיע לעבודה הוא עשה זאת מבלי להודיע מראש , לבקש חופש או להציג אישור מחלה לפני הממונים עליו, ולכן שעות אלו הופחתו משכרו כדין, שכן מדובר בטענה שלא הוכחה.
לפי תצהירו של התובע, מעיון בדו"חות הנוכחות, במהלך כל תקופת עבודתו חסרות לו 31.75 שעות עבודה שמזכות את הנתבע בקיזוז שעות חוסר בגין היעדר מהעבודה, בהתאם לפירוט שלהלן: 5 שעות בחודש אפריל 2017, 5 שעות בחודש יוני 2017, 2 שעות בחודש ספטמבר 2017, 2.5 שעות בחודש מרץ 2018, 8.5 שעות בחודש מאי 2018 ו-8.75 שעות בחודש יוני 2018 (סעיפים 75-77 לתצהיר התובע). לגרסת התובע שווי שעות החוסר הוא 2,047 ₪ (בהתאם לחישוב 31.75*64.5, שכר לשעה 12,000/186). גרסת התובע בעניין זה מקובלת עלינו, שכן היא לא נסתרה על ידי הנתבע.
שווי שעות החוסר בהתאם לשכר בתלושי השכר הוא בסך 2,221 ₪, בהתאם לפירוט:
4/2017 – 14,423/186*5 = 387
6/2017 – 12,000/186*5=322
9/2017 – 13,476/186*2=144
3/2018 – 13,978/186*2.5=187
5/2018 – 13,017/186*8.5= 594
6/2018 – 12,492/186*8.75= 587
על כן, התובע זכאי להחזר ש ל 7,887 ₪ בגין קיזוז משכר עבודה (10,108 ₪ הסכום שקוזז משכר העבודה בגין "היעדרות מעבודה" פחות 2,221 ₪ שווי שעות החוסר בהתאם לתלושי השכר).
פיצוי על אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה
התובע הצהיר כי לא קיבל הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (סעיף 91 לתצהירו). בסיכומים מטעם הנתבע נטען כי תנאי העבודה עם התובע סוכמו בין התובע לאורן ובאו לידי ביטוי בתלושי השכר – קרי, התובע אכן לא קיבל הודעה לעובד בכתב על תנאי העבודה. על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני בסך 1,500 ₪ .
פיצוי על אי מסירת תלוש שכר אחד
התובע טען כי הוא לא קיבל את תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018.
כאמור תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 נמסר לתובע יחד עם גמר החשבון ביום 10.2.20. לכתב ההגנה צורף העתק גמר החשבון שנערך לתובע במסגרת תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018, בצירוף המחאה, ובצירוף אישור המסירה בדואר רשום (נספח א לכתב ההגנה).
בסיכומים מטעם הנתבע נטען כי תלוש השכר לחודש אוגוסט 2018 לא נמסר לתובע בשל התנהלותו שכן הוא התבקש להגיע למשרדי הנתבע כדי לאסוף את תלוש השכר וההמחאה בגין גמר החשבון שנערך עבורו. לאחר מכן, תלוש השכר נשלח לכתובתו של התובע אך לא נמסר.
נוכח המסמכים שהוצגו אכן תלוש השכר נשלח לכתובת התובע אך לא התקבל, ובסופו של דבר התובע קיבל את תלוש השכר עבור חודש אוגוסט 2018, ולכן דין התביעה בעניין רכיב זה להידחות.

טענות קיזוז של הנתבע
הנתבע טען כי התובע עבד בתקופת הרמדאן, שאורכה כחודש ימים, במתכונת מצומצמת ושולם לו שכר מלא. כמו כן, הנתבע טען כי התובע לא עבד הן בימי החג הנהוגים על פי היהדות והן בימי החג הנהוגים על פי האסלאם, וזאת תוך תשלום שכרו המלא. לפיכך, לטענת הנתבע, על התובע להשיב את הסכומים ששולמו לו ביתר, או לקזז אותם מכל סכום שייפסק לו (סעיפים 31-32 לכתב ההגנה).
דין טענות הקיזוז שהעלה הנתבע בכתב ההגנה להידחות – מאחר שהן לא פורטו ולא כומתו . כך גם דין הטענה בעניין קיזוז תשלום הודעה מוקדמת להידחות (סעיף 45 לכתב ההגנה), שכן נקבע כי התובע פוטר מעבודתו.

לסיכום
נוכח כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים שלהלן:
סך של בסך 12,000 ₪ בגין פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא עריכת שימוע כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך 2,397 ₪ בגין יתרת פיצויי פיטורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 12,000 ₪ בגין הודעה מוקדמת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 903 ₪ בגין שכר עבודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 11,199 ₪ בגין הפרשות לפנסיה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 12,996 ₪ בגין הפרשות לקרן השתלמות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 945 ₪ בגין דמי הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 3,960 ₪ בגין פדיון חופשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 58,146 ₪ בגין גמול עבור שעות נוספות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 7,887 ₪ החזר בגין קיזוז משכר עבודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.18 ועד ליום התשלום בפועל.
סך של 1,500 ₪ בגין אין מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובע סכום של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ב, (29 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר גבריאל נבו,
נציג ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת בכירה
אב"ד

מר יצחק קוגמן,
נציג ציבור מעסיקים