הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 17061-05-17

25 מרץ 2020

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב בירנבוים

התובע
יוסף עוזיאל ת.ז. XXXXX199
ע"י ב"כ עו"ד ספיר בן עוזר
-
הנתבעים

  1. די.סי.אס. חיזוק מבנים בע"מ ח.פ. 514441237
  2. קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ ח.פ. 514349000
  3. אילן מוריאנו ת.ז. XXXXXX060

ע"י ב"כ עו"ד אילן מוריאנו

פסק דין

האם זכאי התובע, שהתקשר בהסכם העסקה כאדריכל, לזכויות בגין תקופת עבודתו בנתבעות וסיומה, או שמא יש בהתנהלותו כדי להצדיק את שלילת זכויותיו?
האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות שחוצץ בין הנתבע 3 לבין הנתבעות ולחייבו בחובות הנתבעות כלפי התובע?
אלה השאלות המרכזיות שהונחו בפנינו במסגרת הליך זה ובהן עלינו להכריע.
מבוא
התובע, הועסק על ידי הנתבעות 1-2 (יכונו להלן ביחד – הנתבעות) מיום 4.8.14. הצדדים חלוקים בשאלת המועד המדוייק של סיום ההעסקה. במכתב הפיטורים שנמסר לתובע ביום 25.10.15 צויין כי עבודתו תגיע לסיומה ביום 30.11.15.
הנתבעות הינן חברות פרטיות העוסקות, בין השאר, בחיזוק מבנים לפי תמ"א 38.
הנתבע 3 (להלן – הנתבע), עורך דין במקצועו, הוא בעל המניות של הנתבעות, דירקטור ומשמש כמנהל הנתבעות.
בין התובע לבין הנתבעת 2 נחתם הסכם העסקה ביום 3.8.14 (להלן – הסכם ההעסקה) לצורך העסקת התובע כאדריכל. תלושי שכר הונפקו לתובע על ידי הנתבעת 1.
במבוא להסכם העסקה צויין, בין היתר:
"הואיל והחברה מעוניינת כי העובד יעבוד עבור החברה בתפקיד של אדריכל (להלן: "התפקיד");
והואיל והעובד מעוניין לעבוד בתפקיד והציג עצמו כבעל הכישורים, הניסיון, והידע המתאימים לביצוע התפקיד".
עוד צויין בהסכם ההעסקה תחת הכותרת "תפקידי העובד וסמכויותיו":
"1. מוסכם בין הצדדים כי במסגרת עבודתו וללא תוספת תשלום מעבר לאמור בהסכם זה יגיש העובד בעבור החברה תוכניות הנכללות במסגרת בקשה להיתר בניה ויחתום על תוכניות אלה.
2. טרם הגשת התוכנית החברה תבטח על חשבונה את העובד בביטוח אחריות מקצועית בסכום הנדרש לכל פרוייקט שבו יחתום העובד באופן אישי על תוכניות ההגשה".
לטענת התובע הוא אדריכל רשום משנת 1971 ומספרו במרשם האדריכלים 09799. התובע הגיש תעודת רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים מיום 10.1.1971 [נספח 6 לתצהירו] וזו לא נסתרה.
אין חולק כי לאחר שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב בקשה כי התובע יירשם כאדריכל לצורך קבלת היתר בניה במסגרת פרוייקט בניה שקודם על ידי הנתבעות ברחוב נגבה 30 ונגבה 28 בתל אביב (להלן – פרוייקט נגבה), נדחתה הבקשה והסתבר כי התובע אינו רשאי להגיש בחתימתו כאדריכל בקשה להיתר בניה לצורך קידום פרוייקט נגבה, ככל הנראה מהטעם שאינו בעל הסמכה או הרשאה מתאימה.
התובע טוען כי עובר לדחיית הבקשה לא ידע ששונה הדין, באופן שמחייב אותו, לכאורה, לעבור בחינה מסויימת על מנת שיהיה כשיר לחתום כאדריכל בפרוייקט בהיקף מסויים. הנתבעים טוענים מנגד כי התובע הציג כלפיהן מצג שווא, התקשר עימם בחוסר תום לב והוביל אותם בכחש שכן ידע וברי שהיה עליו לדעת כי אינו מוסמך לחתום כאדריכל על בקשות שונות להיתרים, ובכלל זה לא היה מוסמך לחתום על הבקשה להיתר של פרוייקט נגבה. עוד חלוקים הצדדים בשאלה מתי נודעה עובדת אי כשירותו של התובע לחתימה כאמור.
בפועל העסקתו של התובע לא הסתיימה לאלתר כאשר הסתבר כי אינו יכול לחתום על בקשות להיתר בניה. לטענת הנתבעים ההעסקה לא הסתיימה מאחר והתובע יצר כלפיהם מצג לפיו בעיה זו צפויה להיות מוסדרת תוך זמן קצר באמצעות עמידתו במבחן כלשהו. התובע מכחיש את הדברים וטוען כי העסקתו נמשכה, בין השאר, לאור העבודה המקצועית הטובה שביצע ובשל התועלת שהפיקו ממנו הנתבעים, גם אם לא לצורך חתימה על בקשות להיתרים.
ביום 25.10.15 נמסר לתובע מכתב פיטורים אשר ציין כי העסקתו תגיע לקיצה ביום 30.11.15.
ביום 29.8.16, טרם פתיחת הליכים משפטיים, נחתם הסכם פשרה בין התובע לבין הנתבעת 1, באמצעות הנתבע (להלן – הסכם הפשרה). בהתאם להסכם הפשרה התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובע סכום כולל בסך 195,068 ₪, בגין תקופת העבודה וסיומה, וזאת עד יום 31.1.17 או 60 ימים ממועד קבלת היתר בניה בפרוייקט נגבה 30 בתל אביב, לפי המוקדם. הסכם הפשרה לא קויים והתובע פנה לבית הדין ופתח בהליך המשפטי מושא פסק דין זה.
ביום 24.3.19 התקיים דיון הוכחות ראשון במהלכו נחקר התובע על תצהירו. עוד נחקר בדיון זה, בחקירה ראשית ונגדית, עד מטעם הנתבעים מר רון אשואל (להלן –אשואל) וכן נחקר על תצהירו הנתבע 3. ביום 12.6.19 התקיים דיון הוכחות נוסף במהלכו נחקרו, בחקירה ראשית ונגדית, עדים מטעם הנתבעים – מר יוסי רול (להלן –רול) ומר דניס פולוביאנוב (להלן – דניס).
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה
שכר עבודה
לטענת התובע בפועל לא שולם שכרו עבור החודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2015 חרף העובדה שקיבל תלושי שכר בגין חודשים אלה. עוד טוען התובע כי בגין חודש דצמבר 2015 חבים לו הנתבעים שכר חלקי בסך 12,000 ₪. משכך עותר התובע לקבלת סכום בסך 94,297 ₪ בגין שכר עבודה. התובע תמך טענתו בתצהירו (סעיף 20.5 לתצהיר).
הנתבעים הכחישו בלקוניות את טענת התובע בכתב ההגנה (סעיף 36 לכתב ההגנה). בתצהירו לא התייחס הנתבע במפורש לטענת התובע, לא הכחיש את הטענות בנוגע לאי תשלום שכר ולא טען ברחל בתך הקטנה כי משכורות התובע לחודשים יולי-דצמבר 2015 שולמו. הנתבע טען טענות כלליות הנוגעות לכך שהנתבעת 1 מעולם לא קיבלה מהתובע תוכניות עבודה (סעיף 29) וכן טען כי התובע לא העביר לנתבעת 1 דיווח אודות שעות עבודתו ומשכך הנטל מוטל לכאורה על התובע להראות כי ביצע את המטלות שהוטלו עליו ועבד במשרה מלאה (סעיף 41 לתצהיר הנתבע). בחקירתו הנגדית אישר הנתבע שלא שולם לתובע מלוא שכרו [עמ' 40 ש' 22].
בנסיבות בהן אין חולק כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, הרי שהנטל להוכיח כי העובד אינו זכאי לשכר מפאת אי ביצוע עבודה מוטל על המעסיק, שכן ההנחה היא שהעובד זכאי לקבל את שכרו. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שהנתבעת 1 הנפיקה לתובע תלושי שכר בגין התקופה האמורה. בעצם הנפקת תלושי השכר גילתה הנתבעת דעתה כי התובע עבד וזכאי לסכומים הנקובים בתלושי השכר.
לתיק בית הדין הוגשו תלושי שכר לחודשים יולי, אוגוסט, אוקטובר ונובמבר 2015. הנתבעים לא סיפקו בדל הסבר לסיבת הנפקת התלושים האמורים וכאמור לא הכחישו בצורה מפורטת את טענות התובע בנוגע לזכאות למשכורות בגין אותם חודשי שכר.
יתרה מזאת, במכתב הפיטורים אשר נמסר לתובע ביום 25.10.15 צויין ברחל בתך הקטנה:
"סיום עבודתך בחברה ייכנס לתוקפו על פי האמור בהסכם העסקה אשר נחתם איתך ובהתאם לחובתנו למתן הודעה מוקדמת על פי ההסכם, בתוך 45 ימים, קרי 31.11.15.
נודה על המשך מילוי משימותיך בחברה עד מועד זה."
מנוסח מכתב הפיטורים עולה במפורש כי המשיכו להתקיים יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים עד מועד סיום ההתקשרות וכי הייתה ציפייה שהתובע ימשיך במילוי משימות עד מועד סיום יחסי העבודה. נוסח זה מלמד על כך שעד מועד משלוח המכתב הפיטורים התובע עבד בפועל, שאם לא כן לא היה המכתב מנוסח באופן האמור.
מטעמים אלה ברי כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין החודשים יולי-נובמבר 2015.
באשר לטענת התובע בדבר תשלום שכר חלקי בגין חודש דצמבר 2015 - כאמור, הנתבעים לא סיפקו גרסה מפורטת באשר להעדר זכאות התובע לשכר עבודה בגין חודש דצמבר 2015, למעט גרסתם הכללית בדבר אי זכאות בשל אי השלמת מטלות. התובע צרף לתצהירו התכתבות דוא"ל מחודש דצמבר 2015 בינו לבין אשואל, אשר היה עובד של הנתבעות ואישר בחקירתו הנגדית כי עבד עם התובע, בין השאר, על פרוייקט נגבה [עמ' 31 ש' 10-13, עמ' 32 ש' 31-32]. התכתבויות הדוא"ל בין התובע לבין אשואל מלמדות על עבודה בפועל של התובע בחודש דצמבר 2015.
כך למשל, ביום 4.12.15 שלח התובע דוא"ל לאשואל אליו צורפו שני קבצים. קובץ אחד כונה "נגבה 30 תל אביב מעלית" והשני כונה "hatah-3-3-n30" בנושא הדוא"ל נכתב "נגבה 30 חתך 3-3".
ביום 6.12.17 שלח התובע דוא"ל לאשואל אליו צורף קובץ וביום 9.12.15 שלח אשואל דוא"ל לתובע אליו צורפו קבצים שונים. כך גם ביום 10.12.15 שלח התובע דוא"ל לאשואל אליו צורף קובץ. ביום 11.12.15 שלח אשואל דוא"ל לתובע בו צויין כדלקמן:
"שלום יוסי, אני מצרף את החתך הנוסף (סימנתי דוגמא בתוכנית) לגבי הסימון שעשית בגב לא הבנתי מה כוונתך. על כל פנים, אני לא אהיה זמין עד יום א' כיון שלא אהיה עם המחשב. נמשיך עם מה שצריך ביום א'. אני ממתין לאישור שלך ונתקדם".
ביום 15.12.15 שלח התובע דוא"ל לאשואל אליו צורף מסמך ובדוא"ל נכתב:
"רון היי, את החתכים והחזיתות אני אשלח לחוד. בברכה".
עוד צורף דוא"ל מאשואל אל התובע מיום 16.12.15 אליו צורף מסמך וצויין בכותרת הדוא"ל "טסט-חזית מזרחית".
ביום 23.12.15 נשלח דוא"ל מאת אשואל אל התובע, בו נכתב:
"יוסי תעבור בבקשה על כל המסמכים הללו. תכתוב לך הערות ביחס לכל מסמך ואז צלצל אלי ותנחה אותי בכדי שאוכל לתקן זאת באופן סופי בבוקר".
מדוגמאות דוא"ל אלה עולה כי התובע עסק בענייני עבודה של הנתבעות בחודש דצמבר 2015. הדבר עלה גם מחקירתו הנגדית של אשואל. שוכנענו אם כן כי התובע עבד הלכה למעשה וביצע משימות עבור הנתבעים גם בחודש דצמבר 2015, ולכל הפחות עד מחצית החודש, כנתבע על ידו.
כעולה ממרבית תלושי השכר שהוצגו וכן מהסכם העבודה התובע השתכר שכר חודשי בסך 20,700 ₪ ברוטו ובנוסף קיבל החזר הוצאות נסיעה בסך 300 ₪. על כן, בגין חמשת החודשים שבין יולי 2015-נובמבר 2015 היה אמור התובע לקבל 105,000 ₪ ברוטו. עוד טוען התובע לזכאות בסך 12,000 ₪ ברוטו בגין חודש דצמבר 2015. כאמור, הוכח כי התובע עבד בחודש זה והנתבעים לא העלו טענות בנוגע לאופן חישוב הסכומים הנתבעים (למעט הכחשתה הגורפת של עצם הזכאות). מטעמים אלה זכאי התובע בגין שכר עבודה שלא שולם לו לסכום בסך 117,000 ₪ ברוטו.
התובע עתר לקבלת סכום בסך 94,300 ₪ ומשכך אין לפסוק לתובע סכומים גבוהים מאלה אותם הוא תובע.
למעלה מן הדרוש ולהשלמת התמונה בלבד נתייחס להלן לערך שבו נקובים הסכומים:
התובע אינו מציין את המונח "נטו" או "ברוטו" בכתבי הטענות מטעמו ולא ברור באיזה ערכים נוקב התובע. דרך המלך בנקיבת סכומי שכר עבודה היא במונחי ברוטו (דיון (ארצי) 3-162/מח "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נגד מלמלה, כ(1) 460 (1989)). ניסיון להתחקות אחר תחשיבו של התובע, אשר לא מפורט כדבעי, מעלה כי התובע ככל הנראה נקב בערכי נטו בכל הנוגע לשכר עבודתו, הגם שהדבר לא צויין על ידו במפורש.
קיים קושי רב בפסיקת סכומי נטו (ע"ע (ארצי) 3393-02-17 גב נגד ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (24.6.18)). בנוסף, מתלושי השכר עולה כי התובע השתכר שכר ברוטו, באופן התואם את הסיכום עימו בהסכם העבודה. מטעם זה יש מקום לפסוק לתובע את הסכום הנתבע בגין שכר עבודה בערכי ברוטו. כאמור לא ניתן לפסוק לתובע סכומים גבוהים יותר מאלה שנתבעו ונסיבות בהן לא הובאו ראיות בנוגע לשיעורי ניכוי מס במקור לא ניתן לערוך תחשיב חילופי.
על כן, מצאנו לקבוע כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין החודשים יולי-דצמבר 2015 בסכום הנתבע על ידו - 94,297 ₪ ברוטו.
הלנת שכר עבודה
הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי לא שולם לתובע מלוא שכרו. הנתבע הסביר כי אי התשלום נבע מכורח כלכלי ובלשונו [עמ' 40 ש' 22-29]:
ש. אם אנחנו עומדים על ההסכם כלשונו , אתה עמדת על ההסכם , האם כל השכר של התובע שולם ?
ת. לא כל השכר שולם . הסברתי מדוע השכר של העובד לא שולם וגם של עובדים אחרים וגורמים נוסיפם בגלל התפתחות של הגשת הבקשה להקפאת הליכים נגד החברה שהפסיקה את היכולת של החברה לגייס כספים. אנחנו הבהרנו לכל העובדים, אחרי שהבנו שהמצב הזה של חוסר יכולת בגיוס כספים שעל זה התבססה הפעילות של החברה, עומד להימשך ולכן מי שלא מעוניין להמשיך יכול להפסיק את עבודתו כי במצב הנוכחי היכולת שלנו לשלם רק אם המצב ישתנה באופן שיתאפשר לנו לעשות גיוסים ולאחר שפרוייקט מסויים יצא לפועל ותתקבל ההכנסה ממנו ממכירת הדירות. מרבית העובדים הסכימו להמשיך לעבוד והראיה שמבין עשרות העובדים חוץ מ – 2 או 3 עובדים שהתובע אחד מהם, לא הוגשו כנגדנו תביעות."
עוד נשאל הנתבע והשיב [עמ' 46 ש' 7-21]:
ש. מתי המצב הכלכלי של החברה התחיל להיות גרוע ?
ת. פרסום הכתבות התחיל למעשה לאחר הגשת הבקשה במהלך התקופה להגשת בקשת להקפאת הליכים.
ש. האם המצב הכלכלי התחיל להיות גרוע אחרי שחתמנו על הסכם הפשרה ?
ת. הבקשה להקפאת הליכים הוגשה בחודש ספטמבר 2016 לכן לפני זה לא היתה בעייה, מאז התחיל להתגלגל.
ש. אבל התובע לא קיבל את שכרו מחודש יולי 2015 ויתירה מכך כספי הפנסיה שהופרשו מהעובד עצמו החל מאוגוסט 2014 לא הועברו לאף קרן בפועל ?
ת. אני לא מטפל בעניינים הכספיים. קשה לי לתת תשובה לעניין הזה. מי שטיפל בכל העניינים בקטע הכספי זה טל יגרמן. גם בקטע הכספי מול הנהלת החשבונות של החברה. היתה לי עבודה בתחום המשפטי מעל הראש. לכן הסכמנו להגיע עם התובע להסכם פשרה . מכיון שהכספים מהפרוייקטים טרם נכנסו , מאוד קיווינו שיצא לפועל וזה לקח זמן ולכן הצענו לו לחכות ולא להגיש תביעה. מה שאני יודע לגבי הפנסיה שהועברו הכספים לקרנות על פי שכר מינימום כדי שלא תהיה עבירה על החוק.

רול אישר בחקירתו הנגדית כי "היו מקרים שהתובע אמר שהוא עדיין לא קיבל שכר ומה קורה עם התשלום" [עמ' 56 ש' 15].
סעיף 17 לחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958 קובע סנקציה חמורה בנסיבות של אי תשלום שכר עבודה במועד, בדמות פיצויי הלנת שכר. תכליתם של פיצויי הלנת השכר לשמש תמריץ לתשלום שכר עבודה במועד, תוך הרתעת מעסיקים מפני הפרת הוראות החוק. בנוסף, יש בפיצויי ההלנה כדי להוות פיצוי לעובדים אשר לא זכו לקבל את שכר עבודתם במועד (ע"ע 1242/04 עירית לוד נגד אבלין דהן (28/7/05); ע"ע 56846-05-12 ג'י.איי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בע"מ נגד רמי אפללו (10/2/15)).
סעיף 18 לחוק מאפשר לבית הדין להפחית את פיצויי הלנת השכר או לבטלו, אם וככל שנוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו "בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".
הפחתת פיצויי הלנת השכר, שיעור ההפחתה או ביטולם כליל מסור לשיקול דעתו של בית הדין. בבואו להפעיל את שיקול דעתו בסוגיה האמורה שומה על בית הדין לבצע איזון המביא בחשבון את התנהלות הצדדים, תום ליבם, סוג המעסיק, הסיבות להלנה ומאפייניה. על בית הדין לשקול מחד גיסא את תכלית החוק, את הצורך בהרתעת מעסיקים, את חשיבות תשלום שכר העבודה במועדו ואת הפגיעה הנגרמת לעובד שאינו מקבל שכר במועד. מאידך גיסא, על בית הדין להביא בחשבון את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי הלנה ואת ההשלכה שיכולה להיות לאלה על המעסיק (ר' ע"ע (ארצי) 473-09 מוטור אפ בע"מ נגד יניב ורד, (1.11.11)).
בהתאם להלכה הפסוקה מצב כלכלי קשה של מעסיק אינו בבחינת "נסיבה שלמעסיק אין שליטה עליה" ולכן אינה עילה להפחתת פיצויי הלנה (דב"ע לב/3-9 האופרה הישראלית נגד ורסנו; ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נגד ג'וליה מימון (29/11/00)).
הנתבעים נהגו באופן בלתי ראוי, לשון המעטה, עת לא פעלו לשלם לתובע את שכר עבודתו (אשר בגינו הונפקו תלושי שכר) , תוך שהם מפרים חיוב ראשוני ובסיסי שמוטל על כתפי המעסיק. שלילת שכרו של עובד משך חודשים ארוכים מהווה פגיעה בלב הסכם העבודה ויש בה, בין השאר, משום פגיעה אנושה במטה לחמו של העובד. מדובר בהתנהלות חמורה שיש לפעול למיגורה.
עדותו של הנתבע אינה קוהרנטית שכן מחד גיסא העיד הנתבע כי משכורות התובע מחודש יולי 2015 ואילך לא שולמו בשל מצוקה כלכלית אליה נקלעו הנתבעות ומאידך גיסא העיד כי הבעיה הכלכלית החלה רק בחודש ספטמבר 2016 או בסמוך לכך.
יחד עם זאת, עדי הנתבעים העידו כי הם או עובדים נוספים בנתבעות לא קיבלו משכורות בתקופה הרלבנטית [ר' עדות אשואל בעמ' 34 ש' 27-30; עדות רול בעמ' 56 ש' 14-17; עדות הנתבע בעמ' 40 ש' 22] ואשואל העיד, בהלימה לגרסת הנתבע, כי "העצימות של החברה ירדה באופן משמעותי בשנת 2015" [עמ' 34 ש' 25]. מטעמים אלה יוצאים אנו מנקודת הנחה כי משכורות התובע לא שולמו בשל המצוקה הכלכלית אליה נקלעו הנתבעות.
לטעמנו הנתבעים פעלו לכל הפחות באי אכפתיות או פיזור נפש, שעה שבמקום לסיים את העסקת התובע תוך תשלום זכויותיו ביכרו הנתבעים – כך לפי עדות הנתבע – להודיע לתובע (ולעובדים נוספים) כי בשל בעיה כלכלית אין ביכולתם לשלם משכורות עד שישתפר המצב הכלכלי, אולם אפשרו לתובע להמשיך לעבוד ללא שכר. מדובר בהתנהלות שיש למגרה ולעקרה מהשורש. מתן אפשרות לעובדים להמשיך לעבוד תקופה ארוכה ללא תשלום שכר ותוך חוסר וודאות האם בעתיד הנראה לעין ישולם השכר אם לאו אינה רק מנוגדת לדין, אלא גם לא עולה בקנה אחד עם כללי הגינות ומוסר בסיסיים. התנהלות מסוג זה מגלמת חוסר אכפתיות לאפשרות כי העובד ימצא עצמו מול שוקת שבורה ולא יוכל להיפרע עבור עבודתו. מטעמים אלה יש מקום לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנת שכר.
בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה אין ניגוד הכרחי בין "טעות כנה" לבין רשלנות, ולא מן הנמנע כי טעות כנה תגרם ע"י רשלנותו של הטועה, אי אכפתיות או פיזור נפש (דב"ע שם/3-141 אבירה מיכאלי נגד מדינת ישראל (1/2/82); תב"ע (ת"א) לב 2/57 רבקה גרינברג נגד עירית תל אביב (7/7/74) ור' גם סע"ש (ת"א) 12596-06-15 דני גרוס נגד נולי טכנולוגיות בע"מ (24.12.17)). בנוסף נניח (גם אם בדוחק רב ) כי טענות הנתבעים כלפי התובע הקימו מחלוקות בנוגע לעצם הזכאות לשכר.
חרף חומרת הדברים, ובהתחשב בכלל נסיבות הענין, לרבות התנהלות התובע עצמו (כפי שתנותח בהרחבה להלן בפרק העוסק בפיצויי הפיטורים) הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לחייב בפיצויי הלנה מלאים, אלא לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנת שכר בשיעור של 50% מהסכום שנפסק בגין משכורות שלא שולמו ובסך של 47,148 ₪.
למען לא תצא פסיקתנו חסרה נבהיר בשולי ענין זה כי טענת התיישנות לא נטענה על ידי הנתבעים. זאת יש להניח לאור סעיף 6 להסכם הפשרה בו מצויין שככל שתוגש תביעה לבית הדין היא תכלול עתירה לפיצויי הלנה.
דמי חופשה
בהתאם לסעיף 9 להסכם ההעסקה זכאי התובע ל 4 שבועות חופשה בשנה. לטענת התובע הוא ניצל בתקופת העסקתו רק 20 ימי חופשה ולכן זכאי לפדיון חופשה בגין 7.5 ימים (27.5 ימים בניכוי 20 ימים שנוצלו). התובע עורך תחשיבו על בסיס 940 ₪ ליום חופשה ובסך הכל עותר לתשלום 7,050 ₪ בגין פדיון חופשה. טענת התובע נתמכת בתצהירו.
בסעיף 36 לכתב ההגנה הטענה מוכחשת בלקוניות וללא הסבר. הנתבע בתצהירו כלל אינו מתייחס לטענת התובע בהקשר זה והסוגיה אף לא עלתה בחקירות. משלא נסתרה טענת התובע בקשר עם זכאותו לפדיון חופשה, די בכך כדי לחייב את הנתבעים ברכיב התביעה האמור ובסכום שנתבע.
למעלה מן הדרוש נציין כי בתלוש השכר לחודש נובמבר 2015 נקובה יתרה בלתי מנוצלת של 6.67 ימי חופשה. עוד עולה מתלושי השכר שהוצגו כי התובע צובר בכל חודש 1.67 יום חופשה. בהנחה שהתובע עבד לכל הפחות עד מחצית חודש דצמבר 2015 (כפי שעולה מהתכתבויות הדוא"ל לעיל, ר' פרק הנוגע לשכר עבודה וכנתבע על ידי התובע), הרי שהתובע היה זכאי בגין מחצית חודש דצמבר 2015 ל 0.83 יום חופש (מחצית מהצבירה החודשית הרגילה שלו, בהתאם לגישת הנתבעות כעולה מתלושי השכר שהונפקו). צירוף מכסה זו ליתרת החופשה הבלתי מנוצלת הנקובה בתלוש חודש נובמבר 2015 אכן מלמדת כי התובע זכאי לפדיון בגין 7.5 ימים.
בסעיף 9 להסכם העבודה מצויין כי התובע זכאי ל 4 שבועות חופש בשנה. בהנחה שהתובע עבד 5 ימים בשבוע הרי שמדובר ב 20 ימי חופשה בשנה, ובאופן יחסי ל 16.5 חודשי עבודה - 27.5 ימי חופשה. הצהרת התובע כי ניצל 20 ימי חופשה, כאמור, לא נסתרה ומשכך גם בהתאם לתחשיב זה זכאי התובע לפדיון 7.5 ימי חופשה.
על כן, זכאי התובע לפידיון חופשה בסכום הנתבע בסך 7,050 ₪ ברוטו.
דמי הבראה
לטענת התובע הוא זכאי יתרת דמי הבראה בסך 756 ₪ בגין שני ימי הבראה שנותרו לזכותו. טענה זו נתמכת בתצהירו.
הנתבעת מכחישה בלקוניות את הטענה בסעיף 36 לכתב ההגנה, אולם הדבר לא נזכר בתצהיר הנתבע והסוגיה אף לא התעוררה בחקירות מי מהצדדים.
בנסיבות אלה ומשלא נסתרה טענת התובע בהקשר זה זכאי התובע ליתרת דמי הבראה בסך 756 ₪ ברוטו.
חלף הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות
התובע טוען כי מדי חודש נוכו משכרו כספים בגין הפרשות לקרן פנסיה אולם לא הועברו ליעדם. התובע עותר לסכום כולל בסך 67,830 ₪ בגין חלף הפרשות לפנסיה וחלף הפרשות לקרן השתלמות. טענת התובע נתמכת בתצהירו.
בסעיף 36 לכתב ההגנה אך מוכחשת טענת התובע בלקוניות, ללא הסבר או פירוט ומבלי להתייחס לכל אחד מהרכיבים הנתבעים. הנתבע אף אינו מתייחס לטענה כלל בתצהירו.
בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע האם הופקדו לתובע כספים בקרן הפנסיה והשיב "אני לא ממש יודע. לא התעסקתי בנושא הכספים" [עמ' 41 ש' 1-2] ובהמשך, עת נשאל האם התובע זכאי לכסף , השיב "לא טענו שהוא לא זכאי. עד שהסתבר לנו שהוא הוליך אותנו שולל, והוא הפר את ההסכם בצורה יסודית.." [עמ' 41 ש' 4-9]. בהמשך נשאל הנתבע שוב בהקשר זה והשיב [עמ' 41 ש' 16-27]:
"ש. אבל התובע לא קיבל את שכרו מחודש יולי 2015 ויתירה מכך כספי הפנסיה שהופרשו מהעובד עצמו החל מאוגוסט 2014 לא הועברו לאף קרן בפועל ?
ת. אני לא מטפל בעניינים הכספיים. קשה לי לתת תשובה לעניין הזה. מי שטיפל בכל העניינים בקטע הכספי זה טל יגרמן. גם בקטע הכספי מול הנהלת החשבונות של החברה. היתה לי עבודה בתחום המשפטי מעל הראש. לכן הסכמנו להגיע עם התובע להסכם פשרה . מכיון שהכספים מהפרוייקטים טרם נכנסו , מאוד קיווינו שיצא לפועל וזה לקח זמן ולכן הצענו לו לחכות ולא להגיש תביעה. מה שאני יודע לגבי הפנסיה שהועברו הכספים לקרנות על פי שכר מינימום כדי שלא תהיה עבירה על החוק.
ש. למה לא צירפת אסמכתא לכך?
ת. אני יכול לנסות להציג את המסמך. אנחנו בגלל העניין הזה רצינו להגיע להסכם פשרה שבסופו של דבר לא קויים כי לא נכנסו הכספים, היינו מוכנים לוותר אם לא היינו מוגשת התביעה והיינו מוותרים על התביעה שלנו שהציג לנו מצג שווא."
לאורך חקירתו הנגדית שב הנתבע וציין שאינו יודע האם הופרשו לתובע כספים לקרן פנסיה [עמ' 42 ש' 10-16].
עיון בתלושי השכר מעלה כי משכר התובע נוכו, מהחודש הראשון לעבודתו, סכומים בגין פנסיה וקרן השתלמות. במרבית התלושים נוכה סכום בסך 1,139 ₪ בגין פנסיה (המשקף 5.5% מהמשכורת שגובהה 20,700 ₪ ברוטו) וכן סכום בסך 393 ₪ בגין קרן השתלמות (המשקף שיעור של 1.89% מהמשכורת).
בסעיף 10 להסכם העבודה מצויין כי הנתבעת 2 תבטח את התובע בביטוח מנהלים או בקרן פנסיה וכי ינוכה משכר העובד סכום השווה ל 5% ממשכורתו הכוללת בגין תגמולים (חלק עובד). בסעיף 11 להסכם העבודה מצויין כי החברה תפריש לקרן השתלמות שייבחר העובד סך השווה ל 7.5% משכר הברוטו ותנכה משכר העובד 2.5% בגין קרן השתלמות.
לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבעות פעלו בהתאם להסכם העבודה ופתחו עבור התובע קרן פנסיה או פוליסת ביטוח מנהלים. עוד לא הוכח כי הכספים אשר נוכו משכר התובע אכן הופקדו בחשבון כלשהו ונצברו לזכותו.
בהתאם להסכם העבודה זכאי התובע להפרשות לקרן פנסיה ולביטוח מנהלים ממועד תחילת עבודתו. משהפרשות אלה לא בוצעו קמה זכאות לקבלת חלף הפרשות. בנוסף, זכאי התובע לסכומים אשר נוכו ממשכורתו ולא הופקדו לקופה.
באשר להפרשות לקרן פנסיה – הסכם העבודה אינו מציין את השיעורים של ההפקדות, למעט ציון של השיעור שאמור להיות מנוכה משכרו העובד (בפועל וכעולה מתלושי השכר נוכה שיעור גבוה יותר, אשר כאמור לא הופקד בקופה). בסעיף 8.1 להסכם העבודה נכתב כי התובע זכאי ל"שכר של 21,000 ₪ ברוטו לחודש הכוללות הוצאות נסיעה כדין (להלן: "השכר הכולל")". בסעיף 10 להסכם העבודה, הדן בביטוח מנהלים, מצויין כי הפרשות לביטוח מנהלים "יחושבו מהמשכורת הכוללת".
בהתאם לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיית חובה מיום 3.8.11 בתקופה הרלבנטית על המעסיק להפריש לזכות העובד שיעורים שלא יפחתו מ 6% (חלק מעסיק) ו 5.5% (חלק עובד). עוד מחוייב המעסיק להפריש בגין התקופה האמורה סכומים בשיעור 6% בגין פיצויי פיטורים (ברכיב הפיצויים נדון להלן בנפרד).
מתלושי השכר עולה כי התובע השתכר שכר חודשי בסך 20,700 ₪ ברוטו ובנוסף קיבל החזר הוצאות נסיעה בסך 300 ₪ ברוטו. כאמור, בהסכם העבודה מצויין כי הפרשות לביטוח מנהלים תבוצענה מהמשכורת הכוללת. בהתאם זכאי התובע להפרשות בשיעור 6% בגין תגמולי מעסיק, אשר יחושבו על יסוד משכורת כוללת בסך 21,000 ₪, בהתאם להסכם העבודה.
התובע עבד 16.5 חודשים (מיום 4.8.14 ועד מחצית חודש דצמבר 2015, כפי שקבענו לעיל, על יסוד תביעת התובע). בגין תקופה זו זכאי התובע לחלף הפרשות לתגמולים בסך 20,790 ₪ (21,000 ₪ ברוטו משכורת כוללתX 6% X 16.5 חודשים).
בגין חלק העובד זכאי התובע לסכומים אשר נוכו ממשכורתו בפועל בחודשים אוגוסט 2014-יוני 2015 (כולל). בגין החודשים יולי 2015 ואילך לא קיבל התובע שכר עבודה ומשכך חרף הניכוי שצויין בתלושי השכר הרי שלא קיבל משכורת הלכה למעשה ומשכך אינו זכאי להחזר ניכויים.
תלושי השכר לחודשים אוגוסט 2014-יוני 2015 הוגשו במצורף לתצהיר התובע. מתלושים אלה עולה כי לתובע נוכו סכומים בסך 12,365.5 ₪ בגין הפרשות לפנסיה.
על כן – התובע זכאי לסכום בסך 20,790 ₪ ברוטו בגין חלף הפרשות לתגמולים (חלק מעסיק) וכן לסכום בסך 12,366 ₪ ברוטו בגין סכומים אשר נוכו ממשכורתו בפועל (עבור חלק העובד בתגמולים) אולם לא הועברו לקופה.
באשר להפרשות לקרן השתלמות – עיון בתלושי השכר לחודשים אוגוסט 2014-יוני 2015 (החודשים בגינם קיבל התובע שכר בפועל) מעלה כי נוכו ממשכורתו של התובע סכומים בסך 4,321.6 ₪ בגין הפרשות לקרן השתלמות. כאמור, לא נטען ולא הוכח כי הסכומים שנוכו הועברו בפועל לפוליסה. על כן, התובע זכאי להחזר הסכום שנוכה ממשכורתו בסך 4,322 ₪ ברוטו.
בנוסף, בהתאם לסעיף 11 להסכם העבודה זכאי התובע להפרשות בשיעור 7.5% משכרו בגין קרן השתלמות. בניגוד להפרשות לביטוח מנהלים, ביחס אליהן צויין במפורש בהסכם העבודה כי אלה יבוצעו מ"המשכורת הכוללת", הרי שביחס לקרן השתלמות לא נעשה שימוש במונח האמור. על כן, ומאחר והסכם העבודה הוא המקור הנורמטיבי היחיד לזכאות התובע להפרשות לקרן השתלמות יש מקום לבצע את חישוב הסכומים בגין חלף הפרשות לקרן השתלמות על יסוד שכר היסוד של התובע, בסך 20,700 ₪.
על כן, זכאי התובע לחלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 25,616 ₪, ₪ בגין 16.5 חודשי העסקה ועל יסוד 7.5% מ- 20,700 ₪ שכר יסוד.
פיצויי פיטורים
כאמור, התובע פוטר מעבודתו, כפי שעולה ממכתב הפיטורים.
התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים בסך 28,875 ₪ שחושבו על יסוד משכורת כוללת בסך 21,000 ₪ ובגין תקופה של 16.5 חודשי עבודה (מחודש אוגוסט 2014 ועד מחצית חודש דצמבר 2015).
טענות הנתבעים בתמצית
טענות התובע ביחס לזכאותו לפיצויי פיטורים הוכחשו בלקוניות בסעיף 36 לכתב ההגנה, מבלי שנטענו טענות ספציפיות ביחס לפיצויי הפיטורים.
יחד עם זאת, הנתבעים העלו במסגרת הליך זה טענות שונות ביחס לתובע, אשר בעטיין טענו בכלליות ובאופן גורף כי אינו זכאי לזכויות. מצאנו להרחיב על טענות הנתבעים כלפי התובע, בעיקר בקשר עם מצג כוזב שכביכול הציג כלפי הנתבעים ונזקים שנגרמו להם בעטיו של מצג זה, בפרק הנוגע לפיצויי פיטורים. זאת מאחר ולדידנו טענות אלה, באופן שבו נטענו הינן ממילא נטולות נפקות בכל הנוגע לזכאות התובע לשכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה וחלף הפרשות לקופות. להלן נפרט בתמצית את טענות הנתבעים כלפי התובע, כפי שעולות מתצהיר הנתבע:
התובע הציג מצג לפיו יש באפשרותו להגיש בקשות להיתר בניה לפרוייקטים המקודמים על ידי הנתבעות ועל יסוד מצג זה התקשרו עימו בהסכם העבודה.
רק לאחר הגשת התוכניות לוועדה המקומית לתכנון ובניה הודיע התובע לנתבעת 1 שרישיון האדריכל שלו אינו בתוקף, עליו לעבור בחינה בחודש פברואר 2015 על מנת לחדש את הרישיון ומדובר במכשול טכני שצפוי להיפתר. הנתבעת החליטה להמתין לחידוש רישיון האדריכל של התובע בחודש פברואר 2015, ובזמן זה לבצע את כל התיקונים הנדרשים בתוכניות הבניה, כך שכאשר יוסדר ענין הרישוי ניתן יהיה באופן מיידי להגיש את התוכניות המתוקנות חתומות על ידי התובע.
באותו מועד הסתבר לנתבעת 1 כי בניגוד למצג שהציג התובע בהסכם העבודה, הוא נעדר ידע בסיסי וכישורים נדרשים על מנת לתפעל תוכנות מחשב המשמשות אדריכלים. נוכח גילו של התובע ועל מנת ללכת לקראתו החליטה הנתבעת 1 לאפשר לתובע להשלים את הפערים, בין השאר, באמצעות הסתייעות בהנדסאי אדריכלות וסטודנט להנדסאות חשמל שהועסקו על ידה באותה עת, שלטו בתפעול התוכנות הרלבנטיות ונדרשו לסייע לתובע בהקשר זה וללמדו.
בראשית חודש מרץ 2015 פנתה הנתבעת 1, באמצעות רול, אל התובע על מנת לברר האם חודש רישיון האדריכל שלו, אולם התובע הודיע כי לא הצליח לגשת לבחינות והמועד הבא צפוי להתקיים בחודש אוגוסט 2015. בשלב זה החליטה הנתבעת 1 להעביר לאחריותו של התובע הכנת תוכניות עבודה לפרוייקטים שונים, אשר אינן מחייבות רישיון אדריכל אלא ידע מקצועי בתחום. אלא שהתובע הודיע פעם אחר פעם כי הוא נדרש לפרק זמן נוסף לצורך השלמת התוכניות. מאחר והנתבעת 1 קיבלה מהתובע תוכניות חלקיות היא התרשמה כי ישנה התקדמות בהכנת תוכניות העבודה על אף שבפועל לא התקבלו מהתובע תוכניות עבודה מעולם.
דיון והכרעה בסוגיית פיצויי הפיטורים
עם פיטוריו זכאי התובע לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים התשכ"ג 1963 (להלן בפרק זה – החוק). התכלית העומדת בבסיס זכאות זו היא לאפשר לעובד קיום בכבוד עד למציאת מקום עבודה אחר (ע"ע (ארצי) אלוניאל בע"מ נגד אלכסנדר צרניקוב (31.5.07) להלן – ענין אלוניאל). נטל ההוכחה בדבר התקיימות נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים מוטל על המעסיק ומדובר בנטל כבד (דב"ע (ארצי) מד/143-3 חיים קיסר נגד דחן בע"מ, פד"ע טז 269; ע"ע (ארצי) 13694-07-16 מעגלי תיירות בע"מ נגד יעקב ליברמן (4.8.19)).
בסעיף 10 להסכם העבודה מצויין, בין היתר:
"2. תשלומי החברה לביטוח מנהלים או קרן פנסיה צבורים על חשבון פיצויי הפיטורים".
3. זכאות העובד לשחרור לזכותו של כספי הפיצויים הצבורים בפוליסת ביטוח המנהלים ו/או להשלמת פיצויי פיטורים תתקיים גם במידה והעובד התפטר מתפקידו.
4. מבלי למעט מתוקף האמור לעיל, הסתיימה העבודה בנסיבות בהן עובד מפוטר אינו זכאי על פי דין לפיצויי פיטורים, לרבות במקרים של מעילה בכספים או בתפקיד, או באמון, או עשיית מעשה פלילי הקשור בעבודה, ישוחררו לזכות העובד הסכומים שנצברו בגין תגמולים בלבד. כמו כן מוסכם כי גם במקרה של פיטורים וגם במקרה של התפטרות ישוחררו לעובד הכספים שנצברו לטובתו ע"ח הפיצויים".
כאמור, בהתאם להסכם העבודה הייתה מוטלת על הנתבעת 2 החובה להפריש לטובת התובע כספים בגין פיצויי פיטורים אולם בפועל כספים אלה לא הופרשו. משכך אין מקום לפנות בהקשר זה לתניות הסכם העבודה, ככל שהדבר נוגע להפרשות לפיצויים מכוח הסכם העבודה.
סעיף 16 לחוק דן בפיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי וסעיף 17 לחוק דן בפיטורים ללא פיצויים מכוח פסק דין. הסעיפים קובעים כדלקמן:
16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.
מיום 15.7.201417. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים.
מיום 5.6.1980הנתבעים לא העלו כל טענה הנוגעת לשלילת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 17 לחוק ולא הפנו כלל לחוק. הנתבעים טענו כי התובע נהג בחוסר תום לב בולט והציג כלפיהם מצג שווא, הן בנוגע לכישוריו הנטענים והן בנוגע לאפשרותו לחתום על הבקשות להיתרי בניה, באופן שהסב להם נזקים. לטענת הנתבעים, כאמור, מצג השווא שהציג התובע מצדיק השבת מלוא הסכומים ששולמו לו במהלך תקופת עבודתו.
נקדים ונציין כי לא מצאנו כל הצדקה להורות על השבת כספים ששולמו לתובע. הנתבעת נקדים ונציין כי אין לטעמנו כל הצדקה להורות לתובע להשיב סכומים כלשהם שקיבל במהלך עבודתו בנתבעות ועבור עבודתו. הנתבעים לא הגישו תביעה כנגד התובע ואף לא העלו טענת קיזוז מפורטת בכתב ההגנה. טענת קיזוז, שהינה טענת הגנה מהותית יש להעלות בהזדמנות הראשונה, באופן מפורש ומפורט והנטל להוכחת הקיזוז ושיעורו על הטוען טענה זו (ע"ע (ארצי) 14039-07-11 חנה סולטני נגד מדינת ישראל, משרד החינוך (19/12/13), סעיף 144 לפסק הדין; ע"ע (ארצי) 52/07 מובילי מים 1994 בע"מ נגד יוסף פיסל (25/4/07); עד"מ (ארצי) 300091/98 זאקי כהן נגד עלי דהוד אבו כף (13.11.00)).
די בטעם זה, של אי הגשת תביעה ואי העלאת טענת קיזוז מפורטת ומכומתת כדי למנוע השבה אף מבלי להיכנס לעובי קורת הטענות. לא נעלמו מעיננו פסקי הדין אליהם מפנים הנתבעים בסיכומיהם, אשר מרביתם עוסקים בעובדי השירות הציבורי ובהליכים הנוגעים לוועדות משמעת. אין הנדון דומה לראיה ולא ניתן להקיש מפסקי הדין האמורים לענייננו. התובע אינו עובד המגזר הציבורי, לא חלים עליו המקורות הנורמטיביים החלים על עובדי המגזר הציבורי ונסיבות ענייננו שונות בתכלית מהנסיבות הספציפיות של פסקי הדין הנזכרים.
ננפנה לבחון האם קמה הצדקה לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים, כולם או חלקם, בשל התנהלותו, ביחס אליה נטען כי היא חסרת תום לב ועולה כדי מצג שווא.
מסגרת נורמטיבית
נפנה לבחון האם בנסיבות הענין קמה הצדקה הנחת היסוד היא כי פיצויי פיטורים משולמים לעובד המפוטר מעבודתו, גם בנסיבות בהן המעסיק אינו מרוצה מעבודת העובד. שלילת פיצויי פיטורים נעשית במשורה ובמקרים חריגים וקיצוניים (ע"ע (ארצי) 1126/00 מלון עציון בע"מ נגד אביעזר שרוני (22.10.2002). זאת נוכח הרציונל העומד בבסיס תשלום פיצויי הפיטורים ומהטעם שעצם הפיטורים כשלעצמם, אף תוך תשלום פיצויים, מהווה עונש (דב"ע לא/3-3 רים בע"מ – נסים יוסף, פד"ע ב' 215, 219).
בעת בחינת השאלה האם יש להפעיל את בעת בחינת השאלה האם יש להפעיל את סנקציית שלילת פיצויי הפיטורים ובאיזו מידה יש ליתן את הדעת לתכלית החוק ולאזן בין השיקולים הרבים, ובין היתר, השיקולים הבאים:
שיקולים לחומרא – חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, הנזק שנגרם למעסיק או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה. שיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו (ענין אלוניאל ור' גם בע"ע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נגד אלכסנדר פסחוביץ (17.12.09)).
בהעדר הסכם קיבוצי החל על הצדדים ועל ענף העבודה הרלבנטי, יש לפנות להסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים שהוא "הסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה" מיום 19.9.1962 (אשר תוקן ביום 18.6.1978) שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן - התקנון) (דב"ע (ארצי) ל/ 6-3 שמואלי נ' שרייר, פד"ע א' עמ' 76).
יש לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות הספציפיות, ולהכריע באופן מידתי התואם את נסיבות המקרה בכללותן. הוראות תקנון העבודה יפורשו כ"התווית גבול עליון לסמכות הענישה, גבול שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים לפי שיקול דעת" (דב"ע (ארצי) מז/76-3 שגרירות ארה"ב של אמריקה נ' עזבון המנוח מאיר מנשה; דב"ע (ארצי) לז/3-33 חברת נוימן בע"מ נ' מסראווה, פד"ע ח' 315, כפי שנזכרים בענין אלוניאל ור' גם ע"ע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נגד קליניק שווק מזון (1987) בע"מ (23.7.07)).
מן הכלל אל הפרט
בעניינו נטען כנגד התובע כי יצר מצג שווא כלפי הנתבעים, הן ביחס לכישוריו כאדריכל - כישורים אשר בדיעבד הסתבר כי לא אפשרו לו, לכאורה, לבצע כדבעי עבודה שגרתית של אדריכל והן ביחס לאפשרותו לחתום על בקשות להיתרי בניה – בקשות אותן התחייב להגיש גם בהסכם העבודה.
עיון בתקנון מעלה כי הוא אינו מתייחס לנסיבות דוגמת אלה הנטענות על ידי הנתבעים, ובין היתר, אינו מתייחס לנסיבות של מצג שווא או הפרת הסכם עבודה. נפנה אם כן לבחון את הטענה בראי הדין הכללי ועל יסוד נסיבותיו הספציפיות של הענין.
באשר לטענה לפיה התובע לא מילא תפקידו כדבעי שכן לא היה בקיא בתוכנות המחשב הנדרשות ולא היה מקצועי בצורה מספקת לצורך הכנת תוכניות עבודה – אין בטענה זו כדי להצדיק לטעמנו שלילת פיצויי פיטורים. נפרט.
התובע מחד גיסא העיד כי עשה עבודה מקצועית לעילא והנתבעים הפיקו רבות מעבודתו. מאידך, דניס תמך בטענת הנתבעים לפיה לתובע היה ידע מוגבל בתוכנות המחשב הנדרשות לעבודה והוא נזקק לסיוע בהקשר זה, באופן חריג בהשוואה לשאר האדריכלים שעבדו בנתבעות [עמ' 59 ש' 1 -4, עמ' 60 ש' 20-25, עמ' 63 ש' 6-7].
אפילו נניח כי הוכח שהתובע אכן נתקל בקשיים לעבוד עם גרסאות מסויימות של תוכנות מחשב חדישות, הרי שבהתחשב בנסיבות הענין כלל אין מקום להיכנס לעובי קורת הטענה הנוגעת למקצועיות של התובע כאדריכל.
הנתבעים מאשרים כי בחרו משיקוליהם השונים, להמשיך להעסיק את התובע מתוך כוונה כי העסקתו תצמיח להם תועלת כלשהי. העדים מטעם הנתבעים, הן רול, הן אשואל והן דניס העידו כי התובע עבד הלכה למעשה וביצע מטלות מסויימות, גם לאחר שעלה כי אינו רשאי לחתום על בקשות להיתרי בניה. לטעמנו די בעבודתו של התובע בפועל כדי לזכותו בפיצויי פיטורים בנסיבות הענין.
למעלה מן הדרוש נציין כי סעיף 3 להסכם העבודה קובע תקופת ניסיון בת שלושה חודשים. לנתבעים היתה אפשרות חוזית (בנוסף ומעבר לאפשרות הנתונה להם על פי דין) להביא את עבודת התובע לסיומה לאחר שלושה חודשי העסקה, ככל שסברו כי אינו מקצועי דיו. משלא בחרו באפשרות זו, יהא טעמם אשר יהא, אין מקום לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים בשל הטענה להיותו בלתי מקצועי. ככלל ובאופן שגרתי מעסיק הנתקל בעובד שאינו מקצועי דיו ואינו מבצע את עבודתו כדבעי וכראוי יכול להשתמש בתרופה העומדת לו בנסיבות אלה – פיטורי העובד בהתאם להוראות הדין.
באשר לטענה בדבר הצגת מצג שווא בקשר עם האפשרות של התובע לחתום על בקשות להיתרי בניה – לאחר ששקלנו בכובד ראש את הטענה ואת העדויות שנשמעו והראיות שהוצגו הגענו לכלל מסקנה כי אין בכך כדי להצדיק שלילת פיצויי הפיטורים. נבאר.
בסעיף 4 להסכם העבודה אכן הוסכם כי במסגרת תפקידו, בין היתר, יגיש התובע בשם הנתבעת 2 בקשות להיתר בניה חתומות על ידו. אין חולק כי הנתבעות ביקשו מהתובע לעשות כן וכי בפועל הבקשה שהוגשה על ידי התובע לא אושרה מהטעם שהוא לא היה כשיר להגשתה.
התובע טען בחקירתו הנגדית כי הוא אדריכל אשר רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים משנת 1971 ובעל 50 שנות ניסיון בתכנון בניינים. לטענת התובע בשנת 2008 שונה הדין, באופן שאדריכלים לכאורה נדרשו לרישיון מסויים, מעבר להסמכתם כאדריכלים, כדי לחתום על היתר בניה, לתוכנית של בנין מעל 5 קומות [עמ' 13 ש' 15-21, עמ' 13 ש' 28-33, עמ' 14 ש' 1-4]. התובע הוסיף והעיד בחקירתו הנגדית כי עד למועד שבו סורבה בקשתו להגיש את ההיתר עבור הנתבעות לא היה מודע לענין זה [עמ' 14 ש' 3-6, עמ' 15 ש' 26-29] ולאחר שסורבה בקשת ההיתר עליה חתם "גיליתי שאין לי רישיון וככה זה עובדה. אין לי רישיון" [עמ' 21 ש' 2]. התובע הסביר כי מעולם לא נדרש לחתום בעצמו על בקשה להיתר מאחר ותמיד הועסק כעובד שכיר או כ'פרילנסר' כהגדרתו ובעל משרד האדריכלים עבורו עבד היה חותם על הבקשות להיתרי בניה [עמ' 13 ש' 23-27, עמ' 14 ש' 7-8, עמ' 14 ש' 13-25].
התובע אישר שכאשר חתם על הסכם ההעסקה, אשר במסגרתו גם התחייב לחתום על בקשות להיתרי בניה לא בדק את הדין החל [עמ' 16 ש' 20-23, עמ' 17 ש' 7], מאחר ו"לא הייתי מודע שקיים חוק כזה" [עמ' 16 ש' 25] וכן מאחר ש"הייתי מאה אחוז בטוח הניסיון שלי היה רחב מאוד, לא היה לי שום מגבלה בעצם" [עמ' 17 ש' 9]. כאשר עומת התובע שוב עם העובדה שהלכה למעשה בסופו של יום סורבה הבקשה מאחר ולא היה בעל ההסמכה המתאימה השיב שוב "אבל לא הייתי מודע לחוק הזה, וכבר אמרתי את זה. לא שאלת אותי אם יש לי רישיון" [עמ' 17 ש' 11]. התובע שב ואישר בעדותו כי לא ציין בפני הנתבעים טרם החתימה על הסכם ההעסקה כי אינו רשאי לחתום על בקשות להיתרי בניה, מהטעם שלא היה מודע לכאורה להוראות הדין וכן "לא התבקשתי להגיד את זה" [עמ' 17 ש' 25,30]. התובע הסביר שלאחר שהבקשה להיתר סורבה "מה שבדקתי הייתי צריך לעבור מבחן בירושלים כדי לקבל רישיון לאדריכלות, מי שרשום כבר כאדריכל, אז לפי החוק החדש הוא צריך לעבור מבחן, כדי שיהיה רשוי" [עמ' 21 ש' 4-5]. עוד טען התובע כי בפועל עבד שנה שלמה טרם שנדרש להגיש את הבקשה להיתר בניה [עמ' 17 ש' 17-21]. בנוסף העיד התובע "כששלחתי את כל התיקונים הגיעו למסקנה שכדאי להעסיק אותי ולקבל גם תוכניות עבודה וגם תוכניות שאפשר להעביר להיתר. למרות שהם ידעו שאני לא מסוגל לחתום" [עמ' 22 ש' 22-24]. בהמשך אישר התובע בעדותו שהמשיכו להעסיק אותו, לאחר שנודע לנתבעים שאינו יכול לחתום על בקשות להיתרי בניה כי "הייתי איש מבוגר ולכן התחשבת" [עמ' 22 ש' 28].
בעדותו הכחיש התובע את טענת הנתבעים לפיה הרגיע את הנתבעים וציין בפניהם כביכול שיעבור את המבחן הנדרש "והכל יהיה בסדר" [עמ' 23 29-33, עמ' 24 ש' 1-16, עמ' 28 ש' 8-11]. לטענתו המשיך להיות מועסק אצל הנתבעים מאחר ו"עשיתי עבודה מצויינת" [עמ' 24 ש' 10], ללא קשר לכשירותו/אי כשירותו לחתום על בקשות להיתרי בניה.
התובע נשאל מדוע המשיכו הנתבעים להעסיקו במשך כחצי שנה מהמועד שבו נודע כי אינו יכול לחתום על הבקשות להיתרי בניה ומנה את היתרונות שהיו גלומים בהמשך העסקתו ואת התועלת שהפיקו ממנו הנתבעים, בין היתר, בשל מקצועיותו ובשל העובדה שערך שינויים דרסטיים, חיוניים ומועילים בתוכניות הבניה [עמ' 24 ש' 19-31 ור' גם עמ' 27 ש' 10-12].
התובע העיד כי במסגרת עבודתו אצל הנתבעים התבקש לחתום על בקשה להיתר בניה רק פעם אחת בלבד, בחודש יולי 2015, כ- 11 אחרי שהתחיל עבודתו אצל הנתבעים, ובמשך תקופה זו עבד על עשרות פרוייקטים [עמ' 30 ש' 18-23].
הנתבע הצהיר כי הנתבעות בחרו להמתין עד למועד שבו יעבור התובע את המבחן בחודש פברואר 2015 ולאחר מכן בחודש אוגוסט 2015. זאת הן מאחר ורצו ליתן לתובע הזדמנות לאור היותו "אדם מבוגר שלא בקלות יוכל למצוא עבודה אחרת" [סעיף 17 לתצהיר הנתבע] והן מאחר שסברו כי יוכלו להפיק תועלת כלשהי מעבודת התובע בחודשים שעד מעבר המבחן וקבלת ההסמכה המתאימה [סעיפים 11 ו- 22 לתצהיר הנתבע]. ואכן, בהתאם להצהרת הנתבע בתצהירו, הנתבעת 1 קיבלה מהתובע תוכניות חלקיות והתרשמה כי קיימת התקדמות בהכנת התוכניות, אולם בפועל לא קיבלה מהתובע מעולם תוכניות עבודה מוגמרות [סעיפים 27-29 לתצהיר הנתבע].
בין הצדדים התגלעה מחלוקת הנוגעת להבדלים בין אדריכל רשום, קרי אדריכל אשר רשום בספר המהנדסים והאדריכלים, לבין אדריכל רשוי (כהגדרת המונח על ידי הצדדים), דהיינו אדריכל אשר רשאי להגיש בקשות להיתרי בניה בפרוייקטים בהיקפים מסויימים . הנתבע ציין בחקירתו הנגדית כי הוא עצמו אינו אדריכל ומשכך אינו בקיא, ולא היה בקיא במועד הרלבנטי, בהבחנות בין סוגי האדריכלים וסוגי הרישוי השונים (אם וככל שקיימים). אולם "באותו מועד לא ידעתי מה יכול לעשות כל סוג של אדריכל, מה שכן ידעתי, שבין היתר, דרוש לי אדריכל שיחתום באופן אישי על תוכניות ההגשה ולכן פירטנו בסעיף 4.2, היום אני מבין שהוא לא יכול לחתום על תוכניות מבנה פשוט. אם הייתי יודע אז לא הייתי מעסיק אותו, בזה אין ספק" [עמ' 39 ש' 3-6].
רול, עד מטעם הנתבעים, אשר שימש כמנהל בנתבעות בתקופה הרלבנטית, העיד כי לו היה ידוע מראש שהתובע אינו רשאי לחתום על בקשות להיתר בניה לא היו מתקשרים עימו מלכתחילה [עמ' 51 ש' 25-26]. רול הסביר כי לאחר שהסתבר כי התובע אינו מורשה להגיש בקשות להיתרי בניה ניאותו הנתבעים להמתין מאחר וסברו שהתובע יעבור את המבחן המיוחל ויהיה מורשה לחתום. אולם בחלוף הזמן לאחר שהתקווה לא התממשה, והתובע המשיך לקבל שכר גבוה יותר מהשכר אותו קיבלו הנדסאים (אשר אף הם אינם מורשים חתום על בקשות להיתרים) "הבנו שזה לא יקרה והתייאשנו" [עמ' 52 ש' 14-22]. רול העיד כי מאחר והתובע היה אדריכל הניחה החברה שלאור גילו והוותק המקצועי שלו הוא מוסמך לחתום על בקשות להיתרי בניה, כי מעולם לא נתקלו במצב של אדריכל שלא היה מוסמך להגיש בקשות להיתרים וכי ממילא לא היה בנתבעות פרוייקט שהוא פחות מ 2.5 קומות, שכן הפרוייקטים של הנתבעות הינם להוספת קומות על מבנים קיימים [עמ' 54 ש' 22-33].
כאמור, רול אישר בעדותו כי גם לאחר שוועדה המקומית לתכנון ובניה דחתה את בקשת ההיתר שהגיש התובע המשיך התובע לבצע עבודות עבור הנתבעות [עמ' 56 ש' 20-27].
לאחר ששקלנו את התמונה בכללותה לא מצאנו הצדקה לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים. נבאר.
עדותו של התובע לא היתה קוהרנטית והעלתה מספר תמיהות. כך למשל התובע ציין מחד גיסא כי הוא מוסמך לחתום על היתרי בניה לבניינים עד 5 קומות [עמ' 21 ש' 12-14], אולם לא סיפק הסבר מדוע בקשת ההיתר עליה חתם עבור הנתבעות נדחתה בהתחשב בעובדה שמדובר לדבריו ב 2.5 קומות [עמ' 21 ש' 15-16]. התובע ציין באופן תמוה כי חתם על בקשה להיתר בניה על גביה לא צויין שם הפרוייקט וכי תשובותיו ביחס לחתימתו על היתרים הן לכאורה תשובות כלליות שאינן מתייחסות לפרוייקט מסויים [עמ' 21 ש' 21-29] והעיד כי אינו יודע שכאשר חותמים על בקשה להיתר בניה הבקשה מתייחסת לבנין ספציפי ברחוב מסויים ובמספר מסויים [עמ' 22 ש' 1-9]. תשובה זו מתמיהה כשלעצמה ואף אינה מתיישבת עם תשובות קודמות של התובע, אשר ציין כי לא הסכים לחתום על תוכניות שלא הוכנו על ידו מבלי שבדק אותן [עמ' 27 ש' 1-2 ]
התמונה שהצטיירה בפנינו היא כי התובע חתם על הסכם ההעסקה, אשר במסגרתו נדרש, בין היתר, לחתום על בקשות להיתרי בניה, מבלי שבדק כלל האם הוא רשאי לחתום על בקשות מסוג זה אם לאו. התובע העיד כי מעולם לא נדרש טרם חתימתו על הסכם ההעסקה לחתום באופן אישי על בקשה להיתר.
ראוי היה שהתובע יקדים ויבדוק האם הכשרתו ורישיונו מאפשר ים לו לחתום על בקשות להיתר טרם שהתחייב בהקשר זה בחוזה ההעסקה. אין להקל ראש בהתחייבות של עובד כלפי מעסיקו לבצע פעולה מסויימת, בנסיבות בהן העובד אינו רשאי לבצע אותה פעולה על פי דין. בשל טיבה וטבעה הייחודי של מערכת יחסי עבודה, לרבות התלות ההדדית של הצדדים איש ברעהו, קיימת חשיבות עליונה לכך שצדדים להסכם העסקה יהיו תמי לב ויתקשרו בהסכמים מתוך כוונה כנה ואמיתית לעמוד בביצוע ההתחייבויות שנטלו על עצמם במסגרת הסכם העסקה ויימנעו מהתחייבויות סרק שאין באפשרותם לעמוד בהם.
חרף האמור, בנסיבות המקרה שלפנינו, העובדה שהתובע בסופו של יום לא היה רשאי להגיש בקשות להיתרי בניה מהסוג הנדרש אינה מצדיקה שלילת פיצויי פיטורים.
ראשית, כאמור התרשמנו כי התחייבותו של התובע במסגרת הסכם העבודה להגיש בקשות להיתרים נעשתה בהיסח הדעת, מתוך חוסר תשומת לב וחוסר מודעות , אולם לא עלה מהראיות כי התובע פעל בזדון, תוך הובלת הנתבעים בכחש באופן מושכל ומתוכנן מראש. מבלי להמעיט מחשיבות הצורך לבדוק את היתכנות ההתחייבות מראש, שוכנענו בכנות עדותו של התובע כי לא ידע בעת החתימה על הסכם ההעסקה שאינו מוסמך לחתום על בקשות להיתרים.
שנית, במסגרת הסכם ההעסקה נדרש התובע לבצע פעולות ומשימות שונות מעבר לחתימה על בקשות להיתרי בניה. ואכן הוכח שהתובע בפועל ביצע משימות שונות ונוספות.
התובע נדרש הלכה למעשה לחתום על בקשה להיתר בניה רק פעם אחת בלבד בכל תקופת העסקתו על ידי הנתבעות וגם זאת רק כ 11 חודשים לאחר מועד תחילת עבודתו בפועל, קרי לאחר שכבר ביצע משימות שונות נוספות עבור הנתבעות במשך תקופה ארוכה.
שלישית, הנתבעות משיקוליהן ומטעמן בחרו להמשיך ולהעסיק את התובע גם לאחר שהסתבר כי אין ביכולתו לחתום על בקשות להיתרי בניה. המשך העסקה זה של התובע מלמד כי הנתבעות הפיקו תועלת מהמשך העסקתו של התובע וככל שלא כך הם פני הדברים הרי שלכל הפחות קיוו להפיק תועלת שכזאת מהמשך ההעסקה. כך או כך, הנתבעות בחרו להמשיך את ההתקשרות עם התובע גם לאחר שכבר ידעו כי אין באפשרותו לחתום על בקשות להיתרים. אף במכתב הפיטורים צויין כי התובע מתבקש להמשיך במילוי משימותיו עד תום תקופת ההודעה המוקדמת, ללמדך כי התובע הועיל לנתבעות וביצע משימות בפועל.
הנתבע העיד כי בחר להמשיך להעסיק את התובע, בין היתר, לאור גילו ומאחר וסבר כי התובע יתקשה למצוא עבודה חילופית. שיקולים אלה אף הם צריכים לעמוד לנגד עיננו בשוקלנו את השאלה האם קמה הצדקה לשלול את פיצויי הפיטורים. נתונים אלה הינם נתונים המחייבים התייחסות לקולא בעת הכרעת השאלה והם כרוכים גם בעוצמת הפגיעה הקשה בתובע אם וככל שפיצויי הפיטורים ישללו ממנו. לתובע, שאינו אדם צעיר ואין בטחון שישוב למעגל העבודה, ייגרם חסרון כיס משמעותי ככל שיישללו פיצויי הפיטורים. חסרון כיס זה משמעותי גם נוכח העובדה שהתובע אף לא קיבל שכר בחודשי העסקתו האחרונים, כפי שפורט לעיל.
הגענו אם כן לכלל מסקנה שאין מקום לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים לאור התנהלותו והמצג אותו הציג.
על כן – התובע זכאי לפיצויי פיטורים.
הפיצויים יחושבו על יסוד משכורת בסך 21,000 ₪ ברוטו (היא המשכורת הקובעת להפרשות לפיצויי פיטורים, בהתאם להסכם העבודה) לאורך תקופה של 16.5 חודשי העסקה ובסך הכל בסך של 28,875 ₪ ברוטו.
הלנת פיצויי פיטורים
התובע עותר לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הדין החל על פיצויי הלנה פורט לעיל בפרק המתייחס להלנת שכר עבודה.
לאחר ששקלנו בכובד ראש את כל נסיבות הענין הגענו לכלל מסקנה כי אין הצדקה לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שכן התרשמנו כי הנתבעים אכן טעו לחשוב שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בשל העובדה שלגישתם הפר את התחייבותו כלפיהם ולא היה באפשרותו לחתום על בקשות להיתרי בניה. הנסיבות שבעטיין הסתיימה בסופו של יום מערכת יחסי העבודה, אמנם אינן מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים אולם הקימו מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם הזכאות לאלה. נפרט.
עדות הנתבע לפיה הנתבעים לא היו מתקשרים עם התובע אילו ידעו מלכתחילה כי אינו רשאי לחתום על בקשות להיתרי בניה מתיישבת עם עדותו של רול בענין זה [עמ' 51 ש' 23-26]. עוד העיד רול כי משכורתו של התובע, כאדריכל, היתה גבוהה בשיעורים ניכרים (40%-50%) ממשכורות של עובדים בעלי השכלה של הנדסאים וכי גובה המשכורות של האדריכלים מושפע גם מיכולתם לחתום על בקשות להיתרים [עמ' 52 ש' 14-22, עמ' 57 ש' 1-2]. אשואל העיד כי מאחר והתובע לא יכול היה לחתום על בקשות להיתרים הוא ניסה לאתר בשעתו אדריכלים או משרדי אדריכלים לצורך קבלת הצעת מחיר מהם בענין זה. אשואל העיד כי הצעות המחיר שהתקבלו, לצורך חתימה על בקשות להיתרי בניה (משימות שהנתבעים סברו מלכתחילה שיתבצעו על ידי התובע) "היו סביב המספרים של הרף התחתון של 100,000 ₪. זה מתבסס על זיכרון" [עמ' 32 ש' 21-22].
מכלל העדויות עלה כי הנתבעים אכן סברו באמת ובתמים שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות שנוצרו ונוכח העובדה שהסתבר כי התובע לא יכול היה לחתום על בקשות להיתרי בניה, על כל הכרוך בכך לרבות היערכותם לאדריכלים אחרים שייחתמו על הבקשות. לטעמנו אכן התגלעה בענין זה מחלוקת ממשית בין הצדדים בנוגע לעצם הזכאות, המצדיקה שלא לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. על כן – התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פטורים נדחית.
שימוע
התובע עותר לקבלת פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין העדר שימוע כדין. תביעת התובע בהקשר זה לקונית ודלה. התובע אינו מפרט דבר באשר לנסיבות סיום ההעסקה.
הנתבעים גם הם הכחישו את הטענה בכתב ההגנה מבלי לפרט דבר וחצי דבר אודות ענין זה. תצהיר הנתבע אף הוא שותק בהקשר זה.
הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם נערך לתובע שימוע כדין והשיב "אינני זוכר, כנראה שיוסי רול עשה לו שימוע" [עמ' 47 ש' 26]. רול העיד כי היה אחראי על הקשר שבין ההנהלה לבין האדריכלים, אבל לא פיטר אף עובד ולא ערך שימועים. כן העיד כי "אם התבקש ממני להעביר מסר מההנהלה לאדריכלים שיש בעיה איתם הייתי עושה אבל לא מפטר אותם" [עמ' 56 ש' 3-6]. עוד העיד רול בהקשר זה [עמ' 56 ש' 7-13]:
"ש. אם אני אגיד לך שהנתבע טען בחקירתו שהוא לא ערך שימוע אבל עו"ד יוסי רול עשה את זה ? מפנה לעמוד 47 לפרוטוקול מיום 24.3.19 שם צוין שעו"ד מוריאנו אמר שכנראה אתה ערכת את השימוע.
ת. נעשו שיחות עם מר עוזיאל על ידי לגבי העובדה שאי אפשר להמשיך להעסיק אותו אם אין לו רישיון ומתי תהיה הבחינה, הייתי מנהל גם בחברות אחרות, זה לא שימוע. אני לא ערכתי שימוע. כן דיברתי איתו על גבי זה שאי אפשר יהיה להעסיק אותו בלי רישיון כי זה לא מועיל לחברה בשום צורה."
מכוח חובת המעסיק לנהוג כלפי עובדו בתום לב ובהגינות מירבית נקבעה בהלכה הפסוקה חובת שימוע שתכליתה לאפשר לעובד להזים את הטענות שנטענות כלפיו ולנסות ולשכנע את המעסיק בצדקתו, טרם קבלת החלטה הרת גורל מבחינתו של העובד. עוד נועד הליך השימוע לסייע למעסיק בקבלת החלטה מושכלת, אשר נשענת על מלוא המידע העובדתי (דב"ע (ארצי) נו/3-31 מדינת ישראל נגד ארנון בונה, כפי שצוטט בע"ע (ארצי) 269/06 לריסה לומלסקי נגד עירית בת ים (15/5/07)). בהתאם להלכה הפסוקה הגשמת חובת השימוע עשויה להיעשות במספר דרכים, ובלבד שהדרך הנבחרת תגלם בתוכה מספר מרכיבי ליבה חיוניים, ובכלל אלה הבאה לידיעת העובד מראש את האפשרות של פיטורים ומסירת הנימוקים אשר בעטיים נשקלת האפשרות האמורה, על מנת שיוכל להעלות טענותיו בהקשר זה ואלה תישקלנה בנפש חפצה ( ע"ע (ארצי) 23402-09-15‏ ‏ אוריאל ברד נגד קנסטו בע"מ (28.2.17) להלן – ענין ברד).
פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני נקבעת כסכום גלובלי, בהתאם לאמות מידה שונות. אמות המידה לקביעת סכום פיצוי בגין הנזק הלא ממוני הן רבות ובית הדין מתחשב בכלל נסיבות הענין (ע"ע (ארצי) 39172-11-16, מדינת ישראל נגד דניאל שדה (3.6.18)). בין יתר השיקולים ששוקל בית הדין, ניתן למנות את משך תקופת העסקתו של העובד, האם נפל דופי בהתנהגותו, עוצמת הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרת מחדלי המעסיק, אופי ההליך שקויים והאם נשמר כבודו של העובד כאדם ונוהל שיח מכבד כלשהו, האם הייתה סיבה עניינית לפיטורים וכיוצ"ב (ר' ענין ברד, ע"ע (ארצי) 27600-10-11‏ ‏ ד"ר גרשון אהרונוב נ' המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.15)).
מהראיות והעדויות לא עלה כי נערך לתובע שימוע כדין וכדבעי. לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה השיחה שנערכה עם התובע בחג סוכות בשנת 2014 מקיימת את חובת השימוע, שכן שיחה זו נערכה למעלה משנה לפני שהופסקה עבודת התובע בפועל. בנסיבות אלה ונוכח פערי הזמנים שיחה זו אינה מקיימת את הרציונלים העומדים בבסיס חובת השימוע. בנוסף, אף שהתובע היה מודע לכך שהנתבעות שוקלות סיום העסקתו בשל העדר אפשרותו לחתום על בקשות להיתרים, בפועל המשיכו הנתבעות להעסיקו זמן רב לאחר שנושא זה עלה. התובע העיד כי לדידו ביצע מטלות חשובות ומועילות אחרות, כך שהיה מקום לקיים עם התובע שיחת שימוע במועד שסמוך לסיום העסקתו ולו בכדי לאפשר לתובע להביא לידיעת הנתבעים את תחושותיו בנוגע לחיוניותו בביצוע מטלות אחרות.
יחד עם זאת, עלה מהראיות והעדויות כי אכן נערכו עם התובע מספר שיחות בכל הנוגע להעדר אפשרותו לחתום על בקשות להיתרי בניה. נושא החתימה על היתרים דובר בין הצדדים והתובע ידע כי הנתבעים שוקלים לסיים העסקתו בשל ענין זה. עוד עלה כי סוגיית החתימה על היתרי בניה אכן היתה חשובה לנתבעים, ובין השאר נזכרה גם בהסכם ההעסקה כאחת ממטלות התובע. בנוסף, הובאו לידיעת הנתבעים נסיבותיו האישיות של התובע והתובע עצמו העיד כי הנתבע התחשב בגילו בעת שהחליט להמשיך העסקתו גם לאחר שהסתבר כי אינו יכול לחתום על בקשות להיתרי בניה. כמו כן, מצבן הכלכלי של הנתבעות היה ככל הנראה דחוק שכן לתובע לא שולמו אף משכורותיו, כך שהתובע ידע הן על האפשרות לסיים את העסקתו והן על כך שהתועלת בהמשך העסקתו צריכה להיות בהלימה לעליות העסקתו (אשר באותו מועד לא שולמו).
בהתחשב בכלל נסיבות הענין, לרבות העובדה שחלק ניכר מהרציונלים העומדים בבסיס השימוע קויימו על ידי הנתבעים גם אם בדרך שונה, ובשים לב להתנהלות התובע עצמו ולכך שהיתה סיבה עניינית לסיום ההתקשרות עימו (העדר האפשרות לחתום על בקשות להיתרים) וכן לתקופת העבודה של התובע סבורים אנו שראוי לפסוק לזכות התובע פיצוי בסך 5,000 ₪ בלבד בגין אי קיום שימוע כדין.
הרמת מסך ההתאגדות
התובע עותר לחיובו האישי של הנתבע 3 בחבויות הנתבעות 1-2, תוך הרמת מסך ההתאגדות.
הנתבעים מתנגדים לטענה זו משלל נימוקים שונים. בין היתר טוענים הנתבעים כי אין מקום לחרוג מההלכה הקובעת שימוש נדיר וחריג בדוקטרינת הרמת המסך, שכן התובע לא הרים בהקשר זה את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי הנתבע באופן אישי פעל נגדו בחוסר תום לב. זאת שעה שלשיטת הנתבעים התובע עצמו פעל במרמה וכחש והליך שולל את מעסיקיו, תוך גרימת נזקים בעוד שהנתבע נהג כלפיו בהגינות מירבית ובחר שלא לסיים את העסקתו בהתחשב בגילו . עוד נטען כי הנתבע לא היה "הרוח חיה" מאחורי הנתבעות ולו מן הטעם שלא היה לו הידע המקצועי הדרוש ולכן הותיר את כל נושא ההנחיות המקצועיות וכן את נושא העסקת העובדים, לרבות קביעת שכרם ותנאיהם, בידי מנהלים אחרים אשר הועסקו על ידי הנתבעות. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לא היה כל קשר ישיר ובלתי אמצעי בין הנתבע לבין התובע.
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת הוא בבחינת כלל יסוד בדיני תאגידים. נקודת המוצא הינה כי לתאגיד אישיות משפטית עצמאית ומובחנת מבעלי מניותיו. יפים בהקשר זה דבריו של בית הדין הארצי בדב"ע נג/ 205-3 מחמוד ויגיא נ' גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350:
"הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת - יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית - בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה".
(ור' עוד ע"ע (ארצי) 150/07 ח.א. בוני חיפה נגד עאמר ח'ורי (26/8/08)).

סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 מאפשר לבית הדין, על פי שיקול דעתו, להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חובות של חברה לבעל מניה בה, וזאת במקרים חריגים ובתנאים המפורטים בסעיף, כדלקמן:
6. (א) (1)   בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)  בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו."
לא בנקל ירים בית הדין את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה לבעלי מניותיה. לצורך הרמת מסך ההתאגדות נדרשות ראיות כי בוצעו מעשים חריגים, העולים כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות. שימוש כזה ניתן ללמוד, בין השאר, מערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה וכיוצ"ב.
בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 132/15 ר-צ פלסט בע"מ נגד איפראימוב (5.4.17) נפסק כי "דיני החברות ובכללם הכללים להרמת מסך ההתאגדות חלים על בתי הדין לעבודה, אך אלו מפתחים דינים ספציפיים המותאמים למשפט העבודה ולמאפייניו המיוחדים וזאת נוכח "חוסר האיזון הבסיסי בין העובדים לבין המעסיק [ה]משמש נקודת מוצא לשופטי עבודה שמשתדלים לאתר מנגנוני משפט מקובלים על מנת לבצע באמצעותם 'איזונים סוציאליים'" (הדרה בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי 343, 347-346 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015) (להלן: בר-מור))" (ר' עוד ע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם נגד קובי ביטון (10.5.18)).
בהלכה הפסוקה ניתן למצוא מקרים בהם נפסק כי קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות, בין היתר, בהתחשב במעמדם המיוחד של העובדים כנושי החברה שאינם "נושים וולונטריים" אלא נושים מסוג מיוחד הנהנים מאחריות מוגברת כלפיהם ומחובת אמון מיוחדת שהינה תולדה של מערכת יחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נגד ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ (17.12.02); ע"ע (ארצי) 3903-05-11 אופראימוב נגד ר-צ פלסט בע"מ (4.12.14)).
ככלל, אי תשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן, כשלעצמו, אינו בבחינת טעם מספק להרמת מסך ההתאגדות. על מנת שיינקט צעד דרסטי מסוג זה יש להוכיח מקרה חריג של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך הימנעות מתשלום זכויות (ר' ע"ע (ארצי) 14306-06-14 תמנון מוקד הגליל בע"מ נגד שעטה אפרומאשווילי (10.12.15), בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב.טוקו שף בע"מ נגד GAVR NEGOUSE ADMARIAM (13.11.16)).
באשר לנסיבות בהן מעסיק אינו מעביר כספים לקרן פנסיה תוך שהוא ממשיך לנכות סכומים משכר העובד, נפסק כי אלה מצדיקות כשלעצמן הרמת מסך ההתאגדות. ביחס לנסיבות כאלה נפסק על ידי בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נגד החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03):
" בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג' 171, 181-180 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך".
בפסק הדין שניתן בע"ע (ארצי) 14199-12-10‏ אלי קליין תכשיטנים בע"מ נ' קריסטינה יורצ'נקו (1.3.12) שב בית הדין הארצי ופסק כי העובדה שמעסיק אינו מעביר כספים לקרן הפנסיה מצדיקה כשלעצמה הרמת מסך ההתאגדות (ור' גם עע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (14.10.09)).
לאחר ששקלנו בכובד ראש את הטענות השונות של הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי עסקינן במקרה חריג אשר נסיבותיו הייחודיות מצדיקות הרמת מסך ההתאגדות. נפרט טעמי מסקנתנו.
מהראיות עלה כי הנתבעות לא הפרישו עבור התובע כספים לקרן פנסיה בניגוד לחובתן על פי דין. חמור מכך – הנתבעות ניכו משכרו של התובע סכומים עבור הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות ולא העבירו את הכספים שנוכו ליעדם, אין זאת אלא שליחת יד לכספי העובד. במסגרת ההליך המשפטי לא הוגש כל מסמך ממנו עולה כי נפתחה פוליסה או הופקדו עבור התובע הכספים שנוכו. לא ניתן לקבל את עדות הנתבע לפיה הוא אינו עוסק לכאורה בנושאים אלה. הן מאחר והנתבע הינו מנהל הנתבעות בפועל והן מאחר והנתבע, עורך דין בהכשרתו, הוא אשר ניהל את הגנת הנתבעות בהליך וממילא לא זימן לעדות אף עד אחר מטעם הנתבעות שהיה לכאורה אמון על הפן החשבונאי ויכול היה להעיד כי אכן הופקדו כספים לטובת התובע. התנהלות חמורה זו ובמיוחד ביצוע הניכויים משכר התובע מבלי להפקידם בפועל עולה כדי תרמית. בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת די בעילה זו כשלעצמה כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות.
למעלה מן הדרוש ולהשלמת התמונה בלבד נפרט להלן נימוקים נוספים, אשר מצטרפים לטעם המרכזי האמור אשר בגינו יש מקום להרים את מסך ההתאגדות.
שוכנענו כי הנתבע, בעל המניות של הנתבעת ומי ששימש כדירקטור ומנהל בפועל, הוא אשר היה הרוח החיה של חברות אלה. אכן מהראיות עלה כי הנתבע אינו בקיא בעניינים מקצועיים טכניים, שכן אינו אדריכל ואינו בעל הכשרה או השכלה בתחום והלכה למעשה לא נתן הוראות מקצועיות לעובדים בנתבעות. עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה. אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת היותו של הנתבע בבחינת "המוציא והמביא" ומי שהיה בפועל הדמות הדומיננטית ומקבל ההחלטות המרכזיות בנתבעות.
איננו מקבלים את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה הנתבע לא היה מעורב כלל בהעסקת העובדים, לרבות קביעת שכרם. מהעדויות הצטיירה תמונה שונה.
כך התובע העיד כי "כל החלטה עו"ד מוריאנו היה מודע לכל החלטה" [עמ' 6 ש' 7]. אמנם עלה מהעדויות, כאמור, כי הנתבע לא היה בעל ידע מקצועי בתחום האדריכלות ומשכך לא יכול היה ליתן הנחיות מקצועיות, אולם מעדות התובע עלה באופן ברור כי הנתבע היה מעורב משמעותית בפעילות הנתבעות. התובע אישר כי מר טל יגרמן, אשר שימש כאוטוריטה מקצועית בנתבעות היה במאסר בתקופה הרלבנטית, אולם ציין כי שיחותיו עם מר יגרמן בנושאים מקצועיים נעשו באמצעות קישור של הנתבע, אשר האזין לדברים ברקע כל העת [עמ' 7 ש' 27-30, עמ' 8 ש' 1-7] וכן "אתה היית בעניינים כל הזמן. אני לא קיבלתי הוראות ממנו-מטל יגרמן, [עמ' 11 ש' 6].
עדות התובע בנוגע למעורבותו של הנתבע התיישבה גם עם עדותו של רול אשר ציין בחקירתו הנגדית כי הוא עצמו היה אמון על התקשורת מול האדריכלים בנתבעות, אולם ככל שהתעוררו בעיות בנושאי שכר העובדים היה פונה לנתבע [עמ' 53 ש' 16-19].
בנוסף, גם דניס העיד כי הנתבע "בתור הבעלים של החברה הוא היה מעורב בהכל" [עמ' 62 ש' 5-6], אולם סייג בהמשך את עדותו והסביר כי הנתבע לא היה מעורב בפן הטכני [עמ' 62 ש' 25-27].
התרשמנו אם כן כי הנתבע היה פעיל, מעורב ודומיננטי בכל הנוגע להעסקת העובדים.
באשר לטענה כי הנתבע נהג כלפי התובע בתום לב מיוחד ובהגינות מירבית עת בחר שלא לפטרו, נזכיר אך את העובדה שמחודש יולי 2015, מועד בו עלה כי התובע אינו רשאי להגיש בקשות להיתרים או בסמוך לכך , אכן התובע לא פוטר אולם גם לא שולם שכרו, חרף העובדה שהמשיך לבצע עבודה עבור הנתבעים.
זאת ואף זאת. הנתבע העיד כי נמסר לתובע כמו לעובדים אחרים שמצבן הפיננסי של הנתבעות אינו מאפשר המשך תשלום משכורות וכי ההחלטה האם להמשיך לעבוד מסורה לעובדים, תוך שעליהם לדעת כי ייתכן והמצב הכלכלי הקשה לא ישתנה. החלטה זו המסורה לנתבע כבעל המניות של הנתבעות ומי ששימש כמנהל בהן היא בבחינת התנהלות העולה לטעמנו כדי קיפוח העובדים וניצולם תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הנתבעות לפרוע את חובותיהן (חובות שהולכים ותופחים ככל שמתארכת התקופה בה מועסקים עובדים מבלי שהם מקבלים שכר עבודה). התנהלות חסרת אחריות זו הציבה את התובע בסופו של יום בפני שוקת שבורה, שעה שמצא עצמו לאחר תקופת עבודה בת מספר חודשים ללא שכר עבודה ומבלי שהנתבעות בעלות יכולת פיננסית לשאת בתשלום השכר (כעולה מהפרת הסכם הפשרה וכ פי שאושר ברחל בתך הקטנה על ידי הנתבע).
בנסיבות אלה לטעמנו צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות. אין מקום מחד גיסא לאפשר לנתבע להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות ולהיות זכאי להגנה מפני חיוב אישי ומאידך גיסא לאפשר לו לקבל החלטה בנוגע להמשך העסקת עובדים תקופות ארוכות ללא שכר עבודה כלל, תוך חוסר וודאות האם המצב הכלכלי יאפשר בעתיד נראה לעין תשלום השכר, כך שהלכה למעשה העובדים נותרים נטולי הגנה וללא כתובת אליה הם יכולים לפנות במצוקתם. התנהלות חריגה זו מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות.
בשולי הדברים ועל מנת שפסיקתנו לא תצא חסרה נציין למעלה מן הדרוש כי הסכם ההעסקה נחתם בין התובע לבין הנתבעת 2 ותלושי השכר כמו גם הסכם סיום העסקה הונפקו על ידי הנתבעת 1. הנתבע הסביר בחקירתו הנגדית כי כל אחת מהנתבעות עוסקת בפרוייקטים אחרים "למרות ששתיהן בבעלותי והנתבעת 1 מספקת לנתבעת 2 שירותים של עובדים שהיא מעסיקה כדי שלא תהיה כפילות מכיון שאופי העבודה אותו דבר" [עמ' 37 ש' 2-4]. יש טעם לפגם בכך שחברה חותמת על הסכם העסקה עם עובד ואילו חברה אחרת מנפיקה את תלושי השכר, מבלי לספק כל הסבר ברור לעובד בזמן אמת ובאופן שעשוי לגרום לטשטוש המידע בדבר זהות המעסיקה. מאחר ולא הובאו בפנינו די ראיות בהקשר זה נמנע מלקבוע קביעות בסוגיה ונסתפק בציון המידע המועט שהובא .
עוד נציין כי מצבן הכלכלי של שתי הנתבעות קשה. הנתבע העיד שכנגד הנתבעת 2 הוגשה בקשת פירוק שנדחתה אומנם, אולם כתוצאה ממנה בוטלו מרבית ההתקשרויות עימה ו"האפקט קשה וחוסר היכולת לגייס כספים נמשך עד היום" [עמ' 37 ש' 11-23]. הנתבע נשאל והשיב בהקשר זה [עמ' 47 ש' 3-8]:
"ש. אתה מודע [צ"ל –מודה –כ.פ.] במצב הכלכלי הקשה של החברות ?
ת. אני מודה במצב התזרימי. מכיון שבפרוייקטים שיש לחברה ואני הצלחתי בעמל רב ובמאבקים משפטיים שאף הסכם לא יבוטל למרות שניסו לבטל את ההסכמים איתנו הצלחתי למנוע את זה. השווי של הפרוייקטים האלה גבוה מהם לכן המצב הכלכלי של החברה אל מול ההתחייבויות שלה הוא במצב טוב, מבחינה תזרימית כרגע המצב דחוק. ביותר."
הנתבע אישר כי לא שולם מלוא שכרו של התובע, כמו גם שכרם של עובדים נוספים, בשל מצב הנתבעות וחוסר היכולת לגייס כספים [עמ' 40 ש' 22-29]. לשאלה מדוע נחתם עם התובע הסכם הפשרה השיב הנתבע כי "הייתי חייב לווסת את מספר ההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגד החברות" [עמ' 46 ש' 1-2] ואישר כי לא היתה באפשרות הנתבעות לעמוד בהסכם הפשרה ולקיים אותו [עמ' 46 ש' 17-18]. .
המצב הכלכלי הדחוק של הנתבעות מלמד על כך שאכן התנהלות הנתבע הציבה את התובע בפני שוקת שבורה ולא אפשר ה לו לגבות חובותיו מהן. הדברים מצויינים למעלה מן הדרוש שכן ענין זה כשלעצמו אינו עילה נפרדת להרמת מסך, אולם יש בה כדי ללמד על נטילת סיכונים בלתי סבירים באופן שאינו מאפשר לנתבעות לפרוע את חובותיהן, תוך ניצול מסך ההתאגדות.
מהטעמים מפורטים לעיל ועל יסוד נסיבותיו החריגות של המקרה מצאנו מקום להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות הנתבעות לנתבע באופן אישי.
סיכום
ממכלול הטעמים המפורטים לעיל ישלמו הנתבעים לתובע , ביחד ולחוד, את הסכומים המפורטים להלן, כולם נקובים בערכי ברוטו:
שכר עבודה בסך 94,297 ₪.
פיצויי הלנת שכר בסך 47,148 ₪.
פדיון חופשה בסך 7,050 ₪.
דמי הבראה בסך 756 ₪.
חלף הפרשות לקרן פנסיה (חלק תגמולי מעסיק) בסך 20,790 ₪
החזר ניכויים בגין סכומים שנוכו ע"ח חלק תגמולי עובד לקרן פנסיה בסך 12,366 ₪.
חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 25,616 ₪.
החזר ניכויים בגין סכומים שנוכו ע"ח הפרשות לקרן השתלמות בסך 4,322 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 28,875 ₪.
פיצוי בגין העדר שימוע כדין בסך 5,000 ₪.
הסכומים הנקובים בסעיפים ג', ד', י' יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.12.16 (מועד סיום יחסי העבודה) ועד מועד התשלום בפועל.
הסכומים הנקובים בסעיפים ה', ו', ז', ח' יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.15 (אמצע תקופת העסקה) ועד מועד התשלום בפועל.
בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות ושכ"ט בסך 20,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט אדר תש"פ, (25 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר זאב בירנבוים
נציג ציבור, מעסיקים

כרמית פלד, שופטת
אב"ד