הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 15646-04-18

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' רונית ירדן
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם בן קרת

התובע
GEVRMARIAM TAHLI
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב לזר ואהרון כהן
-
הנתבעים

  1. פייבקיטשנס בע"מ
  2. רפאל גביש

ע"י ב"כ עו"ד מורן מתתיהו אדרי

פסק דין

1. בתביעה שבפנינו (הוגשה 10.4.18) טען התובע כנגד מעסיקתו וכנגד מנהלה בפועל ("הנתבעת"; "הנתבע"/ ביחד: "הנתבעים") לאחר תקופת עבודה מ- 1.4.15 ועד 1.2017, עם הפסקה של 3 חודשים (9-11.2015) וסה"כ כ- 18 חודשים.
לשעת עבודה השתכר 31 ₪.
התובע מונֶה הנסיבות בהן "ניתן" לייחס חבות למנהל תאגיד (הנתבע).

במהלך ביקורת שבוצעה אצל הנתבעת נעצר התובע ע"י משטרת ההגירה ונשלח לאלתר לחולות, שם שהה שנה, עד 4.1.18 ; בקשתו לגמ ר חשבון "מהנתבע ים" כולל פ"פ – לא נענו.
לפיכך, זכאי הוא ל- 12,322 ₪ (31 ₪ X 265 ממוצע שעות לחודש X 18/12), ולחלופין ל- 6% (265 X 13 X 29) = 5,994 ₪.
עוד עתר לפיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד, גמול ש"נ, במיוחד בשבת (175% ל- 2 השעות הראשונות ו- 200% ליתר השעות), כשבנוסף בכל תלוש "בעזות מצח שאין שני לה" הוסיפו בכל תלוש מ- 10.15, "שעות הפסקה" עליהן שילמו רק תעריף שעתי בסיסי, ללא ש"נ והפרשות פנסיוניות והיתרה סה"כ 29,204 ₪ ; יתרת פדיון חופשה בסך 1,028 ₪; יתרת הבראה בסך 692 ₪, בצרוף הלנה (?); 8 ימי חגים (מכיוון שעבד בהם ולא ניתנה לו חופשת פיצו י, 1,984 ₪ בצרוף פצויי הלנה (?); קרן פנסיה 6% (29 X 13 X 25) וסה"כ 5,994 ₪, בתוספת הלנה (?); קרן פנסיה חלק עובד, סכומים שנוכו משכרו, בסך 3,985 ₪, בתוספת הלנה ; נסיעות מ- 12.15 (13 X 213 ₪) בסך 2,769 ₪; ניכוי שלא כדין בגין פקדון על בגוד, בסך 535 ₪; פיצוי בגין עבירה על חוק הגנת השכר, משיש בתלוש רכיבים פיקטיביים, שכל מטרתם היתה הקטנת שכר היסוד ובסה"כ 65,000 ₪ (13 תלושים X 5,000 ₪).
סה"כ התביעה 125,573 ₪.

2. הנתבעים בהגנתם עתרו לדחיית התביעה כנגד הנתבע, בהעדר עילה.
לחלופין ולמען הזהירות, טענו כי התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ב- 16.6.15, ב- 2 תקופות : עד 3.9.15 ; ותקופה שניה מ- 12.12.15 עד 3.1.17 ובסה"כ כ- 14 חודשים במצטבר, ולאחר שחתם על הודעה לעובד, פעמיים (צורפו).
התובע עבד מ- 8 עד 18, כ- 220 שעות בחודש , וקיבל על כך שכר מלא הכולל ש"נ, כולל תשלום בעבור שעות בהן שהה בהפסקה, או תוספת תשלום, וככל ונדרש לעבוד בתקופות בהן המסעדה היתה בלחץ.
מדי חודש ישב עם הנתבע וקיבל הסבר על תלושי השכר ודוחות הנוכחות וחתם עליהם, ואם צריך, היה מתוקן במקום (ב' לתביעה). כשהגיעה משטרת הגבולות הוברר כי הציג לנתבעת אשרה מזוייפת.
ממילא, התובע הפסיק לבוא, לא הודיע, ובכך התפטר.
גמר חשבון בוצע ב - 3.2017, כולל שחרור קופ"ג. התובע לא עדכן במצבו ולא יצר קשר עם הנתבעת ורק בבירוריה הוברר כי האשרה מזוייפת.

התובע אינו זכאי לסכום נוסף כלשהו: ש"נ שולמו כמתחייב, אינו זכאי ל- 18 ימי חופשה, משעבד סה"כ 14 חודש, ופדיון בגמ"ח ב- 3.17; כך גם בהבראה, כשבגמר חשבון קיבל יתרת זכאותו. התובע קיבל תשלום חג כחוק. קיבל בשכרו את התשלומים שנצברו לקופ"ג, כעובד זר, ומשלא ניתן לפתוח לו קופה בחב' ביטוח ולכן הופקד לו בקופה יעודית. התובע לא זכאי לנסיעות , משגר בדירה שהוקצתה ע"י הנתבעת , במרחק הליכה קצר מהמסעדה. פקדון בגוד יוחזר , כשיחזיר את הבגוד שקיבל, כמוסכם ; תלושי השכר אינם מזוייפים.
3. ביום 22.10.18 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופטת כ. פלד.
הוברר כי לתובע תלושים לאפריל ומאי 2015 שהונפקו ע"י לילך אחזקות בע"מ במקום העבודה.

4. התובע הגיש תצהיר ע"ר שחתם עליו, לאחר "שהוקרא" לו.
מטעם הנתבעים הוגש תצהיר הנתבע.

ביום 27.1.20 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים, לאחר שהוברר כי התובע ש"יודע קצת עברית", נדרש (רק במקום!) להתייצבות מתורגמן לשפה הטיגרית.

סיכומי התובע הוגשו ביום 20.5.20.
סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 10.6.20.

5. ולהכרעתנו –
בטרם נתייחס גופא להליך נבהיר כי לא נחה דעתנו מהתנהלות התובע:
"רב הספק" אם ידע מה נרשם בתצהירו ועל מה חתם! – בפועל , התרשמנו ושוכנענו כי אינו יודע מה נטען, כביכול, מפיו!!

התובע לא דאג מבעוד מועד לזימון מתורגמן ובכך, השחית זמן יקר לצד שכנגד ולביה"ד.
כך גם, בתצהירו טען לראשונה כי הנתבעת הורידה לו שעה וחצי מדי יום מעבר לחצי שעה הפסקה שנוכתה מדי יום , ולמרות שלא יצא להפסקה (ס' 13) – גרסה שונה מזו שנטענה בתביעה (סעיף 22). ומנגד, לא נחה דעתנו מכך כי לא התייחס כלל בתצהירו לענייני עובדה שנטענו בהגנה ובדיון המוקדם.

ועוד: נדמה היה כי התובע "לומד" את התיק, תוך כדי דיון, ותוך כדי שהוצגו לוהשאלות בח.נ., כשלא התרשמנו כי הבין וידע על מה הוגשה תביעתו/תצהירו, מה קיבל ומה לא.

כך, לא נחה דעתנו כי אין כל אזכור בתביעה לטענה כי החל עבודתו בנתבעת דרך חברת כ"א, ולמצער, איזשה י גרס ת עובדה בנדון! – כך , הגם שנטען כך בדיון המוקדם , אין כל אזכור, ולו בתצהירו, לטענת עובדה בנדון.
ועוד הערה כללית – אין צורך לשאול עדים על חישוב או על רישום ( ע"מ שלא להשחית זמן); ודאי לא על הוראות החוק או בשאלת מסקנה.
ועוד ראוי לציין כי אין לעתור לפיצויי הלנה ברכיבים שאינם מזכים בהלנה עפ"י הדין (כדוגמת חופשה/הפרשות מעסיק וכיוצ"ב). כך גם – עו"ד אינם מעידים במקום העדים !

תקופת העבודה
טען התובע בפנינו כי החל לעבוד בנאפיס ביום שנפתחה, ב- 2014 (טען כך פעמיים; עמ' 8), כי קשה לו לזכור, ואף פנה לבאי כוחו [כשאז נדרשה ב"כ הנתבעים להסביר לו שעליו (ולא על באי כוחו), להשיב ], לא זוכר טוב, נראה לו בחודש 4, כי עבד שם רצוף. שנה ו- 9 חודשים עבד שם.
התובע אישר חתימתו על נ/1, טופס 101.
לטענתו, הנתבע "החזיר" אותו אחרי הקבלן ( ככל הנראה, הכוונה ל-לילך אחזקות); התובע אישר כי הוא חת ום על הודעות לעובד שהוצגו בפניו (צורפו להגנה; עמ' 19).
לפתע, עלתה טענת התובע כי לא ידע על מה הוא חתום; הנתבע אמר לו לחתום וחתם. כשעומת עם כך, שעסקינן בהודעה לעובד, בשפתו, עליה חתם – השיב כי כשהתחיל לעבוד אמר לו לחתום (הנתבע) ואז התובע חתם.

אין בפנינו מידע רלוונטי באשר לתקופת העבודה המדוייקת.
התובע טען כאמור כי הועסק ע"י הנתבעת מ-1.4.15.
מתלושי השכר הוברר כי הועסק ע"י חברת לילך אחזקות בע"מ מ-1.4.15 ועד 5.15.
התובע חדל מציון כלשהו בתביעתו כי הועסק ע"י חברה אחרת, והעיקר – אין בה איזשהו אזכור לכך שהועסק מטעמה, בעבודה בנתבעת! – מחדל זה לפתחו של התובע הוא. לא נעלם מעינינו כי צורפו תלושי שכר לחודשים אפריל-מאי (לילך) ומ-16.6 של הנתבעת, כמו גם דוחות נוכחות החל מחודש יוני 2015 (ועליהם רישומים בכתב יד, כשלא צויין של מי?!).
בתצהירו, טען לתקופת העבודה מ-1.4.15 – 1.17, טען להפסקה של 3 חודשים(9-11.2015), ואיננו טוען דבר באשר למקום עבודתו, בתקופה בה הועסק ע"י לילך. כך אף אינו נותן כל הסר להעדרותו בחודשים 9-12.2015
(ויצויין כי לא עבד מ-4.9.15 ועד 12.12.15, כולל).
חשיבות רבה יש למחדל זה, ודאי כשהנתבעת טענה בהגנתה כי התובע "החל עבודתו עבור הנתבעת ב-16.6.15 ולא ב-1.4.15"!

בהתאם, ברי כי הנטל על התובע להוכיח ולשכנע כי אכן, הֵחֵל בעבודתו בנתבעת/במסעדה שלה , ולו "באמצעות" לילך , במועד שטען – וכך לא הוכח!

עוד ראוי לציין כי התובע אף לא הבין השאלה /לא הכיר השם, כשהופנה לכך כי תלושים שהגיש לאפריל ומאי הם של "לילך" (עמ' 9 שורה 13, עמ' 10 שורה 30), כשטען שהכל זה מה שעושה הנתבע, "כדי לא לשלם לקבלן, לאחר שהביא אותי אמר שאני לא נמצא שם, אחרי יום החזיר אותי, הכניס אותי בעצמו לעבודה. הקבלן התקשר והביא אותי למקום... אחרי זה החזיר אותנו לעבודה".

משלא הוכיח התובע כאמור ומשאין בפנינו (ולו ניסיון להפריך הגרסה החדשה שהעלה התובע בעדותו, ובח.נ. של הנתבע) – ובהעדר גרסת עובדה בנדון בתביעה ("ולמצער" בתצהיר התובע) ; ובהעדר ראייה כלשהי לתימוכין לטענה זו – איננו מקבלים טענת התובע כי החל לעבוד בנתבעת, או עבור הנתבעת , או במיקומה של הנתבעת, ב- 1.4.15.
עוד יש להזכיר כי גם טענתו בתביעתו, כביכול , הקבלן שהביא אותו, רב עם הנתבע , שפיטר את הקבלן, והשאיר את התובע, התקשר אליו שיבוא לעבוד – לא הו ּכחה! ממילא, הנטען בהקשר זה בסיכומיו – לא הוכח.
לכאן יש להוסיף – לא שוכנענו כי התובע ידע מה נכתב בתביעתו ואף לא בתצהירו. גם כשנשמעה עדותו באמצעות מתורגמן, לא בקלות ניתן היה לקבל תשובה לשאלה ספציפית וקשה היה להתרשם כי פרטי התביעה/ טענותיו – ברורים לו, או וודאיים!
עוד נציין בהקשר זה: התביעה הוגשה יותר משנה לאחר סיום יחסי העבודה. ממילא, לא היה כל קושי לברר כל הפרטים המדוייקים באמצעות מתורגמן, בעת שהוגשה התביעה , ודאי בטרם, או בעת שחתם (!!) התובע על תצהירו.

לאחר ששקלנו כל שבפנינו – לא שוכנענו כי התובע עבד אצל הנתבעת טרם 16.6.15, ואף לא שוכנענו(משלא הוכח) כי הועסק על ידה, ולו באמצעות לילך .
בל נשכח כי התובע אף לא השכיל להתייחס ל-2 הסכמים-ההודעות שהוגשו במצורף להגנה, ובשפתו (אגב, ללא תרגום של אחת מהן לשפה העברית, ואנו איננו דוברי השפה הטיגרית!) – בהתייחסות כלשהי, כשניתן לקרוא בהן כי צויין, כי נחתמה (כזכור, נחתמה ע"י התובע!) ב-16.6.15 ובשכר ברוטו שעתי של 26 ₪; והשניה ב- 1.12.15, ו-31 ₪ , כשנזכיר כי לתביעה צורפו תלושים ודוחות נוכחות שהפרטים דלעיל , מא ששים אותם.
לאור כל אלה וכפי ששוכנענו – אנו קובעים כי התובע החל עבודתו בנתבעת ב- 16.6.15.
אין חולק גם כי התובע הפסיק עבודתו ב- 4.1.17 כשנלקח ע"י משטרת ההגירה.
משכך, תקופת העבודה בענייננו היא 16.6.15 – 4.1.17, ובתוך כך, בתקופה 3.9.15- 12.12.15, כולל בהם גם לטענתו לא עבד.

הנתבע
ציינו לעיל את טענות התובע בתביעתו, ביחס לנתבע.
בפועל, אינו מנמק-מבסס הטענות בהקשר זה, ואינו טוען טענות עובדה רלוונטיות בהתייחס לנתבע.

על פניו טענות התובע בתביעה הן שגרתיות, כ"מקובל" בהליכים בין עובד למעסיקו, ואין בפנינו עובדה מסויימת נטענת , שיהא בה , על פניה , להצדיק משפטית , "הרמת מסך".
ברי כי בתצהירו, שאינו מרבה ממילא, בטענות עובדה – התובע אינו מוסיף טענות עובדה או הנמקות. גם אם הנתבע קיבל אותו לעבודה, כטענתו, וסיכם עמו את תנאי העבודה, וגם כשעסקינן בדירקטור, וגם אם הוא זה שהחתימו על התלושים – אין בכך כדי ליצור חבות מנהל/בעל מניות בתאגיד!
ראוי להזכיר את ניסוח התביעה בהקשר זה, המציין כי לאור הנטען (לא ספציפית לנתבע) ניתן לתבוע מנהל/בעל מניות.

נוסיף ונציין כי אין בפנינו ביסוס משפטי/ראייתי לתביעה כנגד הנתבע !
בהעדר הצדקה משפטית כלשהי , עפ"י ההלכה – נדחית התביעה כנגד הנתבע.

הפסקת עבודה
בתביעתו טען התובע כי ב-4.1.17, במהלך ביקורת שבוצעה אצל הנתבעת, נעצר ע"י משטרת ההגירה, ונשלח לאלתר למתקן חולות שם שהה שנה עד 4.1.18.
לטענתו, ביקש מהנתבעות לבצע עבורו גמ"ח, הכולל פ"פ מלאים כנדרש, אך בקשותיו לא נענו.
בהתאם, עתר לפ"פ בסך 12,322 ₪, ולחלופין, בהתאם לצו פנסיה חובה, עתר לסך 5,994 ₪.

הנתבעת הכחישה הנטען, כולל הסכומים. בדיעבד , גילתה כי הציג בפניה אישור עבודה מזויף; התובע לא ענה לשיחות ולא יצר קשר עמה; בכך ביצע עבירה פלילית והעמידה בסיכון רב, ללא עובד , וללא הודעה מוקדמת כדין!
לטענתה, ברור כי בנסיבות אינו זכאי לפ"פ, ולכל היותר, זכאי הוא לסכומים שהופרשו לזכותו, כספים שהופרשו לפי צו ההרחבה, ו ששולמו לו בגמ"ח ב- 3.2017.

בתצהירו חזר התובע על טענתו, טען כי פנה לנתבע, וביקש שיבצע עבורו גמ"ח, כולל פ"פ, אך כל בקשותיו לא נענו (התובע לא טוען מתי כך).
הנתבע בתצהירו טען כי באחד הימים הגיעו ממשטרת הגבולות אל חצרי הנתבעת ולקחו את התובע. לאחר מכן נודע לו כי האישור "שהציג מזויף"!, כשבכך סיכן את העסק שלו , וביצע עבירה פלילית.
כך חדל מלהופיע, לא הודיע, לא נתן הודעה מוקדמת, לא יצר קשר איתו או מטעמו, לא ענה לשיחות טלפון. לו לא התפטר, לא היה זכאי להודעה מוקדמת, כמתואר בס' 4 להסכם העבודה/הודעה לעובד עליה חתם בוצע גמ"ח ב-3.2017 (צורף תלוש).
בעדותו, לא הצליח התובע להראות אשרה בתוקף למועד הרלבנטי. מנגד, טען שאינו יודע מדוע עצרו אותו(ם), כי זה בעיה של החוק, היה שבוע ימים ברמלה, אחרי זה לקחו אותו לחולות (אחרי שהכחיש שנעצר טרם חולות); השיב שהויזה שנתנו לו קבעה שעליו להכנס לחולות, באותו יום שבו הסתיימה הויזה, באו ולקחו אותו.
נבהיר כי ממילא, ויזה חדשה שהציג, לא רלבנטית להליך, משעסקינן ברישיון לישיבה זמנית שהונפק ב-28.11.19. (ואגב, בהתאם, לא מצאנו להתיר שאלות לתובע בנושא מעצרו של הנתבע/הודעה על הטלת קנס בגין העסקת עו"ז שלא כדין).
התובע אישר כי הנתבע לא פיטר אותו עד שבאו, תפסו ולקחו אותו (משטרת ההגירה). עוד טען כי כשהיה בחולות ביקש מהנתבע "שיתן לי את הפיצוי. הוא אמר לי, אני, תלך תבקש את זה כאילו לפי החוק". בגלל שלקחו אותו, בגלל שהיתה בעיה בויזה, שהלך לחולות, ושם לא עבד. כשהיה בחולות הנתבע שלח לו את הכסף לבנק, אחרי זה לא יודע.

הנתבע בעדותו לא "נדרש" להוסיף על הגרסה בתצהיר.

ולעמדתנו – אין חולק כי בינואר 2017 נעצר התובע ע"י רשות האוכלוסין, עת נלקח מעבודתו בנתבעת.
אין לדעת מדוע כך ארע , אין בפנינו ראיה כלשהי לאשרה שהיתה לו באותה עת, או קודם לכן, וא ף לא על משך הזמן ששהה בחולות (מעבר לאמירתו) .

אין בפנינו, ולו ראיה כלשהי לכך , שאי פעם ביקש לקבל משהו, ודאי פ"פ. נניח רק כי אם שהה בחולות , וביקש מהנתבעת לשלם לו את כל זכויותיו – יש להניח כי עשה כ ן במועד מסויים (אותו לא ציין; או במספר מועדים) ; אך אם שהה שנה בחולות, יש להניח (משלא הצהיר במדויק בנדון ) כי עשה כן בטלפון (הנייד?!) – מה שוודאי היה ניתן להוכחה בקלות. בל נשכח כי טען כי קיבל מהנתבע כששהה בחולות.
גם מחדלים ראייתים אלה, לפִתחו של התובע המ ה, בלא להביע עמדה "ערכית מהותית לזכאות " הנגזרת ממעצרו, לפ"פ.
נציין (וגם לכך לא הופנינו) כי הנתבעת טענה כי קיבל התשלום בגין חודש ינואר (והתובע לא טען אחרת, אך לא הבהיר איך ...) . כך צרף התובע תלוש חודש ינואר 2017 שהודפס ב-9.4.17 – ולא שמענו גרסה מהצדדים איך כך.

משהתובע אישר בעדותו שלא פוטר, ומשאין לדעת הכיצד ומדוע נעצר, ומשממילא, אינו טוען להתפטרות – נדחית התביעה לפ"פ.

מעניין לציין בהקשר זה – כי לא טען להודעה מוקדמת. משמע, ברי היה אף לו, כי לא פוטר – וכפי ש אף אישר התובע בעדותו (עמ. 16); ודאי אינו זכאי איפוא לאלה .
ממילא, ברי כי התובע זכאי להפרשות עפ"י צו ההרחבה, כשאין להבין מהו החישוב שערך בתביעתו (וכשברי כי הפקדה לפ"פ אינה זהה לפנסיה). לכך נוסיף: עיון בתלושי התובע מלמד כי בתלוש 3.2017 קיבל פדיון חופשה לפי 248 ₪ ליום (קרי: לפי 8 שעות X 31 ₪).
ממילא, אין בסיס לחישוב החלופי של התובע [שאף לא "הובהר"; ראשית , לפי סה"כ תקופת העבודה, אין חולק כי אינו זכאי ל-13 חודש להפרשות (בהנחה ש"לכך" הכוונה); כך גם, אין לדעת מהו המספר 29 (ואם הכוונה לשכר שעה, ברי כי החישוב אינו מדויק ונכון); וכך גם אין בפנינו מהו ערך 265, כאמור לעיל, שוב, אם "לכך"(שכר יום?) כ ִּיוֵון; כשסה"כ ברי כי אופן החישוב כולו לא ברור].
הנה כי כן, במירב , נחשב להלן הזכאות בקביעותינו ביחס לתביעה לפנסיה/קופת גמל.
חופשה, הבראה, חגים, ביגוד ונסיעות
בתביעתו טען התובע כי שולמו לו ימי חופשה בחסר, משזכאי הוא ל-18 ימי חופשה (18 X31X8) וסה"כ 4,464 ₪; ומששולם לו ע"ח 3,436 ₪ עתר ליתרה בסך 1,028 ₪ ; ברכיב הבראה שולם לו ג"כ בחסר, כך שטען לזכאות ל-5 ימים לשנה ראשונה ולמחצית לשנה שניה, וסה"כ 3,024 ₪, ומששולם לו סך 2,332 ₪, עתר ליתרה בסך 692 ₪; ב חגים טען כי לא שולמו לו כל תקופת עבודתו, הגם שהעמיד עצמו לרשות הנתבעת סמוך לחג ולאחריו ; במהלך תקופת עבודתו, חלו 8 ימי חג (רק בשנת 2016) (8 X8X31) ועתר לסך 1,984 ₪; ב בגוד טען שנוכו לאורך תקופת עבודתו, סכומים שלא כדין , בגין "פקדון על בגוד", בסך 535 ₪ ובניגוד לסעיף 25 לחוק, סכום שעתר להשיב; ב נסיעות טען כי החל מ-12.15 חדלה הנתבעת לשלם לו דמי נסיעות ועתר (213 ₪ חופשי חודשי X 13 חודש) סה"כ ל- 2,769 ₪ בתוספת הלנה (?).

הנתבעת בהגנתה הכחישה הנטען, טענה כי סה"כ עבד 14 חודש וממילא, לא זכאי ל-18 ימי חופשה, קיבל חופשה כחוק, ופדיון בגמ"ח בתלוש מרץ ; כך גם באשר להבראה ; כ ן קיבל תשלום בגין ימי חג כקבוע בחוק; כשעבד בימי חג קיבל שכר מלא; באשר לבגוד נוכה פיקדון עבור בגוד שניתן לו כמוסכם וכקבוע בהסכם ההעסקה, פקדון שהיה מוחזר לוֺ, לו ּ החזיר הבגוד שקיבל, כשממילא הסכום אינו משקף העלות האמיתית של הבגוד ; באשר לנסיעות אינו זכאי , משלא ביצע נסיעות, אלא התגורר בדירה שהוקצתה לו ע"י הנתבעת, הממוקמת במרחק הליכה קצר מהמסעדה.

בתצהירו לא נתן התובע גירסת עובדה, למעט הטענה כי זכאי הוא לרכיבים האמורים, ואגב לא הזכיר כלל פקדון שנוכה ממנו לביגוד. באשר לנסיעות, טען כי מהדירה שנמצאת בדרך ירושלים 20 קר יית עקרון עד המסעדה ברח' בוסי סנט ג'ורג' 15 בילו סנטר, המרחק עפ"י גוגל מפות, ברגל , 1.3 ק"מ, 17 ד' הליכה. בשבת, כששער הכניסה לבילו סנטר "הקרוב לביתנו" סגור, צריך לעשות סיבוב, המרחק עוד גדל.
מעבר לכך שהעלה בכך טענות עובדה חדשות (שהנתבעת לא "השכילה" להתנגד להן), הרי בהתייחס לנסיעות לא צרף אינדיקציה עובדתית אחת, לא למיקום הדירה ולא למיקום המסעדה וממילא, אף לא למפת גוגל; כך גם, עולה מדבריו כי כמוהו גרו עוד באותה דירה – אך אין בפנינו, ולוּ ע ֵד, לתמ וכין לגירסה כלשהי ממנו... ונזכיר, לדבריו " אנחנו היינו שבוע ימים ברמלה... לקחו אותנו לחולות".

הנתבע בתצהירו חזר על טענות הנתבעת בנושא חופשה, טען כי בשנתו הראשונה לא עבד התובע שנה מלאה (עבד רק מ- 16.6.15 ולא עבד מלא) ולפיכך, ביולי 16 קיבל יחסית לעבודתו בפועל; כך באשר לחג, כשעבד , קיבל תשלום כחוק. באשר לנסיעות ולבגוד חזר על הנטען בהגנה.

כשנשאל התובע על פדיון חופשה בתלוש מרץ 2017 – השיב שלא קיבל 11 שעות,11 ימים, אפילו לא לקח רבע שעה חופש, והגם שב"כ התנגד בטענה כי עתר רק ליתרה, השיב התובע שלא קיבל. עוד טען שלא קיבל בגדים, לא קיבל בגדי עבודה, הבגדים של הנתבע זה היה גדול, שחור גדול, אז עבד בבגדים שלו. ביחס לחגים לא ידע לומר אם מדובר בחגים שלו או "שלהם", אישר כי משכורת קיבל, אבל לא יודע אם קיבל חגים.

הנתבע נשאל מדוע בתלוש דצמבר 2015 הפסיקה הנתבעת לשלם נסיעות והשיב כי התובע גר בדירה ששכרה לו הנתבעת , חושב שזה ירושלים 20 עקרון שמרחקה 480 מ' בגוגל, מה שנמדד בקו אווירי, שזה גם אותה הדרך שהיה הולך ברגל.

באשר לביגוד – משנתבקש להראות שסכום הפקדון הוחזר לתובע, השיב שהסכום לא הוחזר, משהבגדים שלקח התובע לא הוחזרו. [אגב, לא היה מקום לשאלה באופן שהוצגה, מחד, ולא רק משלא ניתנה ע"י התובע איזשהי גרסת עובדה בנדון (בתצהיר!) אלא גם לא היה מקום לדבר על 600 ₪ , מקום שנטען בתביעה 535 ₪!!; ודאי כך, כשמקריאת גרסת הנתבעת ותצהיר הנתבע – ברור לחלוטין, כי הנתבעת לא טענה כי החזירה הפקדון (כך שממילא, לא יכלה לעלות שאלה להצגת ראייה להחזרתו!).

קבענו לעיל כי תקופת העבודה היא 4.1.17-16.6.15 – ממילא, עסקינן במירב בכ-16.5 חודשי עבודה. משהתובע מאשר כי לא עבד 3 חודשים בחודשי ספטמבר-נובמבר 2015, וכשברי כי בספטמבר הועסק סה"כ 3 ימים , לא הועסק באוקטובר ובנובמבר (ככל הנראה 3 החודשים שבהם לא עבד, כטענתו) ובדצמבר לא הועסק עד 12 לדצמבר כולל, קרי: עסקינן בכ-15 חודשי עבודה סה"כ.

עיון בתלושי השכר מלמד כי בחודש 12.15 קיבל התובע תשלום ל- 1 יום חופשה, בחודש 2.16 קיבל תשלום ל- 2 ימי חופשה; כן מצוי בתלוש 3.2017 פדיון חופש ה כיתרת החופשה שבתלוש יו, ל- 11.08 יום. יצויין כי צבירת חופשה בכל תלוש נעשתה לפי שעות שכר רגילות (שורה ראשונה בתלוש לפי % ממשרה של 186 שע') . עוד יצויין כי בכך נסתרת עדות התובע כי לא לקח כלל "חופש".
בהבראה מצוין בתלושי ו תשלום בגין 3.71 יום בחודש 7.16 ובתלוש 3.17 תשלום 2.46 יום ( סה"כ 6.17 יום).
ניכויי רשות יש החל מתלוש יולי 15 (סה"כ 485 ₪; [נציין כי אף לוּ הו ּכחה תקופת עבודה רצופה מ-1.4.15, הרי סך 50 ₪ שנוכה ע"י חברת לילך בתלוש 4.15 – ספק אם /לא היה מקום, על פניו, לתבוע "השבתו" מהנתבעת].

ובאשר לנסיעות – מעניין כי אין התובע עותר להחזר ניכוי שכ"ד/"השת. ביטוח" – שסכומם עולה בהרבה על סכום הפקדון – ודאי כך, כשלא אזכר "חובה" כלשהי בנדון עפ"י ההסכם (והרי לא אזכר שקיבל הסכם/הודעה לעובד!).
משקבענו לעיל כי תקופת העבודה בנתבעת היא כאמור סה"כ כ- 1 5 חודשי עבודה, יש לחשב בהתאם זכאותו לחופשה ולהבראה .
באשר לחישוב החופשה – משעולה מתלושי השכר כי בחודשים האמורים
(למעט 9.15 – 3 י"ע;; 1.17 – 2 י"ע ; וכשחישבנו את יוני ודצמבר 2015 כחודש עבודה שלם) עבד מכסת ימים בחודש כמשרה – הרי אנו קובעים כי התובע זכאי ל- 15 ימי חופשה , ומשקיבל תשלום בגין 14.08 ימי חופשה, זכאי התובע ליתרה של 0.92 יום וסה"כ 228.16 ₪.
נבהיר כי משחישובי הנתבעת התייחסו לחלקיות יום ומנגד, עפ"י החוק אין זכאות לחלקי יום – מצאנו לזכותו גם בחלקיות היום , כחישוב מדוייק לסה"כ תקופת העבודה (ובלא "שנדרש" גם לחישוב החופשה בתלושים מול
סה"כ /יחסיות שעות העבודה בחודשי עבודתו).

ובאשר להבראה – עפ"י תלושי השכר קיבל תשלום לסה"כ 6.17 יום. בהתאם לסה"כ תקופת העבודה זכאי התובע ל- 5 ימים ל- 12 ח' עבודה ראשונים (הגם לא רצ ופים, מ- 16.6.15) ול-6 ימים לשנה השניה ובגין 3 חודשים נוספים ולפיכך , ל- 1.5 יום, וסה"כ ל- 6.5 י מי הבראה ולפיכך, ליתרה בסך 0.33 יום הבראה ובסך 124.74 ₪.
באשר לחגים – עיון בתלושים לא העלה תשלום ליום ח ג. מנגד, אין חולק כי התובע אינו עובד חודשי , אלא עובד שעתי.
עוד נציין כי לא הוכח מהם ימי חגו, הגם שנניח כי אינו יהודי (ומכל מקום, לא טען בנדון); ממילא, עבודתו בשבת ובחגי ישראל, אינה אמורה לזכותו בימי חג כיהודי, ודאי מקום בו הובהר כי המסעדה פעלה בחגי ישראל (והכל, כטענתו לזכאות בש"נ).

נדרשנו איפוא לבחינת דוחות הנוכחות: אין חולק כי התובע עובד שעתי. ממילא, אינו זכאי לחגי תשרי, שהתרחשו החל ממחצית ספטמבר 2015, ומשלא עבד, ולו 3 חודשים, עד לאלה!
נזכיר כי התובע כשל עובדתית בתצהירו, גם בענין זה, משלא נתן כל גרסת עובדה. מדוחות הנוכחות עולה כי עבד גם בחגי הנוצרים (ואזכור הדת הנוצרית לא הועלה ע"י התובע עצמו ; ומשלא טען, גם לא כעולה מדוחותיו, כי עבד גם בחגי הנוצרים בדצמבר 2015 – ינואר 2016).
לא נהיר לנו מדוע נמנע הנתובע מהתייחסות לכך, ומשעבד כטענתו. מעניין לציין עוד – ובכך טרם נתקלנו חרף נסיוננו הרב (גם בהליכים בביה"ד) , כי מסעדה פעילה ביום כיפור! ובמגזר היהודי ( נציין כי עפ"י דוח הנוכחות הועסק באותו יום כ- 11 שעות?!). גם לענין זה אין בפנינו הסבר מהתובע(או מהנתבעת).

הנה כי כן – בהעדר תמוכין לתביעתו ברכיב זה וכשעבד בימי החג שתבע, ולא ביסס זכאותו בגין עבודה בימי חג אלה , בנסיבות אלה ומשלא הוכיח זכאותו לתשלום בגין ימי חג כאמור, נדחית התביעה ברכיב זה. נציין עוד כי אין מקום לתשלום בגין אי קבלת מנוחת פיצוי.

באשר להחזר פקדון בגין ביגוד – משניתן היה להבין מעדות התובע כי אכן קיבל הביגוד בגינו נוכו ממנו הסכומים הנ"ל (הגם שטען כי לא השתמש בהם) – ומשאין חולק כי לא החזירם לנתבעת – אין מקום להחזר הפקדון.
(בהקשר זה נזכיר שוב כי קשה היה להבין הכיצד הוצגה לנתבע שאלה האם יכול הוא להוכיח שהחזירה הנתבעת הפקדון לתובע – כשגרסתה הראשונית היא ש לא הוחזר הפקדון , משלא הוחזר הביגוד.
ודאי אין בפנינו גרסת עובדה כי "החולצה ש"לכאורה" סופקה לו נשארה בבית העסק ..." (כנטען ברישא עמ. 6 לסיכומי התובע).

ובאשר לנסיעות – התובע לא נתן גרסת עובדה היכן הוא גר ואין כל ראייה בפנינו למקום מגוריו. יש מחלוקת בין הצדדים, ביחס למרחק שנמדד ע"י כ"א מהם (באי כוחם??) במפות גוגל – וכשאף לא אחד מהם הציג המדידה כראיה מטעמו; בל נשכח כי בהסכם צויין כי "הדירה מול המסעדה" – ולנו, אין כל רא יה לכאן או לכאן. בהתאם, בהעדר ראיה ואף בהעדר אינדיקציה ראייתית למרחק בין הדירה למסעדה, או כי "בשבת" השער סגור (מה שמגדיל המרחק) ובהעדר אינדיקציה כי אי פעם ביקש תשלום בגין נסיעות (ולמצער, שנסע בתחבור ה ציבורית כדי להגיע לעבודה) – אי ן לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה, משלא הוכחה .

שעות נוספות
טוען התובע בתביעתו כי לאורך כל תקופת עבודתו שולמו לו ש"נ בחסר , וכי עבד ש"נ רבות במיוחד בשבת. משכך, ומשהגיע לעבודה בשבת אחרי לפחות 43 שעות שבועיות – זכאי הוא לתשלום שלא יפחת מ- 175% ל- 2 השעות הראשונות ו- 200% עבור יתר השעות.

בנוסף, לטענתו, הוסיפו בכל תלוש מ- 10.15 רכיב "שעות הפסקה", ששולמו בתעריף שעתי בסיס י, ללא ש"נ או הפרשות פנסיוניות.
לפי חישוביו זכאי הוא ל- 78,245 ₪; משקיבל 48,981 ₪ עבור ש"נ , ולפיכך עתר ל- 29,264 ₪.
עוד טען כי תלושיו פיקטיביים ו"על הנתבעות" הנטל להוכיח כי לא עמד "לרשותה" בשעות שבמחלוקת עד ל- 60 שעות בחודש (כך בתביעתו).

הנתבעת טענה כי עבד כ- 14 חודשים, בין השעות 8 עד 18 , ובהתאם לצרכי העבודה. בממוצע עבד כ- 220 שעות בחודש וקיבל על כך שכר מלא , כולל ש"נ, ותשלום נפרד עבור השעות בהן שהה בהפסקה.
עוד טענה כי קיבל תוספת תשלום ככל שנדרש בזמן לחוץ במסעדה. התובע קיבל תשלום עבור עבודתו בהתאם לשעות אותן עבד בפועל. יום המנוחה של התובע איננו שבת; התובע ישב מדי חודש עם הנתבע, קיבל תלוש ודו"ח נוכחות, עליו חתם, ובהתאם לדוחות המפורטים קיבל שכרו. הוכחשה הטענה כי התלושים פיקטיביים. התובע קיבל תשלום מלא עבור שעות עבודה במסגרת משרה מלאה וכן ש"נ לפי התעריף של 125%, 150% ואף 175%.

בתצהירו טען התובע כי עבד שעות נוספות רבות, כי יש בתלושיו תוספת של שעות הפסקה, ששולמו במלואן, שלא מחושבות בס"כ השעות בתלוש, שעות שהיו שעות עבודה מלאות. עוד טען כי הנתבעת הורידה לו באופן שיטתי שעה וחצי מדי יום , מעבר לחצי שעת הפסקה שנוכתה מדי יום , שש ולמו כשעות הפסקה, למרות שבפועל לא יצא להפסקה כלל. "מעולם לא הורשנו לצאת מהמסעדה" במשך כל זמן העבודה.
בעדותו אישר התובע חתימותיו על דוחות נוכחות/תלושים שהוצגו לו; הנתבע היה מחתים אותו רק על התלוש , כשקיבל המשכורת. לא י ודע אם זה תקין. חתם, כי אמר לו לחתום. הכחיש שהנתבע הסביר לו הדוחות והתלוש , אלא אמר לו תחתום , וחתם. ש"נ לא נתן לו. הוא רק רשם 8 שעות אבל עבד 12 שעות.

הנתבע בתצהירו חזר על הנטען בהגנה.
בעדותו הבהיר כי 31 ₪ לשעה זה שכר הת ובע בסוף התקופה. לא קיזזו שעות הפסקה. המסעדה עובדת ב "פּיקים" ויש זמנים פחות לחוצים ויש יותר לחוצים, ואז יוצאים להפסקות של 15 דקות, 20 דקות, אבל שולם על השעות האלה. בתלוש צויינו שעות הפסקה ששולם עליהן. בחודש 1.17 לא קוזזו שעות הפסקה, מכיוון שסה"כ דובר על יומיים, וכשנרשם "הסכם ראשי" ולא "הסכם מטבח". קוזזה חצי שעה של הפסקה, ועל שעה וחצי קיבל כסף. בחצי שעה יכולים לצאת, לנוח, לוקחים אופניים חשמליות, הולכים לעשות קניות וכו'. בשעה וחצי הם באזור.
ובאשר ליום החופשה השבועי של התובע, השיב שבדר"כ זה יום א'. אין יום חופשה קבוע וכך נקבע בהסכם, שמקבל יום חופשה בשבוע, כשמתאפשר; ואם עבד ביום ראשון – אז היה ביום חופשה אחר בשבוע. לא רשום בהסכם יום שבת קבוע.
בחצי שעה ע"ח העובד, הוא מסתובב. בשעה וחצי הוא נמצא זמין, לא עבד , אך הוא קיבל תשלום.
שעה וחצי לא מנכה אלא משלם לו. לא כל הזמן יש רצף עבודה, יש באזורים במסעדה "אבטלה" בזמן שאין פיקים, לא כל הזמן יש רצף עבודה, יוצאים להפסקה ומסתובבים ובאזורים האלה זה הסכם מטבח. לו רשם לכ"א, זה היה יוצא יותר משעה וחצי.
יום החופשה שלו זה לא יום ראשון; עפ"י ההסכם, זה או יום אחר שיקבע.

ולעמדתנו –
באשר ליום החופשה השבועי – כאמור אין לדעת מהו היום "המתאים" לתובע, כיום השבת לבן הדת היהודית. אין חולק כי דתו של התובע אינה ידועה לנו . ההנחה שכך הוא יום ראשון, מבוססת על ההנחה (כך נניח) כי דתו – נצרות. מנגד, אין בפנינו הסכם מתורגם (לעברית) וממילא, דווקא משאלה שהוצגה לנתבע, הבנו כי לתובע נקבע בהסכם יום ראשון "או יום אחר שיקבע" (עמ' 40 שורה 17!).
בהתאם , ומשבפנינו אין הסכם מתורגם לעברית, מחד ומאידך, לא נטען ע"י התובע לדתו (וממילא ל"יום השבת" שלו) לא נוכל להתייחס ספציפית ליום זה או אחר.
ברי כי אין לקבל העסקת עובד במשך 10 או 8 ימים ברצף ( תלושים 7.15 – 6; 12.15 ). מנגד, במרבית התלושים שאח"כ , יום המנוחה הש בועית של התובע הוא יום א'.
ובאשר להפסקה – אין חולק עפ"י החוק, מחצית השעה הפסקה ליום היא ע"ח העובד. מנגד, הגם שגרסאות הצדדים בנדון סותרות, ובפנינו כרטיס נוכחות – אין בפנינו הסבר מדוע לא נחתם כרטיס הנוכחות בזמנים בהם בפועל, לא נדרש התובע לעבוד , בזמן שאין "פיק" ; ודאי כך, משיומן העבודה מאפשר זאת (כניסה-יציאה 2/ כניסה -יציאה 3).
לא מתקבל איפוא על דעתנו שבאופן סכמטי, בכל יום במשך שעה וחצי , נתאפשר לתובע לא לעבוד, לשבת מחוץ למסעדה ובזמינות – כשלא נדרש לחתום כרטיס, מחד ומאידך, אם ניתן היה לרשום (ואז היו יותר שעות כאלה, כגרסת הנתבע) – מדוע לא נרשמו?!

בנסיבות אלה, משהנטל בנדון על הנתבעת, אנו מורים על ב יצוע החישוב מחודש 6.15 ואילך, לפי ערך שעה ברכיב המשכורת (ב- 6.15, 26 ₪ לשעה ולא 27 ₪ כחישוב התובע ס' 23) באופן שבתקופות בהן עבד יותר מ- 6 ימים ברצף , יום א' בה ן י חושב כשעות נוספות; בכל חודש בו שעות רגילות עברו היקף משרה (186 שעות) , שעות הפסקה (1.5 ש עה ליום) תשולמנה בערך שעה רגיל, וככל שסכימתן לשעות הרגילות עוברת מכסת 186 – תשולמנה כש"נ כחוק (קודם, כדי 50 ש"נ בשיעור 125% סה"כ באותו תלוש; והיתרה כ- 150%; אלא בשבוע בו כאמור יותר מ- 6 י"ע ). חישוב כאמור יערך ע"י הנתבעת, באמצעות רו"ח מטעמה, ועפ"י החוק ובתוך 30 יום ; תחשיב כאמור יועבר ל ב"כ התובע בצרוף התשלום כמתחייב. ברי כי ככל שיחלקו בכ"י התובע על תחשיב כאמור , וככל שלא הושגה הסכמה בין בכ"י הצדדים, יודיעו כי כך בתוך 45 יום – ואז יובא בפנינו למינוי רו"ח/חשב שכר, לאחר שיופקד שכר טרחתו, מחצית ע"י כל צד!!
איננו מקבלים טענת התובע כי יש להוסיף לערך שעה/לחישוביו התוספות השונות ששולמו בחלק מהחדשים, משניכר בהן שאינן קבועות בהגדרתן/סכומן/עילתן.
מנגד, איננו מקבלים כאמור את טענות הנתבעת ביחס ל"שעה וחצי" מנוחה מדי יום.

קרן פנסיה
עולה מתלושי השכר כי החל מתלוש 1.16, נוכה מהתובע סכום לקופ"ג זרים וצויין סכום "גמל מעביד" ; כך מדי חודש עד כולל 1.17.
עוד אין חולק כי בתלוש 3.17 הוחזר לתובע סך 3,986 ₪.
ראוי לציין כי לא נטען בפנינו (ואף לא הוצגה ראיה לתימוכין) כי הועבר לידי התובע/הועבר לח-ן הבנק שלו (?) הנזכר בתלושי שכרו שע ד 12.16, כשמנגד, אישר התובע כי בשהותו בחולות שולם לו שכר ינואר לבנק (עמ' 17 שורה 14) ו"אחרי זה אני לא יודע".
נזכיר כי התובע צרף לתצהירו תלוש 3.17 שהודפס ב- 10.5.17, משמע, כשנה טרם הגשת התביעה לביה"ד (!), מה שמלמד , ולו לכאורה , כי ודאי שולם לו .
בסכומיו טען כי הסכום הנ"ל, שנוכה משכרו הושב לו "בחודש עבודתו האחרון (עמ. 24 שורה 16)".
מעבר לכך – אין חולק כקביעתנו לעיל כי התובע זכאי להפרשות עפ"י צו הפנסיה חובה, עפ"י משכורתו (שעד 186 שעות בחודש X שכר שעה שבתלוש, ללא ש"נ ), הן לפנסיה והן לפ"פ, לפי שיעור ההפרשה שבצו הפנסיה חובה, ובשים לב לתקופת העבודה שנקבעה , כשאין חולק כי זכאי הוא כעובד שהחל עבודתו ב- 6.15. 16, ועבד בתקופה כמפורט לעיל.
חישוב לזכאותו כאמור, יבוצע ויועבר כאמור לעיל(ברכיב ש"נ).

כללי
ומעבר לאמור לעיל ברכיבים השונים:
השימוש במילה "מוכח" בסיכומי התובע, אינו תחליף לטענת עובדה שלא נטענה בתביעה , או לראיה שלא הוצגה. כך גם תקופת העבודה אצל "לילך" ובהעדר טענה או ראיה כי אכן עבד אצל הנתבעת תחת קבלן – אף לשיטת התובע בסיכומיו (1.4.15 – 16.6.15 ; נניח, שעסקינן בטעות, כשנטען 16.6. 18) – איננה 4 חודשים! (ס' 2 לסיכומיו).
ממילא, אין בדל ראייה לרציפות במקום העבודה (ודאי לא ל"מתכונת").
ובאשר לטענה בדבר אחריות הנתבע – טענת התובע כי הנתבע החתים אותו (אף אם כטענתו לא הבין על מה הוא חותם) איננה יוצרת חבות אישית לנתבע! כך גם, לו הוכח כי ההסכם נחתם זמן רב לאחר שהחל בעבודתו. הקביעות השונות בפסיקה שצוטטה (ובלא להזכיר שחלק ממנה ומהוראות החוק שצוטטו מתייחסות להליכים בהם נטענו טענות עובדה רלוונטיות בתביעה והוצגו ראיות) מתייחסות להליכים בהם יש להסיק ולקבוע חבות אישית/עילה להרמת מסך – מה שאין כן בענייננו.
ודאי אין ב"עדות" של ב"כ כדי ראייה ועצם העלאת הטענה – אין בה כדי יצירת חבות אישית.
לא הוכח – ואף לא נטען בתביעה – כי פק עה אשרת התובע ובכך פוטר; לכשעצמו אינו מוכיח כנטען ואינו יוצר חבות למעסיק!
הגם שאישר התובע בסיכומיו כי הוחזר לו הסכום שנוכה מתלושיו לקופ"ג (סיפא ס' 5 לסיכומים), משום מה אינו מסביר את ערכי חישובו ברכיב זה (ראה בהכרעתנו לעיל).
ובאשר לש"נ – ברי כי אין מדובר ב"מתכונת", כששעות העבודה מצויות בכרטיסי הנוכחות.
ברי כי בגין חצי שעה הפסקה זכאית הנתבעת שלא לשלם, מחד ומאידך, אין בכך (ואף לא "בתשלום על שעה וחצי מדי יום, כגרסת הנתבעת) – להפוך התלושים ל"פיקטיביים"!
"קשה" הטענה כי התובע אינו מבין מה נכתב ב"הודעה על תנאי עבודה" – כשהתובע חתום על הודעהכאמור ו בשפתו!

עוד ראוי לומר כי נדמה שסיכומי התובע הוגשו "בהתעלם" –ולו מעדותו שלו! (ודי אם נפנה לתשובתו בעמ. 18 שורות 17-20) וכמצוטט בסיכומי הנתבעת (ס' 21).
ולסיכומי הנתבעים– "די" לנו ב- 2 הנתבעים, ואין בפנינו נתבע 3 (סעיף 33).
עוד ברי כי אין מקום לדבר על "דחייה על הסף" משמצויים אנו בשלב שלאחר ראיות הצדים.
לא נהיר מדוע לא התייחסו הנתבעים בסיכומיהם לרכיבי התביעה.

סיכום
הסכומים שנקבעו לעיל לפי חישוב שתערוך הנתבעת, ישולמו בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 10.4.18 עד לתשלומם בפועל.

בהתחשב בהתנהלות הצדדים בדיון, בהשחתת זמן שלא לצורך, ובאופן הצגת ראיותיהם, כולל לאור תוצאת פסה"ד מול התביעה, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח תמוז תש"פ, (20 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
גב' רונית ירדן

נ.צ. חתמו ביום 20.7.20.
ק/ צביה