הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 16350-03-20

31 דצמבר 2021

לפני:

כב' השופט, סגן הנשיאה דורי ספיבק
נציגת ציבור עובדים גב' שושנה סוזן סמק
נציגת ציבור מעסיקים גב' שרה אבן

התובע:
אלכסנדר פוליבה
ע"י ב"כ עו"ד ליאורה חזן
-
הנתבעת:
טופ-ליין יבוא ושיווק רהיטים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה מאיר

פסק דין

התובע הועסק על ידי הנתבעת, שהינה חברה העוסקת ביצור, יבוא ושיווק רהיטים ברחבי הארץ. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו.
רקע עובדתי ומהלך ההתדיינות
התובע הועסק על ידי הנתבעת כנהג, מרכיב ומוביל רהיטים, וזאת בשתי תקופות עבודה. לראשונה, החל התובע להיות מועסק ביום 24.7.16, והועסק ברציפות במשך כ- 28 חודשים, עד לסיום עבודתו ביום 24.11.18, עם התפטרותו עקב מצב בריאותי ובעקבות תאונת עבודה שעבר במהלך עבודתו.
ביום 17.7.19, דהיינו לאחר הפסקה של כשמונה חודשים, חזר התובע לעבודה, וזאת עד ליום 24.1119, מועד שבו פוטר, כשבמכתב הפיטורים (נספח א' לתצהיר התובע) נכתב כך:
"לאחר שימוע שהתקיים במשרדי חברת טופ-ליין יבוא ושיווק רהיטים בע"מ ובנוכחות מתרגם... לשפה הרוסית, הרינו להודיעך על הפסקת עבודתך בחברתנו.

זאת בגין אי דיוקים קשים מאוד שנרשמו על ידך שבהם הצהרת על שעות עבודה רבות שבהן כלל לא עבדת. זאת באופן קונסיסטנטי מדי יום ביומו.

חברתנו שוקל הגשת תלונה למשטרת ישראל".

התביעה שבפנינו הוגשה ביום 8.3.20. דיון מוקדם התקיים ביום 19.1.21, ודיון הוכחות התקיים ביום 27.10.21. במהלכו, העידו שלושת נותני התצהירים מטעם התובע: גב' אלאונורה ליפורט, אחותו של התובע, מר איגור וולקוב, קולגה לעבודה, והתובע עצמו, שהעיד באמצעות מתורגמנית מהשפה הרוסית. מטעם הנתבעת העיד מר אלי שריג.
בתום דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.
בטרם נפנה לדון ברכיבי התביעה השונים, נציין ששני הצדדים צירפו ראיות שונות לסיכומיהם, בניגוד לסדר הדין ולדיני הראיות. עם זאת, לאחר ששני הצדדים התבקשו ליתן הסבר לכך (ראו החלטה מיום 21.12.21) ולאחר ששני הצדדים מסרו שמדובר במסמכים שכבר הוגשו לתיק – חלקם צורפו לכתבי הטענות, חלקם הוגשו בגילוי המסמכים, וחלקם הוגשו במהלך דיון ההוכחות – ולאחר ששני הצדדים ביקשו להכליל את המסמכים כולם במסכת הראיות, ולא הביעו התנגדות להכללת המסמכים שהגיש הצד שכנגד, ניתנה ביום 27.12.21 החלטה לפי כל המסמכים שצורפו יהיו לחלק ממסכת הראיות.

דיון והכרעה

אי מתן הודעה בדבר תנאי העסקה
התובע טוען כי עם חזרתו לעבודה אצל הנתבעת, דהיינו בתחילת תקופת העבודה השניה, לא קיבל הודעה כדין בדבר תנאי העסקתו, וכי הוא זכאי לפיצוי בגין כך.
בכתב הגנתה הכחישה התובעת את טענתו זו, וציינה כי התובע קיבל ואף חתם על הודעה בדבר תנאי עבודתו.
במהלך ההתדיינות הודתה הנתבעת בכך שלא מסרה לתובע הודעה לעבודה בתחילת תקופת עבודתו השניה, אך ביקשה מאיתנו להכיר בהודעה שנמסרה לתובע בתקופת העבודה הראשונה, בשים לב לכך שמדובר היה בהפסקת עבודה של שמונה חודשים בלבד, והינתן שלא חל שינוי בתנאי העבודה.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת. משהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בהתפטרות, דהיינו לא מדובר היה בהפסקת ארעית ביחסי העבודה, ומאחר שנמשכה הפסקת העבודה למעלה מחצי שנה, הרי שלהבנתנו קמה לתובע מחדש זכות לקבל הודעה על תנאי עבודתו, וזאת בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה (תשס"ב-2002).
עם זאת, בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שאכן התובע היה לכאורה לתנאי העבודה, שאין מחלוקת שלא שונו בין תקופת עבודתו הראשונה לשניה, ובשים לב לכך שהמחלוקות בין הצדדים בתיק שלפנינו כלל לא נגעו לעניינים שבהם עוסקת ההודעה לעובד – דהיינו אף אם היה התובע מקבל הודעה כדין גם בפתח תקופת עבודתו השניה, לא היה בכך כדי להשפיע על המחלוקות בתיק שלפנינו – הנכון הוא לדעתנו לפסוק לו פיצוי על הצד הנמוך. משכך, אנו קובעים שהנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בתחילת תקופת העבודה השניה בסך 2,000 ₪.
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (הפרת חובת השימוע)
לטענת התובע, הוא זכאי לפיצוי על פיטורים שלא כדין, שכן השימוע שנעשה לו היה למראית העין, כאשר הנתבעת כבר החליטה על פיטוריו. בקשר לכך הדגיש התובע כבר בכתב תביעתו כי מכתב הפיטורים נרשם התאריך 24.11.19, ואילו השימוע נערך לו ביום 27.11.19, ומכאן ברור כי ההחלטה התקבלה עוד קודם לשימוע.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי ככל הנראה עקב טעות חל בלבול בתאריכים בין השימוע לבין הזימון לשימוע, אולם מבחינה עובדתית השימוע התקיים לפני הפיטורים.
לאחר עיון בטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שדין טענות התובע בקשר לרכיב תביעה זה להידחות, וננמק:
ראשית השתכנענו שהתובע קיבל זימון לשימוע, וכי תוכן ההזמנה תורגם לו על ידי אחותו, שהיתה בקשרי מסרונים (וואצאפ) עם מר שריד, לאור העובדה שהתובע עצמו אינו דובר עברית. נציין כי האחות הודתה גם בחקירה הנגדית כי היתה אשת הקשר של התובע עם המעסיק (עמ' 7 ש 10 לפרוטוקול), וכן הודתה כי קיבלה עבורו את הזימון לשימוע (עמ' 8 ש' 5), ואף שניסתה להתחמק בחקירתה הנגדית ולומר שייתכן שבמקרה הזו היא לא קראה את תוכן הזימון, הרי שלבסוף הודעתה ש"יכול להיות שפתחתי ותירגמתי לו את זה (עמ' 8 ש' 21), ועל פי התרשמותנו – כך היא אכן נהגה, כפי שעולה אף מעדות התובע עצמו (עמ' 16 ש' 20);
שנית איננו מקבלים את טענות התובע בדבר כך שהזימון לשימוע לא היה מפורט דיו. לדעתנו, בנסיבות העניין די בכך שנאמר בזימון שהטענה נגדו הינו "אי סדרים ברישומי עבודה";
שלישית אשר לטענות התובע כי זומן לשימוע בעודו אוחז באישור מחלה, הרי שהתובע כלל לא הוכיח שהמעסיק היה מודע בכך לכך שהוא חולה, לא פירט באיזה מחלה מדובר (לתצהירו לא צירף כל אישור רפואי, ורק לסיכומיו צירף לראשונה מסמך, שאינו חלק ממסכת הראיות בתיק, ובכל מקרה אין הוא כולל פירוט באיזה מחלה מדובר), וממילא לא טען שהמחלה מנעה ממנו להופיע לשימוע ולהשיב לטענות שהופנו אליו;
ולבסוף אשר לשימוע עצמו, הנתבעת צירפה פרוטוקול שימוע (נספח 5 לתצהירה) שהינו על פניו אותנטי ומפורט. אשר לטענות התובע על כך שבמהלך השימוע עצמו עלו כנגדו טענות שלא נזכרו במכתב הזימון לשימוע – הנתבעת הודתה שבמהלך השיחה בין הצדדים עלו דברים כאלה ואחרים (ראו בסעיף 44 ו- 45 לסיכומיה) אך אנו מקבלים את טענתה כי מדובר בטענות מינוריות, ולא כאלה שהשפיעו באופן מהותי על ההחלטה לפטר את התובע.
נוכח כל האמור, נדחית טענת התובע בדבר כך שפוטר שלא כדין.
פרסום לשון הרע
התובע טען בכתב התביעה, כי מר שריד צעק על התובע את המילים הבאות "אתה גנב, גם לפני שנתיים אני יודע שאתה גנבת לי ארנק!!!", וזאת כאשר כלל עובדי המפעל שמעו אותו, ובכך פרסם עליו לשון הרע באופן המצדיק פסיקת פיצוי.
שריד בשם הנתבעת הכחיש בכתב הגנתו את הנטען כלפיו ביחס לכך.
לאחר בחינת מסכת הראיות, הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה ברכיב זה. להלן נפרט את דרך הילוכנו למסקנה זו:
ראשית בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי ביום 24.10.19 מנהלו הישיר שריג צעק עליו "אל מול כל עובדי המפעל" כי הוא גנב. עם זאת, בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל על ידי בית-הדין כמה אנשים היו שם, הודה שמדובר היה ב"חמישה אנשים פחות או יותר" (עמ' 8 ש' 8);
שנית עדותו של התובע בדבר אותן צעקות שצעק המנהל מול עובדים נתמכה בעדות של עובד אחד בלבד, מר איגור וולקוב. בתצהירו תמך וולקוב בגרסת התובע כי המנהל צעק "מולי ומול עובדים אחרים במפעל", אך בחקירתו הנגדית הודה "היו עוד כמה אנשים, אני לא יודע מי שמע" (עמ' 19 ש' 21). מכאן, שוולקוב אישר בעדותו רק שהוא עצמו (מלבד התובע) שמע את מה שאמר אלי, ומכיוון שוולקוב עצמו שימש למעשה כמתורגמן של התובע (עמ' 19 ש' 25), הרי שלדעתנו אין לראות אותו בנסיבות המקרה כ"אדם אחר זולת הנפגע" כמשמעות ביטוי זה לסעיף 2(ב)(1) ל חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. מכאן, שאפילו היינו מניחים לטובת התובע כי האמירה הפוגענית שייחס למנהלו הישיר – האשמתו בגניבה – אכן נאמרה בחצר המפעל באותו היום, הרי שלא הוכח בפנינו שאכן פורסמה במובן זה שהגיעה לאוזניהם של עובדי המפעל, מלבד וולקוב עצמו שכפי הנראה סייע לתובע בתרגום דברי המנהל;
שלישית שריג, המנהל הישיר, הכחיש בתוקף בתצהירו שהדברים נאמרו על ידו, ולאחר שלא נחקר על כך בחקירתו הנגדית, אין לנו אלא לקבל את עדותו כמהימנה. מעבר לכך, לאחר שעיינו בתמליל שיחת השימוע, לא מצאנו שם תימוכין לטענת התובע בעניין התנהלות שריג. דהיינו, התובע אמנם ניסה להביא את שריג לאשר שהוא האשימו בגניבה "מול כל המפעל" (ראו בעמוד 18 לתמליל), אך לא מצאנו שבאופן שבו הגיב שריג היה משום אישור לדברים. כך, ובאופן ספציפי, לדעתנו אין בעובדה ששריג הודה במהלך ההתדיינות (הן בשלב הקדם, והן בחקירתו הנגדית) שהוא חשד בתובע גם בגניבת הארנק, ולא רק בגניבת השעות, כדי להוות הודאה שלו על כך שהלבין את פניו של התובע בעניין זה ברבים. זאת ועוד, במהלך השימוע עובד בשם אלכסיי, שמתרגם לתובע במהלך השימוע, אומר גם הוא "אני לא שמעתי" – והנה עוד תימוכין לכך שפניו של התובע לא הולבנו בפני כל עובדי המפעל, כטענתו.

הפרשי שכר
ברכיב זה טוען התובע, כי הנתבעת ניכתה משכרו האחרון סך של 3,124 ₪ שלא כדין. הנתבעת אישרה כי ביצעה את הניכוי הזה, אך טענה שמדובר בניכוי כדין של שעות עבודה ששולמו לתובע, אך לאחר בדיקה והשוואה מול דוחות האיתוראן הסתבר לה שמדובר בשעות שהתובע כלל לא ביצע.
לאחר שבחנו את מסכת הראיות ואת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שדין רכיב התביעה הזה להידחות. זאת, לאחר שהשתכנענו שלצורך ביצוע הניכוי הנתבעת ביצעה התאמה בין דוחות איתוראן למול דוחות הנוכחות, וקיזזה אך ורק שעות אשר הצליחה לאתר. צודק התובע כי היה על הנתבעת לצרף את הדוחות לתצהירה, אך בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שהדוחות הוצגו בשלב גילוי המסמכים, ולפחות בחלקם הוצגו כמוצגים במהלך דיון ההוכחות (מוצגים נ/1 ו- נ/2), ובשים לב לכך שהתובע נשאל בחקירתו הנגדית אודות אי ההתאמות (עמ' 14 ש' 12 ואילך) ולדעתנו לא היו לא תשובות טובות ומספקות, ובשים לב לכך שלפחות ביחס לחלק מהשעות הודה התובע כי מדובר בשעות שקיבל אף שלא היו מגיעות לו – לטענתו עקב "טעות כנה" ברישום שעה נוספת בעקבות המעבר משעון קיץ לשעון חורף (סעיף 11 לתצהירו) – הרי שלא מצאנו מקום לפסוק כי התובע זכאי להחזר הניכוי, כולו או חלקו.
דמי מחלה
לטענת התובע בכתב תביעתו, הוא שהה בחופשת מחלה במשך שלושה ימים, החל מיום 25.11.19 ועד ליום 28.11.19, והוא זכאי בגין ימים אלה לתשלום דמי מחלה.
הנתבעת בכתב הגנתה הודתה כי קיבלה אישורי מחלה בגין ימים אלה, אך טענה כי לאחר שהתובע "הבין שבידה ראיות נחרצות לגניבת שעות" החליט להוציא ימי מחלה עבור ימי אלה. משכך, לטענתה מדובר בפיקציה ברורה, ועל כן אין היא חייבת לשלמם.
בנסיבות העניין, מעבר לטענת כללית ולא מפורטת שמדובר לשיטתה בפיקציה, לא הציגה הנתבעת כל נימוק משכנע מדוע יש מקום לחרוג במקרה שלפנינו מן הכלל שלפיו די בכך שעובד מציג אישור מחלה על מנת לחייב את המעסיק לשלם לו בגין ימי מחלה אלה. לפיכך, תביעת התובע מתקבלת ברכיב זה.
אשר לתחשיב הסך המגיע – התובע חישב ומצא כי הוא זכאי בגין ארבעת ימי המחלה לסך 1,080 ₪ נטו (לפי 45 ₪ נטו לשעה X 8 שעות ביום X 3 ימי מחלה). התחשיב נראה לנו על פניו נכון ומדויק, והנתבעת לא הציגה תחשיב נגדה או טענה שאינו נכון. מכאן שהתובע זכאי על פיו לסך 1,080 ₪ נטו כפדיון ימי מחלה.
הודעה מוקדמת
אין מחלוקת על כך שהתובע לא קיבל מהנתבעת תשלום חלף אי מתן הודעה מוקדמת. עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה בנסיבות שבהן פוטר התובע, לאחר שהסתבך בדיווחי שעות לא נכונים, היתה רשאית לשלול ממנו את תשלום דמי ההודעה המוקדמת (ונזכיר בהקשר זה כי לאור תקופת העבודה הקצרה, היה התובע ממילא זכאי רק לארבעה ימי הודעה מוקדמת).
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד. הנתבעת תשלם לתובע:
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.
פדיון מחלה בסך 1,080 ₪ נטו.
שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.11.19 (סיום העבודה).
לאור התוצאה, ובשים לב לכך שהתביעה נדחתה בעיקרה, שקלנו להורות על חיוב התובע בהוצאות לטובת הנתבעת. בסופו של דבר, ומתוך התחשבות בתובע, החלטנו שכל צד בהוצאותיו.
זכות ערעור כדין לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ז טבת תשפ"ב, (31 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
סגן הנשיאה

גב' שרה אבן ,
נציגת ציבור מעסיקים