הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 19497-04-20

20 נובמבר 2021
לפני:
כב' השופט תומר סילורה

התובע:

  1. יובל בן זאב
  2. רמי פרהם

ע"י ב"כ: עו"ד ליעד ורצהיזר

-
הנתבעים:

  1. טאצ'ג'ט ישראל בע"מ
  2. touchjet usa.tnc
  3. heien fu thomas
  4. liu zhen
  5. james w.reebd
  6. yi.pin ng

הנתבעים 2,3,5 ע"י ב"כ: עו"ד נועם זמיר (ע"פ יפוי כח מוגבל)

החלטה

שתי בקשות בפני. האחת, שהגישו התובעים ובמסגרתה הם מבקשים כי בית הדין יכיר בהמצאה שבוצעה לנתבעים כהמצאה כדין, והשניה, בקשתם של הנתבעים 3-2 ו-5 לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתנה לתובעים בחודש יולי 2020 .

טרם אבחן את הבקשות ועמדות הצדדים אסקור בקצרה את העובדות וההחלטות העומדות ברקע הדברים.

הרקע לבקשות

1. בחודש אפריל 2020 הגישו התובעים תביעה נגד הנתבעים 6-1 אשר עילתה, כלשונם, "הפרה יסודית, ברורה ושאינה שנויה במחלוקת של הסכמים שנכרתו בין התובעים ובין טאצ'ג'ט ישראל (הנתבעת 1 – ת.ס) וטאצ'ג'ט ארה"ב. יתר הנתבעים הם נושאי משרה ובעלי מניות עיקריים, הנושאים אף הם, באחריות אישית, להפרות הנ"ל". כך בלשון כתב התביעה (ההדגשות במקור- ת.ס).

2. בחודש יולי 2020, בעקבות בקשת התובעים ליתן להם היתר המצאה מחוץ לתחום לנתבעים 6-2 קבעתי:

"19. בשלב זה בו טרם נתבררה התובענה לגופא, על המבקשים להראות, אם כן, כי עומדת להם זכות תביעה נגד המשיבים אולם רמת ההוכחה הנדרשת מהם בשלב זה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, קרי מאזן ההסתברויות.

20. "כאשר הנתבע הזר אינו נמצא פיזית בארץ, הדרך להמצאת כתבי הטענות לידיו היא בקבלת היתר המצאה מבית המשפט בישראל אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 ל תקנות סדר הדין האזרחי [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 76 (מהדורה שתים עשרה, 2015), (להלן: אורי גורן)]. הדרישה לקבל היתר המצאה כאשר הנתבע הזר נמצא מחוץ לשטח המדינה היא דרישה מהותית. היא נובעת מההבנה שקניית סמכות בינלאומית במצב דברים זה אינו מהלך מובן מאליו, שכן יש בו משום הרחבת "יריעת השיפוט" הריבונית אל מעבר לטריטוריה של המדינה [ראו והשוו: סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א 53-52 (2013)]"

(רעא 8204/16 סיגלית נאורי גלמור נ' אריה בר לב (ארקדי גאידמק) (2016))

21. המשיבה מספר 2 היא בעלת המניות היחידה של המשיבה מספר 1, חברה ישראלית שמקום מושבה בתל אביב ונדמה, כי כל מטרתה היתה לשמש ככלי למילוי התחייבויות המבקשים כלפי המשיבים מכח הסכם הרכישה של מוב והסכמי ההעסקה שנחתמו עימם.

22. אין חולק, כי לעת הזו הוכיחו המבקשים, כי המשיבה 2 אינה מתכחשת לחובותיה כלפי המבקשים חובות שנוצרו עד שניתנה על ידם הודעה על סיום ההתקשרות, מכח ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, הסכמים שהדין הישראלי חל עליהם ועל פרשנות ההתחייבויות מכוחם".

3. סיכומו של דבר ניתן לתובעים היתר המצאה מחוץ לתחום לנתבעת 2 והוצע להם לשקול "האם יש טעם בביצוע המצאה מחוץ לתחום למשיבים 6-3 לאור האמור לעיל. ככל שהמבקשים יבחרו להמשיך את ההליכים כנגד המשיבים 6-3 הם רשאים לבצע המצאה מחוץ לתחום אף לידיהם".

4. בבקשה זו שבפני טוענים התובעים, כי בהתאם להחלטתי הנזכרת פנו להנהלת בתי המשפט אשר נתנה בחודש אוקטובר 2020 אישור לביצוע המצאה מחוץ לתחום לנתבעים 6-2. עוד עולה מן הבקשה, כי כתב התביעה והיתר ההמצאה כשהם מתורגמים לאנגלית נשלחו לכל אחד מהנתבעים 6-2 לכתובתה של הנתבעת 2 כפי שהופיעה בהסכמי ההעסקה שנחתמו עם התובעים ואף באתר רשם החברות בדלאוור.

5. אלא שחברת השילוח עדכנה את התובעים כי במשרדי הנתבעת 2 לא מצוי איש ואף לא היה מענה, כך על פי הבקשה, במספרי הטלפון שפורסמו באתר הנתבעת 2 ובאתר רשם החברות בדלאוור.

6. התובעים שלחו את כתבי התביעה בדואר אלקטרוני לנתבעים 6-3 וכן ליועץ המשפטי של הנתבעת 2 כמו גם לכתובת מעסיקתה החדשה של הנתבעת 3 שם היא משמשת בתפקיד Chief of Staff. היועץ המשפטי של הנתבעת 2 סרב לקבל את המסמכים ו/או לענות לפניותיה הטלפוניות של ב"כ התובעים ואף לא עלה בידה ליצור קשר טלפוני עם הנתבעים 4-3.

7. לדידם של התובעים יש לראות בנתבעות 3-2, כמי שכתב התביעה הומצא להן לאחר שהומצא לנתבעת 3 במקום עבודתה החדש; לאור אישורו של היועץ המשפטי של הנתבעת 2 כי קרא את הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה לרבות אישור פתיחת הדוא"ל על ידי עוזרו של היועץ המשפטי ;

כי יש לראות בנתבע 4 כמי שכתב התביעה הומצא לו לאור אישורו של היועץ המשפטי של הנתבעת 2 כי קרא את הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה לרבות אישור פתיחת הדוא"ל על ידי עוזרו של היועץ המשפטי;

כי יש לראות בנתבע 5 כמי שכתב התביעה הומצא לו לאור אישורו כי דבר הדוא"ל אליו צורף כתב התביעה התקבל אצלו;

כי יש לראות בנתבע 6 כמי שכתב התביעה הומצא לו היות ואישר את פתיחת הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה; לאור אישורו של היועץ המשפטי של הנתבעת 2 כי קרא את הודעת הדוא"ל אליה צורף כתב התביעה לרבות אישור פתיחת הדוא"ל על ידי עוזרו של היועץ המשפטי ;

8. עוד טענו התובעים, כי לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעים 6-2 מודעים לקיומה של התובענה נגדם ועל כן על בית הדין להכיר בהמצאות שבוצאו כהמצאות כדין.

9. הנתבעים 3-2 ו-5 הגישו תשובתם לבקשת התובעים וטענו, כי אין די ב"ידיעת" הנתבעים 6-2 כדי להקנות לבית הדין לעבודה סמכות שיפוט בינלאומית לדון בתובענה.

10. זאת ועוד. הנתבעים 3-2 ו-5 הדגישו כי המצאה בדואר אלקטרוני אינה יכולה להחשב כהמצאה כדין וודאי שאין לחרוג מכלל זה כאשר מדובר בנתבעים זרים.

11. לגופן של טענות ציינו הנתבעים 3-2 ו-5, כי לא ניתן לראות בנתבעת 2 כמי שבוצעה לה המצאה כדין היות שהתובעים מבקשים להסתמך על המצאה שבוצעה לנתבעת 3 אך היא "חסרת כל נפקות בכל הנוגע לנתבעת 2" וודאי מקום בו לא עלה בידי התובעים להצביע על קשר בין מעסיקתה החדשה של הנתבעת 3 לנתבעת 2.

12. לעמדת הנתבעים 3-2 ו-5 כתובתו הרשמית של תאגיד אינה יכולה לשמש כמען למסירת כתבי בי-דין לבעלי תפקיד בתאגיד.

13. בנוסף טענו הנתבעים 3-2 ו-5 כי מי שנטען ששימש בתפקיד היועץ המשפטי של הנתבעת 2 הוא עורך דין בפירמה המעניקה שירותים משפטיים לחברות שונות ואף לו היה משמש כיועץ המשפטי של הנתבעת 2 לא היה בכך כדי להוכיח שמדובר בהמצאה כדין היות והתובעים לא הוכיחו שעורך הדין הנזכר "קיבל הסמכה מפורשת לשמש כעורך דין בנושא ההתדיינות... ובאופן ספציפי לשמש כעורך דינה של הנתבעת 2 בכל הנוגע להליך שבכותרת" (ההדגשות במקור – ת.ס).

14. התובעים השיבו לתגובה. לטענתם שלחו את המסמכים לנתבעים בדואר אלקטרוני במסגרתו נדרשו הנמענים להמציא כתובת אליה ישלח עותק קשיח של כתב התביעה המתורגם והחלטת בית הדין המתירה את המצאתו לנתבעים. אלא שהנתבע 5 היה היחיד שאישר את קבלת הודעת הדואר האלקטרוני אף שלא ביקש שישלח אליו עותק קשיח מכתבי הטענות.

15. עוד ציינו התובעים בתשובתם, כי היועץ המשפטי של הנתבעת 2 שימש גם כמזכיר הנתבעת 2 והנתבע 5 אף כיתב אותו למיילים שהוחלפו בינו לבין ב"כ התובעים אגב ההמצאה.

16. זאת ועוד. לדידם של התובעים כלל הידיעה – מכוחו יש לראות בנתבעים כמי שהיו מודעים להגשת התביעה ולקיומם של הליכים משפטיים נגדם ולאשר את ביצוע ההמצאה לידיהם – "נוצר כמענה למקרים בהם בעלי דין "ניצלו לרעה" את כלל ההמצאה", כפי המצב בעניננו.

17. התובעים הוסיפו, כי הנתבעת 3 עודנה רשומה כמי שמכהנת כמנכל"ית הנתבעת 1 ועל כן ניתן לראות בהמצאה לנתבעת 1 כהמצאה לנתבעת 3.

18. בבקשתם של הנתבעים 3-2 ו-5 לביטול היתר ההמצאה שניתן לתובעים, אותה הגישו למען הזהירות, כלשונם, עמדו הנתבעים 3-2 ו-5 על הפגמים שנפלו, לכאורה, מלפני התובעים בהגשת התביעה נגדם: הן מחמת שחלק מן העילות אינן מצויות בסמכות בית הדין לעבודה, הן מאחר והנתבעים 3 ו-5 הם אורגנים בנתבעת 2 ולא בעלי מניות ומשכך אין לבית הדין סמכות לדון בתובענה נגדם, הן משלא מדובר במי שהעסיק, במישרין, את התובעים ועל כן חיוב הנתבעים 3 ו-5 בחובות הנתבעת 2 תחייב הרמת מסך כפולה.

19. בנוסף טענו הנתבעים 3-2 ו-5 כי התובעים העלו טענות כלליות בלבד כנגד הנתבעים 6-3 תוך שהם מנסים לבסס את אחריותם של האחרונים על זו של הנתבעות 2-1, לא ניתן פירוט כדבעי של הטענות ביחס לכל אחד ואחד מהנתבעים וחלקו הנטען במצגי השווא, כביכול, במשאים ומתנים ועוד.

20. הנתבעים 3-2 ו-5 הוסיפו וטענו כי התובעים לא הוכיחו מהו הדין הזר החל על התביעה אלא יצאו מנקודת הנחה, בהסתמך על הסכם העסקה שנחתם עימם ואשר הנתבעים 3-2 ו-5 אינם צד לו, כי הדין הישראלי הוא הדין החל זאת על אף שגם על פי העובדות שפורטו על ידי התובעים בתביעתם ובבקשתם מרבית הארועים העומדים בבסיס התובענה התקיימו מחוץ לישראל.

21. הנתבעים 3-2 ו-5 ציינו כי לגישתם, הפורום הנאות לבירור תביעתם של התובעים הוא הפורום האמריקאי, מכל הטעמים שפורטו על ידם בבקשה, כי לנתבעים 3-2 ו-5 לא היתה ציפיה סבירה להתדיין בישראל וכי "גרירתה של הנתבעת 2, חברה זרה, להתדיינות בישראל, קל וחומר גרירתם של הנתבעים 3-2 ו-5, תרפה ידיהם של משקיעים זרים להשקיע בחברות סטארט אפ ישראליות כדי לא למצוא את עצמם נגררים בעל כורחם לישראל" (הדגשה במקור – ת.ס).

22. על כן מבקשים הנתבעים 3-2 ו-5 בבקשתם כי בית הדין יבטל את החלטתו לפיה הותר לתובעים לבצע המצאה מחוץ לתחום של כתבי הטענות בהליך זה.

23. בתשובתם ביקשו התובעים לדחות את טענות הנתבעים 3-2 ו-5. לדבריהם, הנתבעים 3 ו-5 הם אלה ששלטו, כך על פי התשובה, בפעילות הנתבעת 2 ו"כיוונו את מהלך עסקיה (בהיותם שניים מתוך שלושה דירקטורים, כאשר הדירקטור השלישי נתבע אף הוא כאמור), הם אלה אשר נטלו סיכון בלתי סביר בחתימה על הסכמי ההעסקה והביאו לכך שלטאצ'ג'ט ישראל (הנתבעת 1 – ת.ס) אין כספים או נכסים כלל, וכפי שעולה מבקשתם, הביאו אף לכך שהמבקשת 1 (הנתבעת 2 – ת.ס) עומדת בפני פירוק".

24. עוד ציינו בתשובתם, כי הנתבעים 3-2 ו-5 לא תמכו טענותיהם בתצהיר וכי הטעם לכך הוא שהנתבעת 3 לא רצתה להודות כי היא בעלת מניות בנתבעת 2.

25. התובעים חזרו וציינו כי העילות ליתן להם היתר המצאה מחוץ לתחום מתקיימות בענינם וכי הנתבעים הם בעלי דין דרושים ונכונים. התובעים הוסיפו, כי הנתבעת 2, כבעלת מניות בנתבעת 1 – חברה ישראלית שלא היתה מחלוקת שבוצעה לה המצאה כדין – היא מעסיקתם במשותף של התובעים ביחד עם הנתבעת 1 ועל כן לבית הדין סמכות לדון בתובענה נגדה. הנתבעים 3 ו-5 הם בעלי מניות בנתבעת 2 וככאלה ניהלו בפועל את המשא ומתן מול התובעים, יצרו מצגים מטעים אודות יכולותיה הכלכליות של הנתבעת 2 ועוד ועל כן מאחר ומבוקשת הרמת המסך הרי שהם נתבעים דרושים ונכונים.

26. עוד התייחסו התובעים לשאלת הפורום הנאות בהתאם למבחן מירב הזיקות וציינו, כי לדידם, הפורום הנאות הוא בית הדין לעבודה בישראל הן מאחר "ועסקינן בהסכמים בין עובדים ישראלים ומעסיקה ישראלית כאשר המבקשת 1 (הנתבעת 2 – ת.ס) נטלה על עצמה חיובים שונים במסגרתם, כאמור ; המשיבים (התובעים – ת.ס) גויסו בעודם מתגוררים בישראל ; העבודה עתידה היתה להתבצע בישראל ;" ועוד.

27. בתגובתם לתשובת התובעים ציינו הנתבעים 3-2 ו-5 כי התובעים העלו בתשובתם טענות חדשות שלא בא זכרם בבקשתם המקורית להיתר המצאה מחוץ לתחום, טענות שמהוות "מקצה שיפורים" כלשון התגובה אותן יש לדחות. בכלל זה הפנו הנתבעים 3-2 ו-5 את האצבע אל עבר עילת תביעה חדשה של "גרם הפרת חוזה" אותה העלו התובעים לראשונה בתשובתם לאחר שהתברר להם שלא יוכלו לבסס את סמכות בית הדין לעבודה בעילה מכח דיני הרשלנות, הציעו מבחן חדש לביסוס סמכות בית הדין לעבודה הוא "מבחן העילה במובנה הרחב" אף שלא ברור "מדוע וכיצד המבחן האמור מתקיים בעניננו", כי הנתבעת 3 היא כביכול בעלת מניות בנתבעת 2 ועוד.

28. בהמשך חזרו הנתבעים 3-2 ו-5 על טענות נוספות שהועלו על ידם במסגרת הבקשה לביטול היתר ההמצאה.

דיון והכרעה

29. האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתבי בי דין וכתבים שלא מבית דין בענינים אזרחיים או מסחריים שנערכה בהאג ביום 15.11.1965 ותקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו-1975 עוסקות בהמצאת כתבי בי-דין מישראל לשטחן של מדינות זרות:

"15. מקום שצריכים היו להעביר כתב-הזמנה, או כתב שווה ערך, לחוץ לארץ, לשם המצאה, לפי הוראות אמנה זו, והנתבע לא התייצב, לא יינתן פסק הדין עד אשר ייקבע כי:
א. הכתב הומצא בצורות הקבועות בתחיקתה של המדינה המתבקשת לשם המצאתם של כתבים שנערכו בארץ זו, והמיועדים לבני אדם הנמצאים בשטחה, או כי:
ב. הכתב נמסר בפועל לידי הנתבע, או במעונו, לפי כל דרך אחרת שנקבעה באמנה זו,
וכי בכל אחד מן המקרים הללו, הוצאה ההמצאה או המסירה אל הפועל בזמן מספיק כדי לאפשר לנתבע להגן על עצמו".
(הדגשה שלי – ת.ס)

30. סוגית מסירתם של כתבי הטענות לנתבעים אינה ענין טכני בלבד ועל כך נאמר ברעא 88467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (נבו, 8.7.2010) : "להמצאתו של מסמך כחוק קיימת חשיבות רבה, שכן מעבר להיותה פעולה משפטית המסדירה את אופן מסירת כתבי בי-דין פשיטא, המצאת כתב בי-דין טומנת בחובה משמעויות מרחיקות לכת. במקרים מסוימים אף כוח שיפוטו של בית המשפט תלוי בכך שהתביעה הומצאה לנתבע כחוק" .

31. אין חולק שבהתאם לאמת האג והתקנות שהותקנו מכוחה המצאה לנמענים בארצות הברית ניתן לבצע באמצעות שליח/חברת שליחויות, ואולם בעניינו נפל פגם בהמצאה על רקע העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, לפיה לא בוצעה המצאה לאף אחד מהנמענים גופו ולא עלה בידי התובעים להמציא אישור מסירה חתום על ידי מי מהנתבעים 6-2.

32. מטרת האמנה והתקנות מכוחה, היא להשיג את המטרה ולהודיע לנמען כי נפתח נגדו הליך בישראל. ובלשונו של בית המשפט העליון:

"עיון בדברי המבוא של האמנה ובסעיפיה, מלמד מתוכה כי לאמנת האג מספר תכליות מרכזיות: ראשית, האמנה נועדה להבטיח כי המצאת כתבי - בית - דין לשטחה של מדינה אחרת תתבצע באופן שכתבי - בית - הדין "יובאו לידיעתם של נמעניהם בזמן הנכון" (ראו: הרישא של דברי המבוא לאמנה). תכלית זו חופפת בעיקרה לתכליתה של ההמצאה במ שפט הישראלי הפנימי, שנועדה - בנוסף למטרה של הקניית הכוח לבית - המשפט להשתמש בסמכותו ולדון בהליך - גם לשמש אמצעי להודיע לבעל - הדין שכנגד כי נפתח נגדו הליך וכי הוגשו במסגרתו כתבי - בית - דין. זאת על - מנת שבעל - הדין שכנגד יוכל להתגונן ולהגיב במועד, כחלק מהזכות להליך הוגן..."

(רעא 10/1056 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' רוני אליעד (נבו, 20.7.2010) (ענין קוי אשראי)).

33. האם ניתן לראות בהמצאות שבוצעו לנתבעים 6-2 כהמצאות כדין? לטעמי התשובה לכך היא שלילית. כפי שפרטתי בחלקה הראשונה של ההחלטה, ההמצאה לנתבעת 2 לא בוצעה בכתובת מגוריה של הנתבעת 2 אלא לנתבעת 3 לחברה בה עבדה לכאורה. אלא, שבהקשר זה טענו הנתבעים 3-2 ו-5 ותמכו טענתם במסמך שצורף כנספח לתגובה, כי הנתבעת 3 כלל לא עבדה במועד ביצוע המסירה ב DMAI, אצלה בוצע המסירה, אלא בחברת Golden Gate Global וכי חברת DMAI החזירה את החומר שנמסר לשומר בבנין המשרדים שלה לחברת השילוח Because of the WRONG ADRESS, כך על פי מסמך שצורף כנספח לתגובה.

34. אני מקבל בהקשר זה את טענותיהם של הנתבעים 3-2 ו-5 לפיהן לא ניתן לראות במסירה הנטענת לנתבעת 3 כמסירה כדין לנתבעות 3 ו-2 מכל הטעמים שלהלן:

המסירה לא בוצעה לידיה של הנתבעת 3, אלא למקום עבודתה לכאורה. לא בכדי לא עלה בידי התובעים להמציא אישור מסירה חתום על ידי הנתבעת 3;
התובעים לא הצליחו להראות כי הנתבעת 2 הסמיכה את הנתבעת 3 לשמש ככתובת למסירת כתבי בי-דין ומכאן שלא ניתן לראות במסירה למי שהיתה בעלת תפקיד בנתבעת 2 - בין כבעלת מניות ובין כדירקטורית או נושאת משרה אחרת - כמסירה כדין לנתבעת 2 גם לו היה עולה בידי התובעים למסור לנתבעת 2 את כתב התביעה ;
לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת 3 עבדה בחברת DMAI במועד בו בוצעה המסירה ;
לא הוכח ולא נטען כי יש קשר של נציגות בין חברת DMAI לנתבעת 2 ;
יתרה מכך, נדמה כי המסמכים שנמסרו באותה כתובת הוחזרו לחברת השילוח ולא הגיעו ליעדם.

35. באשר לנתבע 5 – המצאה בדואר אלקטרוני וודאי כבעניננו משמדובר בכתב טענות ראשון אינה המצאה כדין. משכך, לא ניתן לראות בהמצאה שבוצעה לנתבע 5 כהמצאה כדין. ואולם, טענתם של התובעים היא, כי על בסיס כלל הידיעה, יש להכיר בהמצאה שבוצעה לנתבע 5 כהמצאה כדין בהנתן שמהתכתובת עימו עולה כי ידע על עצם הגשת התביעה נגדו וחובתו להתגונן מפניה.

36. בהקשר זה אזכיר דברים אלה שנכתבו בענין קווי אשראי הנזכר לעיל:

"התפיסה השלטת במשפט הישראלי הפנימי, הינה כי המצאה היא פעולה משפטית בעלת משמעות, וכי על - מנת שהמצאה תיחשב תקפה, עליה להתבצע כדין, קרי - בהתאם לכללים המסדירים את דרכי ההמצאה. על דרך הכלל, אי עמידה בכללים המסדירים את דרך ההמצאה, מובילה לאיון תוקפה. גישה אחרת עלולה היתה לפגוע בוודאות וביעילות של הכללים המשפטיים המסדירים את דרכי ההמצאה, ואשר נועדו לקבוע פרוצדורה ברורה שרק בהתקיימה משתכללת מסירת כתבי - בית - דין לכדי המצאה כדין. בהתחשב בכך, העיקרון השולט במשפט הישראלי הפנימי הוא "כלל ההמצאה" ולא "כלל הידיעה", למעט במקרים חריגים ויוצאי – דופן".

37. בענין גרנובסקי שנזכר על ידי הצדדים בטיעוניהם קבע בית המשפט העליון כי " במצבים שבהם לא בוצעה המצאה כדין, נקודת המוצא תהא אי - הכרה בתוקף ההמצאה. כפי שאמרתי במקום אחר, "הטעם לגישה הזהירה שמצּווה בה בית-המשפט בהקשר זה נעוץ בעובדה שהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מקנה לבית-המשפט בישראל סמכות לדון בתביעה שבדרך כלל אין לו סמכות לדון בה, והדיון בה עלול להביא להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים" (רעא 19/6488 אלכסנדר גרנובסקי נ' בי. אס. די קראון בע"מ (נבו, 18.2.2020) ).

38. בענין גרנובסקי ועל אף שההמצאה לא בוצעה כדין מצא בית המשפט העליון לאשר ביצועה של ההמצאה ל גרנובסקי "בשל קיומן של צבר נסיבות חריגות המצדיקות הכרה בתוקף ההמצאה: ידיעה ברורה וחד - משמעית של גרנובסקי על אודות כתב התביעה; ניסיון כן להמציא את המסמכים כדין; התנהלות חסרת תום לב מצדו של גרנובסקי. בנסיבות אלו, עמידה על ישום דווקני של הוראות האמנה משמעותה חסינות מוחלטת לנתבע הזר, וכזאת אין לקבל" (הדגשה שלי – ת.ס).

39. בעניננו, אף אם ניתן לומר כי הנתבע 5 ידע על דבר קיומה של התובענה, ספק אם ניתן לומר שנעשה ניסיון כן להמציא לו את המסמכים, היות והתובעים הסתפקו בהמצאה במייל מקום בו מצופה היה מהם לאתר את כתובת מקום מגוריו (בין זו שרשומה בדו"ח רשם החברות בדלוואר ובין כתובתו המעודכנת) ולבצע המצאה לידיו (תחת בקשתם כי הנתבע 5 ימציא להם כתובת למשלוח עותק קשיח של כתבי הטענות). חשוב מכל, לא מצאתי כי הנתבע 5 נהג בחוסר תום לב כלל ועיקר וידוע, כי עצם עמידתו של בעל דין על כללי המסירה והטענה כי לא בוצעה מסירה כדין אינה, לכשעצמה, חוסר תום לב.

40. בתנג (ת"א) 34642-07-15 א.דורי תשתיות אנרגיה בע"מ נ' דוראד אנרגיה בע"מ (נבו, 9.12.2015) נכתב:

"קניית סמכות בין-לאומית היא שאלה מהותית ולא דיונית גרידא, שכן יש בה הפעלת סמכות שיפוט של בית המשפט על נתבע שיושב מחוץ לתחום השיפוט מצב אשר עלול ליצור התנגשות סמכויות ופגיעה בכללי הנימוס הבינלאומיים ( אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 445 (מהדורה 11, 2013) ( להלן: "גורן")). לפיכך, נקבע בעניין הכט ( פסקה 17) כי ספק אם די ב"כלל הידיעה" לצורך קניית סמכות שיפוט בינלאומית:

"בנסיבות אלה, החלת 'כלל הידיעה' ככלי לקניית סמכות שיפוט בינלאומית בניגוד למסלול הדיוני שנקבע בתקנה 500 לתקנות סד"א, אינה אפשרית. קניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית וספק אם ניתן לקבוע כי הסמכות הזו נקנית באמצעות 'כלל הידיעה'".
מן האמור עולה כי אין להסתפק ב"כלל הידיעה" שעה שמדובר בהמצאה לחו"ל אשר אמורה להקנות לישראל סמכות שיפוט בינלאומית, ולכן אין בידיעת הדירקטורים לגבי הגשת הבקשה לאישור כדי להוות בסיס להמצאת כתבי בי-דין. בהתאם לכך, אף אין בחובות דיווח המוטלות על מנכ"ל החברה, ככל שיש בהן כדי לחייבו ליידע מי מנושאי המשרה בחברה על אודות הגשת הבקשה לאישור, כדי להוות המצאה כדין מכוח " כלל הידיעה".

41. מן הדברים דלעיל עולה, איפוא, כי כלל הידיעה אין בו כדי לסייע לתובעים בטענתם כי יש להכיר בהמצאה שבוצעה באמצעות דואר אלקטרוני לנתבע 5 כהמצאה כדין.

42. יתרה מכך. הנתבע 5, כך על פי כתב התביעה, הוא חבר דירקטוריון ובעל מניות מרכזי בנתבעת 2. בהחלטתי להתיר לתובעים המצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום הובהר לתובעים כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בטענות כנגד הנתבע 5. בהקשר זה נכת.ב בע"ע (ארצי) 1159/04 בוריס מנין – רוברט ארנו (נבו, 19.10.2004):

"טענתו של המערער, כי יש להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט כיוון שהמשיבים גרמו בהתנהגותם לחברה להפר את חוזה העבודה עימו דינה להידחות, כיוון שעל פי ההלכה הנוהגת, נושא משרה בחברה הגורם לחברה להפר חוזה, אינו יכול להיות חב כלפי הצד שעימו הופר החוזה (ראה לעניין זה דב"ע נד/3-128 ,3-133 אהרון דב קמחי- דיור לעולה בע"מ ואח' פד"ע כח, 342 ;דב"ע נא/156-3 יעקב סימס - בנימין יוחננוף פד"ע כד 199 ,206)".

43. באשר לטענות כי יש לראות במשלוח הודעות הדוא"ל ליועץ המשפטי של הנתבעת 2 כהמצאה כדין – התובעים לא טענו, לא כל שכן הוכיחו ולו בראשית ראיה, כי הנתבעת 2 נתנה ליועץ המשפטי יפוי כח המתיר לו לשמש ככתובת למסירת כתבי בי-דין. ההלכה בענין זה ידועה:

"פעולתו של שלוח לפני ערכאות השיפוט חייבת להיות מעוגנת בהרשאה מפורשת (סעיף 5(א) ל חוק השליחות, תשכ"ה-1965), ומשניתנה הרשאה, הרי בכוחו של השולח להגבילה, ואם נקבעה הגבלה מפורשת, אין ממילא אפשרות להסתמך על ההרשאה הכללית המשתמעת כאילו מנושא השליחות, כדי להרחיב את החובה של מעבר לסייג המפורש שנקבע בהרשאה".

(בשא 33/87 דוד אוסטפלד נ' משה בהירי, פ"ד מד(3) 221, 223 (1987)).

44. ברעא 6484/19 בני וקנין נ' משה מואיז רביבו (מוריס) (נבו, 2.12.2019) חזר בית המשפט העליון על ההלכה וקבע:

"אם מינה נתבע עורך דין לייצגו, די בהמצאה לעורך דינו על - מנת לקיים המצאה כדין על - פי דרישות התקנות. ואולם, הפסיקה הכירה באפשרותו של נתבע מחוץ למדינה להגביל את ייפוי הכוח של עורך דינו בישראל כך שהלה לא יהיה מוסמך לקבל עבורו כתבי בי - דין. הטעם לכך, כפי שהוסבר בפסיקה, נעוץ בדיני השליחות, אשר מכוחם פועל עורך דין המייצג את שולחו, ולפיהם יש לפרש את היקף שליחותו של עורך הדין על - פי לשון מסמך הרשאתו ואומד דעתו של הלקוח - שולחו, תוך העדפת האינטרס שלו על - פני עניינם של צדדים שלישיים".

45. למעלה מן הדרוש אזכיר, כי תקנה 163 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובעת, כי "ההמצאה תהיה ככל האפשר לנמען עצמו; אם הנמען מיוצג בידי עורך דין, יש להמציא לו במקומו; אם מינה לשם ההמצאה מורשה מטעמו – ניתן להמציא למורשה במקומו". בעניננו, לא זו בלבד שההמצאות לא בוצעו לנתבעים 3-2 ו-5 עצמם, אף לא נטען או הוכח כי בוצעה המצאה למורשה מטעמם.

46. סיכומו של דבר, איני מוצא מקום להכיר בהמצאות לכאורה שבוצעו לנתבעים 6-2 כהמצאות כדין, מכל הטעמים שפורטו להלן.

47. באשר לבקשת הנתבעים 3-2 ו-5 לבטל את היתר ההמצאה שניתן לתובעים, אשוב ואזכיר, את הדברים שנכתבו על ידי בענין זה בהחלטתי הראשונה:

"22. אין חולק, כי לעת הזו הוכיחו המבקשים, כי המשיבה 2 אינה מתכחשת לחובותיה כלפי המבקשים חובות שנוצרו עד שניתנה על ידם הודעה על סיום ההתקשרות, מכח ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, הסכמים שהדין הישראלי חל עליהם ועל פרשנות ההתחייבויות מכוחם.

23. לא נעלם מעיני, כי המשיבים 6-3 אשר התובענה הוגשה אף כנגדם ובקשה זו להיתר המצאה מתייחסת גם אליהם, הם בחלקם בעלי מניות במשיבה 2 וחלקם חברי דירטוריון, בלבד, כפי שמציינים המבקשים בבקשתם וספק בעיני אם לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענה נגדם. אסביר.

24. עילת הרשלנות מכוחה מבקשים המבקשים לחייב את המבקשים 6-3 בחובות המשיבה 2 כלפיהם כלל אינה מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה. יתרה מכך. חיוב המשיבים 6-5, המשמשים כבעלי מניות במשיבה מספר 2 תחייב הרמת מסך כפולה, ובלשון בית הדין הארצי לעבודה: "על מנת לחייב את המשיב בתשלום חובות החברה למערער יש צורך ראשית להרים את מסך ההתאגדות בינו ובין החברה הזרה ולאחר מכן לקבוע כי יש לייחס לו את חובות החברה" (ר' ע"ע (ארצי) 387/05 אהרון פוטרמן - נפתלי ניסני (2007)).

25. זאת ועוד. המשיבים 4-3 כלל אינם בעלי מניות במשיבה 2 או במשיבה 1 אלא אורגנים במשיבה 2. המבקשים לא הצביעו על הוראה בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 המקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענה כנגד מנהלים/אורגנים אצל בעל המניות. בהקשר זה מופנים המבקשים לאמור בפסק דינו של בית דין הארצי לעבודה ברע (ארצי) 23184-06-19 מועצה מקומית רמת חובב - קרצ'מר נויה (2019) במסגרתו התקבלה בקשת רשות ערעור על קביעת בית הדין האזורי לעבודה כי עילה שענינה אחריותו האישית של ראש המועצה לפיטוריה של עובדת בהריון, מצויה בתחום סמכותו הענינית של בית הדין לעבודה:

"סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה מעוגנת בסעיף 24 לחוק, והחלופות הרלוונטיות לענייננו הן:

1.1 בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]";
1.2 תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה.

בהתאם לפסיקה, "הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה הוא כי "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה" [רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 27 (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם]. בעניין רוחם נקבע כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה – האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה" [בר"ע (ארצי) 67197-01-17‏ ‏רותם גיספאן נ' בסט שרותי קירור בע"מ [פורסם בנבו] (3.4.17)]"

48. בהקשר זה נכונה טענת הנתבעים 3-2 ו-5, כי במסגרת הבקשה לאישור ההמצאה כהמצאה כדין העלו התובעים טענות חדשות שלא בא זכרן בכתב התביעה. כך, בעוד בכתב התביעה עמדו התובעים על כך שהנתבעים הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ומשום כך יש להטיל עליהם אחריות אישית, ותבעו כי הנתבעים ישלמו להם את השכר שהיה על הנתבעים לשלם לתובעים, תשלומי Retention, פגיעה במוניטין ועגמת נפש, במסגרת הבקשה העלו טענה חדשה לפיה הנתבעת 2 והנתבעת 1, החברה הישראלית, שימשו כמעסיקות במשותף של התובעים, כי הנתבעים ביצעו גרם הפרת חוזה (בענין זה ציינו התובעים, בהגינותם, כי עילה זו לא נזכרה בכתב התביעה) וסיכמו כי לבית הדין הסמכות לדון בתובענה תוך שהם מפנים להחלטה שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כב' השופטת (בדימוס) אורלי סלע) בשנת 2009 במסגרת בקשה לסילוק על הסף, שלא ניתן ללמוד ממנה את שמבקשים התובעים ללמוד ביחס לסמכות בית הדין לעבודה כלפי הנתבעים.

49. לאור האמור לעיל אני מורה על ביטול היתר ההמצאה שניתן ביום 12.7.20 לנתבעים 3 ו-5.

50. לאור טענות התובעים ולפיהם שימשה הנתבעת 2 כמעסיקתם במשותף, ביחד עם הנתבעת 1, ומשסמכות בית הדין לעבודה חובקת גם את השאלה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד ומעסיק, יודיעו התובעים האם הם מבקשים לתקן את כתב התביעה תוך הוספת העילות החדשות שנזכרו בתגובה לבקשת הנתבעים 3-2 ו-5 ולהמציא, מחדש, לנתבעת 2 את כתב התביעה המתוקן.

51. טענות הנתבעת 2, ככל שתבוצע לה המצאה כדין, ביחס לתחולת הדין הזר, שמורות לה והיא תהיה רשאית להעלותן בבוא העת.

ניתנה היום, ט"ז כסלו תשפ"ב, (20 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.