הדפסה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב סע"ש 1516-08-18

לפני:

כב' הנשיאה הדס יהלום

התובע
מיכאל אפרין
ע"י ב"כ: עו"ד גבריאל שקרוב
-
הנתבע
ישראל ציוני
ע"י ב"כ: עו"ד ציוני יואב

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע, מעסיקו לשעבר, לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת ההעסקה ובכלל זה זכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה בענף הבניין.
הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהיעדרויות רבות של התובע.

2. בפנינו העידו התובע והנתבע. כן העידה מטעם הנתבע גב' מירב שטר, יועצת מס, עורכת חוות הדעת מטעם הנתבע.

3. לאחר שמיעת העדויות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

4. אלה העובדות העולות מחומר הראיות:
א. הנתבע הינו קבלן רשום ועוסק מורשה.
ב. התובע הועסק על ידי הנתבע מיום 3/8/2001 ועד ליום 3/10/2016.
ג. הנתבע שילם לתובע שכר יומי קבוע עבור כל יום שבו עבד.

5. נדון להלן בסוגיות שבמחלוקת.

6. תחולת צווי ההרחבה בענף הבניה
התובע טוען כי הוראות ההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה בענף הבנייה חלים על העסקתו.
התובע הפנה להוראות צו ההרחבה בענף הבניין משנת 2010 אשר הרחיב את הוראת ההסכם הקיבוצי הכללי (7009/2010) בין התאחדות הקבלנים והבונים בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה מיום 21/1/2010 על "כל העובדים והמעבידים (כהגדרתם בהסכם) בענף הבניין בישראל."
(להלן – צו ההרחבה 2010).
לטענת התובע, הוראות צו ההרחבה 2010 ובפרט הוראות הצו המתייחסות לזכויות עובדי שיפוצים , חלים על העסקתו.

7. הנטל להוכיח את תחולתו של צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו. בענייננו, מוטל נטל זה על התובע.
על פי הפסיקה, המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקו של המעסיק, דהיינו מהי פעילותו העיקרית:

"שאלת תחולתו של צו הרחבה, "היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" (דב"ע נג/125-3 אלכס שרר - רהיטי דימור) בע"מ, פד"ע כז 158, 160מול האות ג'), ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ר' דב"ע לו/5-6 הנ"ל; דב"ע נו/272-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ -מואסי מוחמד עבד אלעזיז (לא פורסם)). כמו כן, כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד.

ע"ע(ארצי) 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד, מיום 9.7.2000.

8. על פי סעיף ההגדרות בהסכם הקיבוצי שהורחב בצו ההרחבה:

"מעביד" הוא -

"כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בסעיפים 45 ו-46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם."

"עובד" הוא –

"כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי."

"מעביד בתחום השיפוצים" הוא –

"מעביד שעיקר עיסוקו בעבודות שיקום, שימור ושדרוג מבנים בהתאם לסיווג 131 לרשימת הענפים המפורסמת מטעם רשם הקבלנים".

"עובד שיפוצים" הוא –

"עובד כהגדרתו לעיל, המבצע עבודות שיפוצים בשירותו של מעביד בתחום השיפוצים."

9. התובע טען שעבד בענף הבניה והשיפוצים.
על פי עדותו עבד עם הנתבע ב"כל מיני עבודות שיפוצים". כן העיד שהעבודה היתה כרוכה בשבירת קירות.

10. הנתבע טוען שבתקופה הרלוונטית לתביעה עסק בתחום התקנת תקרות אקוסטיות ועבודות גבס ולא עסק בשיפוצים.
כך העיד:

ש: אתה עסקת בשיפוצים כלליים אצל לקוחות?
ת: לא. העבודות שלנו היתה עבודות גבס ותקרות אקוסטיות. רוב העבודה היתה בניית מזנונים ותקרות גבס.

בסעיף 25 ב' לתצהירו, הצהיר הנתבע:
"צו ההרחבה אינו מחיל את תשלום הוצאות אש"ל על ענף הבניין אלא על ענף השיפוצים בלבד לעניין זה אציין כי אינני רשום כקבלן בענף השיפוצים".

בעדותו, שינה הנתבע גרסתו ואישר כי הוא אכן רשום כקבלן בענף השיפוצים, אלא שלטענתו:
"לא עסקתי בשיפוצים ואני עשיתי את רישיון קבלן שיפוצים כדי להראות אמינות ללקוחות שאני מגיע אליהם."

11. הנתבע צירף לתצהירו דוגמאות של חשבוניות. בחשבוניות מודפס הכיתוב:

"ישראל ציוני
תקרות אקוסטיות, מחיצות גבס, עיצובים מגבס, הרכבת דלתות, צבע ושיפוצים כלליים."

משנשאל לגבי הכיתוב על גבי החשבוניות השיב:

"כתוב כאן שיפוצים כלליים אבל אני לא מתעסק בזה. אופי העבודה שלי הוא שונה. הרישיון שלי מקנה לי לעסוק בזה אבל אני לא עוסק בזה."

12. גרסת הנתבע כי אינו עוסק בשיפוצים, עומדת בניגוד לאמור במסמכים הרשמיים ששימשו את הנתבע והאופן בו הציג עצמו כלפי הרשויות ועל פי עדותו, גם כלפי הלקוחות.

13. בפסק הדין בעניין שוחט העיר בית הדין הארצי לעניין קביעה בדבר תחולת צו ההרחבה בענף הבניין על מעסיק שעוסק בשיפוצים מסוגים שונים, כך:

"הצדדים מופנים להגדרת "מעביד" שבצו ההרחבה שהרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי מ-2010. ההגדרה אומנם כוללת מעביד בתחום השיפוצים, אלא שהגדרת "מעביד" בתחום השיפוצים כמפורט בסעיף 6(ו) לצו הינה "מעביד שעיקר עיסוקו בעבודות שיקום, שימור ושדרוג מבנים בהתאם לסיווג 131 לרשימת הענפים המפורסמת מטעם רשם הקבלנים".
על פני הדברים, לא כל מי שעיסוקו בתחום השיפוצים, נכנס בגדר ס"ק ו' הנ"ל. אכן, צו ההרחבה הזה לא חל בתקופת העבודה מושא התיק. עם זאת,
יש בו כדי ללמד או לעורר סימני שאלה, לעניין משמעות הגדרת "מעביד" כפי שהייתה בהסכם הקיבוצי הקודם.
מטעמים אלה, מציע בית הדין לצדדים להסכים כי תבוטל קביעתו של בית הדין האזורי מושא הדיון כאן לעניין תחולת הצו, שהרי בית הדין לא נזקק לכל השאלות המתעוררות כמפורט לעיל.
מכל מקום, כאשר מתעוררת שאלה לעניין זה, שאין עליה תשובה ברורה בגוף צו ההרחבה, יש לשקול צירוף הצדדים להסכם הקיבוצי על מנת שיביעו עמדה לעניין תחולת הצו".

עע (ארצי) 33316-02-12‏ ‏ לאוניד שוחט נ' רוסלן אסדוב, מיום 1.5.14.

בעניין שבפנינו, עיקר עבודתו של הנתבע, על פי עדותו, היא בניית מזנונים ותקרות גבס.
בשונה מעניין שוחט, לא מדובר בשיפוצים מ"סוגים שונים" ולא מתעורר ספק בדבר עיקר עיסוקו של הנתבע. מדובר בעבודה שמהותה בשידרוג מבנים, באופן העונה על ההגדרה שבסעיף 6(ו) לצו ההרחבה. במקרה זה, המעסיק אף נרשם כקבלן בענף השיפוצים בפנקס רשם הקבלנים.

14. הנתבע טען ששכרו של התובע עלה על השכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה ולכן אין להחיל את הצו על העסקתו.
אכן, השכר השעתי התעריפי בענף השיפוצים עמד בשנת 2016 על 37.9 ₪ בעוד ששכרו השעתי של התובע עמד על 41.6 ₪.
בהתאם לפסיקה, תשלום שכר בשיעור העולה על שכר המינימום או בשיעור העולה על תעריף השכר שנקבע בהוראות צו ההרחבה, אינו שולל את זכותו של העובד לתוספת ולזכויות מכח הוראות החוק או צו ההרחבה.
ע"ע (ארצי) 33791-11-10 נבקוב מיכאל נגד ר – צ.פלסט בע"מ, מיום 24.5.2012.
15. סיכומו של דבר – הוכח כי הנתבע עונה על הגדרת מעסיק בתחום השיפוצים וכפועל יוצא, התובע עונה על הגדרת עובד שיפוצים בצו ההרחבה.

ולפיכך, אני קובעת כי הוראות הרלוונטיות לעובד שיפוצים בצו ההרחבה 2010, חלות על העסקתו של התובע.

16. למען שלמות התמונה נציין כי ביום 28.10.15 פורסם צו הרחבה נוסף בענף הבנייה אשר הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 29.6.15 (שמספרו 7020/2015).

18. התיישנות
התובע דורש זכויות בגין התקופה ינואר 2010 ועד למועד סיום עבודתו.
התביעה הוגשה בתאריך 1.8.2018 על כן, מתקבלת טענת הנתבע כי חלה התיישנות על רכיבי התביעה הנוגעים לתקופה לפני 1.8.11.

19. התביעה להפרשי שכר
על פי תלושי השכר, הנתבע שילם לתובע שכר על פי תעריף יומי קבוע, כפול מס' הימים בהם עבד באותו חודש.
בחודש אוגוסט 2011 עמד השכר היומי על 310 ₪.
בחודש אוגוסט 2013 עלה השכר היומי ל – 330 ₪.
בחודש יולי 2015 עלה השכר היומי ל – 350 ₪.

במרבית החודשים שולמה לתובע תמורה עבור עבודה במספר משתנה של שעות נוספות בתעריף 125% מהשכר השעתי (שכר יומי לחלק ל-9 שעות).

20. התובע טען שעבד באופן קבוע אצל הנתבע 5 ימים בשבוע, בימים א' עד ה', בין 10 ל – 12 שעות עבודה.
לטענתו, הנתבע לא שילם לו תמורה מלאה בגין שעות נוספות בהן עבד.
לתצהיר התובע צורפו תחשיבים שנערכו לטענתו על ידי מנהל חשבונות (נספח ו' לתצהיר) מהם עולה לכאורה כי שולמו לו שעות נוספות בחסר.
התחשיב מבוסס על שעות עבודתו כפי שנרשמו בכתב ידו של התובע בטבלאות שצירף, נספח ה' לכתב התביעה. לטענת התובע, הרישום בטבלאות הועתק מיומנים שניהל בתקופת העבודה, אולם היומנים לא הוגשו לתיק.

21. הנתבע טען כי השכר היומי שולם עבור יום עבודה בן 9 שעות (כולל הפסקה) שהחל בשעה 08:00 והסתיים בשעה 17:00.
עוד העיד כי שילם לתובע את התעריף היומי המלא גם בימים בהם התובע עבד פחות מ – 9 שעות וכשעבד יותר מכך, שולמו לו שעות נוספות.

"לא עשיתי חישוב אם הוא עבד 4-5-6 שעות, שעות נוספות כן אבל פחות לא. אם הוא היה עושה הפסקות ושותה קפה, או שעשר דקות היינו עומדים וחושבים, אז לא הייתי מוריד את זה מיום העבודה או אם היינו מחכים לחומר שיגיע לא הייתי מוריד מיום עבודה. לא הייתי מתחשבן. אם נסיעה לוקחת 3 שעות לא מוריד את זה מיום עבודה. אם הייתי גומר לעובד בשעה 15:00 לא הייתי מוריד שעתיים. לא התחשבנתי איתו."

לתצהיר הנתבע צורף יומן שנרשם לטענתו בזמן אמת, נספח ג' לתצהיר.
ביומן נרשמו היעדרויותיו של התובע וסיבת ההיעדרות.
כן נרשמה שעת סיום העבודה של התובע אך לא נרשמה שעת תחילת העבודה.

בעניין זה הנתבע העיד:
"ש: מאיזה שעה זה יום עבודה?
ת: משעה 08:00 עד 17:00 כל יום.
ש: תספר לי אם אתה אמור לעבוד בירושלים לדוגמא, ספר לי איך היה מתנהל בניכם?
ת: אני לא מתקשר אליו אלא אוסף אותו בסביבות 07:20 או 07:30. זה לא משנה איפה עובדים. יש פקקים של שלוש שעות. נניח שאנחנו מגיעים בשעה 09:00 או 09:30 לא מוריד לו את הזמן הזה. גם אם היינו מגיעים בשעה הזאת היינו עובדים עד חמש וזה היה יום עבודה.
ש: אתה מאשר שביומנים שצירפת לתצהירך לא רשמת את שעת ההתחלה של התובע?
ת: נכון. הסברתי את זה עכשיו. זה לא משנה. אני יודע מתי התחלנו לא התייחסתי לזה כפקטור להוריד או להוסיף. גם אם התחלתי 08:15 או 08:30 ותמיד היינו מתחילים אחרי 08:00, כי רק לצאת מהבית שלו לכיוון צומת אולגה זה חצי שעה."

22. הנתבע הגיש חוות דעת מטעם גב' שטר הכוללת תחשיב של שעות עבודתו של התובע. התחשיב התבסס על שעת תחילת עבודה 08:00 ושעת סיום משתנה על פי הרישום שביומני הנתבע.

23. בין רישומי הנוכחות שהציג התובע לבין היומן שהציג הנתבע, קיימים פערים:
בימים רבים נרשמה על ידי התובע שעת סיום מאוחרת משעת הסיום המופיעה ביומני הנתבע.
כמו כן, במספר תאריכים ציין התובע שעבד בעוד שעל פי רישומי הנתבע היה בחופש.
הבדל נוסף בגרסאות הצדדים ביחס לשעות העבודה, נעוץ בכך שעל פי רישומי הנוכחות שהציג התובע , שעת תחילת העבודה השתנתה מדי יום ונרשמה בין השעה 07:00 ל – 08:00 בבוקר בעוד שלגרסת הנתבע, יום העבודה החל תמיד בשעה 08:00 בבוקר.

24. בין שתי גרסאות הצדדים מצאתי שגרסת הנתבע מהימנה יותר. להלן אפרט טעמיי.

ראשית, התובע העיד שרשם את שעות העבודה שלו ביומן ואחר כך, בסוף החודש, היה ממלא את הטבלאות, נספח ה' לתצהירו, על פי היומן.
היומן האותנטי לא הוצג בפנינו.
מעדותו של התובע עולה כי הטבלאות נרשמו בדיעבד וכי לא תמיד זכר את השעות המדויקות.
התובע נשאל מתי היה רושם את השעות ביומנו והשיב:
"כעקרון הייתי רושם את זה פעם בשבוע ולפעמים כל יום. יכול להיות שבמקרה הזה לא רשמתי את השעות בזמן וכשלא הייתי בטוח לא רשמתי".

שנית, בטבלאות שהציג התובע קיימים שבועות ואף חודשים רצופים בהם לא נרשם דבר. כך למשל, בשבוע שבין 1.8.11 עד 6.8.11 וכן חודשים אוקטובר 2011 עד ינואר 2012 לא נרשמו שעות העבודה למרות שעל פי רישומי הנתבע, התובע עבד.
התובע נשאל לגבי ימים בחודש אוגוסט 2011 בהם נרשם סימן שאלה ולא מופיע מספר השעות והשיב:

"אם לא רשמתי ביומן, זה אומר שלא דרשתי ממנו שום דבר. זה אומר שלא זכרתי. מה שלא הייתי בטוח לא רשמתי."

שלישית, בדיון התברר שקיימת חוסר התאמה בין היומנים לבין הטבלאות שהוגשו.
ב"כ הנתבע הציג דפים מיומנו של התובע לחודש ספטמבר 2011 בהם לא נרשם דבר (1.9.11, 6.9.11 ועוד) לעומת הטבלה שהציג התובע במסגרת נספח ה' שבה נרשם שעבד בימים אלה.
התובע העיד:
"ת: יכול להיות שרשמתי את הזה במקום אחר. צריך לחפש את זה בבית.
ש: למה בתצהיר שלך אתה לא מספר את זה?
ת: לא שמתי לב לזה.
ש: יכול להיות שלא ניהלתי יומן לחודשים האלה, ספטמבר אוקטובר נובמבר ודצמבר פשוט לא ניהלת יומן?
ת: אני צריך לבדוק.
ש: מראה לך שגם שעד 28.1.12 אין שום רישום?
ת: אני לא זוכר מדוע לא רשמתי.
ש: מפנה ליומן 2012?
ת: מצאתי את יומן ספטמבר 11'. (ב"כ הנתבע מעיין ביומן).
ש: איפה אוקטובר עד דצמבר 11'?
ת: ..."

25. ביחס למועד תחילת יום העבודה, התובע אישר בעדותו שמסגרת יום עבודה היתה משעה 08:00 עד 17:00.
על פי עדותו, כאשר נרשם בטבלאות 07:45:
"זה אומר שב- 07:45 הגענו והתחלנו".

בטבלאות שהוצגו קיימים ימים רבים בכל חודש בהם צוינה שעת תחילת עבודה 07:30, 07:25 וכו'.

התובע העיד שפנה אל הנתבע במהלך תקופת העבודה בנוגע להפרשים המגיעים לו בגין שעות נוספות. בעדותו טען שאינו זוכר כמה פעמים פנה אל הנתבע בעניין זה. על פי עדותו הפרשים היו "הרבה חודשים בשנה" אך לא היו הפרשים בכל חודש.
באופן ספציפי הפנה לפעם אחת בשנת 2012 בה פנה לטענתו לנתבע בכתב. התובע לא צירף את פנייתו (תשובת הנתבע צורפה כנספח ד' לתצהיר הנתבע).
עוד על פי עדותו, לא קיבל תלוש שכר בכל חודש אלא רק כשביקש זאת.
הנתבע העיד שהתובע פנה אליו בעניין זה "כמה פעמים"... "אולי אחת לשנה".

אילו סבר התובע בזמן אמת שזכאי לשכר בגין עבודה שלפני השעה 8:00, הרי שהיה פונה לנתבע בעניין חוסרים בשכר כמעט בכל חודש מחודשי העסקתו. התובע אישר שלא פנה בכל חודש. מכאן שהסכים לכך שיום עבודה מתחיל בסביבות השעה 08:00 – לעיתים לפני ולעיתים אחרי.

26. סיכומו של דבר – רישומי הנוכחות שערך הנתבע בזמן אמת, ביומן שנחזה להיות אותנטי והוצג בשלמותו (נספח ג' לתצהיר הנתבע), מתקבלים כמשקפים מהימנה את שעות עבודתו של התובע לצורך בחינת זכאותו להפרשי שכר.
מאידך, רישומי הנוכחות שהציג התובע, אשר התברר כי נערכו בדיעבד, אינם מתקבלים.

27. שעות נוספות
תחשיב התובע מבוסס על הטבלאות שצירף. לאור קביעתי כי הטבלאות אינן מהימנות, התחשיב אינו מתקבל.
על פי התחשיב שערך הנתבע בהתאם ליומני העבודה של הנתבע, בגין תקופת העבודה מחודש אוגוסט 2011 עד ספטמבר 2016 התובע זכאי לתשלום נוסף בגין 8.24 שעות נוספות שלא שולמו לו במהלך תקופת העבודה.
תחשיב הנתבע מתקבל, פרט לעניין תעריף השעה הנוספת.

תעריף שעה נוספת הינו בסך 47.9 ₪ (350/9*125%)
לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שעות נוספות בסך 395 ₪.

28. ימי עבודה וימי מחלה שלא שולמו
התובע טען שלא שולם לו שכר בגין מלוא ימי העבודה בהם עבד.
התביעה בעניין זה לא הוכחה.
בטבלה שבסעיף 19 לתצהיר התובע, בעמודה "הפרשי ימים" מופיע שהתובע זכאי לכאורה לתשלום עבור כחמישה ימי עבודה שלא שולמו ועבור כארבעה ימי מחלה.
הטבלה נערכה על פי הטבלאות נספח ה' לתצהיר התובע.
התובע לא הציג תעודות מחלה להוכחת זכאותו לדמי מחלה בתאריכים שצוינו בטבלאות.
משקבענו שאין להסתמך על הטבלאות, התביעה להפרשי שכר בגין ימי עבודה שלא שולמו ובגין ימי מחלה לא הוכחה והיא נדחית.

29. קיזוז הפסקות אוכל
הנתבע טוען שעקב טעות שבתום לב לא ניכה משכרו של התובע הפסקת אוכל בת 40 דקות מדי יום, על כן יש לקזז תשלומי יתר בסך כוללל של 23,024 ₪ מכל סכום שייפסק לתובע.
לטענת הנתבע, התובע לא התבקש להשאר במקום העבודה בזמן ההפסקה והיה רשאי לעשות בזמן הזה כרצונו.
מהראיות עולה כי התובע עבד עם הנתבע במקומות שונים ברחבי הארץ, והיה תלוי בנתבע לתחבורה. על כן הטענה כי היה חופשי לעשות כרצונו בזמן ההפסקה, אינה מתקבלת.
הטענה כי התשלום נעשה בטעות נטענה בעלמא ולא הוכחה . מהראיות עולה שהתובע קיבל שכר יומי הכולל תשלום עבור זמני הפסקה במשך 15 שנה.
על פי הפסיקה, אין מקום לקזז זמני הפסקות ששולמו לעובד במהלך עבודתו אך ורק מכיוון שהגיש תביע ה ובהיעדר הוכחה לכך שהתשלום בוצע בטעות.
עע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נ' איי אס אס אשמורת בע"מ, מיום 4.8.16.

לאור כל אלה, טענת הקיזוז נדחית.

30. נסיעות
התובע טוען כי בתקופת עבודתו שולמו לו דמי נסיעה חלקיים בלבד ועל כן דורש תשלום עבור דמי נסיעות לעבודה וממנה בסך 250 ₪ לחודש עבור התקופה מחודש ינואר 2010 עד למועד סיום עבודתו, בהפחתת דמי הנסיעה ששולמו לו.

על פי תלושי השכר, לתובע שולמו מדי חודש דמי נסיעות בסך 135 ₪ או בסך 121 ₪ עד לחודש אוגוסט 2012. מחודש ספטמבר 2012 לא שולמו דמי נסיעות.

הנתבע טוען שמחודש ינואר 2012 החל להסיע את התובע לעבודה וממנה על כן ממועד זה התובע לא היה זכאי לדמי נסיעות.

הנתבע הציג מכתב המופנה לתובע, נספח ד' לתצהירו בו נכתב בסעיף 3:

"בהמשך לבדיקה מסתבר שבמהלך תשעה חודשים אחרונים קבלת תשלום עבור נסיעות למרות שבפועל היתה לך הסעה הלוך ושוב...
לכן בעתיד לא תקבל נסיעות שלא לצורך לגבי מה ששולם ישקל אם לקזז משכרך".

בעדותו אישר התובע שהנתבע הסיע אותו לעבודה ובחזרה בשנים האחרונות:

"ש: ישראל אסף אותך מהבית?
ת: בשנים האחרונות.
ש: ממתי?
ת: קשה לי להגיד. פעם הייתי נוסע לתחנה מרכזית והוא היה אוסף אותי ואחר כך בסוף הוא היה אוסף אותי מביתי.
ש: מאוגוסט 11' עד 16'?
ת: בשנים 15' ו-16' הוא כן היה אוסף אותי.
ש: גם החזיר אותך הביתה?
ת: כן."
.
31. לאור העובדה שהתובע אישר כי הנתבע הסיע אותו הלוך וחזרו ולאור המכתב שכתב הנתבע לתובע, מתקבלת גירסת הנתבע כי החל להסיע את התובע מחודש ספטמבר 2012.
התובע זכאי היה לדמי נסיעות עבור החודשים אוגוסט עד דצמבר 2011 בלבד .
בחודשים אלה קיבל דמי נסיעות בסכומים משתנים בין 121 ל- 135 ₪ וסה"כ קיבל 633 ₪.

הנתבע טען כי דרישתו לדמי נסיעות בסך 250 ₪ גבוהה וכי עלות "חופשי חודשי" נמוכה יותר. הנתבע לא הוכיח טענתו זו, על כן עליו לשלם לתובע את ההפרש עד עלות 250 ₪ בחודש.
הנתבע ישלם לתובע הפרשי דמי נסיעות בסך 617 ₪.

32. דמי הבראה
התובע טוען שהנתבע לא שילם לו דמי הבראה בשיעורם המלא בהתאם לוותקו ולקבוע בצו ההרחבה בענף הבניה.

הנתבע טען שילם דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש (צו ההרחבה הכללי) וכי בהתאם לצו הכללי ולמועד סיום עבודתו של התובע, לתובע זכות לתבוע דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו בלבד. הנתבע הודה בקיומו של הפרש בסך 20 ₪ בלבד ברכיב זה לזכותו של התובע.

הזכות לפדיון דמי הבראה נקבעה בצו ההרחבה הכללי שבו נקבע כי עובר לחודש ינואר 2017, ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי העבודה בגין שתי שנות ההעסקה האחרונות בלבד. בצו ההרחבה בענף הבניין נקבעו הוראות בדבר צבירת ימי הבראה במהלך תקופת ההעסקה ולא נקבעה בו הזכות לפדיון דמי הבראה.
משכך, ומאחר והתובע סיים עבודתו לפני חודש ינואר 2017, חלה על הזכות לפדיון דמי הבראה מגבלת ההתיישנות הקבועה בצו ההרחבה הכללי בדבר דמי הבראה.

על פי תלושי השכר, בשנתיים האחרונות לעבודתו שולמו לתובע דמי הבראה בסך 5,546 ₪.
בהתאם לתלושי השכר, התובע עבד בממוצע 18 ימים בחודש, שהם 82% משרה.
התובע זכאי היה לדמי הבראה בסך 8,841 ₪ עבור משרה מלאה ובסך 7,250 ₪ עבור 82% משרה.
על כן, על הנתבע לשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 1,704 ₪.

33. חופשה שנתית
התובע טוען שהנתבע לא צבר לזכותו ולא שילם לו את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי.
התובע דורש את תשלום שוויים של 54.86 ימי חופשה על פי פירוט ימי החופשה שהוצג בטבלה שבסעיף 32 לכתב התביעה.
הנתבע טען להתיישנות התביעה ביחס לתקופה שלפני שנת 2013. לטענתו, בתקופה משנת 2013 התובע זכאי היה ל- 74.52 ימי חופשה וניצל 62.14 ימי חופשה ולפיכך זכאי ל- 12.38 ימי חופשה נוספים.

בהתאם להלכה הפסוקה, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, העובד זכאי לתבוע את ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלושת השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, התובע זכאי היה על פי וותקו ל – 24 ימי עבודה כימי חופשה בעד כל אחת מהשנים 2013 עד 2015. בגין שנת 2016 זכאי היה ל- 18 ימים. בסך הכל זכאי היה ל – 90 ימי עבודה כימי חופשה.
על פי תלושי השכר, התובע ניצל 62.14 ימי חופשה וזכאי לפדיון 27.86 ימי חופשה.

הנתבע ישלם לתובע פדיון חופשה שנתית בסך 9,751 ₪ (350 ₪ * 27.86).

34. דמי חגים
התובע טוען שהנתבע לא שילם לו את מלוא דמי החגים להם היה זכאי. התובע דורש תשלום שוויים של 33 ימי חג על פי הפירוט שהוצג בטבלה שבסעיף 36 לכתב התביעה.
הנתבע טען כי התובע נעדר רבות מהעבודה על כן לא עמד בתנאי הקבוע בצו ההרחבה – הסכם מסגרת 2000 ביחס לעבודה יום לפני ויום אחרי החג.
עוד טען שהתובע אינו זכאי לתשלום בגין חגים שחלו בימים שישי ושבת.
לחילופין טען שהתובע זכאי לתשלום יתרת 14.38 ימי חג כמפורט בטבלה שבסעיף 3 לחוות דעת גב' שטר.

סעיף 40 לצו 2010  (הוראה דומה קבועה גם בסעיף 41 לצו 2015) קובע:

"א. עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצות דתו על חשבון המעביד, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה וכן יום נוסף לבחירה ובסך הכול 10 ימים בתשלום.
ב. עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום חג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור, וכן ליום בחירה.
ג. ימי החג היהודיים לפי צו זה: שני ימי ראש השנה; יום הכיפורים; שני ימי חג הסוכות; שני ימי חג הפסח; חג השבועות; יום העצמאות (אינו תלוי בדת העובד) ונוסף על כך יום בחירה אחד, בסך הכול 10 ימי חג.
ד. עובד ועובד שיפוצים שאינו יהודי יקבל חופשה בתשלום, על פי התנאים לעיל, או בימי החג לפי מצוות דתו או בימי החג היהודיים, ובכל מקרה לא תעלה החופשה בתשלום על תשעה ימי חג בשנה + יום בחירה.
ה. מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים".

משהובהר שימי עבודתו של התובע נקבעו על ידי המעסיק, הרי שהתובע זכאי לתשלום עבור כל ימי החג שחלו בתקופת עבודתו, בהתאם לפירוט שמסר בסעיף 36 לכתב התביעה ובמספר הסתייגויות:

א. התביעה לדמי חגים בגין התקופה שלפני חודש אוגוסט 2011 התיישנה.
ב. מבדיקת תלושי השכר עולה שבשנת 2014 זכאי ליום אחד ולא יומיים שתבע.
ג. יש לחשב את דמי החגים להם זכאי התובע בהתאם לחלקיות משרתו בכל שנה, כמופיע בחישוב המופיע בחוות הדעת מטעם הנתבע.

בהתאם לאמור, על הנתבע לשלם לתובע תשלום בגין 16.76 ימי חג- 5,866 ₪.

35. אש"ל
התובע טוען כי זכאי היה לתשלום הוצאות אש"ל מכח צו הרחבה 2010.
סעיף 66 לצו הרחבה 2010 קובע (הוראה דומה קבועה גם בסעיף 65 לצו 2015) :

"עובד שיפוצים יהיה זכאי לתשלום הוצאות אש"ל בסך 20 שקלים חדשים, בעבור כל יום עבודה בין אם מלא ובין אם חלקי) שעבד אצל המעביד, והכל אלא אם כן סיפק המעביד לעובד, בגין אותו יום ארוחה."

בחוות דעתה של גב' שטר נטען שהתובע אינו זכאי לדמי אש"ל משום שמדובר בהחזר הוצאות שהתובע לא הוכיח שהוציא, מכיוון שלא המציא קבלות.
הטענה אינה מתקבלת. על פי הוראות צו ההרחבה התשלום אינו מותנה בהצגת קבלות.

הנתבע טען כי ברוב מקומות העבודה בהם עבד התובע (כגון בסיסים צבאיים, האגודה למען החייל ובעיקר בתים פרטיים) קיבלו ארוחות ממזמין העבודה.
הנתבע העריך שמדובר ב –80% ממקומות העבודה.

התובע הכחיש בעדותו את הדברים. כך העיד:
"ש: בזמן שעבדת אצל ישראל היית מביא אוכל מהבית ואוכל כן?
ת: ברוב הזמנים הייתי מביא אוכל מהבית ואם לא הייתי מביא, הייתי מבקש לעצור לי ולקנות.
ש: יש לך קבלות על האוכל שקנית?
ת: לא. אם הייתי אתמול בסופר אני לא שומר קבלות.
ש: נכון שעבדתם במקומות בסיסיים צבאיים ובית אבות ונתנו לכם אוכל?
ת: זה היה לעיתים רחוקות וכשהיו מציעים ברור שהיינו אוכלים. אולי פעם פעמיים בשנה.
ש: כשעבדתם בבתים פרטיים הציעו לכם אוכל?
ת: קשה לי לומר כי הייתי לוקח אוכל איתי. כשהיו מציעים לי קפה הייתי לוקח.
ש: האם היה מצב שהציעו לכם אוכל בבית פרטי?
ת: רוב הזמן שעבדנו, הבעלים של הדירות או של הבתים לא היו נמצאים שם."

בהתאם להוראות צו ההרחבה, על מנת שמעסיק יהא פטור מתשלום דמי אש"ל עליו לספק את הארוחה לעובד בעצמו. מהראיות עולה כי הדבר לא נעשה.
הנתבע לא הוכיח שהתובע קיבל ארוחות והתובע הכחיש את הדברים.

36. הנתבע טען בנוסף כי דרישת התובע בעניין אש"ל אינה הגיונית גם לאור העובדה שהוצאות אש"ח אינן מוכרות למעסיק כהוצאה לצרכי מס הכנסה וחיובו בתשלום משמעה עלות שכר נוספת למעסיק. טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן צו ההרחבה דן בזכויות עובדי שיפוצים ואינו עוסק בסוגיות מיסוי.

לאור האמור על הנתבע לשלם לתובע דמי אש"ל בגין כל יום עבודה שעבד בפועל בסך 20 ₪.
בשנת 2011 (אוגוסט עד דצמבר) התובע עבד 84 ימים, בשנת 2012 עבד 183 ימים, בשנת 2013 עבד 174 ימים, בשנת 2014 עבד 190 ימים, בשנת 2015 עבד 194 ימים ובשנת 2016 עבד 129 ימים.
על הנתבע לשלם לתובע אש"ל בסך 19,080 ₪.

37. קרן השתלמות
התובע טוען כי זכאי היה לקרן השתלמות מהנתבע בהתאם להוראות צו ההרחבה 2010.
סעיף 63 לצו הרחבה 2010 קובע:

"עובד שיפוצים בעל ותק של 3 שנים בענף השיפוצים בישראל, יהיה זכאי לקרן השתלמות מיד עם השלמת 3 שנות ותק בענף, בשיעורים שלהלן, מתוך השכר התעריפי:
2.5% - על חשבון מעביד
1% - על חשבון עובד
זכאותו של עובד שיפוצים לקרן השתלמות היא לפי הותק שלו בענף בישראל, בלא קשר למועד חתימת צו זה...
למרות האמור, תשלום לקרן השתלמות כאמור לעיל, יתבצע עם פניית העובד אל מעבידו בבקשה כי יפריש את הסכום הנ"ל לקרן השתלמות על שם העובד. כל עוד לא פנה העובד אל המעביד בבקשה כאמור, ישלם המעביד לעובד "חלף השתלמות" בסכום השווה ל – 2.5% משכרו התעריפי בהתאם לדרגתו, כמפורט בטבלאות השכר לעובדי השיפוצים , ברוטו ונוסף על שכרו (אף אם שכרו גבוה מהשכר התעריפי בדרגתו".

התובע דורש תשלום חלף השתלמות בשיעור 2.5% ממלוא הכנסתו השנתית.
הנתבע טען ששכרו של התובע עלה על השכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה וכלל שיעור של 2.5% בגין חלף השתלמות.
לחילופין טען כי יש לחשב את תשלומי חלף ההשתלמות מהשכר התעריפי הקבוע בצו ובהתאם לחלקיות משרתו של התובע.

משקבענו כי המעסיק הוא מעסיק בענף השיפוצים, התובע זכאי לקרן השתלמות בהתאם להוראות הסעיף.

התובע אישר שלא פנה אל המעסיק בבקשה שיפתח עבורו קרן השתלמות.
לאור האמור, על הנתבע לשלם לתובע חלף השתלמות בשיעור 2.5% מהשכר התעריפי הקבוע בצו.

38. בתקופה מחודש אוגוסט 2011 עד אוקטובר 2015 עמד השכר התעריפי היומי על 277 ₪.
התובע עבד בתקופה זו 912 ימים על כן זכאי לחלף השתלמות בסך 6,315 ₪.
בתקופה מחודש נובמבר 2015 עד אוקטובר 2016 השכר התעריפי היומי עמד על 318.5 ₪. התובע עבד בתקופה זו 189.5 ימים על כן זכאי לחלף השתלמות בסך 1,508 ₪.
על הנתבע לשלם לתובע חלף השתלמות בסך 7,823 ₪.

39. התובע טען שיש לחייב את הנתבע בריבית בשיעור 8% לאור הפסד הכנסות הקרן אולם משמדובר בחלף הפרשות לקרן השתלמות ולא ניתן הסבר לשיעור הריבית שנתבע, הטענה נדחית.

40. ימי עבודה שבוטלו
התובע טוען שבתקופת העבודה הרלוונטית לתביעה, הנתבע ביטל 158 ימי עבודה בשל מזג אוויר על כן דורש תשלום 4 שעות בגין כל יום עבודה שבוטל, זאת מכח סעיף 12 לצו ההרחבה 2010.
התובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה.
התובע לא פירט תאריכים בהם לא עבד בשל תנאי מזג האוויר. בעדותו טען שקיימת רשימה כנ"ל ביומנים. היומנים או הרשימה לא הוצגו בפניי. בנוסף, התובע העיד שעבד גם בימים שבהם ירד גשם שכן רוב העבודה היתה במקומות סגורים.
התביעה ברכיב זה לא הוכחה והיא נדחית.

41. העסקה ללא הסכם עבודה
התובע טוען שלא נערך עמו חוזה העסקה ולא נמסרה לו הודעה בכתב בדבר תנאי העסקתו. על כך דרש פיצוי בסך 12,000 ₪.
הנתבע טען שבמועד תחילת עבודתו של התובע לא היתה חובה למסור לו הודעה על תנאי העסקה. כן טען כי התובע היה מודע היטב לתנאי עבודתו.

חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 פורסם ביום 21.2.02 ותחילתו שלושה חודשים ממועד פרסומו.
התובע החל עבודתו ביום 3.8.2001, טרם כניסתו של החוק לתוקף, ולפיכך לא חלה על הנתבע החובה הקבועה בסעיף 1 לחוק למסור לתובע הודעה המפרטת את תנאי העבודה.

לגבי עובד שהחל עבודתו בטרם תחילתו של החוק, נקבע בסעיף 10 לחוק:
(1) החובה כאמור בסעיף 1 תחול בשינוי זה: במקום "מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו" יבוא "מהיום שהעובד דרש זאת ממנו בכתב";

התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי דרש מהנתבע לקבל הודעה בדבר תנאי עבודה.
אף אם חלו בתנאי עבודתו של התובע שינויים במהלך תקופת העבודה, בגינם זכאי היה לקבל הודעה על שינוי בתנאי העבודה בהתאם להוראות החוק, הרי שהתובע לא טען ולא הוכיח שנגרם לו נזק מאי קבלת ההודעה.
על כן, התביעה ביחס להעסקה ללא חוזה עבודה לרבות אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, נדחית.

42. התביעה שכנגד
בכתב התביעה שכנגד טוען הנתבע שהתובע הרבה להיעדר מהעבודה ללא הצדקה ולנוכח חיסוריו הרבים נראה כי היו לו עבודות פרטיות.
נטען כי ההיעדרויות גרמו לכך שהנתבע לא יצא לעבודה ולהארכת זמני ביצוע העבודות וגרמו לפגיעה ביכולתו לקבל עבודות נוספות ופגעו בשמו הטוב של הנתבע והוא לא קיבל עבודות גדולות בשל כך.
בתצהיר הוסיף הנתבע שלעיתים בשל היעדרויותיו של התובע נאלץ להיעזר בקבלני משנה שעלותם גבוהה וכן כי בריאותו נפגעה בשל מאמץ יתר.

הנתבע העסיק את התובע שנים רבות, חרף ההתנהלות הנטענת ולא הציג כל אסמכתא לשיחה שערך עם התובע בנושא.
הנתבע טען כי שוחח עם התובע על התנהלותו והעיר לו בעל פה אולם לא הציג כל ראיה לכך.
במכתב היחידי שהוצג, נספח ד' לתצהיר הנתבע, שאף הוא נכתב בתשובה לפניית התובע, לא הוזכרו היעדרויות או נזקים שנגרמים בעקבותן.

הנתבע נשאל מדוע לא פיטר את התובע ומסר הסבר שאינו מניח את הדעת:
" אני עסקתי בחור מבוגר שיש לו בעיות בבית ואחת הסיבות שהחזקתי אותו למרות הנזקים, כי הייתי חנוך ורחום ואמרתי מה הוא יעשה".

43. לתצהיר הנתבע צורפה טבלה המרכזת את היעדרויותיו של התובע וכן טבלה נוספת המרכזת את עלות הנזק בגין כל היעדרות.
מריכוז הנתונים עולה שהתובע נעדר בשל סיבות שונות- כגון חופשה, מחלה, סידורים שונים, ימי שבעה בשל פטירת חמו, ליווי אשתו לבדיקות ועוד.
התובע זכאי היה לימי מחלה וכן לימי אבל ואין מקום לחייבו על נזקים שנגרמו בשל היעדרויות כגון אלה.
כמו כן, הנזק הנטען שנרשם ליד כל היעדרות ואופן חישובו, לא הוכחו בכל ראיה. הנתבע לא צירף אסמכתאות על תשלומים לעובדים אחרים או על הפסד עבודות גדולות, כטענתו.
הנתבע צירף לתצהירו מסמכים המעידים על מצב בריאותי אולם לא ניתן ללמוד ממסמכים אלה על השפעת התנהלותו של התובע על מצבו הרפואי של הנתבע.

לאור האמור טענותיו של הנתבעת בדבר נזקים שנגרמו לו בשל היעדרויותיו של התובע לא הוכחו והן נדחות.

בסעיפים 32-33 לתצהירו טען הנתבע לנזקים נוספים שנגרמו לו. נטען כי התובע התפטר מבלי שנתן לנתבע הודעה מוקדמת ויש לקזז מכל סכום שיפסק לזכותו סך 5,860 ₪ בגין הודעה מוקדמת וכן את פיצויי הפיטורים שקיבל מהנתבע או לכל הפחות 28% מהם. טענות אלה לא נטענו בכתב ההגנה או בכתב התביעה שכנגד, הן מהוות הרחבת חזית ואיני נדרשת אליהן.

סיכומו של דבר, התביעה שכנגד נדחית.

44. סוף דבר
תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי.
הנתבע ישלם לתובע:
א. שעות נוספות בסך 395 ₪.
ב. נסיעות בסך 617 ₪.
ג. דמי הבראה בסך 1,704 ₪.
ד. פדיון חופשה בסך 9,751 ₪.
ה. חגים בסך 5,866 ₪.
ו. אש"ל בסך 19,080 ₪.
ז. חלף השתלמות בסך 7,823 ₪.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

45. התביעה שכנגד, נדחית.

46. בשים לב להליכים בתיק, הנתבע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ צמודים כחוק מהיום .

ניתן היום, ה' תשרי תשפ"א, (23 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .